רודולף שטיינר

GA186

תרגום מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר בהוצאת חירות ראו כאן

הרצאה מספר 4

אינסטינקטים חברתיים ואנטי-חברתיים

דורנאך, 6 בדצמבר 1918

בהרצאתי האחרונה שמתי דגש מיוחד על העובדה שמצב שהוא גן עדן – אם נוכל להשתמש במילה שוב באותו המובן שהשתמשתי בה אז – אינו אפשרי במישור הפיזי. מסיבה זו, כל ה"פיתרונות" של הבעיה החברתית, שמטרתם להביא באופן פחות או יותר מודע למצב כזה של גן עדן במישור הפיזי מתבססים בוודאי על אשליה. אני מבקש מכם לקבל את ההסברים שאני נותן לגבי התופעות האופייניות של הזמן שלנו לאור אמירה זו. כי אין ספק שבמציאות של תקופתנו יש צורך קונקרטי בהסדרת מערכות היחסים באנושות. מה שחשוב הוא ששאלה זאת לא תהפוך למופשטת, שלא נתייחס אליה במובן אבסולוטי, אלא – כפי שאמרתי לכם בפעם שעברה – שנפתֵח הבנה מדויקת, שמבוססת על ידע מדעי-רוחי, לגבי מה שהכרחי בתקופה שלנו. כעת אני רוצה לומר עוד כמה דברים על הדרישות של התקופה שלנו לאור הידע המדעי-רוחי.

כאשר אנשים דנים כיום בבעיות או בדרישות חברתיות, לרוב הם מתעלמים באופן מוחלט מהעובדה שלא ניתן לתפוס את הבעיה החברתית באופן שיתאים לצרכים של זמננו מבלי להכיר בצורה אינטימית יותר את ישות האדם. אתה יכול להמציא כל תוכנית חברתית שרק תרצה, אתה יכול לרצות לייסד תנאים חברתיים מושלמים כאלה או אחרים, אך שום דבר לא יישא פרי אם כנקודת המוצא אתה לא מנסה להבין את ישות האדם, אם אתה לא מתבסס על ידע אינטימי יותר של האדם. הצבעתי על כך שהארגון החברתי שאותו תיארתי, הארגון התלת-מערכתי שהייתי חייב להציג בתור הדרישה של זמננו, הוא בר תוקף עבור התקופה שלנו מהסיבה שהוא מתמקד בהכרת האדם בכל פרט ופרט, בהכרת האדם כפי שהוא, בנקודת הזמן הנוכחית, בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. אני מבקש מכם לראות מנקודת מבט זו את כול מה שאציג בפניכם.

לפני כל דבר אחר, חשוב להבין שאי אפשר לייסד סדר חברתי כפי שדורשים התנאים של זמננו מבלי להיות מודע לעובדה שהסדר החברתי קשור לכך שהאדם יכיר את עצמו, יידע את עצמו, ביחסו לחברה.

אנו יכולים לומר שמכל צורות הידע, הכי קשה לאדם לדעת את עצמו. לכן, במיסתריות הקדומות, "דע את עצמך" עמד כיעד הנשגב ביותר של השאיפה והמאמץ האנושי. מה שקשה במיוחד עבור האדם היום הוא לקבל תובנה לגבי כול מה שפועל בתוכו מתוך הקוסמוס. האדם היה מעדיף לחשוב על עצמו באופן פשטני ביותר, כי דווקא בחשיבה שלו, ברעיונות שלו, הוא מעדיף לא להתאמץ. אבל האמת היא שהאדם הוא לא ישות פשוטה בכלל. מול המציאות הזאת, אי אפשר להשיג דבר באמצעות מושגים שרירותיים. במיוחד בקשריו החברתיים, האדם איננו ישות פשוטה. דווקא בקשריו החברתיים, הוא בכלל לא כמו שהוא היה רוצה להיות; הוא היה רוצה מכל הלב להיות שונה מאיך שהוא באמת. אפשר לומר שהאדם מאוד מוצא חן בעיני עצמו. אי אפשר להטיל כל ספק בכך. האדם מאוד אוהב את עצמו, ואהבה עצמית זו גורמת לכך שהוא הופך את הידיעה העצמית למקור של אשליות. למשל, האדם מעדיף לא להכיר בכך שהוא ישות חברתית רק במחצית מישותו, בעוד שבמחצית השנייה הוא ישות אנטי-חברתית.

על מנת להכיר את ההיבט החברתי של האנושות, הדרישה הבסיסית היא שהאדם יכיר באופן מודע בכך שהוא בו-זמנית ישות חברתית וישות אנטי-חברתית. האדם יכול לומר: "אני שואף להיות ישות חברתית." והוא באמת חייב לומר זאת, מפני שאם הוא איננו ישות חברתית, הוא פשוט אינו יכול לחיות נכון עם הזולת. אך בו-זמנית, התכונה המאפיינת את הטבע האנושי היא שהאדם קם כל הזמן נגד ההיבט החברתי, נשאר כל הזמן ישות אנטי-חברתית.

כבר הִתְבּוֹנַנּוּ שוב ושוב, מנקודות מבט מגוונות ביותר, בישות האדם על פי שלושת כוחות הנפש שלו, על פי החשיבה, הרגש והרצון. היום נתבונן בשלושת ההיבטים האלה בקשריו החברתיים. קודם כול, עלינו להבין באופן ברור שבחשיבה שלו, בפעולה פנימית זו, טמון מקור מאוד משמעותי למה שאנטי-חברתי באדם. בכך שהאדם הוא ישות חושבת, הוא ישות אנטי-חברתית. בנושא זה, רק למדע הרוח יש גישה למצבם האמיתי של הדברים, מפני שרק מדע הרוח מסוגל לשפוך אור על השאלה: איפה אנו עומדים באופן כללי כבני אדם בקשר שלנו עם בני אדם אחרים?

אם כן, מתי נוצר קשר נכון בין אדם לאדם בתודעה היומיומית הרגילה, או מדויק יותר, בחיים היומיומיים הרגילים כי ברגע שנוצר הקשר הנכון הזה בין האדם לזולת, אין ספק שקיים שם גם הסדר החברתי. אך העובדה המוזרה היא – יכולנו לומר לרוע המזל, אך מי שיודע את האמת יודע שמדובר בדבר הכרחי – שאנו מפתחים קשר נכון עם הזולת רק בשינה. רק כאשר אנו ישנים, נוצרת מערכת יחסים אמיתית ונכונה בין אדם לחברו. ברגע שאתה עוזב את התודעה היומיומית הרגילה, במצב של שינה ללא חלומות בין ההירדמות ליקיצה, אתה ישות חברתית מבחינת החשיבה שלך – ואני מדבר עכשיו אך ורק על החשיבה. ברגע שאתה מתעורר, אתה מתחיל לפתח דרך החשיבה שלך אימפולסים אנטי-חברתיים. אנחנו באמת חייבים להבין עד כמה מסתבכים הקשרים האנושיים בחברה עקב העובדה שהאדם יוצר קשר נכון עם אנשים אחרים רק בשינה. כבר ציינתי זאת בכל מיני דרכים מנקודות מבט אחרות. למשל, ציינתי שהאדם יכול להיות בעל דעות לאומניות קיצוניות כשהוא ער, אבל כאשר הוא ישן, הוא למעשה נמצא עם אותם אנשים, ובמיוחד עם נפש העם שלהם, שהוא הכי שונא בחייו הערים. את העובדה הזאת אי אפשר לשנות. השינה יוצרת שוויון חברתי. אבל היות שהמדע המודרני לא רוצה לדעת שום דבר על השינה, יעבור עוד הרבה זמן לפני שהוא יקבל את מה שאמרתי עכשיו.

