מאת: רודולף שטיינר

2-12.6.1912  137 GA

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה חמישית – 7/6/1912

ידידיי היקרים –

אתמול ערכנו סקירה כללית לגבי כמה מן הצורות השונות שבמיסטיקה. ראינו שהמיסטיקאי, ובמיוחד המיסטיקאי מן הזמנים הנוצריים המודרניים, מהווה אדם הנערך לצעוד בנתיב האוקולטי ונוטל על עצמו בראש ובראשונה כהכנה למגמה זו להתגבר על, ולהעפיל מעל לתודעת האגו היומיומית האישית שלו.

היה עלינו אף להראות זאת מדוגמאות שפרשנו, כיצד ויתכן ומיסטיקאי כזה יסטה מן הדרך. בעשותו כמיטב יכולתו לכבות את התודעה הרגילה ובהגיע הרגע בו צריכה לעלות במקומה חוויה על-חושית – עלול לקרות שהוא ייכנס לאזור המוציא מכלל אפשרות כל חוויה תהיה אשר תהיה. ראינו כיצד קרה דבר זה למעשה באשר למיסטיקנים מצטיינים. גילינו שמיסטיקאית נכבדה מאד מדברת היתה על המטרה הנשקפת לפניה כעל "נישואין" ועל "התלכדות". בד בבד היה עלינו לתאר נישואין או התלכדות אלה כמערבים באורח שאין להימנע ממנו את אובדן העצמיות. המיסטיקאי מתנתק מעצמו. אין הוא נמצא עוד ברשות עצמו, אלא עובר – כבמעין שינה עליונה יותר – אל אלמנט שונה לחלוטין.

כאן נעוצה הסיבה מדוע המיסטיקאיות – בדברנו כללית – על אף שיכולה היא להוות נתיב לאוקולטיות – אינה מגיעה לתודעה שללא אובייקט. כי ברגע בו עוזב המיסטיקאי את האובייקטים של העולם הזה – מאבד הוא אף את התודעה עצמה ומצב אחר מתערב כאן, מעין שכרון. הוא מאבד עצמיותו ועל כן איננו יכול להגיע אל מה שכינינו אותו כאלמנט השלישי בחוויה האוקולטית – אותה תודעה עליונה שאין ברשותה אף לא אחד מן האובייקטים שברשותה של התודעה הרגילה, ועם זאת מהווה היא עדין תודעה.

לעומת זאת, ברצוני להראותכם היום כיצד מתארגן האוקולטיסט למעין זינוק מתוך התודעה הרגילה ועם זאת לא מאבד אלא מחזיק עדיין במשהו בו יוכל הוא עצמו להתקיים. הבה ונשאל עצמנו תחילה את השאלה: כיצד קורה הדבר שהמיסטיקאי אובד? – התשובה נעוצה בעובדה שבהתייחס לרוב המיסטיקנים – הרי שחקירה מעמיקה ביותר אינה יכולה לגלות שום סיבה פנימית מחייבת שעליהם לצאת מעצמם, לא קיים שום צורך פנימי כזה.

יהיה זה קל למדי בהתייחס למיסטיקנים עליהם דברנו אתמול להצביע על גורמים חיצוניים שפיתו אותם לצעוד אל מעבר לתחומי אישיותם. אצל פרנציסקוס הקדוש מאסיסי, למשל, מצויה ראיה של קיום ראיה רוחית שעברה בתורשה של מצבי חזיון ובאשר למיסטיקאיות השונות שהזכרנו – היתה זו האישיות, אני מדגיש, האישיות של ישוע עצמו אותו ראו הן כחתנן. אילו לא היתה זו המסורת הנוצרית שפעלה עליהן כממריץ מבחוץ – לעולם לא היו מגיעות למצבן המיסטי. בהתייחס לכל המיסטיקנים, בהם דנו אתמול, קיים היה ממריץ חיצוני זה, אך לא היה שום גורם מחייב פנימי שיניע אותם לעבור את גבולות העצמיות. גורם פנימי מחייב כזה מצוי במקרהו של שואף אמיתי אחר אוקולטיות. נוכל לצייר זאת לעצמנו כדלהלן:

נתאר שמישהו נערך להשתקע מדיטטיבית על האגו שלו, אותו גוף מוזר ומסתורי בטבעו של האדם, דביר תודעתו. ראשית דבר ייתן דעתו לכך שזהו האגו המלכד את חייו עלי אדמה. אם תבחנו את חייכם כי אז תיווכחו לדעת עד מהרה שלגופכם הגשמי החיצוני זיקה מועטת מאוד להווית קיומכם המתמשכת עלי אדמה. מדע הטבע עשוי לומר לכם שסובסטנציית הגוף מתחדשת לגמרי במהלך שבע או שמונה שנים; כך שלבטח לא יהיו רבים מכם שיוכלו לטעון שברשותם כיום משהו מסובסטנציית הגוף שהיתה לכם כילדים: כולכם תצטרכו להודות בדבר שגופכם החליף את הסובסטנציה שלו לחלוטין וביסודיות במהלך חייכם. אכן נעשה הוא לגוף חדש בתכלית. בוודאות גמורה, האלמנט הקבוע בחייכם לא יימצא בסובסטנציה של הגוף. ואם תפנו עתה מן הסובסטנציה החיצונית של הגוף ותעיפו את מבט עיניכם אל חיי הנפש הפנימיים שלכם – הרי שגם שם לא תאחרו מלשים לב מה רב השוני שחל שם. הביטו לאחור על פני שנות חייכם ונסו נא להיזכר במחשבות ויותר מזה ברגשות ובדחפי רצון – ששררו בכם בהיותכם צעירים לימים. עליכם אך להשוות ביניהם לבין הללו שבפרק חיים מאוחר יותר כדי להיווכח מייד אילו שינויים יסודיים חלים בחיי הנפש הפנימיים שלכם. לא יקרה למישהו שבינתו עמו שידבר אודות עצמו כעל ישות בעלת אגו שונה ממה שהיה לפני עשר, עשרים או שלושים שנה, או לפני שנים רבות ככל שיכול הוא לזכור. אם יארע ויסכים אדם עם עצמו שמשנתו השלישית או הרביעית ועד לשנתו השבע-עשרה היווה הוא אגו שונה – בו ברגע תיקרע ישותו לגזרים, הוא לא יהיה, כפי שאומרים אנו, שפוי ברוחו. האגו שלנו המהווה מוקד תודעתנו – יש להניח לגביו שמהווה הוא מהות הנוכחת בקביעות לפני ולפנים במהלך החיים הארציים. ועם זאת אם נעצור לחשוב ולהגות בדבר, נגלה עד מהרה שאף הנחה זו הקשורה באגו איננה ככלות הכל נכונה לגמרי, בדברכם אל זולתכם על עצמכם אומרים אתם: "אני" ומתכוונים אתם ב'אני' זה לזה המחזיק ומלכד תודעתכם במהלך חייכם הארציים. זוהי התחושה היסודית שברשותם של בני האדם בקשר לאני או לאגו ודבר זה גרם לכל גילוי דעת שהוא אודות טבעה של ישות אנוש. בכל הפילוסופיה המודרנית מוצאים אנו שוב ושוב, נטיה זו ליטול את האגו כנקודת המוצא. מפיכטה ועד לברגסון – בהמשיכנו הלאה לאחור בזמן – תמצאו שלפילוסופיה ניתנת הכוונה זו באורח מתמשך והולך. תוצאות חשובות וערכיות ראו אור מעיונים כאלה. בהגיע מי להגות בדבר באורח מעמיק יותר פורצת לפתע מחשבה שונה לחלוטין, והיא, שללא הרף מדברים אנו על האגו שלנו ומשוכנעים אנו שאגו זה מהווה מהות קבועה ויציבה למשך כל החיים הארציים; אך האם מכירים אנו באמת ובתמים אגו זה? – האם נוכל למסור תאור והגדרה שלו? הגות זהירה תוכיח לנו שהאגו איננו קבוע, ככלות הכל, כל כך כפי שחשבנו. החיים עצמם סותרים את הפילוסופים המדברים על אגו מתמשך והחושבים שיכול להיות להם ידע על כך. מדי לילה, בהירדם האדם כבה אגו זה; כך שבדברנו באורח זה על האגו שלנו – אנו טועים. מעמיקים אנו הגותנו בחיים שלנו בשכחנו שמשמיטים אנו כליל את מה שקורה לאגו שלנו במהלך השינה!

אגו זה שלגביו יודעים אנו כי משתייך הוא לנו הרי שבלילה אין אנו יודעים אודותיו ולא כלום. ועל כן בחושבנו על האגו שלנו עלינו לצייר לעצמנו קו שאינו מתמשך, אלא רק מקוטע.

כיצד ייתכן כדבר הזה? כיצד ייתכן שתודעת אגו נקטעת ללא הרף? ההסבר הוא שכאשר מדברים אנו על האגו מתכוונים אנו לאמיתו של דבר ללא יותר מאשר למחשבה או לרעיון האגו. והואיל וכל הרעיונות שוקעים בשינה אל חשכת הבלתי מודע – כך שוקעת אף מחשבת האגו. עצם העובדה שהיא שוקעת עם כל עולם מחשבותינו מוכיחה לנו בהכרח שבאגו, כפי שמדמים אנו אותו לעצמנו, לפנינו תמונה בלבד או בבואה גרידא של מה שמתכוונים אנו לו בדיבורנו כשאומרים אנו: 'אני'.

על כן, לא נוכל למצוא באגו נקודת מוצא אוקולטית אחריה מבקשים אנו. כי האגו מצוי לפנינו ראשית כל כתמונה. מהווה הוא תמונה מסוג מיוחד במינו שבחינתה עשויה להביאנו למסקנה מעניינת מאוד. כי כיצד באות תמונות ומושגים אל הנפש? – מעצם העובדה שסביב האדם נמצאים עצמים. אם תבחנו בדקדקנות את המושגים שתודעתכם מלאה בהם, תיווכחו לדעת שהם התהוו מאובייקטים חיצוניים; מהווים הם כולם במקורם – תמונות של עצמים חיצוניים, בזה נעוץ המקור לחיי יצירת המושגים שלנו. חבים אנו זאת לגירוי הבא מאובייקטים חיצוניים. אילו האובייקטים לא היו מצויים שם כי אז לעולם לא היה לנו מושג אודותיהם. ביחס למושג ה'אני' שונה הדבר. מבחינה זאת – תמונת האני שברשותנו תמונה מיוחדת במינה היא ואין בילתה. הביטו נא לכל כיוון שתרצו בעולם שמחוצה לה – לא תוכלו למצוא שום אובייקט שיסב להתהוותה. זהו המבדיל את מושג ה'אני' מכל המושגים האחרים. איננו יכולים להצביע אל אובייקט כלשהו שיהווה מקורו. יהא אשר יהא השוכן במושג ה'אני' ומלביש עצמו במילה: 'אני' – לא נוכל למוצאו בשום מקום בכל ההיקף הנרחב של החיים החיצוניים.

על כן, נאלצים אנו להודות בכך שמאחורי מושג האני שוכן משהו שאינו ידוע כלל, משהו שלא ניתן למוצאו בשום מקום בעולם החיצוני ככל שזה פתוח להשגת אדם. דבר מוזר ופלאי מהווה אני זה שלנו! אילו יכולנו להחזיק בו בפנימנו, כפי שברגסון ואחרים סבורים שיכולים אנו, אילו ניתן לתפוס יותר ממנו מאשר תמונה או מושג בלבד – כי אז יכולנו לומר שברשותנו – אולי לא הרבה אך שמץ ממשות ארצית שאינה ניתנת מבחוץ. אך איננו יכולים לתפוס אותו, איננו יכולים להגיע אליו.

קיים דבר אחד שיכולים אנו לדעת לגבי אגו זה, דבר אחד שעשוי לשמש נקודת משען, כאותה נקודת משען אותה ביקש ארכימדס לפני זמן רב כדי שתהיה לאל ידו להזיז את האדמה. דבר אחד יכולים אנו לגלות במקדנו שימת לב ב'אני'. בינות לשפע השאלות והחידות המתייצבות מולנו בהפנותנו מחשבתנו אל העולם החיצוני קיימת שאלה אחת בולטת הקוראת בקול אחר תשובה. וזוהי השאלה, שכל שואף אחר האוקולטיות חייב להתמודד איתה – אם ברצונו לבצע את הקפיצה מן התודעה. עלינו לשאול את עצמנו: "בכל הספירה הנרחבת של החוויה הארצית האינך רואה דבר אודותיו תוכל לומר שמביא הוא לידי ביטוי את דביר ישותך שלך? – האינך מוצא דבר בו בא לידי ביטוי האגו שלך?"

לבקש אחר ביטוי כזה בחיינו הפנימיים יוביל לאכזבה בלבד. כאן נכנסים אנו פשוט אל רעיונותיו הארעיים המרפרפים ולעולם איננו בטוחים שנמצא משהו שינחנו אל מעבר לעולם זה של רעיונות זמניים. לעולם לא נוכל לקוות להשתחרר מאישיותנו – וזהו עצם הדבר לעשותו כאוקולטיסטים – כל עוד מסתכלים אנו בה ללא הרף! בעולם החיצוני שמחוצה לנו לעומת זאת מצויות אך ורק החוויות של האדם על האדמה. כל ביטוי החופף לאני שבאדם חייב כצורך להיות ביטוי חיצוני. ל'אני' עצמו אין אנו יכולים להגיע, אולם כשמתבוננים אנו סביבנו מוצאים אנו אכן משהו המהווה ביטוי ולעת עתה הביטוי האחד ויחיד לאני שלנו. זוהי התבנית או הדמות האנושית.

הנה הגענו כאן לנקודה קשה בעיוננו אך עלינו למצוא את הדרך להשתלט עליה. בראש ובראשונה הבה ואבקשכם להבין את המינוח: "התבנית האנושית", המציינת את מבנהו של האדם כפי שפוגשים אנו בו בעולם החיצוני. חושבני שלא יהיה לכם כל קושי לפסוע בעקבותיי באומרי שהצמח בצורתו החיצונית מהווה את הביטוי של טבעו ושל מהותו. כשם שהגביש מעוצב באורח כזה כדי להיות תואם למהותו הפנימית וכשם שגם לבעל החיים צורה התואמת למהותו הפנימית, כך חייבת גם התבנית האנושית להיות תואמת לטבעו של האדם ולישותו. והואיל ומכל המגזר של חוויותינו הארציות מכנסים אנו יחדיו את ישותנו בתור האני שלנו, חייבת כצורך התבנית האנושית להיות ביטוי לאני האנושי. במילים אחרות, בכל הספירה הנרחבת של התנסותנו קיים דבר יחיד זה – תבנית או דמות אנוש – המהווה ביטוי לישות האנושית. זה נשמע כדבר נדוש לאומרו, אך לאמיתו של דבר מהווה דבר זה אחת האמירות החשובות ביותר שניתן להגותה, ושעליה ניטיב לעשות אם נתהה ובה נשתקע מדיטטיבית.

על האוקולטיסט להמשיך עתה הלאה. אודות האגו יכול הוא לומר שהוא מבטא אותו באומרו: 'אני', אך אין הוא יכול לומר שמצוי הוא ברשותו, שהנה הוא "כאן" להשגת מהותו. מה שברשותו, מה שלפניו הוא מושג האגו. דמות אנוש לעומת זאת נראית שהנה היא כאן וכך מוצא עצמו האוקולטיסט במצב תהיה מוזר, פוגש הוא בכל פינה את הדמות האנושית, את הביטוי לאגו האנושי, בה בשעה שהאגו עצמו חומק ממנו עדיין.

קיים כאן מסלול אפשרי אחד בלבד שהאוקולטיסט יפסע בו. וזהו – עליו להבין בבירור שאין שום שוני באשר לדמות אנוש מן הקיים לגבי אגו אנוש. בהיות דמות אנוש תדיר באשר היא אין זה חופף לגבי האגו שאיננו מצוי תדיר. עומדים אנו מול הצורך להגיע איכשהו להבין שדמות אנוש – שלכאורה פוגשים אנו בה בכל רגע ורגע מחיינו – איננה מצויה שם, אין לה הווית קיום בין העצמים הארציים. חשוב באורח קיצוני להגיע לתפיסה שלדמותו של אדם סגולה מיוחדת במינה, סגולה בה דומה היא בקרבה יתרה למושג האגו. כי הדמות גם היא מבחינתה החיצונית מכזבת לנו, משקרת לנו. בדבר הזה נוכח האוקולטיסט שהדמות האנושית מכזבת לו בהתיימרה להיות הביטוי לישות האדם. בטענה שהיא נמצאת במקומה כממשות כהווייתה בעוד שישותו של האדם נשארת חבויה כל הזמן.

כפי שרואים אתם, איננו מתקרבים כמלוא נימה אל המטרה שהצבנו לפנינו, כלומר, תודעה ללא אובייקט שעודנה תודעה – בהיערכנו לבקש אחר תודעת התבנית האנושית, הואיל והדמות האנושית מהווה ככלות הכל אובייקט חיצוני! פירושו של דבר שהדמות האנושית, כפי שפוגשים אנו בה בחיים, איננה יכולה להוות זה שמבקשים אנו אחריו כביטוי לאגו.

ועתה, כמובן, חייב האוקולטיסט לדעת שאין הוא יכול להיות במחשבות ובמסקנות הנלקחות מן העולם שמחוצה לו – החוויות שאליהן עליו לחדור עתה אינן יכולות להתקבל מבחוץ; כי המגיע אליו מבחוץ מתנהל כדי להרכיב את תודעתו הארצית ומעל זו הוא חפץ להעפיל. בהסתכל האוקולטיסט בדמות האנושית מה שעליו לעשות הוא – לחוות בה משהו שיובילהו אל מעבר לתודעה הארצית.

הניתן לחוות בדמות האנושית בדבר מה שיובילנו אל מעבר לכל תודעה ארצית? כן, ניתן. הבה ונתבונן קודם כל בהבעת פני אנוש ונבחן את ההתרשמות שזו עושה עלינו. אם ברצוננו להגיע להשגה כנה בקשר להבעת פני אנוש אל לנו להיות כסילים עד כדי היצמדות למושגינו השכיחים אודותיה. כי עלינו להיכנס כאן לחוויה מעמיקה שתובילנו לבסוף אל המסקנה המדהימה שהבעת פני אנוש איננה כפי שצריכה היא להיות. לומדים אנו לראות שהבעת פני אנוש וכל המשתייך אליה – ואמנם כל חלקו העליון של האדם – עבר שינוי במהלך העתים דרך פעילותה של הגאווה בנפשו של האדם – גאווה, התנשאות והעמדת פנים.

זוהי החוויה הראשונה בה עלינו לפגוש בהתחילנו לצעוד אל מעבר לתחומיה של התודעה הרגילה. נכנסים אנו הישר לתחושת נפש עמוקה וראשונית בה אומרים אנו: "אתם מכזבים לי, אַת הבעת פני אנוש ואתה ראש אנוש! על ידי גאווה והעמדת פנים הענקתם לעצמכם קלסתר שלא היה צריך להיות ברשותכם. בהביטי בכל החלק העליון של האדם מתחיל אני לראות בעד הופעתכם החיצונית; כשצופה אני איך חקקו הגאווה והיוהרה את חותמן באדם במהלך התגשמויות רבות או אז מתחיל אני לקלוט מהותה של הבעת פני אנוש אוריגינלית השונה לחלוטין מכם". וכך בהסתכלנו בחלקו העליון של האדם נתפוס כיצד שינו הגאווה והיוהרה את צורתו המקורית.

סקירה נוספת צריכה להיערך כאן וכעת נוגעת זו בשאר החלקים של מבנה אנוש. אף כאן כשנדלות השגות הנפש העמוקות והמקוריות ביותר – לפנינו ההתרשמות שהדמות האנושית מכזבת לנו. אף שאר החלקים ולא פחות מאשר הראש, חייבים להיות שונים מאשר הם, ושוב עלינו לגלות במהותנו השפעה מתערבת איזו שהיא על מנת להגיע אל המקור וכאן הריהו: תשוקה ותאווה עזות מבע. האדם נעשה שונה בצורתו ובדמותו – מעל – על ידי גאווה ויוהרה ומתחת – על ידי התשוקה. אילו לא התלקחה בו התשוקה כי אז היה לחלקו התחתון של האורגניזם שלו בעל צורה שונה.

שתי חוויות אלה יסודיות הן ועליהן עלינו לבנות. מהוות הן חוויות שניתן לחוות אותן ושעשויות להוליך אדם להבעת שתי חוות דעת: שהאדם גאה מדי ושהאדם מלא מדי בתשוקות ובתאוות. מהוות הן חוויות פנימיות בהחלט בתודעה והן כופות עצמן על האדם כשמביט הוא בישות האנושית בכושרות ההשגה העמוקים ביותר של הנפש. אך מה בקשר למקורן? האם התהוו הם על ידי אובייקט כלשהו בכל העולם הנרחב של החיים הארציים? מצויות הן, כפי שראינו, אך ורק כשמתחיל אדם לחוש את אי השלמות של דמותו, בחושו שלתבניתו במקורה היו תכנון ואופי שונים שנשתנו עקב פעילותן של גאווה ותשוקה. אין זה כל אובייקט חיצוני שזימן את החוויות העשויות להופיע בתודעת אנוש, שיכולות להימצא בה מעצם העובדה שהאדם חי את חייו עלי אדמה יחד עם סביבתו.

מצאנו כאן תגלית בעלת חשיבות היוצאת מגדר הרגיל והיא שניתן להגיע לחוות דעת פנימית, לחוויה פנימית שאין לה אובייקט. ולחוויה פנימית זו התוצאה כדלהלן. תלמיד הנסתר הוגה בחוסר אהדה כלפי דמותו האנושית. אומר הוא לה: "את כוזבת" הוא פורש ממנה ולא כמיסטיקנים, אודותיהם דיברנו אתמול, אשר בהתנתקם – אינם מחזיקים בדבר מן החוויות של האדמה. אך לא – האוקולטיסט פוסע מתוך החוויה הרגילה ונוטל משהו עימו; מה שנוטל הוא עימו מהווה חוות דעת על הדמות האנושית. זוהי חוות דעת שניתן לה ביטוי שוב ושוב, לאמיתו של דבר, על ידי האדם בדרכים שונות ללא ספור.

מה שתואר כאן מהווה ההשגה האלמנטרית הראשונה שניצבת בתחילת התודעה האוקולטית – זוהי תודעה אוקולטית אמיתית ולא התנסות מיסטית גרידא, בעצם ההתחלה ניצבת חוות דעת אודות הישות האנושית. הדמות האנושית בתור כזאת כבתה אך לא כן כל החוויה הפנימית. נותרת חוות דעת הנוגעת לאדם האומרת לו: "אלה הם החיים הארציים שעשו אותך כפי שאתה. הצורה בה רואה אתה את עצמך עתה נושאת ומעבירה אותנו לאחור אל צורה אחרת השונה לחלוטין".

על מנת לראות בבירור מירבי שעניין לנו כאן בשחר התודעה שללא אובייקט, נדרש מאיתנו ללמוד מעט יותר מקרוב את הצורה או את הדמות האנושית. כשאנו מראים כיצד עורך תלמיד הנסתר קפיצה זו מתוך עצמו בהחזיקו, וזו בלבד, במעין תחושה שיפוטית לגבי הדמות האנושית במוצאו אשם במחצית האחת, בשל היותה גאה מדי, ובמחצית השניה בשל היותה תאוותנית מדי – מדברים אנו על חוויה פנימית שאינה מוגדרת. למעשה הרי זו חוויה הממשיכה ומובילה, כפי שנראה מאוחר יותר, לאיזורים עילאיים ביותר של חוויה רוחית; ועם זאת אין היא מוגדרת.

על מנת להגיע להגדרה רבה יותר – הבה ונלמד עתה את הדמות האנושית בפירוט כלשהו. בדברנו בלשון מדעית הבה וננתח את התבנית האנושית! בנסותו לעשות זאת נופתע מייד על ידי העובדה החשובה, שהדמות האנושית מתחלקת מעצמה באורח טבעי למדי למרכיבים שונים. נראה בבירור מהותם של מרכיבים אלה כשנערוך מחקר בדבר, כיצד הגיע האדם ליטול דמותו הנוכחית. נמצא שהאמיתות הנדלות מן הבארות העמוקים של האוקולטיות נותנות לנו תמונה שלמה של מרכיבי הדמות האנושית, מראות לנו כיצד מורכבת-יחדיו התבנית האנושית.

הדבר הראשון בדמות האנושית המסב את שימת לבנו, הדבר הראשון בדמותו שעושה מאדם אדם – הוא מה שהדגשתי במילות הפתיחה של הרצאות אלה – העובדה שיש לו קומה זקופה. האדם מהווה ישות ההולכת בקומה זקופה. זהו הדבר החשוב הראשון ביחס אליו. הבה ונאמר, המרכיב הראשון של תבניתו – היציבה הזקופה.

אולי ייראה לכם כאילו קיים משהו שרירותי בדרך ניתוחי את דמותו של האדם. אך אם תעקבו מקרוב ובשימת לב מירבית תיווכחו לדעת שלמעשה אין זה כך כל עיקר; העובדה היא שמהותו העיקרית של האדם המתוארת לפנינו בידע אוקולטי משתקפת במבנהו או בדמותו.

הדבר השני העושה מן האדם אדם, ואשר בנכונות יוכר כמשמעותי לדמות אנוש, מהווה העובדה שבנוי הוא כך כדי לאפשר לו להיות ישות מדברת. צליל עשוי להיוולד בפנימו. התבוננו נא איזה אפיון חשוב הוא זה. בדרך כלל ערוך האדם בכיוון כלפי מעלה, ובמיוחד ערוך הוא כך שאיברי הדיבור שלו, החל מן הלב ומפיקת הגרון, יתמשכו כלפי מעלה עד הפנים. בחנו את הישות האנושית מהיבט זה ותיווכחו לדעת שכל צורות האיברים מסודרות כך כדי שתהיינה תואמות ליצירת הקול המדובר ולעיצובו. וכך יכולים אנו לומר שהגורם השני החשוב במערך מרכיביה של הדמות האנושית הוא שערוכים הם וסדורים במגמה לדבר.

הדבר השלישי שעלינו לראותו כחשוב לדמותו של האדם היא העובדה שהיא סימטרית. לא מן הנמנע שיחוש אדם שהדמות האנושית תאבד משהו מטבעה האמיתי אילו לא היתה סימטרית. זהו העיקרון השלישי שהאיברים והמרכיבים ערוכים סימטרית. כפי שיודעים אנו מצויים יוצאים מן הכלל אך תכונת הסימטריות משמעותית היא.

הדבר הרביעי הבא לעיון מתגלה כדלהלן. אם תתבוננו בשימת לב בשלושת מרכיבים אלה, מרכיבים ראשוניים אלה של תבנית האדם – יציבה זקופה, דיבור וסימטריה – תמצאו שכולם מופנים כלפי חוץ. העובדה שאדם מחזיק עצמו בקומה זקופה מהווה דבר מה המציב אותו בעולם החיצוני. גם הדיבור מהווה משהו שמקשר אותו בבירור עם העולם החיצוני. ולבסוף – הסימטריה של צורתו מעניקה לו איזון בחלל. ועתה מגיעים אנו לאספקט שונה. מגיעים אנו אל העובדה שלאדם חלקו הפנימי. מנקודת הראות הפיסית הבלעדית, לאדם איברים העטופים בעורו. יכולים אנו לומר שלאדם כמרכיב רביעי של תבניתו, עובדת ההיעטפות בפנים העור כך, שהאיברים בהם תלויים התיפקודים הפנימיים נמצאים בפנים ומוגנים מפני העולם החיצוני. היעטפות או בידוד בפנים העור מהווה משהו המשתייך באורח בלעדי לתבנית אנוש.

כדי למצוא את המרכיב החמישי של התבנית האנושית עליכם למקד את שימת לבכם לעובדה שבקירבה, בחלקים הנעולים בפני החוץ – מוצאים אנו איברים פנימיים פעילים. כל השוכן ופועל בפנימו של האדם – זהו הדבר החמישי אותו עלינו לציין. עובדת היות תנועה וחיים בפנימו של האדם יכולה לשכנע אותנו שהאדם בהתייצבו לפנינו בדמותו אינו תלוי בעולם החיצוני גרידא, כי אם גם תלוי באדם הפנימי שלו; יש לו בפנימו כמו-מרכז לכל שזירת חייו וישותו. בניגוד למשל למרכיבים שכבר תארנו מצוי דבר כזה כמחזור הדם. כאן לפניכם תהליך המתנהל בנתיבו לגמרי בתוך האדם. זהו משהו המבודד כליל מן העולם שמחוץ. וכך לפנינו המרכיב הרביעי – עובדת העטיפה וכמרכיב החמישי – פנימו של האדם שעטוף הוא כך.

אך הנה קיים משהו נוסף שעלינו לעיין בו ביחס לפנים זה של התבנית האנושית. בהראותה מאספקט פיסי בלעדי הריהי הדואליות. ישנם ראשית כל איברים כריאות ולב החבים צורתם לפשרה, הואיל ומקבלים הם השפעה אף מבחוץ. אפילו הלב מפאת הקשר שלו אל הריאות חייב להסתגל לתנאים חיצוניים. האוויר מבחוץ נכנס לפנים האדם דרך הריאות ועל ידי כך מובא לידי מגע עם האיברים הפנימיים. לעומת זאת, לאחר מכן לפנינו איברים המראים על ידי צורתם שמתואמים הם לחלוטין ואך ורק לפנימו של הגוף. אלה הם איברי הבטן. חבים הם את עצם דמותם ומבנם לעובדה שמצויים הם בפנימו של האדם. ייתכן מאוד לדמוֹת שהקיבה, המעיים, הכבד או הטחול אילו נוצרו באורח שונה יכולים היו עדיין להיות בקשר ללב או לריאות ובדרך זו או אחרת למלא תפקודיהם כדת וכדין. כשהעולם החיצוני מוצא גישה לפנים הריאות, יכולים כל האיברים הפנימיים ליטול צורותיהם השונות. הללו נקבעות לגמרי מבפנים. וכך רשאים אנו לומר שלפנינו כמרכיב חמישי – מרכיב של המבנה האנושי לו יכולים אנו לקרוא את פנימו האמיתי של האדם במשמעותו הגופנית. חשוב כאן להכיר בדבר שפה לפנינו מרכיב מן המבנה האנושי שאין לו קשר עם העולם שמחוץ.

עתה מגיעים אנו אל תחום המבנה האנושי בו מתחיל לפעול שוב הכוון כלפי חוץ, בו מוצאים אנו שוב משהו שלו זיקה עזת-מבע אל העולם שמחוץ. סקרו את צורתה של כף רגל האדם. אילו לא נוצרה בשביל הקרקע, אילו לא היתה לה סוליה – כי אז לא היה האדם מסוגל ללכת. אילו נסתיימה כף רגלו של האדם בחוד, למשל, כי אז היה נופל ללא הרף. וכך בהמשיכנו סקירתנו במבנה האנושי כלפי מטה – מגיעים אנו שוב לאיברים המתואמים לתנאי קיום חיצוניים. בד בבד מציינים אנו שכף הרגל, וכן השוקיים, מסייעים בכך כדי להעניק לאדם את דמותו האנושית הבלעדית. אילו היה האדם דג או אילו היה יצור המעופף באוויר – צריכים היו איברים אלה להיווצר באורח שונה לגמרי; לאמיתו של דבר מבטאת צורתם את העובדה, שהאדם מהווה יצור העומד והולך על פני האדמה. כל האיברים מן המותנים ומטה מעוצבים במגמה זו – שהאדם יהווה כצורך ישות המסוגלת לעבוד ולעמוד וללכת על פני האדמה. כך שיכולים אנו לומר שבמותניים לפנינו איזון כמרכיב שביעי. כל המצוי מעל לאתר האיזון נותן לו כיוון כלפי חוץ בצורתו או כפי שראינו מופנה הוא כלפי פנים; המצוי מתחת – עיצובו כלפי מטה. במותניים לפניכם רמת איזון בין נטיות אלה; לגבי כל המצוי מתחת למותניים – רשאים אנו לומר שמותאם הוא לתנאי קיום ארציים.

לאחר מכן לפנינו כאיברי המרכיב השמיני – המנווטים כליל בכיוון לתנאי קיום שמחוץ לישות האנושית – איברי הרבייה. בהמשיכנו הלאה תאפשר לכם מעט הגות לראות שכדי שהאדם יצעד בדרך הנאותה לו – חייבת הירך להיות נפרדת מן השוק. חייבת להימצא כפיפה ביניהן. וכך מצויה ברשותו הברך בהתחברה אל הירך באפשרה לו לסגל עצמו בהילוכו לתנאי קיום ארציים. כי אלה הם תנאי הקיום הארציים הקובעים הבלעדיים עבור חלקו התחתון של מבנה האדם. לאחר מכן לפנינו השוק ונבדלת ממנו כף הרגל. ועתה תאמרו אולי – מה בקשר לידיים? בהרצאה הבאה נראה מדוע נשארו הידיים בחוץ בהקשר זה.

ועתה אבקשכם לעיין ברשימה זו אותה ערכנו על פי מרכיביה של תבנית האדם:

1. יציבה זקופה
2. הכוונה להגיית קול
3. סימטריה
4. היעטפות פנימית
5. פנים האדם שכך הוא עטוף
6. פנים האדם מן הבחינה הגופנית שאין לו כל קשר עם העולם החיצוני.
7. איזון
8. איברי רבייה
9. ירך
10. ברך
11. שוק
12. כף רגל

כפי שאמרתי לכם לפני כן עלול הדבר להיראות ממבט ראשון כדבר שרירותי להציג את התבנית האנושית בחלוקה כזאת לשנים עשר מרכיבים. אך כל דבר שנזקק לו האדם בהוויתו על מנת שיהיה אדם עלי אדמה כלול למעשה בשנים-עשר מרכיבים אלה. (אסביר מחר בקשר לידיים) ובאורח כזה שלכל מרכיב עצמאות מסוימת, כל מרכיב נבדל מן האחרים. ניתן אף לדמות שכל אחד מהם, כשהוא עדיין בזיקה אל האחרים עשוי ליטול צורה שונה מן הצורה שיש לו עתה. בהחלט ניתן בכל מקרה ומקרה לדמות צורות או מבנים אחרים למרכיבים השונים; אך דבר התייצבות כל התבנית האנושית לפנינו כתוצאה מצירוף של שנים עשר מרכיבים כאלה – מהווה עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה.

בהגותכם בכלל המשמעות והכוונה של הווית הקיום של האדם על האדמה – אינכם יכולים להוציא מכלל חשבון שיש לו מבנה ודמות שהרכבם באורח מיוחד זה, כך שבבואנו לבחון את מבנהו של האדם חייבים אנו באורח שלא ניתן להימנע ממנו לחשוב עליו כניתן לחלוקה לשנים עשר מרכיבים או חלקים. שנים עשר מרכיבים אלה נחשבים מאז ומתמיד באוקולטיות כבעלי המשמעות העמוקה ביותר שניתן להעניק להם. חייבים אנו לקחתם בחשבון אם ברצוננו להבין את המשמעות של התבנית והדמות של האדם בזיקתם אל ישותו. האוקולטיות ידעה אודותיהם מאז ומתמיד ובשל סיבות שתתבהרנה לנו במהלכן של הרצאות אלה, בהמשיכנו עיוננו באדם לאור האוקולטיות, הפילוסופיה והתיאוסופיה – קיבלו שנים עשר מרכיבים אלה – שנים עשר סימולים ייחודיים.