רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בדורנאך שוויץ

מ – 19.10.1923 עד 11.11.1923  GA 230

תרגום מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דליה דיימל

עריכה: דניאל זהבי

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

חלק שני

הזיקה הפנימית שבין תופעות-עולם והווית-עולם

אכן, הפעילות הקוסמית מהווה את האמן הגדול ביותר מבין האמנים. הקוסמוס מעצב כל דבר לפי חוקים שמביאים סיפוק עמוק ביותר לחוש האמנותי.

הרצאה חמישית: 27.10.1923

הרצאות אלה עוסקות בזיקה הפנימית שבין תופעה ומציאות בעולם, ואתם ראיתם כבר שמצויים דברים רבים שביחס אליהם אין שמץ מושג לאלה שראייתם מוגבלת לעולם התופעות. אנו ראינו שלכל סוג של יצורים תפקיד במשזר כולו של הווית הקיום הקוסמית, ודבר זה הובהר על ידי מספר דוגמאות. היום, במעין שִחזור נתבונן שוב במה שאמרתי לאחרונה ביחס לטבען של מספר ישויות, והפרפר במקום הראשון. באיפיון שנתתי לטבע זה של הפרפר בניגוד לזה של הצמחים, נוכחנו לדעת שהפרפר מהווה בעיקרו של דבר יצור המשתייך לאור – לאור בלבושיו השונים לפי פעילות כוחות הפלנטות החיצוניות: מארס, יופיטר וסטורן. ומכאן שאם ברצוננו להבין את הפרפר בטבעו האמיתי עלינו לשאת מבטנו למעשה אל האזורים העליונים של הקוסמוס ועלינו לומר לעצמנו: אזורים קוסמיים עליונים אלה מעניקים לאדמה ומברכים אותה בעולם הפרפרים.

להענקת ברכה זו לאדמה יש אפילו משמעות עמוקה יותר. הבה ניזכר כיצד היה עלינו לומר, שהפרפר אינו נוטל חלק במה שקשור במישרין להווית הקיום הארצית אלא אך ורק בעקיפין, כאשר השמש, בכול החום והאור שלה פועלת בהווית קיום ארצית זו. למעשה מטיל הפרפר את ביציו אך ורק היכן שאין הן מתנתקות מפעילות שמש, כך שהפרפר אינו מפקיד את ביציו באדמה אלא אך ורק אצל השמש. והנה זוחל הזחל שניצב בהשפעת פעילות מארס, על אף שכמובן השפעת השמש נוכחת תמיד. והנה מתהווה הגולם ודבר זה נגרם בהשפעת פעילות יופיטר. מתוך הגולם עולה הפרפר, אשר יכול, בגווניו הזוהרים, לשחזר כעת באזור האדמה את הכוח השמשי שופע-האור של האדמה המלוכד עם הכוח של סטורן.

בססגוניות של עולם הפרפרים אנו רואים באזור הווית הקיום של האדמה, את הפעילות הישירה של סטורן בתוך ספירת הארצי, אולם הבה ונזכור שהסובסטנציות הנחוצות להווית הקיום הארצית הן למעשה משני סוגים. יש לנו את הסובסטנציות החומריות הבלעדיות של האדמה ויש לנו את הסובסטנציות הרוחיות. אמרתי לכם שהדבר הראוי לציון ביחס לכך הוא שבהתייחס לאדם, הסובסטנציה בתשתית המערך המטבולי והגפיים שלו רוחית היא, בה בשעה שסובסטנציית הראש – פיזית היא. יתרה מזאת, בטבעו הנמוך יותר של האדם חדורה הסובסטנציה הרוחית בפעילות כוחות פיזיים, בפעילות כוח הכובד ובפעולת כוחות ארציים אחרים. בראש חדורה הסובסטנציה הארצית על ידי כוחות רוחיים על-חושיים כשהם נגרמים על ידי כל תהליך העיכול, מחזור הדם, פעילות העצבים וכיו"ב והם משתקפים בחשיבה שלנו, בכושר שלנו ליצירת תמונות-מחשבה. בראש האנושי יש לנו חומר פיזי חדור ברוחיות, ובמערך המטבולי והגפיים יש לנו חומריות רוחית חדורת-ארציות, אם רשאי אהיה להטביע מטבע לשון זה.

חומר חדור ארציות זה מוצאים אנו במידה מירבית אצל הפרפר. הואיל והפרפר נשאר תמיד בספירת הווית השמש קולט הוא לפנימו רק חומר ארצי, כמובן שעדיין מדבר הנני באופן ציורי, בצורת אבק דק ביותר. הוא אף מפיק את מזונו מאותן סובסטנציות ארציות שהשמש פועלת עליהן. מלכד הוא עם ישותו אך ורק את מה שחדור הנו על ידי השמש, והוא נוטל מהסובסטנציה הארצית אך ורק את העדין ביותר, ופועל עליו עד כי נעשה זה חדור רוחיות לגמרי. כאשר מסתכלים אנו בכנפיו של פרפר רואים אנו לפנינו חומר ארצי בצורה חדורה-רוחיות ביותר. מעצם העובדה שהחומר של כנפי הפרפר חדור בגוון מהווה הנו את המהות החדורה ברוחיות באופן מירבי מכל הסובסטנציות הארציות.

הפרפר הנו היצור שחי כליל בחומר ארצי חדור רוחיות, ויוכל אדם אפילו לראות באופן רוחי שמבחינה מסוימת בז הפרפר לגוף שנושא הנו בין כנפיו הססגוניות הואיל וכל תשומת לבו, כל ישות הנפש הקבוצתית שלו ממוקדת בהנאה מלאת-עליצות בגווני כנפיו.

וכשם שמוקסמים אנו מצבעיו הזוהרים כאשר מתחקים אנו אחריו, כך אף נוכל להיות מוקסמים משמחתו המרפרפת מגוונים אלה. זהו דבר בעל חשיבות יסודית לטפחו אצל ילדים, שמחה זו ברוחיות המרפרפת באוויר של משחק הגוונים, שמהווה למעשה – עליצות מרפרפת. הססגוניות של טבע הפרפר משקפת כל זאת באורח נפלא – ומשהו נוסף נעוץ ברקע.

יכולנו לומר על הציפור, שראינו אותה כמיוצגת על ידי העיט, שבמותה יכולה היא לשאת סובסטנציה ארצית חדורה ברוחיות לתוך העולם הרוחי ושעל ידי כך, בתור ציפור, יש לה את התפקיד בהווית הקיום הקוסמית להחדיר רוחיות לחומר הארצי ועל ידי כך יש לאל ידה להוציא אל הפועל את מה שהאדם אינו יכול לבצע. גם לישות האנושית בראשה יש חומר ארצי שהוחדר-רוחיות במידה מסוימת, אולם אין היא יכולה ליטול חומר ארצי זה לתוך העולם שבו חיה היא בין המוות ולידה מחדש, כי אם היה נוטל חומר ארצי חדור רוחיות זה של ראשו לתוך העולם הרוחי היה עליו לסבול כאב בל ישוער, בלתי נסבל, כאב הרסני.

עולם הציפורים, שהעיט מייצג אותו, יכול לעשות זאת ועל ידי כך נוצרת למעשה זיקה בין המהות הארצית לבין המהות החוץ-ארצית. החומר הארצי הופך בהדרגה, ניתן לומר, לרוח ולעולם הציפורים המשימה למסור חומר ארצי חדור רוחיות זה ליקום. יוכל אדם למעשה לומר, שבהגיע האדמה לקץ קיומה יוחדר חומר ארצי זה ברוחיות ושלעולם-הציפורים מקומו שלו במשק העולם של הווית הקיום הארצית, למטרת החזרת חומר ארצי חדור רוחיות זה לארץ הרוח.

חִשבו על ההוד, ההדר והתפארת של כל זה בכל המשק הקוסמי! ציירו לעצמכם את האדמה עם עולם הפרפרים המעופפים סביבה בססגוניותם-ללא גבול, בשגרם ללא הרף כלפי חוץ, לתוך חלל העולם את החומר הארצי חדור הרוחיות שעולם פרפרים זה מעניק לקוסמוס! ואז, כאשר ברשותנו ידע זה, נוכל להעמיק התבוננותנו בעולם ובפרפרים הסובבים את האדמה, כאשר יש לנו רגשות שונים.

נוכל להסתכל בעולם מרפרף זה ולומר: מכם, יצורים מרפרפים, זורם כלפי חוץ משהו טוב יותר מאשר אור השמש, אתם מקרינים אור רוחי לתוך הקוסמוס! המדע החומרני נותן תשומת לב מועטת בלבד לענייני הרוח. מדע חומרני זה איננו מצויד בשום אמצעי-הבנה ביחס לעניינים אלה, המהווים למרות זאת חלק ומרכיב מכל המשק הקוסמי. הנה הם, כשם שהאפקטים של הפעילויות הפיזיות קיימות, והם אפילו ממשיים יותר. זה אשר זורם כך כלפי חוץ לתוך ארץ הרוח ימשיך פעולתו גם זמן רב לאחר שהאדמה תכלה, ואילו מה שמלמדים הכימאי והפיזיקאי המודרניים יגיע לסיומו עם קץ קיום האדמה. כך שאם משקיף זה או אחר היו יושבים אי שם בקוסמוס, למשך זמן-תצפית רב, הם היו רואים משהו בדומה לזרימה ממושכת כלפי חוץ לתוך ארץ הרוח של חומר שנעשה חדור רוחיות כשהאדמה מקרינה את ישותה לתוך החלל הקוסמי, והם היו רואים משהו בדומה לניצוצות מנצנצים, שביבים שמבזיקים שוב ושוב לאור – את מה שממלכת הציפורים, את מה שכל ציפור וציפור לאחר מותה משגרת כאור מנצנץ הזורם כלפי חוץ לתוך היקום בצורת קרני-אור: נצנוץ אור הרוח של הפרפרים ונצנוץ אור הרוח של הציפורים.

דברים כגון אלה עשויים לגרום לנו שנכיר בדבר, שכאשר נישא מבטנו לעולם הכוכבים מחוץ לנו לא נחשוב שגם משם זורם כלפי מטה אך ורק מה שניתן לראות על ידי הספקטרוסקופ או בעצם מה שצץ לספקטרוסקופ על ידי הדמיון של מומחי האופטיקה. מה שזורם כלפי מטה מעולמות הכוכבים האחרים הנו תוצר של ישויות חיות בעולמות אחרים כשם שמה שזורם כלפי חוץ מן האדמה לתוך חלל העולם מהווה תוצר של ישויות חיות. אנשים מסתכלים בכוכב, ובתיאור של הפיזיקאי המודרני הרי זה משהו מטבע של שלהבת אנאורגנית דולקת, או משהו שכזה. זוהי כמובן שטות גמורה. כי מה שרואים אנו שם מהווה באופן מוחלט תוצר חדור בחיים, חדור בנפש, חדור ברוח.

וכעת, נעבור פנימה מחגורת פרפרים זו, אם רשאי אהיה לכנותה כך, שסובבת את האדמה ונחזור אל ממלכת הציפורים. אם ניזכר במשהו שידוע לנו כבר יהיה עלינו לצייר לעצמנו שלושה אזורים מחוברים זה לזה. ישנם אזורים אחרים מעל לאלה ואזורים אחרים מתחתם. יש לנו אתר-אור ויש לנו אתר-חום שלמעשה מכיל שני חלקים, שתי שכבות כשהאחת מהן מהווה את החום הארצי והשניה את החום הקוסמי, והללו חודרות הדדית זו את זו. כך יש לנו לא רק סוג אחד של חום אלא שני סוגי חום, אחד מהם מקורו ארצי והשני מקורו קוסמי. הללו חודרים זה לתוך זה. ועל גבול אתר-החום, מצוי האוויר. מתחתיו: המים והאדמה, ומעל: האתר-הכימי ואתר-האור.

עולם הפרפרים משתייך באופן מיוחד לאתר-האור. זהו אתר-האור עצמו שמהווה את האמצעי דרכו מושך כוח-האור את הזחל מביצת הפרפר. בעיקרו של דבר, הרי זה כוח-האור שמושך החוצה את הזחל.

לא כך הדבר ביחס לממלכת הציפורים. הציפורים מטילות את ביציהן. הללו חייבות להידגר על ידי חום, ביצת הפרפר פשוט נמסרת למה שטבע שמשי לו, ביצת הציפור באה לתוך אזור החום. באזור אתר-החום מצויה ישות הציפור והיא משתלטת על מה שמהותו אוויר בלבד. גם הפרפר עף באוויר, אולם בעיקרו של דבר מהווה הוא כולו יצור האור. והואיל והאוויר חדור באור, בהווית קיום אוויר-אורית זו, בוחר הפרפר בהווית אור ולא בהווית אוויר. עבור הפרפר מהווה האוויר אך ורק את התמך, את הגלים, ניתן לומר, שעליהם הוא דואה, אולם האלמנט של הפרפר – זהו האור. הציפור עפה באוויר, אולם האלמנט שלה הוא החום, גיווני החום באוויר, ובמידה מסוימת משתלטת היא על האוויר. כמובן שהציפור מהווה אף ישות-אוויר בפנימה וברמה גבוהה. עצמות היונקים, עצמות הישות האנושית מלאות במח (אחר כך נסביר מדוע כך הדבר). עצמות הציפור חלולות ומלאות באוויר בלבד. אנו מכילים, כשמדובר בתכולת עצמותינו, משהו מטבע המח, לשד העצמות. הציפור מכילה אוויר. וּלְמה שאצלנו יש טבע של לשד עצמות אצל הציפור זה פשוט אוויר. אם תסתכלו בריאותיה של ציפור תמצאו כמות הגונה של כיסים שבולטים מן הריאות. אלה הם כיסי-אוויר. כשהציפור נושמת אין היא אך שואפת אוויר לתוך הריאות שלה, אלא שואפת היא את האוויר לתוך כיסי-אוויר אלה ומשם הוא עובר לתוך העצמות החלולות. כך, שאם ניתן היה להסיר מן הציפור את כל בשרה ואת כל נוצותיה ואפילו להסיר את העצמות כי אז היה לפנינו יצור מורכב מאוויר כשצורתו היתה מה שממלא את הריאות ומה שממלא את העצמות. כשתציירו זאת לעצמכם לפי צורתו תגיעו אכן לתבניתה של הציפור. בתוך העיט של בשר ועצמות שוכן עיט של אוויר. אין זה כך רק משום שבתוך העיט מצוי אף עיט של אוויר. הציפור נושמת ודרך נשימתה יוצרת היא חום. את החום הזה מוסרת הציפור אל האוויר ומושכת אותו לתוך כל מערך הגפיים שלה. כך מתהווה בציפור ההבדל בטמפרטורה בהשוואה לסביבה החיצונית, בחום הפנימי שלה נוכח החום החיצוני. הציפור וישותה חיה למעשה בהבדל מעלות החום שבין חום האוויר החיצוני ובין החום שהציפור מוסרת לאוויר שלה שבתוך עצמה. ואילו שאלתם ציפור מה העניינים בקשר לגופה, נשער שמבינים אתם את שפת הציפורים, היתה תשובת הציפור גורמת לכם להכיר בדבר שהיא מסתכלת על עצמותיה החומריות המוצקות ועל שאר החיבורים והפרקים הגשמיים כשם שאתם הייתם טוענים אם הייתם עמוסים על ימין ועל שמאל, על הגב ועל הראש. אתם לא הייתם מכנים זאת מעמסה לגופכם. כך הציפור, בדברה על עצמה, לא היתה מדברת על האוויר החדור בחום ועל כל דבר אחר כעל המשא שנושאת היא בקיום הארצי. עצמות אלה שעוטפות את הגוף הממשי של הציפור הן המשא שלה. מדברים הננו במשמעות אבסולוטית כשאומרים הננו, שבעיקרו של דבר חיה הציפור אך ורק באלמנט החום והפרפר באלמנט האוויר. עבור הפרפר מהווה כל דבר בעל טבע של סובסטנציה פיזית, שהוא מחדיר בו רוחיות – לפני החדרת רוחיות זו – אפילו לא משא אישי אלא יותר בדומה לריהוט. רחוק הוא אפילו יותר מישותו המהותית.

כאשר עולים אנו כך אל היצורים מאזורים אלה מגיעים אנו למשהו שאי אפשר לשפוט אותו באופן פיזי. אם נעשה כך יהיה הדבר דומה כאילו היינו מציירים אדם ששערותיו צומחות מפקעת שעל ראשו, תיבות גדלות בזרועותיו ותרמיל צומח על גבו שעושה אותו לגיבן מושלם. ציור אדם באורח כזה דומה, למעשה, להשקפתו של המטריאליסט על הציפור. זו אינה ציפור, זהו המשא של הציפור. הציפור חשה עצמה למעשה שזהו לה למעמסה לגרור עמה משא זה, כי היתה מעדיפה לעופף בעולם, בת-חורין וחסרת משקל, כיצור של אוויר חם. עבור הציפור כל דבר נוסף מהווה מעמסה. והציפור גומלת להווית העולם בהחדירה רוחיות למשא זה, בשגרה אותו לתוך ארץ הרוח כאשר תמות, מס שאותו משלם הפרפר כבר במהלך חייו.

רואים הנכם שהציפור נושמת ומשתמשת באוויר באופן שסיפרתי לכם, לא כך הדבר אצל הפרפר. הפרפר איננו נושם כל עיקר באמצעות מנגנון כפי שיש להללו הקרויים בעלי חיים מפותחים, על אף שהללו מהווים למעשה בעלי חיים גדולי-ממדים יותר ולא מפותחים יותר, הפרפר נושם למעשה דרך שפופרות שבולטות החוצה מן המעטפת החיצונית שלו ובהתרחבן במידת-מה יכולות הן לצבור אוויר תוך כדי מעוף כך שאין זה גורם לו לאי-נוחות בצורך לנשום תמיד. הפרפר נושם תמיד דרך שפופרות שנכנסות לפנימו, והואיל וכך הדבר יכול הנהו לקלוט לתוך כל גופו יחד עם האוויר, ששואף הנו פנימה, את האור המצוי באוויר. גם כאן אפשר למצוא הבדל רב.

נבהיר זאת על ידי דיאגרמה. דמו לעצמכם את אחת החיות המפותחות יותר שיש לה ריאות. לתוך הריאות נכנס חמצן ושם מתלכד הנו עם הדם במסלולו דרך הלב. אצל בעלי החיים גדולי-הממדים הללו וכן אצל האדם, חייב הדם לזרום לתוך הלב והריאות על מנת לבוא לידי מגע עם חמצן.

אצל הפרפר עלי לשרטט את הדיאגרמה באורח שונה לגמרי. כאן עלי לצייר אותה כך: אם זהו הפרפר הרי שהשפופרות בכל מקום נכנסות פנימה, מסתעפות הן כלפי חוץ באורח רחב-ידיים יותר. החמצן נכנס פנימה לכל מקום ומתפשט דרך השפופרות כך שהאוויר חודר לתוך כל הגוף.

אצלנו ואצל הללו הקרויים בעלי החיים המפותחים, מגיע האוויר עד הריאות בתור אוויר בלבד. אצל הפרפר מתפזר האוויר החיצוני בתכולת האור שלו, לתוך כל פנים הגוף. הציפור מפזרת את האוויר לתוך העצמות החלולות שלה, הפרפר אינו רק יצור של אור כלפי חוץ, אלא מפזר הוא את האור שנישא על ידי האוויר לכל חלק של כל גופו, כך שגם בפנים מורכב הפרפר מאור. כשם שיכולתי לאפיין את הציפור כאוויר מחומם כך מורכב הפרפר כליל מאור. גם גופו מכיל אור ועבור הפרפר מהווה למעשה החום משא, מעמסה. מרפרף הנו אך ורק באור ורק אור שוזר הנו לתוך גופו.

כשרואים אנו את הפרפרים מרפרפים באוויר עלינו לראות בהם ישויות-אור מרפרפות, ישויות אור השמחות במשחק גווניהם. וכל היתר לבוש הנו, משא. עלינו לרכוש הבנה לתכולת הישויות שמסביב לאדמה, כי ההופעה החיצונית כוזבת היא.

הללו שלומדים היום, באיזשהו אורח שטחי, דבר זה או אחר מתוך חכמת המזרח, מדברים על העולם כעל מאיה. אולם לומר ותו לא שהעולם הוא מאיה איננו אומר דבר, חייב אדם שתמצא ברשותו תובנה לפרטים המסבירים מדוע מאיה הנו. מבינים אנו את מהות המאיה כשיודעים אנו שהטבע המהותי של הציפור אינו תואם כלל למה שנראה כלפי חוץ, שמהווה היא ישות-אוויר-חם. הפרפר איננו מה שהוא נראה. מה שרואים אנו מרפרף, זוהי ישות אור, ישות שמכילה למעשה עליצות במשחק הגוונים, באותו משחק גוונים שמתהווה על כנפי הפרפר מכך שסובסטנציית-האבק הארצית נעשית חדורה באלמנט הצבע ורק נכנסת לשלב הראשון של הספיריטואליזציה שלה בדרך אל היקום הרוחי, לתוך הקוסמוס הרוחי.

רואים הנכם שיש לנו כאן שני מישורים: הפרפר, שוכן אתר-האור באזור האדמה, והציפור, שוכנת אתר-החום. ועתה בא המישור השלישי. כאשר יורדים אנו לתוך האוויר מגיעים הננו אל אותן ישויות שבפרק זמן מסוים באבולוציית האדמה שלנו לא יכלו עדיין להיות בה כלל. למשל, בפרק הזמן שהירח עדיין לא נפרד מן האדמה אלא היה עדיין מלוכד עמה. כאן מגיעים אנו אל ישויות שמהוות כמובן גם הן ישויות-אוויר, והן חיות באוויר, אלא שלמעשה מושפעות הן כבר בעוצמה רבה על ידי מה שמיוחד הנו לאדמה, לכוח הכובד. הפרפר לגמרי אינו מושפע מכוח הכובד של האדמה. מעופף הוא בעליצות באתר-האור וחש עצמו כבריאה של אותו אתר. הציפור מתגברת על כוח הכובד על ידי כך שהיא מחדירה את האוויר שבתוכה בחום בהיעשותה על ידי כך לישות אוויר חם – ואוויר חם נישא למעלה על ידי אוויר קר. הציפור מתגברת גם על כוח הכובד של האדמה.

אותם יצורים שבשל מוצאם חייבים להיות עדיין באוויר, אך אינם מסוגלים להתגבר על כוח כובד האדמה, הואיל ואין להם עצמות חלולות, כי אם עצמות ממולאות בלשד וגם משום שאין להם שקיקי-אוויר בדומה לציפורים – יצורים אלה הנם העטלפים.

העטלפים הנם מערך ראוי לציון במיוחד בחיי בעלי החיים. אין הם מתגברים כל עיקר על גרביטציית האדמה דרך מה שמצוי בגופיהם. אין להם, בדומה לפרפרים, את קלילות האור, או בדומה לציפור, את קלילות החום. הם נתונים לגרביטציית האדמה והם חווים את עצמם בבשרם ובעצמותיהם. ומכאן שאלמנט תכולת הפרפר, המהווה את כל ספירת חייו – אלמנט האור – זה אינו אהוד על העטלפים. הם מעדיפים את האפלוליות. העטלפים צריכים להשתמש באוויר, אולם מעדיפים הם את האוויר כשזה אינו נושא אור. מתמסרים הם לאפלולית. מהווים הם באמת ובתמים יצורי האפלולית. העטלפים יכולים לתמוך את עצמם אך ורק באוויר משום שיש להם משהו בדומה לכנפי עטלפים מגוחכות, שאינן כנפיים כלל במשמעות האמיתית, אלא ממברנה מתוחה, ממברנה שמתוחה בין אצבעותיהם המוארכות, כמעין מצנח. באמצעות אלה תומכים הם את עצמם באוויר. מתגברים הם על כוח הגרביטציה -כמשקל נגדי – בהתנגדם לו במשהו שהוא עצמו קשור לגרביטציה. דרך זה כבולים הם לגמרי למישור כוחות האדמה. לעולם לא יוכל אדם לחשב את מעופו של פרפר אך ורק לפי חוקים פיזיים, מכניים, וכך גם ביחס למעופה של ציפור. הדברים לא יתחשבנו באופן נכון בדיוק, באשר להם עלינו לכונן משהו שיכיל חוקי-עשייה אחרים. אולם את מעופו של העטלף, תוכלו בהחלט לחשב לפי דינמיקה ומכניקה ארציים.

העטלף אינו אוהב את האור, את האוויר חדור האור, אלא ובייחוד את אוויר הדמדומים. העטלף אף שונה מהציפור מעצם העובדה שהציפור, כשמביטה היא סביבה, תמיד מצוי לנגדה מה שבאוויר. אפילו הפֶּרֶס (עוף טורף), כשהוא גונב טלה הוא תופס מהו כשרואה הוא אותו מלמעלה, כאילו מצוי היה בסופו של תחום האור, כמשהו צבוע על האדמה. ומלבד זאת אין זו פעולת ראיה בלבד, זוהי שאיפה. מה הייתם חשים אילו ראיתם ממש את מעופו של פרס לעבר טלה – הייתם חשים כאן דינמיקה מהותית של כוונה, רציה, שאיפה.

הפרפר רואה את המצוי על האדמה כאילו בראי, עבור הפרפר מהווה האדמה ראי. הוא רואה מה מצוי בקוסמוס. כשרואים הנכם פרפר מעופף, עליכם לדמות לעצמכם שמתעלם הוא מן האדמה, שביחס אליו מהווה האדמה ראי בלבד למה שמצוי בקוסמוס. ציפור אינה רואה מה שייך לאדמה, אולם רואה היא מה מצוי באוויר. העטלף רק חש דרך מה עף הוא, או על יד מה. ומשום שאין הוא מחבב את האור מושפע הוא בסלידה מכל דבר שרואה הוא. ללא ספק אפשר לומר שהפרפר והציפור רואים באורח רוחי מאוד. העטלף, היורד מלמעלה כלפי מטה, שחייב לראות באופן ארצי מושפע באורח בלתי נעים מראיה זו. העטלף אינו אוהב לראות וכתוצאה יש לו פחד ממה שרואה הנו, ואין הוא רוצה לראות. על כן מעדיף הנו לחלוף על פני כל דבר. הוא נאלץ לראות ויחד עם זאת אין הוא רוצה לעשות כן, ועל כן משתדל הוא לחמוק. ומשום שרוצה הנו אך לחלוף על פני כל דבר קשוב הוא בהאזנה באורח נפלא כל כך. העטלף מהווה למעשה יצור שמאזין ללא הרף למעופו שלו, שמא מסתכן הוא איכשהו בכך.

הביטו באוזניו של העטלף, תוכלו ללמוד מהם שהן מכוונות לפחד נוראי. ואכן כך הדבר ביחס לאוזניים אלה של העטלף. מהוות הן מבנים ראויים לציון למדי, מכוונות הן להתעלם מהעולם, מהפחד שבעולם. יש להבין את כל זה אך ורק כשלומדים את העטלף במסגרת שלתוכה זה עתה שיבצנו אותו.

כאן עלינו להוסיף דבר מה. הפרפר מוסר ללא הרף לקוסמוס חומר חדור ברוחיות. הוא הנו אהוב ההשפעות של סטורן. וכעת היזכרו שאפיינתי את סטורן כנושא הכביר של הזיכרון של המערכת הפלנטרית שלנו. הפרפר קשור מקרוב בסיפוק מלאי-הזיכרון בכוכב הלכת שלנו. אלה הן מחשבות-זיכרון שחיות בפרפר. הציפור, גם אותה אפיינתי כבר, מהווה כולה ראש וכאשר עפה היא דרך האוויר חדור החום בחלל-העולם מהווה היא למעשה את המחשבה החיה, העפה. מה שיש לנו בפנימנו כמחשבות, וגם זה קשור לאתר-החום, זהו טבע הציפור, טבע העיט אשר בנו. הציפור הנה המחשבה המעופפת. אולם העטלף הנו החלום המעופף, תמונת החלום המעופף של הקוסמוס. ועל כן יכולים אנו לומר: האדמה מוקפת על ידי משזר פרפרים – זהו הזיכרון הקוסמי, ועל ידי ממלכת הציפורים – זוהי החשיבה הקוסמית, ועל ידי העטלפים – הם הנם החלום הקוסמי, חלימה קוסמית, אלה הם למעשה החלומות המעופפים של הקוסמוס המנסרים-אנחתם דרך החלל כעטלפים. וכשם שהחלומות אוהבים את אור הדמדומים כך גם הקוסמוס אוהב את אור הדמדומים בשגרו את העטלף דרך החלל. המחשבות המחזיקות-מעמד של הזיכרון, רואים אנו אותן עטופות בחגורת הפרפרים המקיפה את האדמה. אנו רואים מחשבות בעלות ערך בחגורת הציפורים של האדמה. ובחלומות בסביבת האדמה שמעופפים-מתממשים כעטלפים, אם נחדור לעומק לתוך תבניתם, לבטח תרגישו מה רבה הקירבה שבין הופעה זו של העטלף ובין החלימה! פשוט לא יוכל אדם להסתכל בעטלף מבלי שתעלה אצלו המחשבה: כנראה שחולם הנני, זה באמת משהו שלא צריך להיות שם, משהו שמצוי מחוץ לשאר בריאת הטבע כשם שהחלומות נמצאים מחוץ למציאות הפיזית הרגילה.

בסיכום נוכל לומר: הפרפר משגר סובסטנציה חדורת-רוחיות לתוך ארץ הרוח במהלך זמן חייו. הציפור משגרת זאת לאחר מותה. ומה עושה העטלף? במהלך חייו פולט העטלף סובסטנציה חדורת רוחיות ובמיוחד אותה סובסטנציה חדורת רוחיות שמצויה בממברנה המתוחה בין אצבעותיו הנפרדות, אולם אין הוא מוסר זאת לקוסמוס. מפזר הנו זאת לתוך האטמוספירה של האדמה. על ידי כך מתהווים ללא הרף נטפי-רוח, ניתן לומר, באטמוספירה.

כך מוצאים אנו שהאדמה מוקפת על ידי הנצנוץ המתמשך של חומר רוחי זורם מהפרפרים, ומתנצנץ לתוכו מה שמגיע ובא מהציפורים המתות, אולם בזרימה-חזרה לעבר האדמה מוצאים אנו איים-נבדלים של אוויר שלתוכם פולטים העטלפים את מה שמחדירים הם ברוחיות, אלה התצורות הרוחיות שאפשר לִצְפות בהן תדיר כשרואים עטלף במעופו. למעשה יש תדיר לעטלף מעין זנב מאחוריו, כזנבו של כוכב שביט. העטלף פולט חומר רוחי, אולם במקום לשגרו כלפי חוץ משליך הוא אותו חזרה לתוך הסובסטנציה הפיזית של האדמה, זורק הוא אותו חזרה לתוך האוויר. וכשם שרואים בעין הפיזית עטלפים פיזיים מעופפים אנה ואנה כך יכולים לראות תצורות-רוח חופפות אלה שנובעות מן העטלפים המעופפים דרך האוויר, מנסרים באנחותיהם דרך מרחבי האוויר. יודעים הנכם שהאוויר מכיל חמצן, חנקן ומרכיבים אחרים, אולם אין זה הכל, הוא אף מכיל הפרשות-רוחיות של עטלפים. אף אם יישמע הדבר מוזר ופרדוכסלי הרי שמערך חלומי זה של העטלפים משלח איים קטנים לתוך האוויר והם מתלכדים שם למסה כללית. בגיאולוגיה קרוי 'מאגמה' החומר שמתחת לאדמה, המהווה שכבת סלע בתכולה רכה בדומה לפודינג. יכולים אנו לדבר גם על מאגמה רוחית באוויר שנובעת מן ההפרשות של העטלפים.

בימי קדם כאשר שררה ראיה רוחית אינסטינקטיבית היו האנשים רגישים מאוד למאגמה רוחית זו כשם שכיום רגישים אנשים רבים למה שיש לו טבע חומרי, כאוויר מסריח, למשל. ייתכן ויראו בזה משהו גס, בה בשעה שזמן הראיה הרוחית האינסטינקטיבית הקדומה רגישים היו האנשים להפרשת-העטלפים המצוי באוויר.

הם התגוננו בפני דבר זה. במיסטריות רבות היו נוסחאות מיוחדות שבהן יכלו האנשים לחמש את עצמם כדי שלפרש-עטלפים זה לא תהיה השפעה עליהם, הואיל וכישויות אנוש שואפים הננו לפנימנו לא רק חמצן וחנקן מהאוויר, אלא אף הפרשות אלה של העטלפים. האנשים המודרניים אינם מעוניינים להתגונן בפני הפרשות אלה ובה בשעה שבמצבים מסוימים רגישים הם מאוד לריחות רעים, בלתי רגישים הם להפרשות העטלפים. ניתן אכן לומר שבולעים הם אותם חד וחלק מבלי לחוש ולו שמץ סלידה. זהו דבר חריג שאנשים שבדרך כלל עדיני-נפש הם מאוד יבלעו חד וחלק את תכולת החומר שהזכרתי. אף זה נכנס לתוך הישות האנושית. כמובן שאין הוא נכנס לתוך הגוף הפיזי או האתרי אלא לתוך הגוף האסטרלי.

ובכן, רואים אתם שמוצאים אנו כאן הקשרים מעניינים. מדע ההתקדשות מנחה בכל מקום לתוך האספקט הפנימי של היחסים. פרש-עטלפים זה מהווה את המזון הנדרש ביותר של מה שאפיינתי בהרצאתי כאן כדרקון. אולם פרש-עטלפים זה חייב קודם כל להינשם לתוך הישות האנושית, הדרקון מוצא לו דריסת רגל בטוחה ביותר בטבע האנושי כשהאדם מניח לאינסטינקטים שלו להיות חדורים בהפרשות-עטלפים אלה. שם מבעבעים הם, והדרקון ניזון מהם ומתפתח – במשמעות רוחית, כמובן, ורוכש שליטה על בני האדם, רוכש שליטה בדרכים מגוונות ביותר. זה מהווה דבר שכנגדו חייב האדם המודרני לשוב ולהתגונן, וההגנה חייבת לבוא ממה שאופיין כאן כאורח חדש למאבקו של מיכאל עם הדרקון. ההתעצמות בכוח פנימי שרוכש אדם בקולטו לתוך עצמו את האימפולס של מיכאל, כפי שאופיין כאן, דבר זה מהווה לו כוח-הגנה כנגד המזון שלו משתוקק הדרקון. זוהי התגוננותו בפני הפרשות העטלפים הבלתי-מוצדקות אשר באטמוספירה.

אם יש למישהו את הכוח לחדור לתוך הקשרי עולם פנימיים אלה הוא לא יירתע לאחוריו מלהתייצב פנים אל פנים מול האמיתות שמכילים הם. כי היום אין אורח החיפוש המקובל אחר האמת מוביל כל עיקר אל הממשות, אלא לכל היותר למשהו שאפילו פחות מציאותי מחלום, אל – מאיה. יש לבקש בהכרח אחר המציאות במישור שבו נחשבת כל הווית הקיום הפיזית כשזורה וקלועה עם הווית הקיום הרוחית. נוכל למצוא דרכנו אל המציאות אך ורק כאשר במציאות זו יתבוננו וילמדו כפי שנעשה כאן בהרצאות אלה.

בכל דבר טוב ובכל דבר רע, בדרך זו או אחרת, מצויות ישויות. כל דבר בהקשרי-העולם ערוך כך שניתן להכיר את הזיקה שלו לישויות זולתו. לפי הדעה החומרנית: הפרפרים עפים, הציפורים עפות והעטלפים מעופפים. אולם את הדבר הזה אפשר להשוות למה שקורה תכופות אצל אדם שאיננו איש-אמנות של ממש, שמקשט את כתלי חדרו בכל מיני תמונות שאין שום קשר ביניהן ושום שייכות. וכך, למשקיף הרגיל על הטבע לא נראה שום קשר פנימי בין מה שעף בעולם, אין הוא רואה זאת. אולם לכל דבר בקוסמוס מקומו שלו, ודווקא מעצם מקום זה זיקה לו לקוסמוס בכללותו. יהא זה פרפר, ציפור או עטלף, לכל דבר משמעותו בתוך מערך העולם.

ובאשר לאלה שרוצים היום ללגלג, הניחו להם וילגלגו. לאנשים יש כבר דברים אחרים לזכותם הגובלים במגוחך. מלומדים מפורסמים מכריזים שאבני-מטאורים אינם יכולים להתקיים משום שברזל אינו יכול ליפול משמיים. וכן הלאה. מדוע, אם כן, לא ילגלגו האנשים על הפונקציות של העטלפים שאודותיהן דיברתי היום?

אל יסיטו אותנו דברים כאלה מהתפקיד של החדרת התרבות שלנו בידע האמיתות הרוחיות.