השקפת עולם (תודעת יצירה) ישראלית

השקפת עולם (תודעת יצירה) ישראלית

השקפת עולם (תודעת יצירה) ישראלית

עשרה מרחבי יצירה היוצרים יחדיו מקורות השראה, מעיינות חיים וכלים מעשיים להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל

מאת: אורי בן דוד

30.8.2021

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

 

חזון ישראלי

“כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז” – ש. טשרניחובסקי

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו ולממש את האידיאל הקהילתי “ואהבת לרעך כמוך”.

בחזוננו, רואים אנו חברה ישראלית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה בטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

שליחותנו, הנובעת מהוויית החזון, היא טיפוח איכות חיים וסביבה בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מממשים את האמיתי, היפה והטוב בחייהם ובפועלם בעולם.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

“סור מרע, עשה טוב,

בקש שלום ורדפהו…

תהילים ל”ד

 

פתיחה

השקפת העולם (תודעת יצירה) הישראלית חובקת מגוון רחב ועשיר של מרחבי פעילות המזינים, מפרים, מאזנים ומשלימים זה את זה. תודעת יצירה ישראלית זו, החדורה ברוח יצירתם של נביאי וחכמי ישראל, יוצרים ישראלים לאורך הדורות, התבהרה והתבררה במהלך יצירת חזון ישראלי ועיצוב מתווה מעשי להגשמתו.

בשלב הראשון התמקדנו ביצירת חזון ישראלי, תוך קיום מפגשים עם אנשים במגוון רחב ועשיר של תחומים. המשכו של התהליך, בפעילות שהתמקדה בשני מרחבי יצירה קוטביים ומשלימים:

א. עיצובו של מתווה להגשמת החזון.

ב. מאמץ יצירתי לגילוי וחשיפת מקורות השראה רוחניים ורעיוניים (אידיאיים), שלאורם נוצר ועוצב החזון הישראלי.

מהלך יצירה זה הוביל תחילה לעיצובו של ‘ספרון מסע’ בו מוצגת דרך פעולה להתמודדות יזומה ואחראית עם אתגרים רוחניים ותרבותיים, חברתיים ופוליטיים, כלכליים ואקולוגיים הניצבים בפני אזרחי ישראל. ובהמשך, ליצירתם ועיצובם של תכני קובץ זה.

  1. תודעה יצירה אחדותית היוצרת קרקע פורייה להגשמת רעיון החירות בחיי הפרט והכלל, להגשמת האידיאל הקהילתי ‘ואהבת לרעך כמוך’.

תודעת היצירה האחדותית משתקפת במילים הפותחות את חזון שיח ישראלי: ‘כל אדם הוא עולם ומלואו’. ביטוי למרכזיותו של רעיון האחדות ביצירה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל ניתן לראות בין השאר, במילותיו של מרטין בובר, שאותן מצטט פרופ’ שמואל הוגו ברגמן בהקדמה לספרו של בובר ‘בסוד שיח’:  “תהא נא הרשות נתונה לפתוח את דברי ההקדמה האלה לכתבים הדיאלוגיים (בסוד שיח) של מרטין בובר בדבר זכר אישי. במשך שלוש השנים 1909-1911 נאם בובר, והוא אז בן שלושים שנה בערך – בפראג עיר מולדתי, את “שלושת הנאומים על היהדות”: “היהדות והיהודים”, “היהדות והאנושות” ו”התחדשות היהדות”. שלושת הנאומים האלה, שעליהם חזר בובר לאחר מכן בערים אחרות של אירופה המערבית, גרמו לציונים צעירים רבים לשחרור פנימי עמוק, ולהתחברות פנימית מחודשת עם היהדות, שהשפיעה והכריעה באשר למהלך חייהם. בנאום השני, “היהדות והאנושות”, ניסה בובר להסביר מהו הדבר העושה את היהדות לתופעת בראשית של האנושות ועושה את שאלת היהודים לשאלה אנושית כללית.

וזה היה הסברו: “עובדה יסודית של הדינמיקה הנפשית של האדם בכלל היא, שהריבוי שבנשמתו נגלה לו מידי פעם בפעם בחינת שניות, כאילו מתעטף והולך בלבוש ובצורה דואליסטית. האדם חי את שפע ממשותו ואפשרויותיו הפנימיות בחינת סובסטנציה חיה, השואפת ונמשכת לשני קטבים מנוגדים זה לזה. ואף על פי שקוטביות זו היא מטיבם של כל בני האדם, אין לך כמו היהודי, שבו מתגלית צורה יסודית זו בחוזקה כזו, בתוקף כזה. השאיפה של אדם מישראל להגיע מן השניות הקוטבית אל האחדות היא  העושה את היהדות תופעת בראשית של האנושות: השאיפה לאחדות באדם היחיד, לאחדות בין חלקי העם, לאחדות העמים, לאחדות האנושות וכל החי, לאחדות אלוהים והעולם.

מוצא אתה את הערך העיקרי של היהדות בשביל האנושות בכך, שאף על פי שמודעת היא היהדות בפנים פנימיותה על שניות שמבראשית, בכל זאת מכריזה על התהוותו של עולם בו תבוטל השניות הזאת. עולם אלוהי, השואף להתגשם בחיי הפרט ובחיי הכלל. עולם של אחדות.”

 

  1. תודעה יצירה חזונית, הנובעת ומקבלת את השראתה מחזון נביאי ישראל, חזון מדינת היהודים, וחזון מגילת העצמאות.

“איזה הוא חכם? הרואה את הנולד”.

חזון וחזיונות נביאי ישראל באים לידי ביטוי בתמונות ודימויים עשירים ומגוונים, מתוארים לאורכו ולרוחבו של ספר התנ”ך. בתודעת זמננו, מתקשים אנו לשוב ולחוות את אותן תמונות ודימויים. אחת הדרכים אל הוויית החיים החזונית, הנגישה לנו יותר, היא דרך עולם הרעיונות, האידיאות, העשוי לעורר בנפשנו אידיאלים חיים ורצון להגשימם, בחיינו האישיים ובפעילותנו הציבורית.

עתה, ניתן לשאול: האם קיימת זיקה בין תמונות החזון ודימויי החזיון, אותם רואים הנביאים בזיקה “לעתיד לבוא”, ובין האידיאלים הנשגבים המתעוררים, בין השאר בהשראת חזון עתיד זה של אחרית הימים? והאם מחזקות תמונות חזון אלו את הכשרים המוסריים-אנושיים שלנו, כאשר צועדים אנו, בחיי היומיום, לאורו של חזון זה? במבט ראשון, אין לשלול זיקה זו.