דרך החשיבה שלנו אנחנו נכנסים לזרם אנטי-חברתי נוסף במצב של ערות. נניח שאתה עומד פנים מול פנים עם אדם אחר. למעשה, אנו פוגשים את כל בני האדם כאשר אנו עומדים מול אדם אינדיבידואלי. אתה כמובן אדם חושב, כי לא היית אנושי אילו לא היית אדם חושב. אני מדבר כעת רק על החשיבה; על הרגש והרצון נדבר מאוחר יותר. מנקודת המבט של הרגש והרצון עוד אפשר להתווכח, אבל מבחינת החשיבה, מה שאני אומר הוא נכון. כאשר אתה עומד בתור אדם חושב בנוכחות אדם אחר, קורה משהו מוזר: דרך עצם הקשר ההדדי שנבנה בין האדם לאדם האחר, נוצרת בתת-מודע שלך הנטייה לתת לאדם השני להרדים אותך. האדם השני בעצם מרדים אותך בתת-מודע שלך. הקשר הנורמלי בין אדם לאדם הוא כזה שכאשר אנו נפגשים, אחד מאיתנו – וכמובן הדבר פועל לשני הכיוונים – משתדל להרדים את התת-מודע של האדם השני. אם כן, מה עליך לעשות בתור אדם חושב? כמובן, כול מה שאני אומר לכם מתרחש בתת-מודע, אבל זה לא הופך את הדבר לפחות אמיתי. מדובר בעובדה שאינה עולה למודעות הרגילה. אם כן, כאשר אתה נמצא בנוכחותו של אדם אחר, הוא מרדים אותך; כלומר, הוא מרדים את החשיבה שלך, לא את הרגש או הרצון. אם אתה רוצה להישאר אדם חושב, עליך להתגונן פנימית נגד הדבר הזה. עליך להפעיל את החשיבה האקטיבית שלך. עליך לנקוט בצעדים של הגנה נגד ההירדמות. כאשר אנו פוגשים אדם אחר, משמעות הדבר היא תמיד שעלינו להכריח את עצמנו להתעורר. אנחנו חייבים להתעורר; אנחנו חייבים להשתחרר ממה שהאדם השני רוצה לעשות לנו.

דברים אלה קורים באמת בחיים, ואנו מבינים את החיים רק כאשר אנו רואים אותם בדרך מדעית-רוחית. אם אתה מדבר עם אדם, או אפילו נמצא בנוכחותו, זה אומר שאתה חייב בלי הרף לשמור על כך שתישאר ער נגד הניסיון שלו להרדים אותך בחשיבה שלך. זה לא מתרחש במודעות הרגילה, אלא פועל בתוך האדם כאימפולס אנטי-חברתי. במובן מסוים, כל אדם פוגש אותנו כאויב של החשיבה שלנו. עלינו להגן על החשיבה שלנו נגד האדם השני. זה דורש שמבחינת חיי החשיבה שלנו נהיה במידה רבה ישויות אנטי-חברתיות, ואנו יכולים להפוך לישויות חברתיות רק דרך חינוך עצמי. אילו לא היינו נאלצים להגן על עצמנו בלי הרף, בגלל הצורך הזה שאנו פוגשים בחיים, אילו לא היינו צריכים להגן על עצמנו כל הזמן נגד האדם השני, יכולנו להיות ישויות חברתיות בחשיבה שלנו. אך מאחר שעלינו לעשות זאת, יש חשיבות עליונה לכך שנבין באופן ברור שיש ביכולתנו להפוך לישויות חברתיות דרך משמעת-עצמית, למרות שבאופן טבעי, עקב היותנו יצורים חושבים, אנחנו לא ישויות חברתיות.

העובדה הזו מעידה על כך שאי אפשר לדבר על השאלה החברתית מבלי לחקור את חיי הנפש ואת העובדה שהאדם הוא ישות חושבת, מפני שהשאלה החברתית חודרת לעניינים אינטימיים ביותר בחיי האדם. כל מי שלא לוקח בחשבון את העובדה שהאדם מפתח אימפולסים אנטי-חברתיים מעצם העובדה שהוא חושב, לא יכול להגיע לבהירות לגבי הבעיה החברתית.

בזמן השינה, קל לנו. שם בכל מקרה אנחנו פשוט ישנים. בשינה ניתן לבנות גשרים שמחברים בין כל בני האדם. במצב של ערות, כשאנו פוגשים את האדם השני, הוא מנסה להרדים אותנו כדי שיוכל להיבנות גשר אליו, ואנחנו עושים לו את אותו הדבר. אבל עלינו להתגונן נגד כך. אחרת פשוט לא תהיה לנו מודעות מחשבתית במפגשים עם אנשים.

לכן לא כל כך קל לגבש דרישות חברתיות, ורוב האנשים שמציגים דרישות חברתיות אינם מודעים בכלל לעומק בו מושרשת בטבע האדם הנטייה האנטי-חברתית. זה הדבר האחרון שאנשים מוכנים להכיר בעצמם כחלק מהידיעה העצמית שלהם. אולי זה יהפוך לקל יותר אם כל אחד פשוט יכיר בעובדה שלא רק הוא לבד הינו ישות אנטי-חברתית, אלא שתכונה זו משותפת לכל בני האדם. אך גם כאשר אדם מכיר בכך שעל פי רוב בני האדם הם אנטי-חברתיים בתור ישויות חושבות, לגבי עצמו כול אחד בסתר ליבו נאחז באמונה שהוא יוצא דופן. גם אם הוא אינו אומר זאת לעצמו בפה מלא, בתודעה שלו עדיין חיה קצת המחשבה המעורפלת והעמומה: אני יוצא דופן, בעוד שאחרים הם יצורים אנטי-חברתיים בחשיבתם. האמת היא שנעשה יותר ויותר קשה לאנשים לקחת ברצינות את העובדה שכאדם אינך יכול להיות מישהו, אלא חייב כל הזמן להתהוות ולהפוך למישהו.

אך עובדה זו קשורה לדברים שניתן ללמוד אותם בזמננו. להבדיל מלפני חמש או שש שנים, כשלא היה נכון לעשות זאת, היום ניתן להצביע על כך שפגמים וליקויים מסוימים שבולטים בטבע האנושי קיימים בכל חלקי העולם. אנשים מנסים להשלות את עצמם לגבי הצורך הזה להשתנות ולהפוך למישהו שהם עדיין אינם. רובם מתאמצים למשוך את תשומת הלב למה שהם, לא למה שהם רוצים להיות בעתיד. למשל, אפשר לראות שאנשים רבים ששייכים למדינות ההסכמה או חיים באמריקה מרוצים ממי שהם, מהסיבה הפשוטה שהם שייכים למדינות ההסכמה או לאמריקה. הם לא צריכים להפוך למישהו. הם אינם חייבים להפוך למישהו אחר; הם צריכים רק להדגיש כמה הם שונים מהאנשים הרעים במדינות של מרכז אירופה, להראות כמה אחרים שחורים, כאשר הם לבד לבנים. זה משהו שגורם להתפשטות של אשליה לגבי בני האדם באזורים רחבים של האדמה, ובמהלך הזמן הוא בוודאי יגבה מחיר נוראי. הרצון הזה להיות מישהו ואי הרצון להתהוות, להפוך למישהו, הוא אלמנט שנשאר ברקע, כהתנגדות למדע הרוח. מדע הרוח אינו יכול שלא למשוך את תשומת לב האנשים לעובדה שלהיות כל הזמן בהתהוות הוא צורך, שהאדם פשוט אינו יכול להיות דבר מוגמר. אנשים משלים את עצמם לגבי עצמם בצורה נוראה כאשר הם מאמינים שהם יכולים להצביע על משהו אבסולוטי, שקובע שקיימת בהם איזו מושלמות מיוחדת. כל דבר שאינו בתהליך של התהוות אצל האדם קשור לחוסר מושלמות, ולא למושלמות. ובנוסף למה שאמרתי לכם על האדם כישות חושבת, ועל האימפולסים האנטי-חברתיים שנוצרים בתוכו בתוצאה מכך, קיים עוד היבט חשוב.

האדם נע בין היותו חברתי ואנטי-חברתי, כמו שהוא נע בין ערות לשינה. אפשר אפילו לומר שהשינה היא חברתית והערות היא אנטי-חברתית, וכשם שהאדם חייב לנוע בין ערות לשינה כדי לחיות חיים בריאים, הוא חייב גם לנוע בין חברתיות לאנטי-חברתיות. אך כאשר אנו מתבוננים בחיי האדם, אנו מגלים שלאדם מסוים יכולה להיות נטייה חזקה יותר לכיוון זה או אחר, כשם שלבני אדם מסוימים יש נטייה חזקה יותר לשינה ולאחרים יש נטייה חזקה יותר לערות. קיימים בני אדם שישנים מעבר לשעות הנורמליות של שינה. במילים אחרות, במצב של מטוטלת שנעה מצד לצד, בני האדם נוטים לנוע יותר לכיוון צד אחד של המטוטלת. באותו האופן אדם יכול לטפח בתוך עצמו במידה גדולה יותר את האימפולס החברתי או את האימפולס האנטי-חברתי. במובן זה, בני האדם שונים ואינדיבידואליים בכך שאחד מטפח יותר את האימפולס החברתי והשני מטפח יותר את האימפולס האנטי-חברתי. אם יש לנו מידה מסוימת של הבנה לגבי בני האדם, אנחנו יכולים להבדיל ביניהם במובן הזה.

בני האדם מתחלקים לשתי הקטגוריות האלה. חלק מהאנשים יותר חברתיים, בעוד שאחרים יותר אנטי-חברתיים. אמרתי קודם שיש היבט נוסף לעניין זה. האימפולס האנטי-חברתי בתוכנו קשור לעובדה שאנו מגנים על עצמנו במובן מסוים נגד הניסיון להרדים אותנו. אבל קשור לכך עוד משהו. האימפולס הזה גורם לנו להיות חולים. גם אם זה לא נראה לעין בצורה בולטת – לעיתים זה כן ניכר מאוד – הטבע האנטי-חברתי של האדם שייך לסיבות שגורמות למחלות. לכן יהיה לכם קל להבין שבטבעו החברתי של האדם טמונה איכות מרפאה, משהו שנותן חיים. מכל זה אתם רואים כמה נפלא טבע האדם. האדם אינו יכול לרפא את עצמו באמצעות ישותו החברתית מבלי להרדים את עצמו במובן מסוים. כאשר הוא מתנתק מהאלמנט החברתי הזה, הוא מחזק את המודעות המחשבתית שלו, אבל הוא נהייה אנטי-חברתי. אך בכך הוא גם מחליש את כוחות הריפוי שלו, שנמצאים בתת-מודע שלו, באורגניזם שלו. אם כן, האימפולסים החברתיים והאנטי-חברתיים בישות האדם משפיעים על הבריאות או החולי בחייו.

מי שמפתח ידע אדם בכיוון זה יוכל למצוא בטבעם החברתי של בני האדם את הסיבה למספר גדול של מחלות פחות או יותר ממשיות. המחלה תלויה בטבעו האנטי-חברתי של האדם הרבה יותר ממה שחושבים, בייחוד כשמדובר במחלות שהן אמיתיות רוב הזמן, אך באות לידי ביטוי חיצוני כמצבי רוח קודרים, כהתייסרות או גרימת ייסורים לאחרים, כמאמץ להיות מצחיק, כמעשים לא מקובלים אלה או אחרים. כל התופעות האלה קשורות למבנה אורגני לא בריא, אך מתפתחות בהדרגה כאשר האדם נוטה חזק מאוד לאימפולסים אנטי-חברתיים. בכל מקרה, חייבים להבין בצורה ברורה שכאן מסתתר סוד חשוב של חיי האדם. סוד חיים זה, שחשוב ביותר גם עבור המחנך וגם עבור החינוך העצמי של האדם אם יודעים אותו באופן חי ולא רק כתיאוריה, משמעותו שהאדם יְפַתֵּחַ את הנכונות לקחת את חייו בידיו, יחשוב על הדרך בה יוכל להתגבר על האלמנט האנטי-חברתי, ולהגיע לשליטה בו. אנשים רבים היו מרפאים את עצמם לא רק ממצבי רוח קודרים, אלא גם מכול מיני מחלות, אילו היו חוקרים את האימפולסים האנטי-חברתיים של עצמם. אך יש לעשות זאת בצורה רצינית. יש לעשות זאת ללא אהבה עצמית, מפני שיש לכך חשיבות עליונה לחיים.

זה מה שיש לומר קודם כול על האלמנטים החברתיים והאנטי-חברתיים בישות האדם מבחינת חיי החשיבה שלו.

בנוסף, האדם הוא גם ישות שמרגישה, וגם לגבי חיי הרגש יש לקחת בחשבון היבט מיוחד. גם מבחינת הרגש, האדם אינו כל כך פשוט כמו שהוא היה רוצה לחשוב. ברגש בין שני אנשים מופיעה תכונה ייחודית ופָּרָדוֹקְסָלִית מאוד. הרגש נוטה לתת לנו תחושה לא אמיתית לגבי האדם השני. הנטייה הראשונה בתת-מודע של האדם במפגש עם אדם אחר היא ליצור תמיד תחושה שִׁקְרִית בתת-מודע שלו לגבי האדם השני, ואנו חייבים קודם כול להתנגד לתחושה שִׁקְרִית זו. אדם בעל ידע אודות החיים ישים לב בקלות לעובדה שאותם אנשים שלרוב אינם מראים עניין באחרים, הם למעשה ביקורתיים מאוד כלפי כמעט כל בני האדם – לפחות אחרי פרק זמן מסוים. לאנשים רבים יש באמת את התכונה הזו. הם אוהבים אדם זה או אחר לזמן מה, אבל אחרי שהזמן הזה עבר, מתעורר משהו בטבעם, והם מתחילים להיות ביקורתיים כלפי האדם השני באופן זה או אחר, לנטור לו טינה בגלל דבר זה או אחר. לעיתים קרובות הם עצמם אינם יודעים מה יש להם נגד האדם השני, מפני שדברים אלה מתרחשים במידה רבה בתת-מודע. הסיבה לכך היא שבתת-מודע יש נטייה לסלף את התמונה שאנו בונים לגבי האדם השני. אנו חייבים קודם ללמוד להכיר את האדם השני יותר לעומק, ואז נראה שעלינו למחוק את העיוות הזה שנוצר בתמונה שבנינו לעצמנו לגביו.

גם אם זה יישמע פרדוקסלי, יהיה זה עיקרון טוב לחיים – גם אם יש יוצאי דופן לעיקרון זה – שתמיד נשתדל לתקן את התמונה שמתקבעת בתת-מודע שלנו לגבי האדם השני. התת-מודע נוטה לשפוט את בני האדם על פי סימפתיות ואנטיפתיות. החיים עצמם דורשים זאת. כשם שהחיים דורשים מאיתנו להיות בני אדם חושבים, ועקב כך אנו הופכים להיות אנטי-חברתיים, כך דורשים החיים מאיתנו – ומה שאני אומר מבוסס על עובדות – שנשפוט על פי סימפתיות ואנטיפתיות. אבל כל שיפוט המבוסס על סימפתיות ואנטיפתיות מעוות. לא ניתן לשפוט אדם באופן נכון אם אנו שופטים על פי סימפתיות ואנטיפתיות. ומאחר שהתת-מודע נשלט מבחינת הרגש תמיד על ידי סימפתיות ואנטיפתיות, הוא תמיד מצייר תמונה שִׁקְרִית על הזולת. אנחנו פשוט לא מסוגלים ליצור לגביו תמונה אמיתית בתת-מודע שלנו. כמובן, לעיתים קרובות אנו בונים תמונה חיובית מִידַּי, אבל היא תמיד נוצרת לפי סימפתיות ואנטיפתיות. אין מה לעשות חוץ מלהכיר בעובדה הזאת, ולהכיר בכך שגם מהבחינה הזאת בתור בני אדם אנחנו פשוט לא יכולים להיות מישהו, אלא יכולים רק להפוך להיות מישהו. במיוחד מבחינת מערכת היחסים הרגשית עם אנשים אחרים, עלינו לחיות חיים של הַמְתָּנָה. אנו צריכים להימנע מלפעול בהתאם לתמונה שנדחפת ועולה מתוך התת-מודע למודע, ולהשתדל לחיות עם אנשים. כאשר חיים עם אנשים, אנו חווים שמתוך הלך הנפש האנטי-חברתי שבהתחלה תמיד נוכח בתוכנו במציאות, מתפתח הלך הנפש החברתי.

לכן חשוב במיוחד ללמוד להכיר את חיי הרגש של האדם, את המידה בה הם אנטי-חברתיים. בעוד שחיי החשיבה הם אנטי-חברתיים מפני שהאדם חייב להתגונן נגד הירדמות, חיי הרגש הם אנטי-חברתיים מפני שהאדם מתנהל על פי סימפתיות ואנטיפתיות במערכות היחסים שלו עם אנשים אחרים, ומִלְּכַתְּחִילָּה מחדיר לתוך החברה זרמים שִׁקְרִיִּים של רגש. אין ספק שמה שנובע מתוך בני האדם עקב ההשפעה של סימפתיות ואנטיפתיות מחדיר לתוך החברה האנושית זרמים של חיים אנטי-חברתיים.

אפשר לומר, אפילו אם זה נשמע פרדוקסלי, שניתן היה לקיים קהילה חברתית רק אילו אנשים לא היו חיים בסימפתיות ובאנטיפתיות. אבל אז הם לא היו בני אדם. מכל זה אפשר להבין שהאדם הוא בו-זמנית ישות חברתית ואנטי-חברתית, וּמה שמְכוּנֶּה "השאלה החברתית" דורש שנִיכָּנֵס לפרטים אינטימיים של ישותו. אחרת, לעולם לא נוכל להגיע לפִּתְרוֹן השאלה החברתית לאורך זמן כלשהו.

מבחינת הרצון שפועל בין בני אדם, מאוד מפתיע ופרדוקסלי לגלות עד כמה האדם הוא ישות מסובכת. אתם כמובן יודעים שמבחינת הרצון יש השפעה בקשרים בין אנשים לא רק לסימפתיות ולאנטיפתיות – והן כן משפיעות במידה בה אנו יצורים מרגישים – אלא משחקות כאן תפקיד גם נטיות והתנגדויות שהופכות לפעולה. במילים אחרות, הסימפתיות והאנטיפתיות בפעולה, בביטוי החיצוני שלהן, משחקות תפקיד מיוחד מאוד. האדם קשור לאדם אחר על פי האופן בו משפיעה עליו הסימפתיה המיוחדת שלו כלפי אותו אדם, על פי המידה המיוחדת של אהבה שאותה הוא מביא למפגש איתו. במפגש הזה, אינספירציה לא מודעת משחקת תפקיד משמעותי. כי את מה שעוטף כל קשר רצון בין בני האדם יש לראות לאור האימפולס הטמון בקשר זה, לאור האהבה שמשחקת תפקיד במידה פחות או יותר גדולה בקשר. למעשה, האדם נותן לאהבה הזאת שפעילה בקשר לשאת את אימפולסי הרצון שפועלים בינו לבין האדם השני.

מבחינת רגש האהבה, אנשים נתונים לאשליה גדולה במיוחד, שדורשת דרגה יותר גבוהה של תיקון מאשר הסימפתיות והאנטיפתיות הרגילות בתחום הרגש. גם אם זה נשמע מוזר לתודעה הרגילה, האמת היא שהאהבה שמופיעה בין בני האדם, אם היא אינה הופכת לאהבה רוחנית – ולמעשה, רק לעיתים רחוקות תהפוך האהבה לרוחנית בחיים הרגילים, למרות שאני לא מדבר רק על אהבה מינית או אהבה שמבוססת על מיניות, אלא בכלל על אהבה בין אדם לאדם – אהבה כזאת, שאינה חדורה ברוח, היא לא באמת אהבה כשלעצמה, אלא דימוי שהאדם יוצר לעצמו לגבי האהבה. היא אינה אלא אשליה נוראית. כי בדרך כלל, האהבה שאדם מאמין שהוא מרגיש כלפי אדם אחר אינה אלא אהבה עצמית. האדם מאמין שהוא אוהב אדם אחר, אבל באהבה זו הוא למעשה אוהב את עצמו. אתם רואים כאן מקור של נטייה אנטי-חברתית, וגם מקור לשקר עצמי נוראי. במילים אחרות, האדם יכול להאמין שהוא מתמסר באהבה אינסופית לאדם אחר, אך בעצם הוא בכלל לא אוהב את האדם השני. מה שהוא באמת אוהב הוא מה שהוא חווה כהתרוממות או אושר בנפשו בקשר לאדם השני, מה שהוא חווה בתוך עצמו עקב היותו בנוכחות האדם השני, שהוא בא בהצהרות אהבה, אם תרצו, לאדם השני. האדם אוהב את עצמו כאשר הוא מדליק את האהבה העצמית הזאת בקשר שלו עם האדם השני.

זהו סוד חשוב בחיי האדם ויש לו משמעות עצומה. המקור לאימפולסים האנטי-חברתיים הגדולים והנפוצים ביותר שניתן להעלות על הדעת טמון באשליה הזאת על האהבה, האהבה שעליה האדם מאמין שהיא אמיתית, אך היא למעשה אך ורק אהבה עצמית, חיפוש אחרי תועלת עצמית, אנוכיות, אנוכיות מוּסְוֵוית, וברוב המקרים, האהבה שמשחקת תפקיד בין אנשים ונקראת אהבה, אינה אלא אנוכיות מוּסְוֵוית. באשליה זו נמצא המקור לאימפולסים האנטי-חברתיים הגדולים ביותר והשכיחים ביותר. דרך אהבה עצמית זו שלובשת מַסֵּכָה של אהבה אמיתית, האדם הופך להיות ישות אנטי-חברתית. הוא הופך להיות ישות אנטי-חברתית בכך שהוא מסתגר בתוך עצמו. והוא מסתגר בתוך עצמו בעיקר כאשר הוא לא ער לכך, או לא רוצה לדעת דבר על כך.

אתם מבינים שכל אדם שמדבר על דרישות חברתיות, במיוחד בהקשר של האנושות של זמננו, חייב להביא בחשבון מצבים נפשיים אלה. עלינו פשוט לשאול: איך יגיעו בני האדם למבנה חברתי כלשהו בחייהם המשותפים אם הם אינם מוכנים ללמוד להבין כמה אנוכיות גלומה במה שנקרא אהבה, באהבה לְרֵעֲךָ, למשל?

אם כן, האהבה יכולה להיות אימפולס עוצמתי מאוד לחיים אנטי-חברתיים. אנו יכולים לומר: כל עוד האדם אינו עובד על עצמו, כל עוד הוא לא לוקח את עצמו בידיים בעזרת משמעת עצמית, הוא תמיד יצור אנטי-חברתי בתור ישות אוהבת. האהבה כשלעצמה, כפי שהיא טבועה בטבע האדם מבלי שהוא יתרגל משמעת עצמית, נועדה להיות תמיד אנטי-חברתית, מפני שהיא אֶקְסְקְלוּסִיבִית, בלעדית. שוב, אין זו ביקורת. דרישות רבות של החיים קשורות לעובדה שהאהבה חייבת להיות בלעדית. זה שייך לטבע הדברים שהאב יאהב את בנו יותר מאשר ילד זר, אבל זה דבר אנטי-חברתי. אי אפשר להכחיש את העובדה שהדחף האנטי-חברתי פועל בחיים דרך החיים עצמם. אם אנשים טוענים, כפי שזה נהוג כיום, שהאדם הוא יצור חברתי, זו שטות. כי האדם אנטי-חברתי באותה המידה שבה הוא חברתי. החיים עצמם גורמים לבני האדם להיות יצורים אנטי-חברתיים.

אם כן, נדמיין מצב כזה של גן עדן על האדמה – מצב שלעולם לא יכול להתממש, אבל אנשים שואפים אליו מפני שבני האדם תמיד אוהבים את מה שלא מציאותי יותר מאשר את המציאות – נדמיין שהתגשם מצב כזה של גן עדן, כמו אותו גן-עדן-על שאותו היו רוצים לייסד על האדמה לנין (Lenin), טרוצקי (Trotzki), קורט אייזנר (Kurt Eisner) ואחרים. תוך זמן קצר מאוד, אינספור אנשים היו חייבים לקום נגדו, כי הם לא היו יכולים להישאר אנושיים מפני שבמצב כזה היו באים לסיפוקם רק הדחפים החברתיים, אך מִיָּד היו מתעוררים לפעולה הדחפים האנטי-חברתיים. הדבר הזה בלתי נמנע כמו שמטוטלת אינה יכולה לנוע רק לצד אחד. ברגע בו מקימים מצב של גן עדן, האימפולסים האנטי-חברתיים חייבים להתעורר לפעולה. אם היה מתממש המצב שלנין, טרוצקי ואייזנר שואפים אליו, הוא היה חייב תוך זמן קצר ביותר להפוך למצב הנגדי עקב הפעולה של אימפולסים אנטי-חברתיים. כי זה פשוט חלק מהחיים, שהם נעים בין גאות לשפל. אם אנשים אינם מוכנים לקבל זאת, הם פשוט אינם מבינים דבר על העולם. אנו שומעים לעיתים קרובות שנאמר: האידיאל בחיי הקהילה של המדינה הוא הדמוקרטיה. טוב, נניח שהאידיאל של חיי הקהילה במסגרת של מדינה הוא הדמוקרטיה. אבל אילו הייתה מוקמת דמוקרטיה במקום כלשהו, בשלבה האחרון היא הייתה מביאה באופן בלתי נמנע לחורבן שלה עצמה. הנטייה של הדמוקרטיה היא בהכרח כזו שכאשר הדמוקרטים נמצאים ביחד, אחד מהם תמיד ינסה להתגבר על השני; אחד מהם תמיד ירצה לצאת כשידו על העליונה. הדבר מובן מאליו. כשסדר דמוקרטי מופיע בעולם במציאות, הוא תמיד מוביל לקצה השני, להיפך מהדמוקרטיה, כשם שהמטוטלת תמיד חייבת לנוע גם לצד השני. אין אפשרות אחרת בחיים. אחרי תקופת מסוימת, הדמוקרטיות תמיד ימותו כתוצאה מטבען הדמוקרטי. אלה דברים שיש להם חשיבות עצומה להבנת החיים.

חוץ מזה, מדובר במאפיין ייחודי נוסף: התכונות המהותיות ביותר של האדם בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הן תכונות אנטי-חברתיות. במהלך תקופה זו חייבת להתפתח התודעה הבנויה על חשיבה. בתקופה זו יופיעו במידה מְרָבִית האימפולסים האנטי-חברתיים דרך עצם טבעו של האדם. דרך אימפולסים אנטי-חברתיים אלה, בני האדם יגרמו למצבים של מצוקה פחות או יותר חמורים, ותגובת-הנגד להיבט האנטי-חברתי יופיע בקריאה לסוציאליזם. צריך להבין שהגאות והשפל חייבים תמיד להתחלף.

נניח שבאמת חייבים לְחַבְרֵת את הקהילה. בסופו של דבר, זה יביא למצב כזה שבקשרים בין בני האדם כולנו נישן כל הזמן. התקשורת בין בני אדם תהיה אמצעי להירדם. היום קשה לדמיין זאת, מפני שקשה לחשוב באופן קונקרטי על איך הדברים ייראו במה שנקרא רפובליקה סוציאליסטית. אבל רפובליקה סוציאליסטית זו תהווה למעשה מקום שינה מצוין ליכולות החשיבה האנושיות. אנו יכולים להבין שלאנשים יש כמיהה למשהו כזה. אנשים רבים מאוד משתוקקים לישון בלי הרף. עלינו פשוט להבין מה הם הצרכים של החיים, ולא להסתפק בלרצות את מה שמתאים לנו או מוצא חן בעינינו, כי הדבר שאין לאדם הוא זה שבדרך כלל מוצא חן בעיניו. את מה שיש לו, הוא לרוב אינו מעריך.

מהרעיונות האלה אתם מבינים שכאשר אנו מדברים על השאלה החברתית, הדבר החשוב ביותר הוא לחקור את האלמנטים האינטימיים בישותו של האדם, ללמוד להכיר ישות זו של האדם, ולהבין איך בתוך האדם פועלים דחפים חברתיים ואנטי-חברתיים. לעיתים קרובות הדחפים החברתיים והאנטי-חברתיים מסתבכים, עד שיוצרים סבך כאוטי שאי אפשר להתיר. זאת הסיבה שבגללה כל כך קשה לדון בשאלה החברתית. ניתן לדון בה רק אם אנו מוכנים להתעמק במאפיינים האינטימיים של האדם, כמו, למשל, בשאלה מדוע הבורגנות נושאת אימפולס אנטי-חברתי. עצם השתייכותו של אדם למעמד הבורגנות כבר יוצרת אימפולסים אנטי-חברתיים, מפני שמשמעותה היא שהאדם יוצר סְפֶרָת חיים שתהיה נוחה עבורו, שבה הוא יוכל לחיות בנוחיות ובשלווה. מחקירה מעמיקה של שאיפה זו של הבורגנות, אנו מגלים שבהתאם למאפיינים של תקופתנו הנוכחית, האדם ששייך למעמד הבורגנות רוצה ליצור לעצמו בחיים, בהקשר הכלכלי, סוג של אי, שבו הוא יוכל לישון מבחינת תנאי הסביבה שלו, למעט בהרגלי חיים מסוימים שהוא פיתח לפי האנטיפתיות והסימפתיות הסובייקטיבית שלו. במילים אחרות, הוא יכול לישון הרבה. לכן הוא לא משתוקק לאותו סוג של שינה שזקוק לה אדם השייך למעמד הפרולטריון, שחייב להישאר תמיד ער, מפני שהבסיס הכלכלי הקיים אינו עוזר לתודעה שלו להירדם. האדם ששייך לפרולטריון משתוקק לשינה שאותה יאפשר לו הסדר החברתי. זאת למעשה תובנה פסיכולוגית חשובה. בעלות על רכוש מרדימה את האדם. הצורך להילחם בחיים מעיר אותו. העובדה שאדם נרדם עקב בעלות על רכוש גורמת לו לפתח אימפולסים אנטי-חברתיים, מפני שהוא אינו משתוקק לשינה חברתית. הגירוי המתמיד של צורכי הקיום מעורר את הכמיהה להירדם בקשרים החברתיים.

יש להביא בחשבון את הדברים האלה, כי אחרת לא נוכל להבין בכלל את התקופה הנוכחית. אפשר לומר: למרות הכול, התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו כן שואפת לחִברות, לסוֹצְיָאלִיזָצְיָה, בצורה שאותה הצגתי כאן לאחרונה. הדברים שדיברתי עליהם יגיעו או דרך השכל האנושי, אם בני האדם יפנימו את הדברים האלה, או דרך אסונות טבע ומהפכות, אם הם לא יהיו מוכנים להפנים אותם. המשולש החברתי הוא צורך בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, והוא חייב להתהוות. אם כן, התקופה שלנו שואפת לסוֹצְיָאלִיזָצְיָה מסוימת.

אך סוֹצְיָאלִיזָצְיָה זו אינה אפשרית, כפי שניתן לראות מהעובדות שהצגנו כאן, אלא אם כן מתלווה לה דבר נוסף. הסוֹצְיָאלִיזָצְיָה יכולה להתייחס רק למבנה החיצוני של החברה. אבל בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו, הסוֹצְיָאלִיזָצְיָה יכולה להתבסס רק על ההַחְלָשָׁה של התודעה הקשורה בחשיבה, ההַחְלָשָׁה של האינסטינקטים האנושיים האנטי-חברתיים. גם המבנה החברתי חייב להביא בדרך מסוימת להַחְלָשָׁה של האינסטינקטים האנטי-חברתיים בחיי החשיבה שלנו. חייב שיהיה משהו שישמש כמשקל נגד. יש ליצור איזון מסוים בדבר, אך אפשר לעשות זאת רק אם ייעלם מן העולם יחד עם תהליך הסוציאליזציה כל מה שהגיע מתקופות קודמות – בהן זה היה מוצדק – שקשור לשִׁעְבּוּד של החשיבה או השליטה על החשיבה של בני האדם על ידי בני אדם אחרים. הדבר דורש שבעתיד, לצד האירגון של התנאים הכלכליים, ייווצר גם החופש של החיים הרוחניים. רק חופש זה של החיים הרוחניים יכול לאפשר לנו כבני אדם לעמוד מול בני אדם אחרים באופן כזה שנראה אותם כאינדיבידואלים, ולא רק כבני אדם ככלל.

התוכנית של וילסון מדברת על בני אדם בכלל, אך האדם הכללי הזה, האדם המופשט, אינו קיים. מה שכן קיים הוא תמיד האדם האינדיבידואלי, הייחודי. ומצד שני, גם אנחנו יכולים להתעניין בו רק כבני אדם שלמים, ולא רק דרך החשיבה. כאשר אנו חושבים כמו וילסון, ומציירים לעצמנו תמונה מופשטת של האדם, אנו מְכַבִּים את מה שצריך להתפתח בקשר בין אדם לאדם.

יש חשיבות עליונה עבור העתיד, לכך שייווצר חופש מוחלט בחשיבה. בלעדיו אי אפשר לדבר על סוציאליזציה. לכן יש לחבר בין תהליך הסוציאליזציה לבין החיסול של כל שִׁעְבּוּד של מחשבה – בין אם הוא ניזון דרך מה שנובע מחברות סודיות מסוימות בקרב עמים דוברי אנגלית, שאותן תיארתי כאן, או מהכנסייה הקתולית. מאוד חשוב שנראה באופן ברור את מערכת היחסים הפנימית בין השתיים. הן זהות מהבחינה הזאת, ומאוד חשוב בימינו שלא נתבלבל לגבי דברים אלה. אם תספרו ליֵשׁוּעִי את מה שסיפרתי לכם על המאפיינים של אותן חברות סודיות בעמים דוברי האנגלית, הוא ישמח מאוד על כך שיקבל אישור על נקודת המבט שאותה הוא מייצג. אבל עליכם להבין באופן ברור שאם תרצו לעמוד על יסודות מדע הרוח, יש להבדיל בין ההסתייגות שלכם מאותן חברות סודיות לבין ההסתייגות של הישועי. יש לציין שבתחום זה אנשים מפגינים מעט מאוד כושר הבחנה.

לאחרונה הצבעתי גם בהרצאות לציבור הרחב על העובדה שמה שחשוב היום הוא לא מה שנאמר, אלא באיזו רוח חדור מה שנאמר. השתמשתי בדוגמה של משפטים דומים שנאמרו על ידי וודרו וילסון והרמן גרים (Hermann Grimm). אני מזכיר זאת כדי שתוכלו להבין בצורה יותר ויותר ברורה, למשל, שמה שיופיע גם מצד הכנסייה הקתולית לכאורה כהתנגדות כלפי החברות הסודיות האנגלו-אמריקניות, שגם אנחנו מתנגדים להן, מה שבא מהכנסייה הקתולית רק יֵרָאֶה כהתנגדות. מה שיצא לאור בגיליון של Stimmen der Zeit ("קולות הזמן") של חודש דצמבר נראה קומי וגרוטסקי בעיני אדם שרואה את העובדות האמיתיות, מפני שברור שמה שחייבים להתנגד לו אצל החברות הסודיות האנגלו-אמריקניות הוא בדיוק הדבר שצריך להתנגד לו גם אצל הישועים. הם עומדים אחד מול השני כשני כוחות, שלא מסוגלים לחיות זה לצד זה, כוחות שנלחמים זה בזה, אך אין בעוינות זו כל עניין אמיתי, אובייקטיבי, אלא מדובר רק בניגוד אינטרסים שקשורים למפלגה, למסדר.

מאוד חשוב שנשתחרר מן ההרגל לחשוב רק על התוכן ולא על נקודת המבט שממנה משהו מוחדר לעולם. אם משהו מוצדק בתקופה מסוימת מוחדר מנקודת מבט מסוימת, הוא יכול להיות דבר מיטיב, הוא יכול להביא כוח מרפא. אם הוא מוחדר על ידי כוח אחר, הוא עלול להיות מגוחך לחלוטין ואף מזיק. זאת עובדה שיש לקחת אותה בחשבון במיוחד בזמן הזה. יהיה יותר ויותר ברור שכאשר שני אנשים אומרים את אותו המשפט, אין למשפט את אותה המשמעות, כי המשמעות תלויה ברקע העומד מאחורי הנאמר. אחרי כל המבחנים שהחיים הביאו אלינו בשלוש או ארבע השנים האחרונות, חייבים סוף סוף לשים לב לדברים מסוג זה, ולחקור אותם לעומק.

עדיין אי אפשר לראות עדויות רבות לכך שזה אכן קורה. למשל, גם היום אנשים ממשיכים לשאול: איך צריך לעשות דבר זה או אחר, איך יש לתקן אותו כדי שזה יהיה בסדר? האמת היא שגם אם אתה מתקן דבר זה או אחר במקום זה או אחר, אם האנשים שמנהלים אותו אינם חושבים בהתאם למשמעות התקופה שלנו, לא משנה אם מדובר בסדר הטוב ביותר או הרע ביותר, התוצאה תהיה שלילית. מה שבאמת חשוב היום הוא שהאדם יתפוס את האמת שהוא חייב להתהוות. הוא לא יכול לנוח כמי שהוא היום, אלא חייב להמשיך בתהליך של התהוות. יתרה מזו, הוא חייב להבין איך יש לממש את הדבר במציאות. לאנשים יש מעט מאוד נכונות לעשות זאת, כפי שהדגשתי מנקודות מבט שונות. בכל הדברים, ובמיוחד בקשר לתנאים של זמננו, יש לאנשים נטייה חזקה לא לגעת במציאות, אלא להבין את הדברים כמו שנוח להם. כמובן, אין זה קל לשפוט את הדברים באופן שהוא באמת אובייקטיבי באותה מידה כמו שקל לגבש דעות במטרה שיהיה קל לנסח אותן. את הדעות האובייקטיביות לא ניתן להכניס בקלות לנוסחאות, במיוחד כאשר מדובר בהיבטים חברתיים, אנושיים או פוליטיים, מפני שבתחומים אלה כמעט תמיד נכון ההיפך ממה שאנשים משערים. רק כאשר נעשה מאמץ לא ליצור שיפוטים או לגבש דעות בהקשרים אלה, אלא ליצור תמונות – במילים אחרות, כאשר אנו עולים לחיי האימגינציה – רק אז נוכל ללכת בדרך שתהיה פחות או יותר נכונה. בתקופה שלנו יש חשיבות מכרעת לכך שנעשה מאמץ ליצור תמונות, ולא דעות מופשטות, מנותקות. והן צריכות להיות תמונות שפותחות דרך לסוציאליזציה. ואז נדרש עוד משהו: אי אפשר להגיע לשום סוציאליזציה אם האדם לא הופך להיות מדעי רוחי – במילים אחרות, מצד אחד חופשי בחשיבה, ומצד שני מדעי רוחי.

כבר הצבעתי על מה שעומד בבסיס הדברים גם בהרצאות הפתוחות לציבור, למשל בהרצאה שנתתי בבאזל. אמרתי שאנשים מסוימים שחושבים בצורה מטריאליסטית, ומנסים להבין את הכול על בסיס האבולוציה הרציפה של בעלי חיים, אומרים: אצל בעלי החיים אנו מוצאים התחלות של אינסטינקטים חברתיים; אצל האדם אינסטינקטים אלה מתפתחים למוסריות. אבל דווקא הדברים שהתהוו אצל בעלי החיים כאינסטינקטים חברתיים הופכים לאנטי-חברתיים כאשר הם עולים למישור האנושי. מה שחֶברתי אצל החיה הוא דבר אנטי-חברתי ביותר אצל האדם! אנשים פשוט אינם מוכנים לחקור את הכיוונים השונים הנדרשים בתמונה האמיתית של הדברים, אלא מעדיפים להגיע לדעות בפזִיזוּת. קשר נכון בין אדם לחברו נוצר רק כאשר אנו תופסים את האדם כישות רוחית, ולא כאשר התפיסה שלנו מתייחסת רק לטבעו החייתי. בטבעו החייתי, האדם הוא אנטי-חברתי בעליל. אך ניתן לתפוס את האדם כישות רוחנית רק כאשר אנו תופסים את העולם כולו לאור יסודותיו הרוחיים. שלושת הדברים האלה – סוציאליות, חופש המחשבה ומדע רוח – הם פשוט בלתי נפרדים זה מזה. הם שייכים ביחד. בתקופתנו הפוסט-האטלנטית החמישית, לא ניתן לפתח את זה ללא זה. יהיה זה הכרחי במיוחד שאנשים יתרגלו לא להתייחס בצורה שטחית לדברים כמו העובדה שאימפולס אנטי-חברתי טבוע בכל אדם. יכולנו לומר, אם נבחר להתבטא בצורה פשוטה, שהריפוי של המצוקות של תקופה זו תלוי במידה רבה בכך שבני האדם יפסיקו לאהוב את עצמם כול כך. זה סימן ההיכר של האדם בימינו, שהוא כל כך מוצא חן בעיני עצמו. ועלינו להתייחס שוב לשלושת ההיבטים: הוא אוהב מאוד את החשיבה שלו, את הרגש שלו, את הרצון שלו, וכאשר הוא נהייה מְאוֹהָב בחשיבתו, למשל, הוא אינו מוכן לוותר עליה.

אדם שבאמת מסוגל לחשוב יודע משהו שאין לזלזל בחשיבותו: בכל דבר שלגביו הוא כעת חושב נכון, פעם הוא חשב לא נכון. למעשה אנחנו יודעים נכון רק את הדבר שאת השפעתו חווינו בחיי הנפש כאשר חשבנו עליו לא נכון. אבל אנשים לא כל כך מוכנים לחקור מצבי התפתחות פנימיים מסוג זה. לכן בימינו קיימת כל כך מעט הבנה הדדית בין בני האדם. אתן לכם דוגמה. השקפת העולם של הפרולטריון, שדיברתי עליה פעמים רבות, טוענת שהאופן בו בני האדם יוצרים את המושגים שלהם, את כל מבנה-העל האידיאולוגי שלהם, תלוי בתנאים כלכליים, כך שהם יוצרים את הרעיונות הפוליטיים שלהם על פי מצבם הכלכלי.

כול מי שיכול לחקור השקפות כאלה לעומק ימצא שהרעיון הזה מוצדק במידה רבה, מוצדק כמעט לגמרי מבחינת ההתפתחות של התקופה מאז המאה ה-16. מה שאנשים חושבים מאז המאה ה-16 הוא כמעט כולו התוצאה של תנאים כלכליים. אין זה נכון באופן אבסולוטי, אבל יש מידה רבה של אמת ברעיון. ולמרות זאת, עובדה זו פשוט אינה יכולה לחדור לראש כמו זה של פרופסור לכלכלה לאומית. למשל, באוניברסיטה לא רחוקה מכאן, מלמד כלכלן לאומי – שמו מיכֵלְס (Michels) – שאומר שהרעיון הזה אינו נכון מפני שניתן להוכיח שהרעיונות הפוליטיים אינם נבנים על בסיס תנאים כלכליים, אלא התנאים הכלכליים הם אלה שמשתנים לגמרי עקב רעיונות פוליטיים. ואז פרופסור מיכלס מצביע על החֵרֶם הכלכלי האירופאי של נפוליאון, שבאמצעותו חוסלו לחלוטין ענפי תעשייה מסוימים באיטליה או באנגליה, והתפתחו ענפים אחרים. כך, הוא טוען, יש לנו כאן דוגמה בולטת לכך שתנאים כלכליים נוצרו עקב רעיונות פוליטיים, עקב החרם היבשתי. הוא מביא דוגמאות דומות נוספות. אני יודע שאם מאה אנשים יקראו את הספר הזה של פרופסור מיכלס, הם ישתכנעו שדבריו נכונים, מפני שהוא מקפיד מאוד לפתח את הרעיון שלו בצורה הגיונית ביותר. הרעיון אכן נשמע אמיתי לגמרי, אבל הוא מגוחך ושִׁקְרִי לחלוטין, כי יש להתייחס לכל הדוגמאות על פי אותה הסְכֵמָה כמו לגבי החרם היבשתי הזה. נכון, החרם היבשתי גרם לכך שענפי תעשייה מסוימים באיטליה היו חייבים להשתנות, אבל שינוי זה לא הביא לכל שינוי במערכת היחסים הכלכליים בין המעסיק לעובד. זה העיקר. כל ההוכחה נופלת כמו ממִסְננת או חָבִית ללא תחתית. במילים אחרות, התיאוריה הכלכלית של הפרופסור היא חבית ללא תחתית. כל מה שהוא מתאר נופל כאילו מחבית ללא תחתית, מפני שהשקפת העולם של הפרולטריון אינה מכחישה, למשל, שתעשיית המשי של פירנצה, שלא הייתה קיימת קודם, התפתחה שם בגלל רעיונות כמו החרם היבשתי, בעוד שהיא לא התפתחה באנגליה. השקפת העולם של הפרולטריון כן טוענת שלמרות העובדה שהחרם היבשתי יכול לדחוף תעשייה מסוימת למקום אחד, ותעשייה אחרת למקום אחר, שום דבר לא משתנה במערכת היחסים הכלכליים בין המעסיק לעובד, ושזה הדבר המכריע. אם כן, דברים כאלה נופלים מהרצף הגדול של האירועים הכלכליים עם מבנה-העל האידיאולוגי שלהם, כך שלמעשה הדוגמה של החרם היבשתי לא תומכת בכלל במה שהפרופסור מנסה להוכיח.

עכשיו שאלו את עצמכם: מדוע אדם כמו פרופסור מיכלס נוקט בתיאוריה שלו בעמדה הפוכה מהחשיבה של הפרולטריון? מהסיבה הפשוטה שהוא מאוהב בדרך החשיבה שלו, ואינו מסוגל בשום אופן לחשוב לעומק על השקפת הפרולטריון. במילים אחרות, הוא נרדם מִיָּד. זו הירדמות חבויה. ברגע בו הוא היה צריך לחשוב על התפיסה של הפרולטריון, הוא נרדם. הוא יכול להישאר ער רק כאשר הוא מפתח את המחשבות שהוא מאוהב בהן.

כך עלינו לחקור את הגורמים הנפשיים. העידן שלנו הוא פשוט זמן שבו הכרחי וחשוב לחקור את הגורמים הנפשיים. אחרת, אי אפשר להבין מה נחוץ בזמננו, ולעולם לא יהיה אפשרי להגיע לרעיונות בריאים כלשהם לגבי התנאים הטרגיים, הקשים האלה. רק רעיונות בריאים יכולים להוציא אותנו מהמצוקה של התקופה הנוכחית. באופן כללי, אין סיבה לפסימיות, אבל יש את כל הסיבות הטובות לכך שנשנה את הרעיונות שלנו. בעיקר, יש סיבה טובה לכך שכל אדם יְשַׁנֶּה באופן עמוק את הדרך בה הוא שופט את הדברים.

עלינו לומר שבאמת מפליא האופן בו אנשים מביעים היום את דעותיהם בזמן שהם לכאורה ישנים, והמהירות בה הם שוכחים מרגע לרגע, גם כאשר עובר פרק זמן קצר ביותר. אנו בהחלט נראה עד כמה אנשים ישכחו את כל המשפטים היפים שהם השמיעו אודות הצדק, ואודות הצורך להילחם למען הצדק ונגד אי הצדק. אנו נהיה עדים לכך שרוב האנשים שדיברו כך בעד הצדק לפני זמן קצר ישכחו זאת, ואצל רוב רובם יתגלה שמדובר פשוט ברצון להשיג שליטה וכוח. אנחנו כמובן לא צריכים להאשים אותם על כך; אך אנחנו כן צריכים לראות באופן ברור שכאשר מצד אחד אנו מדברים על צדק, אנו לא צריכים להתעלם מהעובדה שאצל אלה שצועקים הכי חזק מדובר בשורה התחתונה על כוח ואימפולס להשיג שליטה. כמו שאמרתי, אנחנו לא צריכים לשפוט אותם על כך. עם זאת, יהיה לא נעים לראות איך יעלו לכוח אלה שרק לפני זמן קצר דיברו בלי הפסקה על צדק. אין לנו סיבה להיות מופתעים מכך. אבל אלה ששיתפו פעולה והשתתפו בדיבורים אלה יהיו בוודאי המומים כאשר יגלו עד כמה השתנתה התמונה! לפחות אז הם יצטרכו להגיע למודעות לגבי הנטייה החזקה של האדם לגבש את דעותיו על פי אשליות ולא על פי המציאות.