רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו בדורנאך

GA 322

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

ההרצאה יצאה בהוצאת חירות בספר: ראו כאן

הרצאה רביעית 30.9.1920

עיוניינו אתמול הובילו אותנו למסקנה שבגבול האחד של ההכרה אנו חייבים לעצור בתוך התופעות ואז לחדור אותן עם מה שהתופעות מביאות לידי התרחשות בתוך תודעתנו, עם מושגים, רעיונות וכן הלאה. זה נעשה לברור, שהתחום בו רעיונות אלו הם במצב הטהור והבהיר ביותר הוא של המתמטיקה ושל המכאניקה האנליטית. עיוניינו הגיעו אז לשיא בהראותם כיצד ההשתקפויות המגלות את כל אשר נוכח בנפש כמתמטיקה, וכמכאניקה אנליטית, מבוססות בפועל על אינספירציה. אז אנו מסוגלים להראות כיצד דחפים הנובעים מאינספירציה הופצו באמצעות הוודנטה ההודית הקדומה: אותה הרוח אשר מתוכה אנו מחלצים כעת רק מתמטיקה ומכאניקה אנליטית הייתה פעם המקור של הרוחניות המעודנת של הוודנטה. יכולנו להראות כיצד גיתה, כשיסד את צורת הפנומנולוגיה שלו, שאף תמיד למצוא את התופעה של אב הטיפוס כאשר נשאר בתוך התופעות עצמן ואת זה שחיפושו אחר אב טיפוס של התופעה המונח ביסוד תופעות מורכבות, מהווה בתוך תוכו דבר הזהה לחיפושי המתמטיקאים אחר אקסיומה המונחת בבסיס תבניות מתמטיות מורכבות. לכן גיתה, אשר בעצמו הודה שאין לו הכשרה מתמטית קונבנציונאלית, בכל זאת קלט את מהות המתמטיקה בבהירות כה רבה עד שהוא נדרש לשיטה להגדרת אב הטיפוס של התופעה שהיא מחמירה מספיק בכדי לספק מתמטיקאי. זהו בדיוק מה שהרוח המזרחית מוצאת כה מושך בוונדטה: את זה אשר במבנה הפנימי שלה, בהתקדמותה מהתבוננות אחת לבאה, מגלה את אותו הצורך הפנימי כשם שעושות המתמטיקה והמכאניקה האנליטית. זה שקשרים כאלו אינם נחשפים על ידי הלמדן האקדמי של הוודנטה היא פשוט התוצאה הנובעת מעצם העובדה שקיימים כיום כה מעט אנשים בעלי חינוך אוניברסאלי. לאלו העוסקים בעיסוק זה אשר מוּבלים אל תוך הפילוסופיה המזרחית, יש הבנה כה מועטה של המבנה הפנימי האמיתי של המתמטיקה, וכפי שאמרתי לגיתה היה את זה. כך הם לעולם לא תופסים את העצב החי של הפילוסופיה הזאת. בקוטב האחד, בקוטב של החומר, עלינו להיות מסוגלים להצביע על הגישה עליה אנו חייבים להתבסס בתחילת הדרך אם אין אנו רוצים להמשיך לארוג רשת קורים כמו של פֵּנֵלוֹפֵּה^[1] ואשר נראה שנארגו על ידי המדע לאחרונה, אלא להגיע לידי תפיסה עם משהו המתבסס על יסוד מוצק אשר נושא את מרכז הכובד שלו בתוך עצמו.

