אדם ארצי ואדם קוסמי – 03

אדם ארצי ואדם קוסמי – 03

אדם ארצי ואדם קוסמי

רודולף שטיינר

9 הרצאות שניתנו בברלין 1912-1911 GA133

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

”מקריות” ותודעת היום-הנוכחית. מדיטציית חג-הפסחא

26.3.1912  הרצאה שלישית

אנו נתחיל את ההרצאה היום בכך שנחשוב על משמעות המילה ”מקריות”. אנו אומרים שהתרחשויות מסוימות בעולם מובנות לנו בגלל שהן לוקחות את מהלכן ”בהתאם לחוק”. אנו מכירים בהן חוקים מסוימים, ”חוקים טבעיים”. על התרחשויות אחרות נאמר שהן נראות נשלטות ללא חוק. הזמן שבו הן מתרחשות, הרצף של הנסיבות הקשורות עימן… את הכל צריך לייחס ”למקריות”. המדע המודרני המכיר רק חוקים מופשטים אלו הנקראים ”חוקי הטבע”, לבטח היה נוטה במקומות שחוקים אלו מוכיחים אי-ישימות, לדבר על ”מקריות” בלבד, וזאת לגבי משהו שהחוקיות שבו אין להודות בה. כאשר מדבר המדע המודרני על ”מקריות” באותם מקרי אי-ישימות, הוא אכן מטיל חרם על כל סימן של התנהגות בהתאם לחוק. באופן כללי וגם במקרים מיוחדים יש משהו מאוד לא סובלני בחיי אדם לכל מה שהוא לא ”העמדה המדעית”. כמובן שאין אני מתכוון בהתייחסות זו לעובדות מדעיות, כי הן מוצגות באופן שהמדע נותן להן קרדיט גבוה ביותר, וחוסר סובלנות לא עומד על הפרק כאן. אני מדבר על ”העמדה המדעית” שצצה על יסודות עובדות אלו. העמדה של החשיבה המטריאליסטית היום היא דוגמה לחוסר הסובלנות הגדול ביותר בהיסטוריה.

לאור מדע הרוח, אנו מחשיבים ”מקריות” ביחס לחיים של הרגשות ושאלתנו הראשונה תהיה: כיצד ”מקריות” מתרחשת לאדם? כיצד היא מציגה את עצמה בפניו?… כאשר משהו קורה ”במקרה” זה נראה כאילו האדם אינו יכול במקרה, מתוך מחשבותיו שלו – יהיו מה שיהיו – ליחס משמעות כלשהי, כל התנהגות פנימית לחוק, למאורע ”מקרי” זה. זה נראה כאילו סיבה כלשהי צריכה בפשטות לתת לזה להתרחש, מבלי להטריד ולברר האם התנהגות תואמת כלשהי לחוק יש באפשרותה להתייחס אליו. אנשים בדרך כלל אינם מוכנים להביא סיבה או תובנה כדי לשאת התרחשויות בלתי צפויות מראש אשר, כפי שהן, לכאורה אין להן הסבר. היכן שמעורבים רגשות העמדה היא שונה מאוד, גם אם בדרך כלל זה לא מוכר. רגשות לא תמיד מרשים לעצמם להיות נשלטים על ידי דעות מגובשות מראש או על ידי חשיבה הגיונית, אלא עולים מתוך מעמקים נסתרים של הנפש היכן שהאדם הוא חכם יותר מאשר האינטלקט שלו והשכל שלו. כך זה קורה שבחיי הרגש שלו האדם נמשך או נדחה, מרוצה או בלתי מרוצה על ידי מה שההיגיון והאינטלקט מכנים ”הזדמנות טהורה”. אנו ניקח דוגמה מוגדרת. ילד מבית הספר נאבק עם משהו שהוא צריך לפתור. הוא מעיין בזה היטב ונאבק קשה ועדיין אינו יכול לפתור זאת. אחרי מאמצים בלתי נלאים הוא פותר זאת, לשמחתו הגדולה. אך הוא אומר לעצמו: “כדי להיות בטוח שפתרתי זאת נכון וכדי לא לקבל ציון גרוע, אני צריך לעבור על כל זה שוב.” ובכן, הוא מחליט שאחרי ארוחת הערב הוא יחזור שוב על כל החומר. ואז, במקרה, כשהוא מגיע לנסיבות בלתי קשורות, בן כיתה נכנס לביתו ושואל אותו לאיזה פיתרון הוא הגיע. הם משווים תוצאות ומוצאים שיש ביניהם הסכמה. בדרך זו הנער חוסך מעצמו מאמץ נוסף ואינו צריך לעיין שוב בתרגיל החשבון. הוא חופשי ויכול ללכת לישון. כעת, אם אביו הוא מה שמכנים איש ”נאור”, הוא יאמר: “הילד האחר לא מכנה זאת בלתי צפוי רק כדי להציל את בני משעות של לימודים שיכולות לפגוע בבריאותו, אלא נשלח על ידי אמו כדי להביא משהו ששכחתי.” האבא מכנה זאת ”מקריות”. אבל לנער יש הרגשה של שמחה, גם אם לבטח הוא לא יאמין שמלאך שלח את חבר-הכיתה שלו אליו. תגובת הרגשתו תהיה שונה למדי מזו של ההיגיון שלו והאינטלקט שלו. האבא לבטח לא יינטה לקבל את הרעיון שמלאך מהשמיים שלח את החבר אל בנו, ועדיין הוא גם כן שמח בגלל מה שהתרחש.

זו כוונתי באומרי שהרגשות הצצים מתוך המעמקים הנסתרים של חיי הנפש, יהיו חכמים יותר מהאינטלקט ודרך החשיבה שצריכה להתפתח באופן בלתי תלוי במהלך שליחות האדמה, כך שהם יתפתחו באופן כזה שהם מושלכים לאחור בעצמם. שֶׂכל ואינטלקט הם ”נטושי אל”, ויכולים בקלות ליפול לידי טעות ולהאמין שבמה שהופיע אליהם כהזדמנות, אין התנהגות אלוהית-רוחית התואמת לחוק, ואין שום דבר כמו זה. לכן אנו יכולים לומר שמה שעולה מתוך מעמקי הנפש עושה אותנו – כמו במקרה זה – חכמים יותר ברגשותינו מאשר בחיי האינטלקט והשכל שלנו. זה מציין בבירור שמדע הרוח צודק כאשר הוא קובע שמה שמונח במעמקי הנפש ועולה עם הרגשות ממעמקים אלה, נובע מתקופה כאשר האדם לא הושלך לאחור לחלוטין על עצמו. שהיסוד של הסימפטיה או האנטיפטיה בחיי הנפש הוא משהו שהגיע מתקופת הירח הקדום. מכאן, במשך מהלך מחזור-האדמה, האדם היה צריך לפתח פיקחות בחיי האינטלקט והשכל כפי שהיה בחיי הרגש שלו במשך תקופת ההתפתחות על הירח הקדום. מישהו יכול לומר בנקודה זו: “אבל אני התבוננתי שרגשות הם בשום אופן לא תמיד פיקחיים. הם יכולים להיות גם הפוכים לגמרי!” הסיבה לכך היא שהרגשותינו כבני אדם על האדמה מושפעים על ידי האינטלקט אשר פועל מטה לתוך הרגשות. אם הרגשותינו הם טיפשיים, הם נהיו כך רק בגלל שהם מושפעים מהאינטלקט. אם חיי הרגש נשארו מחוסנים מהשפעה זו, למרות הנסיבות הקשורות עם ההתגשמות והאבולוציה הכללית של המין האנושי, אז למעשה הרגשות יהיו פיקחיים יותר מאשר האינטלקט והשכל.

מנקודת ראות זו תארו לעצמכם משהו בעל עניין מיוחד העוסק ”במקריות” המציג משהו מאוד מאלף. באמת צריכה לעלות השאלה: “האם אין גם משמעות בעובדה עצמה שדברים מסוימים יכולים להיחשב כמקריים? האם אינם בעצמם בעלי משמעות?” השאלה היא טבעית כי במיוחד במשך אבולוציית האדמה האדם צריך לפתח אינטלקט ושכל – במילים אחרות, מה שמכונה תודעה ”נורמלית”. בסוף אבולוציית האדמה האדם יצטרך להגיע לשלב של תפיסת חוק בהתרחשויות ועובדות אשר היום הוא מחשיב כמקריים. הם נראים לו כדוגמאות של ”מקריות” טהורה. הוא יכול לראות בהם לא כהוכחה מיידית ברורה וגלויה של החוק על ידי התרחשות בטבע. ההתנהגות שלהם ביחס לחוק היא כולה נסתרת. אבל בדיוק בדברים אלה אשר במשך אבולוציית האדמה הסתירו כל ראיה לחוק, שנראה כמו מקריות טהורה, האדם ילמד לקבל יותר לעומק התנהגות בהתאם לחוק. כאשר אבולוציית האדמה תתקדם במהלכה – אבל לא לפני כן – חוק זה יציג את עצמו באותה קשיחות שאין לשנותה של ”כורח” שכעת הוא מחובר עם חוקי הטבע. אם מה שמכונה כעת ”מקריות” מתגלה ככפוף לכורח של חוק טבע, האדם לא ילמד ממנו דבר. הוא לא יוכל להביא את עצמו לומר בשום מקרה: “אני יכול להתייחס אליו כמלא משמעות או כמקריות!” וכך בגלל שזה ניתן לידיו של האדם וזה עניין של רצונו החופשי אם ישתמש באינטליגנציה והיגיון ביחס למה שנראה כמו ”מקריות”, הוא ילמד למצוא את דרכו דרך התגשמויות ארציות, להחדיר בהיגיון ואינטליגנציה את מה שנראה כאובייקט חסר חוק אשר מובא רק על ידי המקרה: אם כן זה מה שאינו יכול, מטבעו שלו, להופיע בפניו כהוכחה של התנהגות קשוחה אל החוק, מופיע לבסוף כהוכחה של חוק רוחי.

