רודולף שטיינר

GA171 דורנאך

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 2

17.9.1916

ההשפעה של הישויות הלוציפריות והאהרימניות על ההתפתחות ההיסטורית. התפיסה הבהירה של עולם החושים והאימגינציה החופשית כמבחן של זמננו. ג'ינגס חאן^[1] והגילוי של אמריקה

אתמול, ניסינו לאפיין את הכוחות שחדרו ליוון ורומא כדי לקבל מושג על ההשפעה שנישאה הלאה מן התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית אל התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, ונתנו כמה ציונים להיכן אנו צריכים להביט היום עבור סימנים לפעילות מתמשכת של כוחות התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. אני רוצה לשאול אתכם כעת ולהפנות את תשומת לבכם פעם נוספת לתיאור שלנו של הציביליזציות של יוון ורומא.

בדרך שבה היא התפתחה, היתה הציביליזציה של יוון מקור לאכזבה גדולה לכוחות הלוציפריים. אפשר כמובן, רק לומר דברים אלה מתוך הכרה אימגינטיבית, וזה גם יהיה נכון ביחס למה שצריך להיות מוצג בפניכם היום. ההתפתחות של הציביליזציה היוונית היוותה אכזבה גדולה לכוחות הלוציפריים משום שהם ציפו למשהו שונה למדי ממנה. חישבו מה שזה אומר. הם ציפו שהציביליזציה של יוון, התקופה הרביעית של התקופה הפוסט-אטלנטית, תביא לידי-קיום את כל מה ששאפו אליו במשך הזמנים האטלנטיים. הם פיתחו על אטלנטיס פעילויות מסוימות, השפעות מסוימות וכוחות והם ציפו לראות את הפירות של עבודתם מופיעים בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. מה זה היה שהם באמת ציפו לו?

לדבר על עניינים שכאלה גורם לנו להביט ישר לתוך הנפש הלוציפרית. אנו למדים לדעת חיים לוציפריים אלה ששורדים בהתמדה, בתקווה שתוצאות מסוימות ינבעו מכך, אבל זה נפגש באופן קבוע באכזבה חדשה. איש ההיגיון ישאל באופן טבעי: "מדוע כוחות לוציפריים אלה אינם חדלים לנסות? מדוע הם אינם רואים שהם צריכים תמיד שוב ושוב להתאכזב?" שאלה כזו תהיה אנושית, ולא חוכמה לוציפרית. בכל יחס שהוא, אין הכוחות הלוציפריים צריכים להגיע למסקנה זו. נהפוך הוא, זה הנוהג שלהם להכפיל את מאמציהם בכל עת שהם מרגישים מאוכזבים.

אם כן, מה זה היה שהכוחות הלוציפריים ציפו לו מן התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית? הם רצו לקבל שליטה על כל כוחות הנפש של היוונים, כוחות נפש אלו שהיו, כפי שראינו, מכוונים לשאת הלאה את האימגינציות העתיקות של הזמן הכלדי-מצרי, ולשלב אותן בתוך היצירה של הפנטזיה שלהם. הכוחות הלוציפריים עשו זאת למאמצם לעבוד בחוזקה רבה על בני האדם של הציביליזציה היוונית שהאימגינציות שלהם, מזוככות ומזוקקות לפנטזיה, ימלאו את כל ישותם. היוונים יאבדו אז עצמם בעולם הנפש, בחשיבה יומיומית, ברגש וברצון ויהיו לגמרי מורכבים על אימגינציה חמקמקה זו שנהייתה לפנטזיה מושלמת.

אם היוונים לא היו מפתחים דבר בנפשם אלא אימגינציות מעודנות אלה לפנטזיות, אם אימגינציות מפתות אלה היו ממלאות לגמרי את נפשם, אזי הכוחות הלוציפריים היו מסוגלים לרומם את היוונים וחלק גדול מן האנושות מחוץ לאבולוציה האנושית ולמקם אותם בעולמם הלוציפרי. זו היתה הכוונה של הכוחות הלוציפריים. מן התקופה האטלנטית והלאה, זו היתה תקוותם לקבל בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית את מה שהם נכשלו מלעשות באטלנטיס. האנושות, בשלב שאליו הגיעה, היתה מאוחדת בתוך הקוסמוס. הם רצו לא פחות מאשר ליצור לעצמם עולם נפרד שבו כוח הכובד הארצי אינו קיים, ובני אדם ישכנו בקלות על-חושית מוחלטת, נתונים לחלוטין לחיים של פנטזיה. זו היתה התקווה של הישויות הלוציפריות ליצור גוף פלנטרי שיכיל את החברים האלה של האנושות שהגיעו להתפתחות הגבוהה ביותר של חיי פנטזיה. הן עשו כל מאמץ להוביל את הנפשות של היוונים הלאה מן האדמה. אם היו מצליחים, היו נפשות אלו זונחות בהדרגה את האדמה. הגופים שהיו עדיין באים לאדמה היו מתנוונים. ישויות חסרות אגו היו נולדות, האדמה היתה נופלת לתוך ניוון וממלכה לוציפרית מיוחדת היתה מתחילה. זה לא הגיע לידי מעשה. מדוע?

מצב זה לא הגיע בגלל, שמעורב עם "שיגעון של סגידה עצמית" בשירה יוונית, אם לצטט את אפלטון, היה שם את הגאונות והגדוּלה של הפילוסופיה והחוכמה היוונית. הפילוסופים היווניים – הרקליטוס, תאלס, אנקסימנס, אנקסינמדר, סוקרטס, אפלטון ואריסטו – הצילו את הציביליזציה היוונית מלהיות רוחנית לחלוטין בחיים של פנטזיה. הם שמרו את היוונים על האדמה, וסיפקו את הכוחות החזקים ביותר ששמרו את יוון בתוך האבולוציה הארצית. בתיאור זה של ההיסטוריה אנו צריכים תמיד לקחת בחשבון את הכוחות שמונחים מאחורי המציאות הפיזית והם הסיבות האמיתיות לכל מה שקורה. אם כן, זה היה בדרך זו שיוון נשמרה עבור האבולוציה הארצית.

הישויות הלוציפריות לא יכלו להשיג דבר ללא העזרה של הישויות האהרימניות. בכל כוונותיהם ותקוותם הם לקחו בחשבון את התמיכה שלהן. באמת, זה תמיד צריך להיות ששני כוחות שואפים יחדיו בסוג זה של פעולה. בדיוק כפי שהישויות הלוציפריות היו מאוכזבות ביוון, כך היו הישויות האהרימניות מאוכזבות ברומא מן הדרך שבה התפתחה. הישויות הלוציפריות רצו להוביל את הנפשות היווניות הלאה מפלנטת האדמה והישויות האהרימניות רצו לרכז את מאמציהן לתוך האדמה כך שהציביליזציה הרומאית תקבל צורה מיוחדת. הישויות האהרימניות הפעילו את המאמצים החזקים ביותר שלהן ברומא, כפי שהישויות הלוציפריות עשו ביוון. הן חישבו שהתקשות מסוימת תצוץ על האדמה שתובא על ידי צייתנות עיוורת לחלוטין וכניעה לרומא. מה רצו הכוחות האהרימניים להשיג ברומא? הם רצו לייסד אימפריה רומאית שתתפרס על כל העולם הידוע, שתחבוק בתוכה כל פעילות אנושית. זה היה אמור להיות מכוון ישירות מרומא עם הריכוז המחמיר וההתפתחות המירבית של חוק העוצמה. הם חשבו לייסד מנגנון שיכלול כנושא את כל החיים הדתיים והאמנותיים. מטרתו תהיה לדכא כל אינדיבידואליות, וכל העמים והאנשים יכילו רק כמה חלקים קטנים ממכונת מדינה כבירה זאת.

תודות לבהירות של הפילוסופים שלה, לא נכנסה יוון בשאננות לתוך החלום הלוציפרי, ורומא לא התקשתה לפי השאיפות של הכוחות האהרימניים, בגלל שגם ברומא פעל משהו כנגדם. תיארתי זאת בהרצאה האחרונה כאידיאלים רומאיים, אבל האידיאלים הפוליטיים והצבאיים שהתפתחו אז לא היו יכולים לעמוד בפני אהרימן לבדם. בתוך הציביליזציה הרומאית הכוחות האהרימניים נאספו למתקפה רבת-מימדים. מאמץ זה היה כמו חזרה על מאמציהם שנעשו בזמנים האטלנטיים, והיא התפתחה לכוח ולעוצמה אינסופיים. זה היה רק מהצד האחר שהכוונות האהרימניות התעכבו. תחילה הם נמנעו על ידי משהו שבמבט ראשון צריך להיחשב כתכונה נמוכה יותר באופי הרומאי, אבל זה לא מה שקרה. למעשה, הרומאים הצטרכו למה שאני ניסיתי לתאר בהרצאה האחרונה עם מעט אנטיפטיה. הם הצטרכו לחוסר הרחמים שלהם, לאגואיזם העקשני שלהם, שהמשיך להסעיר את הרגשות, והיה יכול לצעוד כנגד הכוחות האהרימניים. ההיסטוריה הרומאית – אני מבקש מכם במפורש לציין זאת – אינה גילוי של הכוחות האהרימניים. גם אם הם עומדים מאחור זהו קרב כנגדם. אם הכל מבולבל ונמצא בחיפוש עצמי, ונראה כנוטה יותר ויותר לקראת פוליטיזציה של העולם כולו, זה רק בגלל שבדרך זו אפשר להתנגד למכניזם האהרימני.

כל זה לבד לא היה מועיל הרבה. גם רומא קיבלה את הנצרות, אשר ברומא קיבלה צורה שנתנה לאהרימן הזדמנות נפלאה להשיג את מטרתו מכיוון, שדרך השקיעה הרוחנית של השלטון הרומאי שהשתנה לאפיפיורות, המכניות של התרבות היתה יכולה להיות מושלמת. וכך כוח חיצוני אחר הובא כנגד אהרימן, שפעל עם הרבה יותר כוונות חיצוניות מאשר לוציפר. אהרימן, כפי שראינו, הפנה את הכוחות של הנצרות לשירותו. כוח אחד הובא כנגדו. זו היתה המתקפה של השבטים הגרמאניים שנגרמה על ידי ההגירה של עמים באירופה. דרך מתקפה זו על רומא, המיכון של העולם תחת האימפריה הרומאית חובקת-כל התעכב. אם תלמדו את כל שקרה בהגירה של עמים אלו, אתם תמצאו שתקבלו ראיה אמיתית לתוך זה כשתראו זאת מנקודת ראות זו. בכל פעם שהגירה של עמים התרחשה בעולם הרומאי, ההיסטוריה הרומאית אינה באה לקיצה, אבל הכוחות האהרימניים, שנאבקו דרך ההיסטוריה שלהם על ידי הרומאים, נהדפו.

כך פגש אהרימן את אכזבתו. כפי שלוציפר פגש את אכזבתו שלו. אבל הם ייקחו את מבחנם שנית בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית בהחלטה נחושה יותר. כאן זו הנקודה שבה אנו צריכים להשיג הבנה של הכוחות הפועלים בתקופתנו, בה במידה שהבנה כזו אפשרית היום.

התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית גם עומדת בנקודה המרכזית שלה ב-333 אחרי הספירה. היא נגמרת בערך ב-1413 אחרי הספירה ומתחילה ב-747 לפנה"ס. זהו מהלך התאריכים המשוער. אמרתי לכם זה עתה שהאכזבה של לוציפר ואהרימן מהצורות של הציביליזציות הרומאית והיוונית היו בדויות, הן הובילו אותם לעשות מאמצים גדולים יותר בתקופתנו הפוסט-אטלנטית החמישית. המאמצים שלהן כבר בפעולה בכוחות האנושיים והם פעילים מהמאה ה-15. זה לא משנה אם משהו קורה כמה עשורים מוקדם יותר או מאוחר יותר. במציאות הפיזית החיצונית, אשר לוקחת את הצורה של "האשליה הגדולה", דברים לפעמים נמצאים במקום לא נכון.

העובדה היא שהציביליזציה הרומאית היתה יכולה להישמר באבולוציה של האנושות כפי שהיתה בזכות המאורעות שהביאו לנדידת העמים. אם רומא היתה מתפתחת בדרך כזו שאימפריה מכנית חובקת-כל היתה צצה, היא היתה רק ראויה למגורים עבור אנשים חסרי אגו שהיו נשארים על האדמה אחרי שלוציפר היה מושך את נפשם על השביל של התרבות והאמנות היוונית.

אתם רואים איך אהרימן ולוציפר פועלים יחדיו. לוציפר רוצה לקחת את נפש האדם הלאה ולייסד עם בני האדם פלנטה משלו. אהרימן צריך לעזור לו. בעוד לוציפר מוצץ את המיץ מתוך הלימון, כפי שמצץ, אהרימן מעביר את זה החוצה, ולכן מקשה את מה שנשאר. זה מה שהוא ניסה לעשות עם הציביליזציה של רומא. כאן יש לנו תהליך קוסמי חשוב שהולך הלאה – הכל בזכות הכוונה וההחלטה של כוחות לוציפריים ואהרימניים. כפי שאמרתי, הם היו מאוכזבים. הם המשיכו במאמציהם והעידן הפוסט-אטלנטי החמישי שלנו עדיין צריך ללמוד כמה חזקה מתקפה זו. הם כעת רק מתחילים אבל הם יהיו יותר ויותר חזקים. תקופה זו צריכה גם ללמוד שהצורך להבין התקפות אלו יהיה גדול מתמיד. בהתחלת התקופה הישויות המפגרות אינן יכולות לעבוד בעוצמה. ועדיין, אנו רק בהתחלה, ואפילו כך זה נהיה גלוי רק מאוחר יותר, הכוחות הלוציפריים והאהרימניים מתחילים להפעיל את כוחם לפני גמר התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית.

כדי להבין כיצד כוחות אלו פועלים בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, אנו צריכים להפנות לרגע את תשומת לבנו למה שנועד לאדם במהלך הנכון והנורמלי של האבולוציה שלו. הכוונה היתה שהוא ייקח צעד אחד הלאה. הצעד שנלקח על ידי האנושות בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית מתגלה בתרבות של היוונים ובהתפתחות הפוליטית של הרומאים, וזה היה דרך הקרב עם לוציפר ואהרימן שהתרחש מה שהתכוון למעשה. כוחות מתנגדים אלה הם תמיד כאלה שהם מותאמים לתוך התוכנית המתקדמת של העולם. הם שייכים אליה והם דרושים שם ככוחות נגד. אבל איזה איכויות מיוחדות צריך לפתח האדם של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית?

אנו יודעים שזוהי התקופה של ההתפתחות של נפש התודעה, וכדי להגשים זאת, מספר כוחות – כוחות נפש וגוף – צריכים להיות פעילים. תחילה, תפיסה בהירה של עולם החושים נדרשת. זה לא היה קיים בזמנים מוקדמים בגלל, שכפי שידוע לכם, יסוד אימגינטיבי, חולמני שיחק בהתמדה בתוך הנפש האנושית. היוונים עדיין היו בעלי פנטזיה אבל, כפי שראינו, אחרי שהפנטזיה והאימגינציה השתלטו על האנושות, כפי שקרה ליוונים, נהיה הכרחי עבור האדם לפתח את היכולת לראות את העולם של הטבע החיצוני מבלי ההארה של החזון שעומד מאחוריו. איננו צריכים לדמיין שחזון שכזה צריך להיות מטריאליסטי. נקודת ראות שכזו היא בעצמה תפיסה אהרימנית סוטה של המציאות החושית. כפי שצוין לפני כן, ההתבוננות במציאות החושית היא מבחן מחייב של הנפש האנושית בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו.

המבחן האחר הוא להציג אימגינציה חופשית צד בצד עם מראה בהיר של המציאות – באופן כלשהו, סוג של חזרה על התקופה המצרית-כלדית. אם לדייק, האנושות לא התקדמה כל כך במבחן זה. אימגינציה חופשית כחיפוש דרך מדע הרוח אומר אימגינציה לא כפי שהיתה בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, אלא חופשית ובלתי מזוקקת לתוך פנטזיה. זה אומר אימגינציה שבה האדם נע כה חופשי כפי שהוא עושה רק באינטלקט שלו. זהו המבחן האחר של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. הגילוי של שני הכשרים שהוליכו להתפתחות נכונה של נפש התודעה בתקופתנו הנוכחית.

לגתה היתה הבנה נהדרת של תפיסה ברורה זו, אשר בניגוד לנקודת הראות המטריאליסטית, הוא תיאר כתופעה הבראשיתית. (Urphänomen). אתם תמצאו שזה נידון באריכות בכתביו של גתה, ודיברתי על כך בהסבר שלי על התופעה הראשונית. תפיסת המציאות שלו היא ברורה וגם של התופעה הראשונית. גתה לא רק נתן את האימפולס הראשון לתפיסה חופשית מכל תמונה, אלא גם עבור אימגינציה חופשית.^[2] מה שהוא נתן לנו בפאוסט, גם אם הוא לא הלך רחוק בכיוון של מדע הרוח, ובהשוואה עם מדע הרוח זה פחות או יותר אינסטינקטיבי, זה עדיין האימפולס הראשון לחיי אימגינציה חופשיים. זה לא עולם של פנטזיה בלבד, ועדיין ראינו כמה עמוק עולם זה של פנטזיה באמת שמתפתח באימגינציה חופשית בדרמה הנפלאה, פאוסט.

כך בנוגע לתופעה ראשונית זו, יש לנו את מה שגתה קרא תפיסה אינטלקטואלית טיפוסית. אתם תמצאו זאת מתואר בפרטים בספרי חידת האנושות.^[3] אופנה זו של מחשבות צריכה להמשיך ולהתפתח. האנשים של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית אינם צריכים רק לראות את המציאות. הם צריכים לחיות עם המציאות. הם צריכים להיות עסוקים, כמו גתה, ולעבוד באורח שונה למדי מזה של הפיזיקאים המטריאליסטיים, באמת לעשות שימוש כזה בציוד במעבדות שלהם שהם ייצרו את התופעה הראשונית עבורם. הם יצטרכו להחליט על הדרך שבה הם ישיגו את התופעה הראשונית לתוך חיי המעשה. כידוע לכם זה תופס שליטה בתוכנו בכל מקום בטבע. הכוונות של האנושות שבאה מאימגינציה חופשית צריכות להיכלל בתופעה הראשונית של הטבע. מצד אחד בני האדם יצטרכו לכוון את מבטם לעולם החיצוני מבלי לחשוב על עצמם, לעבוד בו ולהשיג את הידע שלו. מצד שני על ידי שימוש רב עוצמה בנפשותיהם הם יצטרכו להביא אותם כולם לידי תנועה פנימית כדי למצוא את האימגינציה של פעילות חיצונית וידע חיצוני. בהדרגה, נפש התודעה והתרבות שלה ישיגו שינוי זה.

לבטח יהיו מקרים חד-צדדים בתקופת תרבות זו. זה יקרה מבלי שנאמר על זה דבר. ההכרה תכוון את מאמציה רק החוצה, כמו אצל בקון,^[4] או רק פנימה כמו אצל ברקלי.^[5] כבר דיברנו על זה. החיים האימגינטיביים המשביעים רצון מבפנים לא מתגלים מבלי סוג של השפעה מפריעה. אבל אפילו כעת אנו יכולים להצביע על רגעים בהתפתחות זו כאשר מישהו מרגיש חיים אימגינטיביים חופשיים אלה נובעים בנפשו. בהתחלות אלו זה עדיין במידה רבה בלתי חופשי, אבל אנו נראה כמה משמעותי הוא אדם כמו יעקב בוהם,^[6] שהרגיש כיצד זה מנסה להתפתח בנפשו כמעט מיד אחרי שהתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית החלה. הוא הביא זאת לידי ביטוי באורורה שלו, ואנו יכולים להרגיש כשאנו קוראים זאת כיצד חיים אימגינטיביים פעלו בתוכו. הם צריכים להיות חופשיים. בוהם עדיין הרגיש אותם קצת בלתי חופשיים. אולם הוא ידע שזו יצירה אלוהית שפעלה בתוכו. אם כן, בוהם היה, במובן מסוים, בקוטב ההפוך לבקון, שמאמציו תמיד כיוונו את תשומת לבו אל העולם החיצוני. יעקב בוהם היה שקוע לחלוטין בעולם שבפנים, ותיאר עולם זה באופן יפה ביותר באורורה: "אני מצהיר בפני האל", הוא אומר בגלל שהוא מדבר על נפשו הפנימית, "שאיני יודע כיצד זה עבר בתוכי." הוא מתכוון בכך כיצד האימגינציה צומחת בו. "מבלי להרגיש את הדחף של הרצון, אני גם לא יודע מה אני צריך לכתוב."

כך בוהם דיבר על ההתרוממות של האימגינציה עצמה. הוא גילה את ההתחלה של הכוחות שצריכים להתחזק בהדרגה באדם של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית.

"אני מכריז בפני האלוהים שאיני יודע כיצד זה בא אלי. מבלי שארגיש את האימפולס של הרצון, אני גם לא יודע מה אני צריך לכתוב. הרוח מצווה עלי בידע גדול ונפלא מה שעלי לכתוב, כך שלעיתים קרובות איני יודע אם אני בעולם זה עם רוחי, ואני שמח מאוד שידע מתמשך ובטוח ניתן לי."

בוהם תיאר את הזרימה של העולם האימגינטיבי. אנו יכולים לראות שהוא חש הרמוניה ומנוחה בנפשו, והוא תיאר כיצד נפשות בני האדם, בהתקדמות הנורמלית של האבולוציה שלהן, תילקחנה על ידי הכוחות הפנימיים שלהן, שיצמחו חזקים יותר בהם בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. אבל אדם צריך לקחת בעלות עליהם בישות הפנימית הטהורה של הרוח ומכאן למנוע שבילים עוקפים. במאה ה-17 אפשר היה לדבר הרבה על כוחות אלו באופן שבוהם עשה, כשדיבר כאדם המסור לחלוטין לכוחות הצדק האלוהים.

המטרה הראשית בעבודה של הכוחות הלוציפריים והאהרימניים בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית, כוללת גם את התופעות הראשוניות ואת ההתפתחות של האימגינציה החופשית, ומטרתם היא לעכב כוחות אלו מלצמוח באדם. הכוחות הלוציפריים והאהרימניים פועלים בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית כדי להפריע לכוחות אלו בנפש האנושית, לנצל אותם למטרה מוטעית, והם מביאים את נפש האדם אל מחוץ לספירת האדמה כדי לייסד ספירה חדשה משלהם. הרבה דברים צריכים לפעול יחדיו כדי להפריע להתגלות איטית ונכונה של כוחות אלו. רשמו היטב שאמרתי התגלות שקטה ואיטית בגלל שתקופה שלמה של 2160 שנים, שהתחילה ב-1413 אחרי הספירה, וצריכה להביא התגלות הדרגתית של הכוחות שאותם נקבתי בשמם, כלומר, אימגינציה חופשית והתפתחות ההדרגתית של עבודה עם התופעה הראשונית. בפרק זמן של ההתחלה הראויה שמו הכוחות הלוציפריים והאהרימניים את כל משקלם באופוזיציה כנגד אבולוציה נכונה זו. כאשר אנו נושאים בדעתנו שהכל מוכן על ידי העולם שמעבר לאדמה הרבה לפני שזה קורה, לא נהיה מופתעים למצוא הכנות שנעשות כדי להביא את הכוחות החזקים ביותר האפשריים של התנגדות כנגד האבולוציה הנורמלית של האנושות.

כבר ראינו כיצד הכוחות הלוציפריים והאהרימניים מוזגים את מה שפיתחו בזמנים האטלנטיים לתוך יוון ורומא. כעת, באופן שונה, הם ניסו לחזור על מאמצים אלה לפני שהגיעה התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. אתם לא תהיו מופתעים כאשר אני אומר שגם עבור התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית צריך להיות נוכח אימפולס רב-עוצמה המביא עימו במובן הלוציפרי והאהרימני את עבודתם מאטלנטיס. אנו יודעים שההשפעה של אטלנטיס מתפשטת החוצה מאזור שנקרא אטלנטיס אפילו על ידי אפלטון. בואו ננסה לדמות את אטלנטיס כאן, ואז כאן בצד ימין תהיה אירופה ואסיה, וכאן מצד שמאל תהיה אמריקה. הכוחות האטלנטיים העתיקים, כולל הכוחות הלוציפריים הישנים והכוחות האהרימניים, מתפשטים החוצה מאטלנטיס. חלק מסוים מכוחות אטלנטיים אלה חזרו לאחור ופעלו בתקופתנו הפוסט-אטלנטית החמישית ככוחות לוציפריים ואהרימניים. כלומר, חלק מן הכוחות הטובים, שהיו טובים וצודקים בזמנים האטלנטיים, ונישאו הלאה לזמננו נהיו לכוחות לוציפריים ואהרימניים. רק המרכז השתנה לאיזור אחר.

אטלנטיס, כפי שאנו יודעים, נעלמה והמרכז עבר לאסיה. אתם צריכים לדמיין זאת בצד האחורי של ציורי. ההשפעות של התרבות האטלנטית העתיקה מתפשטות החוצה ממנה כהכנה לתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית.

הכוונה היתה להפוך אותה ללוציפרית ואהרימנית. אלו היו למעשה הצאצאים של המורים האטלנטיים הישנים שעבדו כעת ממקום באסיה. שם חונך כוהן להביט – להיות בעל חזון מאוחר, כפי שהיה, של מה שהאטלנטיים קראו "הרוח הגדולה", ולקבל את פקודותיה. את זה דיווח הכוהן לאיש צעיר בעל אנרגיה יוצאת מהכלל וכוח אשר, על ידי הסגולה של סמכות זו, קיבל מקהילתו את השם "השליט הגדול של האדמה". זה היה ג'ינגס חאן. הרוח הגדולה, דרך אלו שבאו בעקבותיו ודרך כומר זה, נתנה לג'ינגס חאן את הפקודה לכנס את כל הכוחות של אסיה לפזר את ההשפעה שתוביל את התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית בחזרה לצורה לוציפרית. כוחות אלו – והם היו הרבה יותר בעלי עוצמה מן הכוחות שנוסדו בתרבות היוונית – כולם פעלו לסוף זה. אימגינציה חופשית השתנתה לישנה לאימגינציה בעלת חזון. נעשה כל מאמץ כדי להרדים את נפש האדם לניסיון חלומי עמום של אימגינציה במקום חוויה חופשית מלאה לפני ולפנים בהבנה ברורה.

הכוחות המיוחדים שנשמרו מאטלנטיס, יועדו לשאת את השפעתם אל המערב ולעשות את תרבותו בעלת חזון. אז זה היה מתאפשר להפריד את נפשות בני האדם מן האדמה וליצור יבשת חדשה, ועימם גוף פלנטרי חדש. כל אי הנחת וההפרעות שבאו לתוך האבולוציה של האדם המודרני דרך הפלישות המונגוליות קשור עם זה. מה שנכנס לתוך התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית – כל חוסר המנוחה הזה, שהוכן לפני זמן רב, אינו יותר מאשר המאמץ הכביר שנעשה מאסיה להביא לתרבות אירופאית בעלת חזון. זה חתך אותה מהמצבים של האבולוציה הנוספת שלה והוביל אותה הלאה מן האדמה, כמו שהמזרח חווה שוב ושוב הרגשה זו של מלאות בחזון ורצון להיות זר לאדמה.

היה צורך במשהו שיהווה משקל נגד לנטייה זו. נטייה מנוגדת היתה צריכה להיווצר ככוח מנוגד שנע מכיוון של האבולוציה הנורמלית של המין האנושי. כוונת ההשפעה של הכמרים של ג'ינגס חאן היתה להביא סוג של שמחת חיים וקלילות למין האנושי שתמשוך את האדם מהאדמה. מהצד השני, משקל מתאים היה צריך להגיע אל האדם ממשקל האדמה. זה סופק דרך הגילוי של העולם המערבי. אמריקה, עם כל מה שיש בה, התגלתה ועימה כובד האדמה, התשוקה להישאר על האדמה ניתנה לאדם. הגילוי של אמריקה וכל מה שקשור עם זה, והדרך שבה האדם נשא את חייו לכל המקומות החדשים של האדמה, כל זה, כשרואים אותו בהקשר רחב, מראה עצמו כמשקל נגד לפעילות ג'ינגס חאן. אמריקה היתה צריכה להתגלות כך שהאדם יגדל קרוב יותר לאדמה, ויהיה יותר ויותר מטריאליסטי. האדם היה צריך משקל וכובד כדי לתת שיווי משקל לרוחניות שהיוותה המטרה של צאצאי "הרוח הגדולה".

ביחד עם תהליך נורמלי זה היכן שההתרחשות של פעילות חיי האדם התרחבה לאמריקה, אנו מוצאים את הכוחות האחרים, הכוחות האהרימניים של "הרוח הגדולה", שמתערבים שוב. השפעה שבאה מאמריקה לאירופה, והשפעה אחרת הגיעה מאסיה והתפשטה באמריקה. כך, כוחות נורמליים מתפתחים דרך הגילוי של אמריקה וגם מתקפה אהרימנית רבת עוצמה. הם פעלו בעוצמה פחותה בהתחלה, אבל ימשיכו לפעול בזמננו והלאה לתוך העתיד. אנו צריכים ללמוד להכיר כוחות אהרימניים אלה.

מה שרומא השיגה בכנסיה ובמדינת הכנסיה נתפס על ידי השפעה אהרימנית. בעוד שזה קל יחסית לראות כיצד ההשפעה הלוציפרית פעלה על ג'ינגס חאן – יש לנו ידע מדויק של העובדה שהכומר קיבל חניכה על ידי חסיד של "הרוח הגדולה" – זה הרבה יותר קשה לומר כיצד הרוח האהרימנית פועלת. זה בגלל שההשפעה האהרימנית היא מפוזרת. אבל אתם צריכים רק ללמוד כיצד ספרד, במפורש רומאית קתולית כפי שהיתה, הוקסמה על ידי כל האוצרות של הזהב שהתגלו באמריקה. איזו אחיזה היתה להם בה! אתם יכולים לראות איך רוח הרפאים שפעלה על הרומאיות הישנה, היתה עדיין חזקה בשליט כמו פרדיננד מקסטיליה או בצ'רלס החמישי, שליט אנגליה, הממלכה שבה "השמש לעולם אינה שוקעת". לימדו את התגובה של אירופה לגילוי ההדרגתי ופתיחתה של אמריקה ותראו איזה פיתויים באו מכיוון זה. קחו את כל זה, זוהי היסטוריה של פיתוי ארוגה בהיסטוריה שהולכת במהלכה הרגיל.

בבקשה, אל תלכו ותאמרו שהצגתי את גילויה של אמריקה כמעשה אהרימני. למעשה אמרתי בדיוק את ההיפך. אמרתי שאמריקה היתה צריכה להתגלות ושהמאורע כולו היה הכרחי עבור ההתקדמות של העולם. כוחות אהרימניים נכנסו ומיקמו את עצמם כאופוזיציה אלימה למה שקרה באופן נכון למדי במהלך הנורמלי של ההתקדמות. הדברים אינם כה פשוטים שאנו יכולים לומר: "יש לוציפר, יש אהרימן. הם פועלים ומתנהגים בדרך כזו או כזו, ומחלקים את העולם ביניהם." הדברים בשום אופן אינם כה פשוטים.

אם כן, אנו מוצאים הרבה כוחות שפועלים יחדיו כאשר אנו מקשיבים להם בשטח הפעילות שלהם מאחורי המישור הפיזי. כוחות אלו משתלטים על כוחות אחרים. הם מנסים לתפוס את הכוחות באדם שממשיכים הלאה מן התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית כדי לסלף אותם ולגרום להם לשרת את מטרותיהם. הביטו באדם כמו מקיאוולי.^[7] תמצאו בו את הסמל לפוליטיזציה של המחשבות שמתחילה ברנסנס. הוא התגלות אמיתית של התהליך כולו. הוא היה רוח גדולה ורבת-עוצמה אבל כזה אשר, תחת המתקפה של הכוחות שסיפרתי לכם עליהם, הביא לחיים שוב את הגישה השלמה של חשיבה ונפש שמקורה ברומא האלילית של הזמנים העתיקים. יש לכם תמונה אמיתית של מקיאוולי כאשר אתם לומדים את ההיסטוריה של זמנו ורואים אותו, לא כאישיות יחידה, אלא כביטוי בולט של רבים החושבים באותה דרך. אתם יכולים לראות בו את אותם כוחות המנסים להסתער קדימה בכל המהירות, מביאים לעזרתם את הכוחות התורשתיים – ומכאן לוציפריים – כוחות שנשארו מאחור. אם הדברים היו מתרחשים כפי שמקיאוולי רצה, כל אירופה היתה נהיית למכונה פוליטית. כנגד המתקפה הפוליטית של כוחות שכאלה עומדים הכוחות שפועלים בכיוון הנורמלי. שוב ושוב דמות כמו מקיאוולי, שהיה פוליטי לחלוטין והפנה את המחשבות של כל האנשים לחשיבה פוליטית, אנו יכולים למקם ליד דמות גדולה אחרת, תומאס קמפיס,^[8] שהיה גם כן בן דורו של מקיאוולי. הוא עמד לחלוטין בתוך האבולוציה האיטית וההדרגתית, הוא פעל לאט ובהדרגה. הוא היה כל דבר מלבד אדם של פוליטיקה.

כך אנו יכולים לעקוב אחר כמה זרמים בהיסטוריה. אנו נמצא זרמים נורמליים וגם נמצא זרמים שזורמים מזמנים מוקדמים יותר ויש להם שימוש על ידי הכוחות שעליהם סיפרתי לכם. הרבה כוחות פועלים יחדיו בהיסטוריה וזה חשוב להביט וללמוד את הקשרים שלהם. אדם כמו יעקב בוהם הרגיש שאימגינציה חופשית צומחת בתוכו. אנו יכולים לומר על אדם כזה שהוא חיזק את עצמו כנגד התקפה של לוציפר ואהרימן דרך כל האופי של חיי הנפש שלו והצליח בהולכו ללא הפרעה דרך השביל הישר של האבולוציה.

במזרח אירופה, עם כל התרבות של המזרח, אנו מוצאים מספר גדול של אנשים הסובלים קשות תחת ההשפעה של לוציפר. ההשפעה שלו, כידוע לנו, היא למשוך את האדם שוב ושוב מן האדמה. למשוך אותו החוצה מגופו הפיזי כך שהוא ייפול תמיד לתוך מצב שבו יהיה לא יותר מאשר חזיון של עצמו, לגמרי נפש. זוהי הנטייה שהורכבה לתוך מזרח אירופה.

ההרגשה של היות מורכב לתוך כיוון אחר ניתנה למערב. העולם של האימגינציה נמשך מטה לתוך הגוף הפיזי הכבד, כך שמה שבאמת צריך להיות אימגינציה חופשית הפועלת רק בנפש ונהייתה במקום זה משהו שדוחף בחוזקה את הנפש מטה לתוך האורגניזם, וגורם גם לאורגניזם לחיות על אימגינציות. אתם בקושי יכולים למצוא תיאור משמעותי יותר למה שאני מתכוון מאשר במילים של אלפרד דה מיסה^[9] כשהוא מתאמץ לתת לנו תמונה של מצב נפשו. דה מיסה הוא אחד המרגיש את הנוכחות של חיי האימגינציה בתוכו, אבל הוא גם מרגיש את ההתקפה על חיים אלה של אימגינציה אשר מבקשים לרדת ישר מטה לתוך הטבע הגופי. חיים אלה של אימגינציה, שאינם שייכים לטבע הגופני, אלא צריכים להתפתח באופן חופשי, בריחוף פנימה ולהתקיים בטוהר כדברים של הנפש, נלקחים על ידי הגרביטציה הארצית ועל ידי מה ששייך לגוף. בספרו: Elle et lut, שאותו כתב בגלל יחסיו עם ג'ורג סנד, תמצאו תיאור יפה של חיי נפשו. אני רוצה לצטט כאן קטע שישמש כדי להראות כיצד הרגיש בעצמו כדי להתמקם בתוך חיי האימגינציה שהם מקום ההתרחשות של ניגודים ומחלוקות. הוא אמר:

"הבריאה בלבלה והביכה אותי. גרמה לי לרעוד. הביצוע, תמיד לאט מידי עבור תשוקתי, לבי מתחיל לפעום ברחבות. תוך כדי בכי ואיפוק עצמי לגבי הבכי הפורץ, נולד רעיון. ברגע לידתו זה שיכר אותי, אבל בבוקר הבא זה מילא אותי בגועל ותיעוב. אם אני מנסה לרכך ולשנות את זה, זה רק נעשה יותר גרוע ובורח ממני כל הזמן. זה יהיה טוב יותר עבורי לשכוח את זה ולחכות לאחר. אבל כעת אחר זה בא אלי במבוכה שכזו ובאופן כה חסר גבולות שישותי הדלה אינה יכולה לתפוס אותו. זה מדכא אותי, מענה אותי, עד שזה נהיה מודע. אז בא סבל אחר, הלידה של הייסורים, באמת כאבים פיזיים שאני לא יכול להגדיר. כאלה הם חיי כשאני נותן לעצמי להיות נשלט על ידי ארטיסט ענק זה הנמצא בתוכי."

שימו לב לניגוד עם בוהם, אשר חש את האל בתוכו. אצל מיסה זהו ארטיסט ענק: "זה היה טוב יותר שחייתי כפי שהחלטתי, מקדיש עודף של כל סוג של צו להרוג תולעת מכרסמת זו, שאחרים מכנים אותה בצניעות, השראה ואני לעיתים קרובות מכנה אותה בפתיחות, מחלה."

כמעט כל משפט מציטוט זה ניתן להשוות עם משפט שציטטנו מבוהם. כמה טיפוסי ויוצא דופן! זיכרו את מה שאמרתי זה עתה, שאבולוציה נורמלית מבקשת להתקדם לאט. יהיה לנו יותר לומר על כך מחר. כאן, כפי שתיארתי על ידי דה מיסה, זוהי אחריות פראית. זה יכול להיות מספיק מהיר. התמונה שהוא נותן לנו כאילו שהוא בודק עצמו היא נהדרת. "הבריאה מפריעה ומבלבלת אותי, היא שולחת אותי בחיל ורעדה", הוא אומר, בגלל שזה הולך ונהיה מהר יותר ויותר וסוער עליו מהצד האהרימני, מדאיג מה שעדיין מנסה להתקדם לאט.

"כשענפיי תלויים ברפיון ובאיפוק עם קושי מבכי הרוצה לפרוץ החוצה…" חישבו על כך! האימגינציות פועלות כה בפיזיקאליות בתוכו שהוא מרגיש כאילו הוא בוכה כשהם מוצאים ביטוי בתוכו.

"נולד בי רעיון. ברגע לידתו הוא שיכר אותי, אבל בבוקר הבא הוא מילא אותי בגועל ותיעוב." זה בגלל שזה בא מן האורגניזם שלו ולא מנפשו!

"אם אני מנסה לרכך ולשנות אותו, זה רק נהיה יותר גרוע ובורח ממני לגמרי. מוטב שאשכח אותו ואחכה לאחר." כאן הוא רוצה ללא הפסקה ללכת מהר יותר, מהר יותר ממה שהאבולוציה הנורמלית יכולה ללכת.

"אבל כעת אחרים אלה באים עלי בתדהמה שכזו ובמימדים חסרי גבולות שכאלה שישותי העלובה אינה יכולה לתפוס זאת. זה מדכא אותי, מענה אותי, עד שניתן להבין את זה. ואז בא הסבל האחר, ייסורי הלידה, כאבים פיזיים ממשיים שקצת קשה לי להגדיר." אז, כאשר הוא מביט באמן ענק זה שעובד בתוכו, הוא אומר שמוטב שיעקוב אחרי החיים שסימן עבור עצמו. שאין להם דבר עם כל העולם האימגינטיבי, בגלל שהוא מכנה אותו מחלה.

כעת תיקחו בדרך של ניגוד, את מה שאמר יעקב בוהם: "אני מצהיר בפני האל, אני עצמי איני יודע כיצד זה עבר בתוכי." כאן יש לכם ביטוי של שמחה ואושר. מבוכה ובלבול, מצד שני, אפשר לשמוע במילים של דה מיסה: "הבריאה מפריעה ומבלבלת אותי, היא מכניסה בי רעד ורטט. מיומנות של ביצוע, תמיד לאט מידי עבור תשוקתי, לבי מתחיל לפעום בפראות."

אצל בוהם הכל זה הנפש, וכאשר הוא רוצה לכתוב, הוא אינו מרגיש כמו אמן ענקי שעושה אותו בלתי מאושר, שמכתיב לו, אלא רוח. הוא מרגיש שהוא מובל לתוך העולם שם הרוח מכתיבה לו. הוא נמצא בעולם הזה והוא מאוד שמח להיות שם בגלל שזרם של ידע ניתן לו שזורם לאט ובהתמדה. בוהם נוטה לקבל זרם איטי זה של ידע. הוא אינו מוצא שזה איטי מידי בגלל שהוא לא המום על ידי כוח המתקפה המהיר שתיארתי בפניכם. נהפוך הוא, הוא מוגן מפניו.

אם הזמן מרשה אנו יכולים להציג הרבה יותר דוגמאות של דרכים שבהן אדם אינדיבידואלי ממוקם בתהליך העולמי. הדוגמאות שבחרתי הם מאלו ששמותיהם השתמרו בהיסטוריה אבל, בעיקרו של דבר, כל המין האנושי נתון לאותם מצבים בדרך זו או אחרת. אני רק בחרתי את הדוגמאות המסוימות הללו כדי לבטא את מה שבאמת נפוץ ורווח, ועל ידי לקיחת מקרים מיוחדים יכולתי לתת לכם תיאור של זה במילים. אם תנסו לסקור את מה שאמרנו, תוכלו להבין הרבה ממה שהגיע במהלך האבולוציה.

זה יהיה אפשרי למדי בהקשר זה ללמוד הרבה תופעות אחרות של החיים. אם אנו מגבילים את עצמנו היום לחיים הרוחיים, ובייחוד לאזור המיוחד של חיי הרוח הכולל ידע והכרה, נוכל למצוא בו איכויות שהן אופייניות לאדם המודרני, ההכרה שעושה דברים רבים בחיים ניתנים להבנה. מכיוון שאין זה אפשרי לומר הרבה אודות החיים החיצוניים של ימינו, מגיעים לדעות הקדומות הקיימות ובגלל שנפשו של האדם תחומה כה עמוקות במצבים של הזמנים שבהם הוא חי, אתם תבינו ללא קושי שזוהי רק דרך מוגבלת שבה אני יכול לדבר על הדברים שנושאים את השפעתם ישר לתוך ההווה המיידי. זה לא יכול להיות אחרת, כפי שהבהרתי לכם פעמים רבות. אני רוצה לציין תופעה מסוימת של זמננו שהיא פחות נחשבת כדי לעורר יצרים ורגשות. הרשו לי לתאר כמה תופעות שאבחר מתוך החיים של ההכרה והרגש. אני חושב שתמצאו אותם כמסתתרים ביסוד כל מה שאני אומר אודות הכוחות שפועלים בתקופה פוסט-אטלנטית חמישית זו. אנו נתאר תחילה תופעות אלו בדרך היסטורית טהורה כדי שאחר כך נראה את יחסם לכוחות אלו.

הבה וניקח תחילה את התופעה שבה אנו כולנו מרגישים בהכרח עניין עמוק ביותר. יש משמעות עמוקה לסוג של הבנה שיש לאדם לגבי הישות של כריסטוס וטבעה. אנו נבחר דוגמאות מסוגים שונים של הבנה של טבעו וישותו שנמצאות ממש בקרבתנו. יש לנו קודם כל דוגמה מודרנית בספרו של ארנסט רנן^[10] חייו של ישוע, שהופיע במאה ה-19 ודי מהר יצאו הוצאות נוספות שלו. אני מאמין שההוצאה ה-20 הופיעה ב-1900, אחרי מותו. יש לנו גם את חייו של ישוע שבאמת אינם חייו של ישוע כלל, של דוד פרידריך שטראוס.^[11] ואז יש לנו – איננו יכולים לומר חיי ישוע, אלא ממזרח אירופה זה נראה כתפיסה של כריסטוס שהיא בעלת משמעות עמוקה. אלו לא חיי ישוע אלא הבנה של כריסטוס שמגיעה לשיאה במה שסולובייב^[12] כתב אודותיו ועל חלקו באבולוציית האדמה. כמה משמעותיים הם שלושה ניסיונות אלו של חיי הרוח של המאה ה-19: חיי ישוע מאת רנן, חיי ישוע מאת שטראוס, אשר אינם חיי ישוע כלל ואנו נשמע מייד מדוע, ורעיונו של סולובייב אודות המשמעות של מאורע כריסטוס באבולוציית האדמה, כי זה נכון, בכל יחס שהוא, לומר שכל עבודתו הגיעה לשיאה ברעיון של הכריסטוס. מהי ההנחה הבסיסית של תיאורו של רנן של חיי ישוע? אם אתם רוצים להעריך נכונה את ספרו של רנן, להבין אותו כדוקומנט של הזמנים, אתם צריכים להשוות אותו עם הייצוג המוקדם של חיי ישוע. אתם לא צריכים רק לקרוא את התיאור הספרותי של חייו. אתם יכולים גם להביט בציורים של האמנים. אתם תמצאו גם שהייצוג של החיים של ישוע תמיד לוקח את אותו השביל. במאות המוקדמות של הנצרות הרומאית, זה לא היה רק מה שנלקח מהמזרח, אלא גם האופן שבו ישוע הוצג. האמנות היוונית של ייצוג תמונתי היתה שם במערב, כידוע לנו, אבל היכולת לצייר את הכריסטוס נשארה במזרח. מבע הפנים של ישוע שאופייני לאמנות הביזנטית נמצא שוב ושוב במערב עד שבמאה ה-13, אימפולסים ואידיאות לאומיים התחילו לצוץ – רעיונות לאומיים אלה ואימפולסים שמאוחר יותר פעלו עצמם החוצה בדרך שאותה ציינתי בהרצאות האחרונות הללו. בגלל האימפולס הלאומי, שינוי הדרגתי בא בסטריאוטיפ המסורתי של מבע הפנים של ישוע שצויר זמן כה רב. כל אחד מעם כלשהו צייר את הטיפוס של ישוע והציג אותו בדרכו. וכך אנו צריכים להכיר הרבה דחפים שונים בעבודה בייצוגים שונים. ללמוד, למשל, את הראש של ישוע כפי שצויר על ידי גויידו רני, מורילו, לברון, ואתם תראו כמה מהממת הנקודה הלאומית שהתגנבה פנימה. אלו הן רק שלוש דוגמאות שאפשר לבחור. יש תשוקה חזקה להציג את ישוע בדרך לאומית. אפשר לקבל את הרושם שבציורו של גויידו רני, הציור, במידה רבה יותר גדולה משהיה אצל קודמיו, חושף את הסוג האיטלקי במבע פניו של ישוע. באופן דומה, בתיאור של מורילו, את הספרדי. אצל לבורן את הצרפתי. כל שלושת הציירים מראים בעבודתם הוכחות של מסורת הכנסייה. מאחורי כל אחד מן הציורים שלהם עומד הכוח של הכנסייה.

בניגוד לכך, אתם מוצאים התנגדות לכוח זה המגיע למרחקים של הכנסייה, שאנו מכירים באמנות של מרילו, לברן, ורני, בעבודות של רובנס, ואן דיק, ורמברנט – התנגדות לכך ועבודה תוך כדי חירות מתוך האנושיות הטהורה שלהם. חישבו על האמנות ביחס לייצוג של מבע פניו של ישוע, יש כאן מהפכה אמנותית ישירה. אתם תראו עכשיו שאין עמדה קבועה בהתקדמות זו בייצוג של ישוע בגלל הכוחות שפועלים בעולם גם ישר לתוך תחום זה. אנו יכולים לראות כיצד הנשימה של הרומאיות מרחפת מעל הציורים של הכוונות הלאומיות של לברן, מורילו ורני. וכיצד אצל רובנס, ואן דיק ובמיוחד רמברנט, האופוזיציה לרומאיות באה לידי ביטוי כה בהיר בציורי הפנים שלהם, לא של ישוע לבדו, אלא גם אצל דמויות תנ"כיות אחרות. ובכן, אנו רואים כיצד כל הפעילויות הרוחיות של האדם לובשות צורה בהדרגה בקרב האימפולסים השונים שעושים עצמם מורגשים באבולוציה האנושית.

באופן דומה, אתם תמצאו שבזמנים שבהם ציור ואמנות ייצוגית הוצגו בעולם, כי מאז המאה ה-16 לעולם יש אותה משמעות בעניינים כייצוג תמונתי, שהיו בזמנים קדומים – אתם תמצאו שהדמות של ישוע, של הכריסטוס, שוב משתנה ברצף. היא לעולם אינה קבועה ותמידית אלא תמיד עולה על הדעת על פי הכוחות השונים שזורמים יחדיו אצל הסופרים. בעומדו שם לפנינו כמוצר מאוחר ביותר יש לנו את ישוע של רנן, ישוע של שטראוס, שאינו ישוע, והכריסטוס של סולובייב. אלו הם המוצרים האחרונים וכמה שהם שונים!

ישוע של רנן הוא לחלוטין ישוע אשר חי כאדם בארץ ישראל כדמות היסטורית אנושית. ארץ ישראל עצמה מתוארת באופן נפלא. עם העזרה של המחקר המודרני הטוב ביותר היא מתוארת באופן כזה שיש בפניך את הנוף הפלסטיני השלם עם אנשיו. נעשה מאמץ להסביר את דמותו של ישוע על בסיס הנוף ותושביו. להסביר כיצד גדל ונהיה לאדם, ולהסביר כיצד זה היה אפשרי עבור אדם שכזה לצמוח בארץ זו. האופי הבולט של תיאורו של רנן מתגלה רק כאשר אנו משווים אותו עם תיאורים מוקדמים וייצוגיים. זה לוקח את המהלך הפנימי של המאורעות המתוארים בבשורות וממקם אותם בנוף שהוא באמת בשום מקום במיוחד. העובדות כפי שהן מתוארות בבשורות שייכות בפשטות לעולם, והנוף שבו הן מתרחשות הוא לחלוטין לא קיים. הוא מתואר בדרך כזו שהוא יכול להיות בכל מקום.

רנן תיאר את ארץ הקודש בדרך ריאליסטית, מפורטת כך שישוע נהיה ישראלי אמיתי בארץ קודש זו. ישוע כריסטוס, שצריך להיות שייך לכל המין האנושי נהיה לישוע שחי ומהלך בארץ ישראל כדמות היסטורית שניתן להבינו ביחס לארץ ישראל של השנים 33-1 אחרי הספירה, כלומר, מובן מהמנהגים, המראות, הדעות והנוף של הארץ – מתאים ממש, תיאור ריאליסטי. לרגע נראה ישוע כאישיות היסטורית ותואר ככל אחד אחר בהיסטוריה. עבור רנן, זה היה חסר משמעות לתאר סוקרטס מופשט שחי היכנשהו בזמן כלשהו, וזה היה חסר משמעות באופן שווה עבורו לצייר ישוע מופשט שחי היכנשהו על האדמה. בהסכמה מוחלטת עם המדע של המאה ה-19, הוא תיאר את ישוע כדמות היסטורית החיה בין השנים 33-1 אחרי הספירה ועשה אותו מובן בהחלט לתנאים ששררו בארץ ישראל בזמן ההוא. ישוע חי מן השנה 1 עד 33 אחרי הספירה. הוא מת ב-33 אחרי הספירה, בדיוק כמו כל אדם אחר שחי בשנה זו או אחרת. אם הוא היה ממשיך לפעול בעולם, זה באותה דרך שכל אדם אחר היה ממשיך לפעול אם הוא לא מת. מתאים לחלוטין לכל השקפה מודרנית אחרת, ישוע היה אישיות היסטורית שנחשבה על ידי הסביבה החברתית שבה הוא חי. זה מה שארנסט רנן נותן לנו ב-חייו של ישוע שלו.

כעת נפנה ל-חייו של ישוע שהם למעשה אינם חייו של ישוע מאת דוד פרידריך שטראוס. אמרתי שהם אינם חייו של ישוע. גם שטראוס עבד כאדם מלומד ובעל תרבות גבוהה. כשהתחיל לחקור משהו, הוא עשה כך ביסודיות בדומה לזו של רנן בתחומו. שטראוס לא הפנה את תשומת לבו לישוע ההיסטורי. עבורו הוא רק דמות שאליה הוא קושר משהו שונה למדי. כך, שטראוס חוקר את כל שנאמר על ישוע עד כמה שהיה כריסטוס. הוא בוחן את מה שנאמר אודות מעשי הניסים שלו שנכנסו לתוך העולם, את התפתחותו המופלאה והניסית, את הביטוי שלו של לימוד גדול ומיוחד וכיצד עבר דרך סבל, מוות ותחייה. זה מה שנחשב בבשורה ששטראוס בחר עבור מחקרו.

גם רנן, באופן טבעי, השתמש בבשורות אבל הוא צמצם אותם למה שהוא, מהידע המפורט והמדויק של ארץ ישראל, היה יכול לקבל את החיים של ישוע. לגישה זו אין שום עניין אצל שטראוס. הוא אומר לעצמו שהבשורות משייכות את זה או את זה בנוגע לכריסטוס, לאשר חי בישוע. ואז הוא יצא לחקור את ההיקף של מה ששייך לכריסטוס ושחי כמיתוס בחלקים אחרים של העולם, למשל, כיצד הסיפור שסופר על הלידה הפלאית וההתפתחות של ישוע כריסטוס נמצא במיתוסים שונים אחרים, כמו גם המיסטריה של גולגולתא, המועברת עכשיו לאל אחד ואז לאל אחר. כך, שטראוס רואה את הדמות של ישוע ההיסטורי רק כהזדמנות להתרכז בפעילות יוצרת המיתוס של המין האנושי באישיות אחת. ישוע אינו מעניין אותו כלל. הערך היחידי שיש לו עבור שטראוס הוא שהמיתוס שנפוץ עתה בכל העולם, מרוכז באדם יחיד זה, ישוע. הם כולם תלויים בו, כפי שהוא מיתוס זה, כולו נובע מאימפולס משותף. כולם נושאים ציפייה לכוח היוצר מיתוסים שחי במין האנושי. מהיכן צץ כוח יוצר מיתוסים זה?

כפי ששטראוס רואה זאת, במהלך ההתפתחות הארצית של המין האנושי, מן הזמן של ראשית האדמה ועד לסופה, לאדם יש ותמיד יהיה לו כוח עליון מעל לכוח החיצוני שמתפתח על המישור הפיזי. כוח שעובר ישר דרך המין האנושי שתמיד יציע עצמו לעל-ארצי. כוח על-ארצי זה מוצא ביטויו במיתוס. אנו יודעים שהאדם נושא משהו על-חושי בתוכו שמחפש למצוא ביטוי במיתוס משום שהוא אינו יכול להתבטא במדע הפיזי החיצוני. כך, שטראוס אינו רואה את ישוע באינדיבידואל היחיד, אלא יותר את הכריסטוס שבכל אדם – הכריסטוס שחי בכל אדם מאז ההתחלה, ואשר הביא מיתוס זה כמו במקרה של ישוע שרק האישיות שלו נתנה הזדמנות למיתוס ליצור כוח ולפתח כוח קיצוני שבו הוא מרוכז. אם כן, שטראוס מדבר על ישוע שבמציאות אינו ישוע, אבל הוא נסגר על הכוח הרוחי של כריסטוס שחי בכל האנושות. עבור שטראוס, המין האנושי עצמו הוא הכריסטוס, והוא פועל תמיד לפני ואחרי ישוע. ההתגשמות האמיתית של כריסטוס אינה ישוע היחיד, אלא האנושות כולה. ישוע הוא רק הנציג העליון עבור הייצוג של הכריסטוס במין האנושי.

הדבר העיקרי בכל זה אינו ישוע כדמות היסטורית, אלא אדם מופשט. כריסטוס נהיה לאידיאה, אשר מתגשמת בכל המין האנושי. זהו סוג של מחשבה מאוד מזוקקת שהאדם של המאה ה-19 היה יכול להגיע אליו! היסוד של החיים באידיאה נהיה הכריסטוס. הוא התקבל כולו כאידיאה וישוע עבר זמנו. אלו הם החיים של ישוע שאינם יותר מעדות של העובדה שהאידיאה, האלוהי, התגשם בהתמדה בכל האנושות. כריסטוס ירד מטה והתדלדל לרעיון, הוא נחשב רק לרעיון.

כך זה עבור החיים השניים של ישוע, חיי ישוע מאת דוד פרידריך שטראוס. כך יש לנו את חיי ישוע מאת ארנסט רנן. אשר מייצב את הדמות ההיסטורית של ישוע בקרב האינדיבידואלים סביבו כמו גם בעצמו. ואז יש לנו בספרו של שטראוס את האידיאה של כריסטוס, שעובר דרך כל המין האנושי. בצורה מאוד מזוקקת זו זה נשאר כהפשטה בלבד.

כאשר אנו מגיעים לסולובייב, הביטו, ישוע אינו יותר, אלא רק הכריסטוס. על כל פנים, זהו הכריסטוס שמתקבל כחי. לא פועל באדם כאידיאה, עם התוצאה שכוחות משתנים בתוכו למיתוס, אלא מוטב פועל כישות חיה שאין לה גוף, הוא תמיד נוכח בקרב האדם, והתוצאה שלו אחראית באופן חיובי לארגון החיצוני של חיי אנוש. כריסטוס, אשר תמיד נוכח, הוא המייסד של הסדר החברתי. ישות חיה שלעולם אינה צריכה את ישוע כדי לבוא בקרב בני האדם. באופן טבעי, אתם לא תמצאו זאת באופן כה קיצוני מבוטא אצל סולובייב, אבל זה לא חשוב. זהו הכריסטוס שכזה העומד תמיד במקום בולט – יותר מזה, הכריסטוס כישות חיה שיכולים לתפוס אותה רק באימגינציה, אבל בכך באמת להיות מובנת כישות על-חושית ממשית ואקטואלית הפועלת על האדמה.

יש שם שלוש פיגורות. אותה ישות הפוגשת אותנו במאה ה-19 בתיאור משולש: חיי ישוע מאת ארנסט רנן, ריאליסטית לגמרי. היסטוריה ריאליסטית. ישוע כדמות היסטורית. ספר שנכתב עם כל הידע של המאה ה-19. ואז בא דוד פרידריך שטראוס עם רעיון זה על המין האנושי, עבד עליו, נע דרך כל המין האנושי, אבל נשאר כאידיאה, מעולם לא התעורר לחיים. לבסוף, הכריסטוס של סולובייב, כוח חי, חוכמה חיה, כולו רוחי.

חיים ריאליסטים של ישוע מאת רנן. חיים אידיאליסטיים של ישוע מאת שטראוס שהם גם הצגה אידיאליסטית של אימפולס הכריסטוס. הצגה רוחית של אימפולס הכריסטוס על ידי סולובייב.

היום רציתי למקם בפניכם, זה לצד זה, שלושה ביטויים של החיים המודרניים, שלוש דרכים של הבנה של הדמות של ישוע כריסטוס. מחר נראה כיצד הם לוקחים מקום בקרב האימפולסים השונים שאנו מכירים כפועלים במין האנושי.

————————————————————————————————————-

1. 1227-1162 ↑
2. הבדל זה שבין תפיסה טהורה חופשיה מתמונות זיכרון וחזיונות מצד אחד ומצד שני אימגינציה אובייקטיבית אשר מתחילה עם חשיבה של תודעה-חופשית שפותחה בתחומי מדעי הטבע, הוצאת אנתרופוסופיק 1983. ↑
3. חידת האנושות – יצא בעברית בהוצאת בדולח. ↑
4. בקון רוגר – 1294-1214 – פילוסוף וחוקר טבע אנגלי. ↑
5. ברקלי גורג' – 1753-1685 – פילוסוף אירי. ↑
6. יעקב בוהם – מיסטיקן גרמני. ↑
7. ניקולו מקיאוולי – 1527-1469, הוגה דעות, סופר ומדינאי איטלקי ממניחי היסוד למדע המדינה בעת החדשה. נולד בפירנצה. ↑
8. תומאס קמפיס – 1471-1379, סופר, סגפן נוצרי, יליד קמפן (גרמניה) בין הידועים מאנשי תנועת "הדבקות החדשה." ↑
9. אלפרד דה מיסה – 1857-1810, היה מחזאי, משורר וסופר צרפתי. ↑
10. ארנסט רנן – 1892-1823, היה פילוסוף, היסטוריון, פילולוג וארכיאולוג צרפתי. ↑
11. דוד פרידריך שטראוס – 1874-1808, היה תיאולוג וסופר גרמני. ↑
12. ולדימיר סרגייביץ' סולובייב – 1900-1853, מחזאי ומבקר רוסי. משורר, פילוסוף ותיאולוג נוצרי. ↑