מאת: רודולף שטיינר

2-12.6.1912  137 GA

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה שמינית 10/6/1912

ידידיי היקרים –

נדרש שנזכיר לעצמנו עובדה זו שוב ושוב שהשגת הידע האוקולטי איננה משחק ילדים; ואם ניגש אליה מישהו ברעיון שזו תעניק לו תיאוריות שלגביהן יוכל להישאר אדיש או אם רחוקות הן עד כדי כך בהוותן תיאוריות גרידא שאינן דורשות אלא את האינטלקט לבדו לתפוס אותן – או אז ייווכח לדעת כי טועה הוא מאוד.

מתבוננים היינו בתבנית האנושית שמכל הזויות מהווה משהו חיצוני למדי. ועם זאת אמרתי לכם שתבנית אנוש זו, כמו שתיארנו על שלושת מרכיביה היא זו שתלמיד האוקולטיות חייב ליטול כנקודת המוצא שלו. חייב הוא ברוב המקרים להתחיל ברגשות וברשמים המגיעים אליו ממחקר התבנית האנושית, כי בעשותו כך נוטל הוא תחילת העפלתו ממשהו מן החיים הפנימיים שהוא ללא תלות ככל האפשר.

לאמיתו של דבר קיימת אפשרות נוספת שלעיתים אף רצויה היא לא רק עבור התיאוסוף, אלא גם עבור האוקולטיסט, כלומר, להתחיל מחיי הנפש הפנימיים. הוא מובא אז פנים אל פנים מול מעצור שכמעט ולא ניתן להתגבר עליו. כפי שיודעים אתם מצוי בפנים האדם הפנימי שלנו לא רק המצוי בו כבר מעת החל אבולוציית האדמה, אלא שבמהלך התגשמויותינו על האדמה תורמים כל העת חלקם ישויות וכוחות רוחיים לבניינו ולהתפתחותו. מאז עידנים ראשוניים נוטלים חלקם כוחות לוציפריים ואהרימניים בכל הפעילות הנעשית על האדם הפנימי שבנו. אם תיקחו זאת בחשבון וחייבים אתם לעשות כן – כי אמת ונכון הדבר – כי אז תיווכחו לדעת שבנוטלנו את נקודת המוצא שלנו מן האדם הפנימי עלולה להיווצר אי וודאות מסוימת אם יעלה בידנו להשתחרר מן הכוחות הלוציפריים והאהרימניים או אם נישאר סבוכים למעשה בהשפעותיהם והללו ימצאו מסלולם לחיזוי האוקולטי שלנו. כוחות לוציפריים ואהרימניים עלולים לחדור בנקל אל הנפש מבלי שהאדם יהיה מודע לכך. דברים רבים העומדים להיות תכולת הנפש שלנו – יתכן ונחשוב שטובים הם ביותר, ואף על פי כן יתכן מאוד שאין הם כאלה כלל – כה מעורבים בהשפעות שפועלים בהם עלינו לוציפר ואהרימן.

הדרך הוודאית ביותר והבטוחה ביותר לתלמיד היא ליטול תחילת העפלתו מן התבנית או הדמות האנושית. לכוחות הלוציפריים והאהרימניים השפעה מועטת ביותר על התבנית האנושית. שימו לב בבקשה – אומר אני השפעה "מועטת ביותר" – יש להם אכן השפעה על התבנית האנושית אך מועטת היא שם ביותר, השפעה גדולה הרבה יותר חלה על חיי הנפש הפנימיים. על כן, התבנית האנושית נשארת תדיר נקודת ההתחלה הבריאה ביותר, אם התלמיד יחזיק ביציבות באימרה האוקולטית עתיקת היומין שהאדם מבחינת תבניתו מהווה הדימוי של האל האב. התלמיד נוהג כשורה בפוסעו בנתיב זה כי מקשר הוא את עצמו חוליה בחוליה אל האלוה, כשהוא בוחר כנקודת צאתו את צלמו או את דימויו של האל האב ודבר זה טוב הוא וחשוב.

ואף על פי כן לנתיב זה קשייו שלו. אם מתחילים אתם מחוויות נפש פנימיות ועל ידי התפתחות אוקולטית עולה בידכם להתבונן מחוויות נפש פנימיות אלה אל העולם הרוחי כי אז אורכים רשמי העולם הרוחי זמן רב יחסית. התוצאה היא שכאשר עולה בידו של אדם על ידי חוויות נפש פנימיות לבדן, לעבור את הסף ולהיכנס אל העולם הרוחי – כי אז מתנסה הוא בחיזוי רוחי ויש לאל ידו ליטול-כמו מרווח זמן להביט במהויות שמסביבו; אין הן חולפות מהר; שוהות הן במשך מרווח זמן ניכר. כאן נעוץ, רשאים אנו לומר, היתרון, הנוחיות של התחלה מחוויות נפש פנימיות. יש בכך אותו חסרון שצוין כבר לעיל שהאדם די בלתי מוגן ואינו יכול להכיר או להעריך נכונה השפעות לוציפריות ואהרימניות. נכון לומר למעשה שאין לך פרק זמן בו פחות מודעים יהיו בני אדם לגבי לוציפר ואהרימן מאשר כשיתחילו מסעם בנתיב האוקולטי מחיי נפש פנימיים. נקודת ההתחלה השניה חסרונה בכך שהחיזוי אליו אנו מגיעים האימגינציות המגלות עצמן דרכו נמשכות זמן קצר בלבד; אין הן שוהות; כך שנדרשים אנו לפתח עירנות מסוימת אם ברצוננו לאחוז בהן.

הניחו לי ואמסור לכם עתה תיאור מן המתרחש כשתלמיד האוקולטי, בנוטלו את תחילת דרכו מן התבנית האנושית, חודר אל העולם העל-חושי. אין אני יודע אם מישהו מכם נתן דעתו ביחס לחוויה ראויה לציון המתרחשת מדי יום ביומו אך יש להתבונן בה במודעות מירבית אם ברצונו של אדם להפיק ממנה ידע. מתכוון אני לחוויה בה מפנים אתם מבטכם לעבר עצם נוצץ ונשאר רושם בעין זמן רב לאחר שהעין חדלה להביט בעצם. גיתה ערך מחקר מיוחד מאד כפי שהוא מספר לנו באורח חוזר ונשנה בתיאוריית הצבעים שלו, אודות בבואות-שלאחר-מכן אלה הנשארות מאחור באורגניזם, כלומר, בפנים התבנית האנושית. כאשר שוכבים אתם במיטה למשל ומכבים את האור ועוצמים את עיניכם – כי אז יכולה להיות לכם למשך זמן רב תמונת האור או דימויו – הכמו-מהדהדים בכם. בדרך כלל דועך הרושם מבחוץ כשעמנו החוויה הזאת, התנודה הנגרמת על ידי ההתרשמות החיצונית מסתיימת ועבור רוב בני האדם זהו סופו של העניין. מכאן חייב התלמיד ליטול תחילת דרכו הנובעת, כפי שאמרנו, מן התבנית האנושית, כלומר – ממה שיודעים אנו שמהווה הוא התבנית האנושית על פני המישור הפיסי בחיים הרגילים. כל עוד ממשיך התלמיד לצפות בדימויים שלאחר מכן בלבד – לא יתרחש שום דבר בעל חשיבות. העניין מתחיל כשמשהו נשאר לאחר היעלמו של דימוי האובייקט. כי הנשאר אז אינו מגיע כלל מן העין, מהווה זה תהליך התחוות המוענקת לנו על ידי הגוף האתרי. כל מי שביצע בעצמו ניסוי זה לא יציג כאן טענה, שאלמלא כן הגיונית היא בהחלט, שהמצוי כאן לפנינו מהווה בבואה שלאחר מכן ותו לא של הגוף הפיסי. אומרים זאת אנשים שלא היתה להם חוויה זו. רק הללו שהיתה להם חוויה זו אינם אומרים זאת עוד. כי מה שנשאר אחר כך מהווה מהות השונה בתכלית שינוי מכל דבר שזיקה לו להתרשמות חיצונית.

בדברנו בצורה כללית – הרי שמה שנשאר לאחר התרשמות מצבע או מאור למשל אינה מהווה כל עיקר תופעת גוון או אור. למעשה יכולים אנו לומר שאם זהו גוון או אור – כי אז אשליה היא! זהו צליל! שלגביו בטוח אדם למדי שהוא לא נשמע באוזן, שלאוזן אין חלק בהגעתו אלינו. מה שנשאר עשוי אף להוות התרשמות אחרת כלשהי, אך תמיד שונה היא מן ההתרשמות החיצונית. האוקולטיסט חייב ללמוד להתגבר לחלוטין על התרשמויות חיצוניות, כי האוקולטיות קיימת עבור העיוורים, למשל, שמעולם לא היתה להם כל התרשמות חיצונית של אור באמצעות העין. רוב דמויות הרפאים שאנשים רואים מהוות תמונות זכרון גרידא של רשמי חישה שנשתנו עקב משחק הדמיון. התחוות אוקולטית אינה תלויה בכך אם יכול אדם להשתמש באיבר חישה מסוים או לא; מתחוללת היא ללא תלות כלשהי באיברי חישה.

בעורכו לפניו תמונה מדוקדקת של הדמות האנושית השלמה חייב התלמיד להחזיקה ביציבות לפניו. עליה לשכון לפניו בתור אימגינציה. באיזה מן החושים או באיזה אורח קובע הוא את התבנית האנושית לפניו – לכך אין חשיבות. חשוב הדבר שבדרך זו או אחרת קובע הוא תבנית אנושית זו, כלומר, דרך התבנית האנושית עולה בו תמונה, אימגינציה, תמונה חיה. התלמיד רשאי ליטול עתה כנקודת ההתחלה שלו את התמונה החיצונית של התבנית האנושית, כמו כן אפשרי שהוא יתחיל מרגשות הגוף הפנימיים, מן הרגשות שברשותו בהיותו בפנים התבנית.

כשעולה בידו של האוקולטיסט לחוות בדרך זו משהו כבבואה שלאחר מכן באשר לתבנית האנושית, כאשר משיג הוא ראשית דבר במלוא היקפה את התבנית האנושית כפי שמוצא הוא אותה בעולם הפיסי – מאפשר הוא לה ל"הדהד" בו באורח בו מהדהדת בבואה שלאחר מכן – כשיש באפשרותו שחוויה זו תשכון בו ולאחר מכן להמתין עד חלוף ועבור בבואתה של התבנית האנושית – ישיג תמונה של התבנית האנושית שאינה מהווה עוד בבואה של התבנית הפיסית, אלא נחווית היא בגוף האתרי.

רואים אתם שעבור תלמיד האוקולטי הרי זוהי שאלת חווית עצמו בגוף האתרי. ובבוא התלמיד לנקודת חווייה באורח זה בגוף האתרי הרי שזוהי חוויה עמוקה מאוד באמת! מתפצלת היא מייד לשתי חוויות נבדלות. ואת שתי החוויות הללו יש לבטא על ידי שתי מילים, עלינו לומר שהתלמיד חווה קודם כל את המוות ושנית את לוציפר.

