רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו באוסלו בתאריכים מאי, יוני 1923 GA276

תרגום מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות בשם האמנויות ושליחותן – ראו כאן

הרצאה מספר 5     8.6.1923

ברצוני לתת השלמות להרצאות על האמנות משבוע שעבר. היה עלי תכופות להדגיש שהאבולוציה הרוחית של האנושות נובעת מהאיחוד של מדע, אמנות ודת. בחיי הרוח של זמננו יש לנו מדע, אמנות ודת כשהם נפרדים זה מזה, אולם ביכולתנו להסתכל לאחור לפרק הזמן שבו זרמו שלושת הזרמים האלה ממקור משותף. מקור זה נראה בבירור מירבי אם נצעד לאחור ארבעת או חמשת אלפים שנה לשירה שבתקופות הקמאיות. או בעצם למה שהיום היינו קוראים לו שירה (פיוט). כדי לדמות לעצמנו את השירה של נושאי התרבות העתיקה (זה יהיה שטות לחפש אחר תרבות זו אצל השבטים הפרימיטיביים של זמננו), עלינו לחקור את ההתפתחות הרוחית של האנושות באותם זמנים קדומים דרך המיסטריות.

הבה ונבחן את הזמנים כשישויות אנוש לא הסתכלו אל האדמה, אלא החוצה אל הקוסמוס כדי למצוא תוכן לחיי הרוח שלהם, או כדי לספק את הצרכים העמוקים ביותר של נפשותיהם. בעת ההיא ראו הללו, שהיו להם כושרות לראיה רוחית, את כוכבי השבת ואת מסלולי כוכבי הלכת, ובכל דבר על האדמה את השתקפות המאורעות שהתרחשו בסביבה הקוסמית. עלינו אך להזכיר לעצמנו כיצד מדדו המצרים הקדמונים את חייהם על נהר הנילוס על ידי עלייתו של הכוכב סיריוס. כיצד ראו בהשפעת הנילוס תוצאה של מה שניתן להעלותו על הדעת על ידי לימוד הזיקה שבין הכוכבים שם בקוסמוס. למצרים נשקפה זיקת-הגומלין שלהם בחלל הקוסמי על האדמה, בפעילות הנילוס. זוהי רק דוגמא אחת מתוך רבות. כי החזיקו אז בתפיסה שהתרחשויות באתרים מסוימים על האדמה שיקפו את הרזים שניתן לראותם בשמי הכוכבים. צריכה להיות לנו ברורה גם העובדה שבימי קדם צפו בני האדם בשמיים וראו דברים שונים לגמרי מהללו שנחקרים ומחושבים כעת בזה הקרוי אסטרו-מכניקה ואסטרו-כימיה.

היום נפנה את תשומת ליבנו לאורח שבו ביטאו עצמם האנשים דרך השירה במשך התקופה שבה קיבלו תכולה רוחית לנפשותיהם באורח שתואר.

אני מתייחס לתקופה שבה כל האמנויות, מלבד השירה, פותחו אך מעט. כל יתר האמנויות היו קיימות כמובן, אולם רק במצב ניצני כי הישויות האנושיות מאותה עת היו מודעות בצורה עמוקה ביחס לעובדה שהמילה, המתהווה מתוך דביר נפשותיהם הנסתר, יכולה לבטא משהו על-חושי, שהשפה הולמת לבטא את מה שמופיע במערכי הכוכבים ובמסלולי הכוכבים. הולמת הרבה יותר מאשר המדיומים של האמנות שמשתמשים בסובסטנציות שנלקחות הישר מהאדמה. כי מקור השפה באדם הרוחי – בכך הרגישו – ועל כן היא הולמת באורח נעלה למה שמתגלה כאן על האדמה מהמרחבים הקוסמיים. השירה לא היתה פרי דימיון גרידא, אלא פרי תפיסה רוחית. באמצעותה למד האדם את מה שמזג לתוך אמנויות אחרות. השירה, שמוצאת ביטוי דרך מילים, היתה המדיום שבאמצעותו ניכנס האדם לשיג ושיח נפשי עם הכוכבים, העל-ארציים.

שיג ושיח נפשי זה היווה את מרכיבו של הלך הנפש הפיוטי, שדרכו ראה האדם כיצד מחשבות, שעדיין אינן נבדלות מהאובייקטים, רוכשות מבע תמונתי בראשו הקמור, ראש שדומה לרקיע. כיצד מהווה מחשבה רקיע רוחי, רקיע שמיימי, כיצד טבועה המחשבה וחקוקה בקוסמוס. מחשבות אינדיבידואליות הובעו דרך המצבים היחסיים שבין הכוכבים, באורח שבו נעו כוכבי הלכת זה על פני רעהו. באותם זמנים קדומים האדם לא חשב באמצעות כוחו הפנימי שלו, שלא בדומה לאדם החופשי של תקופה מאוחרת יותר. בכל תנועת מחשבה חש בהשתקפות של תנועה כוכבית איזושהי. בכל צורת מחשבה – את ההשתקפות של מערך כוכבים. וכך העבירה אותו חשיבתו לתוך המרחב הכוכבי. או אור השמש שהאיר את היום ואשר נראה כבוהק בקוסמוס, לא נחשב כמנתב לחוכמה, לא נחשב ככוח המנחה למחשבה, אלא אור השמש בהשתקפותו על ידי הירח. הבא להלן מהווה חוכמת מיסטריה קדומה: במשך היום אנו רואים אור באמצעות הגוף הפיזי. לעת לילה אנו רואים יותר מזה, אנו רואים אותו בהצטברו על ידי גביע הכסף של הירח. ואור שמש זה שנאסף על ידי הירח נחשב כמשקה ה-סוֹמָה של הנפש. בהיותה חדורה ברוח על ידי כך יכלה הנפש להגות אותן מחשבות שהיוו את התוצאה, את ההשתקפות של השמיים המכוכבים.

כך חש האדם בתור חושב כאילו כוח חשיבתו לא התמקם באורגניזם הארצי שלו, אלא היכן שהכוכבים חגו ויצרו מערכי-כוכבים. הוא חש שנפשו נמזגת החוצה לתוך היקום כולו. אילו היה חוקר צירופי מחשבות ובידולן כי אז היה מבקש לא אחר חוקי לוגיקה, אלא אחר נתיבי הכוכבים ומערכיהם ברקיע הלילה. חוקי חשיבתו ודימוייה קיימים היו בשמיים.

בהיעשותו מודע לרגש שלו, לא היה זה הרגש המופשט שאודותיו אנו מדברים היום בזמן המופשט שלנו, אלא הרגש הממשי המלוכד בקרבה יתרה עם חוויות פנימיות שכאלה כגון זו של הנשימה ומחזור הדם, השזירה הפנימית החיה של פנים גוף אנושי. כך הוא חש עצמו חי וקיים לא רק על האדמה הפיזית, אלא בחלל הפלנטרי. הוא לא אמר: באורגניזם האנושי חגים מיליוני כדוריות דם, אלא: מרקורי ומארס חוצים ועוברים את השמש ואת הירח. אני חוזר – הוא חש שנפשו נמזגת לתוך היקום. הוא חש שביחס למחשבותיו הוא שכן בין כוכבי השבת ומערכיהם וביחס לרגשותיו שכן בתוך ספירת כוכבי הלכת. רק ביחס לרצונו חש עצמו על האדמה. בחושבו את הארצי להשתקפות הקוסמי אמר לעצמו: כשנפגשים הכוחות של יופיטר, ירח, וונוס ושמש באדמה ובחודרם בה באלמנטים מוצקים, נוזליים ואוויריים – כי אז חודרים אימפולסי רצון מאלמנטים אלה לתוך הישות האנושית, כשם שאימפולסי מחשבות חודרים לתוכה מכוכבי השבת ואימפולסי רגשות ממסלולי כוכבי הלכת.

על ידי מודעות כזאת היה יכול האדם להעביר ולשבץ את עצמו לעת תחילת האמנות הקמאית. מהי אמנות קמאית? אין היא אלא הדיבור עצמו, עובדה שמבינים אותה היום במידה מועטת, כי הדיבור שלנו כבול לארצי-חומרי. אין הוא מביע עוד את מה שהיה מביע כאשר ישויות אנוש, בהרגישן עדיין מובלות לתוך גלגל המזלות, החדירו לפנימן ממערכי כוכבי גלגל המזלות את שנים עשר העיצורים וממסלולי כוכבי הלכת העוברים במערכות כוכבי השבת, את התנועות. בעת ההיא לא התכוונו בני האדם להביע דרך הדיבור את מה שחוו על האדמה, אלא ובעצם את מה שחוותה הנפש בהרגישה עצמה מובלת לתוך הקוסמוס. משום כך זרם הדיבור בימי-קדם, לשירה (פיוט). השרידים האחרונים של פיוט כזה כלולים בכתבי-הוודות ובצורה מופשטת יותר ב-אֶדָה. אלה הם הדי ההשתקפויות של מה שהתהווה, בהוד ובהדר רבים יותר, בשגיבות ובתפארת עצומות יותר הישר ממבנה הלשונות במהלך אותן תקופות כשישויות אנוש יכלו עדיין להרגיש את חיי הנפש שלהן מלוכדים באינטימיות בתנועה ובחוויה קוסמית.

מה מורגש מכל זה בשירה של ימינו?

השירה לא היתה שירה – ובזמננו חלק גדול מהשירה איננו שירה עוד – אם אספקטים מסוימים מהשיג ושיח של האדם עם הקוסמוס לא היו ננצרים. מה שנשאר הוא מה שעובר במבנה הלשון אל מעֵבר למשמעות של מילות הפרוזה, לקצב, חרוז ודימיון. כי שירה אמיתית לעולם אינה מכילה את מה שנאמר מילה במילה. לתוך התכולה הפרוזאית של שיר בין אם הוא כתוב, מדוקלם או נקרא בקול, חייבים להתפעם מקצב, חריזה ודימיון. דבר זה מצביע אל יסודות שאינם נכללים בפרוזה. אל רקע שבכל יצירה פיוטית אמיתית אין להבינו אך יש לנחש אותו. רק את תכולת הפרוזה אפשר להבין בשכל. העובדה שהפיוט מוסר משהו ששוכן מחוץ למילותיו, שהמילים משמשות אמצעי בלבד, העובדה שמההילה של הלך הרוח הפיוטי מתפעמים הרמוניה קוסמית, מלודיה ודימיון, עובדה זו, אפילו היום, עושה את הפיוט לפיוט. עדיין אנו יכולים לנחש מה השתמע להומרוס באומרו: "שירי הו מוזה על זעם אכילס, בן פלאוס". לא היתה זו שירת המשורר. היתה זו הנפש שיש לה שיג ושיח עם תנועות קוסמיות השרות דרכו. בכוכבי הלכת שוכנות המוזות. מוזת האפוס שוכנת בכוכב לכת מסוים. לתוך כוכב לכת זה הרגיש הומרוס כי הוא מובל: "שירי, הו המוזה, התפעמי אלי בלחן שמיימי מכוכבי הלכת. ספרי על מעשיהם של גיבורים ארציים, אגממנון, אכילס, אודיסאוס, אידומנאוס, מנלאוס, שירי כיצד התרחשו המאורעות, לא מנקודת הראות הצרה של האדמה, אלא כשהמבט מופנה מחלל הכוכבים."

היוכל מישהו להאמין אי-פעם שהדימויים המקסימים, הנפלאים של האיליאדה נבעו מפרספקטיבה צרת-אופקים [פרספקטיבת-צפרדע]? זו אפילו לא פרספקטיבת אוויר. זוהי פרספקטיבת כוכבים. ומשום כך אי אפשר לספר את סיפור האיליאדה כאילו זהו עניין בין אדם לרעהו, כי האלים משפיעים שם על המעשים. יחד עם שליחי אנוש הם מבצעים את מעשיהם. זוהי איננה פרספקטיבת-צפרדע זוהי פרספקטיבת כוכבים שאליה כמהה נפש המשורר להתרומם באומרו: "שירי, הו מוזה, על זעם אכילס בן פלאוס."

מכל זה אפשר לראות בבירור שהמדיום הארצי שבו משתמשת האמנות ובמקרה שלפנינו השירה – מהווה אך אמצעי למטרה. האלמנט האמנותי נובע מטיפול במדיום באורח כזה שהרגע הרוחי, העולמות הרוחיים קיומם מנוחש, כשהמילה, הצבע, הצליל, והצורה מהווים נתיבי-הבעה בלבד. אם ברצוננו לשוב ולעורר באנושות את הלך הנפש האמנותי הנאות עלינו להעביר עצמנו לאחור, במידה מסוימת, לאותם זמנים קדומים, בהם השמיימי והלך-הנפש הפיוטי חי בנפש אנוש. כי אז יהיה לנו הרושם כיצד להיטיב להשתמש במדיומים שונים כדי לשאת ולהעביר את האמנות לעולם הרוח. והדבר הזה חייב להתרחש אם על האמנות להיות אמנות. כיום קהה הראש שלנו ונעשה גס. איננו חשים עוד מֶה עשה את האמנות לאמנות בעבר הלא כל כך רחוק.

למשל – נניח שאנו רואים אֵם שנושאת ילד קטן. מחזה מרהיב. אנו מודעים לעובדה שהרושם הצורני המתקבל מיד קבוע למשך רגע בלבד. ברגע הבא משתנה מצב הראש של האם, הילד שבזרועות אמו זז. מה שמצוי לפנינו בעולם הפיזי אינו מצוי שם למשך זמן רב. ועתה הבה ונסתכל במדונה הסיסטינית של רפאל: 'האם והילד'. והנה בעוד שעה, בעוד שנה תישאר התמונה כפי שהיא, שום דבר אינו משתנה, הילד והאם אינם זזים. הרגע נעשה קבוע. זה אשר בעולם הפיזי מצוי כאן כמו שהוא רגע בלבד, מתקבע. אולם זה אך נדמה כך. היום אין אנו חשים כבר את מה שחש ללא ספק רפאל כאשר שאל: האם אני רשאי לעשות זאת? לקבוע במברשת שלי רגע בודד? האין בזה משום שקר למסור רושם שהאם מחזיקה את הילד שלה באותו אופן היום כביום אתמול? האם יאה הדבר להטיל על הבריות המשכיות של רגע מסוים? כיום נראית שאלה כזאת פרדוכסאלית, ואפילו שטותית. אולם רפאל שאל זאת. ואיזו תשובה התהוותה בקרבו? – התחייבות אמנותית זו: עליך לכפר באורח אמנותי על חטאך נגד המציאות, עליך לנשא את הרגע אל מחוץ לזמן ולמרחב, כי בתוך הזמן והמרחב זהו חוסר אמת מוחלט. עליך להעניק נצח למה שאתה מצייר על משטח הקנבס שלך, עליך לעורר רגשות שעוברים מעל למישור הארצי.

זהו הקרוי כיום, באורח מופשט, הציור האידיאליסטי של רפאל. האידיאליזם שלו הוא ההצדקה שלו לקביעת הרגע הנוכחי באורח בלתי טבעי שכזה. מה שמעורר הוא אצל הצופה דרך העומק של צבעיו, דרך הרמונית הגוון הוא משיג על ידי מניעת המימד השלישי, על ידי החדרת רוחיות במקומו. השימוש שלו בצבעים מנשא אל הרוחי את מה שהיה נראה אלמלא כן, באורח מטריאליסטי, במימד שלישי. על כן מה שאינו מצוי על המשטח אלא מאחוריו דרך הכחול ומה שאינו מצוי עליו אלא מלפניו דרך אדום: זה אשר צועד אל מחוץ למשטח באורח רוחי מעניק נצחיות לרגע הנוכחי. בה בשעה שהמימד השלישי יוצא אל מחוץ למשטח באורח חומרני בלבד. בלעדי הנצח אמנות איננה אמנות.