מהצד השני ניצב, כפי שציינתי אתמול, הקוטב של התודעה. אם אנו מנסים לחקור את תוכן התודעה רק על ידי השתקעות בתוך נפשנו באופן המעורפל של מיסטיקות מסוימות, מה שאנו משיגים למעשה אינו יותר מזיכרונות מסוימים אשר אוחסנו בתודעתנו מאז הלידה ותקופת ילדותנו. ניתן בקלות להציג זאת באופן אמפירי. צריך רק לחשוב אודות אדם מסוים המחונך היטב במדעי הטבע אשר, בכדי להציג את מה שקרוי "חיים פנימיים" הנוטל חלק בטבע הזיכרונות, מתאר חוויה שחווה פעם כאשר עמד בחזית חנות ספרים. בחנות הוא ראה ספר אשר הכותרת שלו לכדה את תשומת ליבו. הספר עסק בצורות הנמוכות של חיי החיות. כשראה את הספר הזה, הרגיש שהוא חייב לחייך. כעת תארו לעצמכם כמה מופתע הוא היה: מדען רציני, פרופסור, אשר רואה כותרת של ספר בחנות ספרים – ויותר מזה, ספר אודות חיות נמוכות! – וחש מאולץ לחייך! אז הוא התחיל לחשוב מהיכן בדיוק חיוך זה הגיע. בהתחלה הוא לא היה יכול לחשוב דבר. ואז עלה בדעתו: אעצום את עיניי. וכאשר הוא עצם את עיניו והכול החשיך סביבו, הוא שמע מרחוק מוטיב מוסיקאלי. שמיעת המוטיב המוסיקאלי הזה העלתה בזיכרונו באותו הרגע מוסיקה שהוא שמע בצעירותו כאשר הוא רקד בפעם הראשונה בחייו. ואז הוא כמובן הפך מודע לכך שבתת-הכרתו נוכח לא רק המוטיב המוסיקאלי הזה, אלא גם שמץ מזיכרונה של בת הזוג איתה הוא רקד. והוא נעשה מודע כיצד משהו אשר תודעתו הרגילה שכחה לפני זמן רב, משהו אשר לא השאיר עליו רושם כה חזק ואשר הוא נטה לחשוב שאפשרי שזה יישאר נפרד ממנו במשך כל חייו, התעורר כעת בתוכו כאסוציאציה מורכבת שלמה. וברגע בו תשומת ליבו נשבתה על ידי ספר רציני, הוא לא היה מודע שמרחוק ניגנה תיבת נגינה. אפילו צלילי תיבת הנגינה נשארו לא מודעים באותו הרגע. רק כאשר הוא עצם את עיניו האסוציאציות הגיחו.

דברים רבים אשר הם רק זיכרונות מגיחים מהתודעה בדרך זו, ואז מיסטיקות מעורפלות מסוימות יוצאות מהמחבוא בכדי לספר לנו כיצד הן נעשו מודעות לקשרים עמוקים עם "עקרונות הקיום" האלוהיים בתוך חייהם הפנימיים, כיצד מהדהדת מבפנים התנסות גבוהה יותר, לידה מחודשת של נפש האדם. ועל ידי זה קוּרים מיסטיים נרחבים נארגים, קוּרים שאינם מהווים דבר למעט מלודיה נשכחת של תיבת נגינה. ניתן לייחס הרבה מאוד מהספרות המיסטית למלודיות נשכחות אלו של תיבת הנגינה.

זהו בדיוק מה שמדע הרוח דורש: שאנו נשאר זהירים ומדויקים מספיק להימנע מלהריע לכל דבר אשר מתעורר מתוך התודעה כזיכרונות, כמיסטיות, כאילו היה זה משהו אשר היה יכול לטעון למשמעות אובייקטיבית. משום שבדיוק המדען הרוחי הוא אשר נזקק לבהירות הפנימית הגבוהה ביותר אם הוא רוצה לעבוד בדרך מניבת פירות אמיתית בכיוון זה. הוא ניזקק לבהירות פנימית מעל לכול כאשר הוא נוטל על עצמו להתעמק במעמקי התודעה בכדי להתמודד עם הדבר במשמעותו האמיתית. אדם חייב להתעמק במעמקי התודעה עצמה, אבל באותו הזמן הוא חייב שלא להישאר חובבני. אדם חייב לרכוש סמכות מקצועית בכל דבר שפסיכופתולוגיה, פסיכולוגיה ופיסיולוגיה הגדירו בכדי להיות מסוגל להבדיל בין זה אשר טוען להכרה מדעית רוחית באופן לא מוצדק לבין זה אשר הושג באמצעות אותו הסוג של משמעת, כמו למשל (זו הנדרשת) במתמטיקה ובמכאניקה אנליטית.