כאן אנו יכולים להציץ בדאגה חכמה ביותר באבולוציית העולם, כזו אשר אם נתפוס את חשיבותה, מראה לנו שעם חוכמה יוצאת דופן, דברים מסוימים נגזרו להופיע ”כמקרה”. אם כן, אנו צריכים לפתור בעצמנו את החוטים של החוק שצריך קודם כל להיות גלוי בתוכם. למען התפתחותנו אנו צריכים ללמוד ידע-עצמי ולשקול עצמנו בשיווי משקל, וזה נתון לרצוננו אם להיות חכמים או טיפשים, להכיר בהתאם לחוק במה שמכונה עניינים של מקריות, או להודות רק בחוקים הבלתי גמישים של הטבע. כשהזמן עובר אנו נמצא שענפים מסוימים של המדע יסרבו ליישם כל דבר מלבד המופשט, חוקים של טבע חיצוני ויתעקשו לשים תוויות על כל דבר ”כמקריות”. ענפים אלה של המדע מייצגים גם פעילות בחיי הנפש, אבל אם – כפי שציין גתה בסופו של פאוסט – האדם הפנה את מבטו לעולמות גבוהים יותר והתקרב למה שנאמר על ידי מיסטיציזם אמיתי כמו ”הנשי הנצחי”, התחום שבו ”הנשי” הוא הסמל של החוקים הנצחיים של הטבע והמדעים… אם זה בא ועבר, ענפים מיוחדים אלה של המדע ייחשבו, בסוף קיום האדמה ”כבתולות מטופשות”. מצד שני, מדע הרוח ומה שמתפתח ממנו יוכל לפעול בהתאמה לחוכמה ולחוק בתחומים אלה היכן שהמדעים החיצוניים – ”הבתולה המטופשת” – אינם יכולים לעשות זאת. זה יאפשר לענפים מסוימים של המדע להיות ”לבתולה החכמה” בסוף אבולוציית האדמה. והמשל היפה בבשורה מציין מה יקרה לבתולות החכמות והטיפשות בזמן המתאים.[1]

דברים אלה יכולים להוביל אותנו עמוק יותר לתוך הסודות של אבולוציית העולם. אם איננו יכולים לכוון את מבטנו אל העולם החיצון עם מה שלמדנו ממדע הרוח, יוצא לאור גורם יוצא מהכלל. אני אבקש מכם כעת לחבור אלי עם מחשבותיכם.

אתם יודעים שבמשך תקופת האדמה יותר ויותר מהתוכן, מנתוני הידע, מההישגים, החוויות של התודעה הנורמלית, נהיו לחלק מרכזי של ישותו של האדם. אבל כל אבולוציה מתקדמת לאט ובהדרגה ולפעמים – באמת זה לפעמים קורה עכשיו – שמשהו שרק בעתיד יהיה נורמלי עבור בן האדם, מקרין עצמו לתוך החיים של היגיון מופשט ואינטלקט, לתוך התחום של ענפים שונים של מדע הטבע. משהו שלא נגזר מהתודעה הנורמלית, אלא קשור לצורות גבוהות יותר של תודעה המבליטה עצמה בתוך החיים. זה באופן טבעי מוסתר מהתודעה הנורמלית, אבל זה מצביע על הרקע העמוק יותר של הקיום. לכן יש לצפות שבכל פעם שיש השלכה של משהו אשר מעבר לתודעה הנורמלית, גם הוא מוזר דיו, הוא יהיה בולט דיו להיות מוגדר כ”מקריות”. במילים אחרות: במידה ואדם חי בקרב חבריו רק בתודעתו הנורמלית, הוא יכול לדבר בקלות ראש על ”מקרה”. כל עוד ביחס הדדי בקרב בני האדם אין שאלה של כל יסוד אחר מאשר היגיון ואינטלקט המשחקים לתוך עולמם ופעולותיהם, כך שזה יהיה אפשרי לדבר בצורה חלקה על ”מקריות”. ואז, כל דבר במגע שביניהם לבין החיים החיצוניים שאינו מופיע כחשוף לחוק, ייראה כמקרה, כמקרי למדי, ויש לו קשר המוסדר על ידי החוק. אבל שערו שמשהו מגיע לתוך חיינו הארציים שחוצה את הצורה הרגילה של מגע בין בני האדם, המבוסס כפי שהוא, רק על אינטלקט והיגיון – משהו שמציין הרבה יותר! כך שאתם יכולים לראות למה אני מתכוון, אני רוצה לצטט מקרה מיוחד שיכול להיחשב רק כדוגמה אבל אפשר ללמוד ממנו הרבה אם מראים אותו לאורו של מדע הרוח. זהו מקרה בלתי נעים, אבל כזה שאפשר ללמוד ממנו, כמו מניסוי, כמו מניתוח ממשי.

במקרים מסוימים זה קורה שכומר מושך את חיבתה של אשה מבעלה. יש לו סוג של רומן עם אשה זו, הגורם לבעל צער עמוק. באותו מקום חיו שני גברים, חברים אחד של השני, שהיו מסורים לכומר, לא רק בחייהם האינטלקטואליים, אלא גם בלבם וברגשותיהם. הם חיו בשליטתו, במובן שהשפעתו עבדה לא רק דרך החיים של האינטלקט וההיגיון, אלא גם דרך השירות הדתי והטקסים, דרך היסוד של חיי הרוח בדת. זה שהטקסים במקרה זה לא ייצרו שום השפעה טובה, אינה הנקודה כאן. הנקודה היא השיטה שטופחה על ידי שני האנשים והעובדה שהכומר היה האב הרוחני שלהם… שני הידידים החליטו לבסוף ללכת עם לכומר לסיבוב קצר והם התייעצו יחדיו כיצד להיפטר מהבעל. למקרה יש תוואי מכוער משום שהיסוד הרוחי כאן מעורבב עם האגואיסטי, אינטרסים אנושיים, מביאים את הדבר כולו קרוב לאיזור של מאגיה שחורה. שני הידידים מסכימים לרצוח את הבעל, ולמעשה עושים זאת. כך שניהם מביאים על עצמם אשמה, לא רק על ידי ההחלטות האינטלקטואליות שלהם אלא גם בגלל שהם נכנסו תחת ההשפעה הפסיכולוגית של התחום כולו.

אם כן יש לנו מקרה מעניין של קשרים אנושיים שבהם לא רק היגיון ואינטלקט פועלים אלא גם משהו שמונח מאחורי ההיגיון והאינטלקט – בגלל שהכומר היה יכול לעבוד עם אמצעים הקשורים לחיי הרוח. לְמה יש לצפות לאור העקרונות של מדע הרוח הידוע לנו? בגלל שמאורעות הם גורמים, וכשכאלה מביאים תוצאות, אנו יכולים לצפות למצוא משהו אחר הקורה כתוצאה של מה שמתרחש. ברוב המקרים הקשורים רק לפעולות של היגיון ואינטלקט, אתם תמצאו הרבה ”מקריות” מתרחשת, ואתם תדברו עליהם בקלות-לב שכזו, כאילו שאינכם יודעים דבר על מדע הרוח. אבל זה לא יהיה אפשרי לדבר על ”מקריות” כאשר יש הוכחה מוגדרת של השפעה על-חושית המעורבת בגורמים של התרחשויות מסוימות. היו כאן שני ידידים ששיתפו פעולה ברצח. במקרה שכזה יש לצפות שהקארמה תעבוד בדרך מוגדרת מאוד וכל התנאים מאלצים אותנו לחשוב על משהו יותר מאשר ”מקריות”. משהו מאוד מיוחד צריך לפעול כאן, כי במקרה כזה יש הוכחה להשפעה שאפשר לכנות אותה קסם ”אפור” או ”שחור”. ומה למעשה קורה? שני הרוצחים נהיו חולים מסיבה לא ברורה, כל אחד במחלה אחרת, ושניהם מתו באותה שעה. אלו המתעקשים על דיבור של ”מקריות” ירצו לעשות זאת באופן טבעי גם כאן. אבל אלה שפחות משוכנעים לייחס כל דבר למקריות ינסו להביט קצת יותר עמוק. מה שנאמר בקשר עם דוגמה בולטת זו יהיה חסר תקנה בדרכים רבות אם אתם רוצים לחקור ביסודיות מקרים המציעים את משחק הביניים של משהו שהוא יותר מאשר שייך באופן מיוחד לשליחות-האדמה ומודעות-האדמה. במקרה זה, משהו שמושרש מעבר לתחום של קיום חיצוני נמצא בפעולה, הנרמז על ידי המהלך המיוחד של המאורעות, ואופן הדיבור הרגיל יבטא זאת כמצבים ”בלתי נורמליים”. אבל אלה המביטים במאורעות מנקודת הראות של מדע הרוח יאמרו: כאן יש רמז ישיר שבגלל שיש משהו שונה במקרים האקטואליים, המהלך הקארמתי שנלקח על ידי התוצאות של גורמים אלה יהיה בולט בחשיבותו.

כך כאשר אנו יודעים את הכוח של העל-חושי מאחורי עולם החושים, האופן שבו העובדות החיצוניות מציגות עצמן הוא רמז שהתרחשות שכזו שונה מזו שאין בה שמץ לפעולת הגומלין של העל-חושי. מדע רגיל יכול להיות טוב כדי לחקור חומרים אחרים מאשר הנושאים חסרי השחר אשר נגררים לאור כיום כאשר פרידריך תאודור ווישר – שמכמה בחינות הוא סופר נבון מאוד – ומגוחך, בדרך הבאה: הוא אמר: היה פעם מלומד אחד שהלך לביתו של גתה ופשפש בכל האבק שהצטבר במשך שנים. הוא בחן כל חתיכה של נייר שהיתה מונחת בפח של פסולת הנייר. ואז הוא חיפש בכל הפינות, הפך את כל הפסולת, ולבסוף כתב מסה על ”הקשר שבין אבעבועות הקור של הגברת גהימרט פון גתה – והתכונות הסמליות בחלק השני של פאוסט!” זוהי דוגמה קיצונית למדי אבל בקטלוגים של ההוצאות המלומדות ביותר נמצאים דברים דומים. זה יהיה טוב אם מדע חיצוני, במקום להעסיק את עצמו בעניינים כאלה כמו שווישר העסיק את ראשו בהם יפנה לעסוק בזה שצוטט, ושסיפק עובדה בולטת שאירועים המיוחסים ”למקריות” מציינים את הקיום של יסודות פיזיים הרומזים בבהירות למשמעות. אותו הדבר משמש, כמובן, עבור מקרים שאין בהם גורם פיזי כהוכחה ושעל כן בקלילות מוגדרים כ”מקריות”, רק אז זה לא קל לקבל את המשמעות, והתבוננות רוחית דרושה כדי להבחין בנוכחות של חוק. וכך אם אנו לומדים את החיים, במה שפוגש אותנו ”כמקריות”, כניגוד לחוק, אנו יכולים לראות את ההתנגשות של שני עולמות, באופן מדויק ההתנגשות בין שני עולמות.

למה אני מתכוון בכך?

האדם צריך להגשים את שליחות-האדמה שלו, כלומר, הוא צריך לפתח ולשכלל את מה שמכונה כעת התודעה ”הנורמלית”. סדר-עולם חכם איפשר להרבה מקרים להופיע בפניו כמקריות. לכן אם הוא יכיר או לא יכיר בהם את נוכחות החוק, זה קשור לרצונו החופשי. אבל בכמה מקרים, לא רק באחד, זה תמיד פועל – בכל מקום שם יש זרימה פנימה של הרוחי, הרוח שגם האדם הוא חלק ממנה. הרוחי יופעל במקרה מן הסוג שמתואר למעלה, אפילו אם הדמות המרכזית לא הייתה כומר. אבל במקרה כזה חיי הנפש שלו לא היו מסובכים בשום דבר מאותו גודל.

אפיזודה זו מספקת הדגמה ברורה של יסוד אחר, לצד אלו של הסיבה והאינטלקט. שני היסודות משחקים בהמשכיות לתוך החיים. אל תדמיינו לרגע שאנשים שטוענים להיות ”מוניסטים”, במילים אחרות, מטריאליסטים, שיחררו את עצמם מהרוחי, או שהם ”מאמינים” בשום דבר, כפי שהם מכריזים. מוניזם אינו אלא אמונה – אמונה, בנוסף לכך, אשר מסתירה את הרוחי. מה שהכי חשוב זה לראות דרך האשליה, המאיה. הדעות הקדומות של האנשים הן מה שהן. זה קשה כמובן לראות דרך המאיה. כאשר אנשים ספוגים עמוקות במאיה זה בשום אופן לא קל לראות דרך זה. אלו המביטים בהיסטוריה היום מנקודת הראות של המטריאליזם עשויים לומר: “מהלך האבולוציה הוא כזה שבחשבון של השוואה מטריאליסטית טהורה בחיים החברתיים של האדם, סוג מסוים של התמוטטות הוא בלתי נמנע, ומתוך התמוטטות זו יצמח סדר חדש של חברה.” זה עכשיו יצמח לבטח בתחום של ‘המטריאליזם ההיסטורי”. זה מכבר התנבאו על כך שההתנגשות בין המעמדות והשכבות תגרום להתמוטטות של הסדר החברתי ושסדר חדש של חברה יצמח מההריסות. מטריאליסט שמדבר בתחום זה לבטח יהיה מוכן להודות שאין הוא מאמין בדבר, אבל מבסס את שיפוטו על עובדות היסטוריות. והוא מתייחס בסוג של סיפוק פנימי, אפילו בשמחה, ”לאנשים מוזרים’ המדברים על ”אפוקליפסה”, על ”מלכות של אלף שנה”, על ”מילניום”, על עיצוב שונה של העתיד המובא על ידי העולמות הרוחיים! הוא יביט בהם כעל מוזרות. אבל לעולם הוא לא יכניס את ראשו אם הוא רק מצפה לאמונה אחרת, אמונה מטריאליסטית במקום אמונה ברוח. אלו המבקשים את האמת צריכים לראות דרך דברים שכאלה ולשחרר את עצמם מהמאיה.

בתוכנו יש התנגשות של שני עולמות: אחד מתחבר רק עם הפעולה של אינטלקט ושכל ישר ונובע משליחות האדמה ככזו. האחר קשור עם התרחשויות רוחיות שאפילו המקריות הגלויה לעין שלהם, מדברת בשפה מרשימה (כמו במקרה שהצגתי ובמקרים נוספים לאינספור).

אם כן, מה יכול לעזור לנו, בעוד אנו דבקים בצורכי השליחות של קיום-האדמה, לחפש אחר העבודה של העיקרון ”מקריות”, להכיר את החוכמה שאבולוציית-העולם עשתה אותה אפשרית עבור דברים מסוימים להופיע ”כמקריות”, כדי שכאשר אנו עצמנו נהיה קצת יותר חכמים, נשאף לגלות את הפעולה של העיקרון בהם? מבלי לזכות את חולשת הזמנים, בואו ונכיר את העובדות בבהירות.

עם אומץ ועוז מדעיים, בני האדם של התקופה הנוכחית מניחים את ביטחונם על חוקי הטבע ואינם מפחדים להביא את העובדות והתרחשויות הטבע לתוך המסגרת של חוקים אלו. במובן זה בני האדם הם באמת אמיצים ומדוע? זה עלול להישמע אכזרי אבל במובן מסוים זה נכון לומר שהם אמיצים בגלל שאחרי זה לא נותר דבר לעשות! שום אומץ מיוחד אינו דרוש להכיר בחוקי הטבע או לצפות למקרים היכן שהתופעות החיצוניות עצמן מדברות בתקיפות רבה. בימים אלה, כעובדה, יש נטייה לתת כבוד גדול יותר לאלו שהם נועזים למדי לכפור בחוקי הטבע מאשר לאלו המכירים בהם אם מישהו היה אומר: “אנשים טוענים שחוקי הטבע קיימים, אבל אחרי הכל, גם כן זה יכול להיות רק ”מקריות”… זה יכול לעורר כבוד גדול יותר בגלל שזהו צעד קיצוני ונועז להודות באפשרות של מקריות בתחום של חוק הטבע. ניטשה היה אחד אשר הגיע קרוב מאוד לנקודה של הערכת הכל כמקריות. ושוב, מישהו יכול לומר: “אפילו אם עד כה השמש זרחה כל בוקר, זה עלול להיות עניין של מקריות. השמש שזורחת יום יום יכולה להיחשב כמקריות כה מוצדקת כמו התרחשויות אחרות.” אמירה שכזו עשויה להיות משכנעת ונועזת – אבל היא תהיה כוזבת! אנשים המכירים את החוקים הטבעיים הפועלים בתהליכים כימיים ופיזיים הם לא ספק אמיצים – האומץ הוא ללא ספק שם… אבל זה זול! העובדות של הטבע אינן משאילות עצמן כדי להיחשב כמקריות. האומץ מתאדה בפני הדברים המצוינים בדרך כלל כ”מקריות”, בדיוק היכן שהוא נדרש וכאשר האדם אמור לאמור לעצמו: “גם בהתרחשויות העומדות בפני כאן ונראות כמקבצות עצמן יחדיו באופן מקרי, אני צריך למצוא משמעות עמוקה יותר ומטרה!” לראות משמעות ומטרה במקריות חיצונית זה אומר שהעובדות החיצוניות עומדות בפני הכוח של הנפש שגם ממשיך להתקיים בפני מה שנראה כהתרחשות מקרית. השזירה המודרנית של פנטזיה ביחס למקריות היא התוצאה של חולשה פנימית, בגלל שבני האדם אינם בוטחים בעצמם שימצאו עיקרון בדברים הנראים מקריים. זו באמת פחדנות מצידו של המדע לקבל את הגורם של המקריות ולהיות זהיר בהכנסת עיקרון לתוך מה שמציג את עצמו ככאוס חסר-סדר פשוט בגלל העיקרון שאינו עושה עצמו גלוי לעין מיד. מכאן המדע של היום שבאמת חסר-אומץ ורוצה רק להעסיק את עצמו בחוקי הטבע, צריך באמת לפעול על ידי מדע משכנע ותקיף של הרוח אשר עושה את הנפש חזקה דיה לקבל חוק וסדר במקרה של התרחשות לכאורה. זהו הצד של מדע הרוח שצריך לעשות את האדם חזק דיו לא רק להכיר בחוק היכן שהנסיבות החיצוניות עצמן מאלצות אותו להיות אמיץ, אלא היכן שהוא צריך לקרוא לכל כוחותיו הפנימיים ולתת להם לדבר עם אותו כוח מרתק שבו מדברות ההתרחשויות של הטבע. הטבע פוגש באדם כעובדה מוגמרת. בתוך הטבע ולצד הטבע, ”מקריות” מציגה את עצמה. האדם עצמו מעורב בכך, ”מקריות” והרבה ממה שהוא מכנה הגורל שלו מושרשים בחוקים המונחים ביסוד. אם כן, מהו מה שדרוש? אנו ננסה כעת לענות על שאלה זו.

משהו צריך להתרחש אשר לעולם החיצוני אין שום מושג ביחס אליו. מה שדרוש הוא רענון של האימפולס אשר הוביל את השיטה המדעית והעמדה של ימינו – רענון אשר אי אפשר מן הסתם למשוך אותו מתחום המדע לבדו. מדע חיצוני צריך לקבל אימפולס הנמשך מחיפוש רוחי. כי מאז שהמדע החיצוני מרשה לעצמו להיכפות על ידי קבלת חוקי הטבע, הוא לא יהיה מסוגל להציג את האומץ הדרוש לקבלת החוק הרוחי בתחום שהוא לכאורה מקרי. מדע הרוח צריך לכונן אימפולס חדש אשר יקרא להתכונן נפשית לאומץ בנפשות בני האדם, אימפולס אשר יוביל למשהו חדש בהחלט בעולם, אפילו כך זה מסתכם רק בהבנה חדשה של מה שכבר נמסר למין האנושי אבל נשאר פחות או יותר בלתי מודע. מזמננו והלאה האדם צריך להיות מודע לכך. הצורך באימפולס חדש גלוי לעין בכל מקום – אפילו בשביל אלה המתנגדים לכך. הם בעצמם מבינים את הצורך די בבהירות אבל לעיתים קרובות הם מתקדמים בדרך מוזרה מאוד. הם לא מודים בכך ישירות, אבל חסרים את האומץ לאמץ את הגישה שעליה דיברנו, הם רוצים, באופן מוזר למדי, להשלים עם כל מיני דעות פילוסופיות העוסקות בעולם הרוח אשר עושות כמה פשרות קלילות עם המנטליות המדעית הרווחת. פה ושם תמצאו ”שסבלנות” ראויה לשבח מתרחבת לתורה העוסקת בעולם הרוח גם אם זה לא קשה לייחס סבלנות זו לדברים דומים ולהעדפות שיש להן מנהג של התמדה בכנות אצל אנשים בעלי חשיבה מדעית… אבל אתם צריכים להיות בטוחים למדי שבמקום זה או אחר יהיו יוצאים מן הכלל. אלו החושבים שיש להם זכות ללא תנאי לשפוט, עלולים לומר: “כן, זה אפשרי להגיע לתנאים עם עורכי דין או פילוסופים אידיאליסטיים כשהם מבססים את קבלתו של העולם הרוחי על היגיון.” אבל כאשר הם שומעים על מדע הרוח או תיאוסופיה, אנשים אלה מאמצים גישה מוזרה ופועלים באופן מאוד מוזר, כי זה גורם להם לחוסר נוחיות! הם אינם יכולים להסביר זאת, אבל דבר אחד הם יודעים, כלומר, שהם אינם רוצים שום קשר עם סוג כזה של דברים! בנקודה זו הם אינם נכנעים ואז הם לא כל כך סובלניים. הם מגדפים את מדע הרוח, ואומרים שזה פנטזיה ואין לו בסיס הגיוני. אפילו אלו אשר מגלים מדי פעם מגבהים נעלים סבלנות לאחרים, יוצרים מחשבות אידיאליסטיות ומאמצים גישה למדע הרוח אשר כמעט מבלבלת את האמירה של גתה: “הבחורים הקטנים לעולם לא מבחינים בשטן, אפילו כאשר הוא אוחז בהם בצוואר!”… כי תיאוסופיה מאוד נראית להם כהתגלמות של השטן. הם בדרך כלל לא אומרים הרבה, אבל כאלו הם הדברים.

יש לאחרונה דוגמה בולטת לכך בקרב קבוצתנו. יש למשוך תשומת לב לכך כי זה צוין בכתבי העת הגרמניים הנוכחיים. עבור הדוקטורט שלו באוניברסיטה הצפונית, אחד מחברנו קיבל עליו תזה על ”היחס של האגו לחשיבה”. אם האדם הזה היה בעמדה שאני הייתי בר מזל דיי להיות בה כאשר כתבתי את הפילוסופיה של החירות[2] – מה שקרה לפני שהצגתי, תחת השם של ‘תאוסופיה’, את תפיסת העולם שאני מחזיק בה כעת – לאף אחד לא היה שום מושג, שום מושג ”כוזב”, שלתזה זו ביחס שבין האגו לחשיבה יש קשר כלשהו עם תיאוסופיה. כי בהחלט אין שום דבר אודות תיאוסופיה בזה, יותר מאשר יש בפילוסופיה של החירות שלי, או באמת ומדע[3] שלי. לאנשים אין מושג מה עומד מאחורי שתי עבודות אלו ומזמן לזמן מבוטאות דעות חיוביות ראויות לציון עליהן. אני יכול לתת דוגמה אחרת. יום אחד, בגלל הפרסומים שלי על גתה, קיבלתי תפקיד לכתוב פרק על יחסו של גתה למדע הטבע. כתב היד נמצא בידיו של העורך במשך זמן רב והעבודה לא הופיעה. בימים הללו זה היה במיוחד ידוע מראש שמחלקה מיוחדת זו בוטחת בי ואף אחד מן הנוגעים בדבר לא הטיל בכך ספק. אבל אתם רואים, התחלתי להשתמש במילה ‘תיאוסופיה’ והיה זמן שלמעשה תפסתי עמדה רשמית בתנועה התיאוסופית. החיבור חזר אלי ”כלא טוב לשימוש”! אתם יכולים לראות מה שהתרחש מאחורי האירוע וגם במקרה הנוכחי. אם חברנו לא היה תיאוסוף, אף אחד לא היה נכשל מלהכיר שכאן יש תזה לוגית, דיאלקטית על היחס של האגו לחשיבה… אבל עיר האוניברסיטה היכן שאפיזודה זו התרחשה אינה גדולה מאוד. הסופר היה ידוע כתיאוסוף ולפרופסורים לא היה שימוש בעבודתו. כאשר הפרופסורים עצמם עסקו בפסיכולוגיה ניסויית, העמדה שלהם הייתה: אנו מכירים בחוק רק כאשר הדחף החיצוני משתלט. אם כל אחד שם היה מכיר בחוק אז לא היה דחף חיצוני, כפי שהמקרה ביחס של האגו לחשיבה, התזה שלו נדחתה כמובן! כך התזה שלו הושלכה. אבל משהו אחר התגלה. התזה נכתבה בשפה צפונית שמעט מאוד אנשים מכירים אותה והיא נשלחה לפרופסור גרמני זקן אשר ”במקרה” – אני אומר זאת לאחר שיקול דעת – הבין שפה זו. הוא נתן את דעתו באופן אובייקטיבי והיא היתה מאוד חיובית.

אני מזכיר מקרים אלה – יש רבים אחרים כך שאתם יודעים כיצד הם הדברים משיפוטכם שלכם. גם בקרב תיאוסופים יש אנשים שמוכנים להודות: פה ושם יש לימוד רוחי… גם אם הם חייבים להודות שזו אינה שאלה של הסתכלות אחר אימפולס חדש באמת ”פה ושם”, אלא במדע הרוח עצמו. האימפולס המוליך להתקדמות בעולם יכול לפרוח רק כאשר הם נתפסים במלוא כוחם. גם האדם צריך להניח לכל הכוחות בתוכו אם הוא צריך להבין שלכאורה המקריות בעולם חדורה במשמעות ובכוונה. זהו האימפולס שצריך להינתן על ידי מדע הרוח. אדם צריך להכיר שבמהלך האבולוציה האנושית הוא הגיע לנקודה שעכשיו צריכה להיות מובנת במשמעות חדשה ובמודעות מלאה. רמז משמעותי ניתן בקשר לכך בפרק הראשון של הבשורה של מרקוס במילים: “הזמן הגיע ומלכות השמיים ביד. דעו את עצמכם ושימו לב למסר חדש.” ואז, כמה פסוקים הלאה, אמירה יוצאת מן הכלל מתרחשת בנוגע לישוע כריסטוס.[4]

בתנועתנו זו אינה שאלה של תמיכה אורתודוקסית או דוֹגמה, אלא של סימן בתהליך האבולוציוני של המין האנושי, בואו של האימפולס אשר מוביל להתחזקות של כוחות פנימיים אלה היכן ש”האני” האנושי משיג ידע-עצמי, ולומד גם לראות את עצמו בעולם ולהיכנס לתוך התחום שלו של החוק, מה שאחרת מופיע כ”הזדמנות עיוורת”. מדוע התופעה של הטבע אינה נותנת סימן למקריות? מדוע האדם מדבר על חוק בתופעה של הטבע? זה מסיבה זו. אחרי סוף תקופת האבולוציה של שבתאי, שמש וירח – האקזוסיאי, ”רוחות הצורה”, רוחות ההתגלות” החלו את פעולתם. והחוקים הגלויים של הטבע אינם חוקים מופשטים אלא, במובן רוחי, המעשים של האקזוסיאי, של רוחות הצורה! כאשר האדם מתבונן במהלך של התרחשויות-הטבע, הוא רואה בחוקי הטבע את המעשים של האקזוסיאי. אבל האומץ שלו מכזיב. והיכן שהאקזוסיאי אינן מתבטאות בבהירות, היכן שאינן מציינות את מה שהניחו בתוך העובדות וההתרחשויות של הטבע, לאדם אין יותר שום מושג שגם שם הרוחי נמצא בפעולה, בצורת חוק. אבל הוא צריך להיאבק ולהגיע לשלב היכן שהוא מדבר על התרחשויות אלו אשר היום הוא עדיין מייחס ל”מקריות”, כפי שהאקזוסיאי מדברות על עובדות הטבע. האומץ האנושי נשבר מטה. כיצד האדם מדבר על גורל, על גורל באנושיות? הוא מדבר בדיוק כמו מומחים לדקדוק שיש להם עיניים רק למען המילים ואינם מתעניינים בקשרים שבין המילים, החשיבה, ושאין כוח פעיל וחי בתוכם. האדם צריך ללמוד לא רק לראות מטרה חיבורית בעובדות הטבע, במעשים של האקזוסיאי, אבל מתוך אימפולס פנימי הוא צריך לדבר על מאורעות בחיים של האנושות כאילו שהאקזוסיאי נהיו גלויים היכן שנראה היום כמקריות טהורה. כדי שזה יתרחש, מגיע אחד המדבר שונה מאוד מאלו שאינם יודעים מה שמונח מאחורי המקרי לכאורה. האחד שמגיע, מדבר לא כמו המומחים לדקדוק אלא כמו שהאקזוסיאי מדברים מתוך עובדות הטבע. כך הכריסטוס מדבר מתוך פיו של ישוע! הבשורות מציינות זאת בדרך נפלאה במילים קצרות: “והם מלאו פליאה על תורתו…” ומייד נוסף על כך: “כי הוא לימד כמו האקזוסיאי!” היכן לימדו האקזוסיאי? בעובדות הטבע! ומאותה נחיצות-טבע, כריסטוס דיבר דרך ישוע בנוגע לממלכות אלו של קיום היכן שחוקי הטבע נראים כמפעילים חוסר שליטה.

כזהו האימפולס שצריך להיכנס לתוך האנשים. אז, במה ”שקורה” היום הם ימצאו את האומץ להכיר את המלכות של החוק הרוחי ובהדרגה ללמוד לדבר על כך כמו האקזוסיאי, רוחות הצורה, לדבר בעובדות הטבע.

אימפולס חג-הפסחא הגדול הניתן לאנושות מורכב מזה: שם שכן בישוע מנצרת הכוח של הישות אשר דיברה באותה נחיצות פנימית אשר החוקים של הטבע, ממלכת המינרלים של האדמה, למעלה ומאחורי התחום של העננים, ועד לממלכה של הכוכבים. כך דיבר כריסטוס בישוע מנצרת! וכאשר האדם יכול להצית את האומץ שבו עם האימפולסים שבו הוא יכיר בהתאם לחוק בכל העובדות של קיום-העולם, במלכות של הטבע וגם במלכות של הרוח, היכן ”שהמקריות” נחשבת לפעילה. שם צריכה לבוא לבני האדם – חופשיה מכל מחשבות מגובשות מראש – הבנה חדשה של היכן מונח הכוח של אימפולס-הכריסטוס, ושל הגבהים שאליהם יכול להתרומם אימפולס-הכריסטוס.

עם מחשבות כאלה אנו עוברים לקראת הפסטיבל האוחז בזיכרון שאימפולס זה ניתן למין האנושי. הרבה ממה שנאמר בהרצאה זו ישרת היטב כסוג של מדיטציה לחג-הפסחא, ואתם תמצאו אז שמחשבות שכאלה יכולות לעזור לטפח את מצב הרוח האמיתי של הנפש כדי לחגוג את הפסטיבל.

——————————————————————————————————

  1. הבשורה על פי מתי: 25:1-13.
  2. הפילוסופיה של החירות – יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר.
  3. אמת ומדע – יצא לאור בעברית בהוצאת בדולח.
  4. ראו: הבשורה של מרקוס, מאת רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאה פרטית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *