הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים – 10

הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים – 10

הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים

רודולף שטיינר

GA148

שלוש עשרה הרצאות שניתנו באוסלו, ברלין וקלן

בין 1 באוקטובר 1913 ל-10 בפברואר 1914

תרגום מאנגלית ועריכה לשונית: חייה חצב

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

תודה גם לחברי ענף הלל קרית טבעון על הערותיהם ותיקוניהם

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה מספר 10

ברלין, 13 בינואר 1914

נראֵה לי שעל ידי התייחסות לבשורה החמישית, כפי שאני קורא לה, יכולנו לרכוש תמונה ברורה יותר של אבולוציית האנושות על פני האדמה והשפעת המסתורין של גולגותא. במקרים קודמים השתמשנו במספר גישות כדי לרכוש הבנה לגבי מה שקרה במיוחד בטבילה על ידי יוחנן בירדן. התייחסנו גם לאופן שישות הכריסטוס התאחדה עם האינדיבידואל שנקרא על ידינו ישוע מנצרת, כשאנו משתמשים באספקט זה במיוחד כדי לבסס את החשיבות החיונית של אירוע גולגותא לאבולוציה האנושית. בהרצאות אלה התייחסנו להיסטוריה של השנים המוקדמות של ישוע מנצרת, כפי שניתן לבססה באמצעים של מדע הרוח. ראינו כיצד האינדיבידואל הנקרא על ידינו ישוע מנצרת הגיע אל יוחנן המטביל כשהגיע הזמן שישות הכריסטוס תתפוס בעלות. כעת הבה ניקח את כל מה שרכשנו מהתובנה המאוד אמיתית הזו מתוך הבשורה החמישית ונחפש הבנה טובה יותר של האירועים הקשורים עם המסתורין של גולגותא. הבה נפנה היום את עיננו הפנימית לאינדיבידואל שבדרך כלל נקרא ‘המבשר’ – יוחנן המטביל ולכמה דברים הקשורים לשליחותו.

כדי להבין את יוחנן המטביל והקשר שבינו לבין ישוע כריסטוס שמוזכרים גם בבשורות האחרות, במיוחד בבשורה של יוחנן, אנו צריכים להתייחס לרקע הרוחני של יוחנן. זה מובן מאליו שהיה זה עולם התרבות העברית הקדומה. הבה נתייחס לטבעה המיוחד.

לתרבות העברית הקדומה היתה שליחות מיוחדת באבולוציה האנושית. הבה ניזכר שבמונחים של מדע הרוח שלנו אנו מתייחסים לאבולוציית האדמה שבאה בעקבות האבולוציה של סטורן (שבתאי), שמש וירח, ושבמשך האבולוציה של האדמה האני האנושי התווסף לגופים הפיסי, האתרי והאסטרלי שהתפתחו בשלבים מוקדמים אלה של האבולוציה. האני לא יכול היה כמובן להיות שם מייד; זה לוקח אבולוציה שלמה של האדמה כדי לפתח אותו עד לנקודה שבה האנושות יכולה להתפתח בהתאם להתקדמות הנצח.

אם אנו מקבלים השקפה זו, אזי האדמה חייבת להיראות כזירה להתפתחות האני האנושי בתוך הקוסמוס. בתורה העברית העתיקה יָוֶה או יהווה היה הכוח מההיררכיות העליונות שתחת השפעתו נתון היה האדם. כאשר אנו מתייחסים לסיפור התנ”כי של הבריאה – ניסיתי להראות את מצבי המפתח במחזור הרצאות על בראשית[1] במינכן ב-1910 – נראה בברור ששבע רוחות מהספירות העליונות התפתחו עד שיווה או יהווה הופיע מקרבם. אנו יכולים לומר שכמו שהאורגניזם האנושי בכללותו מאורגן ביחס לראש, כך שִבְעת האלוהים התארגנו והגיעו להתפתחות מיוחדת באחד מהם: יווה או יהווה, שהפך לרוח השולטת על האבולוציה של האדמה. הדבר הוכר על ידי התורה העברית העתיקה. יווה, או יהווה – היה האחד מקרב ההיררכיות הגבוהות שאליו היו צריכים בני האדם להתייחס כדי לפתח את האני. התפתחות העבריות העתיקה היתה אכן שלב מיוחד באבולוציה של האני האנושי. בתוך התרבות העברית הורגשה השפעתו של יווה, או יהווה, כך שהאני יכול היה להתעורר בהדרגה עקב האופן שבו האנשים הרגישו כלפי רוח זו.

מה היה טבעו של יווה או יהווה הזה? עלינו לראות רוח זו כקשורה קשר הדוק עם אבולוציית האדמה. הוא היה האדון, האחראי על אבולוציית האדמה, או ניתן לומר נכון יותר – שהוא היה הדמות שהעברים בזמנים עברו ראו אותה ככזאת. נוכל לראות שכל היהדות העתיקה אורגנה באופן שיווה או יהווה יראה כאל של האדמה. במחשבת העברים הקדומים האדמה נשלטה על ידי רוח אלוהית שכזו בכל אספקט, ואם מישהו רוצה להיות מודע לקשר האמיתי שלו לקיום, דרך האדמה, יצטרך בראש ובראשונה להתייחס ליווה או יהווה – האל של האדמה.

מייד בתחילת ספר בראשית נאמר לנו שיהווה ברא את האדם מחומר של האדמה. במערכות הדתיות שהיו קיימות בכל העם העברי הקדום קודשו האלים באלמנטים שתמיד הגיעו מבחוץ ולא מתוך האדמה – את זה ניתן לאשר בפירוט. העברים הקדומים ראו את האלמנטים שבהם האל שלהם יהווה היה כמקודשים בכל דבר שקרה על האדמה דרך האדמה. חלק מהעמים האחרים העריצו את שמי הכוכבים, את הכוכבים ותנועותיהם. הדת שלהם היתה דת אסטרלית. אחרים התייחסו לאיך האלמנטים באו לידי ביטוי בברקים וברעמים. הם היו שואלים את עצמם: כיצד מכריזות על עצמן הרוחות האלוהיות בשפת הברק והרעם, בצורות העננים וכן הלאה?

העמים שחיו באזורים הסובבים את העם העברי חיפשו לפיכך את הסמלים הדתיים בכוכבים ובאטמוספירה שמעל לאדמה; אלה היו שם כדי לספר להם כיצד עליהם להתייחס למשהו שהיה מעבר לעולם זה. היום לא ניתנת מספיק תשומת לב לעובדה שזה היה אופייני לעברים הקדומים לראות עצמם מחוברים לגמרי לאדמה וכן עם אלמנטים הבאים מתוך האדמה. חיבור זה עם האלמנטים הבאים מתוך האדמה נראה בפירוט. נאמר לנו שהם הלכו במסעותיהם בעקבות ענן או עמוד של אש. הם ‘הלכו בעקבות עמוד של אש’ מהסוג שיכול לקרות באמצעים של כוחות האדמה.[2]

בכמה אזורים וולקנים של איטליה אתה רק צריך להדליק חתיכת נייר, להעביר אותה לאורך סדקים באדמה ומייד יתרוממו מהאדמה עמודים של עשן כי כוחות האדמה הולכים בעקבות אוויר חם. עלינו לדמיין את עמוד האש שהעברים הלכו בעקבותיו כאילו נוצר על ידי כוחות האדמה הפנימיים. ושוב, את עמוד המים או הערפל, אין לדמיין כתוצאה של כוחות אטמוספריים, אלא כתוצר שעולה מתחתית המדבר. הסימנים של יהווה בתקופה העברית העתיקה היו קשורים לתהליכי האדמה. ועלינו לחפש את המקור של המבול בכוחות שפעמו באדמה ונגרמו – לא על ידי מצבים קוסמיים מבחוץ, אלא על ידי מצבים ארציים.

מחאת העברים הקדמונים כנגד כל הלאומים שהקיפו אותם קיבלה צורה של נתינת הכרה באל של האדמה. הם הרגישו שכל מה שמגיע מלמעלה, מגיע לאדמה מבחוץ, לא התקדם למשימה של יצירת האדמה ונשאר בשלב הירח של היצירה. כל זה קרה עקב ההשפעה של ה’נחש’ על האדמה, ההשפעה של לוציפר שנשאר בשלב האבולוציה של הירח. אנחנו יכולים לאפיין את מחאת העברים הקדמונים כנגד הדתות שהקיפו אותם באמרנו שהאחרים חשו: כדי להתעלות אל האלוהי עלינו לעזוב את האדמה בצד ולצאת אל הקוסמוס; אנו חייבים לקדש כל מה שמתרחש בקוסמוס או שמגיע מהקוסמוס אל תוך האטמוספירה של האדמה. אולם העברים הקדמונים היו אומרים: אנו לא מקדשים שום דבר שמגיע ממעל, שמתרחש על ידי כוחות שמחוץ לאדמה. האל האמיתי נמצא עם האדמה!

זה לא תמיד מזוהה במלואו – כאשר אנו משתמשים היום במילים כמו ‘אל’ או ‘רוח’ ואנשים, שמסתכלים לאחור לימים קדומים, מרגישים שלמילים אלה חייבת היתה להיות אותה משמעות גם בימים עברו. היום, תחת השפעתה בת כמעט אלפיים שנה של האבולוציה הכריסטיאנית, האנושות המערבית, די בצדק, שוב מסתכלת למעלה. אולם תהיה זאת טעות לחשוב שגם העברים הקדמונים נהגו כך. הם היו אומרים: השליחות של יהווה שיועדה לאדמה הופרעה על ידי אל שהגיע מבחוץ. האל שסמלו הוא הנחש בגן העדן.

כמובן, העבריים אימצו הרבה מהאומות השכנות להם ואנו יכולים להבין מדוע דווקא הם אימצו כל כך הרבה. הדת שלהם היתה באמת הכי מסובכת ומורכבת מכל העולם העתיק, דבר שאנשים מתקשים להאמין בו היום. בעבורם, יהווה היה אל של האדמה במובן שרק הראיתי לכם. זה כמובן לא אומר שיהווה, למרות שהיה אל של האדמה, לא פעל גם בתוך כוחות הירח של האדמה – כפי שהראיתי ב’מדע הנסתר’ – וניתן גם לראותו כאל הירח. אולם לא זה מה שחשוב לנו כרגע. האמונה של העברים הקדמונים היתה הדת שאליה נחשפו הכי הרבה עמים על פני האדמה בזמנו. אפילו היום, אנשים אינם חושבים שזה אפשרי להסתכל אל מרכז האדמה במקום למעלה למרומים כאשר מדברים על האל, שאליו אנו פונים בתחילה, ושבעבורנו הוא הרם ביותר. גם העברים הרגישו צורך זה להסתכל למעלה, במיוחד כאשר ראו שכל העמים שמסביבם מקדשים משהו שבא מחוץ לאדמה.

ההבדל הגדול שבין תורת המסתורין העברית וכל מה שהיה מחוצה לה היה – שתורה זו הבהירה: הכוחות שאליהם עלינו להתייחס באים מתוך האדמה, אפילו אם הם מגיעים הרחק עד לירח, וזהו פיתוי לסמוך על כוחות אחרים. כוחות אחרים אלה באים לידי ביטוי בצורה מרוכזת בסמל של הנחש. העברים לימדו לפיכך חלק מהדברים שאנו מוצאים היום שוב בגישה של מדע הרוח שלנו.

אולם, מהסיבות שאך נתתי, איבדו העברים הקדמונים בהדרגה את המגע עם התורה הישנה, במיוחד בזמן שהקדים את המסתורין של גולגותא. ואז הגיע האדם שחש ששליחותו היתה להדגיש את האיכות המיוחדת של העם העברי. היה זה יוחנן המטביל. מעל לכל הוא הרגיש שהוא נקרא להצביע על המקום שבו מונחת עוצמתו של העם העברי – שזה משהו שאך התייחסנו אליו. בראותו את הדרך שבה הולכת הדת העברית מסביבו, הוא עטף את רגשותיו במילים אדירות ומשמעותיות. הוא היה אומר למשל: “אתם קוראים לעצמכם ‘בני אברהם’. אם אכן הייתם כאלה, הייתם צריכים לדעת שהאל שלכם, שהיה האל של אברהם, יצחק ויעקב, האל יהווה, קשור עם האדמה ונתן לכך ביטוי ביוצרו את הישות האנושית הראשונה מגוש אדמה של האדמה. אולם בליבכם כבר אינכם עוד ילדי אברהם. אתם הדור שסומך על הכוחות שממעל. אתם נפלתם קורבן למשהו שנושא בצדק את הסמל של הנחש. אתם דור של צפעים!”

יש משמעות עמוקה לדרכים השונות שיוחנן המטביל השתמש במילים אלה. דיברתי על כך קודם מנקודות מבט שונות.[3] המילים כפי שאנו קוראים אותן בכתבי הקודש – לְמה הן באמת מתכוונות? אילו האנשים היו לפחות מודים יותר בקלות לעצמם שהם קוראים די גרוע היום! כיצד אנשים מקבלים בדרך כלל את המילים ‘אתם דור של צפעים’ שקראנו בתנ”ך?[4] הם חושבים שיוחנן העליב את האנשים שמסביבו כשהוא קרא להם ‘דור של צפעים’. זה בהחלט לא היה מנומס. וזה גם לא ישרת שום מטרה אמיתית להתחיל על ידי העלבת אנשים כשאתה רוצה לדבר אל ליבם ונפשם. אנו לא מקבלים באמת תמונה אמיתית של יוחנן אם אנו אומרים: זה היה חרון אפו האלוהי! כל אחד יכול להעליב. אבל זוהי אינה הנקודה.

המשמעות המלאה של מה שיוחנן רצה להפנות אליו את תשומת לב האנשים שמסביבו היתה: “כבר אינכם יודעים את טבעה של שליחות יווה. כשאתם פונים לכוחות שמחוץ לאדמה במקום לכוחות שבתוך האדמה, אתם אינכם בניו של אברהם, כי אתם מעריצים את מה שהנחש הביא. זה הופך אתכם לצאצאים של האנשים שמסביבכם שעשויים להעריץ את האלים שלהם תחת כל מיני שמות, אבל למעשה הם מתייחסים לאלמנט שידוע לכם כ’נחש’.”

הבה ניכנס לתוך ליבו וראשו של יוחנן המטביל. ללא ספק היו לו את סיבותיו שלו כשפנה לאנשים בדרך זו. בנקודה זו איני מדבר על בסיס הבשורה החמישית – משום שעדיין לא הגענו שם לדמותו של יוחנן המטביל – אלא על בסיס של מה שניתן להבין בדרכים אחרות. ליוחנן המטביל היו ללא ספק את סיבותיו לפנייתו לאנשים שבאו אליו ליד נהר הירדן כאילו שהיה סבור שהם אימצו מנהגים פגאנים. ואכן אפילו לשֶם שניתן לו על ידי אלה שבאו היתה משמעות שהוא לא חפץ לשמוע בזמן המסוים ההוא.

התורה העתיקה באזורים שבהם יוחנן המטביל אמר את המילים ההם היתה פחות או יותר כזו: “בתחילת האבולוציה האנושית הגיע הזמן שבו האדם והחיות העליונות קיבלו ממקור-יהווה את היכולת לנשום אוויר, אך בגלל מעשהו של לוציפר נשימת האוויר הפכה גרועה. רק הדגים – חיות שלא נשמו אוויר – נשארו טובים, משום שהם המשיכו בשלב המקורי של האבולוציה כפי שהוא היה.” ולכן אנשים היו מגיעים אל הירדן – כפי שעושים עדיין יהודים במספר אזורים – ובזמן מסוים בשנה הם היו עומדים על גדת הירדן ומנערים את מלבושם באמונה שהם משליכים את החטאים שלהם אל הדגים התמימים שיצטרכו אז לשאת אותם. מנהגים כאלה היו קשורים לאמונות של הפגאנים שבסביבה. יוחנן ראה אותם אצל האנשים שעליהם אמר: “אתם יודעים יותר על הנחש מאשר על יווה. לכן אתם טועים כשאתם קוראים לעצמכם הילדים של אברהם, האיש שיועד להיות אביכם. אני אומר לכם: האל של אברהם, יצחק ויעקב עשוי לחזור לשליחותו המקורית, ומאבנים אלה – הכוונה מהאדמה – יצור גזע של אנשים שיבינו אותו טוב יותר מכם!”

המקור של קטע זה, היכן שכתבי הקודש אומרים: “מאבנים אלה יש לאל את הכוח לרומם ילדים לאברהם”, מכיל הרבה מילים עם משמעות כפולה; הם מעורפלים בכוונה, כדי שאנשים יבינו שלדברים האלה יש משמעות עמוקה.[5] אנו נבין דברים אלה במלואם אם נתייחס למה שאמרתי בקשר לשליחות של פאולוס (Paul).

דיברתי על השליחות של פאולוס במספר מקרים.[6] היום אציג את האספקט שעשוי לנגוע במטרותינו הנוכחיות. כיצד יכול היה להיות שפאולוס – שלא הוכן לקבל את המשמעות של המסתורין של גולגותא לאור כל הדברים שהוא למד בירושלים – משתכנע לגמרי ממה שהוא קורא לו ‘התחייה של הכריסטוס’ על ידי האירוע בדמשק? ראשית עלינו להעיף מבט באופן שבו פאולוס הוכן לאירוע בדמשק.

פאולוס קיבל את הכשרתו בבית הספר העברי לנביאים. הוא ידע בדיוק שעד לנקודה מסוימת באבולוציה האנושית גאולה תהיה תלויה בהיצמדות לאל של האדמה ובידיעת האופן שבו שליחותו של יהווה היתה קשורה עם האדמה. אולם, צריך יהיה להגיע זמן, ופאולוס ידע זאת, שבו ‘דברים שמיימיים’ שיגיעו לתוך האדמה מתנאים הקיימים מחוצה לה יהיו חשובים. עלינו להבין שלפני שכריסטוס לקח את השליחות בעבור האדמה במסתורין של גולגותא היתה לו שליחות בתחומים קוסמיים, כשהוא שכן בתחומים שמעבר לאדמה הזו. פרטים על כך ניתן למצוא בהרצאות שנתתי לאחרונה בלייפציג.[7] אם אנו עולים על עקבות המצבים המוקדמים יותר מחוץ לאדמה אנו מוצאים שהכריסטוס פעל תחילה בממלכות שמעבר לאדמה הזו ובהדרגה התקרב יותר ויותר לאדמה, כשלבסוף הוא נכנס לתוך ההילה של האדמה דרך גופו של ישוע מנצרת. פאולוס ידע שהרגע הזה יגיע אולם הוא לא ראה את ‘כריסטוס הגיע’ בהילה של האדמה. אולם הוא הוכן לכך, ולמעשה הוא מספר לנו שהוא הוכן. קיראו את הפרק השנים-עשר במכתב השני אל הקורנתיים:

1. זה לא מועיל לי, ללא ספק, לתהילה – כשאני אגיע לחזיונות והתגלויות של האדון.

2. הכרתי איש בכריסטוס לפני למעלה מארבע עשרה שנים (באם בגוף, איני יכול לומר, או שאולי מחוץ לגוף, איני יכול לומר: האל יודע). איש זה נלקח עד לרקיע השלישי.

3. ואני מכיר את אותו האיש (אם בגוף או מחוץ לגוף איני יכול לומר: האל יודע).

4. שהועלה אל גן העדן ושמע מילים שלא ניתן לאומרם ושאף אדם אינו יכול לבטא.

5. באיש כמוהו אתהדר; אך בעצמי לא אתהדר, אלא רק בחולשותיי.

מה אומר פאולוס? שלא פחות מארבע עשרה שנים מוקדם יותר – בהתייחס לכרונולוגיה אנו צריכים לפיכך לשער שהוא חווה זאת בערך שש שנים אחרי האירוע בגולגותא – הוא היה מסוגל לעלות לממלכת הרוח בעזרת ראיה על-חושית. כלומר, הוא מאשר לנו שישות אנושית חיה בו – ובעבור זאת בלבד הוא יתהדר, ולא בשל הישות האנושית הפיסית – שאכן מסוגלת להביט מעלה לתוך עולמות הרוח. בזמן החוויה ההיא הוא הבין: “מה ראית כשהבטת מעלה קודם לתוך עולמות הרוח? ראית את הכריסטוס, שהיה אז עדיין בממלכות השמיים.” בעזרת המאורע בדמשק הוא הבין שהכריסטוס נכנס כבר לתוך ההילה של האדמה ושכן כעת בתוכו.

זהו האספקט המשמעותי. זוהי גם הסיבה מדוע בערך בזמן שהנצרות נוסדה הרבה אנשים אמרו משהו שנשמע היום מאוד מוזר: “כריסטוס הוא לוציפר האמיתי”. הם הבינו שכאשר אנשים שהבינו נכון את האבולוציה האנושית התבוננו בעבר לתוך העולמות העליונים הם היו צריכים להתחבר עם ה’נחש’. אולם לאחר המסתורין של גולגותא הרוח שהתגברה על הנחש ירדה והפכה לאדון של האדמה. כל זה קשור עם כל האבולוציה האנושית.

מהי המשמעות של היות העבריות הקדומה בעמדת התנגדות, כפי שהיא היתה, לדתות האסטרליות של העמים הסובבים – היכן שעננים, ברק ורעם נראו כסמלים של האלוהות? המשמעות היא שהנפש האנושית היתה צריכה ללמוד לחוות את האני כמשהו שכבר לא מקבל את התגלויות הרוח דרך הכיתוב בכוכבים ודרך ברק ורעם, אלא מקבל אותן ברוח ודרך הרוח עצמה. לפני כן כשאנשים באמת רצו להביט מעלה אל הכריסטוס הם יכלו לעשות כן רק בדרך שזרתוסטרא פעל, להביט מעלה אל מה שאנו יכולים לכנות הגביע הפיסי של הכריסטוס, האורה מזדאו (Ahura Mazda). אנשים יכלו להתבונן מעלה אל השמש הפיסית והשפעותיה ולדעת: הכריסטוס שוכן בתוכה. אך דרך המסתורין של גולגותא הכריסטוס הוסר מהתכולה הפיסית של פעולות השמש, כמו שזרע מקולף מתרמיל הזרעים, והפך לשמש הרוחית שחדרה להילה של האדמה. ניתן לומר שהאנשים שקידשו את יווה או יהווה הכינו את הדרך בשבילו לפני שהוא הגיע כדי לחדור להילה של האדמה. המילים בעלות החשיבות העליונה שנאמרו על ידי יוחנן המטביל חייבות להיות מובנות באופן זה.

המסתורין של גולגותא היה אז בהכנה. אני הולך להשתמש במונחים מופשטים בנקודה זו; ניתן יהיה להתייחס לכך בפירוט רב ואמיתי יותר אחר כך. ניתן לומר שבזמן התהליך ישוע כריסטוס ויוחנן המטביל התעמתו זה עם זה. בהתייחס למה שנאמר לגבי יוחנן המטביל אנו יכולים להבין שזה היה עימות. ישוע כריסטוס התעמת עם יוחנן המטביל, שניתן לומר עליו שהוא הבין טוב יותר מכל אחד אחר למה הכוונה בקידוש רוח האדמה.

מהיכן הגיעה היכולת לקדש את רוח האדמה בדרך הנכונה? – מתוך העבריות וגם ממקורות אחרים שגם אותם עודדו לעשות כן במידה רבה או מועטה יותר, אך תמיד דרך המסתריות. לפני המסתורין של גולגותא יכולת כזו היתה קשורה לתורשה הפיסית, כפי שניתן לקרוא לה, שהיא חוק ארצי. מה שאני הולך לומר עתה יראה כטיפשות גמורה למדענים המודרניים; ועדיין יתכן שזו הטיפשות של מישהו, “טיפש בעולם אך חכם עם אלוהים.”[8] לפני המסתורין של גולגותא היתה היכולת לקליטת דברים עליונים תלויה, באופן מסוים, בתנאים של תורשה. האבולוציה האנושית התקדמה כאשר תובנות שהושגו דרך דימויים מנטלים הפכו לעצמאיים מהתורשה האנושית.

אם כן, במסתריות העתיקות היה זה נכון לעיתים קרובות שהבן ילך בעקבות אביו בשרות המסתריות. חשוב לציין שבתקופת המסתורין של גולגותא תובנות עליונות חדלו להיות תלויות בתנאים פיסיים בלבד; זה הפך לגמרי למשהו שקשור בנפש ככל שהאנושות התקדמה. החלק הכי פנימי של נפש האדם כבר לא היה תלוי בתורשה פיסית.

כיצד היה זה אפשרי בעבור ישויות אנוש לשמור על חייהם הפנימיים ללא פגע למרות זאת? בבקשה, יחסו את מלוא החשיבות לעובדה שהגרעין של החיים הפנימיים – רכישת תובנות עליונות – הפך לעניין נפשי טהור; ואנשים כבר לא יכלו לרשת תכונות שכאלה מאבותיהם. אני בטוח שהרבה אנשים כיום היו שמחים עדיין לרשת יכולת לתובנות עליונות מאבותיהם, אך זה בלתי אפשרי. אנו יכולים לראות שיכולותיו של גיתה בהחלט לא עברו לצאצאיו וזה נכון גם לגבי אנשים אחרים.

מה יקרה עם איכויות אלה כשהן לא מקבלות תמיכה ממשהו אחר – בקבלת אימפולס רוחני? הן ננטשות. ישויות אנוש היו צריכות לחכות שסביבתן הארצית תספק משהו שעשוי להאיר את נפשותיהם ותלוי במצב הקרמתי שלהם. אולם הן לא היו יכולות להעריך זאת כל כך והיו שמחות לעזוב שוב את האדמה בהקדם האפשרי, מאחר והן לא יכלו לרכוש שם אף יכולת בעלת ערך. בודהא גרם לאנשים להיות מאוד מודעים לכך – הוא לימד אותם להפנות את הגב לכל דבר הנתפס על ידי החושים.

הכריסטוס גרם לישוע מנצרת לחוש אותו כעיקרון שעליו ישוע כריסטוס יכול היה לומר בטבילה בירדן: “משהו ירד לתוכי לעורר את האני.” מאז נפשות אנוש יחזיקו בתכנים שבאו מעבר לאדמה הזו ולא היו רק מורשים. לפני כן, כל מה שאנשים היו מסוגלים לדעת היה עובר בתורשה, עובר מדור לדור תחת תנאים פיסים. האינדיבידואל האחרון שעדיין יכול היה לפתח כישורים עילאיים על בסיס של תורשה היה יוחנן המטביל. “אין אף אדם בקרב אלה שנולדו לנשים שהוא גדול יותר מיוחנן המטביל”, אמר עליו ישוע כריסטוס.[9] הוא התייחס לעובדה שהזמנים שעברו שונים מהחדשים. בעבר זה היה נכון לומר: “בביקוש זה שינחה אותי אל הגבהים של האנושות, כך שהוא יוכל לחיות בלבי, אני זוכר את אברהם, יצחק ויעקב; כישורים הגיעו אלי מהם דרך תורשה שיכולים להשיג את העילאי שבאדם.” כיום צריכים כישורים אלה להגיע מעבר לאדמה הזו. אל לנו לחפש עוד רק באדמה ולמצוא את אלוהי האדמה בכריסטוס, אלא עלינו להיות מודעים בנפשותינו שהכריסטוס הגיע מהמרומים. לזה התייחס ישוע כריסטוס כאשר דיבר על יוחנן המטביל כגדול מכולם “שנולד לנשים”, כלומר אנשים בעלי יכולות, שיכולות לעבור ישירות בתורשה.

זה עונה על שאלה שעשויה להיות מאוד חשובה בזמננו. בזמן שהתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית התחילה להופיע שוב בתרבותנו החמישית – דיברתי על כך לעיתים קרובות – אנשים שוב החלו לפנות לדברים שנראים לישויות אנושיות ארציות כמה שמצוי מעבר לאדמה. אולם אנשים לא הצליחו למצוא בדת האסטרלית שקמה לתחיה מה שהמצרים או הכלדאים הקדומים מצאו בתורה האסטרלית שלהם. זאת היתה צריכה להיות עכשיו מין חוויה שאינדיבידואל אחד חווה ושהיתה לו הזכות לדבר על דברים אלה.

היה זה בשנת 1607 שמישהו כתב את הדברים הבאים, שאני מצטט מעבודה שיצאה לאור ב-1905. [10]

“הרמוניה מרשימה ונפלאה שוררת בכל היצירה גם בספירה של החושים וגם בזו שמעבר, ברעיונות ובדברים, בממלכת הטבע ובזו של החסד. הרמוניה זו פעילה בדברים עצמם ובקשר שלהם זה לזה. ההרמוניה הגדולה ביותר היא האל שטבע הרמוניה פנימית בכל הנפשות כדמותו. מספרים, תצורות, הגופים השמיימיים והטבע יחדיו מצויים בהרמוניה עם סודות מסוימים של הדת הנוצרית. כך למשל שלושה דברים אינם זזים ביקום: השמש, הכוכבים הקבועים והתווך שביניהם. כל דבר אחר הוא נייד. וכך יש לנו את האב, הבן והרוח באל האחד. הספירה גם היא שילוש – האב הוא המרכז, הבן הוא שטח הפנים והרוח הינה המרחק השווה שבין המרכז לשטח הפנים – הרדיוס. וישנם סודות נוספים. ללא רוחות ונפשות לא תהיה שום הרמוניה באף מקום. הנטיות ההרמוניות בנפשות האנשים הן רבות ללא קץ. כל האדמה מונפשת וזה יוצר הרמוניה גדולה שקיימת הן על האדמה, והן בינה לבין הכוכבים. נפש זו פעילה בכל גוף האדמה, אך יש לה מושב בחלק מסוים, כמו שמושב הנפש הוא בתוך הלב. משם השפעתה עולה כמו מתוך מוקד או מעיין, זורמת אל האוקיינוס ואל האטמוספירה של האדמה. מכאן הסימפטיה ששוררת בין האדמה לכוכבים, מכאן ההשפעות הטבעיות הרגילות. העדות הכי ברורה שלאדמה יש באמת נפש באה מהתבוננות במזג האוויר ובהיבטים שהיא יוצרת בדרך כלל. תחת קבוצות כוכבים והיבטים מסוימים האוויר נהייה חסר מנוחה; בלעדיהם או אם הם קצרי מועד הוא נשאר רגוע.”

גם קפלר (Kepler) דן ברעיונות אלה ודומים להם בספרו Harmonices mundi. הקטע הבא יכול לשרת כדוגמא: “האדמה תהיה כגוף של חיה, ומה שבחיה הוא הנפש יהיה ה- Natura Sublunaris של האדמה שמעורר תנאי מזג אוויר בנוכחות היבטים אלה. זה לא נוגד את העובדה שהתעוררות תנאי מזג אוויר לא תמיד מתרחשת בדיוק בד בבד עם ההיבטים. לפעמים האדמה ניראת מנומנמת ולפעמים כמרוגשת, כך שאדים ממשיכים להיפלט אפילו ללא נוכחות של היבטים. האדמה אינה יצור צייתן כמו כלב, אלא יותר כמו שור או פיל – מתעצבן לאט אך כשעוררו את כעסו הוא מאוד אלים.” [Libri 4 פרק 4).

“תופעות ושינויים אלה ואינספור אחרים מתרחשים באדמה ומעליה באופן כה סדיר ומדיד שלא ניתן ליחס אותם לסיבה עיוורת. כוכבי הלכת עצמם אינם יודעים דבר לגבי הזוויות שקרניהם יוצאות על האדמה, ולכן לאדמה חייבת להיות נפש.”

ואז הוא מכריז בדרכו שלו: “האדמה היא חיה. תוכלו לראות שכל דבר בו מקביל לחלקים של גוף חיה. צמחים ועצים הם שערותיה, המתכות הן ורידיה, מי הים הם נוזליה. לאדמה יש כוחות יצירה, סוג של דימיון, תנועה, מחלות מסוימות, ושפל וגאות – שהם הנשימה של החיות. נפש האדמה מופיעה כלהבה, ומכאן החום שמתחת לאדמה ומכאן אין לידה ללא חום. דמוי מסוים של גלגל המזלות וכל הרקיע הוטבע בנפש האדמה על ידי האל.”

“זהו הקשר שבין המרומים לאדמה, הסיבה לסימפתיה שבין המרומים לאדמה; הדימויים של כל תנועותיו ותפקודיו הושתלו בו על ידי האל, היוצר. הנפש היא מרכז האדמה; היא שולחת תצורות או העתקים של עצמה לכל הכיוונים וכך היא רגישה לכל השינויים בהרמוניה ובכל מה שמחוצה לה. וכפי שזה עם נפש האדמה, כך זה עם נפש אנושית. את כל הרעיונות וההוכחות המתמטיות, למשל, הנפש יוצרת מתוך עצמה, אחרת לא היתה יכולה להיות להן דרגה כה גבוהה של וודאות וחדות.

לכוכבי הלכת ולהיבטים שביניהם יש השפעה על כוחות הנפש האנושית. הם מעוררים תגובות ותשוקות רגשיות מכל הסוגים ולכן לעיתים קרובות את הפעולות והמקרים הנוראים ביותר. הם משפיעים על ההפריה והלידה ולכן על המזג והאופי של האדם, כשחלק גדול מאוד של האסטרולוגיה מבוסס על כך. סביר להניח שלא רק אור וחום מופצים מהשמש לכל היקום, אלא שהשמש היא גם המרכז והמושב של אינטלקט טהור והמקור להרמוניה בעבור כל היקום – וכל כוכבי הלכת מונפשים.”

בעבור נפש של המאה השבע-עשרה – כפי שאמרתי, מילים אלה נכתבו ב-1607 – הגישה לעולמות העליונים קיבלה את הצורה המסוימת הזו. אנו יכולים לראות ממילים אלה שזו גישה לגמרי נוצרית. היתה זו כמובן נפש עמוקה שיצרה את המילים שאך הקראתי לכם. ההשפעה של הקשר – שבין הנפש האנושית והעיקרון האלוהי, שפעיל בכל העולם – אכן ירדה לעומק. ואותו אינדיבידואל שאת מחשבותיו לגבי ‘נפש האדמה’ אך שמענו, כתב גם את המילים היפות:

“המנון לאל

יוצר העולם, כוח נצחי! מבעד לכל החלל

תהילתך מהדהדת; היא נשמעת מבעד למרומים ולהאדמה

מלמולי העולל הרך חוזרים על הקול; הם מכריזים שמחללי

שם שמיים ישתקו ותהילתך תישמע לעד.

אמן ענן יוצר העולם, אני משתאה מעבודת ידיך

המבוססת על צורות תמימות,

ובמרכז-השמש, נותנת האור והחיים

מרסנת את האדמה ומנחה אותה בהתאם לחוק קדוש

לקחת את מסלולה השונה. אני רואה את הירח המתאמץ

וכוכבים הפזורים במרחבים העצומים לאין ערוך –

אדון העולם! כוח נצחי! מבעד לכל העולמות

תהילתך שאין לה שיעור נישאת על כנפיים של אור.”

אנו אפילו רואים עמוק יותר לתוך נפשו כאשר אנו קוראים את המילים:

“אם תראי עכשיו בבואות במראה

שפעם היית אמורה לדעת

את מהותן האמיתית – אז למה, עין, את מזניחה את לקיחת

המציאות, שהיא יקרה הרבה יותר, ואינה אך תפארת חיצונית?

אם ידע מקוטע גורם לך לכזה אושר

כמה מבורך יהיה זה לראות את השלמות!

העֵזִי, הו נפש, לשחרר את הנחות

ולרכוש מהר גדלות נצחית.

אם משמעות החיים כאן היא למות כל יום,

והמוות הוא מעיין מפכה של חיים,

מדוע, נפש אנושית את מתמהמהת למות

ולהיוולד מחדש כדי לברך את האור?”[11]

של מי הם מילים אלה והאם הן לגבי נפש האדמה? אלה הן המילים של האיש שסיפק את הבסיס בעבור כל האסטרונומיה המודרנית, ושבלעדיו לא היתה לנו את האסטרונומיה בת-ימינו – יוהנס קפלר. (Johannes Kepler) הוא היה מישהו שכל מוניסט יהלל. ועדיין תשומת לבם צריכה להיות מופנית למילים שנזכרו קודם, שנכתבו על ידו, אחרת כל הדיבורים על יוהנס קפלר הם לא יותר מ… טוב, לא אכנס לזה.

מילותיו של קפלר הן סימן מוקדם למה שהסתכלות מעלה אל הכוכבים צריכה להפוך שוב: הדרך החדשה לקריאת הכיתוב של הכוכבים שאנו מנסים במדע ובפילוסופיה של הרוח. אנו מוצאים כעת את התשובה לשאלה שהוצגה בתחילת ההרצאה היום. כיצד אנו יכולים להתקרב לאימפולס של הכריסטוס? כיצד אנו יכולים להבין את הכריסטוס? כיצד מוצאים את הקשר הנכון איתו כך שנוכל לומר שאנו באמת בוחרים באימפולס הכריסטוס? על ידי לימוד של הרמת המבט אל כריסטוס עם ההתלהבות ועומק הלב שהיו בעברים הקדמונים כאשר הם אמרו: “אני נושא מבטי לאברהם אבינו” – כלומר לקו התורשה הפיסי – “לאבינו אברהם, כשאני רוצה לדבר על האדמה ומקור היסוד היקר ביותר בנפשי.” היום אנו חייבים למצוא את אותו העומק בנפש והלך הרוח הפנימי כאשר אנו נושאים פנינו אל מה שמגיע מגבהי הרוח כדי לעורר אותנו ברוח, אל הכריסטוס. אם נייחס את כל יכולותינו, כל מה שאנו מסוגלים לעשות שהופך אותנו לישויות אנוש אמיתיות, לא לאיזה כוח ארצי – אלא לכריסטוס, נשיג קשר חי לכריסטוס. “האם אתה נהנה מאיזו יכולת שהיא, אפילו פשוטה, שהופכת אותך לישות אנושית? מאין היא באה? מהכריסטוס!”

העברים הקדמונים היו מדברים על חזרה לאביהם אברהם כשהם מתים, ולזה היתה משמעות עמוקה. היום אנו יכולים לתפוס את המשמעות של זמננו, הזמן שלאחר המסתורין של גולגותא, אם נוסיף למילים העתיקות הללו: “מהאל אנו נולדים” – מילים שבעבורנו תופסות את מקומן של “לחזור לאברהם אבינו”: “בכריסטוס אנו מתים.”[12]

אם אנו מבינים את המסתורין של גולגותא אנו רוכשים קשר חי לכריסטוס. אנו זקוקים לקשר זה, כפי שבתקופת העברים הקדומים לאנשים היה קשר חי עם האל שהיה האל של אברהם, יצחק ויעקב. הקשר בא לידי ביטוי במילים שכל אחד מכיר: “אני חוזר אל אברהם אבינו כשאני מת.” האנשים שחיים לאחר המסתורין של גולגותא צריכים להכיר: בכריסטוס אנו מתים.

————————————————-

  1. רודולף שטיינר – (GA122 Genesis. Secrets of the Bible Story of Creation Rudolf Steiner Press 1982.). יצא בעברית בהוצאת חירות בשם: ‘בראשית. סודות סיפור הבריאה המקראי’ ראו כאן 
  2. ספר שמות פרק י”ג פסוקים 22,21.
  3. רודולף שטיינר ‘הבשורה על פי לוקס’ (GA114 Gospel of St Luke) הרצאה’ מתוך סידרה’ שניתנה בבאזל ב-20 בספטמבר 1909. Rudolf Steiner Press 1988 יצא בעברית ראו כאן.
  4. מתי פרק ג פסוק 7. לוקס פרק ג פסוק 7.
  5. מתי פרק ג פסוק 9. לוקס פרק ג פסוק 8.
  6. ראה רודולף שטיינר ‘מישוע לכריסטוס’ (GA131) יצא בעברית בהוצאת תלתן. ראו כאן

    ‘הבהגוודגיטה והאיגרות של פאולוס הקדוש’ The Baghavad gita and the Epistes of St Poul Rudolf Steiner Press 1973

    יצא בעברית בשם: הבהגוודגיטה ומכתבי פאולוס. GA142 ראו כאן 

  7. רודולף שטיינר ‘כריסטוס ועולם הרוח והחיפוש אחרי הגרייל הקדוש’ GA149 London: Rudolf Steiner Press 1983. יצא בעברית בהוצאת חירות. ראו  כאן 
  8. הראשונה אל הקורנתיים פרק ג פסוק 19.
  9. מתי פרק י”א פסוק 11; לוקס פרק ז פסוק 28.
  10. קטעים של קפלר (Kepler) שנלקחו מגונטר, (Guenther) ‘קפלר והתיאולוגיה’ Pp 109-112,116-7 Kepler und die Theologie.
  11. עמוד שנכתב באלבום האוטוגרפים של יעקב רולר על ידי קפלר. כאשר יעקב רולר, שהיה סטודנט בטובינגן, עמד לקבל דרגת פרופסור בגרף. המקור שנכתב באביב 1594 נמצא בין ניירותיו של הפרופסור מוריץ eארייר במינכן. צוטט על ידי רודולף שטיינר מהעבודה שלעיל על ידי ל. גונטר.
  12. החל משנת 1907 ואילך היה רודולף שטיינר משתמש שוב ושוב במילים:” Ex deo nascimur, in Christo morimur, per spiritum sanctum reviviscimus” הוא קרא למילים אלה: “הצהרת המטרה” של הרוזנקרויצריזם האמיתי, כאשר הוא מתרגם אותם לגרמנית עם וואריאציות זניחות במספר מקרים. למשל: “מהאל אני נולד, בכריסטוס אני מת, אני קם לתחייה בעזרת רוח הקודש.” (1909, GA284); “מהאלוהות מגיעה מהות האנושיות; בכריסטוס המוות הופך לחיים, ובעולם המחשבות של הרוח נעורה הנפש.” (1923 GA260).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *