מאת: רודולף שטיינר

2-12.6.1912  137 GA

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה שביעית 9/6/1912

ידידיי היקרים –

אתמול נגענו בחלק אחד או בהיבט אחד מן המיסטריום מגנום. וכמה מכם חשו אולי בקושי מסוים לגשת לכך מנקודת הראות שנאלצנו ליטול כדי להבהיר את הדבר לפרטיו. אך העולם הוא מסובך, הבה ונודה בכך אחת ולתמיד! ואם באמת משתוקקים אנו להתרומם לידע אמיתות עילאיות לא נוכל בלתי אם להיות נכונים להשלים עם מספר קשיים בדרכנו.

הבה ונסכם שוב מה עלינו להבין עבור עיונינו מן המיסטריום מגנום. ראינו מצד אחד כיצד הוא מגלה את האדם בשלושה מרכיביו או בעצם מגלה אותו כמורכב משלושת בני האדם שלכל אחד מהם שבעה מרכיבים כך שיכולים אנו להבחין בין אדם עליון, אדם אמצעי ואדם תחתי. בפוסענו בעולם כשלנו בחוויותינו נראים שלושת בני אדם אלה כמקורבים וכמלוכדים אינטימית – התודעה היומיומית אינה מבדילה בין האחד לרעהו. זה היה היבט אחד של המיסטריה. השני מכיל בו דבר זה שבו ברגע שבו מתנשא אדם מעל תודעתו הארצית הרגילה, ומגיע לתודעה מסוג עילאי יותר, ניצב הוא מייד פנים אל פנים מול ההתרחשות אותה תיארתי בספרי: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים?’ שם אמרתי שהאדם חייב לצפות שתודעתו תתפצל לשלוש, שכל ישותו תתפורר עד כי יתפצל לאדם חושב, אדם מרגיש ואדם רוצה. הכמו-התפצלות לשלוש ישויות נפש אלה – כזאת מרגיש אדם בתחילת נתיבו לתודעה עליונה יותר. לפנינו, מצד אחד, אדם-ערוך-שבעה פי-שלושה, ומצד שני – בנוטלנו צעד אחד מעבר לתודעה הרגילה לפנינו, בבת אחת, חלוקת תודעה זו אלי שלוש, שמשמעותה שכל שואף אחר אוקולטיות הנעשה רואה רוחי חייב, כפי שיודעים אתם מן הספר שכבר צטטנו, להתאמץ בכל כוחו כדי להחזיק יחדיו את שלושת מרכיבי תודעתו כדי שלא ייקרע לגזרים בחיי נפשו הפנימיים. יהא זה גורל טרגי לישותו הפנימית אם יקרה כדבר הזה. בה בשעה שבחיים הרגילים משדלים אותנו ללא הרף ללכד את טבע האדם כולו – ששלושה מרכיבים לו – לחטיבה אחת ולראותו כתבנית אנושית שלמה אחת, הרי שמצד שני, עבור חיי הנפש הפנימיים, נעשים אנו מודעים מיידית לכך שלאמיתו של דבר מהווים אנו ישות בת שלושה מרכיבים ומצויים בסכנה מיידית להיקרע לשלושה בחיי הנפש הפנימיים שלנו.

ניטיב להבין את הדברים כהווייתם בהקשר זה אם ניטול שוב את נקודת המוצא שלנו באורח אלמנטרי למדי מעובדות מסוימות מחיי יום יום, המגלות עצמן בבהירות מלאה לתלמיד הנסתר, אך אין משגיחים בהן בדרך כלל. כי כך הדבר שכבר בחיים הרגילים מפנים שלושת כוחות הנפש של האדם, או בעצם, מספר תכונות התודעה החופפות להן ושמורגלים אנו להבחין ביניהן, מפנות הן את תשומת לבנו אל מה שלמדנו להבין את מהותו אתמול, כלומר, אל הישות ששלושה מרכיבים לה.

הביטו באדם בהתייצבו לפניכם בחיי יום יום! מה צריך להתרחש בו כדי שתתהווה בו התודעה היומיומית? – על מנת שתתהווה בו התודעה היומיומית, התודעה שנושאים אתם בכם בתור אדם ארצי חושב – צריכים לפעול על חושיכם רשמים מבחוץ. החושים המוסרים לנו אינפורמציה אודות החיים הארציים ממוקמים בעיקר בראש ותכולת התודעה נובעת בראש ובראשונה מחושים אלה. משלושת בני האדם אליהם התוודענו בישות האנושית אתמול הרי זה במיוחד אדם הראש, האדם העלי, הקולט את רשמי היום – רשמי התודעה הרגילה. ניתן לחושם בהיות האדם מסוגל להפגיש אותם עם מנגנון המוח ולמעשה עם הראש כולו.

הרהור קל יראה לכם מייד שהאדם כאדם ארצי לא ייתכן שיהיה אדם ראש בלבד. ראינו אתמול, שעבור התבוננות אוקולטית מתחלק האדם לשלושה חלקים הנבדלים למדי זה מזה. וכדי שיתייצב האדם מולנו כאדם ארצי, ברור שהראש חייב להיסעד בחיים על ידי סובסטנציות וכוחות הנשלחים אליו באורח מתמשך והולך מן האדם השני (האמצעי), באמצעות מחזור הדם חייבת לזרום הזנה לאחזקת המוח. ואז מסוגל המוח לפגוש את רשמי החישה החיצוניים באורח כזה שבאמצעות מנגנון המוח מתהוות באדם מחשבות והשגות כתוצאה מרשמי חישה אלה. האדם חווה בתודעה הרגילה במה שמתהווה באורח זה דרך פעילות מנגנון המוח. יודעים אתם אף זאת, שתודעה רגילה זו נפסקת כשהאדם ישן; רשמי החישה החיצוניים אינם קיימים עוד; לא עוד הם משפיעים עליו. כשהאדם ישן ורשמי החישה החיצוניים אינם פועלים על המוח, הנתמך על ידי האדם האמצעי – כמובן שנמשכות עדיין ההשפעות הפועלות מן האדם האמצעי על האדם העלי, מן האדם השני על האדם הראשון, ההשפעות שעל המוח. כי באדם שני זה מתמידה הנשימה אף במהלך השינה ונמשכות שאר פעילויותיו של האדם האמצעי. הדם נישא אל המוח הן כשהאדם ער והן כשהוא ישן אם כי קיים כאן הבדל; כי האופן בו מוחזק מנגנון התודעה היומיומית על ידי האדם האמצעי איננו זהה בעירות ובשינה. ההבדל מתבטא בעובדה שבמהלך השינה פוחת באורח ניכר מספר הנשימות שנושמים אנו ביחס למספרן בהיותנו ערים, וכמות דו תחמוצת הפחמן בנשימתנו פוחתת ברבע; אורח ההזנה ודרכיה משתנים אף הם במשך השינה. כאשר בנסיבות מסוימות ממשיך אכן תהליך ההזנה לפעול באורח זהה במהלך השינה – עלולות להיות לו תוצאות גרועות מאוד. דבר זה ידוע היטב מן העובדה שלאחר ארוחה דשנה אין האדם ישן היטב בדרך כלל; המוח נטרד ממנוחתו כשנאכלת ארוחה דשנה ומכבידה מיידית לפני ההליכה לישון. קיים הבדל בין תנאי השינה והעירות אף בדרך בו פועל האדם האמצעי על האדם העלי.

הנוכל לראות באדם ארצי רגיל תוצאה כלשהי הנגרמת מהבדל זה? העובדה שהאדם חוסם עצמו לגמרי מן העולם החיצוני ושאך ורק בפנים גופו – לגמרי בפנים מה שתיארנו כתבנית וכדמות של האדם – פועלת השפעה על ידי הכוחות של האדם האמצעי לכיוון האדם העלי – לעובדה זו התוצאה שהתודעה היומית הרגילה כבה; כך שלמרות שמצוי ברשותו של האדם הישן מוחו אין הוא חש בעליל את ההשפעות הפעילות מן האדם האמצעי על מוח זה. ההשפעות ממשיכות פעילותן, אך באות הן במגע אך ורק עם מה שמינוחו בדרך כלל בפינו – תודעת חלום.

תודעת החלום מורכבת מאוד, אך לא יקשה עליכם להכיר בדבר שקבוצה מסוימת של חלומות קשורה כולה במתרחש אצל האדם האמצעי וחבה התהוותה לעובדה שהמוח מסוגל לא רק להשיג מהותו של העולם החיצוני כשרשמי החישה פועלים עליו, אלא אף מסוגל בדרך כלשהי להשיג מהותן של השפעות הנובעות מן האדם האמצעי בראותו אותן בצורת תמונות חלום המשתמשות בכל מיני סימבולים. אם משהו אינו כשורה בלב – עלול לקרות בנקל שיחלום מי על כך בסימבול של אש יוקדת. אם לא הכל כשורה במעיים – עלול אדם לחלום על נחשים. אורחם ומצבם של קרבי האדם יקבעו תכופות את החלום העשוי לרמז אז על המתרחש בפנים. מי שייקח את הטורח לסקור הקשר ראוי לציון זה וללומדו בסיועו של המדע החיצוני יגיע למסקנה שאי-סדירויות באדם האמצעי נראות סימבוליות בתמונות חלום.

ישנם אף אנשים, כפי שיודעים אתם, שלהם חוויות מרחיקות לכת מאוד באשר לחלומות מסוג זה, אנשים היכולים לחוש בעליל בתמונות סימבוליות מסוימות את התקרבותו של חולי מסוים. תכופות ניתן להתחקות במקרים כאלה אחר הקשר הברור בין תמונות חלום בעלות אופי סימבולי החוזרות ונשנות בסדירות קבועה לבין מחלה ב-ריאות או בלב או בקיבה המופיעה מאוחר יותר.

ניתן תכופות להוכיח באמצעות בחינה מדוקדקת של זמן היקיצה שכאשר אדם חולם על תנור לוהט, פועם לבו במהירות יתר מן הרגיל. וכן עשויות מחלות ריאה או אי סדירויות בקיבה – ולמעשה כל מיני מחלות שטרם הראו עצמן כלפי חוץ – להודיע על התקרבותן באורח סימבולי בתמונות חלום. המוח האנושי או בעצם הנפש האנושית איננה רגישה אך ורק לרשמים חיצוניים המועברים בתקשורת דרך החושים, אלא גם לגופניים שבפנים בהבדל זה שבמקרה האחרון אין היא קולטת מושגים נכונים ואמיתיים, אלא בונה לעצמה מושגים דמיוניים וסימבוליים מן המתחולל באדם האמצעי.

ההסבר שניתן מאפשר לנו להכיר בעובדה שבחלום משיג האדם את המהות של עצמו. יכולים אנו באמת לומר: בחלומותיי צופה אני בעצמי. אך איננו מודעים לכך במשך החלום. צופים אנו בלבנו אך איננו יודעים שזהו לבנו שצופים אנו בו. חשים אנו תחתיו באש יוקדת. כלומר – באובייקט שמחוצה לנו. משהו המצוי בפנימנו מוקרן כלפי חוץ וניצב שם בחוץ לחישתנו. בתודעת חלום נוגע משאו ומתנו של האדם בפנים גופו שלו; פירושו של דבר שבתודעת החלום מחולק הוא, מפוצל הוא לגזרים. כפי שיודעים אתם – במהלך חיי היום יום הרגילים מעסיקים אנו את עצמנו בדרך כלל בעירות ובשינה בלבד.

והנה – לא רק מצבי הקיום של האדם האמצעי ניצבים בחלומות אלא גם מצבי הקיום של האדם העלי, אדם הראש. ישנם, קודם כל, חלומות החבים את תולדתם לאי-סדירות כלשהי בראש עצמו. דרך אי-סדירות בראש צופה בעצמו המוח, או מוטב אומר – הנפש צופה בעצמה באמצעות מנגנונו של המוח. האדם העלי צופה בעצמו. חלומות כאלה אופייניים בתדירות יוצאת מגדר הרגיל. יש לכם חלום ומתעוררים אתם בכאב ראש. החלום במקרה זה מהווה השתקפות סימבוליות ודימויית של כאב ראש. בדרך כלל ייטלו צורתם חלומות כאלה כך שיובילו אתכם למרחקים רחבי ידיים או שתמצאו עצמכם במרתף מקומר או במערה גדולת מימדים. אופייני במיוחד לחלומות כאב ראש אלה מהווה התחוות בכיפה ענקית מעליכם. משהו זוחל או שורץ בגג המערה, או אולי דבוקים בה קורי עכביש או לכלוך וזוהמה, או אבק. או שייתכן שתחלמו שמצויים אתם בארמון בעל כיפות עצומות מימדים! במקרים כאלה צופים אתם כבאדם עלי – אך שוב מעבירים אתם את מה שצופים אתם בו אל העולם שמחוצה לכם. יוצאים אתם מתוך עצמכם ושמים מחוץ לעצמכם את המצוי בפנימכם, בראשכם. וכך שוב לפנינו מעין חלוקת הישות האנושית; מתפצל הוא כמו לגזרים, אובד, כבה.

