רודולף שטיינר

GA171   דורנאך

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 4

23.9.1916

הצמיחה של הספיריטואליזם. הצורך במדע הרוח

מכיוון שידידינו הנוכחים כאן בפגישה של איגוד הבניין לא שמעו את ההרצאות האחרונות שניתנו כאן, לא אמשיך היום לזמן-מה בנושא שהתעסקנו איתו. אני אסטה מהנושא ואדבר במשך ימים אלה על דברים שהצגתי כבר, היכולים לתרום להבנה גדולה יותר ולהיות מובנים במידה מסוימת מעצמם. אני רוצה לגעת בקצרה בכמה מחשבות מובילות שעלו לקדמת הבמה. זה באמת משהו שניתן להבנה מכל האופי של מדע הרוח, אבל זה מעמיק כאשר מוסיפים להבנתנו את העובדות שהיו נוכחות בלימודינו הנוכחיים. מחשבות אלו אפשר לבטא כך: אפשר לתאר את ההיסטוריה האנושית במציאות האמיתית שלה, כשלומדים את הצורות האינדיבידואליות של הכוחות הרוחיים המניעים העומדים מאחוריה, בדיוק כפי שאדם לומד לדעת את הטבע בצורתו האמיתית כשהוא יודע מה שפועל וחי מאחורי תפיסת החושים.

לעיתים קרובות הדגשנו שמדע הרוח שייך למה שנקרא היום בדרך כלל מדע, בדרך הבאה. המדע המודרני, שחובר על ידי המין האנושי – בצדק ומסיבות טובות – במשך שלוש או ארבע מאות השנים האחרונות, מזכיר תיאור של אותיות בודדות שהודפסו או נכתבו על פיסת נייר. במקרה הטוב ביותר, זה מזכיר את הכללים הפונטיים או הדקדוקיים שבעזרתם אותיות אלו מתקבצות למילים או מתאחדות ליצירת משפטים. מה שאנו מכנים חוקי הטבע ניתן להשוותם עם הכללים הפונטיים או הדקדוקיים. כך, אם אנו בודקים דף מודפס או כתוב ואומרים שאנו יכולים לראות תחילה ממשיכת עט למעלה בימין, קו עט הולך למטה לשמאל וכן הלאה, ואז לתאר את האותיות האחרות ואולי גם את הכללים הקשורים לפונטיקה או לדקדוק, דרך זו של שיוך עצמנו לעמוד מודפס או כתוב מזכירה במדויק את מה שנקרא היום מדע. אבל אם עלינו לעשות לא יותר מאשר להביט בדרך זו, היחס שלנו לעמוד המודפס או הכתוב יהיה לחלוטין לא מספק בגלל שאנו יכולים גם לקרוא. אנו עוברים כאן הלאה מהסתכלות בלבד ותיאור של מה שנמצא על הדף למשמעות המילים. אנו רק יכולים ללמוד לדעת פירוש זה כאשר אנו מתקדמים מתיאור של מה שפוגש את העין למה שהיכולות שלנו – מוחנו והכוח שלנו – יכולות לעשות עם זה. הכוונה היא שאנו מאחדים עצמנו עם הרוח המושלת ופועלת בתוך יצורים קטנים אלה המכונים אותיות.

בניגוד למדע הרגיל, מדע הרוח מבקש לקרוא את העובדות של העולם, לא רק לתאר את מה שנראה. כשאנו לומדים לעשות כך, גם העובדות של הטבע וגם ההיסטוריה, במידה שהן נגלות לפנינו בצורות שאנו יכולים לתאר בתמונות או בחוקים פנימיים, הן, באופן פיגורטיבי, כמו אותיות שניתן לקרוא אותן. בתחום זה המשמעות של הקיום מתגלה, כלומר, המשמעות של החיים וכל הפעילות האנושית עד כמה שההתגלות נחוצה לאדם. אנו גם מחפשים בדרך זו את המשמעות של האבולוציה ההיסטורית והכוחות הממשיים שעומדים מאחוריה, מוציאים אותה מתוך עצמה, כמו שסופר מוציא מתוך מחשבותיו את מה שאחרי כן אנו קוראים בדמות חסרת-החיים שנכתבת על העמוד הכתוב או המודפס.

ניסינו ללמוד את המשמעות היסודית של תקופה מודרנית זו, שתארנו כתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית. אנו יודעים שהיא מתחילה בערך בזמן המתואר גם על ידי ההיסטוריה החיצונית, כמעבר מימי הביניים לזמנים המודרניים. אולי עם היוצא מהכלל של המאות האחרונות ביותר, אבל כולל את המאה ה-14 ואולי חלק מן המאה ה-15. אנו מסתכלים על תקופה זו של ימי הביניים כשייכת לתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, וקוראים לה יוונית-לטינית בהתאמה לאופי היסודי של החיים הרוחיים והמטריאליים שלה. היא התחילה במאה השמינית לפני אירוע מיסטריית גולגתא.

כשנתאר את אבולוציית האנושות רק בדרך שההיסטוריה הרגילה בימינו מתארת, נגיע בקלות לרעיון שהאבולוציה האנושית, במידה שאפשר לדבר עליה כלל, תמיד הכילה את האדם כפי שאנו מכירים אותו היום ותמיד התקדמה פחות או יותר באותה דרך. כשמסתכלים אחורה, אפשר לדמיין שרואים את האבולוציה ההיסטורית בדרך כזו שהאדם נשאר בלתי משתנה ותמיד אותו הדבר. כפי שאנו יודעים, ראיה שכזו אינה טובה עבור התבוננות רוחית אמיתית בהיסטוריה. האמת היא שהאנושות משתנה באופן משמעותי עם חלוף הזמן. האדם של המאה ה-10 או ה-12 לספירה הנוצרית שונה באופן יותר קיצוני מהאדם של הזמן הנוכחי מאשר מאמינים כיום כשהאנשים נוטים כה מעט להביט לתוך אבולוציית האנושות. אם אדם חושב על כל התצורה של החיים הסוציאליים של הנפש, על דרך המחשבה ועל סגנון החיים, אז ההבדל הזה נהיה ברור לא רק בקרב המשכילים שאצלם משחקים תפקיד בעיות של מושגי מילים, מדע וידע, אבל הן גם נראות אצל האדם הכי פשוט ופרימיטיבי. גם אם העולם יודע רק מעט על כך, האיכר הפשוט ביותר היום, בכל תצורת הנפש שלו, הוא אדם שונה לחלוטין בתוכו מהאדם של המאות ה-8, ה-9 וה-10 לספירה הנוצרית.

