רודולף שטיינר

הרצאה 3:

התפיסה החדשה של האדריכלות

דורנאך, 28 ליוני, 1914

מתוך אדריכלות כסינתזה של האמנויות, 286 GA

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות:  ראו כאן

בזמן שנמשכת הבנייה של המבנה שלנו, יהיה זה דבר טוב מאוד לדעתי, אם ננסה לחדור יותר ויותר למשמעותו. כבר התחלנו לעשות זאת בשתי ההרצאות הקודמות, וננסה עד כמה שנוכל, בעזרת המשך ההתבוננות, להתאחד באמת עם מה שנועד להתגשם כאן.

קודם כל, הייתי רוצה להזכיר לכם את מה שאמרתי כשפתחנו את הבית המוקדש לעבודת הבנייה של חלונות הזכוכית. ההרצאה התמקדה באבולוציה של החשיבה והתפיסה הנמצאת ביסודות אמנות הבנייה, ואני אחזור בקצרה על הדברים שאז יכולתי רק לרמוז אליהם.

לגבי המקדש היווני, אמרתי שבמובן מסוים הוא יצר אחדות עם הנוף כולו – כל הנוף היה אחד איתו. המקדש עמד שם כ"משכנו של האל." שום דבר לא צריך להיות בתוך מקדש יווני, חוץ מנוכחותו הרוחית של האל ודימויו הפיזי. מהותו של מבנה המקדש הייתה העובדה שכל אדם העוסק בפעילויות היומיומיות על האדמה ידע שבאזור בו הוא מבצע את עבודתו הוא איננו לבד עם האדמה, אלא מאוחד עם העולם הרוחי. והתזכורת לעובדה שהאדם, כשהוא חי בעולם הארצי, מאוחד גם עם עולם הרוח, היה המקדש העומד שם כמו מזבח על האדמה.

ואז ראינו עדות להתקדמות בחשיבה האדריכלית בכך שאמנות הבנייה הנוצרית הפרידה את המבנה מהאדמה. חיי היומיום והלך הנפש של התרוממות, שבעזרתו האדם העלה את עצמו לרוח, היו מופרדים זה מזה. למעשה, הכנסייה של הנצרות איננה עוד מאוחדת עם האדמה. היא משרתת את הרוח, בנפרד מהנוף, ומביעה את העובדה שכדי שהאדם יעלה לרוח, עליו לעזוב את העיסוקים של חיי היומיום, לסגת לזמן מה למקום מיוחד ושם להתאחד עם הרוח. לכן, הכנסייה של הנצרות לא יכלה עוד להיות מה שהמבנים של יוון וגם רומא היו במהותם האמיתית. הכנסייה של הנצרות הייתה דואליות בשל עצמה, הבית של הקהילה והבית שמוקדש למזבח ולכמורה. האדם עוזב את העיסוקים של חיי היומיום, ונכנס למקום בו הוא מרגיש עצמו מתבונן למעלה אל הרוח שבא אליו מהמרחב שבו עומד המזבח.

אבולוציה זו בחשיבה אדריכלית כרוכה כמובן בטרנספורמציה של צורת הבנייה היוונית העתיקה (שנבעה אך ורק מגורמים סטטיים ודינמיים, הגורמים של מרחב וכוח הכבידה) לצורת בנייה שמתאימה למושג של הקהילה הנפרדת.

כאשר עוברים לקתדרלה גותית, יש לנו צורה עוד יותר מאוחרת של התפיסה האדריכלית. השאיפה של הקהילה היא לא רק להביא את האישיויות שלהם לתוך המקדש, אלא גם את עבודתם האינדיבידואלית, ודבר זה מתבטא בצורות של האדריכלות הגותית. אנו מרגישים כאילו העבודה הנעשית בסביבה עוברת לתוך הצורות הארכיטקטוניות ועולה אל הרוח כמו תפילה, כמו שילוב ידיים.