הואיל וההתנסויות עליהן מדברים אנו כעת אינן משל החושים, אלא מהוות הן בעצם מהותן וטבען חוויות עליונות יותר, כמובן, שכלל לא קל לתאר אותן. המילים בחלקן נלקחות מעולם החושים והן מזכירות לנו תדיר בשימוש בהן את עולם החושים. ברם – אלה הן חוויות שלגביהן חשים אנו שפנימיות הן ולא חיצוניות; ובהשתמשנו במילים על מנת לתאר אותן הרי זה בעצם כדי לעורר מושג כלשהו, ותו לא ממה שנחווה באמת.

חווית המוות הריהי בערך כדלהלן; התלמיד יודע שהתבנית האנושית בה התבונן היטב קודם כל ולאחר מכן נטלה כנקודת ההתחלה שלו – אין לה כל המשכיות מחוץ להווית הקיום הארצית. קשורה היא להווית הקיום על האדמה. מי שרוצה לצאת אל מעבר להווית הקיום הארצית, כל הרוצה להתחשב בחיים על-חושיים, חייב להכיר בדבר שאת הדמות האנושית הזאת ניתן לחוות כהווייתה על האדמה בלבד; עליה להתפורר – ואכן קורה עמה כזאת לפני עיניו – ברגע בו עובר הוא אל מעבר להווית הקיום הארצית, בהופיעה כמוות. בגוף האתרי אין התבנית האנושית יכולה להיראות בשום דרך אחרת אלא כנתונה למוות.

זהו חייב להיות הרושם הראשון וכאן עלול התלמיד להישבר בנקל; כי ההתרשמות הנטבעת על ידי התבנית האנושית, הכפופה לזעזועים והמתפוררת, שוקעת לעומק כה רב לתוך הנפש. זוהי עובדה שרבים השואפים להיות אוקולטיסטים אינם יכולים להתגבר על התרשמות ראשונה זו ואומרים לעצמם: "אימה ופחד מן העלול לקרות עתה עוצרים בעדי מלהמשיך הלאה". נחוץ לתלמיד לצפות במוות מעצם הסיבה הפשוטה שרק כך יוכל לדעת בביטחון גמור שבגוף הארצי בלתי אפשרי לחוות את העולם העליון; על האדם לצאת הישר מן הגוף, חייב הוא לעוזבו.

זוהי למעשה ההתרשמות הבאה אותה מקבל התלמיד. אין בכוונתי לטעון שלעולם אין לחוות בעולם העליון כשנמצאים עדיין בגוף הארצי, אך התלמיד האוקולטי חייב, באורח שאין להימנע ממנו, להגיע בנקודה זו אל ההתנסות ואל הידע אותם תארתי. ניתן לבטא זאת במילים: חווה הוא את לוציפר.

לוציפר מצוי שם לפנינו ומסב שימת לבנו לעובדה הנושאת בה עבור התלמיד עמידה בניסיון עצומה וכבירה. אילו עמדנו לרשום במילים את הנחווה בהתוודעות אל לוציפר – עשויים נהיה להביע זאת כדלהלן: לוציפר מסב שימת לבו של התלמיד בערנות אל הפריכות וההתפוררות של התבנית האנושית. אומר הוא: "הבט בתבנית אנושית זו. ראה מה כפופה היא לכיליון. תבנית בת השמד נתנו לך האלים – האלים שהם אויביי". את זה אומר לו לוציפר. ומבהיר לו שהאלים העילאיים הועמדו תחת הכורח לעשות את האדם בר כליון בתבניתו. הוא מראה לתלמיד שהם לא יכלו לנהוג אחרת עקב תנאים מסוימים עליהם נדבר מאוחר יותר. ואז הוא מראה לו מה הוא, לוציפר, רוצה היה לעשות מן האדם, למה הופך היה האדם אילו נמסר לו הטיפול בו – כשהוא לבדו, כשאיננו נעצר על ידי יריביו.