ושוב, אנו יכולים לומר גם על התקופה המודרנית שכאשר היא התפתחה מהמאות ה-15 וה-16, נשאה בעיקר את האופי של ההווה, והשלימה את הקטע הקטן הראשון של מהלכה בערך באמצע המאה ה-19. כפי שציינו לעיתים קרובות, זוהי נקודה חשובה בזמן. לעיתים קרובות משכתי את תשומת לבכם לאמירה שמשתמשים בה ללא הפסק, ועדיין היא כושלת לחלוטין כאשר היא מובנת בדרך שמתכוונים אליה בדרך כלל. נאמר בה שהטבע אינו יודע קפיצות. למעשה, אנו רואים כיצד בכל מקום החיים עושים קפיצות. הטבע באמת מתקדם דרך קפיצות. אם נדבר במובן גיתהאני, הוא קופץ כאשר דרך גלגול ושינוי צורה, עלה הצמח מתפתח משורש, ועלה הכותרת של הפרח נוצר מהעלה ושוב איברי הפרי נוצרים מעלה הכותרת. זה גורם נזק להאמין כמקובל, שההיסטוריה האנושית מתקדמת ללא קפיצות. אבל זה לא נכון שההיסטוריה האנושית מתקדמת בגלים שרק עוקבים אחד אחר השני בפשטות. בזמנים מסוימים מה שמגיע מאוחר יותר, ממקם עצמו בפתאומיות לצד המוקדם יותר. האדם אינו רגיל לראות דברים בדייקנות או שהוא מוחק אותם, אולם בתחום האבולוציה כוחות רבי-עוצמה פועלים בדרך של קפיצות עולות בפרקי זמן של שפל דמויי גל, המקדמים את האבולוציה.

אפשר לומר שהתערבות תהליך אבולוציוני מיוחד הגיע בשנת 1840, כלומר, באמצע המאה ה-19. בתקופה מהמאה ה-15 עד לאמצע המאה ה-19, האנושות היתה מעורבת ביכולת ברורה באמת שלא היתה נוכחת באותו אופן בתקופה מוקדמת יותר. אדם שוגה לחלוטין אם הוא מאמין, למשל, שתפיסת העולם הקופרניקאית או אמנות הדפוס היו יכולים להופיע פשוט באבולוציה האנושית במאה מוקדמת יותר מזו שבה הם הופיעו. התקדמות האבולוציה האנושית היא כה אורגנית בדומה להתפתחות אנושית אינדיבידואלית. כמו שהילד בן ה-12 או ה-13 חסר את היכולת לעשות דברים בעולם שיכולים להיעשות על ידי גבר או אישה בני 35, כמו שיכולות צריכות להתפתח בחיים של אינדיבידואל בהתאם לגילו, כך הדבר עם האנושות. היכולות המיוחדות שבלטו אצל קופרניקוס, גלילאו וקפלר ויותר מאוחר אצל אנשי המדע של המאות ה-18 וה-19, לא היו קיימות לפני כן. למעשה, הן מקבילות לתקופה מיוחדת של האבולוציה האנושית שנמצאת בתוך מאות אלו. היוונים והרומאים לא היו יכולים להביט על העולם באופן דומה בגלל שהיכולות לעשות כך פשוט לא היו קיימות בזמנם. האדם האינדיבידואלי לא היה מושלם אם הוא לא היה מפתח בהדרגה יכולות המתאימות לכל תקופת חיים. האנושות לא היתה נהיית מושלמת בדרכה אם יכולותיה, שיסודותיהן כבר קיימות בטבע הכללי של האדם, לא היו מופיעות בהדרגה. יכולות אלו מתפתחות, והמין האנושי מקבל בהדרגה את שמונח בתוך העובדות הבסיסיות של האבולוציה האנושית.

כעת, מהו הטבע של יכולות מיוחדות אלה שמתפתחות באדם מהמאה ה-15 ועד המאה ה-19? אלו הם הכוחות המאפשרים תפיסה אינטלקטואלית של העולם דרך חשיבה הגיונית. כיום, אנשים ככלל מאמינים שתפיסת העולם הפתולומאית שייכת לימי הביניים. ואז הגיעה התפיסה הקופרניקאית. אנו מאמינים שעשינו התקדמות נפלאה. אלו בימי הביניים היו באמת טיפשים למדי לקבל כל דבר כה בלתי מושלם בתפיסת העולם הפתולומאית ועכשיו, סוף סוף, אנו רואים נכוחה.

למעשה, אנשים אלו חושבים רק מעט ביחס למציאות שאינה רוצה להודות בכך שכאשר נתרחק בזמן מקופרניקוס כפי שקופרניקוס היה רחוק מפתולומי, שוב תהיה לנו תפיסה שונה של השמיים. התפתחות האנושות נמצאת בהשתנות מתמדת ובעתיד יחשבו על השיטה הקופרניקאית בדיוק כפי שחשב קופרניקוס על השיטה הפתולומאית. כאשר מישהו מדבר על תפיסת עולם אחרת שכיום משאירה רושם של שטות גמורה, והיא שונה מהתפיסה הקופרניקאית כפי שהתפיסה הקופרניקאית שונה מהתפיסה הפתולומאית, והיא תחליף את תפיסת העולם הקופרניקאית בעתיד, אזי תפיסת עולם זו מוכחת למדי עבור אלו שיש להם תפיסה פנימית של מה שחי ואורג בהתפתחות האנושות. השיטה המיוחדת של שימוש רק באינטלקט עבור תופעות טבעיות באופן חיצוני, אשר יצרה את מדע הטבע של שלוש או ארבע מאות השנים האחרונות, מייצגת את היכולת השייכת למאות אלו. זה ברור לאלו היודעים כיצד האנושות מתקדמת, שהמין האנושי היה למעשה בשל מאמצע המאה ה-19 והלאה להתפתחות הדרגתית של יכולות אחרות. אבל האדם צריך יותר ויותר לקחת את מאמציו שלו בידיים. יותר מכל תקופה אחרת מוטלת עליו המשימה כיום לעשות משהו לקראת תוספת של יכולות רעננות לאלו שהושגו בשלוש מאות או ארבע מאות השנים האחרונות. מדוע יכולות אלו צצו שיכולות בבהירות, בעוצמה ובהיגיון לשלוט בפני השטח החיצוניים של התופעות כך שהן יכולות להיות מבוטאות בחוקים טבעיים? לאיזה צורך יכולות אלו הופיעו שהן חודרות כה מעט מתחת לפני השטח של הדברים, ועדיין צופות כה בקפידה וכה באופן מדעי בכל מה שמונח על פני השטח? הן הופיעו בגלל שרק דרכן יכול האדם לעבור דרך שלב מסוים בהתפתחותו.

בתקופות קדומות יותר היו לאדם יכולות אחרות. כאשר אנו מביטים לאחור באבולוציה ההיסטורית, אנו מוצאים שככל שאנו הולכים יותר אחורה היה זה יותר אפשרי עבור האדם להביט לתוך עולם הרוח. אבל היכולות שהיו לו אז לא היו כאלה שהוא היה יכול להשתמש בהן בחֵירות. הן היו פחות או יותר מכניות. הכוח שאיפשר לו להגיע לידע מסוים הגיע לאדם בתקופות קדומות איכשהו באופן שהתשוקה לשינה לקחה אותו. זה היה כוח שנכנס לתוך עולם הרוח. כדי שהאדם יוכל לקחת צעד קדימה לקראת השגת היכולת לעשיית החלטות חופשיות ולפתח חירות, היה עליו להיפרד מן הכוחות אשר, בזמנים קדומים, הביאו אותו לקרבת עולם הרוח וגם איפשרו לו פחות חופש. האדם היה צריך לעבור דרך תקופה של התפתחות שבה הוא נסגר על ידי מעטה בפני עולם הרוח כך שהוא היה יכול להיות חופשי יותר. בוודאי שהתפתחות זו עדיין רחוקה משלמות, אלא רק צעד ראשון שלה הגיע לסיומו באמצע המאה ה-19. אלו שיודעים משהו מחיי הרוח שמאחורי חיי החושים מכירים בכך שמאז הזמן ההוא יש נחיצות גוברת שכוחות אחרים יתווספו לאלו של התבוננות וידע המבוססים על אינטלקט בלבד. כוחות אחרים אלו ישנים בנפש האנושית וצריכים להתפתח, כמו הכוחות שהתפתחו והביאו את האנושות להשיג את ההתפתחות הגדולה של שלוש מאות או ארבע מאות השנים האחרונות.

בחיפושה אחר החירות עברה האנושות דרך ההתפתחות האינטלקטואלית של שלוש או ארבע מאות השנים האחרונות. התפתחות אינטלקטואלית זו הוליכה לאורך זמן רב למושג של העולם המטריאליסטי. זהו מושג מטריאליסטי שהוא עדיין מלא כוח בכל מקום שהתפיסה של העולם חודרת באופן מקיף או באופן מרוכז ויסודי לתוך מאמצי העולם. כמה שלא ידברו בחוגים מדעיים שהמטריאליזם כבר נמצא בירידה, אלו שמדמיינים שהוא נסוג אין להם לעיתים קרובות מושג כמה עמוק וכמה באופן איתן הם עצמם עדיין מחזיקים במושגים מטריאליסטיים. המטריאליזם, שניתן להעריצו, הופיע בשלוש או ארבע מאות השנים האחרונות. אין לבקר אותו משום שלאדם היה צורך בו, אבל אפשר להתקדם מעבר לתפיסה של המת וחסר-החיים. היכן שרק התפיסה האינטלקטואלית של העולם תופסת שליטה על אבולוציית האנושות הארצית, יוכל האדם להבין רק את המתים ואת חסרי-החיים. כל הבנה של החיים, גם אם לא נאמר דבר על הרוחי, תאבד. חסר-החיים לבדו יכול להיות אובייקט לסוג של לימוד מדעי שהתקדם בצורה עצומה בשלוש או ארבע מאות השנים האחרונות. אינדיבידואלים אלה שידעו מה שהכרחי עבור האנושות התמעטו עם חלוף הזמן. הם הבינו מדוע מאז אמצע המאה ה-19 געגועים מסוימים התהוו, כמו דרך תהליך פנימי מסוים באדם, לדעת משהו אודות העולמות הרוחיים. הדבר המיוחד הוא שכמיהה זו לבשה צורה שהיתה בהרמוניה עם הרגש המטריאליסטי של התקופה. האדם רצה ללמוד לדעת את הרוח באופן מטריאליסטי, מכיוון שהמנהגים אבדו הרבה פחות מהר מאשר התשוקות. זה היה לאורך קווים מטריאליסטיים שהאדם שאף למצוא את הרוח, וידע מטריאליסטי זה של הרוח לעיתים קרובות טופח והוענק אפילו על ידי אלה שידעו באמת מה שדרוש עבור האנושות. מכאן הופיעו ענפים מטריאליסטיים שונים של מדע שרצו להוכיח שפעילות רוחית מונחת מאחורי עולם החושים. כוונתם היתה להגיע לידע של הרוח דרך היסוד ההיפנוטי, היסוד הסוגסטיבי, ואפילו דרך ספיריטואליזם, כפי שהוא נקרא, שאינו אלא מאמץ לחקור את הרוח באמצעים מטריאליסטיים.