אמרתי גם שבזמננו חייבת לחול שוב התקדמות אמיתית בתפיסה האדריכלית, ושהדבר אפשרי רק עם הקירבה לרוח, שהושגה יותר ויותר מתקופת האדריכלות היוונית ועד לבנייה הגותית – אם קירבה זו עוברת טרנספורמציה כך שהיא הופכת באופן הדרגתי לאחדות מלאה עם הרוח. משמעות הדבר היא שהמבנים שכעת צריכים להיות מוקדשים לחיים באחדות עם הרוח חייבים להביע בצורתם התאמה פנימית עם הרוח. אנו יכולים לומר – אם ננסה לא להסביר את הדבר במושגים מופשטים אלא לתפוס אותו עם כל הרגש והנפש שלנו – "כל מה שמתגלם בחיי הנפש שלנו דרך מדע הרוח כרוך בחדירה ממשית לתוך הצורה שנוצרת. הרוח מתגלה בחופש, לאחר שכעת היא ירדה לאנושות." בעוד שהיוונים הציבו את המקדש כמו מזבח על האדמה, הרי העתיד וההווה, במידה בה אנו עובדים במבנה שלנו מתוך העתיד, יציבו ביטוי אמיתי של הרוח על האדמה כתוצאה ממה שהרוח מבטא בצורותיו.

יופיע דיבור שיש לו מסר עבור האדם של היום. אך כל זה דורש שנשתדל להבין את הרוח בצורות ההתבטאות שלה. על מנת להבין את המקדש היווני, ניסינו בפעם שעברה, לתפוס את התכונות הפיזיות של מרחב וגרביטציה. אך הרוח אינו עובד רק בהתאם לחוקי המכניקה והדינמיקה. הוא אינו מתגלה בתנאים של מרחב ואנרגיה בלבד. הרוח הוא חי, ולכן יש לבטא אותו במבנה שלנו באופן חי, באופן חי באמת. אנו לא נבין זאת יותר טוב באמצעות פרשנות סימבולית של הרוח, אלא על ידי כך שנתחיל להרגיש שהצורות חיות, שהן איברי דיבור אשר זורמים מתוך עולם הרוח.

האם זה אפשרי שצורות ידברו מתוך עולם הרוח? כן, זה אכן אפשרי, בדרכים רבות. נתייחס למחשבה שקרובה אלינו במיוחד מפני שמצד אחד היא הביטוי של הנשגב ביותר, ומצד שני בהיבטה הלוציפרי היא שוקעת נמוך ביותר – נתייחס לרעיון של האני, של העצמיות. כשאומרים את המילה "אני" או "עצמי", הדבר עדיין אינו מעורר באדם חשיבה רבה. תקופות רבות יצטרכו עוד לחלוף בהיסטוריה האנושית עד שיוכל להופיע בנפש רעיון מודע לחלוטין כאשר נאמרת המילה "אני" או "עצמי". ועם זאת, ניתן להרגיש את האני, את העצמיות, בצורה, ובייחוד כאשר אנו עוברים מהמושג המתמטי הטהור של הצורה לרגש של הצורה. אנו יכולים להגיע לתפיסה של האני, של העצמיות, בעיגול המושלם. אם תבינו זאת, תוכלו להבין גם את מה שנובע מכך. כאשר אדם אמיתי, חי, מודע, עומד מול עיגול, אם הוא חש שעולה בנפשו הרגש של אני, של עצמיות, או כאשר הוא רואה קטע מעיגול והוא מרגיש שהוא מאפיין את האני העצמאי, אדם זה לומד לחיות בצורות. ומה שמאפיין באמת רגש חי, הוא היכולת לחיות בצורות. אם תזכרו זאת, תוכלו בקלות להמשיך ולהתבונן בדברים אחרים שנובעים מכך.

העיגול הראשון שציירתי כאן מורכב מקו רציף, לא מקוטע (1). אך ניתן לשנות קו זה כך שהוא יופיע בגלים (2). וריאציה אופיינית אחרת מופיעה בציור השלישי (3). שני הציורים הם רק וריאציות של העיגול. מהי משמעותן של וריאציות אלה?

הצורה השנייה מביעה את העובדה שהאני, העצמי, נכנס למערכת יחסים עם העולם החיצוני. העיגול הראשון הפשוט גורם לנו להרגיש שלא קיים שם שום דבר משאר העולם, מלבד מה שסגור בתוך העיגול. אם אנו מתבוננים בעיגול השני, איננו יכולים עוד להרגיש שמה שמתבטא בעיגול עומד לבד בעולם. השינוי בקו מביע מאבק, מעין פעולת גומלין עם העולם החיצוני. אם אנו באמת נחיה בצורה של הווריאציה השנייה, נרגיש: "הפנימי חזק יותר מהחיצוני." ובמקרה של העיגול המְשֻׁנָּן (3): "מה שבחוץ, קדח את דרכו פנימה והוא חזק יותר ממה שנמצא בתוך העיגול. "וכעת אם ניכנס לכל מבנה בו קיימים קטעים של עיגולים או משטחים מעוגלים, ונראה וריאציות כאלה, נרגיש במקרה של העיגול המְשֻׁנָּן: "כאן החוץ ניצח," ובמקרה של הקווים הגליים: "כאן הפנים ניצח!" הנפש שלנו מתחילה לחיות עם הצורות. אנו לא רק רואים את הצורות, אלא יש לנו בנפש רגש חי, פועם של "כיבוש ופלישה", "ניצחון ושליטה." הנפש עצמה חיה עם הצורה. ואיחוד זה עם הצורה, החיים האלה בתוך הצורה, הם עצם המהות של רגש אמנותי אמיתי.

