האמנויות ושליחותן – 04

האמנויות ושליחותן – 04

האמנויות ושליחותן

רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו באוסלו בתאריכים מאי, יוני 1923 GA276

תרגום מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות בשם האמנויות ושליחותן – ראו כאן

הרצאה מספר 4        3.6.1923

שתי ההרצאות הקודמות התרכזו ברגש אמנותי וביצירה אמנותית. ברצוני להסב את תשומת הלב לעובדה שהתבוננות אנתרופוסופית מובילה לאורח ראיה מיוחד את העולם, שמצידו חייב להוליך להחייאה פנימית של האמנויות בהווה ובעתיד. בסיום הרצאתנו אתמול הדגשתי את העובדה שהאדם יכול על ידי רכישת זיקה ישירה אל הרוחי, לרכוש את הכוחות הדרושים ליצירת אמנות אמיתית מתוך דביר ישותו. מאז ומתמיד היה כך. כי אמנות אמיתית ניצבת ליד ידע ממשי מצד אחד ומצד שני חיי אמונה כנים. דרך ידע ואמונה מתקרב האדם אל האלמנט הרוחי במחשבה, ברגש וברצון. ואכן, זוהי חווייתו הפנימית בידע ובאמונה, במהלך חיים ארציים, שגורמת לתחושת אמינות לגבי כל מה שדנתי בו בשתי ההרצאות הקודמות. כשהאדם מסתכל על סביבתו הפיזית הקרובה לגופו הפיזי הוא נוכח לדעת שהפיזי אינו מהווה את כל אנושיותו. בכל תקופות האמנות והאמונה הוא הכיר אמת זו באומרו לעצמו: על אף שאני ניצב בתוך הווית הקיום הארצית הדבר מתנגד לאותו חלק מהטבע האנושי שבי שעוצב מעולמות שונים לחלוטין מהעולם שבו אני חי בין הלידה והמוות.

הבה ונבחן תחושה זו שזה עתה אפיינתי ביחס לתודעה העליונה. דרך החשיבה האדם שואף לפתור את חידת הווית הקיום. האדם המודרני גאה מאוד בידע הנטורליסטי שבידו, שהצטבר מזה שלוש מאות או ארבע מאות שנה, כשהוא התחקה אחר היחסים המופלאים בטבע. אולם דווקא ביחס ליחסים אלה חייב מדע הטבע של ימינו לומר לעצמו בהרהרו בכך בכל העוצמה: מה שניתן ללומדו דרך החושים הפיזיים מוביל אל שער נעול-מגשת אל רזי-עולם ואל החידות הקוסמיות. אנו יודעים מההתבוננות האנתרופוסופית שכדי לעבור שער זה, שכדי להיכנס לספירות שם נוכל לצפות בעליל במֶה ששוכן מאחורי העולם החיצוני, עלינו להתגבר על כמה סכנות פנימיות. אם ברצונה של ישות אנוש לצעוד בנתיב זה שמוביל דרך שער זה עליה לרכוש תחילה, במחשבותיה, ברגשותיה וברצונה, יציבות פנימית מסוימת. משום כך קרויה הכניסה בשער זה בשם: המעבר ליד שומר הסף. אם רוצים לרכוש ידע של ממש אודות תשתית העולם הרוחית-אלוהית, יש לתת את הדעת לא רק לסכנות שנזכרו לעיל, אלא גם לעובדה שאף אדם לא יחדור לשער זה במצב תודעה שמתרחש בין הלידה לבין המוות בתנאים רגילים.

כאן עלינו להתבונן במשמעות הרצינית העצומה שיש לתודעה העליונה. וגם עלינו לסקור את התהום המשתרעת בין העולם הנטורליסטי-גרידא והעולם שאותו עלינו לבקש אם ברצוננו להיכנס אל ביתנו האמיתי ולגלות את אשר נושא זיקה אל דביר ישותנו. כי בעולם הנטורליסטי-גרידא אנו חשים את עצמנו זרים בהתייחס לדביר ישות זו. בהיכנסנו להווית הקיום הפיזית לעת הלידה, אנו נושאים עמנו, באורח בלתי נמנע, את ישותנו האלוהית-הנצחית. אולם אם בחפצנו להכיר את מקורה עלינו להיות מודעים תחילה לתהום המשתרעת בין החיים הארציים לבין אזורי התודעה העליונה שאליהם אנו חייבים להיכנס כדי לדעת את ישותנו שלנו.

הבנת האורות העליונים של התודעה מצד אחד ורצינות חיפוש זיקה אמיתית לעולם הרוחי מצד שני מסייעים לנו להכיר בדבר שאם הווית הקיום הארצית היתה מסַפקת באורח מידי, ואילו היו הדברים כפי שחולם אודותם הנטורליזם המודרני, כלומר, שהאדם הוא הפסגה העליונה ביותר של תופעות הטבע, כי אז לא היו קיימים בני אדם בעלי-אמונה. כי בנסיבות כאלה היה על האדם להיות מרוצה בקיום הארצי.

האמונה מצביעה על משהו שונה לחלוטין. היא מציגה מציאות שמסגלת את האדם לקיום הארצי, או מנחמת אותו מעבר לקיום הארצי או אולי מעוררת אותו אל מלוא המשמעות של הקיום הארצי על ידי כך שהיא מביאה אותו להכרה שהוא יותר מכל דבר שהווית הקיום הארצית מהווה.

על כן מסוגלת תפיסת העולם האנתרופוסופית להעניק דחף רב עוצמה לתודעה העליונה וכן לחוויה הדתית. באשר לתודעה היא מדגישה את העובדה שעל האדם לעבור בדרך של טיהור עצמו לפני שהוא עובר את שער העולם הרוחי. ומצד שני היא מדגישה את האמת שחיי האמונה מובילים הרחק מעבר לעובדות שניתנות להסתכלות לאדם שיש לו תודעה ארצית רגילה בלבד. כי האנתרופוסופיה מכירה בכך שמיסטריית גולגותא, החיים הארציים של כריסטוס ישוע, על אף שממוקמת היא בין מאורעות היסטוריים שנתפסים לחושים – ניתן להבינה במלוא היקפה אך ורק באורח על-חושי.

למזלנו ניתן לגשר על התהום שבקצה חיי אדם, התהום שנפערת לעומתו באמונה ובתודעה העליונה. אולם לא על ידי הדת המקובלת ועדיין לא על ידי התודעה ועל ידי מדע שנובע כולו מהאדמה.

כאן נכנסת האמנות. היא יוצרת גשר על פני התהום ומשום כך על האמנות להכיר בכך שתפקידה לשאת ולהעביר את החיים הרוחיים-אלוהיים לתוך החיים הארציים. לעצב את החיים הארציים באורח כזה שהצורות, הגוונים, המילים, הצלילים אשר בהם, יפעלו כהתגלות העולם שמעבר. אין בכך חשיבות אם לאמנות גוון אידיאליסטי או ריאליסטי. היא זקוקה לזיקה אל האמיתי ולא רק אל המחשבתי, אל הרוחי. שום אמן לא יוכל ליצור דרך המדיום שלו אם לא יחיו בו אימפולסים הנובעים מהעולם הרוחי. עובדה זו מצביעה אל רצינות האמנות בהתייצבה לצד רצינות התודעה והחוויה הדתית. אין לכפור בכך שהציביליזציה שלנו שכיוונה מטריאליסטי מסיחה את דעתנו, בדרכים רבות, ממימד הרצינות שבאמנות. אולם כל לימוד מסור של יצירה אמנותית אמיתית יראה את הרצינות שבמאבקו של האדם לתאם בהרמוניה בין הרוחי-אלוהי והארצי-הפיזי.

בדבר זה הכירו באותו פרק זמן באבולוציית העולם כשישויות אנוש ניצבו פנים אל פנים בכל כובד הראש נוכח שאלת האמנות המורכבת. הוכר בדבר באורח הכתיבה רב-התפארת בזמנם של גיתה ושילר. מבט במאבקיהם יתמוך בגילוי דעת זה. רב ממה שמתייחס ישירות כאן צוטט כבר בשנים עברו, בהקשרים אחרים. היום – על מנת לספק תשתית לדיון – אצטט מספר דוגמאות בלבד.

במהלך המאה ה-18 בקעה ועלתה מחשבה מנחה שגיתה ושילר עצמם קיבלו והיא: החלוקה שבין אמנות רומנטית וקלאסית. בתומכו בקלאסיקה ניסה גיתה להיעשות למֵטַפְּחה על ידי התוודעותו לרזי האמנות היוונית הדגולה. מסעו לאיטליה היווה את הגשמת כמיהתו. בגרמניה, באותה ארץ צפונית, הוא חש שלא ניתן לו, שאינו יכול ליישם מבחינה אמנותית בין הרוחי-אלוהי שריחף בפני נפשו ובין החושי-פיזי שניצב לפני חושיו. אמנות יוון, שנפוצה בשפע באיטליה ושבה התבונן בצורה עמוקה, לימדה אותו את ההרמוניזציה שחסרה לו בעוזבו את וויימר לכיוון איטליה. התרשמותו בתיאור חווייתו היא – ועליי לטבוע מטבע לשון פרדוכסלי – מלאת גבורה ונוגעת ללב בעת ובעונה אחת.

באמנות היה גיתה קלסיקאי במשמעות שהיפנה מבטו בראש ובראשונה אל החיצוני, אל הממשי-החושי (אם נשתמש במילים שמבטאות את רעיונו שלו באורח משביע רצון). אולם רוחו היתה עמוקה מידי שלא להרגיש בפער שבין החושי לבין זה שנובע מספירות אחרות. את מראה העיניים החושי יש לטהר, לנשא דרך עיצוב צורה, דרך טיפול נאות. וכך גיתה האמן זיקק מצורות טבע וממעשי אנוש אלמנט, שלמרות שהוצג כבלתי-מושלם בפיזי החושי, ניתן היה להבהיר את הקשרו לפיזי. ובמילים אחרות – הוא איפשר לרוחי-האלוהי לנגוה דרך צורות מטוהרות. תמיד היה זה מאמץ רציני מצידו שלא ליטול את הרוחי בקלילות בכתביו, שלא לבטא את הרוחי האלוהי כלאחר-יד. כי הוא היה משוכנע שהרומנטיציזם עשוי להציג את הרוחי בפני הפיזי בקלילות יתרה ולא לעסוק בו באורח מקיף ואפקטיבי.

מעולם לא היה בכוונתו לומר: האלים חיים, אני פונה אל הסימבוליות כדי להוכיח את טענתי שהאלים חיים – הוא לא הרגיש כך. אדרבא – הוא חש משהו כזה: אני רואה את האבנים, אני צופה בצמחים, אני סוקר את בעלי-החיים, אני תופס את מעשיהם של בני האדם. עבורי התרחקו כל הבריאוֹת הללו מהרוחי האלוהי. ובכל זאת, על אף שצורותיהם וצבעיהם הארציים מורים על התרחקות מהרוחי האלוהי, עלי לנשא אותם על ידי הטיפול שאעניק להם לרמה שבה יוכלו לשקף, מתוך עצם טבעם, את אותו רוחי אלוהי. אל לי להיות בלתי-נאמן לטבע – כך חש גיתה – אלא רק לזכך טבע מוזנח על ידי עיצוב אמנותי. אז יבטא זה את הרוחי האלוהי – זו היתה השקפתו של גיתה על הקלאסיקות, על האימפולס העיקרי באמנות יוון, על כל אמנות אמיתית.

שילר לא היה מסוגל להסתדר עם השקפה זו. הואיל ומבטו הופנה באורח אידיאליסטי לתוך העולם הרוחי, הוא השתמש בדברים פיזיים כבאינדיקאטורים בלבד. וכך היווה את המשורר של הפיוט הרומנטי שלאחר גיתה. מעניין באורח יוצא מגדר הרגיל להתבונן בהיפוך הדרך. כי השירה הרומנטית, כקוטב נגדי לקלאסית שאליה שאף גיתה, התייאשה מלעלות את החושי-ארצי אל האלוהי. היא היתה מרוצה להשתמש בו, באורח מוצלח פחות או יותר, כדי להצביע לעבר הרוחי האלוהי.

הבה נתבונן בקלאסיקה של גיתה, מחבר שורות נאות אלה:

“מי שברשותו מדע ואמנות

גם האמונה ברשותו.

מי שאין ברשותו את השניים –

הַעניקו לו אמונה.”

גיתה, החדור בשכנוע שלכל אמן אימפולס דתי, גיתה – שהדתי הנדוש היה לו לזרא משום שבו בעצמו חי אימפולס דתי עמוק – הוא נטל על עצמו מאמצים מרובים ביותר כדי לזכך באורח אמנותי את הארצי-פיזי, החושי הצורני עד כדי לעשותו להשתקפות הרוחי-אלוהי. הבה נתבונן בדרך העבודה הזהירה שלו. הוא היה נוטל את אשר היה ארצי-גס, מבלי שחש בצורך לשנות זאת במידה מרובה, על מנת לתת לו צורה אמנותית.

מבחינה זו, עיינו ביצירתו: “גץ פון ברלישנגן”. הוא טיפל בביוגרפיה של איש זה באורח אובייקטיבי ובכבוד בהופכו זאת לדרמה, כפי שאפשר לראות מהכותרת של הנוסח הראשון: “תולדות גוטפירד מברלישנגן בעל יד-הברזל, בדרמה”. ובמילים אחרות: בשנותו אך מעט את הפיזי הבלעדי העביר זאת לדרמה, בשאפו כאמן להיפרד מהארצי מעט ככל האפשר, בהגישו זאת כביטוי מערך העולם הרוחי-אלוהי.

הבה וניטול דוגמא נוספת. נראה כיצד ניגש לאיפיגניה שלו ול-tasso שלו. הוא הוליד דרמות אלה, עיצב את הנושא שלהן באורח פיוטי ומה קרה לאחר מכן? הוא לא העז לתת להן את צורתן הסופית. בסיטואציה שבה מצא את עצמו הוא – גיתה, שנולד בפרנקפורט ולמד בלייפציג ובשטרסבורג לפני שעבר לוויימר, הוא, גיתה מוויימר ומפרנקפורט לא העז לסיים דרמות אלה. היה עליו לנסוע לאיטליה ולפסוע לאור האמנות היוונית כדי להרים את הפיזי-חושי הארצי לרמה שבה יוכל לשקף את הרוחי. תארו לעצמכם את המאבק שבו התנסה גיתה על מנת לגשר על פני התהום בין החושי-פיזי הארצי ובין הרוחי-אלוהי. הדבר דמה למחלה בעוזבו את וויימר בחסות הלילה בלי לומר דבר לאיש כדי להימלט אל סביבה שבה יוכל להשתלט, להרים ולהחדיר רוחיות, כפי שמעולם לא עשה בצפון, בצורות שעבד עליהן. הפסיכולוגיה שלו מרגשת ובאמת עמוקה. וכפי שאמרתי לפני כן יש בה משהו שאפשר לקרוא לו: מלא גבורה ונוגע ללב.