הנסיבות אותן תיארתי נסיבות חלום הן והן מראות לנו די בבירור שבתודעת החלום מתפצל האדם; תודעת האגו שלו, אחדות התודעה שלו איננה נשארת בשלמותה וחלומו מהווה לאמיתו של דבר תמיד השתקפות, השתקפות סימבולית של המתחולל בפנים טבעו הגופני.

לתלמיד האוקולטיות אין זו כלל אך שאלת מעבר מתודעת עירות רגילה לתודעת חלום. בזה לא יהיה שום דבר יוצא מגדר הרגיל. לא ולא, חייב הוא לפלס מעבר לתנאי תודעה שונים בתכלית. בהתאמנות בתרגילים ששורטטו בקווים כלליים בהרצאות קודמות בסידרה זו – דרך דחיקה של האינטלקט, הרצון והזיכרון – יהיה על התלמיד להשתחרר מעצמו ולהגיע אל תודעה חדשה לחלוטין.

כפי שאמרתי, על אף שאין תודעה חדשה זו מהווה תודעת חלום – עם זאת אם לאדם אין שום ידע לגבי תודעת הראיה הרוחית עשויה תודעת החלום לסייע בידו להגיע לידי הבנה די טובה לגביה. שערו שנשאל את עצמנו: מהו זה שבפנימו בו צופה האדם בחלום? או אז נהיה חייבים להשיב: את אשר כואב לו או שהוא ללא סדירות. הרהור בן רגע יראה לנו שנסיבות נורמליות ותקינות אינן ניצפות על ידי תודעת חלום. אם האדם בריא לחלוטין באדם העלי והאמצעי שבו, אם הכל כשורה שם, כי אז ישן הוא שנת ישרים בריאה ותקינה; לא יוכל מישהו בנסיבות רגילות – שימו לב שאומר אני זאת מתוך יישוב הדעת –לצפות ששנתו השלווה תופרע בכוח על ידי חלומות. והנה, הנתיב שיש לנוטלו בתודעת הראיה הרוחית מהווה שביל המוביל דרך שלבים ומצבים הדומים לאלה של תודעת החלום. אלא ששלבים אלה מושגים, תחת זאת, על ידי התאמנות אוקולטית וכך הדבר למעשה שבראיה רוחית אין האדם מגיע ותו לא, לידע הנסיבות הכואבות החיצוניות הרגילות של קרבו, אלא אף עולה בידו לצפות בנסיבותיו התקינות החומקות בדרך כלל מתודעתנו בשינה שלווה. התלמיד בראיה רוחית מגיע לידע נסיבות אלה. במילים אחרות לומד הוא לדעת את מוחו, את אדם הראש שבו, בלומדו לצפות בו כלפי פנים. באורח זהה מגיע הוא לדעת את האדם האמצעי שבו, באותה דרך בה צופה האדם בחלומות מסוימים בשנתו בראשו ובאדם האמצעי שבו, כך על תלמיד הראיה הרוחית להגיע במהלך התאמנותו לידע האדם האמצעי והאדם העלי שבו.

הבה וניתן עתה שימת לבנו המיוחדת לאדם אמצעי זה. אם תהרהרו קמעא הרי שתיווכחו לדעת שאינכם מוצאים דבר באדם האמצעי שניתן ליחסו מיידית וייחודית לעולם החיצוני. בראש יש לנו עיניים ושאר איברי החישה הנמצאים בקשר ישיר עם העולם החיצוני. דרך חוש המגע תתכן וודאי האפשרות לאדם האמצעי להגיע לזיקה אל העולם החיצוני, כי חוש המגע, כפי שיודעים אנו, משתרע על פני העור כולו. תחושת העולם החיצוני על ידי האדם האמצעי מועטת היא ובלתי חשובה בהשוואה לידע העולם החיצוני אותו רוכשים אנו דרך אדם הראש. אף התחושה שמקבל האדם האמצעי מן החום משפיעה בראש וראשונה אך ורק על חווייתו הפנימית, על תחושתו הפנימית לשלומו. האדם האמצעי נראה על כן כיצור הנעול בעצמו עם תהליכים פנימיים שחשיבותם רבה מאוד לו לעצמו, אך שהשפעתם מועטת מאוד על יחסיו אל העולם שמחוצה לו.

אם נמשיך ונחקור אם לאדם פנימי זה אין זיקה כלשהי אל העולם שמחוצה לו שאינה כה מתבלטת לתודעה הרגילה – נגלה אכן שלאדם אמצעי זה, פנימי זה, זיקה שחשיבותה אינה מועטת אל העולם שמחוצה לו. הכל תלוי בעובדה שהאדם האמצעי מתואם לתנאי קיום ארציים. עליו לנשום את אוויר האדמה. זקוק הוא להזנתו לסובסטנציות הנוצרות על האדמה. מנקודת ראות זו משתייכים גם יחד האדם האמצעי והארצי. אילו לא היו מצויות בסביבתו הארצית הסובסטנציות הדרושות לאחזקת חייו של האדם האמצעי – כי אז לא היה יכול להיות כפי שהוא. וכך, רואים אתם, שנאלצים אנו להסתכל באדם האמצעי כמהווה חלק ונחלה שהווית הקיום על האדמה מעניקה לנו. עלינו לחושבו כמשתייך חד וחלק להווית קיומנו כאן עלי אדמה.