אך אפשר להמשיך עוד הלאה. נדמיין לעצמנו וריאציה פחות פשוטה (4). הצורה נעה לכיוון אחד והופכת לפעולה. אם אנו חיים בצורה זו, יש לנו את הרגש שהיא מתקדמת, שהיא בתנועה. בצורות עצמן אנו מוצאים את איכות התנועה. ציירתי כאן בצורה פשוטה משהו שבתוך המבנה יופיע בצורה מסובכת יותר, אך תגלו שיש הקבלה מושלמת. כאשר תעברו מהכניסה במערב ומשם לכיוון המבנה הקטן יותר (במזרח), תמצאו שכל הצורות בפנים יעוררו את הרגש שהמבנה כולו נע מהמערב אל המזרח. זה מתבטא בצורות. במערב, תרגישו במחשבה שאתם בתוך כלי שנושא אתכם אל המזרח. עצם המהות והמשמעות של הוריאציות בתבליטים היא שהם אינם מופיעים אך ורק כצורות מתות, דינמיות או מכניות. נדמה שאנו נכנסים לכלי רכב שמסיע אותנו קדימה. במובן רוחני, אנו לא "ננוח" במבנה שלנו. יובילו אותנו קדימה.

מכאן תבינו שהאופי הבסיסי של הצורות כאן שונה לחלוטין מהצורות של שלושת השלבים של חשיבה אדריכלית שתיארתי. עד לתקופתנו, החשיבה האדריכלית עסקה בתכונות של מנוחה חסרת חיים, מכנית. אך כעת, החשיבה האדריכלית הופכת להיות החשיבה של הדיבור, של התנועה הפנימית, של זה שמושך אותנו עימו. זה מה שחדש בכל התפיסה הזו, וכמובן שהצורה הבסיסית חייבת להתאים לה. באיזו דרך מתאימה לה הצורה הבסיסית? אמרתי שהרושם האינטימי מכולם הוא זה של האני, העצמי, כפי שהוא מתבטא בעיגול או בספרה. מדוע זה כך? מפני שמכל הצורות, העיגול הפשוט הוא הקל ביותר לתפיסה חושית. זה עניין פשוט למדי לזהות עיגול. כל מה שצריך זה המחשבה הטריוויאלית ביותר שהכול נמצא במרחק שווה מנקודת המרכז. ברגע שאנו מדמיינים לעצמנו נקודות העומדות במרחק שווה מהמרכז, יש לנו עיגול. זהו התהליך הקל ביותר שניתן לחוות במחשבה. אם כן, כצורה, העיגול הוא הפשוט ביותר מכל הישויות. הדבר מתאים גם למציאות החיצונית, מאחר שבכל ישות, מהתא הפשוט ביותר ועד לאדם המורכב, העצמיות היא הרושם הפשוט ביותר, בדיוק כמו העיגול. מאחורי כל זה יש משהו הרבה יותר עמוק, ואני רוצה שתעקבו אחרי עכשיו במחשבה שתוביל לעומקים גדולים את אלה שמבינים אותה באמת.

הצורה של אליפסה מורכבת יותר מזו של העיגול. אצייר את הצורה של אליפסה רגילה. אין צורך שהיא תהיה מדויקת, רק שתהיה לה אופי כללי של אליפסה. כשאנו עוברים לאליפסה כבר אין כאן פשטות מחשבה. למרות שהאליפסה מורכבת מקווים עגולים, אין בה עוד את התכונה של שִׁוְיוֹן כמו במקרה של העיגול. כאן עלי לבקש מאלה שלמדו גיאומטריה – למרות שלמען הנימוס נניח שכולכם יודעים קצת גיאומטריה למרות שאולי שכחתם חלק ממה שידעתם – לנסות להבין את הרעיונות הבאים. יש סדר ושיטתיות גם באליפסה. כשם שהעיגול קשור לנקודה אחת, האליפסה קשורה לשתי נקודות. הקווים בין כל נקודה באליפסה ושני המוקדים יהיו כמובן שונים, אבל שני הקווים ביחד יגיעו לאותו אורך (a + b = c + d בציור). אפשר לחבר את המרחקים בין כל נקודה לבין שני המוקדים, והתוצאה תהיה תמיד אותו מרחק. הדבר הזה כל כך פשוט במקרה של העיגול, שאין צורך בתהליך מנטלי. אך במקרה של האליפסה, עלינו לבצע חיבור. כל הקווים למרכז העיגול שווים, אבל באליפסה עלינו לעשות פעולה של חיבור. עכשיו אולי תאמרו: "כן, אבל אני לא עושה פעולת חיבור כשאני רואה אליפסה." אתם בעצמכם אינכם עושים זאת, זה נכון, אבל הגוף האסטרלי שלכם כן. מה שהגיאומטריקאי עושה באופן מודע, הגוף האסטרלי עושה באופן לא מודע. הגוף האסטרלי הוא גיאומטריקאי מושלם. אין לכם מושג איזה ידע נמצא בגוף האסטרלי שלכם. בגוף האסטרלי אתם כולכם גיאומטריקאים חכמים ביותר, רק שכמובן הגיאומטריה שאתם יודעים בגוף האסטרלי יכולה לעלות למודע דרך עבודה קשה בלבד, בזיעת אפיים… תסלחו לי על הביטוי, אבל היום מותר לנו להשתמש בו [ביום בו ניתנה ההרצאה הזו היה מאוד חם]. הכול נמצא בגוף האסטרלי, ואם אלה שמלמדים גיאומטריה היו משתמשים במשאבה כדי להוציא את מה שנמצא בגוף האסטרלי במקום להשתמש בשיטות הרגילות שלהם, הם כבר לא היו צריכים ללמד – הידע היה פורץ החוצה בעצמו. אז אנחנו מחברים את שני המרחקים מהמוקדים, ותמיד מקבלים תוצאה זהה. ועכשיו דמיינו לעצמכם שאתם עושים את החיבור מבלי לדעת זאת, וכל פעם מגיעים לתוצאה זהה. אתם מרוצים מכך. כעת אתם הולכים לנקודה אחרת, ומבצעים את אותה הפעולה… שוב אותה התוצאה – או, איזו שמחה! זוהי החוויה החיה של האליפסה.

במקרה של העיגול, אין תחושת סיפוק כזו, כי העיגול הוא כל כך גלוי ומובן מאליו. האליפסה גורמת לשמחה גדולה יותר מפני שעלינו להיות פעילים בישותנו הפנימית. ככול שאנו יותר פעילים פנימית, יש שמחה גדולה יותר. מה שלעיתים קרובות קשה להבין הוא שהאדם, בישותו הפנימית, נכסף לאקטיביות. אם האדם רוצה להיות עצלן, זה קשור לחייו המודעים בלבד. הגוף האסטרלי אינו רק חכם יותר, אלא גם חרוץ יותר והיה רוצה להיות תמיד אקטיבי.

קיים קו נוסף, שכמובן מורכב תמיד משני חלקים. אלה שלמדו גיאומטריה יודעים שההיפרבולה מורכבת משתי עקומות סימטריות. גם להיפרבולה יש שני מוקדים הנמצאים בערך כאן. שוב אנו יכולים למתוח קווים לשתי הנקודות האלה. הדבר המוזר כאן הוא שאנו לא עושים פעולה של חיבור אלא של חיסור. אנו תמיד מקבלים תוצאה זהה כאשר מחסירים את המספר הקטן מהמספר הגדול. הגוף האסטרלי שלנו עושה את פעולת החיסור ושמח שההפרש תמיד זהה. ברגש הפנימי הזה של שוויון, הגוף האסטרלי חווה את מקור ההיפרבולה.

האדם הוא מתמטיקאי בשכבות הפנימיות של המודעות שלו, ובעזרת חישוב תת מודע, אנו יוצרים עבור עצמנו סדר בצורות. אנו מחברים ומחסירים, אך אנו יכולים גם להכפיל. כאן שוב יש לנו שתי נקודות. כאשר מכפילים נקודה אחת בשנייה, התוצאה היא קו הדומה אך לא לגמרי זהה עם האליפסה. קו זה מכיל תהליך פנימי של כפל.

יש משהו מסתורי בקו זה. העיגול הוא ישות פשוטה, האליפסה היא יותר מסובכת, ההיפרבולה עוד יותר, כי אני לא חושב שהאדם הרגיל רואה רק קו אחד ויחיד בשתי העקומות. האינטלקט הרגיל מאמין שיש שתי עקומות. האינטלקט הרגיל מאמין שיש שני קווים, אבל במציאות אין זה כך. הקו השני הוא מיסתורי מסיבה נוספת, כי לפי מה שנוצר על ידי פעולת הכפל, הקו משתנה ונוצרת הצורה המוזרה הזו. הוא העקומה של כפל, העקומה של קסיני, הלמניסקטה שמשחקת תפקיד כל כך חשוב בחקירות אוקולטיות. הקו יכול להתפתח כך שהוא מקבל את הצורות הללו. יש שני קווים, אך במובן הפנימי יש למעשה קו אחד בלבד, וכאשר אנו מרגישים אותו כקו אחד בעולם האסטרלי אנו יודעים שהצורה הזאת (o-o) הינה רק סְפֶּצְיָאלִיזַצְיָה של הצורה הזאת (∞ ). אבל עכשיו תחשבו – הצורה הזאת (∞) נעלמת לתוך המימד הרביעי – ואז מופיעה מחדש ונכנסת לתוך העולם הפיזי. היא מהווה אחדות מפני שהיא שוב ושוב נעלמת לתוך המימד הרביעי. לתהליך הכפל הזה יש למעשה שלוש צורות שונות.

לכן יש לנו קו של חיבור, קו של חיסור, קו של כפל. מישהו יכול לומר שאז חייב שיהיה גם קו של חילוק, פעולת החישוב הרביעית. שם עלינו לחלק שני מרחקים במקום לחבר, להחסיר או להכפיל. כלומר, חייב שיהיה אפשרי שהגוף האסטרלי שלנו יקבע שתי נקודות – וגם נקודות אחרות אם הוא לוקח את הקו הגדול יותר – ולחלק את המרחק הגדול יותר במרחק הקטן. אז חייב שיהיה אפשרי שהגוף האסטרלי יוכל לעשות פעולת חילוק, וכשהוא עושה זאת הוא מקבל קו (ראו בדיאגרמה). כל הנקודות הן כאלה שהמרחקים שלהן משתי נקודות הן שוות בחילוק.

אנו מחברים ומקבלים אליפסה.

אנו מחסירים ומקבלים את ההיפרבולה.

אנו מכפילים ומקבלים את העקומות של קסיני, הלמניסקטה.

אנו מחלקים ומקבלים את העיגול.

כעת יש לנו משהו באמת בלתי רגיל. כאשר אנו מנסים לחדור לתוך מעמקי הטבע, הם מופיעים בפני הנפש בכל הנפלאות שלהם. העיגול נראה כישות פשוטה ביותר, אך עם זאת הוא מלא מיסתורין. ניתן להבין את העיגול גם על ידי כך שלוקחים שתי נקודות ומבצעים פעולה של חילוק, ובמידה והתוצאה זהה, אנו מקבלים את העיגול. לכן העיגול הוא משהו באמת מיוחד ביותר. הוא הישות הפשוטה ביותר ובו זמנית הוא גם התוצר של תהליך אוקולטי של חילוק שמובא למודעות. בדיוק אותו הדבר נכון במקרה של האני של האדם: האני הרגיל הוא הישות הפשוטה, והאני הגבוה הוא הישות המיסתורית השוכנת במעמקי ההוויה – אני, שניתן למצוא אותו רק כאשר אנו מתעלים מעבר לגבולותיו ושמים לב לעולם שאליו הוא מחובר. העיגול הוא זהה בין אם אנו אומרים שהוא הפשוט ביותר מבין כל הצורות או שהוא הצורה בה התוצאה של החילוק משתי נקודות תמיד זהה. כשם שיש לנו את אותו העיגול, כך יש גם בתוכנו דואליות: משהו ששייך לחיי היומיום וניתן לקלוט אותו בקלות דרך החושים, ומשהו שאנו יכולים לקלוט רק כאשר אנו יוצאים אל היקום כולו, ורואים בישות הזאת את התוצר המסובך ביותר של המאבק הקוסמי הגדול בו אהרימן ולוציפר מבצעים את החילוק והאני הגבוה שלנו חייב לשמור על עצמו כמנה [quotient] כדי שהוא יוכל לבוא לידי ביטוי.

קטעים מהאליפסה וההיפרבולה וגם של עקומות קסיני ניתן למצוא בכל מקום במבנה שלנו, ולגוף האסטרלי שלכם יהיו הזדמנויות רבות לבצע חישובים אלה! כאן אני רק אזכיר דוגמא אחת: כאשר אנשים נכנסים למבנה שלנו ועומדים בגלריה בה יעמדו העוגב והזמרים, הנפש שלהם תוכל לבצע תהליך זה של כפל. הנפש אולי לא תעשה זאת במודע, אך היא תרגיש את התהליך במעמקי ישותה, מפני שזהו קו המבנה סביב העוגב. קו זה יימצא במקומות רבים במבנה.

לאחר מה שאמרתי לכם עכשיו אודות המשמעות הכפולה של העיגול, כאשר תכנסו למבנה מהמערב ותרגישו את עצמכם מוקפים על ידי המבנה העגול, על ידי הכיפה ממעל, תוכלו להבין שכאן נמצא הדימוי של האני האנושי. אבל את המרחב השני הקטן יותר במזרח, פחות קל להבין בהתחלה. המבנה הקטן יותר ייראה מלא מיסתורין מפני שלמרות שצורתו גם עגולה, יש לתפוס אותה כתוצאה של תהליך של חילוק, והוא דומה רק מבחינה חיצונית למרחב הגדול יותר. ישנם שני עיגולים, אבל אחד מקביל לחיים היומיומיים, בעוד שהשני קשור לקוסמוס כולו. אנו נושאים בתוכנו אני נמוך יותר ואני גבוה. שניהם הם אחד. כך הבניין שלנו היה חייב להיות מבנה כפול. צורתו מביעה – לא במובן סמלי, אלא בעצם ישותו – את הטבע הדואלי של האדם. כאשר הווילון בחלק הקדמי של הבמה פתוח, אנו נראה דימוי של אדם לא רק כפי שהוא בחיים היומיומיים, אלא כאדם שלם. הצורות עצמן מבטאות תנועה מהמערב אל המזרח, הדרך מהאני הנמוך לאני הגבוה. כל מה שאמרתי לכם מורגש באופן ממשי בצורות. הקמת מבנה מסוג זה מגלה כיצד ניתן להביע את הצורה הרוחנית של הטבע ואת עולם הרוח הגבוה. אף אחד שמתחיל לחשוב על כל מיני פרשנויות מבריקות לא יבין את המבנה שלנו. ניתן להבין אותו רק באמצעות רגש חי לגבי התפתחותן של הצורות וישותן. מהסיבה הזאת אינני רוצה לתאר את המבנה כתמונה, אלא לדבר על האופן בו הוא התפתח, על האופן בו ההוויה הרוחית הפכה לצורה ותנועה וזרמה לתוכו. נניח שמישהו יביט אל תוך המבנה ויתחיל לשער השערות כך: "כן, שתי כיפות, שני מבנים עגולים – אני נמוך, אני גבוה. אני נמוך, אני גבוה – אחדות." תהיה זאת פרשנות נחמדה, אבל לא יהיה לה ערך יותר מאשר לו היינו אומרים שמריה ויוהנס תומסיוס במחזות המיסתורין הם באמת ישות אחת. זוהי סתם סְפֶּקוּלַצְיָה, כי התוצאה שלה היא רעיון מופשט. האחדות נמצאה ב"התהוות" החיה. כמובן הכוחות החיים של ההתהוות יכולים להוליד גם מריה וגם תומסיוס, אך רק כתוצאה של הבדלה. גם בדמיון, האוקולטיסט האמיתי יחפש גיוון, כי יהיה זה אוקולטיזם מזויף לרצות תמיד להוביל את הגיוון בחזרה אל האחדות. מכאן הדוגמא של העיגול. העיגול הוא הישות הפשוטה ביותר, בה כל הנקודות נמצאות במרחק זהה מהמרכז – אך הוא גם התוצאה של חילוק. בעיגול יש לנו משהו שהוא אחדות בעולם החיצוני ומורכבות בעולם הרוח.

אלה חלק מההערות שרציתי להביא כאן. בהזדמנות אחרת עוד אוסיף לדבר על נושאים אלה. עתה אדבר בקצרה על דברים אחרים. כאשר הוא נכנס לעולם, האדם הוא באמת ישות מורכבת ביותר. כאשר הוא נכנס לעולם – כפי שאמרתי בעבר לעיתים קרובות – בהתחלה אין ביכולתו לעמוד זקוף. הוא זוחל, ובתחילת קיומו ממש הוא אפילו אינו זוחל. בהדרגה הוא לומד לשלוט בכוחות שגורמים לו להיות מסוגל לעמוד זקוף. אנסה לעשות סקיצה של תהליך זה.

למטה יש לנו את כדור הארץ. בהתחלה, האדם הוא ישות אופקית. לאחר מכן הוא עומד זקוף – במצב אנכי.

זהו הישג של טבעו של האדם להגיע למצב אנכי, אך יש לו עזרה מכל ההיררכיות כאשר הוא עובר במסלול חייו. מה בא לעזרתו כאשר הוא עומד זקוף והולך? הכוחות שעובדים מכדור הארץ החוצה לתוך המרחבים של החלל הקוסמי. אלה כוחות ארציים. כיום הפיזיקאים מדברים רק על כוחות ארציים פיזיים טהורים – כוח המשיכה, הכבידה וכדומה. אך כדור הארץ איננו גוף פיזי בלבד, אלא ישות של רוח ונפש, וכאשר אנו מתרוממים בתור ילדים למצב זקוף ומתחילים ללכת, אנו מתאחדים עם כוחות הרצון העולים מתוך כדור הארץ. רצון-כדור הארץ חודר את ישותנו. אנו מרשים לרצון-כדור הארץ לזרום לתוכנו ולהציב אותנו במצב זקוף – הכיוון של רצון כדור-הארץ. תהליך זה הוא התאחדות עם רצון כדור-הארץ. אך בניגוד לרצון כדור-הארץ ישנו רצון הנכנס ועובד מכל הצדדים של הקוסמוס. איננו מודעים לו, אך כאשר אנו מתרוממים למצב זקוף, כוחות (מהקוסמוס) פועלים פנימה מכל הצדדים ואנו נתקלים בכוחות אלה שזורמים פנימה מבחוץ.

אין לכך משמעות מיוחדת היום, על כדור הארץ, אך בתקופת הירח הקדום הייתה לזה משמעות עצומה. על הירח הקדום, התנאים היו כאלה שמילדותו המוקדמת ביותר לאדם הייתה אוריינטציה שונה, בכך שהיה עליו להציב את עצמו בכיוון של רצון-הירח. כתוצאה מכך, הוא השיג את ההתחלות הראשונות של מבנה הגולגולת. היום אנו מקבלים אותן בירושה, אך על הירח היינו אמורים להשיגן. בתקופות אלה, האדם פעל בתוך עצמו נגד כוחות הרצון החיצוניים, בדומה לאופן בו עובד קטר כאשר עליו לדחוף שלג ולפלס את דרכו. הוא לחץ כנגד כוחות-הרצון של הקוסמוס והמבנה הרך של הגולגולת נדחס והפך לגולגולת קשה. היום אין עוד צורך בתהליך זה. מבנה הגולגולת מגיע אלינו בתורשה. אין עוד צורך לבנות ולחזק את עצמות הגולגולת. אך בגוף האתרי אנו עדיין בונים אותם, מפני שכאשר אנו מתרוממים למצב זקוף, מתרחש צִיפוּף בראש, שמייצג את התוצאה של המאבק בין הכוחות הזורמים פנימה מכל צדדי הקוסמוס. כך, כאשר אנו מתבוננים בגוף האתרי, נוכל לומר שבשתי רגליו, האדם בונה שני קווי כוח ופועל נגד הכוחות שבאים מבחוץ. הגוף האתרי נדחס ועולה הצורה הזאת (ראו את הדיאגרמה).

אנו קמים למצב זקוף. חיבור הרגליים הפיזיות הוא למעלה, אך הרגליים האתריות עולות גבוה עוד יותר. כתוצאה מכך, הראש האתרי נעשה דחוס יותר, וכתוצאה מיצירת המוח עולה בגוף האתרי, גם בעידן שלנו, הגוף האתרי הדחוס. הדבר אינו מתרחש רק בילדות, אלא כאשר האדם עובר דרך שבע תקופות חיים (שביעונים – מהשנה הראשונה לשביעית, מהשנה השביעית לשנת ה-14, וכך הלאה), נוצרים קווים חדשים, קווי כוח שונים שעוברים כלפי מעלה. כך שכאשר אנו מגיעים לגיל הבגרות המלאה, כאשר עברנו את שנת ה-40 לחיינו, אנו כבר הוספנו זוגות של עמודים חזקים לאותו זוג חזק ראשון שנוצר בשבע השנים הראשונות לחיים. הם מופיעים בגוף האתרי בצבעים שונים. אנו מחזקים את המעטה האתרי שלנו כל פעם שאנו מפתחים את "עמודי החיים" האלה – כי באמת ניתן לקרוא להם כך. לאחר השביעון הראשון משלימים את הזוג הראשון של עמודי חיים, בגיל 14 את הזוג השני, בגיל 21 את הזוג השלישי, ולבסוף, עם השנה ה-49 לחיים, את הזוג השביעי. כל זוג של עמודי חיים מחזק עוד יותר את כיסוי-הגולגולת האתרי שלנו. האדם מתקדם בחייו, ולאחר כל שבע שנים מעלה בתוכו מבנים שונים של עמודים הנושאים את גולגולתו. כאשר נבין זאת, תהיה לנו תפיסה חיה של צורתו הפנימית של החלק הגדול יותר של המבנה שלנו. אנו נכנסים במערב ואומרים לעצמנו: "עד לזוג העמודים הראשון אנו רואים כיצד האדם מתפתח בשבע שנות הראשונות לחייו. הזוג השני של עמודים מסמן את התפתחותו עד לשנת 14 לחייו, והלאה לשנה ה-21 וכו'." והמעטה האתרי של הראש נמצא תמיד סביבנו. האדם, הישות החיה, נוצק לתוך צורות כישות אתרית.

את ההתקדמות מהאדריכלות הגותית לאדריכלות של מדע הרוח ניתן לתאר כלדקמן: "או אבי היקום, מי יתן ונתאחד איתך, ברוח שלך." אלה שיודעים מה תפילה זו מכילה, אלה שמבינים באמת את ההתפתחות החיה של מדע הרוח, יפתרו את החידה של האבולוציה של האדם. ואז, כאשר הצורות של החשיבה האדריכלית שואפות להתאחד עם הרוח – להביע שאיפה זו בעצם מהותן– האדם ירגיש איך הוא חדור ברוח החבויה, וסביבו נמצא מבנה שהוא ביטוי ישיר של התפתחותה החיה, הפנימית של ישותו.

"אנו שוכנים על האדמה, אבל הרוח בקרבנו." זוהי החשיבה היוונית של אדריכלות.

"אנו שוכנים במקדש לזמן מה והרוח באה אלינו." זוהי החשיבה מאחורי האדריכלות הנוצרית.

"אנו שוכנים לזמן מה במקדש, אך אנו מרוממים את הנפש כאשר אנו מתעלים אל הרוח." זוהי החשיבה מאחורי האדריכלות הגותית.

"אנו נכנסים ביראת כבוד לתוך הרוח כדי שנתאחד עם הרוח שזורמת סביבנו בצורות – הרוח הדינמית והפעילה, כי מאחורי ישויות הצורה עומדות ישויות התנועה." זוהי החשיבה מאחורי האדריכלות החדשה.

כך הקיום מתקדם דרך האבולוציה הארצית, וזו המשימה של האדם להבין את משמעותו הפנימית של קיום זה ואת ערכו. הוא מתקדם בעקבות האבולוציה האמיתית רק כאשר הוא משתדל, בכל עידן, לחוות את מה שעולם הרוח מעניק באותו עידן.

מדוע הנפשות שלנו עוברות גלגולים שונים? לא כדי שנחזור על אותן החוויות, או כדי שנעבור לידה מחדש שוב ושוב, אלא כדי שנטמיע, שוב ושוב, את החדש שזורם אל תוך הנפש שלנו מעולמות הרוח. אנו עומדים בנקודה מסוימת באבולוציה של האנושות בתחום האמנות ובתחומים רבים אחרים של החיים הרוחניים – בנקודה בה הרוח מדברת אלינו ברור על חידות חדשות. ובדיוק כשם שהאדם של הרנסנס היה אמור קודם כל לפנות אל העבר כדי לפלס את דרכו אל החדש, כך קורה גם עם הידע החיצוני והתפיסה החיצונית שלנו את היקום. כל מה שנוצר בעידן המודרני מאז המאה ה-16 הוא רק הכנה לחוויה חיה של היקום בצורותיו ובתנועותיו שכעת עומדות בפנינו כחידות.

זה הכול להיום. בהרצאה אחרת אנסה לגשת לשאלות עוד יותר אינטימיות – שאלות הקשורות לנפש החיה של הטבע בהקשר של הצבע ואמנות הציור.