ישנו משהו מפתה באורח יוצא מגדר הרגיל בתיאור אותו מוסר לוציפר לגבי המהות אותה מהווה היה האדם אילו הוא לוציפר בעצמו פועל היה עליו. הואיל ולוציפר אומר: "הבט סביבך וראה מה נותר ממך כשתבניתך האנושית מתפוררת. כשמתפוררת התבנית האנושית בהסתובב אדם ובראותו את עצמו כמו-מתקלף – באורח דיבור רוחי, כשתבניתו ניטלת ממנו – רואה הוא אז שני דברים. בראש ובראשונה רואה הוא שמה שנשאר ממנו נתון למעשה לעולם העל-חושי, הריהו מבחינה מסוימת אלמותי בה בשעה שהגוף בר-מוות הוא. עובדה זו מניחה טיעון רב עוצמה בידיו של לוציפר שבאמצעותו עשוי הוא להעמיד את האדם בניסיון. שימת לבו של האדם מוסבת קודם כל אל תדמית האלוהים שבו, שהיא בת-השמד וכפופה אל האדמה. ואז לוציפר מפנה אותו למשהו אחר שבו, שאלמותי הוא, שאינו כפוף למוות. בזה נעוצה העמידה בניסיון. בבוא אדם לסקור ולהתבונן במהות האלמותית שבו; בהשתקעו בהתבוננות בזה המתנער מן התבנית החיצונית לאחר שהתפצלה לשלושת החלקים שמהם, כך גילינו, מורכבת היא; או אז רואה האדם את עצמו, רואה הוא באיזה מחיר עשהו לוציפר לאלמותי. כי האדם, בהביטו לאחור על עצמו, מגלה שאינו אדם עוד. אדם-ערוך שלושה, כפי שתיארנוהו, בא תדיר לידי ביטוי בסימבוליות אוקולטית בתמונות מסוימות. לתמונות אלה, לאימגינציות אלה, יש משהו לומר, במהלך התקופות, לאדם. רק מעטים מאד מבינים את חשיבותם הנפלאה. האדם העלי, כפי שרואה אותו האדם בפנותו לאחור להביט בעצמו, שונה הוא באנשים שונים. התמונה המציגה עצמה כאן נתונה אף היא פחות או יותר לשינוי. נותנת היא מושג קרוב לגבי החוויה אותה חווה האדם. לא עוד קיימת הבעת פני אנוש; הבעת הפנים מרמזת על שור או על אריה. לחוויות בעולם העל-חושי הופעה מוזרה למדי לעתים קרובות; ומתברר שעל אף שלא תמיד ועם זאת בדרך כלל – אשה המביטה לאחור באורח זה רואה עצמה באריה יותר, ואיש – כשור יותר. אין לחמוק מזה. כך הדבר באמת! ובשתי תמונות אלה – המתמזגות אלה באלה כי האיש איננו משולל לגמרי מאריה וכן האשה איננה משוללת לגמרי משור – השניים מתמזגים זה בזה – בשתי תמונות אלה קשורה ומעורבת בד בבד תמונת ציפור שנקראה מאז ומתמיד עיט והמשייכת אל התמונה כולה.

ועדיין הגרוע מכל טרם סופר! אנשים רבים נכונים יהיו להחליט להיות שור, אריה או נשר – במחיר אלמותיות, אך זהו האדם העלי בלבד. ההמשכיות למטה מהווה דרקון פרא. כאן לפניכם מקור כל שפעי השפעים של משלי החכמה (הסאגות) והסיפורים על הדרקון. סימבוליות דתית מסורתית מגישה היתה לאדם מאז ומתמיד את ארבע התמונות: אדם, אריה, שור, עיט. אך לא היתה נותנת אלא רמזים כבעניין הירידה (מגן העדן) שדרקון פראי משתייך אף הוא לאדם. אך לדרקון מיקומו בכל כולו של האדם. ניתן למוצאו בו ועל האדם לומר לעצמו: לוציפר באמת יכול להבטיח לך אלמותיות. זוהי הבטחה וודאית ומבוססת היטב – אך רק במחיר דמותך ותבניתך כך שתמשיך לחיות בצורה שנעשית לשכמותה תחת השפעתו של לוציפר. ועתה – יכולים אנו לראות כיצד נסב הדבר שנטלנו צורה פנימית שכזאת. כך הוא בשל הופעתו של לוציפר באבולוציית האדמה. משיגים אנו אף זאת שאבולוציה ארצית זו מעניקה לאדם תחת השפעתו של לוציפר כשרים על-חושיים בזה אחר זה. חוכמה וכל הקשור לתבונה באים אל האדם מלוציפר בנתיבים רבים ושונים. לוציפר יכול להראות לאדם בפוגשו בו מה רב חב לו למעשה האדם. ומה שזה עתה תארתי, חייב להיחשב אף הוא בין הדברים שהאדם חב ללוציפר.

עשויה כאן לעלות השאלה: "האין שום קרן ניחומים בידע עצמי זה?" כי אחרי ככלות הכל אין זה מנחם דווקא אם ראיה פנימית חדשה זו מובילה אך ורק לתיאור שבו מידרדר האדם לשלב בעלי החיים. ובעל החיים מהווה יתר על כן מהות בת שלושה מרכיבים ואינו משתייך אל בעלי החיים ה"עליונים". במקום זאת מועבר האדם לשלב החיה המצויה עלי אדמה בתיאורו של דו-חי. לא ולא. השגה כזאת כמעט ולא ניתן לקרוא לה מנחמת!

זוהי החוויה שתארתי לכם לפני כן כרחיפה וארעית למדי. זקוק האדם לקור רוח ערני כדי לתפוס את ההתרשמות ולצפות בה כמו חולפת היא חיש קל על פניו. זהו החיסרון שביציאה מן התבנית האנושית; בדרך כלל אין לאנשים קור רוח ערני דיו עד כדי תפיסת המוות ולוציפר ולאחר מכן לפנות באורח רוחי ולסקור את עצמם. שום דבר ממה שרואים אנו איננו מנחם אותנו כי יש לנו בסופו של דבר שני מסלולים בלבד לבחירה. יכולים אנו להיצמד אל המהות שבת כליון היא ומוות לגבינו. ואשר נובעת מן האלים יריביו של לוציפר, או יכולים אנו לבחור באלמותיות; ויחד עמה בהשפלתה של דמות אנוש.

נוכחותם של כל הדברים הללו וההתרשמות הנעשית על ידם מחרידה היא ברגע הראשון ומהממת. בשל סיבה זו מכיל בו חלק גדול מתפקידיו של המורה באוקולטיות אתראה לאנשים שלא לתת שימת לב רבה מדי להתרשמויות כאלה, או בעצם לאלו שהן התרשמויות על-חושיות ראשונות, היות והתרשמויות אלה, הן אם הן מן הסוג המחולל שמחה והן כאב, לעולם אין לתת בהן אמון בתור מכוונות ומנחמות. הנתיב הנכון הוא להמתין בסבלנות רבה מאוד. עלול מאוד לקרות שאדם המוציא אל הפועל את החוויה שתוארה לעיל תעוט עליו תחושת ייאוש מוחלטת. לעמוד איתן בקליטת ההתרשמויות שוב ושוב דורש אומץ. אך את הדבר הזה חייבים אנו לבצע אם ברצוננו להתקדם מעשית באוקולטיות. ויבוא הזמן בו כמו נמצא קרקע לרגלינו.

על מה שיש לאל ידו של הרגע הנוכחי להעניק – על כך אין האדם יכול לסמוך בביטחה. כל דבר שמבצע הוא בחיים נראה לו עתה בהיותו בר כליה, בלתי יציב. לוציפר מבטיח משהו נצחי, אך גם בזה אין האדם יכול לאחוז. בא הרגע בו מצוי דבר אחד בו יכול הוא לאחוז היטב. אין זה דבר מן ההווה אלא זכרון שעשוי להישאר בו מן החיים הרגילים על האדמה. זכרון זה חייב לשהות עמו כמו מחשבה שמן החיים הארציים ולהתמזג בפגישה עם המוות ועם לוציפר. זורם הוא מן החיים הארציים ומצוי לפתע זכרון זה, מחשבה זו, שהיא לבדה יכולה להעניק לאדם יעד ותמיכה, אך מה רפה היא ונדרשת עוצמה רבה כדי לאחוז בה. זהו הדבר האחד והיחיד בחיים בו עשוי האדם להיזכר כמשהו וודאי ובטוח – זוהי מחשבתי העצמית – האני. זוהי המחשבה להלן: שם מהווה אני עצמיות. קיים כפי שראינו קושי יוצא מגדר הרגיל לאחוז במחשבה זו. רבים מכם יודעים מה קשה הדבר להעביר חלום ממצב התודעה האחר אל הרגע הנוכחי. וייתכן שיקרה הדבר בנקל מדי שבהיכנס אדם לעולם העל-חושי תהווה מחשבת האני הזאת כחלום שהיה לו בעולם הארצי ואשר איננו זוכר אותו. כחלום נשכח מהווה מחשבת האני הזאת, בבואו לתודעה שונה; והקושי לאחוז בה הולך ורב בשביל האדם במהלך האבולוציה. בזמנים קדומים, בזמנים השוכנים הרחק לאחור בעבר – קל היה יחסית להעביר את תמונת האני מכאן עלי אדמה אל מעבר. אולם במהלך האבולוציה של האנושות נעשה הדבר קשה יותר ויותר.

באומרי "בבואה של מחשבת האני" – עליכם לחשוב על כך כדלהלן: בשביל תלמיד האוקולטיות של העת הנוכחית באה אכן המחשבה לעתים קרובות. אין היא נשארת אצל האדם כתמונת חלום גרידא – לא – עשויה היא לבזוק בו מעבר כזיכרון פתאומי. אך כדי שיתרחש כדבר הזה נדרש סיוע. הדבר עשוי להתרחש אך לא ללא סיוע. זוהי נקודה חשובה. בהיכנס התלמיד אל העולם העל-חושי בתנאי הקיום הנוכחיים של האבולוציה – יישאר האני כמעט-בוודאות מאחור, כחלום נשכח, אם לא יגיע סיוע.

אם עלי לנקוב בשם הסיוע שתלמיד האוקולטיות זקוק לו היום על מנת שלא ישכח את מחשבת האני בהעפילו אל העולם העל-חושי, יכולתי להשתמש בביטוי אחד בלבד והוא התלכדות עם אימפולס כריסטוס על האדמה. דבר זה שמסייע! בתנאי הקיום הנוכחיים של אבולוציית האדמה תלוי הכל בנקודה זו במהות זיקתו של האדם לאימפולס כריסטוס במשך חייו על האדמה. המידה שהאדם מאפשר לו לחיות בו תלוי אם תאבד מחשבת האני בהעפיל אדם אל העולם העל-חושי או אם תישאר היא עמו כתמיכה האחת והיחידה שיוכל ליטול עמו מן האדמה לעולם העל-חושי.

לנוהה אחר כריסטוס כיום יש דברים ערכיים ויפים רבים לומר על אימפולס כריסטוס. אך אדם הנכנס לעולמות העליונים מתוך המודעות למשמעות של מהות כריסטוס יודע דברים נוספים על אודות דחף כריסטוס. ויתר זה שיודע הוא חשוב הוא ורב ערך באורח יוצא מגדר הרגיל. יודע הוא שדחף כריסטוס מהווה הדבר האחד והיחיד שעשוי לבוא לעזרתו בעמדו בסכנה של שיכחת האני שבאבולוציית האדמה. כיצד קורה הדבר שנוסף לכל מה שאימפולס כריסטוס יכול היה כבר לעשות עבור האדם על האדמה נוסף לכל המנחות ללא גבול שהאדם קיבל ועודנו מקבל ממנו, למען שביעות רצונו, בשביל טוב לבו, עבור חינוכו ותרבותו – קיים אף דבר זה שדחף כריסטוס, במידה ופועל הוא באדם, יכול להסב לכך שהאני על האדמה אינו מוכרח להישכח. היכן נוכל לבקש את ההסבר לכך?

אם עלי לתת לכם תשובה לשאלה זו עלי להסב את תשומת לבכם לעובדות שעל אף שייתכן ואינכם יודעים אותן מן האוקולטיות – יכולים אתם להתוודע אליהן על ידי לימוד אינטליגנטי של האוונגליונים. כי קיימות שתי דרכים שבאמצעותן מגיעים לידע הסיבות כיצד עשוי אימפולס כריסטוס לתת סיוע זה. הראשונה היא בנתיב האוקולטיות – אוקולטיות כזו המשתייכת כדת וכדין לשלב האבולוציה, שהגיע אליו האדם בימינו. והשניה – היא בנתיב לימוד מבין ומעמיק לפני ולפנים האוונגליונים. לאוונגליונים קו אופי בולט ומיוחד במינו בהשוואה לתעודות דתיות אחרות. האנשים אינם נותנים לכך תכופות את הדעת, אך מצוי הוא אף על פי כן. טלו את כל אשר תוכלו למצוא בהיסטוריה החיצונית של הדתות, טלו את כל תכולת הדתות שנוסדו אף בתקופות הקדם-נוצריות, ותשוו זאת עם מה שקוראים אתם בתעודות למהות כריסטוס, באוונגליונים. בסוקרכם תולדותיו של מייסד דת כלשהי ובהתאמצכם להבין אותו – נוכחים אתם לדעת שיהיה לאל ידכם לעשות זאת אך ורק בלמידה לדעת ולהבין את האינספירציות או את האינטואיציות העל-חושיות שקולטים אנו. חקרו ודרשו אודות מייסדי הדת הקדם-נוצריים, מנין נבעה חכמתם וייאמר לכם במקרהו של בודהה, למשל, כיצד רוכש היה תחת עץ-הבודהי אותה הארה עליונה כבירה שאיפשרה לו להפיץ ברבים את מה שקרא לה "התורה הקדושה". מונחים אתם, אם ברצונכם לדעת את הרקע ואת המקור ללמודי הידע של בודהה, להארה העל-חושית.

וכך אין שינוי בדבר בתקופות הפוסט-נוצריות. טלו את מוחמד. חייבים אתם להתבונן בחזיונות שקבל מוחמד מן העולמות העל-חושיים על מנת להסביר מדוע הוגד דבר זה או אחר באורח כזה או אחר. כך הדבר לגבי כל מייסדי הדתות; ולא רק באשר למייסדי הדתות, אלא ביחס לכל אלה שחוננו בהתגלויות אמיתיות. אנו מונחים אל השראתם האלוהית, אל העל-חושי שנוגה היה בהם. יש לנו ידע מדוקדק למדי לגבי דבר זה במקרהו של פיתגורס. ובכתביו של אפלטון יכולים אנו למצוא בכל מקום רמזים, שבה בשעה שלא היה מוסר את כל מה שידע, הרי שעבור מה שאכן מסר מקבל היה את השראתו דרך המיסטריות, כלומר עובר היה התפתחות הדרגתית אל העולמות העליונים. אף בהתייחס לסוקרטס קוראים אנו אודות "דמון". ולמעשה יהא בזה מן האבסורדי להשאיר בצד את ה"דמון" בדברנו על סוקרטס. את מה שפיתח סוקרטס עבור האדם כתשתית אינטליגנציה טהורה – קולט היה דרך הדמון שלו. הביטו באשר תרצו – בכל מקום ומקום תמצאו את אותו הדבר.

ועתה, הרשו לי לבקשכם לפְנות מדוגמאות אלה אל האוונגליונים. עיינו בהם בדקדקנות ותיווכחו לדעת שרק בהזדמנות אחת ויחידה בכל שלוש השנים של שהותו על האדמה התבונן כריסטוס או היה עליו להתבונן במשמעות של חוויה של התקדשות אל העולם העל-חושי. הפעם האחת והיחידה בה תמצאו משהו ממין זה מהווה אירוע העמדה בניסיון ואף שם לא נאמר לכם שכריסטוס צריך היה להיצמד אל אלוה טוב על-חושי, כי אם, שהיתה לו פגישה עם מה שהיווה בשבילו ה"רוע" – עם השטן, עם לוציפר.

מסופר לנו שהעמדה בניסיון זו לא היותה עבורו מעצם תחילתה עמידה בניסיון כלל. קראו לעצמכם היטב את הקטעים ותראו מה מיוחד במינו התיאור הניתן לנו באוונגליונים. ישוע-כריסטוס עובר היה דרך מה שהמתקדשים מאז ומתמיד צריכים היו לעבור בו אך מן ההתחלה נצמד הוא ביציבות אל אלוהיו. בעומדו איתן מול הפיתויים ובהגותו את המילים: "סור ממני השטן! כי כתוב, לאדוני אלוהיך תשתחווה ואותו לבדו תעבוד". לוציפר אינו יכול לפתותו עוד ועוזבו. בכל האירועים וההתרחשויות הבאים לאחר ההעמדה בניסיון, בכל שאר הדברים שעל האוונגליונים לספר – אין אנו יכולים לגלות דבר שניתן להשוותו אל הדיווחים שניתן למסור על חייהם של מתקדשים בהם קוראים אנו תיאור אודות הדרכים בהן למדו, במהלך החיים, לחדור אל העולמות העליונים הרוחיים.

מעצם ההתחלה יכולים אנו לדבר אודות כריסטוס כעל "מתקדש", כלומר כעל מי שברשותו זיקה ישירה ומיידית אל העולם העל-חושי. עשיתי זאת בספרי: "הכריסטיאניות כעובדה מיסטית" וכהמשך לכך בהרצאות, אך לא ניתן למי בהתייחס לכריסטוס, לדבר על "התקדשותו". לא ניתן לדבר במקרה "שלו" על התקדמות שדרך התקדשויות. יכולים אנו לומר שמהווה הוא "מקודש" אך איננו יכולים לומר דבר כיצד "נתקדש". זהו השוני העמוק.

השוו בין כל המסופר על חיי ה"מתקדשים" לבין הדיווח שנמסר לכם באוונגליונים. ייתכן ותבחינו בדבר – הראיתי זאת בספרי "הכריסטיאניות כעובדה מיסטית" – שמחברי האוונגליונים צריכים היו אך ליטול את הטקס שלפיו בוצעה ההתקדשות על מנת לתאר את חייו של כריסטוס. בספרם אודות הטקס מספרים היו את מאורעות חייו של כריסטוס-ישוע. אך אף פעם לא יכלו לומר שאכן עובר היה את מה שתיארו כהתנסויות. טלו אירוע כזה – שגדוש הוא במשמעות עמוקה ככניסת הרוח בו או כתפילה על הר הזיתים. אלה הן התרחשויות שאילו מתחילים הייתם לספרן אודות מתקדש אחר כלשהו, היה עליכם לתארן באורח שונה לגמרי. לא הייתם יכולים לומר אך זאת שהוא עלה על הר הזיתים וששם ירדו ממנו נטפי זיעה כדם; באשר למתקדש אחר היה עליכם לספר מה חווה שם, כיצד השתנה על הר הזיתים. כריסטוס לא השתנה. פגישתו עם אלוהיו על הר הזיתים לא היתה בעלת אופי כזה שהיה עליו לחוש שיש לו משהו ללמוד שם. וכן – במה שעבר עליו בכניסת הרוח בו לא היווה עבורו הארה. עבור האחרים, עבור בני לווייתו – היתה זו הארה אך לא בשבילו. בשבילו היה זה טבעי ומובן מאליו. הוא לא היה יכול ללמוד מזה משהו חדש.

מה לעומת זאת מצפים היינו שיסופר לנו ביחס לאיזה שהוא אדם, מתקדש אחר? חייבים להראותנו כיצד מתקדם היה צעד אחר צעד בנתיב הידע. בהתייחס למתקדשים עליונים ייתכן ומצפים אנו שיסופר לנו שהביאו שפע רב עימהם מהתגשמויות קודמות ואולי רק צריכים הם לעבור עוד דרך השלב האחרון ביותר. איננו מוצאים דבר מזה באשר לכריסטוס. לפנינו סיפור ההעמדה בניסיון וזה הכל. מה שמוצאים אנו בכריסטוס, הוא שחדור היה לפני ולפנים בדרגה עילאית ביותר במודעות-עצמית אלוהית. דבר זה מציין את אירוע הפתיחה של חיי כריסטוס – בשלוש שנים. ולאחר מכן לפנינו תיאור נפלא זה – תיאור של חיי התגלויות אלוהיות נשגבות ומרוממות הנובעות הישר ומיידית מאחד שהוא אדם האדמה. במקרהו של כל אדם-מתקדש אחר עלינו לספר כיצד הגיע קודם כל לשלב ההתקדשות זה או אחר ואז היה לאל ידו לערוך גילוי זה או אחר. באשר לכריסטוס לעומת זאת, כל זה זורם בו ללא תלות מעצם ההתחלה ולא מסופר לנו שבמהלכן של שלוש שנות חייו עובר היה שלב זה או אחר של התקדשות. אם עומד היה מישהו להתייחס לתיאור המוות והשיבה של כריסטוס – כאילו היו שלבים כאלה – היה זה אך מוכיח את כישלונו להשיג את העובדה שהשיבה לתחיה התחוללה בשל הכוח שמצוי היה כבר בכריסטוס החי. השיבה לתחיה איננה מהווה פועל התקדשות; ישוע-כריסטוס לא נעור לחיים על ידי מתקדש אחר כלשהו אלא על ידי הכוח האלוהי שבא מעבר לאדמה, הכוח שנמסר לו דרך הטבילה. השיבה לתחיה הוענקה לעת הטבילה, היתה כבר שם בו ברגע; בה בשעה שהפעילות שבהתייחס לאנשים מתקדשים זולתו קרויה "שיבה לתחיה" חייבת להיגרם על ידי מעשיו והוראותיו של מתקדש בכיר.

זוהי הסיבה מדוע היה עלי לתאר את מאורע כריסטוס כפי שנהגתי בספרי: "כריסטיאניות כעובדה מיסטית" שנכתב לפני יותר מעשר שנים ויצא לאור זמן קצר לאחר מכן. עלינו לראות זאת בערך כך: כריסטוס חי חייו על האדמה. בחיים אלה התרחשו מאורעות ותהליכים רבים. כיצד נתאר מאורעות ותהליכים אלה? ניטיב לתארם בספרנו במה חייב היה מתקדש מימי קדם לעבור. במה שנתנסה המתקדש מימי קדם במדרשת המיסטריה שלו מתגלה היה במקרהו של כריסטוס כעובדה היסטורית. ועל כן יכלו האוונגליסטים להשתמש בספרי ההתקדשות העתיקים שלא על מנת לתאר התקדשות של כריסטוס – אלא לכתוב ביוגרפיה אודותיו. זהו גרעין הטיעון בספרי: "כריסטיאניות כעובדה מיסטית".

כאן מתגלה אי הבנה עמוקה ביותר לגבי חיי כריסטוס – אם מדברים אנו אודותיו שלא כעל מקודש כבר, אלא כעל אחד החייב לעבור התקדשות במהלך האבולוציה של האדמה. כל מי שבחפצו להסביר את חייו של כריסטוס כהתקדשות טועה בכך טעות גדולה ועצומה ביחס לרוח מהות כריסטוס. אותו אדם רוצה להבין את מהות כריסטוס כאילו לא היה מייסד מקודש כבר, אלא שצריך היה להתקדש תחילה. כאילו מתאר היה בתיאור חייו של כריסטוס תהליכים של התקדשותו שלו.

כך נחוץ הדבר בדברנו על חייו של כריסטוס – להבהיר זאת היטב, שהביטויים שבשימוש אין להבינם באותה משמעות כפי שהשתמשו בהם בהתקדשות הקדומה או באיזו שהיא התקדשות, אלא שכאן משתמשים בהם במשמעות ארצית גשמית לחלוטין, שמתייחסים הם להיסטוריה, למאורע בהיסטוריה המצוי מחוץ להתקדשות.

לא ניתן להדגיש יתר על המידה את החשיבות של הדבר הזה. לא תוכל להיעשות טעות רצינית יותר מאשר להשקיף על מה שהוסבר זה עתה ולדבר על "התקדשותו של כריסטוס" שלא במשמעות בה דיברתי על כך בהרצאותיי "בשערי עולם הרוח" או בהללו שעל אודות "האוונגליון של יוחנן הקדוש", כי אם בעטיפת חייו של כריסטוס בלבוש דיווח של התקדשות. בעשותו כך יציב אדם את עצמו מעצם ההתחלה בסתירה לאיזה שהוא פירוש הגיוני של האוונגליונים. לא ניתן יהיה לסלול את הדרך ללבם ולדביר מהותם של הללו או להבין מה לאוקולטיות לומר בקשר לכריסטוס. אל לנו לשכוח לעולם שבדברנו על מייסדי דת אחרים עלינו לדבר עליהם כעל בני אדם שנתקדשו והצדק והאמת יהיו עמנו בהביננו את חייהם כמכילים בהם התקדשות. אולם את חייו של כריסטוס יש לתאר באורח שונה. על אף שחיים אלה של כריסטוס, כפי שמתנהלים הם על האדמה היה עליהם לערוך גילויים אלוהיים – אל לנו לדמות שאיזה שהוא תהליך התקדשות נוגה היה כמו לחיים אלה של כריסטוס ומאיר אותם. לא ולא – כריסטוס בעצמו היה מקדש. קראו בספרי "מהות כריסטוס כעובדה מיסטית" את הקטע הנוגע במשמעות האמיתית, של נס תחייתו של לעזר. תגלו שהיתה זו התקדשות שביצע אז כריסטוס, הוא עצמו יכול היה לקדש; אך איננו יכולים לומר שכריסטוס נתקדש על האדמה באותה משמעות בה עלינו לומר שלעזר נתקדש על ידי כריסטוס.

במקום התקדשות לפנינו הטבילה בירדן על ידי יוחנן. אילו היתה הטבילה פעילות החופפת להתקדשות כי אז צריכה היתה להיות מתוארת באופן שונה. כי אז מספרים היו לנו כיצד עומד היה שם כריסטוס, כפי שממתין להתקדשות בה בשעה שמקודש נאצל הרבה יותר ממנו עורך היה את פעולת ההתקדשות. האחר הניצב לצידו ככלי-עזר לפעילות איננו מתקדש רם מעלה יותר, אלא יוחנן המטביל, שאיננו יכול בהתאם לעובדות להיות מוצב מעל לכריסטוס עצמו.

לעיתים קרובות קורה שבני אדם טועים טעות זו. אך למען זיקה נאותה למהות כריסטוס, עבור הכנה אמיתית של מהות כריסטוס מהווה שגיאה כזאת שגיאה גורלית תדיר. חייבים אנו להיזהר מלדבר, כמו עובר היה כריסטוס דרך שלבים שונים – לידה, ילדות, או טבילה או כניסת הרוח או שיבה לחיים – במשמעות בה אמור היה אדם מתקדש כלשהו לעבור בשלבים כאלה. ברגע שמשתמשים אנו לגבי כריסטוס באותו אופן בביטויים: לידה, טבילה, כניסת הרוח, עלייה, מוכיחים אנו אי-הבנה מוחלטת לגבי מהות כריסטוס.

הרשו לי ואבקש להציב כתמונה לנגדכם את מה שניסיתי להראות היום כיצד פוגש האדם במוות ובלוציפר וכיצד מגיע התלמיד באוקולטיות לסיטואציה של ייאוש ובדידות שממנה יהיה לאל ידו להיחלץ אך ורק אם יוכל לנצור זכרון של מחשבת האני. וזכרו מה אמרתי לאחר מכן שהסיוע הרב ביותר לנצירת מחשבת האני כולל בו עבור האדם בן זמננו בשימו עצמו במשך החיים על האדמה בזיקה אל אימפולס כריסטוס. זכרו נ אף זאת כיצד על מנת לבסס עובדה זו נערכתי להסביר במה שונים חיי כריסטוס מחייו של כל אדם מתקדש אחר. כריסטוס בא לפנינו מן ההתחלה כאחד אודותיו מסופר לנו בוודאות שמבצע היה מעשים על האדמה, אולם שעל אודותיו לא נאמר לנו שמושפע היה על ידי דמון כמו סוקרטס או שיושב היה תחת עץ בודהי – כמו בודהה, או שהיו לו חזיונות כמו למוחמד. לדמות משהו מן הללו יעשה זאת לבלתי אפשרי להבין את כריסטוס. כיצד נעשה דחף כריסטוס לאמצעי עבור התלמיד, לאפשר למחשבת האני להמשיך קיומה בעולם הרוחי כדי שלא תהיינה לו במקומה מחשבות מתות – וכיצד מופיע אליו אז העולם העל-חושי – אודות זה נדבר מחר.