הבה ונמשיך הלאה. אופייני הדבר לגיתה – הפרדוכס עלול להדהים אותכם כמוזר – שמעולם לא סיים דבר. הוא החל את פאוסט בתנופה גדולה אחת, אולם רק אקרמן יכול היה לפתותו, בגיל קשיש, להביא דרמה זו לידי סיום ואז כמעט ובלתי-אפשרי היה הדבר למחבר. היה זה מאבק עז לגיתה להכניס את פאוסט שלו ללבוש אמנותי והדבר דרש סיוע של אדם אחר. או קחו את ‘וילהלם מייסטר’. לאחר שהחל בכך לא רצה לסיים. היה זה שילר ששכנע אותו לעשות זאת. ואם נבחן את העניין מכל צדדיו ייתכן ונאמר: הלוואי ושילר לא היה עושה כן. כי מה שגיתה יצר אז לא היה על אותה רמה כסקיצה הראשונה שלו שהיתה נשארת בלתי מושלמת. קחו את החלק השני: קובץ של אפיזודות. הכתיבה איננה בחטיבה אחת, אין זו מלאכת אמנות אחידה. ועתה התבוננו כיצד שאף גיתה כב-‘פנדורה’ להתרומם אל פסגת היצירה האמנותית בציירו את דמויותיו מהעולם היווני שאותו אהב אהבה רבה כל כך. ‘פנדורה’ נותרה בלתי-שלמה, הוא לא היה יכול לסיימה, הפרויקט היה גדול מדי עבורו כדי להקיפו. המשימה הרצינית הקשה של האמן העיקה על נפשו וכאשר ניסה לרומם את חיי-אנוש אל האידיאל, להציגם בתפארת הרוחי האלוהי, היה יכול להשלים רק את החלק הראשון של הטרילוגיה, את הדרמה הראשונה.

בכל דרך אפשרית מראה גיתה את חיבתו לקלאסי. תמיד הוא השתדל ביצירותיו לזכך את הפיזי הארצי לנקודה שבה יוכל זה להפיץ סביב את קרינת הרוחי-אלוהי. הוא שאף ונאבק אולם המשימה היתה מעל ומעבר לכוחות אנוש, אף מעל לכוחותיו של גיתה בהחזיקה בו לפות והחזק היטב. עלינו לומר על כן שדווקא באישיות כזאת הופיעה האמנות, בתור שליחות עולמית רצינית, במלא תפארתה ועוצמתה. מה שהופיע לאחר מכן ברומנטיקה ניתן לאיפיון רב יותר כשרואים אותו לאורו של גיתה.

ביום חמישי שעבר מלאו 150 שנה להולדתו של לודוויג טיק שנולד ב-31 לחודש מאי 1773 ומת ב-28 לאפריל 1853. טיק, שלרוע המזל, אנו יודעים אודותיו היום אך מעט, היה מבחינה מסוימת תלמידו הנאמן של גיתה. הוא התחנך ברומנטיקה, ממה שנחשב באוניברסיטה של יֶנָה בשנות ה-90 של המאה ה-18 כבעיית-גיתה המודרנית. בצעירותו חווה את הוצאתם לאור של ‘וורתר’ והחלק הראשון של ‘פאוסט’. ב-יֶנָה, יחד עם נובאליס, פיכטה, שלינג והגל, נאבק לפתור את חידות העולם. בסביבתו המיידית חש לודוויג טיק את נשימת שאיפתו של גיתה אל הקלאסי ובו אנו יכולים לראות את פעילות החיים הרוחיים של סוף המאה ה-18 ובמשך המחצית הראשונה של המאה ה-19. יחד עם שְלֶגֶל הכניס טיק את שקספיר לגרמניה. וכאישיות הדגים כיצד השתקפו מאמציו העצומים של גיתה אצל כמה מבני דורו הנכבדים. טיק חש את הודה והדרה של האמנות כאידיאל תרבותי כביר. הוא הרחיב את אופקיו. הוא לא ליקט את חוויות חייו בנקודה צרת אופקים. לאחר שישב למרגלותיהם של פיכטה, שלינג והגל באוניברסיטה של ינה, יצא למסע לאיטליה ולצרפת, ואז, לאחר שהתוודע לעולם ולפילוסופיה שאף, דרך האמנות, באורח גיתהאני אמיתי, לגשר על התהום שבין הקיום הארצי והשמיימי.

כמובן שלא היה יכול להתחרות בעוצמה ובאימפולסיביות של גיתה. ברם, הבה ונעיף מבט באחת מיצירותיו של טיק: “מסעותיו של הרנץ שטרנבלד” שנכתבה בצורת ”ווילהם מייסטר”. מה הם מסעות שטרנבלד אלה? אלה הם מסעות נפש אנוש לתוך ספירת האמנות. השאלה המעיקה בכל כובדה על שטרנבלד היא זו: “כיצד אוכל להרים את מציאות החושים אל קרינת הרוחי? בה בבד חש טיק (שאת יום הולדתו ה-150 עלינו לחגוג) את הרצינות שזרמה מטה על האמנות מאזור התודעה העליונה וחיי האמונה. עצום האור שיורד משם על יצירות האמנות של לודוויג טיק. נובלה שכתב מוקדם יחסית בחייו נושאת את השם: ‘וויליאם לובל”. וטיפוס זה מוטבע בהתרשמותו של טיק (שספג בשבתו למרגלות שלינג ופיכטה ב-ינה) ביחס לרצינות המופלגת שבמחקר אחר ידע. תארו לעצמכם את השפעתן של תורות כאלה על רוח כה רגישה כמו זו של טיק. (באורח שונה, אם כי בהוד ובהדר לא פחותים השפיעו על נובאליס). בצעירותו עבר טיק דרך החינוך הרציונלי של ‘רוח חופשית’ של ניקולאי, הבער המתנשא של ברלין. היתה זו חוויה בעלת חשיבות רבה מאוד בראותו כיצד אצל פיכטה ושלינג מוותרת הנפש האנושית על כל קשר עם המציאות הפיזית החיצונית ומעצם כוחה שלה מתאמצת לפלס לה נתיב דרך השער אל העולם הרוחי. ב-‘וויליאם לובל’ מתאר טיק ישות אנושית שמבקשת דרך גישה אל הרוח, לגמרי מתוך כוחות נפשה היא. בהיותו בלתי מסוגל למצוא בחושי-פיזי את האלוהי שאליו שאף גיתה ללא הפוגות באמצעות האמנות הקלאסית שלו, ביקש וויליאם לובל בכל זאת, בהישענו כליל על כוחותיו-הוא ועל ידי כך נעשה מבולבל ונבוך ביחס לעולם ולגבי אישיותו שלו עצמו. וכך מאבד וויליאם לובל את אחיזתו בחיים דרך משהו נשגב, כלומר דרך הפילוסופיה של פיכטה ושלינג. באורח מיוחד במינו מצביע הספר על הסכנות של התודעה העליונה שדרכן, כצורך, על בני האדם לעבור. טיק מראה לנו כיצד עשוי התודעתי הרציני לחדור ולהתמזג באמנותי הרציני.

בשנותיו המאוחרות יותר יצר לוודוויג טיק את יצירתו הפיוטית ‘העליה בַקֶוֶונִים’. מהו הנושא? כוחות דמוניים שמתקרבים אל האדם, רוחות טבע שאוחזות בו, שלוכדות אותו בקסמיהן, שדוחפות אותו לקנאות דתית וגורמות לו לאבד את דרכו בעולם. כאן הוא חש, ללא ספק, את משמעות הדבר להיות תלוי מצד אחד באישיותו שלו עצמו, ומצד שני ליפול טרף לרוחות האלמנטליות, לאֵלֵי האלמנטים. ומכאן הצלילים הצורמים שבהם עוצמה-לופתת במילותיו של טיק ולמשל ביצירתו ”חיי משורר” שבה הוא מתאר כיצד שקספיר, כבעל טבע-פיוטי-כולו, נכנס לעולם. כיצד העולם שׂם מכשולים על דרכו וכיצד מועד הוא לתוך בורות ושוחות. ב’חיי משורר’ דן טיק בלידתו של משורר ובכל אשר נותנים לו החיים הארציים מבחינה טבעית בלבד. ב”מות המשורר” העוסק בימיו האחרונים של המשורר הפורטוגזי קָאמִין, הוא מתאר את פרידתו של משורר מהחיים, את דרכו אל שער המוות. הדבר מרגש בצורה עמוקה כיצד מתאר טיק, ברצינות שהולמת את התקופה של גיתה, את תחילתם ואת סיומם של חיי אמן. מה שהיה עצום אצל טיק זוהי השתקפות רוח גיתה אצלו ולאו-דווקא אישיותו שלו. אופייני ביותר לגביו זה טיפולו בהגשה אמנותית, באותם ”אנשים פרקטיים באמת” שברצונם לעמוד איתן על האדמה ללא אימפולס רוחי. ואכן, לא קיימת סטירה מדהימה יותר על סיפורי אבירים ורוזנים-שודדים מאשר ‘הזקן הכחול’ מאת טיק. ואין סטירה מדהימה יותר על הניסיון הרגשני-סנטימנטלי להיות אמן מאשר ”חתול במגפיים” מאת טיק. את ההגזמה המחרידה בסנטימנטליות שממלמלת על הרוחי-אלוהי הוא שולח לכל הרוחות.

לודוויג טיק מגלה כיצד השתקף הגיתהאניזם של המחצית הראשונה של המאה ה-19 אצל אישיות רגישה. כיצד ממשיך משהו כזיכרון מהתקופות הקדומות הכבירות לחיות בתקופה המודרנית. תקופות שבהן שאפה האנושות, בנושאה מבטה כלפי מעלה אל הרוחי האלוהי, ליצור באמנויות מצבות זיכרון לרוחי-אלוהי. אישיות כזאת מייצגת את המעבר מתקופה שעדיין היא שוקקת חיים במובן רוחי, ולפחות בזיכרון, אל תקופה שמסונוורת על ידי השקפת עולם מדעית-טבעית זוהרת וחיי-מעשה זוהרים פחות. תקופה שלעולם לא תמצא את הרוח ללא דחף שבא מהשקפה רוחית ישירה, כלומר מאימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה שאליהן שואפת האנתרופוסופיה.

התבוננו, מנקודת ראות זו, בָרצינות העצומה שאופפת את נפשם של מחברים אלה. לא רק גיתה, אלא רבים אחרים התייאשו מלמצוא דרכם לתוך העולם הרוחי דרך חיי התרבות של בני דורם. גיתה לא נח עד כי רכש, באיטליה, את הבנת הדרך שבה חדרו היוונים לרזי הווית הקיום דרך יצירות האמנות שלהם. לעיתים קרובות אני מצטט את הכרזתו של גיתה: “נראה לי שהיוונים, ביצירת עבודות האמנות שלהם, התנהלו בהתאם לחוקי הטבע שאני צועד בהם עתה”. ניכר הדבר שהאמין שבאמנות שלהם קיבלו היוונים מהאלים משהו שאיפשר להם ליצור יצירות טבע נעלות, השתקפויות הווית הקיום הרוחית-אלוהית. אלה שבאו לאחר גיתה, בהשפעתו הישירה עדיין, חשו עצמם מחויבים לחזור לימי קדם ולפחות אל יוון העתיקה, כדי להגיע אל הרוח.

הרמן גרים, שבדרכים רבות חש עדיין את נשימתו החיה של גיתה (הזכרתי זאת במאמרי האחרון ב’דאס גיתהנום’) אמר באורח חוזר ונשנה, שהרומאים הקדומים דמו לבני האדם המודרניים. על אף שהם לבשו את הטוגה, הם התהלכו כמו אנשים מודרניים. בה בשעה שאצל היוונים דאז נראה היה שדם האלים זורם בעורקיהם. משפט נאה שניתן להרגישו באורח אמנותי! ואמנם, רק לאחר המאה ה-15 (לעיתים קרובות אני מזכיר זאת) נכנס האדם למטריאליזם. זה היה הכרחי. אל לנו להפחית מערך מה שהביאה התקופה המודרנית. אילו נשארו העניינים כמו שהם היה האדם נותר תלוי באורח מוחלט בעולם הרוחי-אלוהי. אם היה עליו להיעשות אי פעם לבן חורין, כי אז מעברו לתוך ציביליזציה חומרנית-בלעדית מהווה נחיצות היסטורית. בספרי ‘פילוסופית החירות’[1] אני מתאר, מבחינה זו, את גישת האדם המודרני. אולם נוגה הערב של החיים הרוחיים הקדומים האיר עדיין את השמיים בזמנו של גיתה, ואמנם עד לעצם אמצע המאה ה-19. ומכאן כמיהתו לאיטליה ותקוותו למצוא שם, דרך ההד מיוון העתיקה, משהו שלא ניתן היה להשיגו בציביליזציה שלו – הרוח. גיתה לא היה יכול לחיות מבלי לראות את רומא ותרבותה שלמרות עתיקותה עדיין נצרה את הרוחי בתוך הפיזי-חושי.

קדם לו בהלך-רוח זה יוהן יואכים ווינקלמן, מעין האנשה [פרסוניפיקציה] של אותו נוגה-ערב מהחיים הרוחיים הקדומים. הערכתו של גיתה את ווינקלמן מתגלה בספר הנפלא והנאה על אדם זה ועל מאת השנים שבה חי: הגשה רבת תפארת של מאמצי אישיות הכמהה אל הרוחי. דרך ספר זה חש אדם מה הרגיש גיתה בחיוניות: שווינקלמן יצא אל הדרום, אל רומא, כדי למצוא ברוחיות הקדומה את הרוח שחסרה לו ולשקם אותה. ווינקלמן השתכר על ידי חיפושו אחר הרוחי. גיתה היה יכול להרגיש זאת וספרו נהדר הואיל והוא היה חדור באותה כמיהה. ברומא חשו סופסוף שני האנשים כאחד, משהו מנשימת הרוחיות הקדומה. שם התחקה ווינקלמן אחר רזי האמנות עד לשרידים מהאימפולסים של האמנות ביוון וספגם לתוך נפשו. שם חזר גיתה על החוויה. זה היה ברומא שגיתה כתב מחדש את ‘איפיגניה’ – הוא נמלט עם האיפיגניה הצפונית שלו לרומא על מנת לחזור ולכתוב אותה ולהעניק לה את הצורה היחידה שחשב אותה לקלאסית. כאן עלה בידו הדבר. ואת זה אי אפשר לומר על היצירות שנכתבו לאחר שחזר הביתה.

בכל זה אנו רואים את מאבקו הרציני מאוד של גיתה האמן למען הרוחיות. רק לאחר שגילה בצבעים של רפאל ובצורות של מיכאלאנג’לו את תוצאות מה שראה אותו כחוויה אמנותית אמיתית – שהיה יכול להפרות את מחקרו שלו. וכך הוא מגיש את נוגה הערב של רוחיות שאבדה ואין כוחה יפה עוד לאדם המודרני.

הרשו לי להעיר כעת הערה אישית. היה רגע מסוים שבו חשתי לעומק מה אמר ווינקלמן כשיצא למסע דרומה כדי לגלות את סודות האמנות וכיצד יצא גיתה בעקבותיו. באותו רגע לא יכולתי בלתי אם להרגיש בעוצמה שזמן התמסרנו לנוגה-הערב חלף ועבר. עלינו לחפש עכשיו בכל כוחנו אחר ביטוי חדש לחיי הרוח, עלינו להפסיק לחפש אחר מה שעבד עליו הכלח. בכל זה חוויתי ברגע שהגורל יעדו לכך כשלפני שנים היה עלי להעביר מספר הרצאות אנתרופוסופיות על אבולוציית העולם והאדם באותם חדרים שבהם גר ווינקלמן בזמן שהייתו ברומא. באותם חדרים ממש שבהם הָרָה את מחשבותיו על האמנות האיטלקית והיוונית והגה את הרעיונות המקיפים שמילאו את גיתה בהתלהבות שמובעת בספרו על ווינקלמן. כאן במגוריו של ווינקלמן השתכנעתי שיש לומר משהו חדש על הנתיב אל החיים הרוחיים. הֶקְשֶר מוזר של הגורל.

בהערה אישית זו ברצוני לסיים את עיונינו היום.

————————————

  1. יצא בעברית בשם: הפילוסופיה של החירות/ רודולף שטיינר / הוצאת ניצת השחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *