מאת רודולף שטיינר

GA229  IV

משמעותו של אימפולס מיכאל

הרצאות שניתנו בערים שונות בתאריכים שונים בין 1913 ל-1924

אינספירציית מיכאל

אבני דרך במהלך השנה

[מוכר גם כ: אימגינציית מיכאל]

תרגום מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי

לספר ראו כאן

שטוטגארט, 15 באוקטובר, 1923

מה שיהיה עלי לומר לכם היום יובא בצורת תמונות שנובעות מחיי האימגינציה, שהם הביטוי, ההתגלות, של עולם הרוח, אותו עולם רוח שבו האדם שזור בכל קיומו ופעילותו. מהתיאורים הרבים והמגוונים שניתנו כאן, אנו יודעים שאופן הדיבור המופשט, שמשתמשים בו לגבי הטבע החיצוני, שאותו ניתן לקלוט דרך החושים, אינו מתאים כאשר מדברים על עולם הרוח, על ההתגלויות הממשיות של עולם הרוח. אך אנו יודעים גם שאופן הדיבור שעלינו לאמץ כתוצאה מכך איננו בלתי מציאותי, לא אמיתי, אלא, להיפך, הוא הרבה יותר מציאותי מהדיבור הלוגי, המופשט שאנו משתמשים בו כדי להביע אמיתות טבעיות בלבד. זה מה שרציתי לציין על הגישה שיש לאמץ במה שאציג בפניכם כעת.

כאשר האדם מגלה, בעזרת ראייה רוחית, את הדרך מעבר לעולם החושי הפיזי, נחשף לפניו עולם של רוח. בעולם זה הוא חש שמובילים אותו להשתמש בתופעות של העולם הפיזי כתמונות כדי להביע את מה שמתגלה לו בצורה רוחנית. אם כן, הרשו לי להציב תמונה במרכז ההרצאה שלנו היום, תמונה שהיא למעשה מציאות עמוקה. לאורך ההיסטוריה של האבולוציה, האנושות תמיד קיבלה אימפולסים לפעילותה מעולם הרוח. ואלה שהיה ביכולתם לראות מצאו את האימפולסים האלה כתובים במובן מסוים באותיות ברזל באור רוחי, ובעזרתם היה ביכולתם למצוא את כיוונם. את מה שנמצא בעולם הרוח ניתן להשוות לסימני הדרך של העולם הפיזי; אולי לא לתמרורים שמראים יד מצביעה או את השם של מקום זה או אחר, אך הם סימני דרך שבהם נאמר במילים שמהדהדות בעוצמה, איזה שינויים אמורים להתרחש בחשיבה, ברגש וברצון האנושי. אני מדבר על סימני דרך רוחיים. אך הוראות מעין אלו בעולם הרוח בדרך כלל מנוסחות בצורה מיוחדת מאוד – וכך זה היה בכל התקופות – בצורה של מעין שפת-חידות. על האדם להשקיע מאמץ מסוים כדי להגיע למה שמסתתר מאחורי החידה. כדי שסימן דרך כזה בשפת-חידה יוכל להפוך לאימפולס אמיתי לחיים, האדם חייב לגייס הרבה מאוד מהידע שהוא רכש. וכך, בתקופה הנוכחית, כמשהו שמתאים לזמן הנוכחי ולעתיד הקרוב, מתגלות באור האסטרלי – כפי שניתן לכנות אותו – מילים מכוונות שביכולתן להפוך לאימפולסים לאנושות.

בהזדמנויות רבות – ואפשר לומר במקומות רבים ושונים – מופיעה בפנינו היום, אם יש לנו את היכולת לראות אותה, מעין הוראה, שהיא גם בעלת אופי של חידה, והיא מעוררת באדם את התחושה שהוא חייב לתת לה להוביל אותו, שעליו להפנים אותה כאימפולס חזק אל תוך רצונו, אל תוך כל חיי הנפש שלו. מה שפוגש אותנו כך באור האסטרלי, כאחד מסימני דרך רוחיים אלה, מורכב בערך מהמילים הבאות:

אתה מעצב אותו כך שישרת אותך,

אתה מגלה אותו על פי ערכו החומרי

ברבות מיצירותיך.

אך הוא יביא לך ריפוי

רק כאשר יתגלה בפניך

כוחה הנשגב של רוחו.

קודם כול, עומד בפנינו האתגר לגלות למה בעצם הכוונה. יש רמז לאימפולס מסוים, למשהו שכבר נוכח, למשהו שהאדם מכיר, כי אחרת הוא לא היה יכול לצפות לכך שהוא ימצא תשובה:

אתה מעצב אותו כך שישרת אותך,

אתה מגלה אותו על פי ערכו החומרי

ברבות מיצירותיך.

אך הוא יביא לך ריפוי

רק כאשר יתגלה בפניך

כוחה הנשגב של רוחו.

היעד של ההרצאה שלנו היום הוא להסביר את המילים האלו שנחשפות, כפי שנאמר, באור האסטרלי כאימפולס מְכַוֵּון.

ניזכר במספר דברים שכבר הצגתי כאן. ניזכר שבמסלול השנה, ברצף הקבוע של אביב, קיץ, סתיו, חורף קיים תוכן רוחי, שהתרחשויות רוחיות, אירועים על-חושיים, מתגלים במה שקורה במהלך השנה, כשם שבמה שקורה בחיים הגופניים בין הלידה למוות מתגלות נפש על-חושית ורוח על-חושית. נחשוב על האופן שבו, במה שמופיע בחוץ במהלך השנה, בשלג של החורף, בנביטה ובצמיחה של האביב, בחיים המלבלבים של הקיץ, ובחיים המבשילים שנושאים פרי של הסתיו, בכל מה שמתגלה פיזית בפני האדם, מסתתר משהו רוחי, שתומך בו ומקיים אותו. ונפנה את מבטנו קודם למה שקורה במהלך השנה, למה שקורה מהאביב לקיץ ולקראת הסתיו.

בכל מה שמגלה האדמה, באבן ובצמח, בכל הקיום, חיות ישויות רוחיות; לא רק מעין רוחניות מעורפלת, אלא ישויות רוחיות ממשיות ונבדלות, רוחות-טבע. רוחות-טבע אלו מתחבאות במהלך החורף בחיק האדמה; האדמה כאילו נושמת אותן פנימה; הן חיות בתוך האדמה. כאשר בא האביב, האדמה מוציאה את רוחניותה כמו בנשיפה; ורוחות-טבע אלה שואפות לעלות למעלה. הן שואפות למעלה עם הכוחות של החיים הנובטים וצומחים; הן פעילות בחיים שמורגשים באוויר המואר והזוהר, שהשמש מחממת אותו; שם הן שואפות לעלות למעלה. וככל שאנו מתקרבים ליום של יוחנן הקדוש, ולעיצומו של הקיץ, אז במרומים, אם אנו מביטים למעלה, מתגלה לנו שם תמונה, שלובשת צורה במבנה העננים, שמתגשמת בעוצמה רבה גם בברקים וברעמים, בכל האלמנט של מזג האוויר מעלינו. זאת תמונה של כל מה שחי בצורת רוחות-טבע במהלך החורף בחיקה החשוך של האדמה. במהלך החורף עלינו להתבונן למטה לאדמה ולהרגיש או לראות איך, מוסתרות מתחת לשמיכת השלג, עובדות רוחות-טבע, כדי שמתוך החורף ומתוך האדמה היוצרת יגיע שוב האביב והקיץ.

אך אם אנו מתבוננים מטה אל האדמה במשך הקיץ, אז במובן מסוים האדמה דלה יותר עקב העזיבה של רוחות-טבע אלו. רוחות-הטבע יצאו אל תוך היקום הרחב. הן התאחדו עם מבני העננים וכל מה שעין האדם פוגשת במרומים. בכל האופנים שהזכרתי, אותן רוחות-טבע עלו לגבהים, אך הן לקחו איתן, בצורה עדינה ביותר, בדילול עדין ביותר, את מה שמופיע בחוץ בצורה גולמית כגופרית חסרת-חיים. ולמעשה רוחות-טבע אלו, כאשר הן עולות ונעות בגלים במבני העננים וכדומה, בעיצומו של הקיץ, חיות ואורגות בעיקר בגופרית, הגופרית שנמצאת שם אז בצורה עדינה ביותר, בגבהים של תחום האדמה. אילו יכולנו לעבור בגבהים אלה של העולם הארצי שלנו בשיא הקיץ עם חוש טעם-ריח מסוים, היינו מודעים לטעם גופריתי, ואף ריח גופריתי, אם כי בצורה מדוללת ועדינה ביותר. אך מה שמתפתח שם למעלה, בהשפעת חום ואור השמש, דומה לתהליך שמתרחש באורגניזם האנושי, כאשר עולות בו בעוצמה כמיהות, תאוות, אמוציות וכדומה. כל מי שיש לו יכולת לראות ולהרגיש דברים מסוג זה יודע שרוחות-הטבע בגבהים בשיא-הקיץ חיות באלמנט רָווּי בתאוות כמו חיי-התאוות שקשורים לטבע החייתי באדם – אותו חלק חייתי שבו, שגם חדור בגופרית בצורה מדוללת מאוד. בעיצומו של הקיץ אנו רואים את ההיבט הנמוך של האדם, את החלק שהפך בו לחייתי, בצורות הטבע שמעלינו, מלאות בחיים של רוחות-טבע.

אנו מתארים כאהרימני את מה שאנו מזהים באיכות הגופריתית הזאת כאשר היא אורגת וחיה בטבע האדם; בו חי באופן ממשי האלמנט האהרימני. כך שאנו יכולים גם לומר: כאשר בשיא הקיץ אנו מפנים את מבטנו הרוחי אל הגבהים, אז מתגלה בפנינו האלמנט האהרימני בתוך התאוות הגופריתיות הקוסמיות. לכן אם אנו מתייחסים לאדם בקשר שלו עם העולם כולו, עלינו לומר לעצמנו: האדמה לוקחת לתוך עצמה בחורף את כל מה שקיים באדם כטבע נמוך, ופורשת על זה שלג טהור, ובכך האדמה מקבלת את האלמנט האהרימני ממנו. בשיא הקיץ האלמנט האהרימני חופשי. אז הוא פועל כתאוות קוסמיות במרחבים הגדולים של העולם, והוא כפוף לחוקים שמקורם בפלנטות הקרובות לאדמה. וכעת אנו רואים איך אל מול אלמנט אהרימני זה של תאווה, אל מול תשוקה חייתית זו של האדם שהפכה לחלק בקוסמוס, נוכח כוח מנוגד. אל מול הכוח ששולט באדם דרך האמוציות שלו, הכוח שמוריד אותו לרמה תת-אנושית עד לרמה חייתית, ושמתגלה בקיץ גבוה מעלינו – אל מול כוח זה מספק הקוסמוס כוח נגדי. כוח נגדי זה מופיע באותם דברים מדהימים שמדי פעם ניתכים על האדמה כתוצרים של הקוסמוס ומכילים ברזל מטאורי. אם תתבוננו בגוש של ברזל מטאורי, תראו בו עדות מיוחדת במינה לברזל שמפוזר בקוסמוס. בכוכבים הנופלים שנפוצים כל כך בחודש אוגוסט ושדרכם הברזל נכנס לפעילות מיוחדת בקוסמוס, אנו רואים איך מתגלה אותו כוח-נגדי של הטבע אל מול אלמנט-התאווה שבאותה עת נמצא שם בחוץ בקוסמוס. ובברזל הקוסמי הזה, שהתרכז באבנים המטאוריים, אנו רואים את החיצים שהקוסמוס שולח נגד אלמנט התאווה החייתית שמופיע, כפי שתיארתי, בקוסמוס.

אם כן, אנו יכולים להסתכל בהבנה וביראת כבוד על ההנהגה מלאת החוכמה של הקוסמוס. אנו יודעים, כמובן, שהאדם זקוק לטבע זה של תאווה חייתית, מפני שאך ורק דרך ההתגברות עליו, הוא יכול לפתח את הכוחות שהופכים אותו לראשונה לאנושי במלוא מובן המילה. ולא היה יכול להיות לאדם טבע זה של תאווה, אלמנט חייתי זה, אילו אותו אלמנט של תאווה חייתית לא היה חלק גם מן הקוסמוס. אם כן, הגופרית, האלמנט האהרימני הגופריתי, הוא אחד הקטבים בקוסמוס, והחיצים שאותם שולח הקוסמוס דרך המרחב כדי להילחם באלמנט גופריתי זה מרוכזים בברזל הקוסמי – ב"טילים" המטאורים של היקום.

האדם הוא מיקרוקוסמוס אמיתי, הוא באמת עולם קטן. כל מה שמתגלה בחוץ בעולם הגדול, בתופעות נשגבות ומרשימות, כמו תופעת המטאורים, מופיע גם בתוך האדם, בטבע הפנימי של ישותו הפיזית. כי ישותו הפיזית אינה אלא ביטוי או התגלות של ישותו הרוחית. וכך באופן מסוים אנו נושאים בתוך עצמנו, כנובע מהטבע הנמוך החייתי, את האלמנט הגופריתי. עלינו לומר לעצמנו: אלמנט אהרימני-גופריתי זה עובר כמו סערה באורגניזם האנושי, מעורר בו את טבע התאוות, מעורר בו את האמוציות. אנו מרגישים זאת בתוכנו ואנו רואים זאת בשיא הקיץ, בכיסוי הקוסמי של תאוות במרומים מעלינו. אך אנו רואים גם שבכיסוי קוסמי זה של תאווה מעלינו עוברים במהירות חיצי הברזל של התופעות המטאוריות, מנקים ומטהרים אותו, פועלים כקוטב נגדי מול הטבע התאוותי החייתי. כי דרך החיצים של ברזל מטאורי שנוֹרִים מתוך הקוסמוס, מטוהר הכיסוי של תאווה חייתית הנמצא מעלינו בעיצומו של הקיץ.

אך מה שמתרחש בחוץ בקוסמוס הגדול, במימדים מרשימים ונשגבים, מתרחש בלי הרף גם בתוכנו. אנו יוצרים חלקיקים קטנים של ברזל בדם שלנו, בשילוב עם חומרים אחרים, ובעוד שמצד אחד פועם בדמנו תהליך הגיפור, נגדו פועל הברזל בתוכנו, כקוטב נגדי, וגורם לתהליך זהה לזה שנוצר בקוסמוס הודות לברזל המטאורי. אם כן, אנו יכולים לראות כך את התמונה של הקשר בין האדם לקוסמוס: באלמנט המטאורי המבזיק בקוסמוס אנו מוצאים את התמונה המקבילה הקוסמית למה שבתוכנו פועל כמיליוני מיליונים של הבזקים פנימיים של האלמנט המטאורי שמשחרר אותנו באמצעות הברזל בדמנו, מטהר ומשחרר אותנו מתהליך הגיפור, שגם הוא פעיל בתוך הדם עצמו.

כך אנו העתק פנימי של הקוסמוס. בקוסמוס התהליך הזה מתרחש בעיצומו של הקיץ. היות שהאדם עומד בתוך הטבע כמשוחרר מהטבע מבחינת הזמן, הוא מכיל בתוכו כל הזמן גם את עיצומו של הקיץ וגם את שאר העונות, כשם שהוא מכיל בתוכו ברצף הזיכרון את חוויותיו הקודמות. בחוץ הוא נעלם, אבל בפנים הוא נשאר. כך גם עם מה שנוכח באדם כמיקרוקוסמוס לעומת המקרוקוסמוס. אך על האדם לתפוס בנפשו וברוחו את מה שהוא נושא בגופו הפיזי. עליו לרכוש את היכולת לחוות זאת בתוך עצמו. עליו ללמוד לחוות כחופש, כיוזמה, ככוח רצון, את ההסתערות המטאורית הזאת של ברזל-הדם לתוך גופרית-הדם. אחרת, במקרה הטוב זה נשאר בתוכו כתהליך חייתי או צמחי. מה שהופך אותנו לבני אדם בנפש וברוח הוא שאנו תופסים את התהליכים שמתרחשים בתוכנו, כמו תהליך זה של ברזל-גופרית, עם הנפש והרוח שלנו, ושאנו שולחים לתוך תהליכים אלה את הנפש ואת הרוח כאימפולס. כאשר אנו יוצרים מכשיר ואנו יודעים להשתמש בו נכון, אנו יכולים לבצע משהו באמצעותו. באופן דומה, אנו יכולים לגרום לכך שמה שפועל וחי בתוכנו, כמו תהליך זה של ברזל וגופרית, ישרת את הרצון שלנו, כאשר אנו יודעים כיצד להשתמש בו, כאשר כבני אדם אנו יכולים להשתמש במה שמתרחש בתוך הגוף שלנו כתהליכים חיים.

כעת נפנה את מבטנו מהאדם שוב אל הקוסמוס. מה שמתרחש שם בחוץ בקוסמוס מהווה הדרכה ותזכורת חשובה לאדם. כי תהליך מטאורי זה של ברזל בקוסמוס באמת מזכיר לנו את הטבע הפיזי הפנימי שלנו. אך אנו יכולים להעמיד טבע זה בשירות ישותנו הפנימית הרוחית. ועכשיו אנו מגיעים למשמעות שעלינו לייחס למילים שמוטבעות באור האסטרלי:

אתה מעצב אותו כך שישרת אותך,

אתה מגלה אותו על פי ערכו החומרי

ברבות מיצירותיך.

אם אנו מתבוננים סביבנו בחיים המודרניים, כפי שהם התפתחו במהלך מאות השנים האחרונות, אנו יכולים לראות שהתכונה העיקרית של תרבות מטריאליסטית זו היא השימוש בברזל בתחום החיים הארציים. בכל כיוון שנביט, בכל מקום שבו התפתחה צורת התרבות שלנו בתקופות האחרונות, הברזל הוא זה שהכניס לתוך העולם הפיזי את כל מה שהוביל לשיאה של תרבות מטריאליסטית זו. אם אנו מחפשים את מה שהביא אנשים ביחד בצורה שאין דומה לה, ובנה את הדרכים לענפים השונים של התרבות המטריאליסטית והפכה אותן לנגישות, אנו מגלים שהתשובה היא הברזל, ומה שניתן לפתח מתוכו.

כאשר אנו מדברים על מטריאליזם בחיי החשיבה, זה נכון שתמצית המטריאליזם נמצאת ברעיון שהכול חומר ושהרוח היא מעין תוצאה מעורפלת של פעילויות החומר. אך המטריאליזם של האנושות בארבע מאות השנים האחרונות מתבטא לא רק בעובדה שאנשים חושבים בצורה מטריאליסטית. המטריאליזם מתגלה גם באופן בו אנו מתייחסים לדברים החיצוניים. מתוך האימפולסים התרבותיים של התקופות האחרונות, האדם משתמש בברזל בתרבות החומרית הזאת, בעוד שהברזל המטאורי שנופל מהשמיים נחשב כסתם דבר נדיר, או כמשהו שאנשים מנסים להסביר באמצעות מדע שאינו מסוגל לתפוס הרבה לגביו. אך ברזל מטאורי זה שנופל על האדמה מהקוסמוס, שמטהר ומנקה את החיים החייתיים, הוא למעשה תזכורת שאומרת לנו שעלינו להרים את מבטנו מהשימוש החומרי בברזל למטרות ארציות, ושעלינו לראות איזה שירות שמיימי מעניק הברזל בהיבט המטאורי שלו במרומים מעלינו, ובייחוד בתוכנו. כי תהליכים מטאוריים אלה מתרחשים בתוכנו כל הזמן.

וכך החלק הראשון של דברי אזהרה אלה, שזוהרים ופוגשים אותנו באור האסטרלי כמו מילה שכתובה באותיות בברזל, אומר:

הו אדם,

אתה משתמש בברזל לטובתך הארצית.

אתה מעצב אותו כך שישרת אותך,

אתה מגלה אותו על פי ערכו החומרי

ברבות מיצירותיך.

אך הוא יביא לך ריפוי

רק כאשר יתגלה בפניך

כוחה הנשגב של רוחו.

עלינו לא רק להרים את מבטנו מהשקפת העולם המטריאליסטית להשקפת עולם רוחנית, אלא עלינו להרים את מבטנו גם ממה שאנו משתמשים בו כך שישרת את התרבות החומרית, אל ההיבטים הרוחניים והקוסמיים של מה שמשרת אותנו בצורה חומרית. דרך מילים אלה, שעלינו קודם לפענח כמו שמפענחים חידה, אנו מְכוּוָּנִים לאותה ישות רוחית שחיה ביקום בהתגלויות של התופעות המטאוריות, בייחוד בעיצומו של הקיץ. כי באותה עת תהליך הגיפור של אהרימן, שאחרת נוכח רק בתוך האדם, מופיע כתהליך קוסמי, והתהליך המטאורי הוא תהליך-נגדי: בו נמצאים החיצים שאותם שולח הקוסמוס כנגד התאוות החייתיות במרומים.

כאשר אנו מאפשרים לכל זה לפעול בנפשנו, אנו מרגישים כמה קשור האדם לכל מה שנמצא סביבו בעולם, ואנו מרגישים בתוכנו את דמנו האנושי חדור בנפש, רווי ברוח. אנו מרגישים בו את הניגוד בין האלמנט האהרימני לבין הברזל בדם, אשר מטהר את האלמנט האהרימני; אנו מרגישים את התהליך המטאורי הפנימי. אנו מביטים למעלה מתוך הבנה לגבי מה שנעשה בחוץ כאשר הכוחות הרוחיים הקוסמיים שולחים את חיצי הברזל לתוך עולם התאוות החייתיות של הקוסמוס. אנו מרגישים לגמרי מחוברים לקוסמוס ומתמסרים לו. בייחוד בתופעות המיוחדות האלה אנו מרגישים את עצמנו לגמרי מתמסרים לקוסמוס.

כאשר אנו מרגישים כל זאת ברצינות, אז מתוך רגש זה לובשת צורה אימגינציה קוסמית; בעצם, איננו יכולים שלא לחוות אימגינציה קוסמית זו. כשם שלחיות יש יחס שונה כלפי הטבע החיצוני, והן אינן מסוגלות ליצור רעיונות או מחשבות בקשר אליו, אלא רק רשמים כלליים, בעוד שהאדם יוצר מושגים ורעיונות, כך לאחר שהנפש המתבוננת עלתה לראייה רוחית מדויקת, אין ביכולתה לפעול אחרת: כאשר היא חווה דברים מעין אלה – כאשר היא פונה פנימה ומרגישה את התהליכים המטאוריים שלה עצמה, וכאשר היא פונה החוצה ורואה בתהליך המטאורי הקוסמי את אותו עושר ושפע של חיים שמתגלים בפניה, אז היא אינה יכולה לפעול אחרת מאשר לאסוף את הכול לתוך תמונה פנימית רחבה, לאימגינציה שבה מתואר איך האדם, המיקרוקוסמוס, והמקרוקוסמוס קיימים ביחד. אין זה אומר שאימגינציה כזאת בנויה מתוך הדמיון. היא ביטוי אמיתי וממשי של תהליך חי שממלא את העולם ואת האדם; במקרה שלנו, תהליך שחי בתופעות של מהלך השנה.

האימגינציה שעולה בפני האדם מתוך חוויה זו היא תמונה שמקורה בחוויית החיים ביחד עם התהליכים הטבעיים של מהלך השנה מאמצע הקיץ ועד לקראת הסתיו, עד לסוף הקיץ, עד תחילת הסתיו. ומתוך חוויה זו עולה בפני הנפש בממשות מלאת-חיים דמותו של מיכאל. ממה שתיארתי בפניכם, מתגלה הדמות של מיכאל במאבק שלו עם הדרקון, עם הטבע החייתי של האדם, עם תהליך הגיפור. וכאשר אנו מבינים מה בדיוק מתרחש שם, הנפש, שנוצרת מתוך החיים והפעילות הקוסמית, פשוט מעלה את תמונת המאבק של מיכאל עם הדרקון. כביטוי חיצוני למה שפועל שם בחוץ בקוסמוס במאבק עם הטבע התאוותי-חייתי, מופיע מיכאל עצמו. אך הוא מופיע עם חרב שמצביעה אל הטבע הגבוה יותר של האדם. הוא מופיע בזוהר קורן, עם חרבו המצביעה, ואנו יוצרים תמונה נכונה של מיכאל אם אנו מוצאים בחרבו את הברזל שחושל והוכן בקוסמוס למטרה זו. אם כן, מתוך מבני-העננים פוגשת אותנו, אפשר לומר, הדמות של מיכאל עם מבטו הנחוש, הנוקב והמְכַוֵּון, עיניו כמו סימן מוביל, מבטו נשלח החוצה, לעולם לא מתכנס בתוך עצמו; הזרוע של מיכאל מופיעה בפנינו באמצע מטר זוהר של ברזל-מטאורי, כאילו ברזל זה הותך מכוחות של תאווה קוסמית ועוצב כדי ליצור את החרב הבוערת של מיכאל.

נדמה את מיכאל נכונה, לגמרי בהתאם למציאות, אם נחשוב על פניו כארוגים מתוך האור הזהוב של הקיץ, עם מבט בטוח כמו סימן מכוון, כאילו מצביע כלפי חוץ; כאילו נשלח מתוכו קרן אור. נדמה את מיכאל נכונה אם נראה את זרועו המושטת בוערת עם הבזקים של ברזל מטאורי, שהותך ועוצב כחרב שאיתו הוא מראה לאנושות את הדרך מהטבע החייתי לטבעו הגבוה של האדם, כאשר הוא מצביע על הדרך מעונת הקיץ, כשהאדם מתאחד עם הטבע החיצוני ומגיע לתודעת-טבע במידה הרבה ביותר, לעונה האחרת, לסתיו, שבו, אילו האדם היה ממשיך לחיות מאוחד עם הטבע, הוא היה יכול לקחת חלק רק במותו של הטבע, במוות שהטבע מביא על עצמו. אך היה זה נורא עבור האדם, אילו הוא היה יכול לחוות ביחד עם הטבע, כאשר בא הסתיו, רק את הנתיב הטבעי הזה אל המוות, רק את ההרס העצמי הזה. כאשר אנו חווים את האביב, ואנחנו בני אדם באמת שלמים, אנו מתמסרים לטבע בנביטה, בצמיחה, בלבלוב ובשגשוג שלו. אם אנו בני אדם שלמים, אנו פורחים עם כל פרח, אנו צומחים עם כל עלה, אנו נעשים בשלים עם כל פרי. אנו יכולים להתמסר אז לטבע כי רצונו הוא לחיות. אנו מרגישים את החיים, אנו רוצים לחוות את החיים ביחד עם הטבע. אנו מתמסרים לטבע, ואנו פועלים נכון בהתמסרות זו בעונת האביב, כי אז אנו פוגשים את החיים. בסתיו, אנחנו לא יכולים לפתח תודעת-טבע זו בתוך עצמנו, כי אילו היינו עושים זאת בצורה חד-צדדית, היינו צריכים לחוות ביחד עם הטבע את השיתוק והמוות שהוא חווה. האדם אינו מעז ללכת עם הטבע לכיוון זה. מול מצב זה עליו דווקא להעצים את כוחו שלו. כשם שעליו ללוות את הטבע החי עם חייו שלו בעונת האביב, כך בסתיו עליו להתנגד לטבע הגוסס, להתנגד למוות. את תודעת-הטבע עליו להתמיר לתודעה-עצמית.

זאת התמונה הגדולה ורבת-העוצמה שניתנת לנו כאשר מתקרב הסתיו, כדי שמתוך מה שמתרחש בקוסמוס נוכל לקרוא את ההנחייה: תודעת הטבע חייבת להפוך באדם לתודעה עצמית. אך לשם כך הוא זקוק לכוח להתגבר בעזרת איכויות הנפש והרוח שלו על התכונה הממיתה של הטבע החייתי. לכך הוא מקבל הכוונה כאשר הוא מפנה את מבטו אל תופעות הקוסמוס; לכך הוא מובל על ידי מה שמתגלה בדמותו של מיכאל עם מבטו הנחוש וחרבו המטאורית הבוערת בידו הימנית. ומיכאל מופיע בפנינו במאבק זה עם הטבע-התאוותי, החייתי, שגם הוא מופיע כתמונה ארוגה בנול החיים. אם אנו רוצים לצייר את כל האימגינציה הזו, איננו יכולים לצייר אותה בדרך אנושית שרירותית. אפשר לצייר אותה רק מתוך מה שניתן לנו מהקוסמוס, והדרך היחידה לצייר את האלמנט הגופריתי שבה, האלמנט שעולה למרומים עם הרוחות האלמנטליות בגוונים של אדום-צהבהב, היא כדמותו של הדרקון, שלובשת צורה מתוך הגופרית. מעל הדרקון הגופריתי, שבראשו הבוער מתבטא אותו תהליך של תאווה, מעל הדרקון האהרימני והגופריתי הזה, עומד מיכאל בדמות שאותה תיארתי.

מי שמבין את העולם, יכול לתאר את העולם באימגינציות. ומי שמאמין שהוא יכול לצייר את המאבק של מיכאל עם הדרקון בכל דרך שהוא יבחר, חוטא נגד המציאות הפנימית של העולם. כי ביחסי-הגומלין בין הכוחות בעולם יש סדר מדויק לגבי בני האדם. ואף אחד מהציורים הגדולים ומיצירות האמנות הגדולות בעולם לא היה יכול להיוולד מתוך בחירה אנושית שרירותית. כי אז הם לא היו ממשיכים לדבר אל האדם לאורך מאות ואף אלפי שנים. הם נבעו מתוך הבנה אמיתית לגבי מה שאורג וחי בחוץ, בקוסמוס, וגם בתוך האדם. וכאשר מתוך מה שחי ואורג בטבע ובאדם, בקשר ההדדי ביניהם, נוצר מה שמופיע באימגינציות, עד לכל הצבעים והאופן בו הצבעים זוהרים ונוצצים, ועד לכל פרטי הצורות, עם כל מה שמתגלה מסודות הטבע – כאשר כל זה מקבל צורה אמנותית, אז נולדות יצירות האמנות הגדולות, האמיתיות, היצירות הנשגבות שאותן יצרו אמנים שניחנו בראייה רוחית, היצירות שחקיינים מחקים אותן ואנשים חסרי כישרון מעטרים בכל מיני קישוטים חסרי טעם, עד שכבר אי אפשר לזהות את הגדולה שהייתה יכולה לעלות מתוך יצירות אלו. יצירות אמנות אלו נולדו מתוך האריגה היצירתית של הקוסמוס, וזה מה שנותן להן את הכוח להשפיע על האנושות במשך תקופות זמן ארוכות. המוטיבים האמנותיים הגדולים בציור ובפיסול לעולם לא היו יכולים להיות מה שהם, אילו לא היו נוצרים מאימפולסים העולים מתוך חיי הטבע וחיי האדם.

וכך אנו יכולים להפנות את מבטנו למה שמופיע אם מיכאל והדרקון מתוארים במובן הרוחי של היום (כי תפיסות קדומות יותר תיארו אותם על פי הידע שלהן); פנים מצוירות באור שמש זוהרת זהובה, המבט נחרץ, מופנה החוצה, חרב של להבות, שהותך וחושל מחדש מתוך ברזל-המטאורים של הקוסמוס; ומתחתיו הדרקון, המייסר של טבע האדם, הדרקון שמופיע בעיצומו של הקיץ, הדרקון הגפריתי שמתגלה באריגה של הלהבות שעולות ומיד דוהות שוב. דרקון זה נע למטה באלמנט הגופריתי שלו, לובש צורה כמייסר האנושות וכאויב ההיררכיות העליונות – זה נותן את הניגוד ההכרחי מול מיכאל הלוחם, שמכריח את הברזל המטאורי לשרת אותו ברוח.

כאן יש דוגמה לאופן שבו הברזל האמיתי עובר לתוך האמנות, חייב תמיד לעבור לתוך האמנות, מפני שבעזרת מושגים מופשטים לא ניתן לתפוס את המציאות כולה. וזאת הוראה המופנית לזמננו – שנתפוס תמונה מעין זו, למען בניית כוח, למען התעוררות האנושות. לכן היינו רוצים לחקוק בייחוד תמונה זו, תמונה מודרנית זו של המלחמה של מיכאל עם הדרקון, עמוק, עמוק בתוך נפש האדם, בתוך לב האדם, כדי שהיא תוכל להשפיע ולפעול בכוחות הרצון והחשיבה של האדם בזמן הזה ובעתיד. ואנו כבר יכולים לדעת: אילו חלק מהאנושות היה מתייחס ברצינות לתמונה זו, אילו חלק מהאנושות היה מבין איך תמונה זו לובשת צורה מעצם מהותו של הטבע, ומההנחיות המכוונות באור האסטרלי, אז לשימוש החומרי בברזל של מאות השנים האחרונות, ובייחוד במאה ה-19, היה מתווסף אלמנט רוחי, חדור במשמעותו ותכליתו של הברזל. אז תמונה זו הייתה מציתה באדם את תעצומת הנפש והרוח שמאפשרת לו לתפוס את התכלית של הברזל המטאורי בתוכו, אותו ברזל שנכנס בעוצמה לדמו, ונלחם בגופרית. עלינו ללמוד לא לתת לתהליך זה להתרחש בתת-מודע, כאשר הוא רק מעצב את טבעו הנמוך של האדם. עלינו ללמוד לתת לתהליך זה, לתהליך הברזל בדם האנושי, לשרת את הנפש-רוח. זה מה שמיכאל רוצה שיתהווה בתוכנו.

זה מה שקורא לנו מהאור האסטרלי – שנחגוג שוב באופן ראוי את חג מיכאל בתחילת הסתיו. כאשר אנו מדברים כעת על חג מיכאל שצריך לתפוס את מקומו ביחד עם חג הפסחא והמולד, ועם חג יוחנן הקדוש, אין להבין זאת כך שבמקום זה או אחר אנשים יציינו חג זה באופן חיצוני, אלא מדובר בכך שאנחנו יכולים לחגוג חג מסוג זה רק כאשר אנו יודעים איך לקשר אותו למשהו באמת משמעותי. חג המולד לא נוצר מכך שמועדו נקבע באופן שרירותי ונוח, אלא מפני שהוא קשור להולדת ישוע כריסטוס; חג הפסחא קשור למיסטריית גולגותא; ואלה אירועים חשובים ביותר בחיים ההיסטוריים של האנושות. חג מיכאל חייב להיות קשור לחוויה פנימית משמעותית, גדולה, תומכת ומחזקת של בני האדם, לאותו כוח פנימי שמזמין את האדם לפתח תודעה-עצמית מתוך תודעת-הטבע דרך כוח מחשבותיו, כוח רצונו, כדי שהוא יוכל להיות האדון של תהליך הברזל המטאורי בדמו, שהוא זה שעומד נגד תהליך הגיפור.

כמובן, גופרית וברזל זורמים בדם האדם מאז שקיים המין האנושי. מה שמתרחש שם בין הגופרית לברזל קובע את הטבע הלא-מודע של האדם, ויש להעלותו למודע. עלינו ללמוד להכיר תהליך זה כביטוי של הקונפליקט הפנימי של מיכאל עם הדרקון; עלינו ללמוד להעלות תהליך זה למודע. ואז קורה משהו שאליו ניתן לקשור את חג מיכאל. אך קודם כול יש להבין אותו, להבין אותו באופן פנימי, באופן עמוק. אז יהיה ניתן לחגוג את חג מיכאל כפי שבני אדם יכולים לחגוג חג שמגיע מהקוסמוס. אז יהיה לנו את הידע שבאמת מסוגל לראות בברזל משהו שונה, בנוסף למה שהכימאי או המכונאי של היום רואה בו. אז יהיה לנו משהו שילמד אותנו כיצד לשלוט בברזל באורגניזם שלנו, בחלק הפנימי של הטבע האנושי שלנו. אז תהיה לנו התמונה הנשגבה של מיכאל במלחמתו עם הדרקון הגופריתי, התמונה של מיכאל עם חרב הברזל הבוערת שלו, כאימפולס שמביא לאדם השראה למה שעליו להיות כדי לפתח את כוחות האבולוציה שלו לא לכיוון נסיגה, אלא למען התקדמות.

זה המסר שמופיע בפנינו כהוראה מעולם הרוח באותיות ברזל היוצרות מילים שהן חידה, אך ניתן להבין אותן דווקא מתוך התנאים של תקופתנו הנוכחית:

הו אדם,

אתה מעצב אותו כך שישרת אותך,

אתה מגלה אותו על פי ערכו החומרי

ברבות מיצירותיך.

אך הוא יביא לך ריפוי

רק כאשר יתגלה בפניך

כוחה הנשגב של רוחו.

זה הברזל. הבה ונלמד להכיר את הברזל ואת כל שאר החומרים, לא רק במונחים של ערכם החומרי; נלמד להכיר אותם בכל כוחם הרוחי הנשגב! אז תהיה שוב התקדמות אנושית, התקדמות של האדמה; וזה מה שעלינו לרצות, אם אנו רוצים להיות בני אדם במובן האמיתי של המילה.