רודולף שטיינר

מגרמנית: אלישע אבשלום

www.Tiltanbooks.com

תודה לאלישע אבשלום ולהוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

הרצאה, דורנאך, 11 בפברואר 1923

GA221

באדם כפי שהוא עומד לפנינו יש להבחין למעשה במדויק בין שתי ישויות. תזכרו בוודאי שהסברתי בעיונים שונים בזמן האחרון כיצד המערך הפיסי של האדם מגיע להכנתו בחיים הטרום-ארציים, כיצד הוא נשלח מטה לאחר מכן כמערך רוחי, לפני שהאדם עצמו עם האני שלו נכנס אל הקיום הארצי. מערך רוחי זה מתבטא באופן מהותי בפעילותו במשך כל החיים הפיסיים, אלא שהוא מתבטא בחיים הארציים הפיסיים לא בצורה חיצונית הגלויה לעין. האלמנט החיצוני הנראה-לעין נדחק החוצה עם הלידה; אלו הן העטיפות שבהן עטוף נבט האדם בתקופת העובּרוּת: קרום הביצית ושק השיליה, כל אשר נדחק איפוא כמערך פיסי כאשר משיג האדם קיום פיסי חופשי ביציאתו מגוף האם. אך המערך הטרום-ארצי הזה נשאר פעיל באדם לכל אורך חייו. פעילותו רק שונה במשהו מן הפעילות הרוחית של הגוף והנפש של האדם במשך החיים הארציים הפיסיים. על כך ברצוני לדבר היום.

יש לנו איפוא בתוכנו אדם בלתי נראה, הנמצא בכוחות הגדילה שלנו, גם באותם כוחות נסתרים שבאמצעותם נוצרת התזונה, הוא נמצא למעשה בכל מה שהפעילות המודעת של האדם אינה יודעת עליו דבר. אך השפעתו נכנסת גם אל פעילות תת-מודעת זו, עד לפעילות הגדילה, עד לשיקום היומיומי של כוחות באמצעות התזונה. והשפעה זו הינה הפעילות של הקיום הטרום-ארצי, ההופך בקיום הארצי לגוף-כוחות הפועל בנו, אולם אינו מגיע להתגלות מודעת. אדם בלתי נראה זה שאנו נושאים בקרבנו, הנעוץ בכוחות הגדילה והתזונה שלנו, הנעוץ גם בכוחות הרבייה, אדם בלתי נראה זה ברצוני לתאר לכם קודם כל על-פי פעילותו.

אם אצייר זאת סכמטית, עלי לצייר זאת כך (איור משמאל):

באדם בלתי נראה זה יש לנו קודם כל את מערך-האני (צהוב), לאחר מכן המערך האסטרלי (אדום), אחר כך המערך האתרי (כחול) והמערך הפיסי (לבן). מערך פיסי זה, המתקיים באדם הבלתי נראה, נאחז רק בתהליכי התזונה והגדילה, בכל הנחשב לאדם התחתון, כפי שתיארנו אותו לעתים קרובות, מאדם הגפיים וחילוף החומרים אל המערך האנושי. כל הזרמים, כל השפעות הכוחות באדם בלתי נראה זה מתרחשים כשהם יוצאים ממערך-האני ואז הולכים אל המערך האסטרלי, האתרי והפיסי, ובמערך הפיסי מתפשטים שוב (ראה חץ באיור). בנבט האדם מה שמכונה כאן המערך הפיסי נמצא בעטיפות העובר: בקרום הביצית, בשקיק השתן בעובר, בשק השליה וכיוצא באלה. אצל האדם לאחר שנולד נמצא כל המכונה כאן מערך פיסי בתהליכים המהווים תהליכי תזונה ושיקום באדם כולו. כך איפוא כלפי חוץ מערך פיסי זה כאן (מצד ימין באיור) אינו נפרד מהמערך הפיסי האחר של האדם אלא מאוחד עמו.

לצד האדם הבלתי נראה יש לנו אז את האדם הנראה, זה העומד לפנינו לאחר שהאדם נולד. אדם נראה-לעין זה אצייר לצדו כאן. כך איפוא תהיה החדירה ההדדית של האדם הפיסי והעל-פיסי במשך החיים הארציים. אולם במשך החיים הארציים נוצר כל הזמן זרם זה (חץ): מן האני אל הגוף האסטרלי, אל הגוף האתרי ואל הגוף הפיסי. זרם זה מתנהל אצל האדם, לאחר שנולד, במערך הגפיים וחילוף החומרים, בכל מה שמהווה כוחות תנועה ומה שמהווה את כוחות התנועה הפנימיים הנושאים את המזון הנקלט אל האורגניזם כולו ומעלה עד למוח.