הכרתי אנשים, אמנים בעיקר, ששנאו את רפאל. מדוע? משום שלא היו יכולים להבין את אשר נאמר לעיל. מפני שרצו להיעצר בחיקוי של מה שהרגע הנוכחי מגיש וברגע הבא – זה חולף ועובר. פעם הכרתי שונא-רפאל שראה את ההתקדמות הרבה ביותר בציוריו-שלו בעובדה שהוא היה הראשון שהעז לחדול לחטוא כנגד הטבע, כלומר, שהעז לצייר את כל המקומות השעירים שבגוף העירום שבאמת מכוסים בשיער. לא מן הנמנע שאדם שראה בכך התקדמות רבה ייעשה לשונא של רפאל. אך האפיזודה מראה עד כמה זנח זמננו את האלמנט שמקורו ברוח שבאמנות, האלמנט שיודע מדוע מושתת הציור על המישור. יש לתפוס במלוא היקפה את הפרספקטיבה המרחבית. נחוץ בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, הנתונה בחירות, ללמוד להבין את פרספקטיבת המרחב, זו אשר מעלה אל פני המישור לא את הציורי, אלא את הפיסולי.

הדבר המהותי הוא פרספקטיבת צבע שמשתלטת על המימד השלישי לא על ידי קיצור האובייקט בפרספקטיבה ולא על ידי התמקדות בו, אלא על ידי זיקה רוחית-נפשית שבין צבעים, נאמר כחול ואדום או כחול וצהוב. על הציור לרכוש פרספקטיבת-צבע שמשתלטת על המרחב באורח רוחי. באופן כזה אפשר להחזיר את האמנותי אל מה שהיה כאשר קישר את האדם במישרין אל העולמות הרוחיים.

בעת ההיא הרגיש האדם את ההרמוניה שבין המדע, הדת והאמנות. יש לעורר תפיסה זו מחדש. הד מזה חי אצל גיתה. מזה נבעה גדולתו. כמובן שהאדם, בחירותו, היה צריך לחוות את שלושת אלה בנפרד: מדע, אמנות, דת. אולם החלוקה גרמה לו לאבד את העומק שבכל השלושה. ויתרה מזאת – הוא איבד את השיג ושיח עם הקוסמוס. יעז מישהו להראות בצורה מוגזמת את הקשר ה"קיים' כיום בין אמנות ומדע, בין שירה ומדע. עשויים אתם לומר שאינני צריך להוביל את הבעיה לקיצוניות כדי להראות את חוסר-הקשר שקיים בימינו בין שירה באמנות לבין מדע. אולם במקרים קיצונים מתבהר כל חוסר-הקשר ועל כן ברצוני לספר מקרה קיצוני.

פעם, בעיר אחת, התקיימה פגישת מדענים כדי לדון בכמה בעיות מטריאליסטיות חשובות. אתם מכירים את הרצינות העצומה שבה דנים בכנסים כאלה בשאלות מדעיות. רצינות כה רבה עד כי אף פרט אינו מעז להביע דעה אישית משלו. ועל כן הניח הפרט מכתבה לפניו שעליה מונח מה שכתב והוא היה מקריא מתוך גיליון נייר. מדען אחד אחרי חברו קוראים מתוך גיליון נייר. האישיות מסולקת הצידה. פעולה רצינית זו פועלת בעוצמה כה רבה עד כי היא מתנתקת מהפרט ומונחת על המכתבה. רצינות נוראית שוררת בכל! בפגישות כאלה שורה הרצינות על כל הפנים של כולם. אין ספק שהם נראים כהשתקפויות המכתבה, רציניים מאוד באמת! בפגישה מסוימת זו פנה היושב ראש אל קבוצה של משוררים בבקשה שהם ייצרו באומנות שלהם שירים תוקפניים בהפסקות, במסיבה שתיערך. וכך הלכו הג'נטלמנים – ואולי היו גם גברות ביניהם – מפגישה רצינית זו למסיבת ארוחת ערב שבה הוגשו שירים שעשו צחוק, באורח סאטירי, מהמדעים השונים. אתם רואים את חוסר הזיקה שבין המדע והאמנות. תחילה דנו המדענים ברצינות רבה במצב של הלחי התחתונה של פשפש הקיץ, או על הכרומוזומים של הזרע של אותו פשפש ולאחר מכן, בין הבשר והלפתן, הוקראו שירים ששמו ללעג ולקלס את אותו מחקר. ראשית נכנסו הג'נטלמנים לרצינות קיצונית ולאחר מכן צחקו ולעגו. לא היתה זיקה פנימית. ייתכן ותמתחו ביקורת על זה שאני מספר דוגמה קיצונית שכזאת מהציביליזציה שלנו. אני מספר זאת כי הדבר אופייני, כי הוא מראה באורח קיצוני את הזיקה שקיימת היום בין מדע לבין אמנות, כלומר שום זיקה כלל. הג'נטלמנים שהכינו שירים עבור המסיבה לא הבינו דבר מהגיון מדעי. כמעט ולא ניתן לומר את ההיפך, כלומר שהמדענים הנעלים לא הבינו את השירים על אף שהמשוררים הניחו כך, כי ראו את יצירתם כעמוקה. אולם אין הרבה מה להבין בשירה כזאת ואפשר על כן להניח שאפילו אורחי הכנס המהולל הבינו אותה במידת מה.

חשוב מאוד לתקופתנו לראות כיצד התפצלו חיי רוח אנושיים הומוגניים לשלושה חלקים שהתרחקו זה מזה. כי קיים כעת צורך דחוף ביותר לשקם את הכל. אם כיום מתפלמס פילוסוף על אחדות ועל כפילות, על מוניזם ועל דואליזם, הוא עושה זאת ברוח ניטרלית כשהוא עורך מושגים מופשטים להגנת ערך זה או אחר. ניתן להוכיח במידה שווה את נקודות הראות השונות. בתקופות שזיקתן לאמנות שורטטה לעיל, עורר הדיון אודות אחדות או דואליות, על האחת והשניה או על האחת בלעדי רעותה, את כל הכוחות שבנפש בני האדם. בין אם העולם התהווה ממקור בלתי ניתן לחלוקה, או בין אם מהווים, לעומת זאת, הטוב והרע שני כוחות ממקור נפרד, היה המאבק בעבר בין מוניזם לדואליזם עניין דתי-אמנותי שעורר את כל הכוחות של הנפש האנושית ואשר בו, כך חש האדם, תלויים כל אושרו וכל טובתו. אם האדם ראה שאלות אלה כקשורות מקרוב בגאולתו הרי שהיום הוא מדבר אודותם באדישות. אם לא נרכוש נשימה מהלך-הנפש המדעי-דתי-אמנותי שפעם שרר לא יתקיים אימפולס לכיוון החשוב באמת באמנות.

רגש נוסף חי בתקופות ההן. אנשים דיברו על שיקוי הסוֹמָה: על אור השמש הנמזג לתוך גביע של הירח, על הווית המציאות שבה מילאו את נפשותיהם כדי להבין את סודות הקוסמוס. בדברם על שיקוי הסומה חשו עצמם בשיג ושיח ישיר עם הקוסמוס. חוויות נפש התרחשו בעת ובעונה אחת על האדמה ובקוסמוס. האנשים חשו שהאלים התגלו דרך כוכבי השבת ומסלולי כוכבי הלכת. בהשתקפותם על האדמה אפשרו מערכי כוכבי השבת ומסלולי כוכבי הלכת לנפש לחוות אלמנט קוסמי. אם שתתה את שיקוי הסומה והקריבה קרבנות דרך הידע האמנותי-דתי, אזי החזירה הנפש אל האלים בעשן העולה, שאצלו הפקידה את המילה הפיוטית-אמנותית-דתית, את מה שהאלים זקוקים לו להמשך בריאת העולם. כי האלים לא בראו את האדם לשווא, הוא קיים על האדמה כדי שמשהו, שניתן להגשימו אך ורק על ידי האדם, ינוצל על ידי האלים להמשך בריאת העולם. האדם מצוי על האדמה היות והאלים זקוקים לו. הוא מצוי על האדמה כדי שיוכל לחשוב, להרגיש ולרצות את מה שחי בקוסמוס. אם זה ייעשה כיאות יכולים האלים ליטול דבר זה שעבר שינוי ולשתול אותו לתוך מערך העולם. כך משתף האדם פעולה בבניית הקוסמוס – דרך ההקרבה האמנותית הוא מחזיר את מה שהאלים נתנו לו. יש לו זיקת נפש לאבולוציה הקוסמית.

אם נחדיר עצמנו בתפיסת זיקה זו שבתוך האבולוציה הקוסמית הפיזית-רוחית אזי נוכל ליישמה בעולם הנוכחי. אנו רואים בעולם הנוכחי תודעה שרוצה לעצב חומר בלבד ואשר מיישמת חוקים וחישובים ארציים אפילו לאסטרו-כימיה ולאסטרונומיה, תודעה, הקרויה מדעית, שכוחה יפה לאבולוציית האדמה בלבד. אולם תחדל להיות חשיבות לתודעה זו כשתעבור האדמה לעידני יופיטר, וונוס ווולקן. אני חוזר: כיום יש 'למדע' משמעות ארצית בלבד. מטרתו לסייע לישויות אנוש להיעשות חופשיים כאן על האדמה, אולם האלים אינם יכולים להשתמש במדע זה להמשך הבריאה הקוסמית.

מחשבות מופשטות מהוות את האבסטרקציה הקיצונית, את הגוויה של העולם הרוחי. מה שמתבצע באורח מדעי יש לו משמעות לאדמה בלבד. כשהוא פועל על האדמה כמחשבה הוא מתנפץ לרסיסים, ונקבר. אין לו המשך קיום.

לאמיתו של דבר מה שסיפרה אורסולה קארין, סבתו של המשורר אדלברט סטיפטר לנכד שלה על נוגה שקיעת השמש משתייך בעוצמה רבה יותר לקוסמוס מאשר מה שאפשר לקרוא אודותיו כיום בספרי מדע. קחו כל דבר שמצוי בספרים אלה על הדרך שבה פועל אור השמש על העננים כדי ליצור את נוגה השמש לעת השקיעה, כנסו כל דבר שמתואר שם כחוקי-טבע. יש לזה משמעות ארצית בלבד. האלים אינם יכולים ללקט זאת מהאדמה כדי להשתמש בזה בקוסמוס. הסבתא של אדלברט סטיפטר אמרה לילד: "ילד – מהו נוגה הערב? זוהי אֵם האלוהים שֶתוֹלָה את בגדיה. בגדים רבים לה לתלות על כיפת השמיים."

זוהי הבעת דברים שממנה יכולים האלים להפיק דבר עבור המשך התפתחות העולם. המדע המודרני מנסה לתאר במושגים מדוקדקים את מה שקיים כעת. אולם דבר זה לעולם לא יעשה עתיד. זה שייך להווה. אולם סבתו של אדלברט סטיפטר, בנוצרה רב ממה שחי בנפשות קדומות, אמרה משהו שאודותיו מדען מודרני יחייך ותו לא. ייתכן ויראה זאת כדבר נאה אולם לא יהיה לו שמץ מושג לגבי העובדה שלמילותיה משמעות רבה יותר לקוסמוס מאשר לכל המדע המפואר שלו. מן המועיל במשמעות זו, ממה שיוצר מחשבות בעלות פעילות נצחית ולא מחשבות מרחב וזמן מתהווה כל האמנות האמיתית. כשם שהדימיון של סבת אדלברט סטיפטר מתייחס לתפיסה מטריאליסטית יבשה כך המדונה הסיסטינית של רפאל, שעוברת מעל לרגע הנוכחי, שמחזיקה ברגע הנוכחי עבור הנצחי, מתייחסת לכל אמא עם בנה שנראית כאן על האדמה הפיזית. את הדבר הזה רציתי להוסיף לעיונינו הקודמים בתקווה להעמיקם.