האנושות התרגלה להכיר באמת באמצעות מחקר במעבדה או בקליניקה. כעת, באותה דרך, דרך ניתוחים חיצוניים שעוקבים במדויק אחר התבנית של שיטות מדעי הטבע, פותחו שיטות שהיו אמורות לתת הוכחה ברורה לרוח. תוצאות חשובות התקבלו ללא ספק בדרך זו. כתוספת, כמובן, גם הרבה שרלטנות והונאה. באמת, אנו יודעים שאנשי מדע מסוימים שצריך לקחת אותם ברצינות הקדישו את עצמם לעניין זה משום שהם חשו שזה נחוץ להראות לאדם, שאחרת ייפול טרף למטריאליזם, שעולם רוחי קיים וסובב אותנו כפי שאנו יכולים לראות בעינינו ולתפוס בידינו. כך, במהלך האבולוציה האנושית אחרי אמצע המאה ה-19, אנו רואים את המאמצים הללו לגרום לאדם להבין שיש עולם רוחי סביבנו כמו שיש עולם שאנו קולטים אותו בחושינו.

דיברנו פעמים רבות על הערך של הידע המתקבל על ידי החלשת הכוחות של השכל והנפש המתאימים לתקופתנו, כך שהאדם נהיה מכשיר באופן מדיומיסטי כדי לתת לכל מיני מציאויות רוחיות ועובדות להיכנס לעולם החושים. כפי שאמרתי, אנו צריכים שוב ושוב לדבר על הערך – או על חוסר הערך – של שיטות אלו. היום אני רוצה להבהיר איזו משמעות יש להן בזמן הנוכחי. כלומר, אם לא נגיע בהכרה מלאה בתוכנו לתוך עולם הרוח ונהיה לכלי שדרכו מה שממשי סביבנו מופיע באופן רוחי בעולם הפיזי. זה תואם לצורך עמוק באבולוציה ההיסטורית בגלל שתודעה חשיבתית דרך מה שהיה אמור לבוא בשלוש או ארבע מאות השנים האחרונות, היתה חד-צדדית בהתפתחותה. מחשבות נהיו כחושות וכתוצאה מכך גם חסרות כוח בגלל שהיה עליהן לעצור מייד בפני השטח של הדברים כדי ליצור חופש אנושי. אבל מסיבה זו המחשבות לא היו יכולות לחדור מתחת לפני השטח.

זוהי הכוונה בתנועה אל מחוץ למחשבות והדרכת הנפש האנושית לחזור למצבה הפרימיטיבי, בדרך הפוגשת את הקושי של חשיבה שנהייתה חסרת-כוח בעידן החדש ואינה יכולה יותר למצוא כוח לחדור לעולם הרוח. כתוצאה מכך, צמח משהו שהוא הרבה יותר נפוץ מאשר האדם הרגיל מדמה לעצמו, כלומר, החיפוש אחר הרוח לאורך שבילים מטריאליסטיים. לאחר הרחקת הידע התודעתי, בנוגע לעולם הרוח, איבד האדם ביטחון ושאף להעמיק מטה לתוך עולם הרוח דרך ידע של התת-מודע על ידי הנמכת התודעה. תמיד היו גם אנשים אחרים אשר ידעו מה שבאמת קורה כי הם לא נכנסו לתוך תופעת זמן זו, שבה המטריאליזם נמצא באופן אינסטינקטיבי באנשי המדע הרגילים ורוב הספיריטיסטים או הספיריטואליסטים. אנשים כאלה קיימים תמיד. יש להם ציפיות גדולות מהתנועה שזה עתה תוארה. באופן כללי, אפשר לומר שאנשים אלה ששימרו ידע מדויק של עולם הרוח במשך שלוש או ארבע מאות השנים האחרונות, ואפילו עד היום, התחלקו לכמה קבוצות. ישנם אלו אשר אינם מצפים לדבר מדרך מטריאליסטית שכזו של חיפוש אחר עולם הרוח. אבל ישנם גם אלה המקווים שמן האדם תבוא האמונה שעולם רוחי קיים בסביבתנו. אולם לאף אחת מן הקבוצות הללו אין מספיק ידע כדי שתוכל לראות מדוע גישה שכזו מובילה לשווא.

לסטודנטים אלו של מדע הרוח שאינם מצפים לדבר מגישה מטריאליסטית זו יש סיבות טובות לכך, המוצדקות בגלל התוצאה שצצה מכניסה זו לתוך עולם הרוח. קחו את כל מה שמגיע בשביל זה, לכו דרך כל מה שיצא לאור מן ההתחלה הפרימיטיבית ביותר של מדיומים חובבנים וסיאנסים מדיומיסטיים לדברים המתוחכמים שכמה מלומדים הביאו לתחום זה – לכו דרך כל זה ותמצאו שהחלק הגדול של מה שקרה נכלל בעובדה שהניסיונות שנאספו אצל המדיומיסטיים התקבלו מרוחות המתים. במידה הגדולה ביותר נמצא ניסיונות שתוארו כנובעים מרוחות של אנשים שמתו. מעט מאוד נמצא שלא תואר כנובע בדרך זו. זו היתה לבטח הפתעה גדולה עבור אלו שידעו מהו ידע רוחי והסתכלו על התפתחות זו ברצון טוב. האמירה של המדיומים שמה שהביאו לאור התקבל מרוחות המתים היה משהו שגרם להפתעה הגדולה ביותר בגלל שהיה הדבר האחרון שאפשר היה לצפות לו כשבאמת מתארים את האבולוציה האנושית. משהו שונה למדי היה צפוי.

מה שהיה צפוי הוא שבדרך זו יגיע ידע אודות עולם הרוח, אשר בזמן הנוכחי, סובב אותנו כשאנו חיים. זה מה שאדם צריך לצפות לו בעשותו ניסיונות, לדוגמה: כיצד אדם משפיע על אדם אחר, כיצד האדם של ההווה קשור ביחד על ידי חוטי סוד בלתי נראים למדע הרגיל, כיצד נפש אחת צצה הנובעת מנפש אחרת. למעשה, רשת של קשרים רוחיים נמשכת מנפש לנפש. ככל שאנו עומדים בתוך העולם – אם, למשל, אנו עומדים כאן, אז איננו רק רואים את האור, את הסביבה, אנשים כפי שהם באופן חיצוני ופיזי, אבל במידה שאנו בעולם, חוטים רוחיים או זרמים עוברים בכל רגע מנפש לנפש בדרכים שונות ביותר. אדם מגיע לשום מקום אם הוא מדבר במונחים כלליים מאותו סוג של קשר בין נפשות המובדלות על ידי החושים. הפיתרון צריך להימצא על ידי חשיבה של חוטים אינדיבידואליים או זרמים בין כל הנפשות השונות. אנחנו למעשה מוקפים על ידי עולם רוחי כמו שאנו מוקפים גם על ידי עולם פיזי. ניתן לשער שזה צריך להופיע, אבל באמת רק מעט מופיע מתוך נגיעה בדבר. במשך שישים או שבעים השנים שבהן נעשה ניסיון להיכנס לעולם הרוח בשבילים מטריאליסטיים, הכי מעט נלמד אודות הקשרים החיים הקושרים בין אדם לחברו. הגילויים המדיומיסטיים תמיד היו מכוונים לרוחות שנפרדו מאיתנו. באמת שום דבר לא היה יכול להתרחש בשיטה זו. מדוע? מה למעשה באמת התרחש דרך מאמץ זה להיכנס לעולם הרוח?

למעשה, לא השיגו יותר מאשר ידע שמתגלה אם מישהו מוציא בכוח את התכונות הטובות ביותר של התקופה החדשה מהתודעה האנושית ומוביל את האדם חזרה לזמנים קדומים, למצבי תודעה של הנפש. השאריות של מצב תודעה זה נישאו לתוך התקופה החדשה ועכשיו הונחו כאן. זה מה שהתגלה. רק תארו לעצמכם, שתת-תודעה מוגדרת למדי הוכנה ופותחה בשלוש מאות השנים האחרונות. תודעה זו הסתירה את עולם הרוח ובעשותה כך לקחה את הכוח ליצור קשר ישיר עימו. אבל דבר לא נעשה לקראת פיתוח כוחות חדשים לקשרים חדשים עם עולם הרוח. שום דבר לא התגלה אלא קשרים ישנים, שהלכו בכיוון של מה שהיו קשורים אליו מוקדם יותר. הם לא התחברו עם מה שחי בסביבה המודרנית, אלא עם המוות, עם חסר-החיים. זה היה כך משום שכיוון האבולוציה של האדם בשלוש או ארבע מאות שנים ויותר, קבע את האופי של נפשו כך שהוא באמת הסתגל במיוחד לידע של המת וחסר-החיים. כאן בעולם החומר, דרך סוג הידע ששייך לזמנים המודרניים, אדם לומד אודות החסר-חיים. דרך הכוחות שאדם מושך מהמעמקים הנסתרים של הנפש הוא אינו יודע אודות מה שחי, אלא אודות מה שמת. כך, כל הניסיונות הללו אינם פותחים שביל אל האדם החי ברוח, אלא אל מה שהוא מת, אל מה שאדם מוצא כמת בעולם הרוח.

מהו הטבע של יסוד מת זה? הנפשות העולות במדיומיזם בזמננו אינן בני אדם, אם נדבר באופן רוחי. אם ניקח ניסוי שכזה שתואר ב-1870, דרך חשיפת כוחות תת-המודע של הנפש, אפשרי ליצור קשר להווה החי. למעשה, לא נוצר קשר עם הנפשות החיות של 1870, אלא רק עם מה שנשאר מאחור מנפשות חיות ומתקדמות אלו – במילים אחרות, עם השרידים האובדים ומתפוררים בהדרגה בקיום הארצי אבל שהיו עדיין פעילים. לשם ביטחון, המדיומים תמיד פירשו את הדברים באופן כזה שהם תבעו יחסים עם המתים שהיו עדיין חיים באופן רוחי. זאת היתה פרשנות שגויה. למעשה, לא היה זה עניין של הנפשות כפי שהיו אז, אלא של מה שהיו בעידנים עברו, או, בהתאמה, מה שנהיו אחרי ששאריות אלו אבדו מן הנפשות לפני זמן רב. זיכרו כיצד הסברתי את מה שגיתה הציג בסצנת הלמורים ותדעו שכל מה שמשתחרר מן הנפש במוות ממשיך להתקיים. רק מה שבאמת משתחרר מן הנפש במוות ממשיך להתקיים. רק מה שבאמת מת ואינו חי ושנמצא בנפש החיה, יכול להמשיך בעולם הרוח דרך שביל מטריאליסטי זה.

כפי שדרך המדע בן זמננו, אדם מגיע לידע החומר, חסר-החיים, המת, כך גם דרך געגועים רוחיים אלו שצריכים להיות מסופקים דרך שבילים מטריאליסטיים, מגיע אדם לכלום, לידע של המתים וזה היה הידע של העל-חושי. מדע מטריאליסטי בן זמננו מוצא רק את המת החיצוני. זה לכאורה רוחי, אבל, בשיטות שלהם, מוצאים אנשי מדע מטריאליסטיים את העל-חושי המת. מזה אפשר ללמוד משהו חשוב מאוד, שבאמצע המאה ה-19 נסגרה תקופה והאנושות צריכה כעת כוחות התפתחות חדשים כדי להיכנס באמת למה שחי. בתקופתנו הגיעו לשיאם רק כוחות אלו המוליכים אל המוות. מוליכים בכל השטחים אל חסר-החיים ולידע ולסגידה של חסר-החיים.

אפשר לתת לדברים שכאלה את מקומם המתאים אם לא נותנים להם רק לעבוד על הנפש באופן מופשט ואינטלקטואלי, אלא כאשר מקבלים אותם במשמעותם המוסרית העמוקה ונותנים להם לעשות סוג של רושם מוסרי על הנפש. ראינו גם שכוחות אינטלקטואליים אלו שאיתם האדם עשה התקדמות כה נפלאה הביאו אותו לפסגה של הישגים. אך הם מתאימים רק כדי להתקרב לחסר-החיים. התכולה של חיי הנפש האנושית היתה יכולה בהדרגה להיות מכוונת רק למה שהוא מת. לאדם אשר יכול להתבונן במהלך האבולוציה האנושית זה ברור ללא ספק כיצד הזרם החשוב ביותר של המחשבה המודרנית מוביל פחות או יותר ישר לפולחן ולסגידה בחסר-החיים. העבודה שנעשתה ביחס לטבע החיצוני המטריאליסטי היתה התקדמות כה נפלאה אבל היוותה פולחן וסגידה למוות. מדוע אנשים כה מרותקים מהקטע האחרון של הומונקולוס של המרלינג?^[1] בגלל שאחרי שהמרלינג הראה כיצד האדם המודרני באמת חופז בתוך סוג של תקופה הומנוקולוסית, הוא הראה עד כמה משמעותי עבור האדם, ביחס למיסתורין הקוסמי הגדול, לנסות ולהרים את עצמו מעל לכוח המשיכה דרך כוחות מכניים טהורים. בשירתו האחרונה הראה לנו את מה שבר-נהיגה, את הצפלין לפני שהיה קיים, וכל מה שהיה עדיין בעתיד. באותו זמן, הוא הביא לתודעתנו את מה שקשור למכניזציה הקיצונית, ההורגת והבלתי-מפותחת, של החיים בהתפתחות של הציביליזציה האנושית.

ידע רוחי מעולם לא גווע. הוא תמיד נשמר בביטחה היכנשהו, ויש אינדיבידואלים בכל תקופה שיכולים לקבל אותו. הוא נשמר אפילו דרך התקופה שבה נחשב הכי פחות, מהמאה ה-15 ועד המאה ה-19, ונשמר אז כמו קו דקיק. לאלו שעליהם אני מדבר לא היו שום ציפיות מן השביל המטריאליסטי לתוך עולם הרוח והם קיבלו משהו אחר. הם היו בדעה שדרכנו המודרנית של רגש וחשיבה, כפי שהתפתחה במאות האחרונות, יכולה ללמוד עוד ולהתפתח כך שמתוך השיטות המטריאליסטיות בעלות המחשבה הצלולה יכול להתפתח בהדרגה ידע שאפילו יכול לפעול באופן חודר למדי מתחת לפני השטח של הדברים ולתוך הרוח. זה מה שהשיטות האמיתיות של מדע הרוח צריכות לעשות – להיכנס לתוך עולם הרוח באותו שביל שבו האדם נכנס לתוך הטבע במשך שלוש או ארבע מאות השנים האחרונות. כל מה שדרוש זה התפתחות נוספת של המנהגים המדעיים שהמין האנושי פיתח בתקופה זו. הנקודה היא שבדרך תואמת, דרך פעולה ממשית ומאומצת והתגברות על העצלות, האדם יפתח עוד יותר את מנהגי החשיבה שכבר פיתח.

אבל כעת צריך לשאול מדוע יש כה רבים אשר במקום לדעת משהו על עולם הרוח, נשארו בשקט בנוגע לכך. צריך להדגיש שוב ושוב שהידע הרוחי תמיד היה שם. גם אם היה עליו להתפתח באופן שונה בתקופות שונות, הוא תמיד היה קיים. מדוע אם כך, כה הרבה אנשים מפחדים לתת ידע רוחי זה? הוא הופץ בחוגים שלנו בגלל שההכרה בצורך לעשות כן עלתה בחשיבותה על הכל. למעשה, רק חלקים מסוימים של ידע רוחי היו בני קיום בצורה אחרת ויותר בלתי מודעת או תת-מודעת לפני המיסטריה של גולגתא. האדם היה קשור אז עם עולם הרוח בדרך יותר אינסטינקטיבית מזו האפשרית עבורו ללא פגע היום. יתרה מזאת, חלק גדול של המין האנושי היה נכשל בגלל שהדרך לעולם הרוח היתה פתוחה רק עבור אלו שקיבלו הכנה מתאימה. אינדיבידואלים אלו הוכנו בדרך שלא קרתה לאלו שדיברו על הכנה למדע הכוללת ידע אינטלקטואלי.

היום אנשים בדעה שהתכונות המוסריות של מישהו שצריך לקבל הדרכה הם בחשיבות שניה והידע אינו תלוי בתכונות מוסריות. בזמנים עתיקים, זה היה שונה לחלוטין. אז, כאשר הידע נמסר דרך המיסטריות, הוא נמסר רק לאלו שעברו דרך משמעת מיוחדת מוסרית וישירה. שום דבר מעבר לידע מאוד מתמטי, שבעזרתו אפשר לעשות רק נזק קטן, או ידע ספרותי שאפשר להגיע אליו מבלי לעבור משמעת מוסרית ישירה. דברים נמסרו רק לאלה שנראו מתאימים אחרי שעברו מבחן של ניתוק מוסרי. תחילה בא האימון לקראת ההתנהגות המוסרית ואז הגיע הקשר לחוכמה. אימון בהתנהגות מוסרית, ובמיוחד, האימון באומץ מוסרי היווה הכרח מוחלט ונשמר בחשיבות עליונה. בגלל מחסור בזמן, אני לא יכול להרחיב על כך היום, אבל אני משוכנע שידע יכול רק להיטיב עם העולם כאשר מה שנעשה על ידי האדם היודע, נעשה רק על ידי מי שהוא טוב. עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי לאנשים המביטים על זמנים קודמים כברבריים וחושבים שהיום עשינו התקדמות כה נפלאה – כה נפלאה, למעשה, שאלפים שוחים היום בדם כל שבוע – בזמנים קדומים אלה היו משוכנעים שאף אחד לא צריך לעשות שימוש בידע לפני שעבר אימון למשמעת חמורה ולמוסריות. אלו שלא חיו רק באופן אינסטינקטיבי הודרכו על ידי אלה שעברו את האימון למוסר ולמשמעת.

העידן המוסרי לא הסתגל לפניה ישירה לעיקרון שכזה. רק תדמיינו כיצד עיקרון שכזה צריך להיות מובן כיום כאשר כולם אומרים את מה שהם יודעים מהר ככל האפשר – או אפילו זה מודפס ויוצא לאור – ואף אחד לא יכול למנוע זאת. זו תהיה אשליה לחשוב שמשהו, מוסד חברתי או דבר כלשהו, יכול לעצור את זה. היום זה הזמן של הפרסום. אם כן, מה צריך לקחת את מקומו של עיקרון ישן זה שרק מי שעבר דרך מוסרית מורשה להשיג ידע? זה צריך להתחלף עם ביטחון שהידע הנקנה עצמו צריך להכיל כוח מסוים שמביא את הטוב דרך עצמו.

הרוחניות המדעית השלמה צריכה להתכוון להשיג זאת. כל ידע שנכנס לעולם דרך מדע הרוח צריך להיות מכוון כך שהוא מגדיל את הטוב דרך עצמו ודרך כוחו שלו. אתם תאמרו שהכוחות שנעשו בזמנים המודרניים עם אוצרות הידע שנרכשו במדע הרוח עדיין לא הגשימו לגמרי מטרה זו. לא, זה בגלל שהכל צריך לעשות את דרכו דרך מכשולים שונים. הרגשות הנסתרים של הטוב במדע הרוח היו הסיבה שהם נלחמו לא רק בהיגיון אלא גם בשנאה. אתם תשאלו: "האם לא כל האנשים ההגיוניים באמת שואפים לטוב?" כפי שזה באמת מובן היום, מישהו יכול לומר: "כן, כל האנשים ההגיוניים שואפים לטוב." אבל מה שבאמת נחשב זה לא שמישהו חושב שהוא אוהב את הטוב או שהוא שואף אליו, אלא שהוא רוצה אותו. שהוא לחלוטין רוצה אותו. זוהי הנקודה. אם מישהו חושב על ההישגים של הציביליזציה המודרנית מנקודת הראות של פגמיה המוסריים, פגמים מוסריים אלה שפועלים בחסר-חיים, הוא ימצא שהעולם צריך חוכמה, אשר ביחד עם היותה חוכמה, גורמת גם לטוב. מדע מטריאליסטי אדיש לטוב ולרע. הוא משתמש במה שהוא יוצר מן החומר עבור הטוב ועבור הרע, משרת את האחד באותה נכונות כמו את השני.

אם אנו מתבוננים בעולם כשלם ובמהלך התפתחותו, יש לנו נקודה היכן שאפשר לראות אולי את ההכרח במדע הרוח. זה לא מספיק לסגור את עצמנו במעגל קטן וליצור תפיסת עולם. המעגלים הקטנים ביותר מוקפים מכל צד ברשת הגדולה של האבולוציה האנושית. בואו ונביט בתוצאות הברורות והגלויות של הציביליזציה האירופאית בשלוש השנים האחרונות. אם איננו עוקבים אחר המדיניות האוסטרית אלא נכנסים עם לבבות פועמים באמת באהבה לתוך סביבתנו, אנו נראה תוצאות אלו ונתפוס את מה שהם מביאים לנו. בגלל שחלק מאיתנו מוגן בפני מה שמתפרץ כנגד אירופה היום, זו אינה סיבה לפנות הלאה מהמצב הנורא שאליו הציביליזציה המודרנית הושלכה. היא נמצאת שם כעובדה.

זה יהיה שימושי בנקודה זו להגיב על פרסום נוכחי. ספר, טוב מסוגו, שנכתב לאחרונה משתדל לשפוט מנקודת הראות של הרגש האנושי ותפיסה מוסרית את הבעיות של הסערה בעולם במשך השנתיים האחרונות. זהו ספר טוב, שיצא לאור לאחרונה, ומנסה להראות בסקירה חובקת כל כיצד אדם יכול לברוח מרשת הרשע של דם ושנאה שבה הציביליזציה המודרנית מוצאת את עצמה. זה נכתב על ידי סופר סיני שאותו ציינתי בפני כמה מידידנו לפני ארבע או חמש שנים כאישיות חשובה כאשר ספרו הראשון על המצב האירופי יצא לאור. ספר חדש זה מאת קוּ הונג מינג, סיני תרבותי ביותר, הוא טוב ומכיל הרבה חומר אובייקטיבי. הוא מגלה אדם שנמנע מהשגיאות שרבים עושים: אדם הניצב רחוק משגיאות אלו.

להרבה אנשים יש דעה היום. הרבה נפתחים לדעה זו או אחרת אודות המצב של זמננו. החלק הגדול ביותר של מה שמופיע אינו נאמר כדי לתת ביטוי למה שאנשים באמת חושבים אלא כדי להחריש את האוזניים למה שבאמת קיים. אנו רואים זרמים של שנאה זורמים דרך העולם. לאן הם הולכים? מדוע דברים אלו או אחרים נאמרים? האם אתם מדמיינים את אלו האומרים ודורשים בתקיפות: "האפיפיור צריך לנדות אומה שלמה", שהם הגיעו למסקנה זו ממאורעות אובייקטיביים? האם אתם מאמינים שאנשים אלו הם בעלי השלווה והשקט של ידע אובייקטיבי? הם אומרים זאת כדי להגן על עצמם ולא להודות לעצמם על מה שיש להודות. חלק גדול ממה שנאמר היום נועד לסגור את אוזני המאזינים. כמה אנשים לא יודו בפני עצמם במה שהם באמת צריכים להודות. הם אומרים דבר אחד או אחר רק כדי להימנע מלומר את מה שהם צריכים לומר.

סיני זה, קו הונג מינג, אינו ממשיך בדרך זו. הוא אמר: "כאשר מישהו רואה את מה שהתפתח באירופה, מה שקרה שם והכוחות הפועלים שם, הוא אינו יכול לעשות דבר, אלא להודות שהדברים הסתדרו כפי שהם. התרבות המטריאליסטית שהתפתחה במאה ה-19 חייבת להוביל לתוצאה זו וחייבת להוביל אפילו הלאה ולהסתיים בנפילת התרבות האירופאית." קו הונג מינג משוכנע למדי שהתרבות האירופאית צריכה ליפול אם האירופאים יסרבו להיות כמו הסינים ואם התנאים הסיניים לא יתפשטו על פני אירופה. הגאולה היחידה לתרבות האירופאית, כך הוא אומר, היא שהאירופאים יהיו לסינים, כלומר, יהיו סינים בנפשם. הרבה ממה שהוא אומר מרשים עמוקות. לא צריך לקחת את זה בקלות שאדם חכם היום אינו יכול למצוא שום דרך עבור התרבות האירופאית מאשר להתמזג כולה בעיקרון סיני טוב – הכל בזמן זה מוליך למגוחך. אני לא אפרט את רעיונות קו הונג מינג על הדרכים להפוך את אירופה לסין. כמובן, אנו צריכים לראות מיד שאיננו יכולים להפוך לסינים או לחזור למצב של התרבות הסינית, אבל אם לא היתה שום דרך אחרת מזו שקו הונג מינג רואה, אז מוטב יהיה להמשיך בשביל שהותווה. זה לבטח יהיה טוב יותר. מוטב להיות סיני מלהמשיך הלאה במהלך שהתרבות המטריאליסטית רודפת אחריו, בגלל שהתפוררות תהיה בלתי נמנעת. אל תאמינו שזה יכול להימנע בכל דרך ישנה ובכל שיטה.

כעובדה, מדע הרוח היה תמיד במידת-מה בהסכמה עם הדעה של קו הונג מינג – לא בנוגע לציביליזציה הסינית, אלא יותר לחלק הראשון של אמירותיו. ולכן זה טופח, כאידיאל הגדול שלו, כטיפוח ידע מעולם הרוח שמוליך אליו בחזרה, וזה גם יכול לעשות את האדם טוב דרך כוחותיו שלו. כלומר, ידע הפועל באופן מוסרי דרך כוחו שלו ומביא עימו אימפולסים מוסריים. כך, כאנשי מדע של הרוח תשובתנו לא תהיה, כמו קו הונג מינג: "להיות סינים", אלא מוטב לחפש שבילים דרך מדע הרוח כדי להביא להבשלת התרבות האירופאית, בגלל שזוהי למעשה הדרך היחידה שהיא יכולה לבוא בה. השאיפה לקראת מקורות חדשים של ידע אנושי ופעילות אנושית דרושה בהחלט לאנושות האירופאית. הדמעות המרות ביותר יכולות לסוכך על הרבה ממה שפוגש בנו כיום כאשר ספר כמו של קו הונג מינג נקרא, כי זמנים כמו שלנו הם יותר רציניים וחמורים מאשר רבים מאמינים. יש דברים רבים בחיי אנוש שמפרידים בין אדם לאדם, ובגלל הפרדה זו בין הנפשות מגיעים כל המצבים המפחידים שאנו חווים. על הפרדה זו נתגבר דרך ידע שעולה על הדעת של בני האדם מעבר לכל הפילוגים, דרך ידע שניתן לכל אדם יחיד. כל החלוקות הללו שעליהן בונה האדם היום את רגשותיו למעשה רק תקפות כאן בעולם הפיזי. כשאדם רואה את הסימפטיה והאנטיפטיה שנמזגות היום החוצה, וכשרואים שהן באות רק מן הבלתי רוחי, כאשר עם כל מזיגה זו של סימפטיה ואנטיפטיה אדם גם מכיר את הדחייה של הרוח.

כל שנאה גזענית, למשל, היא באמת גם מלחמה כנגד הרוח בגלל שתקופתנו נוטה כה חזק להילחם כנגד הרוח, ולכן יש לה כישרון לשנאה גזענית. זה אחד מן הסודות העמוקים ביותר של התרבות הרוחית של ההווה. הדרך היחידה לצאת מכך היא דרך הבנה חיה של הרוח.

רק חישבו כיצד, ברגע שאנו נרדמים והאגו והגוף האסטרלי שלנו עוזבים את גופנו הפיזי והאתרי, אנו נמצאים בעולם היכן שכל מה שמוביל לסימפטיה ואנטיפתיה פשוט לא קיים. ברגע שאחרי ההירדמות אנו מאוחדים עם אלו אשר אנו מביטים עליהם עם ההכרה של זמננו באנטיפתיה העמוקה ביותר. אנו צריכים לעבור דרך הנפשות שלהם במציאות חודרת. אנו יכולים להתרגז כמה שנרצה ולומר בעוצמה נאומים של שנאה כנגד אדם זה או אחר, אבל כשאנו נרדמים ונכנסים למציאות שבה הכל חדיר, אנו צריכים לחדור דרך הנפשות של אלה שאנו שונאים. העובדות שעוסקות במציאויות אקטואליות אלו צריכות עכשיו להיות ידועות. מה שזה עתה אמרתי זה אלמנטרי. אבל אם אדם נכנס יותר ויותר לתוך הידע של מציאות ממשית, אז לכניסה עצמה יש כוח ליצור את האימפולס של הטוב. אדם רק לומד לדעת את המשמעות האמיתית של השנאה ואנטיפתיה חסרת-שחר בעולם כאשר הוא רואה את ההשפעות שלהן בעולם הרוח. מי שיודע מהי שנאה בעולם הרוח מפסיק לשנוא שמא הוא מכניס את עצמו ישר לשירותם של כוחות רשע מסוימים.

מכיוון שמספר גדול מהרגיל של ידידים נאספו כאן לפגישה של איגוד הבניין, אני במיוחד רוצה לדבר על עניינים רציניים אלה היום. אלו ששמעו את ההרצאות האחרונות שלי יוכלו לחבר את מה שנאמר עכשיו עם מה שלמדנו לפני כן. אפילו אם סטינו מהנושא, זה יכול להשליך אור על אימפולסים רבים הפועלים באבולוציה ההיסטורית של העולם בזמן הנוכחי.

————————————————————————————————————

1. רוברט המרלינג – 1889-1830. משורר אוסטרי. כתב מחזה דתי בשם "הקדושים המעונים". ב-1860 פרסם כרך של שירים בשם "הגות ואהבה" שדרכו הוא התפרסם כמשורר עם כמיהה ליופי. (המתרגם). ↑