לעומת זאת קיימת גם אחיזה ישירה, השפעת כוחות העוברת מן האני ונכנסת ישירות אל האדם כולו (ר. איור צבעוני מס. 1 בהמשך). יש לנו איפוא אחיזה של פעילות, זרם כביכול, העובר ישירות מן האני אל מערך העצבים-חושים, אשר אינו עובר איפוא תחילה דרך האסטרלי והאתרי, אלא נאחז ישירות בגוף הפיסי של האדם. כמובן שאחיזה זו היא חזקה ביותר בראש, בו מרוכזים רוב איברי החושים. אך היה עלי לאייר זרם זה באופן כזה שהוא מתפשט על פני חושי העור על האדם כולו, בדיוק כפי שהיה עלי לצייר גם זרם בשביל נטילת המזון דרך הפה. אולם באופן סכמטי הציור כפי שאיירתי אותו הוא נכון לגמרי. יש לנו איפוא בראש האדם מערך הזורם מלמטה כלפי מעלה, היוצא מן האני, אולם עובר דרך האסטרלי, האתרי, הפיסי וזורם מעלה אל האני. ויש לנו זרם שני, הנכנס ישירות אל הפיסי וזורם כלפי מטה. כשאנו בוחנים את האורגניזם האנושי אנו מגיעים לכך שאנו רואים כי זרם בלתי אמצעי זה, העובר איפוא מן האני ישירות אל הפיסי ומסתעף לאחר מכן בגוף, עובר לאורך מסלולי העצבים (ר. איור צבעוני 1, צהוב). כך איפוא כשהעצבים האנושיים באורגניזם מתפשטים, אזי קו העצבים מהווה את הסימן החיצוני הגלוי-לעין של התפשטות אותו זרם, העובר ישירות מהאני אל האורגניזם כולו, אולם נכנס באופן בלתי אמצעי מן האני אל המערך הפיסי. לאורך מסלולי העצבים זורם איפוא קודם כל מערך האני. הוא מהווה בעבור האורגניזם כוח הורס במהותו. שכן כאן מגיעה הרוח ישירות אל תוך המָטֶריָה הפיסית. ובכל מקום בו הרוח נכנסת ישירות אל המָטֶריָה הפיסית נמצאים כוחות הרס, וכך איפוא לאורך מסלולי העצבים היוצאים מן החושים, מתפשט תהליך-מוות עדין באורגניזם האנושי.

נוכל לעקוב אחר הזרם ההולך תחילה באדם הבלתי נראה לגוף האסטרלי, לגוף האתרי ולגוף הפיסי (באיור הצבעוני 1, אדום), כך שכאשר אנו בוחנים את האדם כפי שהוא עומד לפנינו, נוכל לומר: בדם זורם האני. אולם האני זורם באורח כזה שתחילה הוא מחדיר את כוחותיו בנפש באמצעות המערך האסטרלי, המערך האתרי ומערך האני. האני זורם, לאחר שנטל עמו תחילה את המערך האסטרלי והמערך האתרי, דרך המערך הפיסי, בדם, מלמטה כלפי מעלה. כל האדם הבלתי נראה זורם איפוא בתהליך הדם כבנייה, כתהליך גדילה, כמו אותו תהליך שיוצר האדם בכל פעם מחדש באמצעות עיבוד המזון. נוכל לומר סכמטית שזרם זה באדם מלמטה למעלה נוצק אז אל החושים, כלומר גם אל העור, והולך לקראת אותו זרם הנתפס בגוף הפיסי ישירות מן האני. כמובן שבמציאות העניין מסובך עוד יותר. במציאות עלינו להסתכל גם על תהליך הנשימה.

בתהליך הנשימה זורם האני עד לגוף האסטרלי, אולם אז הוא מוזרם ישירות אל הריאות בעזרת האויר. כך איפוא גם בבסיס תהליך הנשימה עומד האדם העל-חושי, אולם בצורה כזו שבניגוד לתהליך העצבי-חושי לא נאחז האני ישירות במערך הפיסי, אלא האני רווי עדיין בכוחות האסטרליים, נאחז בחמצן, ורק אז נאחז באורגניזם לא כמערך-אני טהור אלא כמערך אני-אסטרלי, בעזרת תהליך הנשימה (ר. איור צבעוני 1, החץ השלישי).

אפשר לומר איפוא: תהליך הנשימה הוא תהליך הרס מוחלש, תהליך מוות מוחלש. תהליך המוות הממשי הוא התהליך העצבי-חושי, בעוד שתהליך הנשימה הוא תהליך הרס מוחלש.

כנגדו עומד אותו תהליך בו האני מתחזק עוד יותר בכך שהזרם שלו מגיע עד לגוף האתרי, ורק אז נקלט (איור צבעוני 1, חץ רביעי). תהליך זה, הנעוץ כבר חזק מאד בעל-חושי, כך שלא ניתן לעקוב אחריו באמצעות הפיסיולוגיה הרגילה, פועל בפעימת הדופק כשהוא עדיין ניתן לתחושה. זהו תהליך שיקום, שאינו כה חזק כמו תהליך השיקום הרגיל של חילוף החומרים אבל תהליך שיקום מוחלש. והוא פוגש אז את תהליכי הנשימה.