לקצה זה שיחרתי כבר בסוף המאה, לאפיין בדרך צנועה קוטב זה, הקוטב של התודעה, כניגוד לקוטב של החומר. בכדי להבין את הקוטב של החומר אנו נדרשים להסתמך על השקפתו של גיתה לגבי הטבע. לקוטב של התודעה, מצד שני, אין יכולים להגיע בקלות כה רבה באמצעות הגישה הגיתאנית, מהסיבה הפשוטה שגיתה לא היה הוגה שטחי, ולא שטחי ברגשותיו כאשר היה זה עניין של הכרה. להיפך, הוא הביא עימו אל תוך תחום זה את כל ההערצה הנדרשת אם אדם מחפש לגשת אל מעיינות הידע. וכך גיתה, אשר היה בנטייתו מכוון יותר אל הטבע החיצוני, חש חרדה מסוימת כלפי כול דבר אשר היה מוביל מטה אל מעמקי התודעה עצמה, אודות חשיבה המבטאת בצורה המפורטת ביותר את צורותיה הטהורות הגבוהות ביותר. גיתה חש מבורך שהוא לעולם לא חשב אודות החשיבה. חייבים להבין מה גיתה התכוון בזה, מאחר ואדם אינו יכול למעשה לחשוב אודות החשיבה. אדם אינו יכול למעשה לחשוב חשיבה יותר מאשר יכול "לברזל" ברזל או "לעצץ" עץ. אבל אדם יכול לעשות דבר אחר. מה שהוא יכול לעשות זה לנסות ללכת בנתיב אשר נפתח בחשיבה כאשר היא נעשית יותר ויותר רציונאלית, ללכת בעקבות זה בדרך בה האדם פועל באמצעות המשמעת של החשיבה המתמטית. אם אדם עושה זאת, אדם נכנס באמצעות התפתחות פנימית טבעית אל העולם אשר ביקשתי להתייחס אליו בפילוסופיה של החירות^[2] שלי. מה שאדם משיג בדרך זו אינו חשיבה אודות החשיבה. אדם יכול לדבר על חשיבה אודות חשיבה באופן מטפורי לכל היותר. בכל אופן, אדם משיג משהו אחר: מה שאדם משיג זה ראייה בפועל של החשיבה, אבל בכדי להגיע ל"ראייה של החשיבה", נדרש בהתחלה לרכוש מושג מוחשי של משמעות הטבע של – חשיבה החופשייה מחושים. אדם חייב להתקדם למרחק כה רב בעבודה הפנימית של החשיבה, כך שיוכל להשיג מצב של תודעה בו הוא יכיר את חשיבת האדם כחשיבה המשוחררת מהחושים רק על ידי תפיסת חשיבה זאת, על ידי "ראייה" אותה ככזאת.

זהו הנתיב אשר ביקשתי ללכת בעקבותיו בצניעות בספרי הפילוסופיה של החירות. מה שביקשתי כאן היה בראש ובראשונה לעשות את החשיבה לחופשייה מהחושים ואז להציג חשיבה זו לתודעה באותה הדרך שהמתמטיקה או הכשרים והכוחות של המכאניקה האנליטית מוצגים לתודעה, כאשר אדם מתמיד בדרך זו של המדע עם המשמעת הנחוצה.

אולי בנקודה זו אהיה חייב להוסיף הערה אישית. בהצגת חשיבה החופשייה מחושים זו כעובדה פשוטה – עדיין עובדה המסוגלת בכל זאת להוכחה קפדנית, בזה שהיא יכולה להביא לידי התרחשותה של התנסות פנימית בדומה למבנה מתמטי – התנגדתי בעליל לכל סוג של פילוסופיה השכיחה בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע-עשרה. זה עורר התנגדות שוב ושוב וכנגד זה טענו שאין ל-"חשיבה המשוחררת מהחושים" זו בסיס כל שהוא במציאות. בכל אופן, כבר ב- "קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה עפ"י השקפתו של גתה"^[3], בתחילת שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, בה הצבעתי על ההתנסות בחשיבה טהורה, נוכחת ההבנה: אתה חי כעת ביסוד אשר אינו מכיל יותר כל התרשמות חושית איזושהי ואף על פי כן מגלה עצמו בפעילותו הפנימית כמציאות. על חשיבה כזאת הייתי חייב לומר שכאן אנו מוצאים שיתוף רוחני אמיתי של האנושות ואיחוד עם המציאות. זה כאילו אחזנו בכוח בקצה המעיל של ישות היקום ויכולנו להרגיש כיצד אנו קרובים לזה קירבה משפחתית כנפשות. הייתי חייב למחות כנגד מה שהייתה אז המגמה בפילוסופיה, אשר לה, מתוך הוֹקרה, ביצע אדוארד פון הרטמן מחווה ב-1869 בהעניקו ב-פילוסופיה של הלא מודע שלו את המוטו: "תוצאות ספקולטיביות עולות בעקבות השיטה של האינדוקציה המדעית". זה היה מעין קידה פילוסופית בפני מדעי הטבע. כתבתי כנגד מטאפיסיקה חסרת בסיס זו, אשר מתעוררת רק כאשר אנו מרשים לחשיבתנו להתגלגל אל מעבר לצעיף החושים כפי שתיארתי. לכן נתתי לפילוסופיה של החירות שלי את המוטו: "התבוננות בנפש לפי השיטה המדעית". רציתי לציין בזה שהתוכן של הפילוסופיה אינו עניין הנובע מהתחכמות, אלא תוצאה של התבוננות פנימית בצורה קפדנית, ממש כשם שצבע וצליל נובעים מהתבוננות בעולם החיצוני. ובהתנסות ביסוד זה של חשיבה טהורה – יסוד אשר ללא ספק הוא בעל השפעה מפחידה מסוימת על טבע האדם – אדם מגלה תגלית. מגלים שבני האדם יכולים כמובן לדבר באופן אינסטינקטיבי על חירות, שבתוך האדם אכן קיימים דחפים אשר נוטים בבירור אל עבר חירות, אבל דחפים אלו נשארים לא מודעים ואינסטינקטיביים עד שמגלים את החירות בחשיבת האדם עצמו. מאחר ומתוך חשיבה חופשייה מתפיסה חושית יכולים לזרום דחפים אל פעולות מוסריות, מאחר והשגנו צורת חשיבה אשר נעדרת חישה, שאינה נקבעת יותר על ידי החושים, אלא על ידי רוח טהורה. אדם מתנסה ברוח טהורה באמצעות התבוננות, למעשה על ידי התבוננות כיצד כוחות מוסריים זורמים אל תוך החשיבה החופשייה מתפיסה חושית. מה שאדם משיג בדרך זו מעל לכל הוא זה שהוא מסוגל להיפרד לשלום מכל סוג של אמונה תפלה מיסטית, מאחר ואמונות תפלות נובעות ממשהו אשר במידת מה סמוי ורק משוער על בסיס רמזים אפלים. אדם יכול להיפרד מזה לשלום מאחר וכעת התנסה בתודעתו במשהו שקוף וברור בתוך-תוכו, משהו אשר אינו מקבל יותר את דחפיו מבחוץ, אלא ממלא עצמו מבפנים בתוכן רוחי. אדם אחז בכוח ישות כלל-עולמית בנקודה אחת בעשותו עצמו באופן בלעדי לזירת התרחשויות של הכרה. אדם תפס את הפעילות של ישות כלל-עולמית בצורתה הנכונה ומתבונן כיצד היא מוסרת עצמה לנו כאשר אנו מעבירים עצמנו אל התבוננות פנימית זו. אנו תופסים את הממשות של הישות הכלל-עולמית בנקודה אחת בלבד. אנו תופסים זאת לא כחשיבה מופשטת, אלא כמציאות כאשר דחפים מוסריים אורגים עצמם אל תוך המארג של החשיבה החופשייה מתפיסה חושית. דחפים אלו מציגים עצמם כחופשיים בזה שהם אינם חיים יותר כאינסטינקט, אלא בלבוש של חשיבה החופשייה מתפיסה חושית. אנו חווים חירות – ללא ספק חירות שאנו מממשים מיד, אליה אדם יכול לגשת רק באותה הדרך בה ההיפרבולה ניגשת אל האסימפטוטה^[4] שלה, עדיין אנו יודעים שחירות זו חיה בתוך האדם כל עוד הרוח חיה בתוכו. אנחנו תחילה מבינים את הרוח בתוך האלמנט של החירות.

בעזרת זה אנו מגלים משהו עמוק בתוך האדם שאורג ביחד את הדחפים של פעולותינו החברתיות-מוסריות, החירות וההכרה, אשר אנו מגיעים אליה לבסוף באופן מדעי. על ידי תפיסת חירות בתוך חשיבה החופשייה מחושים, על ידי הכרה שהבנה זו מתרחשת רק בתוך התחום של הרוח, אנו חווים שבביצוענו זאת אנו אכן בתוך הרוח. אנו חווים צורת הכרה המגלה עצמה בו זמנית כפעילות פנימית. זוהי פעילות פנימית אשר יכולה להפוך לעשייה בעולם החיצוני, משהו אשר מסוגל כליל לזרום אל תוך החיים החברתיים. בשעתו ביקשתי להבהיר לחלוטין שתי נקודות אבל הן הובנו בקושי. ניסיתי מעל לכל להבהיר שהדבר החשוב ביותר בנוגע להליכה בנתיב הכרתי כזה שלהלן – הוא ה"חינוך" הפנימי אשר אנו נוטלים על עצמנו. אכן, השגת חשיבה החופשייה מחושים אינו דבר של מה בכך. אדם חייב לעבור מבחנים פנימיים רבים. אדם חייב להתגבר על מכשולים אשר אחרת לא היה לו מושג כלשהו אודותיהם. באמצעות ההתגברות על מכשולים אלו. באמצעות השגה לבסוף של התנסות פנימית אשר בקושי ניתן להחזיק בה מאחר והיא נמלטת כה בקלות מכוחותיו של האדם הרגיל, על ידי השקעת האדם עצמו במהות זו, הוא אינו ממשיך להתקדם בדרך מיסטית, מעורפלת, אלא להיפך הוא יורד אל תוך בהירות מקרינת אור, אדם טובל עצמו ברוח. אדם מגיע להכרת הרוח. הוא יודע מהי רוח, הוא יודע מאחר והוא מצא את הרוח בצעדתו לאורך הנתיב אשר גם שאר האנושות צועדת בו, אלא שהם לא צעדו בעקבות הנתיב עד הסוף. זהו נתיב, אשר אלו ששואפים למלא את הצרכים החברתיים וההכרתיים של ימינו חייבים ללכת לאורכו עד סופו ולהיעשות פעילים בתחומים אלו. זהו הדבר האחד שעליו רמזתי בספרי הפילוסופיה של החירות.