ועדיין אין זה הכל. כי אין זו אך ורק שאלה הנוגעת במה שעשויה האדמה לתת לאדם. האדמה יכולה היתה להיות קיימת באשר היא למשך זמן רב ועם זאת לא היה בא לידי קיומו האדם האמצעי! אילו השמש לא היתה באה לעזרתה של האדמה וגורמת להפריח ולהבשיל בה את מה שהאדם זקוק לו – כי אז האדם האמצעי לא היה יכול להתקיים. אדם אמצעי זה נוטל את הסובסטנציות להן זקוק הוא להזנתו. וסובסטנציות אלה – לבד מן האוויר שמשמעותי לאחזקתו בחיים כמובן, כל הסובסטנציות הללו המזינות אותו, תלות להן, בפעילותה של השמש עלי אדמה. כל מה שקולט האדם לפנימו כתזונה נוצר על ידי השמש בסביבתו הארצית של האדם. משמעותו של הדבר למעשה שבלומדנו את האדם האמצעי עלינו לקחת בחשבון לא רק את השפעתה המישירה של האדמה על האדם כי אם גם את השפעתה העקיפה של השמש. אילו לא היה קיים אותו אור שמש פיסי הנוגה על האדמה כי אז לא היה קיים האדם האמצעי. כל שניתן למוצאו באדם האמצעי בא אליו דרך השפעת אורה של השמש על האדמה.

עובדה ראויה לציון זו – שהאדם האמצעי מהווה תוצר אור השמש – מתבטאת כך: כשתלמיד הנסתר נעשה רואה רוחי, בפתחו תודעת ראיה רוחית – או אז בה בשעה שבחלומות מתהוות תמונות המהוות ביטוי לאיזו שהיא אי-סדירות באיברי האדם הפנימיים, הרי שבתודעת הראיה הרוחית מבטאות התמונות שהתלמיד קולט את מה שעושה השמש באדם האמצעי, מראות הן את פעילותה הנורמלית התקינה של השמש באדם האמצעי. כשנעשה התלמיד לרואה רוחי ותצפית עולה בו של ישותו הפנימית במצבה הבריא והתקין, כי אז לפניו האור הזורם; מסביבו לכל העברים – רואה הוא את האור הזורם כשם שהחולם מוקף בתמונות של אי-סדירויות שבאדם הפנימי שלו – כך השואף אחר האוקולטיות מוקף על ידי תופעות אור זורם. עולה בו בראש ובראשונה תצפית זו של פעילות השמש על ישותו הפנימית.

השוו לרגע בין תודעה חיצונית רגילה לבין תודעה מיוחדת זו המתהווה אצל הרואה הרוחי. כאשר אדם כאדם-עלי, מפנה מבטו לאובייקט כלשהו על האדמה – מביט הוא בו. זוהי, כפי שיודעים אתם, בדברנו כללית, תחושת האור השוררת בהשגה – באמצעות אור השמש הנזרק לאחור מן האדמה החיצונית. התודעה החיצונית היומיומית משיגה את מה שאור השמש החיצוני עושה לעצמים על האדמה. אך עתה זהו מה שעושה לו אור השמש, מה שעושה אור זה באפשרו קיומו של האדם האמצעי שבו, כיצד חודר הוא לאדם הפנימי בפעולתו – זהו המתגלה לאדם כאור זורם כשנעשה הוא תלמיד האוקולטיות. צופה הוא בשמש בפנימו, באותה דרך עצמה בה רואה הוא את השמש מחוצה לו מן העת בה מתחיל היום ועד הסתיימו. וכשם שרואה הוא עצמים מסביבו מעצם העובדה שאור השמש נזרק מהם, כך רואה הוא עתה בהגיעו לשלב מסוים בראיה רוחית, משהו, שטבעו טבע שמש הנזרק לאחור מישותו הפנימית שלו. זוהי תבנית האדם האמצעי המראה עצמה מוארת כך. אם כן, זוהי חוויה אחת.

אילו פוסעים הייתם לאחור לימי קדם על מנת לבחון את אשר נעשה במדרשות המיסטריה הקדומות, כי אז נוכחים הייתם לדעת שהשואף אחר אוקולטיות לומד היה לצפות בשמש בהשתקפותה באדם האמצעי שבו, לומד היה, הבה ונאמר, לצפות בפעילויותיה של השמש הנמשכות אף בהיות האדם ישן, ודבר זה חומק היה ממנו במשך התודעה העירה שלו כי שימת לבו היתה ממוקדת כליל על ידי התודעה החיצונית. היות האדם כישות שמש – ליכולת לצפות אל הדבר הזה הגיע התלמיד בשלב התקדשות מסוים במיסטריות. לומד היה להכיר בעצמו את ישות השמש בעצם ישותו שלו. לומד היה לדעת שהשמש פועלת לא רק באורח חיצוני על העצמים באור המשתקף, אלא שפעילותה מגעת אף לתוך תבניתו הגופנית של האדם.

ברם, עתה התלמיד המתחיל להיות רואה רוחי חייב ללמוד משהו נוסף. עליו לגלות משהו שניתן להשוותו אל חלומות המוח, אותם חלומות המשקפים לאחור מצבים בלתי תקינים של המוח שבהם, כפי שאמרתי לכם, צופה האדם במקרים אופייניים סימבוליים, בדמותו למשל, שמצוי הוא במערה או בארמון שמעליו גג מקומר ענק שלפנימו מסתכל הוא. כשתלמיד האוקולטי מונחה הלאה לצפות לא רק במצבי האדם האמצעי, אלא גם במצבים של האדם העלי (כל עוד לנ”ל תבנית ודמות) במצבי פנים אדם-הראש, כי אז לעולם אין לו אותה חוויה כפי שהיתה ברשותו בצפותו באדם האמצעי. במקום זאת לפניו עתה, מספר אני פשוט את העובדות, מה שנראה כהתפשטות תקינה וסדירה להפליא של חלום הקשור בהתרגשות או בגירוי של המוח, אלא שהדבר בא לידי התחוות בתודעה מלאה. מה שצופה בו אדם בסוגרו את כל איברי חישתו ואין לו שום תחושה חיצונית, בהפנותו את דעתו כולה, בתודעת הראיה הרוחית, לעצמו באורח פנימי – לאדם העלי, לאדם המוח – צופה הוא באמת ובתמים בשמיים המכוכבים. צופה הוא בכיפת השמיים העצומה על כוכביה.

היה זה רגע גדול בחיי התלמיד ובמיוחד במיסטריות העתיקות יותר – אנחנו נשמע מאוחר יותר עד לאיזו מידה נשתנה הדבר במיסטריות מאוחרות יותר – היה זה רגע גדול כשהתלמיד צפה בישותו הפנימית, ככל שישות פנימית זו באה לידי ביטוי בתבנית האנושית. בראותו את האדם העלי הרי זה כמו ראה את השמיים עם כל הכוכבים המנצנצים. מביט היה בעולם רחב ידיים למרות העובדה ששום חושים פיסיים לא היו פקוחים אצלו. תמונת השמיים המכוכבים ניצבה לפניו. ולאחר מכן בא הרגע הגדול ביותר כשתלמיד האוקולטי צפה לא במצוי על פני השטח העליונים של ראשו, אלא בהשקיפו מטה מן האדם העלי, מן הראש אל האדם האמצעי בצפותו ללא פקיחת איזשהו מחושיו, אל פני השטח התחתיים של מוחו. וממנו ראה את האדם האמצעי השרוי באור. בהיותו הוא עצמו באפלה מוחלטת (כי כשחושיו סגורים היו כלפי חוץ נראה כאדם ישן) צופה היה בהסתכלו מטה באורח פנימי ורואה את השמש בלילה בלב פני השטח האפלים של שמי השכינה. זהו שקרוי היה במיסטריות העתיקות ראיית שמש חצות, ראיית אור השמש הזורם בינות לכוכבים שהשפעתם ביחס לשמש נראתה קטנה כל כך. חוויות כאלה היוו ציוני דרך חשובים בחייו של השואף אחר האוקולטי.

בהרחיקו לכת עד כה – יכול היה התלמיד להבין אמת בעלת חשיבות גדולה. יכול היה לומר: “באותה דרך בה צופה אני דרך עצמי בהתבוננותי באדם האמצעי שבי – באור השמש הזורם, בפעילותה האמיתית והממשית של השמש, כן יכול אני לצפות עתה בתיווכו של האדם העלי על מרחבי השמיים עם כוכביהם. דבר יכולתי לראות את הכוכבים, שכל זה אינו עטוף באפלה – נגרם הודות לעובדה שהמוח מתואם לכוכבים, כשם שהאדם האמצעי מתואם לשמש”. כך, אכן, הגיע התלמיד לידע שכשם שהאדם האמצעי נתמך על ידי השמש, כשם שישותו כולה תלויה בשמש ומשתייכת לשמש – כך האדם העלי, אדם המוח, משתייך לכל העולם ולכוכביו.

כשלתלמיד חוויה זו, יכול היה ללכת אל הללו שברשותם תודעת יום בלבד אך אשר חשו בהם בכל זאת אימפולס שנבע מצורך פנימי עמוק – מכמיהה שבנפשם למצוא זיקה לתודעה שתרחיק מגעיה אל מעבר לאדם הארצי. במילים אחרות: התלמיד האוקולטי יכול היה ללכת לבני אדם שנטיותיהם דתיות היו, שיכולים היו בדרך כלשהי לחוש קשריהם אל העולם העצום ולומר להם: “האדם בעומדו על האדמה מהווה לא רק ישות המשתייכת לאדמה זו; מהווה הוא ישות המשתייכת בחלקה, כלומר, בחזה ובגו – אל השמש, ואף משתייכת היא כאדם הראש אל המרחב הקוסמי כולו”. את הדבר הזה יכול היה התלמיד לומר לאדם הדתי, במוסרו לו זאת כאינפורמציה; ובאדם הדתי הפך הדבר לתפילה לעבודת האל.

תלמידי האוקולטיות באו בדרך זו לבין בני האדם בתור מייסדי דת ולפי התייחסותם של האנשים, אליהם באו לחלק זה או אחר מטבע האדם – יכולים היו לדבר אודות האחד או אודות משנהו במידה רבה יותר לאנשים שנוטים היו יותר במיוחד לחוות אושר-מה ורווחת שלום ושלווה באדם הפנימי, כלומר, שהיתה בהם נטיה לתלות את הלך נפשם ברווחתו הגופנית של האדם האמצעי – אל אנשים כאלה יכולים היו תלמידי האוקולטיות לבוא כמייסדי דת ולומר להם: “תחושת שלומכם תלויה בשמש”. אנשים אלה נעשו בהשפעת תלמידי האוקולטיות לנוהים אחר דת השמש. יכולים אתם להיות בטוחים בדבר שעל פני כל האדמה בכל מקום ומקום בו שכנו אנשים מן הסוג אותו תיארתי שחשוב היה להם יותר מכל ששימת לבם תופנה כצורך למקור תחושת שלומם – שם נתווה פולחן עובדי השמש.

לחשוב שבני אדם נעשו במקרה לעובדי שמש – דווקא ללא סיבה מעמיקה לכך, הרי זה ריחוף דמיוני מצידו של מדע מטריאליסטי עיקש. כשהמלומדים בימינו מדברים כיצד הפכה קבוצה זו או אחרת באנושות לעובדי השמש הם אך מפגינים בזאת את כושרות הדימוי והדמיון שלהם. המטריאליסטים בני זמננו שוגים לגמרי בהאשימם את התיאוסופים בנטייתם להיות בעלי דמיונות בטענה שהם עצמם הריאליסטים האמיתיים. בהינטלו כגוף שלם – לבטח לא חסרה למטריאליזם הנטיה לריחוף בדמיונות שווא, כפי שרואים אנו בעניין זה בהיערכו להסביר כיצד נעשו בני עמים מסוימים לעובדי השמש. כי הנה מרכיב הוא תמונה דמיונית ומגיע אל המסקנה שדרך פעילותם של תנאים או נסיבות מסוימות מתלבש עם מסוים על רעיון עבודת השמש, בהניע אותו לכך אימפולס שלא ניתן לדעת מקורו, בה בשעה שהאמת שבדבר היא שהמתקדשים השואפים אחר האוקולטיות, ידעו בהתייחס לבני עמים מסוימים: לפנינו כאן עם המגלה במיוחד סגולת אומץ לב, עם שבו ניתן לראות התפתחות מפליאה של האדם האמצעי. מחובתנו ללמד בני עם זה כיצד ניתן לצפות בעל-חושי, ובעובדה שאדם אמצעי זה מהווה תוצר של פעילות השמש. מתקדשי האוקולטי הנחו אז את בני העם הזה, שבו היתה חשיבות עצומה ביותר לאדם האמצעי, הנחוהו הלאה מתחושת הרווחה הבלעדית, מן החיים הנתחמים בתוך עצמם לתפילה ולעבודת-אל, בלמדם את בני העם הזה להתבונן אל על במסירות דתית אל הישות העילאית, שבה מקורו של האדם האמצעי. כך מדריכים היו בני עם זה לעבודת השמש.

דוגמא אחת זו עשויה לשמש ראיה כנגד הנטיה המצויה במטריאליזם להקים תיאוריות דמיוניות. ניתן להציב דוגמאות מפליאות נוספות. בעל כורחנו נאלצים אנו למשל לקרוא – כי מושלכים הם ממש מתחת לעינינו – כל מיני תיאורים על הבניין שלנו במינכן (בתחילה התכוונו להקים בניין לאנתרופוסופיה במינכן. ההצעה ננטשה בשנת 1914). דרך דליפה נסב הדבר שהפרויקט מצא דרכו לעיתונות והאדם החומרני של ימינו עיצב מושג לעצמו מהו הבניין ומהו ייעודו. שפע אינפורמציה דמיונית התפשטה לכל עבר ודי בה כדי להוכיח שהדמיון מהווה הכוונתה של החשיבה בימינו. בהיות זה עניין של דיבור או כתיבה אודות דברים אודותיהם האדם בן זמננו איננו יודע ולא כלום – אין הוא מהסס לפלס לו נתיב אל הדמיונות הפרועים ביותר על מנת לבסס הסבר. כך הדבר בחיי יום יום הרגילים וכך הדבר אף בספירת המדע. רוב ההסברים המוצעים על ידי המלומדים בזמננו מהווים דמיון ותו לא; והניסיון להגדיר או להסביר את עבודת השמש לבטח אינו יוצא מכלל זה.

לבני עמים אחרים על האדמה היתה נטיה פחותה לפתח את האדם האמצעי ונטיית יתר לחשיבה, לטפח רעיונות, כלומר, לפתח את האדם העלי; ואליהם צריכה היתה להיערך פניה אחרת. האוקולטיסטים שיצאו אל העולם בתור מייסדי דת הפנו שימת לב של בני עמים אלה לבקש מקורו של הכלי שבאמצעותו יכולים היו ליצור מחשבות, לחיות במחשבות, ובמושגים. האוקולטיסטים אמרו להם: “אם ברצונכם שיהיה לכם ידע לגבי מקור חיי מחשבותיכם כי אז – והואיל ואין ביכולתכם להתבונן בעולמות העל-חושיים של שמי השכינה (כמובן שמתקדשים לא אמרו זאת; את זה הוספתי אני) – תהיה לכם השתקפות ממקור זה אם תישארו ערים במשך הלילה ותישאו מבטכם כלפי מעלה בתפילה אל השמיים זרועי הכוכבים.

עבודת כוכבים כנה, עבודה-אל של הלילה, כי האמת הולבשה תכופות כך שבמקום לדבר על שמיים מכוכבים הוצב הלילה כתמורה – עבודת כוכבים או לילה זו שררה בין בני עמים שנתונים היו יותר למחשבה. בני עמים מימי קדם שהראו חיבת-יתר לחשיבה, שקיעה בשרעפים ותהיה מעמיקה לקנקנם של דברים – עבורם נוסדו דתות שהצביעו עבורם לעבר מקור כלי חשיבתם, המקור של האדם העלי שבהם; ורבים מן השמות שנשאו האלים העתיקים ביותר של בני עמים מסוימים נגזרו בלשונות מודרניות מן המילה – לילה. הלילה היווה אובייקט לעבודת-אל, הלילה בכל רז הופעתו כאם הכוכבים המציבה אותם כך כדי שיגיהו בשמי השכינה. כי מתקדשי האוקולטיות ידעו שמנגנון המוח מהווה באמת ובתמים תוצר של הלילה זרוע הכוכבים.

באורח זהה נמצא תכופות שהאנשים שהיו מעובדי השמש לא רק הונחו לשאת מבטם אל השמש, אלא כשם שהאדם הונחה מן הכוכבים אל אמא לילה ומילים עתיקות יומין רבות לאלים הקדומים יש לפרשם במשמעות הלילה, כך בהתייחס לשמש הוסבה שימת לבו של האדם אל העובדה שהשמש הסבה להתהוותו של היום, שהשמש יצרה את היום. וכתוצאה מכך יש לתרגם מילים רבות – שהשתמשו בהן לעבודת השמש בין בני עמים שעבדו במיוחד את השמש ככוח אלוהי עילאי ביותר – למילה יום.

בדברנו באורח כללי יכולים אנו לומר שכאשר חשו עצמם בני עמים אלה חזקים ואמיצים ונכונים למלחמה – מוצאים אנו אותם בראש ובראשונה כעובדי השמש או כעובדי היום כי מתקדשיהם הנחו אותם אל השמש, אל היום כאובייקט להערצתם. ולעומת זאת כשהיו בני עמים בעלי מחשבות וחקרניים היוו הם עובדי הלילה או עובדי כוכבים כי הונחו בדרך זו על ידי מתקדשיהם.

מגיעים אנו לבסוף לסוג נוסף של אנשים. כי ישנם בני עמים שאינם חווים באורח אופייני כל כך את השוני הנוקשה שבין תודעת יום לבין תודעת לילה. בלכתנו לאחור לזמנים קדומים מוצאים אנו בני עמים רבים שנוצרים היו בהם תנאי ביניים של תודעה, שלא רק נעים היו לסירוגין בחייהם בין יום לבין לילה, בין תודעה לבין חוסר תודעה, אלא אף היתה ברשותם תודעת ראיה רוחית עתיקת יומין שנסבה עקב התמזגות בין תודעת יום ולילה למעין תודעה למחצה. אם כן, מוצאים אנו מצב תודעה שלישי זה.

עמים אלה, עקב מצב תודעתם, פנו לאלים שקשורים לזיקה שבין האדם לבין הוויה שמחוץ לאדמה. כיצד נסב הדבר שהגיעו לידי תחושה כזאת? – על מנת להשיב על שאלה זו עלינו להכיר בדבר שברשותם היו כושר או תכונה מיוחדים במינם בעצם התבנית של טבעם הגופני. כפי שאמרנו, הם היו מחוננים כפי שמחוננים היו בימי קדם כמעט כל בני האדם על פני העולם בראיה רוחית קמאית והיה להם כושר מיוחד במינו שבסיועו יכולים היו לצפות במצבי תודעה מסוימים על אדם ה”סימטריה”, שבהם, אך לא כאדם סימטרי, ברם היה לאל ידם לצפות באדם אמצעי זה בפועלו על האדם העלי.

אם ברצונכם לעצב תמונה ממה שהתרחש באדם כזה כי אז עליכם לדמות לעצמכם תמונת האדם האמצעי המתהווה במוח. בחיים תקינים רגילים על האדמה פועלים רשמי החישה מבחוץ על המוח והמוח זורק חזרה תמונות; מציב הוא את ישותו בדרך ותופס את התמונות הבאות מבחוץ; השגתנו את העולם נסבה באורח זה כתמונה משתקפת הנזרקת לאחור על ידי המוח. כי זהו אשר מהווים לאמיתו של דבר כל המושגים של העולם שמחוץ – תמונות הנזרקות לאחור המשתקפות על ידי המוח. בהביטכם בעולם עוברים הרשמים החיצוניים דרך העין ועד למקום מסוים במוח ונתפסים שם. התהוות מושג נסבה על ידי העובדה שהרשמים נלכדים בנקודה מסוימת כשלא ניתנת להם רשות להמשיך מסעם, ומכל מקום לא בשלמותם ומשתקפים הם חזרה. כשנעשה אדם לרואה רוחי אין אלה עוד עצמים חיצוניים בלבד המטביעים רישומם על המוח – רשמים נטבעים על ידי האדם האמצעי והם עשויים להשתקף חזרה על ידי המוח.

מה שתיארתי זה עתה – הרשמים המוטבעים על המוח על ידי האדם האמצעי – והשתקפותם של רשמים אלה בו – דבר זה מרוחק עדיין מאד מן התהליך אותו תיארתי כמתחולל אצל השואף האמיתי אחר אוקולטיות. לזה השגה מישירה ומיידית לגבי האדם האמצעי שבו, אין הוא משיגו אך ורק דרך המוח, צופה הוא לתוך עצמו ורואה שם מה משתייך אל השמש, מביט הוא אף במוחו ורואה מה משתייך אל הכוכבים. מצב הראיה הרוחית, לעומת זאת, אודותיו מדברים אנו עתה, בו משתקפים על ידי המוח התהליכים שבקרב האדם, טבע השמש שבאדם האמצעי – כשם שמשתקפים על ידי המוח הרשמים החיצוניים המגיעים בעד החושים – מצב ראיה רוחית זה אופייני הוא לראיה הרוחית עתיקת היומין של בני אדם מימי קדם. באשר להם נעשתה כל ההשגה כולה בתוך האדם האמצעי. ראשית כל לא כללה תחושתם עצמים חיצוניים כלל. חשים היו את התדמית בלבד של השמש שמצויה היתה בפנימם. והם חשו זאת בהשתקפות כי זו מוחזקת היתה על ידי המוח והם השיגו זאת במחשבת טבע-השמש בפנימם.

היו בני עמים מטיפוס זה שבמצבי ראיה רוחית טבעית מסוימת החזיקו במוחם במהות השמש בפנימם ומהשגה זו יצרו מושג. כיצד נראה להם הדבר הזה? – זה היה מוקרן כלפי חוץ אך לא הושג כמושגים אליהם מורגלים אנו, שמקורם בעולם שמחוצה לנו; הדבר נראה כאור שמש פנימי ועם זאת כמגיע מבחוץ. וכשנערכה חקירה למקור ההופעה הזאת, כשהשואפים אחר אוקולטיות נערכו ללמוד כיצד התחולל הדבר שמצאו עצמם במצבים כאלה – נוכחו לדעת ולהכיר בבירור את מהות טבע-השמש שבאדם האמצעי. לאדם אלמנט דמוי שמש זה בקרבו. כי הוא עצמו מהווה ישות שמש. זה המתגלה במנגנון המוח קשור לעובדה שהאדם מהווה ישות כוכבית שהוא נטל עיצובו באמת ובתמים מן המרחב הקוסמי כולו. במה שצופה הוא עתה זיקה לו לעובדה שהאדמה מסובבת סביבה את הירח ושלירח בסיבובו סביב האדמה השפעה רבת עוצמה על ישותו של האדם.

באותם זמנים קדומים בנוי היה האדם כך שלירח היתה השפעה חזקה במיוחד על מוחו. התוצאה היתה שהראיה הרוחית הקדומה תלויה היתה בהרבה במצבי הירח והופעתה קשורה היתה מירבית בהקשרים שהתבטאו במצבי הירח. למשך ארבעה עשר יום הלכה והתגברה הראיה הרוחית ולמשך ארבעה עשר יום הלכה ורפתה. השפעתה מירבית היתה באמצעותו של פרק זמן כזה. היו זמנים שבהם ידעו בני האדם: ישויות שמש אנו. הם ידעו זאת כי יכולים היו לצפות בשמש דרך ההשגה הפנימית שנוצרה במוח. אך דבר זה נסב דרך השפעת הירח. הראיה הרוחית הקדומה פעלה תכופות בדרך שציינתי. האדם התמסר במהלכם של עשרים ושמונה יום לגאות ולשפל של הירח. היו ימים בהם השפעת הירח היתה חזקה במיוחד וכתוצאה מכך מצויה היתה הראיה הרוחית בכל אחד ואחד; תודעת ראיה רוחית פנימית מורגשת היתה אצל כל בני-האדם. כשהמקודשים באוקולטיות באו לאנשים מסוג זה בשליחות של קביעת אופי דתם עבורם– הרי שכשם שבני עמים אחרים נעשו לעובדי שמש (או יום) ולעובדי כוכבים (או לילה) עשו המקודשים את האנשים מסוג שלישי זה לאנשים עובדי ירח. ומכאן – עבודת הירח שניתן למוצאה בין בני עמים קדומים רבים.

משה למד לדעת עבודת ירח זו בצורתה המקורית מן המקודשים המצריים והיה הוא עצמו אחד מן הגדולים ביותר מבין הללו שהפכו עבודת ירח זו לדת של עם. כי משה הפכה לדת של העם העברי העתיק. עבודת יהוה של העם העתיק, מהווה עבודת ירח חדורה רוחיות עילאית ודבר זה איפשר לעם העברי לנצור לתקופות מאוחרות יותר את התודעה שהאדם קשור במצוי מעבר לאדמה, שישותו איננה מוגבלת לאדמה.

והנה – באשר לעובדי הירח מתקופות קדומות מאוד – הן באשר להם והן ביחס לעובדי השמש והכוכבים, מצוי היה ידע מועט מאוד בין האנשים עצמם אל הרואה הרוחי – לגבי הופעת הכוכבים, השמש והירח – בהיותם חדורי רוחיות ולא כעצמים הנראים דרך איברים חיצוניים. האנשים מימי קדם לא היו מבינים אילו נאמר להם: “התפללו אל המהווה מקורו וראשיתו של האדם האמצעי שלכם אך אל תדמו זאת כתמונת שמש הניתנת לחישת החושים; חישבו על כך כעל משהו על-חושי המצוי מאחרי השמש”. במידה כה מועטת היו עובדי הכוכבים מבינים אילו נאמר להם שמקורו של איבר חשיבתם במרחבי הקוסמוס המרוחקים, אך שאל-להם לדמות שפירושו של דבר שבתמונת השמיים המכוכבים כפי שזו ניתנת לחישת העין החיצונית עליהם לחשוב בעצם על הבלתי נראה לעין המצוי מאחורי השמיים המכוכבים, על שפעי השפעים של ישויות רוחיות עילאיות השוכנות בכוכבים. דבר זה ידוע היה למקודשים, אך לא ניתן היה לומר אותו לעובדי השמש והכוכבים. כן לא היה בזה מן התועלת לומר לעמי הירח; “דמו לעצמכם ישות עילאית בלתי נראית לעין שגופה החיצוני כמו-מצוי בירח”. ניתן לומר משהו אחר והיה זה משה שאמר זאת אל העם העברי. בלתי אפשרי היה לומר זאת לעובדי הירח הקדומים יותר, אלא אך ורק לעם העברי העתיק. כי משה לא הנחה את עמו אל הירח הגלוי לעין, אלא אל הישות העילאית שבה מצוי היה המקור של הראיה הרוחית הקדומה של כל העמים. ראיה רוחית זו הוענקה לאדם – כמעין פיצוי כשהוצבה בתנאי קיום כאלה בהם צריך היה להימצא בתודעתו לסירוגין בין יום ללילה; ודבר זה הביא לו ידע מן העולם שדמה למתגלה בקרניה המשתקפות של השמש. השתקפות השמש יכלה להוות אך משהו חיצוני לאדם, יכלה אך לתת לו תודעה ארצית – תודעת יום ותודעת לילה שלכל היותר מודעת היתה אך רק לגבי עולם הכוכבים החיצוני הנראה לעין וכך ניתנה הראיה הרוחית לאדם מימי קדם – כפיצוי, היא ניתנה לו דרך האפשרות לחילופין בין תודעת יום ולילה זו – ראיה רוחית קדומה הנובעת מן הישות הרוחית העילאית של הירח, שלה אף זיקה מקומית אל הירח.

בבוא העת – במהלכה של האבולוציה – על תודעת ראיה רוחית זו היה לדעוך – נוצרה תמורה רוחית יותר לעם העברי העתיק בישות הירח העילאית (יהווה) הבלתי נראית לעין אודותיה לימד משה ואשר כך אמר – לעולם אין לערב בינה ולבין כל מהות שניתן לראותה כלפי חוץ ולא עם כל תמונה שתיעשה ממנה לראיה חיצונית. ועל כן אסר משה, באורח חד צדדי, על העם העברי לראות כל תמונה שהיא בעולם החיצוני כתמונתו של יהווה; הוא אסר עליהם כל צלם וכל תמונה שעלולים לייצג משהו שאינו תוצר של העולם החיצוני; וכן אסר עליהם לעשות כל תמונה הלקוחה מן העולם החיצוני מן האלוהים העל-חושי הבלתי נראה.

דתו של יהווה נראית בהתייצבה בזיקה ניכרת לדת הירח שניתנה על ידי הראיה הרוחית הקדומה בימי האנושות הקדומים ביותר. בשביל הללו המוצאים בכך עניין נוכל להזכיר כאן שהיתה זו ה.פ. בלבצקי שמתוך ביסוס אותנטי בהחלט הצביעה לעבר העובדה שדת יהווה היתה מבחינה מסוימת מעין התחיות של דת הירח הקדומה. ה.פ. בלבצקי לא הרחיקה כה לכת במחקרה כפי שיכולים אנו להרחיק לכת כיום וכתוצאה מכך לא התבררה לה במלואה הזיקה שהוצבה כאן, הידע שדת יהווה מהווה דת ירח מרמז היה למעשה ל- ה.פ. בלבצקי שדת יהווה עתיקת יומין זו – ערכה פוחת במקצת בשל כך, אך אין הדבר כך כלל. כשיודעים שדת יהווה של העם העברי העתיק היומין – מקורה בראיה הרוחית הקדומה והיא נוצרת בה כמו את זכר הראיה הרוחית הקדומה – יהיה לאל ידנו להשיג ולהעריך את הקדושה ואת העומק של דת יהווה זו.

עיוננו מביאנו להבנת חוויות חשובות מסוימות של השואפים אחר אוקולטיות, שבתודעה עליונה יותר עשויים ללמוד על ידי חוויות של ממש שהאדם משתייך בישותו אל העולם כולו, בהשיגם בחוש שהאדם האמצעי מהווה לאמיתו של דבר אדם שמש, ושהאדם העלי מהווה אדם כוכבי וכן אף ראינו שהאוקולטיות עשויה להכיר בדתות החיצוניות שהן הוענקו במידה מרובה בתור דתות קדומות מאוד ואף כתיאוסופיות קדומות. כי כאשר פיתח האדם מימי קדם צורך לעבודת-אל ולתפילה, החל לזוע בקרבו משהו מן הראיה הרוחית הקדומה כך שלא רק שהיה בו צורך להאמין במה שהמקודשים הקדומים אמרו לו, כי אף יכול היה לתפוס זאת באורח מקיף על אף שבעצם לא היה יכול לראות זאת. הדתות הקדומות מהוות תיאוסופיות במידה מרובה. ולימודי הידע התיאוסופיים שנמסרו על ידי האוקולטיסטים נקבעו לפי אותו חלק מן האדמה עליו יועד לשכון עם מסוים זה או אחר.

כפי שרואים אתם – היה עלינו להניח לעת עתה לאדם התחתי, לאדם ערוך-שבעה השלישי. עוד נשוב אליו וניווכח לדעת באיזה אורח ראוי לציון הובא הרז הגדול בפני התלמיד וכיצד עובר התלמיד התפתחות נוספת באמצעות ההתקדשות שרק היא לבדה עשויה להוביל להבנת טבעו האמיתי של האדם.