כאשר קוראים אנו בתנ”ך את המשפט: “לא יישא גוי אל גוי חרב, ולא יילמדו עוד מלחמה”, ניתן לומר, שהנביא מתאר את השלב השלם, המלא, שאליו חותרת אידיאת השלום, ואנו מנסים להירתם להשלים, להגשים עוד שלב בתהליך מימוש אידיאת השלום, בחיינו ובמרחב היצירה סביבנו. כך גם לגבי הגשמת אידיאל הצדק החברתי עלי אדמות, אידיאל החירות, האחווה האנושית והשוויון – שוויון בפני החוק ושוויון הזדמנויות עד כמה שניתן.

נבואה, אם כך, מתאפיינת ביכולת לראות תמונת עתיד של התגשמות אידיאית מלאה – תמונה, המעוררת בנפשנו אידיאל ועימו רגש ורצון להגשימו, ולו באופן חלקי, במהלך חיינו. ניתן לומר, שעם ישראל, החל מתקופת האבות אברהם, יצחק ויעקב – המשך במשה, במעמד הר סיני, וכך לאורך ההיסטוריה  – מונחה רוחנית ומוסרית, לאומית ודתית מן העתיד, בהשראת חזון נביאי ישראל, כאשר הוא שואב את בטחונו בחזון זה מתוך אותן התגלויות שחוו נביאי ישראל בעבר, ומנסה לעצב את דרכו בהווה, מתוך שיח ומפגש חי וחיוני זה.

המשפט המוכר: “יהיה טוב”, מבטא נאמנה את עמדתו של אדם מישראל נוכח המציאות, אשר למרות קשיי ההווה, מתבונן הוא בעברו ‘המפואר’ ובעתידו ‘המבטיח’, בחזון אחרית הימים, ושואב מתמונות, דימויים וחזיונות אלו, כוח ותקווה לפעילותו בחיי היומיום. הוא יודע שהוא חולייה בשרשרת הדורות, ובמובן זה, חלק מיצירה בעלת עבר מפואר, הווה קשה אך משמעותי, ועתיד מנחם ומעודד, בו יתגשם חזון נביאי ישראל, חזון אחרית הימים.

 

  1. תודעה יצירה היסטורית של עם ישראל וכלל אומות העולם – ראיית מהלך ההיסטוריה בכלל וההיסטוריה של עם ישראל בפרט, כהתרחשות רוחנית-ביוגרפית חיה ופעילה.

מתוך תודעת יצירה אחדותית וחזונית, מובילה הדרך למהלך הגשמת החזון. אחד המאפיינים המהותיים של התודעה החזונית הוא, שהתנהלותו היומיומית של האדם בהווה, הדרך שבה הוא יוצר ומעצב את נתיב חייו מרגע לרגע, מיום ליום, מושפעת מתמונת עתיד, מהחזון שלאורו הוא צועד. כך ניתן לראות שמוטיב החירות, הפעולה האנושית החופשית, מתגלה בפעילות הנובעת מתודעה אחדותית-חזונית היוצרת תמונת חזון עתידי שמשפיעה על יצירתו ועיצובו של ההווה. וזאת, לאור ניסיון העבר.

אופן התבוננות זה על המציאות מוצא ביטוי מהותי במאפייני התודעה הרוחנית וההיסטורית של עם ישראל, כמו לדוגמה בתפיסתו ההיסטוריוסופית של הרב קוק. בספרה: ‘הרב קוק והציונות, גלגולה של תקווה’, כותבת מיכל לניר: “התפיסה הרואה את ההיסטוריה כמתפתחת לקראת הגאולה היא מחידושיה הגדולים של היהדות, וזרה לכל תרבות שלא ידעה את התנ”ך. אין בדברים אלו משום שלילת התייחסותן של אותן תרבויות אל ההיסטוריה. אדרבה, התייחסות כזאת קיימת ובולטת בכל אחת מן התרבויות המפותחות.

אך תרבויות אלו אינן מייחסות משמעות תכליתית לאירועים היוצרים את ההיסטוריה, ומשום כך, נעדרת מהן הקטגוריה המיוחדת המצויה מחוץ להתרחשות ההיסטורית עצמה, שהיא החוקיות המאחדת את תולדות המין האנושי למערכת אורגנית. מציאותה של תכלית זאת מתאפשרת על ידי התפיסה המקראית המיוחדת של הזמן, הנתפס בתרבויות אליליות כמעגליות טבעית, ואילו היהדות רואה אותה בצורה ליניארית-ספירלית: ראשיתה בבריאה, במרכזה ההתגלות, והמשכה, בעיצוב העתיד לקראת תכליתו, בגאולה ההיסטורית. בתפיסה כזו מוצא כל אירוע היסטורי את מקומו על רצף הזמן, בתפקיד המיועד לו, כשלב בתהליך שבו מתפתח הרעיון המשיחי לקראת מימוש התכלית הערכית בעתיד”.

בספרו ‘כלים שלובים’, בפרק שכותרתו: ‘מיתוס וזיכרון היסטורי במשנתו של בובר, “זיכרון אורגני” והיסטוריה’, כותב אהוד לוז: “כיצד עשויה מסורת דתית קולקטיבית לסייע ליחיד להיפתח לאמונה? המענה לשאלה זו במסגרת הנחותיו הרוחניות של בובר ותפיסתו את האמונה, כפי שאומר בובר, הוא בהתקדשות, כלומר, בעצם הנכונות של האדם להתחייבות מוחלטת. אולם, למה עלינו להתחייב? דבר זה לעולם אינו נתון לנו מראש. הוא ניתן לנו אך ורק בתוך הסיטואציה הקונקרטית של “התגלות”, כלומר של ה”פגישה” כאן ועכשיו. שהרי בכל התגלות שהיא, אין האדם מקבל תכנים או נורמות של עשייה, אלא “נוכחות בחינת כוח” בלבד. אף כי בטוחים אנו במשמע של התגלות זו בעבורנו, אין בידינו לפרט משמע זה, או להעבירו לזולת בחינת אמת אובייקטיבית בעלת תוקף כללי, אלא רק לעשותו, שכן רק בעשייתנו אנו שומעים.

דברים אלו עשויים להוביל למסקנה כי הדת של בובר היא אישית לחלוטין ואין בה מקום למסורת משותפת של קהילה היסטורית. אם אין כל אפשרות להתכונן לקראת הפגישה עם הנוכחות הבלתי אמצעית, הרי אי אפשר לחנך לקראתה. ואמנם הטעימו כמה ממבקריו של בובר את האופי ה”אנטי היסטורי” של מחקריו ההיסטוריים בפרט ושל הגותו התיאולוגית בכלל. יש שטענו שגישתו מביאה למעשה לביטול ערכה של המסורת, ושהקטגוריה של ההיסטוריה משמשת לבובר יותר כמטפורה לנוכחות אקזיסטנציאליסטית מאשר לרציפות היסטורית.

כנגד תפיסת ההתגלות של בובר הועלתה הטענה כי פגישה טהורה אינה קיימת במציאות, כיוון שאלו הנוטלים חלק בשיחה הם יצורים היסטוריים המעוצבים על ידי ההיסטוריה, ולפיכך ההיסטוריה (או המסורת) שלהם אי אפשר לה שלא תהיה חלק מהשיחה. אולם מתיאורו של בובר, כך נטען, אין זה ברור כיצד אלמנט “אובייקטיבי” זה של המסורת משתלב בסובייקטיביזם הטהור של הפגישה.

אם הנחות אלו הן נכונות, הרי הן מצביעות על סתירה עמוקה בין הנחותיו הרוחניות של בובר לבין מפעלו הפרשני-חינוכי. ואולם, האם אמת היא שעמדתו של בובר מביאה לביטול הממד ההיסטורי? והאם אפשר לדבר מנקודת ראותו של בובר על רציפות היסטורית ועל חשיבותה של ההיסטוריה? דומה כי התשובה לשאלות אלו תלויה הרבה במובן שמייחסים להיסטוריה. עיון מדוקדק בדבריו של בובר יראה כי הקטגוריה של ההיסטוריה אצל בובר שונה במהותה מן הקטגוריה המקובלת במחקר ההיסטורי-מדעי. להבהרת הדברים, אזכיר תחילה את האבחנה שעשה יוסף חיים ירושלמי בין “היסטוריה” לבין “זיכרון”. התיבה “זיכרון” מתייחסת גם היא לעבר, אולם באופן שונה מהותית מן התיבה “היסטוריה”:

“לא זו בלבד שאין על ישראל חובה כלשהי לזכור את העבר כולו, אלא גם העיקרון שלפיו נברר מה שייזכר – מיוחד הוא במינו. יותר מכל ראויים להיזכר מעשי התערבותו של אלוהים במהלך ההיסטוריה ותגובות האדם לאותם מעשים, בין שהן חיוביות ובין שהן שליליות… הסכנה האמיתית אינה זאת שהמאורעות יישכחו, אלא שיישכח היבטם המכריע יותר, האופן שבו אירעו”.

בובר לא התעלם כמובן מן הדילמות שמעמיד המחקר ההיסטורי בפני המאמין היהודי, אולם כפי שנראה, למחקר זה יש בעיניו חשיבות משנית בהשוואה להחייאתו של הזיכרון הקולקטיבי שטיפחה המסורת היהודית. הוא סבר שמכל תהליכי ההתנוונות שחלו ביהדות בדורות האחרונים, המסוכן ביותר הוא תהליך ההתנוונות של הזיכרון המשותף ושל יצר המסירה. שכן, העם היהודי הוא “עדת זיכרון”, זיכרון המהלך מדור לדור, שהיקפו הולך וגדל. בובר מכנה אותו “זיכרון אורגני”, כיוון שהוא היה מקור החיים והכוח של העדה.

בשום עם אחר לא זכה הזיכרון הקיבוצי למעמד כה דומיננטי כמו בעם היהודי. אצל שאר האומות הזיכרון ההיסטורי הוא רק אחד הגילויים בכלל חיי הרוח של האומה, ונזקקים לו רק בשעות יוצאות דופן. ואילו עם ישראל – חיי הרוח שלו משובצים כולם בזיכרונו. ההיסטוריה היהודית איננה ניתנת להבנה כ”שרשרת של אירועים אובייקטיביים”, אלא את גרעינה הפנימי יש לתפוס כ”שרשרת של יחסי מהות כלפי האירועים, ויחסי מהות אלו, פריו של זיכרון הם”. לשון אחר: יחסו של עם ישראל אל כל המאורעות ההיסטוריים-האקטואליים נקבע דרך הפריזמה של הזיכרון. העם מבין את עצמו, וחוזר ומוצא את תמונת עצמו באמצעות הדיוקן הנשקף אליו מן המקרא.”

לאורם של דברים אלו, מתבהר ומתברר המקום המהותי והמרכזי שאותו תופסת תודעת היצירה ההיסטורית ברוח זו, במרחב תודעת יצירת התרבות הישראלית.

 

  1. תודעת יצירתם ועיצובם של החגים, המועדים ואורחות חיי קהילות ישראל

תודעת החגים, המועדים ואורחות חיי קהילות ישראל הינה כ’אורגניזם אחדותי’ המשולב בחוגת מהלך השנה ועונותיה, המאפשר הגשמה של התודעה האחדותית, החזונית וההיסטוריוסופית במהלך מקצבי הזמן, בפעימת הוויית הזמן, ביצירתם ועיצובם של חגי ישראל, של המועדים המרכזיים בחיי האומה, באורחות חיי קהילות ישראל, כל קהילה ומאפייניה הייחודיים.

החגים והמועדים שאותם מציינים במהלך השנה הינם ‘נקודות שיא’ וימים בעלי תוכן משמעותי וייחודי, האמורים להקרין איכות רוחנית ותרבותית אל תוך מהלך חיי היומיום, לטעון אותם ולהעשירם בתוכן ומשמעות. ואכן, עמוד השדרה הרוחני-תרבותי, מקור העוצמה המוסרית ולב היצירה החברתית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה היא הוויית החיים הקהילתית, המקרינה ומשפיעה על כל תחומי החיים.

חגי ישראל ומועדיו

חגי ישראל ומועדיו הוא כינוי לכלל החגים והמועדים היהודיים הקיימים. זמנם של החגים והמועדים נקבע על פי הלוח העברי. תחת הגדרה זאת נכנסים ימים רבים: חלקם מהתורה, חלקם נקבעו על ידי חז”ל וחלקם נוספו במשך השנים. ניתן לסווג את החגים והמועדים למספר סוגים: קיימים ימים שהם ימי שימחה, ומועדים שהם ימי צום ותענית, ימי אבל וזיכרון וימים של חשבון נפש.

מקורו של המונח בתקופה המקראית. המילה ‘חג’ מבטאת הקרבת קורבן חגיגה בימים שאותם קבעה התורה, ולעיתים התורה מכנה את הקורבן בשם המקוצר ‘חג’. מקורה של המילה ‘חג’ הוא מ’לחוג’. בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש. השפה הערבית משמרת מונח זה במילה חאג’ – עליה לרגל. במקרא מצוינים שלושה חגים שהינם מועדים לעליה לרגל: פסח, שבועות וסוכות. במשנה ובתלמוד מובאים דיונים והלכות על רוב החגים. רוב מוחלט של דינים אלו מובאים בסדר מועד.

מועדים מן התורה

בתורה מוזכרים שמונה מועדים. כל המועדים מוזכרים כזכר ליציאת מצרים, אך לכל אחד מהם משמעות שונה ולרובם מצוות המיוחדות להם:

שבת – זכר למעשה בראשית, לכך שה’ ברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, וכן, זכר ליציאת מצרים.

ראש חודש – היום הראשון לחודש העברי, וייתכן שקשור גם ליציאת מצרים, שהרי המצווה הראשונה שבה צוו בני ישראל לפני יציאת מצרים היא קידוש החודש.

פסח ושביעי של פסח – יציאת מצרים ולידתו של עם ישראל כעם. אוכלים מצות לזכר שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים.

שבועות – מועד מתן תורה בהר סיני.

ראש השנה – יום בו תוקעים בשופרות כדי להכריז על יום דין לכל ברואי עולם ועל בואו של יום הכיפורים עשרה ימים לאחר מכן.

יום הכיפורים – יום צום ומחילת עוונות בין איש לרעהו לכפרת חטאיהם של כל בני ישראל.

סוכות – ישיבה בסוכה לזכר הסוכות שבהם ישבו בני ישראל בזמן נדודיהם במדבר.

שמיני עצרת – יום חג נוסף לאחר שבעת ימי חג הסוכות.

שלושת הרגלים

החגים פסח, שבועות וסוכות, מיוחדים במצוות עלייה לרגל שיש בהם, ועל כן הם מכונים ‘שלושת הרגלים’ ומקריבים בהם עולת ראייה ושלמי חגיגה. התורה מדגישה כי שלוש הרגלים הן זכר ליציאת מצרים. התורה חוזרת ואומרת במצוות החגים: ‘וזכרת כי עבד היית במצרים’ ומכאן נובע גם האופי הסוציאלי של החגים: לזכור את החלש בחברה, את הגר, העני, היתום והאלמנה, כשם שה’ זכר את בני ישראל שהיו גרים במצרים.

ימי השמחה

בימי בית שני הוסיפו חז”ל למועדים מדאורייתא ימי שמחה מדרבנן בימים בהם נעשו ניסים. העיקריים בהם אלו ‘ימי פורים’, שנקבע במהלך התקופה הפרסית, וחג החנוכה, שנקבע בימי מרד החשמונאים. בעבר צוינו ימים רבים נוספים המפורטים במגילת תענית, דוגמת יום ניקנור, על תבוסת המצביא היווני בפני המכבים, אולם בעקבות חורבן בית המקדש השני, בטלו מועדים אלו, שמלכתחילה נקבעו בעקבות אירועים מקומיים בעלי חשיבות פחותה. למעשה, מלבד פורים וחנוכה אין ימים אחרים בעלי מחויבות דתית.

 צומות וימי אבל

הנביאים שהיו בזמן חורבן בית המקדש הראשון תיקנו ארבע תעניות כאבל על חורבן בית המקדש:

ביום עשרה בטבת, היום בו החל המצור על ירושלים.

ביום שבעה עשר בתמוז, בו נפרצה חומת ירושלים.

ביום תשעה באב, בו נחרב בית המקדש.

ביום שלושה בתשרי בו נרצח גדליה בן אחיקם על ידי ישמעאל בן נתינה, דבר שעורר את חמתו של נבוכדנצר על שארית הפליטה.

 ראשי שנים

חז”ל קבעו ארבעה תאריכים בשנה שבהם מתחיל מניין השנה עבור תחומים שונים:

א’ בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים. מיום זה מתחילים לספור את שנות שלטונם של מלכים או מנהיגים אחרים, וכן את חגי השנה.

א’ באלול – ראש השנה למעשר בהמה. מיום זה התחילו לספור את שנות חייהן של הבהמות בתקופת המקדש.

א’ בתשרי – ראש השנה לשמיטה ויובל, לנטיעות ולירקות. מיום זה מתחילים לספור את שנותיהם של העצים לשם קיום מצוות ערלה, וכן, את שנות השמיטה והיובל. על פי המסורת מקובל לספור מיום זה את שנות העולם. ביום זה מתקיים גם חג מהתורה הנקרא בימינו ‘ראש השנה’, הפותח את עשרת ימי תשובה.

ט”ו בשבט – ראש השנה לאילנות. מיום זה מתחילים לספור את שנותיהם של פירות האילן לשם קביעת מעשרות. כיום יש הנוהגים לערוך היום זה ‘סדר טו בשבט’.

 מועדים אזרחיים

בעת החדשה קבעה הכנסת את ה’ באייר, יום עצמאות המדינה, כחג אזרחי, ובין היתר קבעה אותו כיום שבתון. עם הזמן נקבע גם יום שמחה נוסף – יום ירושלים, שחל ביום כ”ח באייר, היום שבו שוחרר הכותל המערבי על ידי צה”ל במלחמת ששת הימים. הרבנות הראשית קבעה את יום העצמאות ויום ירושלים כימי שמחה והודיה, והנהיגה בהם תפילות הודיה (כגון קריאת פרקי ‘הלל’ ותפילה לשלום המדינה), אולם יהודים חרדים סירבו להכיר בהם (בפרט ביום העצמאות) כמועדים דתיים. בשנת 1950 קבעה הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי כיום זיכרון עבור קורבנות השואה.

 חגים עדתיים

עדות מסוימות נוהגות לציין מועדים מיוחדים:

הסיגד: חגם של קהילות ‘ביתא ישראל’. יום משלים ליום הכיפורים, נחגג ביום כ”ט בחשוון.

הסהרנה: חגם של הקהילה היהודית בכורדיסטן. נחגג במקור בחול המועד פסח, אך בישראל נחגג בחול המועד סוכות.

המימונה: חגם של יוצאי ארצות המגרב. נחגג בתאריך כ”ב בניסן.

יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרך לארץ ישראל: יום זה מצוין ביום ירושלים, כ”ח באייר.

 חגי ישראל בתרבות הישראלית

החגים מהווים, גם בדורות האחרונים, חלק חשוב בתרבות הישראלית. כך אמר למשל חיים נחמן ביאליק: “עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו הכול באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה. אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם כל פעם טעם אחר והתערותא (התעוררות) חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהייתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם. אלה שאינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, סימן שנפשם ריקה ותוכם חול, ולאלה אין תקנה.”

 

  1. תודעת יצירה במרחבי עולם השפה – ראיית התחדשותה של השפה העברית בעת החדשה כהתרחשות חיה ומהלך רוחני-ביוגרפי-לאומי מכונן, המאפשר את התחדשותה של היצירה התרבותית, הפוליטית והלאומית הישראלית בזמננו.

 

מבוא – תחיית הלשון העברית

תחיית הלשון העברית היא תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, שבמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית המשמשת לצרכים דתיים וספרותיים בעיקר, ללשון מדוברת, רב מערכתית ולאומית.

תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא, אלא הוא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל באותה תקופה, ובעיקר במהלך הקמתה של התנועה הציונית ובהתפתחות היישוב העברי החדש בארץ ישראל. תהליכים אלו הביאו בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל כמדינה עברית.

השם “תחייה” אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות, העברית לא היתה “לשון מתה” לפני התהליך. נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות קודם לכן. עם זאת, תהליך התחיות השפה העברית הוא מיוחד ויחיד במינו.

הבלשנות המודרנית איננה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים, הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד.

התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה “מהמקום שבו נפסקה חיותה”, הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים מן השפה העברית על כל תקופותיה, וגם מן השפות האירופיות, שעל רקען התחולל התהליך, ובראש וראשונה – שפת היידיש. הלשון החדשה שנוצרה היא העברית הישראלית בת זמננו.

 פתיחה

השימוש בשפה העברית המדוברת לצורכי יומיום שוטפים, שנעשה בה לא פעם באופן משובש וחסר רגישות, מקשה על האפשרות להעצים, להעמיק ולהרחיב באופן משמעותי את ההשפעה המבורכת, המפרה והמרפאת שיש לה, לשפה, עלינו, בכל תחומי חיינו. התחדשותה של השפה העברית בעת החדשה היא ‘נס רוחני ותרבותי’ שהתאפשר בזכות מאמצים כבירים וממושכים של בני אדם, שיצרו ופעלו מתוך אהבת השפה, קשר עמוק ואמיץ לשפה העברית, שנאבקו באומץ ובמסירות כדי לאפשר את התחדשותה, את התחדשות היצירה התרבותית הישראלית בזמננו.

השפה היא זאת המאפשרת, מעצם מהותה העמוקה לאין שיעור, את הזיקה המזינה והמפרה, המאזנת והמשלימה בין ארבעת מרחבי היצירה שהוזכרו עד עתה, ואלו שיבואו בעקבותיהם בהמשך. ‘בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ’ – בכוח המילה הנאמרת, הבוראת. ‘ויאמר אלוהים: יהי אור, ויהי אור’. כדי לשוב ולחיות את עולם השפה בכלל ואת עולמה הייחודי של השפה העברית בפרט באופן מרבי, ברוח התיאור והשימוש בשפה המופיע בספר בראשית, עלינו להציב כמטרה מרכזית בכל תחומי חיינו את השיבה אל מרחבי הוויית השפה החייה והמחייה, שדרכה ובאמצעותה אנו חיים ויוצרים, חושבים ומרגישים, משוחחים, נפגשים ופועלים עם בניי האדם, עם ישויות הטבע ו’המצויים הרוחניים’ כפי שמכנה אותם מרטין בובר.

קטעים מתוך מאמר של אגי משעול – ‘ציפור רבת יופי’.

השירה היא שפת קודש המסתתרת בשפת החולין. מי שטעם פעם את טעם האושר של כתיבת שירה, נידון לחפש תמיד את הדרך חזרה. על יצירה, השראה וחסד..

יצירה ביסודה היא חוויה דתית, מכיוון שהיא בריאה של יש מאין. כל משורר מכיר את המקדש הפנימי שממנו נובעת יצירת אותו ‘בית כנסת’ – לא בניין כי אם מקום מסוים בתוך נפשו – שבו מתכנסים כל ה’אניים’ של הווייתו אל התדר המאפשר את תפילת השירה. כל מי שבנה ‘בית כנסת’ כזה והתחייב לעבודה פנימית, לומד עם השנים להכיר את טעמו של המקום ולחוש בנוכחותו.

אין כמעט משורר שלא נתן ביטוי למפגש עם החסד הזה, שניתן לתארו אך ורק בעזרת דימויים. אחד היפים שבהם הוא של נתן זך:

‘ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי,

ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי.

עבר אותי אז רטט של שמש, אמרתי מילים של שלום,

מילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום’.

כך מתואר המעבר ממצב תודעה של קודש למצב תודעה של חול. גם אם יאמר היום את אותן המילים שאמר אמש, לא יהיה להן אותו מעמד, כי השירה היא שפה בתוך שפה, שפת קודש המסתתרת בתוך שפת החולין, המשמשת אותנו לצורך השוטף של החיים.

מרטין בובר אמר עם קבלת פרס ביאליק:

“התופעה הראשונית המאפשרת את התהוותם של אותם יצורים נדירים שראוי לכנותם בשם ‘שירים’, הרי היא שבנפשו של אדם מסוים מתרחש דו שיח בין הנצח ובין הרגע הזה. המשורר בחסד עליון מוסר את ליבו שיהא למקומו של דו שיח זה, ומוכן לסבול את כל הייסורים העלולים לבוא עליו מתוכו. עליו לקבל בלב נכון את שניהם – את אפלוליותו הבלתי חדירה של הנצח, ואת ממשותו הבהירה של הרגע הזה – ועליו לעמוד בפני המגע בין שניהם, מגע שלעיתים אכזרי הוא מאד, המתרחש בליבו הכואב שלו, של המשורר. וממגע זה, ברטט הנפשי בין האינסופי לסופי, בין הקיום האישי לקיום העל אישי, נולד השיר האמיתי”.

אם יש בכלל תפקיד לשירה (ואפשר לחשוב על משוררים כעל נביאים שלא התפתחו), זה להזכיר לנו את עצמנו. זוהי הסיבה שבגללה אנחנו כותבים שירה ובגללה אנו פונים אליה, כי שיר טוב כמוהו כאצבע מורה אל המקור.

 

  1. תודעת יצירת שיח ומפגש אנושי

הכותרת של הפרק הקודם היא: ‘תודעת עולם השפה וראיית התחדשותה של השפה העברית בעת החדשה כהתרחשות חיה ומהלך רוחני-ביוגרפי-לאומי מכונן, המאפשר את התחדשותה של היצירה התרבותית, הפוליטית והלאומית הישראלית בזמננו’. במובנים רבים, עמוקים ומגוונים, עשויה תודעת יצירת השיח והמפגש האנושי להגשים הלכה למעשה, לממש באופן קהילתי-חברתי-אמנותי את התכנים והצורות הבאים לידי ביטוי ומשתקפים בתודעת עולם השפה.

ואכן, מעיין החיים ומקור ההשראה ליצירתו של האדם עלי אדמות ולעיצוב נתיב חייו היא הזיקה שאותה הוא מקיים עם הווית העולם הרוחני, עם בני האדם שעימם הוא חי ועם ישות הטבע ‘הבאה לקראתו מכל עבר’. ובהגשימו קשר עמוק זה, בדרך של יצירה אישית וקהילתית המכילה את תוכן השיח והמפגש, מממש הוא, הלכה למעשה את ייעודו הייחודי.

בהקדמה לספרו של מרטין בובר “בסוד שיח”, מתאר פרופסור הוגו ברגמן  את דרך השיח והמפגש האנושי, את הזיקה “אני- אתה”, על ידי משלים משלוש רשויות: החיים עם הטבע, עם האנשים ועם המצויים הרוחניים. הוא מסכם תיאור מרגש זה בציטוט של בובר: “בשלוש הרשויות – רשות הטבע, האדם והמצויים הרוחניים אפשר לומר: חיי אמת הם פגישה. כיוון שפגישה זו היא אקט דו-צדדי, שוב אינה יכולה להיעשות מקוטב אחד בלבד. אתה פוגש אותי בחסד ולא ביגיעה. הזיקה היא היבחרות ובחירה גם יחד, נפעל ופועל כאחד. האם האהבה בין איש ואישה, בין אדם לחברו פעילות היא או הפעלות? לא זו ולא זו או אם תרצו, גם זו וגם זו. דו-קוטביות היא זיקה, שדה כוח כביכול ששני האנשים נכנסים לתוכו בחינת חסד. אין האהבה רגש סובייקטיבי.

הרגשות שוכנות בלב האדם ואילו האדם שוכן באהבתו. אין זו השאלה, מליצה, אלא מציאות. אין האהבה דבקה באני. היא שרויה בין האני לאתה..” ואכן, הזיקה שמתעוררת לחיים בין האני לאתה יוצרת מרחב אנושי אשר בו יכולים אנו לחוות את כוח האהבה כהוויית חיים ממשית ומוחשית. כך, מתוך השיח והמפגש האנושי, מתוך הזיקה החיה אני-אתה מתרחש תהליך הגשמת החזון במרחב התרבותי, בתחום האקולוגי-סביבתי ובמישור הקהילתי-חברתי.

השם ‘שיח ישראלי – יוזמה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל’, מבטא את היותה של דרך השיח, המפגש והמעשה האנושי דרך חיים, נתיב ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית. ‘המטרה היא הדרך’ – והדרך, דרך השיח, המפגש והמעשה האנושי איננה רק אמצעי ראוי להגשמת מטרות ‘מעשיות’, אלא מהות ותכלית חיינו, במהלך הגשמתם ומימושם של יעדים חשובים וחיוניים.

נחתום חלק זה בציטוט מתוך כתבה של יאיר אסולין, שהתפרסמה בעיתון הארץ במהלך חודש אפריל 2018, תחת הכותרת ‘דרוש שיח ישראלי חדש’.

“בסוף, מציאות היא במידה רבה נגזרת של שיח, של תפישות עולם, של האופן שבו בני אדם מדמיינים את מה שהם מדברים עליו, את מה שהם רואים. וכן, גם את מה שאנחנו רואים – אנחנו עדיין גם מדמיינים. ככה זה. ושיח יוצר תודעה, שיח יוצר משקפיים שדרכם רואים את המציאות, שיח יוצר קצב, מושגים, אסתטיקה, יכולת לשפוט דברים, לבקר אותם, להעמיד אותם בסימן שאלה, לא לפעול שוב ושוב מתוך המובן מאליו.

שיח יוצר ערכים, שיח יוצר מערכת מושגים של טוב ורע. ושיח גם יוצר ביטחון, אתה יודע מה הם הגבולות. אתה יודע לאן לא תגיע.

 

  1. תודעה יצירה חקלאית-אקולוגית ברת קיימא

תודעת ‘קיימות’ החדורה בתפיסה חקלאית-אקולוגית של המציאות, היא המשך טבעי ומתבקש, ביטוי מעשי והשתקפות יצירתית של תודעת היצירה האחדותית. מושג הקיימות הוא חדש יחסית, וגם התפיסה האקולוגית של המציאות מתוך התודעה המודרנית של זמננו התפתחה באופן משמעותי רק במהלך העשורים האחרונים. וזאת, בין השאר ובעיקר בשל הסכנות הממשיות והמוחשיות המאיימות על המשך החיים של בני האדם ושאר ממלכות הטבע עלי אדמות.

תודעה חקלאית-אקולוגית ברת קיימא מבטאת גישה רוחנית ואמנותית עמוקה ושורשית, המשתקפת בהיבטים מעשיים, בריאים וחיוניים – קיומיים ממש, שהם הכרחיים על מנת לאפשר את המשך היצירה התרבותית האנושית עלי אדמות, את המשך החיים במרחב יצירה זה.

המשמעות הרוחנית-רעיונית והמעשית של התודעה האקולוגית ברת הקיימא היא שימור פעיל ויצירתי של התודעה האחדותית, ‘חשיפה אמנותית של אחדות העולם ואחדות האדם איתו’. וזאת, באמצעות תהליכי יצירה אמנותיים-מודעים, מתוך זיקה אינטימית עם ישות הטבע על מכלול גווניה וגילוייה.

א.ד. גורדון מביע באופן בהיר ומרגש את השינוי העמוק הנדרש מהאדם, כדי ליצור ולפעול מתוך תודעה חקלאית-אקולוגית ברת קיימא. בקטע מתוך מאמרו: ‘עקירת שורשי הנשמה מן הטבע’ הוא כותב:

“ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע, התעלמת מעצמך… והכרת ביום ההוא כי הכול היה לא לפי מידותיך, וכי את הכול עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודיך, את הכול…והרגשת כל חציצה קלה החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים… כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך – בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה…

ולא יהיה עוד ביום ההוא בניינך, בן אדם, חורבן להוד בניינו של עולם… ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור. וכן בכל דרכיך ובכל חייך לתמיד להיות שותף לו במעשה בראשית.”

 

  1. תודעת יצירה מדעית ואמנותית, תרבותית וחברתית

תהליך יצירת מרחבי התרבות האנושית לאורך ההיסטוריה הוא ביטוי נשגב, מהותי ומוחשי לדחף היצירה הנטוע בנפשם של בני האדם המעצבים את חיי הרוח והתרבות, המדע והאמנות, שוב ושוב, בהתאם לרוח התקופה שבה הם חיים ופועלים.

מרחבי התרבות נוצרים, כפי שראינו, מתוך זיקה יצירתית שמקיים האדם עם הווית העולם הרוחני, עם ישות הטבע שוקקת החיים ועם בני האדם שעימם הוא חי ויוצר. ומה שמייחד מרחב יצירה זה היא העובדה ‘שאינו נוצר מעצמו’ אלא ‘ממתין בסבלנות’ להתהוותו ועיצובו בידי בני האדם.

מתוך דחף ליצירה ולהכרה מעמיקה של העולם המתגלה ונחווה בתוכנו וסביב לנו, חוקרים אנו ומגלים כיצד להשתלב ולהיות שותפים פעילים ביצירת מרחבי תרבות אנושית שבה אכן יוכלו בני האדם להגשים את ייעודם הייחודי.

היצירה המדעית-אמנותית מתרחשת כאשר, באמצעות לימוד והתנסות בחוקיות הפועלת במרחב הסובב אותנו ובנו, משתלבים אנו בתהליך היצירה וההתפתחות, בנשימה ובדופק החיים המתקיים בשיח האינטימי-רליגיוזי בין האדם לעולם.

שליחותה של האמנות החברתית היא להביא לידי הפרייה הדדית בין הווית העולם הרוחני-תרבותי, המרחב האקולוגי-סביבתי ומישור היצירה הקהילתית, וזאת, דרך תהליך צמיחה והתחדשות ביוגרפית מתמדת, שאותו עוברים בני אדם המבקשים להגשים את ייעודם ולממש את שליחותם הייחודית במרחב פורה זה.

כאשר הוויית החיים החברתית נוצרת מתוך עשייה קהילתית עשירה ומגוונת, מתהווה קרקע פורייה לעיצוב מרחב הפעילות הפוליטי באופן שמשרת את התפתחותם האינדיבידואלית של בני האדם, ומאפשר לחוות את היצירה הקהילתית כאמנות חברתית, החיונית כל כך בזמננו.

 

  1. טיפוח תודעת אימון ותרגול לצועדים בדרך החיים “להיות אדם בקהילה”, בנתיב ליצירה חברתית, להגשמה עצמית.

אחד המאפיינים המהותיים של היצירה האמנותית בכל התחומים, היא יצירתן ועיצובן של צורות מתאימות, במרחבים השונים והרלבנטיים, המאפשרות לתכנים רוחניים-אידיאיים לבוא לידי ביטוי, להתגשם ולהתממש דרך אותן צורות, וכך, “לפעול ולדבר ישירות” אל בני האדם, ובעיקר אל ליבם.

כשמדובר באמנות החברתית-פוליטית, הרי מדובר בנשגבה שבאמנויות, היות וכאן הופכים החיים עצמם ל’חומר ביד היוצרים’.

לאור הנאמר כאן, מתבהרת ומתבררת חיוניות הצעידה בנתיב האימון והתרגול לכל מי שמבקש לצעוד בדרך ‘להיות אדם בקהילה’, בנתיב ליצירה חברתית, להגשמה עצמית. עלינו להתאמן ולתרגל, ביחד ולחוד, ובמובנים רבים גם לעצב במשותף את נתיב ההתאמנות, כדי שמעורבותנו בתכנים ובצורות של דרך האימון והתרגול תהיה מירבית.

בהשראת חזון שיח ישראלי, מובא כאן מארג אידיאלים וערכים במגוון מרחבי פעילות, שתהליך הגשמתם מחייב צעידה בדרך האימון והתרגול.

אידיאל האמונה, יראת הכבוד והפליאה

לצד מילות החזון הישראלי מובאות המילים מתוך שירו של שאול טשרניחובסקי: אני מאמין, המוכר גם בשם שחקי, שחקי : “כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז”.

ואכן, כוח האמונה הוא יסוד מרכזי ומהותי ביצירת התרבות האנושית לאורך ההיסטוריה. מקור עוצמה רוחנית זו הוא מעיין החיים להתחדשות המתמדת של יצירה מופלאה זו, ובכל דור ודור עלינו לגלות ולעורר מחדש בתוכנו את “מעיינות האמונה”, ובכוח חיוניותה והשראתה, להביא להתחדשות היצירה הקהילתית-תרבותית.

בנוסף לכוח האמונה, על האדם לעורר ולטפח בליבו יראת כבוד ורגש פליאה כלפי בני האדם, הוויית העולם הרוחני וישות הטבע. טיפוח רגשות אלו יאפשר לו, ברגעי חסד ובזמנים שבהם נושאת פעילותו האנושית היזומה פרי, לראות אכן בבני אדם בסביבתו עולם ומלואו, יצירה ייחודית.

כוח האמונה, הלך נפש של פליאה ויראת כבוד, אינם תמיד נגישים לנו ועלינו לטפחם בסבלנות ובהתמדה כדי ליצור בנפשנו קרקע פורייה, בה יעמיקו שורש, ושמתוכה תצמח, תפרח ותישא פירות הוויית חיינו האנושית.

 אידיאל האנושיות הייחודית – האידיאל הביוגרפי

 כל אדם הוא יצירה ייחודית. כאשר נולד האדם ומצטרף אל משפחתו למסע ביוגרפי-קהילתי, הוא מביא עימו עולם ומלואו, זרע מופלא המעורר פליאה ויראת כבוד עמוקה. הבית המשפחתי-קהילתי שבו גדל ומתפתח האדם הוא הקרקע, האדמה שבתוכה נזרע הזרע האנושי הייחודי שמבקש לצמוח, להתפתח ולהגשים את האמיתי, היפה והטוב שבישותו. נתיב קורות החיים של האדם משתקף ובא לידי ביטוי מרבי בהוויה הקהילתית וכך, מעצים תהליך הגשמת היעוד האנושי הייחודי את המרקם החברתי ומעשיר אותו.

 כמו בביצוע יצירה תזמורתית, בה מנגנים חברי התזמורת יחדיו נושאים מוזיקליים שונים במגוון רחב של כלי נגינה המעשיר את ביצוע היצירה ומעניק לה את ייחודה, כך עשויים בני האדם להעצים את חיי הקהילה שבה הם חיים ויוצרים מתוך עצם הגשמת ייעודם, מימוש שליחותם הייחודית.

 האידיאל המשפחתי

 התבוננות במרחב היצירה המשפחתי על מגוון התחומים העשיר שבו, מאפשרת לראות את  גודל האתגר העומד בפני כל אדם המבקש להיות שותף ביצירה זו ואת האיכויות האנושיות והקהילתיות שהוא עשוי לטפח ולפתח במרחב ייחודי זה.

 התהליך החינוכי-ביוגרפי שעוברים הילדים והוריהם מעצב את הווית החיים המשפחתית. אירועים משפחתיים, חגים ומועדים מטביעים את חותמם ונהיים למרכיב מהותי ומרכזי ביצירה הקהילתית. אין פלא שמרחב היצירה המשפחתית עובר משבר עמוק בתקופתנו. מרחב זה מייצג אולי באופן החריף ביותר את הקוטביות שבין הרצון להגשמה עצמית והצורך להיות שותף פעיל ביצירה המשפחתית והקהילתית. מרחב היצירה המשפחתית יוצר קרקע פורייה ומעיין חיים להתחדשות חברתית ותרבותית במגוון הרחב והעשיר של תחומי הפעילות.

האידיאל החינוכי-קהילתי

התהליך החינוכי יוצר קרקע פורייה שמתוכה עשויים לצמוח ולהתפתח הכישורים האינדיבידואליים-קהילתיים של הילדים, ההורים והסביבה האנושית שבה הם חיים. ואכן, דרך אמנות החינוך היא נתיב להתפתחות אישית וחברתית. מתוך העשייה המשותפת, המפגשים והשיחות צומחת ומלבלבת הווית חיים קהילתית.

 יצירה חינוכית המתהווה במרחב קהילתי בו פועלים האנשים מתוך כוונה ורצון להגשים את חזון שיח ישראלי, תעניק תנופה של ממש לחיי החברה והתרבות בישוב שבו היא מתקיימת. הורי הילדים, המורים, המחנכים וציבור רחב של אנשים התומך ביצירה זו הינו החברה האזרחית במיטבה וכאשר אנו, האזרחים, שותפים בהגשמת אידיאלים חברתיים, בעשייה חינוכית היוצרת את הווית החיים הקהילתית בישוב שבו אנו גרים, אזי מתרחשת הלכה למעשה התחדשות חברתית. אכן, התהליך החינוכי שיוצר את הווית החיים הקהילתית, מכשיר קרקע פורייה לצמיחתה ולהתפתחותה של חברה אזרחית שעשויה לעצב ולהוביל את החיים הפוליטיים בדרך אנושית.

 האידיאל החברתיפוליטי

התהליך החינוכי היוצר את הווית החיים הקהילתית, מכשיר קרקע פורייה לצמיחתה והתפתחותה של החברה האזרחית. לאור עובדה זו, ניתן לראות עד כמה חשוב להרחיב ולהעמיק את לימודי מקצוע האזרחות בהשראת החזון האנושי ובעיקר, את ההתנסות האזרחית במרחב החינוכי ובחיי הקהילה.

החיים החברתיים אמורים להיווצר ולהתעצב מתוך פעילות דינמית בה שותפים שלושה מרחבי פעילות עיקריים המפרים זה את זה:

הספירה הרוחנית-תרבותית

המישור החברתי-פוליטי, גוף החובות והזכויות

תחום החיים הכלכליים-אקולוגיים

בעידן המודרני לא מתאפשרת זיקה בריאה בין מרחבי פעילות אלו שצריכים להיות אוטונומיים על מנת לקיים קשר הדדי שיפרה ויעצים את פעילותו של האורגניזם החברתי. כתוצאה מכך נוצרו מדינות אחדותיות אשר בהן נהרסת החלוקה של האורגניזם החברתי, עובדה המקשה על תהליך התחדשות חיי החברה והתרבות.

זיקה דינמית בין מרחבי פעילות אלו, תאפשר מפגש פורה עם מגוון רחב של צרכים אנושיים ושאלות קיומיות. בהשראתו של מפגש פורה זה תימצאנה תשובות מעשיות ועדכניות לאותם צרכים אנושיים, לשאלות חיים בוערות הממתינות “בקוצר רוח” להתייחסות ראויה.

 

  1. תודעת הגשמת חזון במהלך צעידה בדרך חיים, בתהליך ‘כיוון והתכוונות’ בין חזון למציאות, בין מציאות לחזון.

תודעה חזונית, הנובעת ומקבלת את השראתה מחזון נביאי ישראל, חזון מדינת היהודים הציוני וחזון מגילת העצמאות יוצרת את מרחב היצירה השני מתוך עשרה מרחבי יצירה שיחדיו יוצרים ‘תודעת יצירת תרבות ישראלית’. אחד האתגרים הקשים והחיוניים העומדים בפנינו בתהליך הגשמת חזון שיח ישראלי, היא הכרה עמוקה ומושרשת היטב בתודעתנו, שמדובר כאן במסע להגשמת חזון, שהוא דרך חיים ליצירה חברתית, להגשמה עצמית. ללא הפנמה עמוקה ויסודית זו כמרכיב מהותי ושורשי ב’תודעת יצירת התרבות הישראלית’, נתקשה לחיות מתוך תודעת הגשמת חזון כדרך חיים, בהרגשה שאנו מצויים בתהליך ‘כיוון והתכוונות’ אמנותי תמידי בין חזון למציאות, בין מציאות לחזון.

כדי להצליח אט אט לעשות זאת, עלינו לשלב בגישתנו הרוחנית, בהלך הנפש ובפעילות הגופנית שלנו, באמצעות אימון ותרגול כדרך חיים, בין הפרספקטיבה הרוחנית-רעיונית העמוקה והרחבה שמעוררת בנו התודעה החזונית, ובין האתגרים שבאים לקראתנו ועולים בתוכנו בחיי היומיום, מתוך מהלך חיינו, בתהליך יצירתו ועיצובו של נתיב חיינו.

אם נראה ונרגיש בצעידה בנתיב ה’כיוון וההתכוונות’ בין החזון למציאות, בין המציאות לחזון את הביטוי היצירתי והייחודי שלנו, ובו זמנית נרגיש שיצירתנו הייחודית מתוך התודעה החזונית מתרחשת ונוצרת יחד עם חברינו בהשראת חזון אנושי-ישראלי משותף, אזי עשויים אנו לחוות את הזיקה האינטימית והרגשת ההמשכיות בין התודעה החזונית ששורשיה נטועים בחזון נביאי ישראל, הפרטיקולרי והאוניברסלי, ובין חזון שיח ישראלי, שנוצר ועוצב ברוח היצירה הישראלית בזמננו. מובא כאן קטע נוסף מתוך מסמך הייסוד של יוזמת שיח ישראלי, בהקשר לתודעת הגשמת החזון כדרך חיים.

 

אחרית דבר

נחתום קובץ זה בשיר ‘קדושת חולין’. שיר זה נכתב מתוך מהלך ייסודה של יוזמת שיח ישראלי, בהשראתו.

 

קדושת חולין

הפרטים המתקיימים במרחב, בזרימת חיי החולין,

נגאלים ומתאחדים במרחב תודעה אנושית אחדותית, אוהבת,

במהלך הגשמת אידיאלים וערכים,

“מן הכלל אל הפרט” במהלך התגשמות,

“מן הפרט אל הכלל” בתהליך התחדשות.

 

במפגש בין מהלך התגשמות חזון ישראלי,

לבין תהליך התחדשות המתרחש ונובע מתוכו, ממנו,

בהשתלבות הנוצרת בתוך זרם הוויית החיים הפועמת,

בין התחדשות להתגשמות, בליבם של בני האדם,

מתהווה ונוצרת קדושת חולין.

 

וקדושת חולין ישראלית זו נהיית נוכחת ומורגשת יותר ויותר,

בשיח ומפגש חי ופועם הנוצר בין אזרחי המקום, בין תושביו,

במרחב אנושי המתהווה בין קהילות ישראליות מקוריות, ייחודיות,

 וכאשר רוח האומה ונפש הלאום הישראלית,

מתגשמות אל תוך מהלך התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *