רודולף שטיינר

GA148

שלוש עשרה הרצאות שניתנו באוסלו, ברלין וקלן

בין 1 באוקטובר 1913 ל-10 בפברואר 1914

תרגום מאנגלית ועריכה לשונית: חייה חצב

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

תודה גם לחברי ענף הלל קרית טבעון על הערותיהם ותיקוניהם

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה מספר 6

ברלין, 21 באוקטובר 1913

בחורף זה אנו הולכים להתחיל משהו שעשוי להיראות כסוג של המשכיות לעבודת מדע הרוח שנעשתה לאורך השנים. ההפסקה, שהיתה די ארוכה בעבור ברלין, התמלאה ביותר מאשר רק ההופעות הרגילות ומחזור ההרצאות שניתנו במינכן,^[1] משום שאנו גם הנחנו את אבן הפינה לבניין החדש בדורנאך,^[2] ועסקנו במגוון גדול של עבודות הקשורות לשלבים המוקדמים של עבודת הבניין. הלילה בעודנו נפגשים שוב בחדר זה בפעם הראשונה,^[3] הרשו לי, ראשית כל, לדבר על מטרותינו הקשורות לבניין בדורנאך. יש לקוות שהגישה האנתרופוסופית שאנו מייצגים תיצור שם סמל חיצוני לקשר שקיים בין הלבבות והנפשות של כל מי שמרגיש קשר למאמצים הנעשים במדע הרוח של התנועה האנתרופוסופית שלנו ומחפש להעמיקו.

באופן בסיסי – ואתם תתוודעו לכך מהצהרות שונות שנעשו בשנים האחרונות – כל חיי התרבות של זמננו מראים שאנשים משתוקקים באופן לא מודע לגישה רוחנית אמיתית לחיים. זה נכון לא רק לגבי אלה שעשויים להכריז על תשוקה כזו, אלא גם לגבי הרבה אחרים שאינם יודעים כלל שגישה כזו קיימת. ושוב, אחרים שאינם רוצים לדעת עליה ועשויים אף להיות עוינים כלפיה, מחפשים באופן לא מודע את מה שיש לגישה שלנו להציע – ניתן לומר שבגלל שליבם משתוקק לכך, אך זה אינו מתבטא ברעיונות ומושגים מנוסחים בבהירות, אלא בכמה מקרים דווקא ברעיונות ומושגים שמתנגדים לדרך שלנו.

לכן היה זה אירוע מאוד מיוחד כשהנחנו את אבן הפינה של הבניין בדורנאך. רק מספר קטן של חברינו האנתרופוסופיים היו נוכחים, אנשים שהיו אז בסביבה או שיכלו להגיע מייד. היתה זו הרגשה מאוד מיוחדת לדעת שאנו בעצמנו נוכחים בתחילת בנייה האמורה להיות סמל חיצוני, בינתיים, למאמצינו המשותפים.

בעומדך על ההר, היכן שהבניין אמור לקום, אפשר לראות הרים ומישורים רחוקים, ולהפנות את מבטי למרחבים הרחוקים שנחים מעבר לאלה, ואז מגיעה לתודעה הצורך הזועק של האנשים מכל רחבי העולם לגישה רוחנית לחיים ולכל מה שהתנועה הרוחנית שלנו מסוגלת להעניק. היינו מודעים, שמעבר למה שנאמר או הורגש, הרבה סימפטומים אחרים של זמננו מצביעים בברור על הצורך הפנימי בגישה כזו, צורך שהגישה תהפוך לפורייה בנפשות אנוש. כך, אם כן, היתה ההרגשה בליבנו כשהנחנו את אבן הפינה היכן שיקום הבניין. אנו מקווים שצורות שניתנו לבניין יגלו גם את מטרותינו, כך שאנשים שיתבוננו בבניין המושלם מבחוץ או מבפנים יראו צורות אלה כאותיות בכתב, אותיות שיספרו להם על המטרות שאנו מקווים לממש בעולם הזה.

כשאנו מהרהרים באירוע כמו הנחת אבן הפינה ונזכרים ברגשות שהיו לנו אז, זה נראה אך טבעי להתייחס להשפעה שיש לקרמה לא רק על חיי האינדיבידואל, אלא על כל האבולוציה האנושית. ניתן לומר שלחיי האינדיבידואלים יש קרמה פחות חשובה ושקרמה משמעותית יותר פעילה באבולוציה של האדמה והאנושות ככלל. המחשבה הנפלאה שאנו יכולים לחוות היא: כשמשהו כזה קורה מתוך רקע רוחי, אנו – וזה כולל כל מי שמעורב במאמץ להגיע לאנתרופוסופיה – הכלי, הצנוע אמנם, של הרוח הפעילה בקרמת העולם, הרוח האחראית למה שהקרמה עושה. לפיכך, להרגיש אחדות עם קרמת העולם זה רגש שצריך שוב ושוב לבוא יחד עם כל מה שאנו מסוגלים להתייחס אליו לאור האנתרופוסופיה. זה יכול לתת שלווה פנימית, עוצמה, כוח סבל ואנרגיה כשאלה הן האיכויות הנדרשות.

כשהאמת של רעיונות רוחיים של העולם מגיעה אלינו, רעיונות אלה הופכים לחיים פנימיים מפעמים ולאנרגיה שאנו יכולים להרגיש ולחוש. אמת זו יכולה לחיות בנו כשמחשבותינו נוסקות אל הרמות הגבוהות ביותר שאנו יכולים להגיע אליהם, וגם בכל דרישה, אפילו הכי נתעבת, הנעשית בעבודתנו היומיומית. זהו משהו שאנו יכולים תמיד להישען עליו כשאנו זקוקים לכוח, משהו שאנו יכולים לפנות אליו כשאנו זקוקים לניחומים בחיים. מוסריות אמיתית, כוח מוסרי אמיתי יגיע לאנושות אם אנו נכוון את תשומת לבנו הפנימית לרוחניות אמיתית, לחיים האמיתיים של הרוח.

הקרמה של העולם שונה בעבורנו היום ממה שהיא היתה בזמן שהתרחש האירוע, שאליו התייחסנו לעיתים קרובות כמרכז, כפוקוס, של האבולוציה האנושית: המסתורין של גולגותא. בשבועות האחרונים, בדברי בערים אחרות בהתייחסות מיוחדת לאבולוציה העכשווית של מדע הרוח שלנו, הסבתי את תשומת הלב לתנאים המיוחדים הקשורים למסתורין של גולגותא. אני רוצה לדבר היום אליכם על אותו הנושא כדי שגם אתם תוכלו לקחתו לתוך ליבכם ונפשכם.

אימפולס הכריסטוס החי נכנס לעולם דרך המסתורין של גולגותא. מתי הוא נכנס לעולם? כעת אנו יודעים מתובנות רוחניות עמוקות מה היה זה שנכנס לגוף אנושי בזמן ההוא כדי להפוך לחלק של האבולוציה האנושית וגם של האדמה. לימודי ההכנה שעשינו העניקו לנו הבנה מסוימת לגבי משמעות המסתורין של גולגותא. כפי שהדגשתי במספר מקרים, אנשים בזמנים מאוחרים יותר יבינו זאת ביתר בהירות. היום אולי נשאל את עצמנו כיצד הובן המסתורין של גולגותא בעת שהתרחש. זה חשוב בעבורנו לתפוס את הממשות של המסתורין הזה, להבין מה הוא באמת היה. האם היה זה עניין של משהו שנלמד בזמן ההוא? אם זה היה העניין העיקרי, הרי אנשים, שטוענים שרוב הדברים שכריסטוס ישוע לימד היו קיימים כבר בזמנים מוקדמים יותר, היו צודקים חלקית, אך אנו יודעים שזה לגמרי לא נכון. אבל זה לא היה הדבר העיקרי לגביו, אלא משהו לגמרי שונה. מה שחשוב זה מה שקרה בגולגותא ובהקשר לאירוע זה – אירוע שהיה קורה אפילו אם לא היתה נפש אחת בכל האדמה שתבין זאת. זאת לא היתה שאלה של הכרה בעובדה מסוימת בזמן ההוא, אלא רק של התרחשות האירוע. החשיבות של האירוע בגולגותא מונחת לא במה שאנשים הבינו, אלא במה שהתרחש למען האנושות, וקרה כך שהזרם של אירוע זה בא לידי ביטוי בממשויות הרוחיות של העולם.

המסתורין של גולגותא אכן הגיע בזמן מוזר. כדי לקבל מושג עד כמה מוזר הוא היה, הבה נתייחס לאבולוציה הפוסט-אטלנטית. אמרתי לעיתים קרובות שבתקופה הפוסט-אטלנטית האבולוציה האנושית התפתחה לראשונה בתרבות ההודית הקדומה. הראתי את המשמעות הנשגבת של תרבות זו, כשאנשים היו הרבה יותר פתוחים בפנימיותם לחיי הרוח, פתיחות שפחתה בהדרגה עם השנים. דיברתי גם על האופן שבו התעניינות ישירה בעולמות הרוח פחתה עוד ועוד בתקופות פרס ומצרים הקדומות. בתקופת הודו הקדומה האנשים לקחו את מה שהעולם הציג בפניהם לתוך גופם האתרי וחוו זאת בגופם האתרי – זאת היתה האמת לפחות בעבור אלה שבאמת השתתפו בציביליזציה ההודית הקדומה ההיא. חוויות כאלה, המושגות בגוף האתרי, הינן בטבען על-חושיות. בתקופת פרס הקדומה היו חיי הנפש נחווים בגוף התחושה; זאת כבר היתה רמה נמוכה יותר של ראיה על-חושית. בתקופה המצרית-כלדאית, חוויה פנימית היתה מושגת בנפש התחושה, שוב רמה נמוכה יותר של ראיה על-חושית. ואז הגיעה התקופה הרביעית עם התרבות היוונית-לטינית, והמסתורין של גולגותא מתרחש בתקופה זו. בזמן ההוא הגיעה כבר הנפש האנושית לנקודה שבה התפיסה היתה לגמרי במישור החיצוני-פיסי. התרבות של הנפש השכלית, המתייחס לדברים חיצוניים, החלה. הנפש פיתחה כוחות הקשורים לעולם החיצוני.

בתקופתנו הנוכחית, בתרבות הפוסט-אטלנטית החמישית, ניסיון החיים הוגבל, עד כה, להתבוננות בעולם החיצוני וברשמים המושגים דרך החושים. האנשים של תקופתנו הנוכחית יצטרכו לפנות לאחור ולרכוש פתיחות חדשה ורעננה לחיי הרוח. הם חייבים להביא את חיי נפש התודעה להגשמה.

אם נשאל את עצמנו באיזה מהתקופות הפוסט-אטלנטיות האנשים היו הכי פחות מסוגלים להבין את המסתורין של גולגותא, את ירידתו של הכריסטוס, ונמשיך זאת עם הבנה רוחית אמיתית, אנו יכולים לומר: אם – קרמת העולם לא איפשרה זאת, אך אנו ניקח זאת כהנחה – הכריסטוס היה נכנס לגוף אנושי בזמן התרבות ההודית העתיקה, אינסוף נפשות היו יכולות להבין את האירוע, משום שהיתה להם עדיין תפיסה רוחית כזו. אפילו בתקופת פרס הקדומה וכן בתקופה המצרית-כלדאית זה היה, במובן מסוים, קל יחסית להבין את המסתורין של גולגותא, אם זה היה אמור לקרות אז על פי קרמת העולם. במשך התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, הנפש האנושית היתה בנקודה בתהליך האבולוציה שגרמה לכך שזה יהיה בלתי אפשרי להבין את המסתורין של גולגותא.

יהיו לנו מקרים רבים נוספים לציין את העובדה המוזרה שהמסתורין של גולגותא חיכה לתקופת תרבות פוסט-אטלנטית שבה התובנה הרוחית של האירוע כבר היתה בלתי אפשרית. בזמנים היוונים-לטיניים הנפש האינטלקטואלית או הנפש השכלית היתה בתהליך של התפתחות מיוחדת. בזמן ההוא התמקדה תשומת הלב באהבה בעולם החיצוני, דבר שאנו יכולים לראות בכל התרבות היוונית. בקיצור, כל התרבות של הזמן ההוא ראתה את המסתורין של גולגותא כפי שראו הנשים שבאו אל הקבר של כריסטוס בחפשן את גופתו ומצאו את הקבר פתוח והגופה כבר לא היתה בתוכו. הן שאלו לאן נלקחה גופת האדון והתשובה שהן שמעו היתה: "האחד שאת מחפשת כבר איננו כאן!" האנשים של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית חיפשו משהו שלא יכול היה להימצא במקום שבו חיפשו. הם המשיכו לחפש ולהשתמש עדיין באותה הגישה כשהתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית הגיעה לסיומה במאה החמש עשרה.

מה שקרה לנשים שביקרו את הקבר של כריסטוס יכול להיראות בקנה מידה גדול יותר בצלבנים. הלבבות והנפשות של אירופאים רבים התמלאו בערגה למצוא את הקבר של ישוע כריסטוס. המונים עצומים של אנשים חצו את אירופה בדרכם למזרח כדי לחפש את מה שהם ביקשו בגלל הרגשה שהיתה להם. כיצד נוכל לתאר את מה שחשו האנשים שיצאו למסעות הצלב למזרח? היה זה כאילו כל המזרח אמר להם: "האחד שאתם מחפשים כבר איננו כאן!" כמובן שזה מספר לנו בצורה סמלית עמוקה שלאורך כל התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית האנושות היתה צריכה להתבונן ולחפש במישור הפיסי החיצוני, כשהיא משתמשת בחושיה, אך את כריסטוס חייבים לחפש במישור הרוחי, למרות שהוא נמצא בהאדמה.

היכן היה כריסטוס כשהנשים חיפשו אתו בקבר?

הוא היה בממלכת הרוח, היכן שיכול היה להראות את עצמו לשליחים, כשהם פתחו את ליבם ונפשם אליו. אז הם יכלו להשתמש בכוחות על-חושיים ולראות את הכריסטוס מהלך על האדמה בזמן שלאחר המסתורין של גולגותא.

היכן היה הכריסטוס כשהצלבנים חיפשו אותו בחוץ, במישור הפיסי, בדרכם למזרח? אנו רואים שבזמן שהצלבנים חיפשו אותו במזרח הוא נכנס לתוך המיסטיקנים של המערב באופן שהוא באמת יכול להיכנס לנפשות אנוש. לשם הלך כוחו של הכריסטוס, האימפולס של הכריסטוס! בעוד הצלבנים פנו אל המזרח לחפש את הכריסטוס בדרכם המיוחדת, האימפולס הכריסטיאני החי – כפי שהוא יכול היה להיות אז בהתחשב במצב באירופה – קם לתחייה בנפשות של יוהאנס טאולר (Johannes Tauler), מייסטר אקהרט (Meister Eckhart) ואחרים, אינדיבידואלים שיכלו לקבל אותו לתוך ליבם ונפשם בתנאים ששררו אז. הוא עזב ונכנס לתוך התרבות המערבית. לאלה שחיפשו אותו במקום הישן יש לומר: "האחד שאתם מחפשים, כבר איננו כאן!"

התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית היא תקופה המוקדשת להתפתחות האני, או העצמי, שהוא נפש התודעה [הנפש הרוחית]. ישויות אנוש עוברות דרך התפתחות הנפש השכלית כך שהם יוכלו להפוך לבעלי תודעת אני מלאה. דיברנו לעיתים קרובות על אמיתות אלה שהתגלו דרך מדע הרוח. כעת, בשעה זו, כשאני מדבר על כך יש לי הרגשה מאוד מיוחדת.

זה מובן שהשקפות כאלה פוגשות התנגדות ההולכת וגדלה כאשר הן מתפרסמות כעת. בהתייחס להרגשה שעליה אני מדבר, זה על כל פנים משמעותי, למשל, שאני צריך להוציא לאור מהדורה שניה של הספר שלי על השקפות המאה התשע עשרה לגבי העולם והחיים.^[4] כאשר הוא הופיע בפעם הראשונה בתחילת המאה, הוא הציע סקירה של המאה הקודמת. מהדורה שניה אינה יכולה לפעול באותו האופן, כמובן, כי אין טעם בכתיבת סקירה על המאה הקודמת ב-1913. הנוסח החדש צריך להיות שונה במספר אופנים. בין שאר הדברים הרגשתי שנחוץ לכתוב הקדמה ארוכה, המציגה סקירה כללית של התפתחויות מהזמנים של היוונים המוקדמים עד למאה התשע-עשרה. זאת אומרת שלאחרונה הייתי צריך לבחון מחדש, מנקודת מבט יותר פילוסופית, את הפילוסופיות של טאלס^[5] (Thales), פרקידס מסירוס^[6] (Pherekydes of Syros) ועוד, עד לתקופתנו הנוכחית. יש להתייחס שם לא רק להיבט הרוחי, אלא גם למסורת ההיסטורית; אני ממש הקפדתי להתייחס רק להיבטים הפילוסופים, בהשאירי בצד את כל הדחפים הדתיים.

הממשות של השינוי, היוצא מן הכלל, שהתרחש בתחילת התקופה היוונית-לטינית, הופיעה בבהירות עמוקה בתהליך. בזמן ההוא התפיסה הישנה של העולם, בדימויים שהיו קיימים כבר בתקופות המצרית-כלדאית, השתנתה ואנשים החלו לחשוב על העולם. מהמאה הארבע-עשרה והחמש-עשרה והלאה המודעות לאימפולס האני – לא האימפולס של האני בעצמו, שהגיע קודם לכן – התפתחה מתוך גישת החשיבה.

בהתייחסות לפילוסופים האינדיבידואלים אחד אחד, האמת של כל זה הופכת סבוכה כשמניחים מציאות היסטורית. לכן אני מדבר על דברים אלה מנקודת מבט לגמרי שונה היום מאשר ניתן היה בספר שעליו דיברתי, ועם הרגשה מאוד מיוחדת. בכל אופן ניתן גם לראות כיצד מודעות-עצמית, הרגשת העצמי, נכנסה לנפש האנושית בסביבות המאה החמש-עשרה אם רק מתייחסים להיסטוריה הרגילה.

תקופתנו הנוכחית נועדה במיוחד לאלץ ישויות אנושיות להעלות לפני השטח את האנרגיות והכוחות של העצמי, וגורמת להם להיות מודעים יותר ויותר לעצמיותם. זה הושג באופן הטוב ביותר על ידי הגבלת הגישה רק לתופעות חיצוניות כשהן מופיעות לפני החושים, אותה ההגבלה הנראית באבולוציה של המדע המודרני. העולם כבר לא מציע לישויות אנוש את הדימויים האדירים שהופיעו בזמנים המצרים-כלדאים, ולא את המחשבות רחבות-ההיקף והעצומות שהיו מוכרות לאפלטון, אריסטו ושאר ההוגים בני זמנם. כעת על האנשים להיות ללא תמונות רחבות היקף של דימויים שנקלטו, וללא הפנורמה של המחשבות, שאריסטו עדיין קלט בתקופה היוונית-רומית. וכך, האני, בעל מעט רגש אינטואיטיבי שהרוח תימצא רק בתוכו, חייב לתפוס את הטבע של ישותו ולבקש למצוא את הכוח של המודעות-העצמית שלו. שימו לב שכל הפילוסופים הרציניים שלאחר המאה החמש עשרה, אם תתייחסו למה שהם באמת הביאו, נאבקו לפתח פילוסופיה שבה העולם נראה באופן שמאפשר לאני האנושי, למודעות-העצמית האנושית, להתקיים.

בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, כאשר התפתחה הנפש האינטלקטואלית או השכלית, היו הנפשות האנושיות רחוקות מאוד מהיכולת להבין את המסתורין של גולגותא; ועדיין היה דבר אחד שיכול היה להביא אותן קרוב לכך. אנו קוראים לנפש האינטלקטואלית גם הנפש השכלית/רגשית משום שיש לה באמת היבט כפול, ובתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית האינטלקט וגם הלב והשכל – פנימיות, רגש – שלטו בטבע האנושי. בהיבט שני זה, הלב יכול היה לחוש מה שהיה כספר סגור לאינטלקט. הבנה המבוססת על רגש – שאנו יכולים לקרוא לו אמונה – התפתחה בעבור המסתורין של גולגותא, שמשמעותה היא שלנפשות אנוש היתה הרגשה פנימית לגבי האימפולס הכריסטיאני, אנשים הרגישו את אימפולס הכריסטוס בליבם; הם הרגישו מחוברים איתו בפנימיותם, למרות שלא היו מסוגלים להבין את משמעותו ואת טבעו האמיתי. הכריסטוס היה קיים בעבורם. המודעות לכך היתה צריכה להיעלם בתקופה הנוכחית של תרבות האגו, משום שכדי לתפוס אותו במלואו בטבעו האינדיבידואלי, האני חייב לנתק עצמו מכל אימפולסים רוחיים המגיעים ישירות לנפש. אם כן, אנו רואים חזיון מוזר. אנו רואים די בברור שעם התחלת התקופה החדשה, ואפילו עם הגעתה הראשונית, חוסר הבנה חדש נוסף לישן, וחוסר הבנה חדש זה הלך אף רחוק יותר מזה שקדם לו. אם תבחנו את חיי הנפש והרוח תוכלו להבין שאנשים מהתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית היו מסוגלים לקבל את אימפולס הכריסטוס לליבם אך לא יכלו להבין אותו מבחינה אינטלקטואלית. אולם מאחר והם יכלו להפנים לפחות את זה, הם ידעו שהכריסטוס קיים ושיש לו השפעה באבולוציה האנושית. אנשים יכלו לחוש בזאת.

התקופה החמישית החדשה הביאה משהו לגמרי חדש. לא רק שהיה שם כישלון בהבנת טבעו של הכריסטוס, אלא גם כישלון להבין כל דבר אלוהי ורוחי באופיו. היכן נמצאת ההוכחה – כל מיני הוכחות יכולות להימצא, אבל אחת במיוחד מבהירה נושא זה בשלמות – שחוסר היכולת להבין גבר, כלומר – שאנשים לא היו מסוגלים עוד לקבל, לא רק את העיקרון הכריסטיאני, אלא בכלל את העיקרון האלוהי והרוחי? המאה השתיים עשרה חזתה בסימן המקדים לתרבות ה'אני' כאשר סיינט אנסלם (Anselm), הארכיבישוף של קנטרברי, מצא 'הוכחה לקיומו של האל', כלומר, שהוא למעשה חשב שזה נחוץ להוכיח את הקיום של האלוהות.^[7] מה אנו מוכיחים? דברים שאנו יודעים או דברים שאנו לא יודעים? אם למשל, גנב היה נכנס לגני והייתי מסוגל להתבונן בו מהחלון ולראות אותו גונב דברים. אני לא צריך להוכיח שהיה זה אותו האינדיבידואל שביצע את הגניבה. אני מחפש הוכחה רק כאשר אין לי עדות ישירה. העובדה שאנשים מבקשים להוכיח את קיום האל היא הוכחה לכך שהוא כבר לא ידוע או מורגש. כל מה שאנו חווים אינו זקוק להוכחה; אנו מוכיחים דברים שאין לנו איתם התנסות ישירה כיום.

חוסר ההבנה המשיך לגדול, והיום הגענו לנקודה מוזרה מבחינה זו. נגעתי במספר מקרים באי ההבנה האינסופי שהצטבר במאות האחרונות, ומעל לכל במאה האחרונה, בקשר למסתורין של גולגותא וישוע כריסטוס. ישנם תיאולוגים כיום שלא רק ממעיטים בערכו של ישוע כריסטוס, מנמיכים אותו למורה אנושי – אם כי יוצא דופן, אלא למעשה מכחישים את קיומו.^[8]

לכל זה יש קשר עם היבטים הרבה יותר עמוקים ואופייניים של תקופתנו. החיים נעים מהר ולפיכך האנשים אינם מוכנים לשים לב. אבל העובדות ידברו באופן ברור מדי לכל מי שמוכן לשים לב.

בואו ניקח עובדה אחת. אני מדבר על דברים מינוריים אבל סימפטומטיים. שבועון ידוע פירסם לאחרונה כתבה מוזרה שמשכה גם תשומת-לב וגם כבוד.^[9] היא אומרת בעיקר: "הפילוסופיות שהתפתחו במהלך המאה האחרונה הם באמת יותר מדי 'מושגיות', ומשתמשות במושגים שקשה לעקוב אחריהם". מנקודת המבט שלנו הם אומרים: הן אינן יכולות להיות מובנות בעולם החושים שאליו אנו רוצים להגביל את עצמנו. די מוזר שמחבר המאמר מוצא קושי לעקוב אחר ניסיונו של שפינוזה להבין את העולם על בסיס של מושג יחיד. המושג של חומר אלוהי.^[10] כדי להשיג גישה מודרנית לפילוסופיה, מציע המחבר תצוגה ויזואלית עם מושג-על שממנו מתפצלים מושגים נוספים שמתפשטים ממנו. בקיצור, הרעיון שלו הוא ל'דמיין' את מבנה מחשבתו של שפינוזה על ידי הצגתו בצורת דיאגרמה. אנשים שוב לא יצטרכו להתייחס לאיך עלו המחשבות במוחו של שפינוזה אלא תוכל להיות להם הוכחה של חושיהם על ידי הסתכלות בסרט.

אם 'אידאולוגיות' כאלה יהפכו למציאות, אולי נוכל ללכת לקולנוע ולראות שם לא הקלטה קולנועית, אלא 'פרשנויות' של המבנים המחשבתיים והרעיוניים שנוצרו על ידי אנשים חשובים.

זה מראה עד היכן הגיעה הנפש בימינו, וחשוב להזכיר סימפטום זה בגלל סיבה מיוחדת. אנשים לא הצליחו להבין מה שהם היו צריכים להבין אם הם היו מתייחסים לסימפטום כזה בצורה בריאה. כי היה צריך להיות צחוק של לגלוג מכזו טיפשות, מהטרוף שמונח בבסיס גישה חדשה כזו לפילוסופיה. להתמסרות הנלהבת שבאה לידי ביטוי בצחוק כזה ניתן לקרוא צורך קדוש.

זהו סימפטום אחד – כי הוא חייב להילקח כסימפטום – המצביע על צורך עצום להיכנס עמוק יותר לרוח של זמננו, אבל לרוח האמיתית. איננו צריכים רק להעמיק עוד ועוד ברוח בכל דרך אפשרית, אלא לעשות זאת באופן שיוביל אל האמת. הנפשות זקוקות בימינו לאמת של הרוח. אנשים נוטים להסתפק בדברים שלוקחים אותנו הרחק, הרחק מרוחניות אמיתית, במיוחד בחינוך וכמובן שבפיתוח פילוסופיה. תקופתנו מסתפקת בקלות בהופעה חיצונית. בזרם המסוים, שעליו אנו מדברים, זה מוביל לשקרים פנימיים ולחוסר כנות.

סימפטום נוסף שמדגים זאת מתייחס לפילוסופיה של אוֹיְיקֵן^[11] שעוררה עניין רב. אוֹיְיקֵן קיבל לא רק את פרס הנובל בעל הפרסום העולמי בעבור עבודתו, אלא גם שבחים כאחד שמעז לדבר שוב על הרוח. שבח ניתן בכל זאת, לא מפני שאוֹיְיקֵן מדבר טוב במיוחד על הרוח, אלא משום שאנשים נוטים להסתפק במועט מאוד היום בענייני הרוח, כל עוד מישהו נואם בקול וברצינות על הרוח, ומאחר ואוֹיְיקֵן מצהיר את אותה הצהרה כל הזמן, במספר אינסופי של ווריאציות, תמצא זאת בכל מקום בספריו, רק שאנשים לא מבינים שהוא חוזר על עצמו. ההצהרה היא: "זה לא מספיק להבין שהעולם המוכר לנו הוא העולם הנקלט דרך החושים. אנשים צריכים למצוא את עצמם בפנימיותם וכך – בפנימיותם – להתאחד עם הרוח." אז שם יש לנו את זה. אנו צריכים למצוא את עצמנו מבפנים ולהתאחד עם הרוח! הצהרה זו מופיעה שוב ושוב בספריו של אוֹיְיקֵן, לא רק שלוש או ארבע פעמים, אלא חמש או שש פעמים. אם כן, זוהי גישה רוחנית לעולם! סימפטומים מסוג זה הם משמעותיים משום שהם מראים לנו למה האנשים, שחייבים להתייחס אליהם כבעלי ההבנה הגדולה ביותר כיום, מתייחסים כ'גדול' היום. לו רק היו האנשים מסוגלים לקרוא היום! אם תפתחו את עבודתו האחרונה ביותר של אוֹיְיקֵן,^[12] תמצאו קטע מוזר שבו הוא אומר, פחות או יותר, שאנשים התפתחו מעבר לאמונה בדמונים שהיתה קיימת בתקופת הכריסטוס. הוא אומר שהיום אנו צריכים השקפה אחרת על הכריסטוס, אחת שכבר לא מתייחסת לדמונים כממשויות. זוהי אכן מחמאה בשבילנו שבתקופה מוארת זו נאמר לנו על ידי אוֹיְיקֵן, המורה הדגול, שאנו התקדמנו אל מעבר לאמונה בדמונים. בכל אופן, כשנמשיך לקרוא נמצא את ההצהרה המוזרה שקשר בין העולמות האלוהי והארצי מביא עמו כוחות דמונים.

הייתי רוצה לדעת אם כל מי שקרא את ספרו של אוֹיְיקֵן צחק על תמימותו, או שנאמר 'חוכמתו', שמאפשרת לו להצהיר שהתקדמנו מעבר לאמונה בדמונים בעמוד אחד ולדבר על אלמנט דמוני בעמוד אחר. חסידיו יאמרו וודאי שהוא לא התכוון לכך באופן פשטני, ושלא היתה כוונה שזה יילקח ברצינות כה רבה. אבל זהו בדיוק שורש הבעיה – אנשים משתמשים במילים וברעיונות, אבל לא לוקחים אותם ברצינות. חוסר כנות עמוק מתגלה כאן. אך זה חייב להיות חלק מגישה אמיתית המבוססת על מדע הרוח שנהיה מודעים לעובדה שיש לקחת ברצינות מילים ולא כדאי לדבר על אלמנט דמוני, אלא אם כן אנו מתכוונים למילה כפשוטה.

אחרת, יקרה לנו מה שקרה ליושב הראש של מועדון הפילוסופיה, היכן שהייתי צריך לתת הרצאה. בהרצאתי הצבעתי על כך שבספרו על טבע הנצרות אומר אדולף פון הרנק^[13] (Adolf von Harnack) שהשאלה לגבי מה שלמעשה קרה בגולגותא יכולה להישאר בצד; משהו שאיננו יכולים להתעלם ממנו בכל זאת הוא – שהאמונה במסתורין של גולגותא התעוררה בימים ההם, בלי קשר לאם יש לאמונה זו בסיס אמיתי או שלא. יושב הראש של מועדון הפילוסופיה הזה שבברלין, שהיה כמובן, נוצרי פרוטסטנטי, אמר לי: "אני קראתי את הספר, אבל לא מצאתי את הקטע שציטטת. הרנק לא יכול היה לומר זאת משום שזה רעיון קתולי-רומאי. הקתולים אומרים, למשל, שהתפרים ב'גלימתו של טריאר'^[14] (Trier) הם בעלי חשיבות מועטה, מה שחשוב הוא שהאנשים מאמינים. הייתי מוכרח לרשום את מספר העמוד בשבילו, היכן שהקטע נמצא. זה כנראה די רגיל בשביל האנשים לקרוא ספר, אבל איכשהו להחמיץ את החלק החשוב והסימפטומטי.

ובכך אנו מטילים אור צדדי על תקופתנו, והסימפטומים שגילינו מראים שדבר אחד נחוץ מעל הכל, וזה להפוך לבעל מצפון ברוח, כך שלא נקבל ללא ביקורת מישהו שמייצג פילוסופיה מסוימת שאומרת שהתקדמנו מעבר לאמונה בדמונים, ואז הוא משתמש במונח 'דמוני' באופן מוזר. בהתחשב בכך שאנו חיים ב'תרבות העיתון' כיום, לא כדאי שנאמר שיש מעט תקווה בטיפוח המצפוניות. לא, עלינו לומר שזה עוד יותר נחוץ לעשות כל דבר אפשרי כדי לממש טיפוח כזה של המצפוניות. אך עלינו להשאיר את עיננו פקוחות כדי שנוכל לראות את הסימפטומים של זמננו.

דבר נוסף – 'חיי ישוע' של ארנסט רנן^[15] (Ernest Renan) יצר רושם אדיר מאז יצא לאור לראשונה בשנות ה-1860. אני מזכיר זאת כדי להראות כיצד מתייחסים אנשים בזמננו למסתורין של גולגותא. כשאתה קורא את ספרו של רנן, אתה אומר לעצמך: ובכן, ראשית לאיש זה, שביקר בכל המקומות בארץ הקדושה, ולפיכך יכול היה לספק גוון מקומי מעולה, יש סגנון נפלא. זהו ספר שנכתב על ידי מישהו, שאינו מאמין באלוהות של כריסטוס, אך דיבר ביראת כבוד אינסופית על דמותו העילאית של ישוע. אם מתייחסים לעבודה זו בפרוט רב יותר מוצאים שבאופן די מוזר בתיאור חייו של ישוע, ארנסט רנן באמת מראה שישוע עבר מה שכל אחד צריך לעבור – יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות – כשהוא היה צריך להציג פילוסופיה מסוימת של חיים למספר אנשים גדול או קטן. זה מה שפחות או יותר קורה: האדם מציג בתחילה לקהל את מה שהוא בעצמו מאמין; ואז אנשים באים אליו; אחד רוצה דבר אחד, אחר רוצה משהו אחר; אחד לוקח את העניין לכיוון אחד והבא לכיוון אחר; לכמה יש חולשה מסוימת, לאחרים חולשה שונה. התוצאה היא שהאדם שדיבר בתחילה מתוך אמת פנימית מוותר בהדרגה. רנן אומר שבעבור הרבה אנשים שיש להם משהו חשוב לומר זה נהרס בעיקר על ידי החסידים שלהם. לדעתו, ישוע נהרס על ידי חסידיו. קחו למשל את נס לזרוס. לפי רנן הנס הוצג באופן שהיינו קוראים לו – סוג של פעלול בטוח, אבל כזה שהוכיח יעילות רבה בהפצת העניין, ושמסיבה זו ישוע הניח לו לקרות. רנן מציג אספקטים אחרים בדרך דומה. לבסוף, אחרי שהראה שחיי ישוע היו בדרך למטה, מציע הכותב המנון הלל שיכול להיות מופנה אך ורק לנשגב מכל.

הבה ונתייחס לחוסר כנות פנימית זו. הספר של רנן הוא למעשה תערובת של שני דברים: משהו יפה באופן יוצא מן הכלל, תצוגה מבריקה, שחלקים ממנה הם נשגבים. ומעורבת עם זה עלילה של ספרות זולה. ולסיום המנון נפלא לדמותו הנשגבת של ישוע. למי פונה המנון זה? הוא לא יכול באמת לפנות לאינדיבידואל שרנן תאר ולא לאף אחד עם שיפוט בריא: אנו פשוט לא נפנה עם הלל כזה לישוע המוצג על ידי רנן. אם כן, זהו מקרה נוסף של חוסר כנות פנימית.

מה התכוונתי להציע לכם בהרצאה זו? תנו לי לסכם זאת בקצרה. רציתי לציין שהמסתורין של גולגותא הגיע בשלב האבולוציה האנושית כאשר האנושות לא היתה בשלה עדיין להבין אותה, ושבתקופתנו הנוכחית האנשים עדיין אינם יכולים להבין זאת.

אך היתה לכך השפעה במשך אלפיים שנים! ההשפעה הזו קיימת. היא קיימת בצורה שהיא עצמאית מההבנה שהאנושות הראתה עד כה. אם הכריסטוס יכול היה להשפיע על האנושות רק עד לגבול שבו היה 'מובן', הוא היה משיג מעט. אבל אנו נראה בהמשך – שאנו נמצאים כעת בנקודה באבולוציה שבה הכרחי לפתח את ההבנה שעד כה היתה חסרה. אנו חיים בתקופה שבה כבר לא יהיה נחוץ, עד למידה מסוימת, לחפש את הכריסטוס במקום שבו אינו נמצא, אלא במקום שבו הוא אכן נמצא. משום שהוא יופיע ברוח ולא בגוף. ואלה המחפשים אותו בגוף ישמעו שוב ושוב את המילים: "זה שאתם מחפשים בגוף איננו בגוף."

אנו צריכים הבנה חדשה, מהרבה בחינות אולי הבנה ראשונה, של המסתורין של גולגותא. הימים של חוסר ההבנה חייבים לפנות את הדרך לשחר של הבנה ראשונה. זה מה שרציתי לציין היום. נמשיך עם זה בפעם הבאה.

———————————————

1. מתייחס למחזות המסתורין שהוצגו כל שנה במינכן, שבעקבותיהן תמיד היה מחזור של הרצאות. ההרצאות ניתנו במינכן באוגוסט 1913 והוצאו לאור ב'סודות הסף' (GA 147) . (Secret of the Threshold – Anthroposophic Press) יצא בעברית בהוצאת חירות. ראו כאן ↑
2. אבן הפינה לגיתהאנום הראשון שהונחה ב-20 בספטמבר 1913 בדורנאך שבשוויץ. ↑
3. רודולף שטיינר דיבר בפעם האחרונה בברלין ב-10 באפריל 1913. ↑
4. רודולף שטיינר: 'Welt – und Lebensanschauungen im neunzehnten Jahrhundert.' הוצא לראשונה לאור ב-1900 (חלק 1) וב-1901 (חלק 2). המהדורה השנייה הופיעה ויצאה לאור ב-1914 ויצאה במהדורה אנגלית בשם 'חידות הפילוסופיה'. 1973 (Riddles of Philosophy – Anthroposophic Press) ↑
5. (650-546 Thales לפני הספירה) פילוסוף ומדען יווני ומדען של Miletus באסיה הקטנה. ↑
6. Pherekydes of Syros , פילוסוף יווני. ↑
7. הקדוש אנסלם (1033-1109 St.Anselm) הארכיבישוף של קאנטברי. לגבי ההוכחה שלו לקיום האל, ראה בספרו 'Monologion and Proslogion' ↑
8. דוגמה לתיאולוג כזה היה אלברט קלטהוף (1850-1906 Albert Kalthoff), כומר פרוטסטנטי שפרסם את :

   Das Christus – Problem – Grundlinien Sozialtheologie' בלייפציג 1902 ↑

9. שבועון ידוע Die Zukunft כרך 21 מספר 30,50 ספטמבר 1913; מאמר על ידי יעקב פרומר: 'Die Erneurung der Philosphie' Jakob Fromer ↑
10. שפינוזה ברוך (1632-1677) פילוסוף הולנדי. ↑
11. אוֹיְיקֵן רודולף ( Eucken Rudulf 1846-1926). פרס נובל 1908. הכותרת של תרגומו לאנגלית 'האם נוכל עדיין להיות נוצרים?' (Can We Still Be Christians?) הוצא לאור ב-1914 ↑
12. אוֹיְיקֵן רודולף, 'האם נוכל עדיין להיות נוצרים?" עמוד 238 במהדורה הגרמנית. ↑
13. הרנק פון אדולף (1851-1930).? Das Wesen des Christianms. 16 הרצאות שניתנו באוניברסיטת ברלין. 1901 ב-Leipzig. עמוד 102: לא משנה מה קרה בקבר בקשר למה שנראה – דבר אחד בטוח: אמונה בלתי נכחדת בהתגברות המוות וכוחות החיים' שמקורה בקבר זה." ↑
14. מלבושו של הכריסטוס, שנארג בחתיכה אחת (יוחנן י"ט פסוק 23), סמל עתיק של אחדות הכנסיה והאמונה. למלבושו של טריאר טרבר (Trier Trever) היתה משמעות מיוחדת כשריד נגיש מהימים הקונסטאנטינאים. ↑
15. רנן ארנסט. ראה הערה 17 ↑