תהליך הנשימה מהווה עד לדרגה מסוימת תהליך הרס. לו היינו קולטים יותר חמצן היו חיינו מתקצרים בהרבה. חיינו מתארכים ככל שהתהליך יוצר-הפחמן בדם פוגש את קליטת החמצן בתהליך הנשימה.

כך עובד הכל באופן פנימי באורגניזם, ונוכל להבין את המתרחש באורגניזם רק אם אנו נוטלים לעזרתנו לצורך הבנה זו את האדם העל-חושי, משום שמבחינה חיצונית הנראית לעין הוא מתקלף ונושר עם עטיפות העובר, ובאדם שכבר נולד הוא פועל כבר רק באמצעות כוחות בלתי נראים, אותם ביכולתנו לציין במדויק אם אנו יוצאים מהכרת האדם האנתרופוסופית.

כשאנו מסתכלים על העין, למשל, עם הכרת האדם האנתרופוסופית, אנו רואים את תהליך הדם כשהוא מגיע לעין ומתנהל בהתפצלויות עדינות (איור צבעוני 2 בהמשך, אדום) ונאחז לאחר מכן בידי התהליך העצבי (צהוב), ההולך לכיוון השני. תהליך הדם הולך תמיד לכיוון הפריפריה, בצורה צנטריפוגלית באדם. התהליך העצבי, שהינו למעשה תהליך הרס, הולך תמיד בצורה צנטריפטאלית, לכיוון פנימיות האדם. וכל התהליכים הנוצרים באדם מהווים מטמורפוזות של שני תהליכים אלה.

כאשר התהליך המתרחש בין הדופק לנשימה הינו כסדרו, נמצא האדם התחתון בקשר נכון עם האדם העליון, ואז חייב האדם, לפחות פנימית, אם לא מופיעות בו פציעות חיצוניות, להיות באופן בסיסי בריא. רק כאשר ידו של ההרס על העליונה מתרחשים באורגניזם תהליכי הרס חובקי כל. האדם נעשה חולה עקב כך שמצטברים באורגניזם שלו אלמנטים זרים, שאינם מעובדים בדרך הנכונה, כאלה המכילים בתוכם יותר מדי כוחות הרס, יותר מדי ממה שמחובר לטבע הפיסי החיצוני הנמצא בסביבתו של האדם על האדמה.

באמצעות האחיזה הישירה של הרוחי בדרך העקיפין של האני נוצרים באדם כל אותם תהליכים בעלי אופי מחלתי המהווים מבנים זרים: מבנים זרים שאולי לא ניתנים מיד לראיה בפיסי, מבנים זרים הנמצאים לדוגמה באדם הנוזלים, ועשויים להימצא אפילו באדם האויר, אך עדיין מהווים מבנים זרים. הללו בונים את עצמם בלי שיגיע כנגדם מלמטה תהליך בריא יותר כמו זה המתנהל לאורך מסלולי הדם, וכך המבנים הזרים הללו, שיש להם בתחילה נטייה ליצור בגוף הצטברויות נפוחות ואז להתפורר פנימית, אינם מסוגלים להתמוסס. אם תהליך הבנייה של הדם מגיע לקראתם בדרך הנכונה הם יכולים להתמוסס, ואז הם עוברים חזרה לתהליך הכללי של חיי הגוף. אך אם נוצרת הצטברות עקב כך שמלמעלה כלפי מטה רוכש אחיזה תהליך הרס חזק מדי, היא נאחזת באיבר זה או אחר; נוצרים גופים זרים המקבלים תחילה צורת נפיחויות, ואולם לאחר מכן מקבלים את הנטייה להתנהל בדיוק כפי שמתנהלים התהליכים החיצונים בטבע הארצי, המתפוררים. אז חייב להיות ברור שאין זה מספיק לאדם העל-חושי להיקלט באדם בדרכים שציירתי כאן לצד האדם הפיסי.

אי אפשר לדבר ישירות על ריפוי באמצעות מיומנות אנושית, משום שהעניין הוא כזה: ברגע בו מתפתחת פעילות רבה מדי על-פי מערך העצבים והחושים בכיוון צנטריפטלי, כלומר נתקעים באדם יותר מדי התהליכים של הסביבה החיצונית, כך שנוצרים באופן כלשהו מבנים נפוחים אלה המתפוררים אחר כך, באותו רגע מתחילה המערכת השניה, המתנהלת לאורך מסלול הדם, להתקומם, ושואפת להביא את הריפוי, להחדיר את מה שנמצא באורגניזם עם הכוחות האסטרליים והאתריים הנכונים, המסוגלים לבוא מלמטה; היא שואפת לעכב את האני או את הגוף האסטרלי עם האני מלפעול לעצמם בלבד. המרפא חייב לפגוש עקרון התנגדותי כזה באורגניזם האנושי, והריפוי מתבסס על כך שאנו תומכים בכוחות הקיימים כבר באורגניזם ככוחות ריפוי מקוריים, באמצעים חיצוניים.

כאשר מופיע, נאמר, מבנה של נפיחות, זהו איפוא סימפטום לכך שפעילות האני אינה נתפסת בדרך הנכונה בידי הגוף האתרי. היא נוכחת, אולם אינה מסוגלת לעתים להגיע אל הנפיחות. יש לתמוך בגוף האתרי בכיוון זה, כך שיגיע להשפעה. שכן כאשר הגוף האתרי מגיע להשפעה בדרך הנכונה, דהיינו כשהוא מוחדר תחילה באני ובגוף האסטרלי ואז מגיע להשפעתו, כשהוא יכול לגשת למה שמגיע מלמעלה אשר לא קלט את ההשפעה האתרית, אלא לכל היותר את השפעת האני והאסטרלי, כאשר איפוא מביאים לעומת השפעת האני והאסטרלי, הנתפסת באורגניזם בצורה רעילה, את ההשפעה האתרית, אזי תומכים בתהליך הריפוי השואף לבוא באמצעות המערך האנושי עצמו. יש רק לדעת באילו אמצעים ייתפס במקרה כזה המערך האתרי בגוף כאשר הוא מוספג בדרך הנכונה במערך האסטרלי והאני. יש צורך כביכול רק לבוא לעזרת המערך האתרי באמצעי הריפוי. יש לדעת איפוא אילו אמצעים יחזקו במקרה כזה את המערך האתרי, כך שיוכל לשלוח את הכוחות הבונים שלו מול כוחות ההרס החזקים מדי. לא נוכל לתפוס את הפתולוגיה העומדת בבסיס התראפיה אם לא נקרא לעזרתנו את האדם הבלתי נראה.

עם זאת, יכול להיות שכאשר נולד האדם אין הוא נאחז באורח הנכון עם האני והאסטרלי שלו – דהיינו עם המערך הרוחי-נפשי שלו – במערך הפיסי, כך שהמערך הרוחי-נפשי אינו דוחף עצמו חזק מספיק אל המערך הפיסי. אז יכריע את הכף כל הזמן באדם כולו הגורם המתקיים ככוחות צמיחה מלמטה כלפי מעלה, אך אינו מקבל בדרך המספקת כובד באמצעות החלוקה של המערך הפיסי. האדם נולד כך שגופו הפיסי אינו נאחז במידה המספקת בידי האדם הבלתי נראה, כלומר שהאדם הבלתי נראה שצויר כאן מסרב כביכול להיאחז בדרך הנאותה בתהליך הדם. אז לא יכולה רוחו של אדם זה להגיע אל תהליך הדם, ואנו רואים אז את התוצאה בכך שאדם כזה מופיע לפנינו כבר בילדותו כחיוור, הוא נשאר נפול, או גם צומח במהירות לגובה עקב כוחות הגדילה שמתגברים כאן – אז ניצבת לפנינו העובדה שהרוחי-נפשי לא מסוגל להיכנס נכון אל האורגניזם. ומאחר שהגוף מסרב לקלוט את הרוחי-נפשי, עלינו לפעול כדי להחליש בגוף האתרי את הפעילות החזקה מדי המתקיימת בו. בילדים חיוורים וצנומים אלה עלינו לפעול לכך שהכוחות הפועלים בגוף האתרי בצורה היפרטרופית, בצורה שעולה על גדותיה, יובאו שוב למידתם הראויה, שהאדם יקבל כובד אל גופו, שהדם למשל, באמצעות נטילת תכולת הברזל הנחוצה, יקבל את הכובד המתאים, כך שהגוף האתרי יפעל פחות כלפי מעלה, שפעילותו מעלה תוחלש.

מצב כזה ניתן לזהות גם בכך שמופיעים באדם זה מה שהייתי מכנה תהליכי הלילה – בניגוד לתהליכי היום. שכן אפשר לומר: בלילה מסרב בכל אדם נורמלי המערך הפיסי-אתרי לקלוט לתוכו את הרוחי-נפשי. מערך-לילה זה של האדם הנשאר שוכב במיטה – לא האדם הבלתי נראה, היוצא החוצה – מערך-לילה זה הינו חזק מדי אצל אלה הנושאים בתוכם שחפת מוּלדת, כפי שתיארתי אותם. יש לתמוך אז במערך-היום, דהיינו, לתת להם כובד מסוים דווקא באמצעות קידום תהליכי ההרס. שכן כאשר מקדמים את תהליכי ההרס ואז מופיעות באופן פנימי ההתקשויות הללו שמתפוררות לבסוף – בריפוי חייב הדבר כמובן להתרחש במידה קטנה בלבד – מחדירים אז חזרה את הכוחות המתנפחים ומתרחבים של הגוף האתרי, ובכך עוצרים את מומנט השחפת.

כך, מתוך הכרה של האדם כולו, מקבלת עבודה משותפת זו של בריאות ומחלה שקיפות הקיימת תמיד, והיא מתאזנת באמצעות מה שפועל בין הדופק לנשימה. ואם לומדים אז לדעת באילו אמצעים חיצוניים ניתן לקדם את האחד או השני, אפשר לתמוך בתהליכי הריפוי הטבעיים, הקיימים תמיד אך לא תמיד מופיעים בפני השטח. אי אפשר להביא אל האורגניזם האנושי תהליכים זרים לחלוטין. מה שמתרחש באורגניזם האנושי הוא תמיד כך: אם מכניסים לתוכו תהליך זר כלשהו, הוא משתנה מיד באופן פנימי לדבר המנוגד. אם אתם אוכלים דבר-מה, נושא המזון כוחות כימיים מסוימים בתוכו. כשהאורגניזם קולט אותם הוא משנה אותם מיד באופן פנימי לדבר המנוגד. תהליך זה חייב להתאפשר. אם משמר למשל מזון מסוים את תכונותיו החיצוניות זמן ארוך מדי לאחר שנאכל, הוא הופך לתהליך הרס; הדבר גורם לתהליך הרס מביא-מוות חיצוני והורס באדם. כל אשר נכנס אל האדם עם המזון חייב מיד לעבור תהליך קבלה ולהשתנות לניגוד שלו.

תוכלו לעקוב בפרטים אחר התהליכים שפיתחתי כאן בפניכם מן האדם השלם. הבה נניח שננעץ בכם במקום כלשהו גוף זר (איור 3, צהוב). היחס של גופכם אל גוף זר זה יכול להתבטא בשני אופנים. הבה נניח שאינכם יכולים למשוך החוצה את הגוף הזר, הוא נשאר בפנים. אז עשויים להתרחש שני דברים.

סביב הגוף הזר פעילים הכוחות הבונים בדם הזורם (אדום). הללו נאספים סביב הגוף הזר, אך מוסטים ממקומם. הדבר מוביל לכך שפעילות העצבים מתחילה מיד להכריע את הכף. סביב הגוף הזר מופרש מבנה דמוי בועה (כחול). הגוף הזר נעטף בקפסולה. הודות לכך שדבר זה קורה, נוצר במקום בו נמצא הגוף הזר הדבר שלהלן: בעוד שבאופן הרגיל, כאשר אין לנו גוף זר במקום זה, נאחז שם הגוף האתרי בגוף הפיסי בדרך מסוימת, כעת הגוף האתרי אינו מסוגל להיאחז בגוף הזר; נוצרת בפנים שלפוחית הממולאת רק באתרי (חצים אדומים). יש בתוכנו פיסת גוף המכילה בתוכה גוף זר, ובה חתיכה מן הגוף האתרי שאינה חדורה ומוסדרת בידי האלמנט הפיסי. כאן העניין הוא לחזק את הגוף האסטרלי בתוך השלפוחית עד כדי כך, שיוכל לעבוד בפיסת הגוף האתרי בלא עזרתו של הגוף הפיסי. ובאמצעות קפסולציה זו משתמש הגוף הפיסי בכוחות הבונים, כדי לשלוח את הכוחות הבונים הללו לפיסת הגוף ולהתחבר בה לגוף האתרי המרפא, החייב כשלעצמו להיתמך בדרך מקבילה בטיפול מתאים בידי הגוף האסטרלי והאני.

עלינו לומר איפוא שבמקרים כאלה מה שנמצא באדם מעל לפיסי חייב להתחזק עד כדי כך שיוכל לפעול ללא הפיסי למען חלק קטן זה של המערך האנושי. זה קורה תמיד באמצעות מה שקרוי ריפוי בקפסולציה של גוף זר כלשהו באדם, חתיכת עץ שנתקעה בו למשל. כאן זז האדם לגבי חלק זה של גופו עם כל האורגניזם שלו מעט מעלה. כמובן שנוצרים גם גופים זרים באופן בלעדי מתוך האורגניזם. את אלה יש לראות בדרך דומה.

אולם תהליך שונה לגמרי עשוי להתרחש כשננעצת בנו חתיכת עץ. יכול לקרות שכאשר נתקעה לנו חתיכת העץ (איור צבעוני 4, צהוב), מתחילה פעילות העצבים סביבו להיות חזקה יותר ומתגברת על פעילות הדם.

אז במקום בו פועל בהם האני או גם האני המחוזק באמצעות הגוף האסטרלי, מעוררת המערכת העצבית-חושית העוברת דרך הגוף כולו את פעילות הדם, אך לא מביאה אותו לקרישה של בועה אלא מגרה את מה שהופרש ומביאה אותו למבנה מוגלתי (לבן). ומאחר שהעצבים נדחפים כלפי חוץ (חצים) דוחקת המוגלה את הגוף הזר באמצעות הדחף העובר בפעילות ההרס דרך מסלולי העצבים, באמצעות הדחף כלפי הפריפריה, אל מחוץ לגוף, חתיכת העץ יוצאת החוצה עם המוגלה ובמקום נוצרת צלקת.

תוכלו איפוא לראות באופן בלתי אמצעי בתהליכים של קפסולציה, המתרחשים בעיקר כאשר הגוף הזר תקוע רחוק מדי באורגניזם, שכוח הדחיפה של הכוחות ההורסים, של המערכת העצבית-חושית, אינו מספיק כדי להוביל אותו החוצה, ואז מתחזקים כוחות הבנייה במסלולי הדם ומביאים לקפסולציה.

כאשר יושב גזיר העץ יותר בפני השטח, מתחזק יותר כוח הדחיפה של העצבים, הכוחות ההורסים, ואלה ממריצים ומעוררים את הגורם השואף להפוך לבועה, כשהם משתמשים בכוחות ההורסים המובילים החוצה והקיימים באופן הרגיל, וכל המכלול מתמלא מוגלה. כך נוכל לומר: בתחילה, ברגע ההיווצרות, כביכול במצב עוברי עדיין, אנו נושאים בתוכנו למעשה במצב רדום את הנטייה להתקשות האורגניזם שלנו כלפי פנים, באורח צנטריפטלי, והתמוססותו שוב כלפי חוץ באפן צנטריפוגלי. אלא שהכוח יוצר-הנפיחויות שפועל כלפי פנים והכוח המוגלתי הדלקתי הפועל כלפי חוץ בתהליך הגופני האנושי הנורמלי, מאזנים זה את זה בשיווי משקל. אנו מביאים עצמנו לדלקת תמיד בחוזק כזה, שנתגבר על הכוח יוצר הנפיחויות הנוטה להרס. רק כשהאחד מהם חזק מהשני נוצרים מבנה נפיחות ממשי או מבנה דלקת ממשי.

אל תחשבו שכל זה נתפס במציאות כפי שמתארים זאת – וחייבים לתאר זאת – סכמטית. במציאות מתערבים התהליכים זה בזה. תוכלו לראות כי כאשר הכוחות הדלקתיים באדם חזקים, מופיעות תופעות חום. אלו הם במהותם כוחות בנייה עודפים חזקים מדי הנמצאים בדם. עם מה שמתפתח בחום ככוחות עצמיים באדם, אפשר בכל מקרה לדאוג לעוד כמות חזקה מן האדם השני, אם מסוגלים להנחות את הכוחות בדרך הנכונה.

אולם מצד שני כאשר פועלים כוחות ההרס בחזקה, מופיעות תופעות התקררות, שרק אינן ניתנות בנקל לזיהוי כמו תופעות החום. אולם מופיעות לחילופין התופעות מן הסוג האחד או השני, כך שבמציאות מדובר תמיד בפעולה זו לתוך זו של התופעות שיש להבחין ביניהן אם מבקשים לחדור למהות העניין.

כשיש לנו בטבע רעל, נאמר לדוגמה הרעל הנמצא בבלדונה, עולה השאלה: מהו הרעל המהותי לעומת החומרים הרגילים שאנו מוצאים בסביבתנו שאינם רעילים, משום שביכולתנו לאכלם?

כשאנו אוכלים את מזוננו אנו מקבלים אל האורגניזם את הגורם שנבנה בטבע שבחוץ בדרך דומה לזו של האדם הבלתי נראה שלנו. אנו מקבלים לתוכנו את אשר נובע מפעילות רוחית (ר. איור צבעוני 5, צהוב), הנכנס לפעילות אסטרלית (אדום), ואז לפעילות אתרית (כחול) ולאחר מכן לפעילות פיסית (לבן).

כאשר משתנה פעילות כזו, המתנהלת בטבע מלמעלה כלפי מטה, הפועלת איפוא במובן מסוים מן ההיקף פנימה אל האדמה, פעילות הקרובה לפעילות-האני שלנו שהינה רוחית, כאשר איפוא מה שאיירתי כאן בצהוב זורם כלפי מטה אך מותמר בדרכו בידי האסטרלי, ובהמשך דרכו מותמר בידי האתרי ואז עובר אל הפיסי, קולט הצמח באופן הרגיל פעילות מעין זו. הצמח צומח מלמטה כלפי מעלה בכיוון המנוגד לפעילות זו, וקולט פעילות אתרית זו, הנושאת בחובה כבר מלמעלה את פעילות האסטרלי והאני, כלומר את הפעילות הנפשית והרוחית.

אולם הדבר עשוי להתרחש גם כפי שהוא מתרחש ברעל. לחומר הרעלי יש התכונה שאין הוא פונה לאתרי כמו החומרים הירוקים הרגילים בצמח, אלא פונה ישירות לאסטרלי, שהאסטרלי אותו איירתי כאן באדום נכנס אל החומר (למטה באיור, אדום בתוך הלבן). אצל הבלדונה הפרי נעשה תאוותני באמצעות תשוקתו לא להסתפק בקליטת האתרי, והפרי קולט ישירות את האסטרלי בטרם קלט אסטרלי זה את כוחות החיים באמצעות האתרי בזרימתו מטה. הייתי מנסח זאת כך, שבמקום להיכנס אל האתרי, מטפטפת תמיד אסטרליות מסביבת הקוסמוס אל האדמה. וטיפות אלו של מהות אסטרלית שלא עברו בדרך הנכונה דרך האטמוספירה האתרית של האדמה, נמצאות למשל ברעל הבלדונה. גם ברעל הדטורה, ברעל השכרון וכיוצא באלה, אנו רואים טפטוף-מטה של אסטרליות קוסמית אל הצמח.

אולם בכך משנה מה שחי בחומרי הצמח, למשל אצל הבלדונה והשכרון, את הפעילות הנכנסת ישירות מן האני או הגוף האסטרלי אל עצבי האדם ואל מחזור החמצן האנושי. כשאנו נוטלים איפוא את רעל הבלדונה או השכרון, אנו מקבלים חיזוק משמעותי של כוחות ההרס בתוכנו, אותם כוחות אשר באופן הרגיל נכנסים מן האני ישירות אל הגוף הפיסי. האני האנושי אינו כה חזק שיוכל לשאת התחזקות כזו. כאשר ההשפעה הנגדית הנשלחת מלמטה למעלה אל מסלולי הדם חזקה מדי, אפשר לשלוח כנגדה תהליך הרס זה, ובמינון קטן מסוגל האטרופין, רעל השכרון, לשמש כאמצעי-נגד כנגד תהליכי הגדילה החזקים מדי. אך ברגע בו מגיע יותר מדי מרעל זה, אי אפשר לדבר יותר על כך שמתקיים שיווי משקל: אז נדחקים קודם כל לאחור תהליכי הצמיחה, והאדם מתערפל לחלוטין בידי הפעילות הרוחית שאינו מסוגל לשאתה עם האני שלו – אותה יוכל לשאת במצבים עתידיים, במצבי ונוס ווּלקן. כך נכנסות תופעות ההרעלה. בתחילה מודחקת-מטה נקודת המוצא של הפעילות המשפיעה בדם. אז מופיעות תופעות גסטרונומיות המהוות את ההתחלה כאשר נוטלים את רעל הבלדונה. לאחר מכן נחסמים בחזקה הכוחות הפועלים בדרך הנכונה מלמטה כלפי מעלה, ומופיע חוסר-התודעה המלא, הרס האדם בידי תהליכי ההרס.

אם אנו יודעים מה מכילה מן הרוחי סובסטנציה כל שהיא שאנו נוטלים – והטוב ביותר יהיה ללמוד זאת על הצמחים – נוכל באמת לעקוב כיצד פועלת סובסטנציה כזו באורגניזם האנושי. דבר זה חייב להיות מחובר להכרה נכונה של הטבע החיצוני. עלינו לדעת מה חי בצמח הספציפי, ואז לדעת כיצד יפעל למשל צמח זה בדיאטה על האדם, ונשיג כך משהו אם בד בבד נביא למצב חברתי שבו הדברים הללו יוכלו באמת להתבצע. כיום גם אם יודעים דבר כלשהו, יכולים לכל היותר להיווכח שהוא אינו בר-ביצוע, משום שהמצבים החברתיים שלנו אינם מותאמים להכרות ידע של הטבע. הכרות הידע של הטבע הפכו דלות ומופשטות. אין מגיעים בהן לתפיסת עמידתו של האדם בתוככי היקום. אין מגיעים ליכולת להסביר משהו באופן ממשי בהיקף הנרחב, בכך שאומרים למשל: לאדם זה נחוץ לתת חומר צמחי זה או אחר בריתמוס כזה או אחר. אכן, כדי שדבר זה יקרה בדרך מקיפה, חייבת הרפואה המדעית שלנו לקבל אופי שונה. חייבים לחבר את המוסדות בכל החיים החברתיים עם מה שיכולים לדעת על קשריו של האדם לטבע הנתון סביבו.

כמובן שבפרטים אפשר לעשות הרבה. אפשר להרתיח שורשים לאדם שידוע לנו כי תהליכי ההרס היוצאים מראשו חזקים מדי. מרתיחים שורשים מסוימים שיודעים כי נמצאים בהם חומרים אשר, הודות לעובדה שמדובר בשורש, ימשכו בדרך הנכונה את הרוחי, את הנפשי, את האתרי עד לפיסי אל תוך מבנה השורש. בכך יקבל האיש לאורגניזם שלו מחומרי מבנה השורש דבר-מה שניתן לעורר אותו לפעול כנגד תהליך ההרס החזק מדי של מערכת העצבים, כשמביאים אותו להשפעה באורגניזם עד לפריפריה החיצונית של מסלולי הדם, עד לראש. אך אנו חייבים שיהיה לנו דימוי מדויק אילו מין שינויים עובר משהו הנמצא בשורש הצמח כשנוטלים אותו, נאמר, דרך הפה ואז הוא מעובד כדי להגיע עד לפריפריה החיצונית של מערך הראש או גם החוצה למערך העור. במקרים אחרים חייבים לדעת, נאמר, כיצד פועלים חומרים הנלקחים מפריחה של צמח, שהינם כבר בלתי יציבים בקשר שלהם אל האתרי, שקלטו לתוכם כבר חזק מאד את האסטרלי, שבהקשר מסוים, גם אם בצורה חלשה, נוגעים באלמנט הרעלי, וכאשר מערבבים חומרים אלה באמבטיה וכך מביאים אותם אל האורגניזם בדרך שונה לחלוטין, מסוגלים לעורר את מערך הבנייה הנמצא במסלולי הדם, כדי לפעול בדרך זו מן הצד השני כנגד מה שפועל מן ההשפעה ההורסת כלפי חוץ.

כך הדבר גם אם מבקשים לעקוב אחר השפעתן של זריקות. גם כאן מדובר באופן מהותי בחיזוק תהליכי הבנייה, כדי שייווצר שיווי המשקל הנכון ביחס לתהליכי ההרס. במיוחד בזריקות יש לראות כיצד מגיבים תהליכי ההרס. לזריקות לא תהיה שום השפעה נכונה אם לא בודקים כיצד מתקוממים בתחילה כוחות ההרס, ורק בהדרגה מתחילים להשתלב בדרך הנכונה בתהליכי הבנייה. אם מזריקים איפוא חומר כלשהו, יש לוודא שמופיעים הפרעות קטנות בעיניים או זמזומים באוזן, משום שבתחילה מסרבים תהליכי ההרס להגיע לשיווי המשקל הנכון עם תהליכי בנייה שהתחזקו. אך כאשר תסמינים אלה של תגובה מופיעים הם מהווים גם ערובה לכך שתיווצר התערבות בתהליך.

מכאן אתם רואים שבאנתרופוסופיה לא מדובר על חוג דודות חביבות, שבו מסבירים כי האדם מורכב מגוף פיסי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני. מדובר כאן בתפיסה רצינית לגמרי של האדם ויחסיו אל העולם, בהכנסה של הרוחי אל כל היסוד החומרי. האנתרופוסופיה יכולה לעקוב אחר הרוחי ביסוד החומרי. דבר זה חייבים להבין אם שואפת האנתרופוסופיה לתפוס את מקומה בעולם. שכן כל עוד אנו פועלים בהתכנסויות של דודות בחוגים סקטוריאליים שבהן מחליפים דעות על ההנחיות שיש לתת לבני האדם, יהיה מדובר רק בכניסה למאבק עם כל הדברים הסקטוריאליים האפשריים האחרים. אך ברגע בו מראים הלכה למעשה כיצד מה שתופסים באנתרופוסופיה מעורב בכל שאר הידע, כיצד, כפי שכבר אמרתי, מואר כל שאר הידע הארצי כפי שלפני כן האירה האסטרולוגיה את כל התהליכים הארציים, אז אנו מקבלים באנתרופוסופיה דבר-מה החייב לרכוש אחיזה בתהליכי הציוויליזציה המודרניים, כדי שתהליכי בנייה אמיתיים ירכשו אחיזה בציוויליזציה האנושית, גם כנגד תהליכי ההרס המגיעים מתקופות קדומות,

רצינות כזו יש לחבר עם מה שאפשר לכנות ההיכרות עם האנתרופוסופיה. כמובן שהאדם היחיד אינו יכול תמיד לעבוד בדרך זו שהוא עצמו, למשל , יגיע לאופן שבו הבלדונה מצד אחד והכלור מצד שני פועלים על האורגניזם האנושי. אך אין זה חשוב שהיחיד ימצא זאת, אלא שתתקיים בחוגים רחבים הבנה של רגש ותחושה, כיצד ניתן להשיג ריפוי לאדם מהכרת-הידע והעולם האנתרופוסופית.

איננו מצפים גם מהפדגוגיה בבית הספר ולדורף שכל אדם יחיד יוכל לחנך – לפחות ילדים בגיל חינוך חובה. אך אנו מצפים שבאופן כללי תתקיים הבנה לאופן בו נבנית פדגוגיה מתוך הכרת אדם והכרת עולם. מה שהאנתרופוסופיה זקוקה לו הוא הבנה שתבוא לקראתה. יהיה זה מוטעה לחלוטין להאמין שכל אחד צריך לדעת הכל. אך הממשות של קהילה אנתרופוסופית נבנית על כך שהבנה כללית הבנויה על הבנת אדם בריאה תתקיים בעבור אלה השואפים ומנסים להגשים את עתיד האדם במובן של בריאות האדם, בדיוק באמצעות האנתרופוסופיה.