הדבר השני עליו רמזתי הוא זה שכאשר מצאנו את החירות החיה בחשיבה המשוחררת מהחושים כבסיס למוסריות אמיתית, אין אנו יכולים יותר להסיק מסקנות וציוויים מוסריים כסוג של היקשים הנובעים מתופעות הטבע. אנו חייבים לוותר על כל אשר עשוי להוליכנו אל תוכן אתי המושג לפי השיטה של מדעי הטבע. תוכן אתי זה חייב לנבוע בחופשיות מתוך ההתנסויות העל-חושיות. אסתכן בשימוש במונח אשר הובן כה מעט בשעתו אבל חייבים להעלותו אם נכנסים לתחום פנימי זה ומעוניינים להבין את החירות בכלל. אבטא זאת כך: התחום המוסרי עולה בתוכנו באימגינציות המוסריות שלנו. אני משתמש במונח זה "אימגינציה מוסרית" מתוך כוונה מודעת בכדי לציין שממש כשם שעם יצירת האימגינציה, המאמצים הרוחניים הנדרשים מוּצָאים בתוך האדם מבלי להתחשב בדבר חיצוני כלשהו, ובכדי לציין מצד שני שכל דבר העושה את העולם למוסרי והוא בעל ערך דתי עבורנו, כלומר ציווי מוסרי, יכול להיתפס רק בתוך תחום זה אשר נשאר חופשי מכל התרשמות חיצונית ומתבסס על הפעילות הפנימית של האדם לבדה. באותו הזמן ציינתי בבהירות בפילוסופיה של החירות שלי שאם אנו נשארים בתוך התנסויות האדם, תוכן מוסרי מגלה עצמו לנו כתוכן של אימגינציה מוסרית אבל כאשר אנו נכנסים עמוק יותר אל תוך תוכן מוסרי זה, אשר אנו נושאים מטה מתוך העולם הרוחי, אנו נכנסים בו זמנית אל העולם החיצוני של החושים.

אם אתם באמת לומדים את הפילוסופיה הזאת, תוכלו לראות בבהירות את הדלת אשר דרכה היא מציעה גישה אל הרוח. יתר על כן בניסוחי זאת התקדמתי בדרך כזאת ששיטתי תוכל לפגוש את הדרישות המחמירות של האנליטיקה המכאנית, ונמנעתי מלייחס כל ערך לכל צירוף מקרים של פטפוטים הנובעים מתוך ספיריטואליזם ומיסטיקה מעורפלת. אדם יכול בקלות להשיג אישור מצדדים אלו אם הוא רוצה לדבר בבלבול מתוך עצלנות אודות "הרוח" אבל נמנע מהנתיב הפנימי אשר ביקשתי לחצות בשעתו. ביקשתי להביא וודאות והקפדה אל החקירה של הרוח, וזה נשאר עניין של שוויון נפש מוחלט מצידי אם תוצאות מחקרי יתאימו לכל הפטפוטים אשר נובעים מתוך מעמקי המיסטיקה המעורפלת בכדי לייצג את הרוח. באותו הזמן משהו אחר הושג בתהליך זה.

אם אדם הולך הלאה בעקבות שני הנתיבים אשר תיארתי על בסיס התבוננות ממשית בתודעה בספרי הפילוסופיה של החירות, אם אדם הולך רחוק עוד יותר, צועד את הצעד הבא – מה אז? אם אדם הגיע אל ההתנסויות הפנימיות אשר ניתן למוצאן בתוך הספירה של חשיבה טהורה, התנסויות אשר מגלות עצמן בסוף כהתנסויות של חירות, הוא משיג טרנספורמציה של התהליך ההכרתי בכל הנוגע לתחום הפנימי של התודעה. אז מושגים ורעיונות לא נשארים יותר רק זה. הגליאניזם לא נשאר יותר רק הגליאניזם והפשטות לא נשארות יותר הפשטות, מאחר ובנקודה זו התודעה עוברת אל תוך העולם הממשי של הרוח. אז התנסויותיו הישירות של האדם אינן יותר רק "מושגים", רק "רעיונות", אינן יותר עולם של חשיבה אשר יוצרת פילוסופיה הגליאנית – לא: כעת מושגים ורעיונות מתמירים עצמם לתמונות, לאימגינציה. אדם מגלה את המישור הגבוה יותר אשר עבורו אימגינציה מוסרית היא רק השתקפות ראשונית. אדם מגלה את הרמה ההכרתית של האימגינציה. שעה שבהתפלספות, אדם נשאר לכוד בתוך יצירה עצמית של מציאות, כעת, לאחר ההליכה בעקבות הנתיב הפנימי שעליו מצביעים בפילוסופיה של החירות שלי, לאחר ההתעלות לרמה של האימגינציה, נכנס האדם לתחום של רעיונות אשר אינם עוד תמונות-חלום, אלא מבוססים על מציאויות רוחניות, ממש כשם שצבע וצליל מבוססים על מציאויות של החושים. בנקודה זו אדם מגיע לעולם האימגינציה, חשיבה בתמונות. אדם מגיע לאימגינציות שהן אמיתיות, שאינן יותר רק התנסות פנימית סובייקטיבית, אלא חלק מהעולם הרוחי האובייקטיבי. אדם מגיע לאינספירציה, אשר ניתן להתנסות בה כאשר הוא מבצע חישובים מתמטיים בדרך הנכונה, כאשר ביצוע חישוב מתמטי זה עצמו הופך להתנסות אשר יכולה להיות מפותחת הלאה לזה אשר מוצאים בוודנטה. אינספירציה מושלמת בקוטב הנגדי על ידי אימגינציה, ורק באמצעות אימגינציה אדם אכן מגיע למשהו המאפשר לו להבין את האדם. באימגינציה, בייצוגים תמונתיים – ייצוגים אשר הם בעלי תוכן ממשי יותר מאשר מחשבות מופשטות – אדם מוצא את אשר נידרש להבנת האדם מנקודת המבט של התודעה. אדם חייב לוותר על ההתקדמות הלאה כאשר הוא מגיע לנקודה זו, ולא להרשות פשוט לחשיבה החופשייה מהחושים להתגלגל הלאה עם סוג של אינרציה פנימית, ולא להאמין שהוא יכול לחדור אל תוך המעמקים הסודיים של התודעה באמצעות חשיבה המשוחררת מהחושים. במקום זאת הוא חייב להיות בעל החלטה נחושה להגיע לידי עצירה ולהתעמת עם "העולם החיצוני" של הרוח מבפנים. הוא אינו טווה יותר מחשבות לתוך התודעה אשר לעולם לא ניתן לתופסן במלואן. להיפך, הוא יקבל אימגינציה, אשר באמצעותה התודעה תוכל לבסוף להיות מובנת. הוא חייב ללמוד להגיע לידי עצירה בגבול זה בתוך התופעות עצמן, ומחשבות מגלות לו אז עצמן ככאלו אשר בתוך התודעה יכולות לעצב תופעות אלו. הוא חייב לוותר (על המשך התנועה קדימה) בגבול החיצוני של התודעה ועל ידי זה לקבל את המשלים הרוחי לתופעה באינטלקט. רק בדרך זו אדם חייב לוותר (על ההמשכה הלאה) בתהליך של החקירה הפנימית, אדם חייב להגיע לידי עצירה עם חשיבתו ולשנות את צורתה. חשיבה חייבת להיות מובאת בתוכו לידי סוג של השתקפות, יכולת לקבל תמונות אשר חושפות אז את טבעו הפנימי של האדם. הרשו לי להצביע על חיי הנפש הפנימיים בדרך זו [ראה איור]. אם באמצעות התבוננות עצמית וחשיבה החופשייה מהחושים אני מתקרב לעולם פנימי זה, אני חייב שלא להתגלגל הלאה עם חשיבתי שמא אעבור לאזור בו החשיבה החופשייה מהחושים אינה מוצאת דבר ומעלה רק תמונות סובייקטיביות או זיכרונות מתוך העבר שלי. אני חייב לסגת ולפנות אחורה. אז אימגינציה תגלה עצמה בנקודה של ההשתקפות. אז העולם הפנימי מגלה לי עצמו כעולם של אימגינציה.

כעת, אנו מגיעים לשני קטבים. על ידי התקדמות אל העולם החיצוני אנו מתקרבים לקוטב של האינספירציה. באמצעות ההתקדמות אל תוך העולם הפנימי של התודעה אנו מתקרבים אל הקוטב של האימגינציה. ברגע שהאדם תפס את האימגינציות הללו נעשה זה לאפשרי לסדר אותן, ממש כשם שניתן לסדר נתונים הקשורים לטבע החיצוני במובן של עריכת ניסויים וחשיבה מושגית. באופן זה ניתן לסדר בתוך-תוכו משהו אמיתי, משהו שאינו גוף פיסי, אלא גוף אתרי המחייה את הגוף הפיסי לאורך כל חייו, עדיין באופן אינטנסיבי במיוחד במהלך שבע השנים הראשונות. בהתחלפות השיניים גוף אתרי זה נוטל קונפיגורציה שונה במידת מה, כפי שתיארתי לכם אתמול. בהגעה לאימגינציה אדם מסוגל להתבונן בדרך בה הגוף האתרי או החיים פועל בתוך הגוף הפיסי.

כעת, יהיה זה קל להעלות את ההתנגדות הנובעת מנקודת המבט של אפיסטמולוגיוית^[5] פילוסופיות אחדות כאלה או אחרות הסבורה: שאם מעוניינים להישאר לוגיים, חייבים להישאר בתוך התחום התפיסתי, בתוך מה שהוא נגיש לחשיבה דיסקורסיבית (חשיבה העוברת מנושא לנושא) והניתנת להוכחה במובן הרגיל של המילה. יפה. ניתן להתפלסף כך ללא הפסק. עדיין ללא קשר עד כמה חזק מאמינים ברקימה אפיסטמולוגית כזאת, ועד כמה נכונה לוגית היא יכולה להיות, המציאות אינה מגלה עצמה כך. היא אינה חיה ביסוד של מבנים לוגיים. מציאות חיה בתמונות, ואם אין אנו מחליטים בנחישות להשיג תמונות של אימגינציות, טבעו האמיתי של האדם יחמוק מתפיסתנו. אין זה כלל עניין של החלטה מראש מתוך נטייה מיוחדת לצורה אותה הידע חייב ליטול בכדי להיות תקף, אלא לשאול את המציאות באיזו צורה היא רוצה לגלות את עצמה. דבר זה מובילנו לאימגינציה. אז, בדרך זו, מה שחי בתוך אימגינציה מוסרית מגלה עצמו כהשתקפות אל תוך התודעה הרגילה של העולם הרוחי הגבוה יותר אשר יכול להיתפס באימגינציה.

וכך, גברותיי ורבותיי, הובלתי אתכם, או לפחות ביקשתי להוביל, אל עבר שני הקטבים של האינספירציה ושל האימגינציה, אשר בהם נתבונן מקרוב יותר בימים הבאים לאורו של מדע הרוח. הייתי חייב להובילכם אל השער, כמו שאומרים, מראש, בכדי להראות שקיומו של שער זה מבוסס היטב במשמעות המדעית המודרנית. מאחר ורק על בסיס כזה נוכל מאוחר יותר לבנות את הבניין של מדע הרוח עצמו, אליו אנו נכנסים דרך שער זה. ללא ספק, בחצייתנו את הנתיב הארוך, בנקיטתנו בשיטה האפיסטמולוגית בעלת הדרישות הקיצוניות אשר תוארה לכם היום – אשר רבים עלולים להרגיש כקשה להבנה – חייבים להיות בעלי אומץ בכדי להגיע לתפיסה לא רק של הגל (Hegel) אלא גם של "אנטי-הגל". אדם חייב לא רק ללכת בעקבות ההגליאניזם אשר ביקשתי לתאר בספרי חידות הפילוסופיה. הוא חייב גם ללמוד לתת לשטירנר (Stirner) את המגיע לו, מאחר ובפילוסופיה של שטירנר קיים משהו אשר מתעורר מתוך התודעה ומגלה עצמו כאגו. ואם אדם פשוט קורא דרור לאגו זה שנובע מתוך חוויות יצריות, אם הוא אינו מחדיר אותו בזה אשר מגלה עצמו כאימגינציה מוסרית ואימגינציה, אגו זה נעשה לאנטי-סוציאלי. כפי שראינו הפילוסופיה של החירות מנסה להחליף את האגואיזם של שטירנר עם משהו סוציאלי באמת. אדם חייב את האומץ לעבור דרך האגו היצרי ששטירנר מתאר בכדי להגיע לאימגינציה, והוא חייב גם להיות בעל אומץ בכדי להתעמת פנים-אל-פנים עם הפסיכולוגיה של האסוציאציות אשר מיל (Mill), ספנסר (Spencer) ואחרים התומכים באותה הגישה ביקשו לפרסם ברבים, פסיכולוגיה המבקשת להבין את ההכרה בדרך בסיסית אבל אינה יכולה לעשות זאת. אדם חייב את האומץ להכיר ולהודות בפני עצמו שהיום אנו חייבים לצעוד בנתיב שונה לחלוטין. האדם המזרחי הקדום יכל לצעוד בנתיב אשר אינו נגיש לנו יותר, לפיו הוא ניסח את התנסותו במתמטיקה פנימית בוודנטה. דרך זו אינה נגישה יותר למערב. האנושות נמצאת בתהליך של אבולוציה רצופה. היא התקדמה. נתיב שונה, שיטה שונה, חייבת להיות מבוקשת. שיטה חדשה זו נמצאת כעת בשלב ינקותה, וחוסר בשלותה מתגלה בצורה הטובה ביותר כאשר מבינים שפסיכולוגיה זו של האסוציאציות, אשר מבקשת לסדר ייצוגים דימויים פנימיים באותה הדרך והחוקים על פיהם מסדרים את הנתונים של תופעות הטבע, אין זו אלא האינרציה של החשיבה אשר מבקשת לשבור את הגבולות אבל בפועל נכנסת אל ריק. בכדי להבין זאת חייבים להכיר את הפסיכולוגיה של האסוציאציות על מה שהיא מייצגת באמת וללמוד להובילה הלאה דרך עיון ראייתי פנימי אל העולם של האימגינציה. ממש כשם שהאדם המזרחי ראה פעם את הוודנטה מתעוררת בתוך יסוד של חשיבה מתמטית ראשונית והיה מסוגל להיכנס כך אל הרוחניות של העולם החיצוני, כך אנו חייבים לחפש את הרוח בדרך שהיא מטילה עלינו כיום: אנו חייבים להתבונן פנימה ולהיות בעלי אומץ להתקדם רק ממושגים ורעיונות אל אימגינציות, לפתח את התודעה התמונתית הזאת בפנים ובעזרתה לגלות את הרוחניות בתוכנו. אז נהיה מסוגלים לשאת את הרוחניות החוצה אל העולם החיצוני. נשיג רוחניות הנתפסת על ידי הישות הפנימית של האדם, רוחניות אשר תוכל להניב כך פרי בתוך החיים הסוציאליים. איכות חיינו הסוציאליים תהיה תלויה לחלוטין בטיפוחנו סוג של הכרה כמו זאת, אשר יכולה לאמץ באותה העת את הצד הסוציאלי. כך שזהו העניין אותו אני מקווה להציג בהרצאות שתבואנה.

—————————————

1. פנלופה (ביוונית Πηνελόπεια), היא דמות באודיסאה של הומרוס. פנלופה היא אשתו של הגיבור הראשי בסיפור, אודיסאוס מלך איתקה, ובתו של איקריוס ואשתו פריבואה. לפנלופה בן אחד מאודיאוס, טלמאכוס, שנולד מעט לפני שאודיסאוס נקרא להילחם במלחמת טרויה. פנלופה המתינה מעל עשרים שנה לשובו של בעלה, ובאותה תקופה סבלה ממצבים קשים בעת שסירבה לחיזוריהם של נסיכים ומחזרים רבים שניצלו את מצבה משך כארבע שנים לאחר גמר מלחמת טרויה. חוכמתה של פנולפה אפשרה לה לעכב את מחזריה הרבים במשך שלוש שנים בהבטחה שתינשא לאחד מהם ברגע שתסיים לארוג תכריכי קבורה עבור לארטס, אביו של אודיסאוס. את האריג שארגה לעת יום פרמה לעת ערב, דבר שהתאפשר עד שאחת משפחותיה חשפה את התרמית. ↑
2. יצא בעברית בהוצאת ניצת השחר. ראו כאן ↑
3. יצא בעברית בהוצאת תלתן. ראו כאן ↑
4. היפרבולה: עקומה המורכבת משתי זרועות נפרדות. אסימפטוטה: משיק ישר לעקומה באינסוף. ↑
5. אפיסטמולוגיה – תורת ההכרה בפילוסופיה – המתרגם. ↑