רודולף שטיינר

נאמרו לפני 16 הופעות של אוריתמיה בין השנים 1913-1924

GA277

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר המלא המכיל גם הקדמה מאת: קָארִי וַן אוּרְדְט – ראו כאן

הרצאה שתים עשרה

דורנאך 10.6.1923

מדברי פרשנות שונים שנאמרו לאחרונה בקשר למופעי אוריתמיה, אנו נוכחים לדעת שזמן רב יעבור עד שהאנשים יגיעו להבנה אמנותית למשמעותה של האוריתמיה. אנו שמים לב לכך שאנשים רגילים, שפשוט מתמסרים להנאה אמנותית – מניחים לאוריתמיה להשפיע עליהם בתחושה מיידית, ומתוך תמימותם מגיעים להבנתה עד מהרה. ברם, לאנשים שמורגלים לתהות במשך זמן רב בקשר לאמנות, לאנשים, למשל, שכותבים דבר ביקורת על אמנות, קשיים רבים לקבל את האוריתמיה מנקודת-ראות אמנותית מהותית. תכופות הם אומרים שתכולת האוריתמיה אינטלקטואלית מידי. היא פקחית באורח יוצא מגדר הרגיל – זוהי הפרשנות האחרונה ביותר ששמענו: כה הרבה אינטלקטואליות בתנועות אלה!

למעשה ובעצם אין בהן ולו חלקיק מזערי ביותר מתכולת האינטלקטואליות! זוהי העובדה המדהימה ביחס לאוריתמיה, שאין היא מכילה שום דבר אינטלקטואלי ואתם תטיבו להבין זאת אם לא תערמו ערמת מחשבות בקשר לכך, אלא פשוט תפקחו את עינכם האמנותית לזה. כי האוריתמיה נועדה שיסתכלו בה ויקבלו אותה בהתרשמות-חזותית מידית (בלתי אמצעית). יש לקלוט אותה באותה פשטות שקולטים דיבור. בהתייחס לדיבור – קולטים אותו וזהו זה. לומדים אותו בילדות המוקדמת כדבר מובן מאליו. הוא בוקע ועולה מהתת-מודע. אין הוא נוצר על ידי כוחות אינטלקטואליים. יהיה זה מצער באמת אם עיצוב המילים והיגויין ולמידת המשמעות שלהן יתבצעו במחשבת הילד לפני שהוא מדבר. אילו כך היה – כי אז לעולם לא היה הילד לומד לדבר. למזלנו אין אנו לומדים לדבר. הילד מתנסה בזה בחיקוי כשהוא גדל.

הילד אינו מפיק את גדילתו מהמחשבות אלא פשוט מגיב לטבע האנושי שלו וגדל. כך הדבר גם ביחס לדיבור. הילד אינו לומד זאת ברצף של פרטים, אלא במגעו החי עם סביבתו. אולי נדמה שצריך להימצא משהו ביסוד האוריתמיה יותר מאשר הלמידה לדבר, ברם, למעשה, לא מצוי שום דבר נוסף. ביחס לאוריתמיה עניין לנו בדיבור-נראה-מהותי המופק מהישות האנושית כדבר מובן מאליו כפי שהדיבור מופק ממנה. למעשה עושה אדם משהו דומה למחוות מדי דברו, אלא שאין הוא מודע לכך. אין הוא נותן דעתו לכך שהוא משגר פרצי אוויר על גבי נשימתו באורח מתמשך והולך כמו מחוות. והיות וזרם הנשימה שרוי במצב מסוים של ויבראציה עקב אלמנט החשיבה החודר בו, הופכות המחוות המשוגרות החוצה, בטרנספורמציה, לצלילי דיבור נשמעים. מקור צלילי דיבור נשמעים אלה, הוא בראש.

לראש האנושי מאפיין חשוב זה שאין הוא זע ונע בה בשעה שיתר האורגניזם בנוי לתנועה ומוביליות. כשם שאדם יושב ללא ניע ברכב או במרכבה-בתנועה כשהסוס או המרכבה הם המתנועעים – כך האדם, במידה ואין הוא ראש, מהווה מעין כרכרה, מעין אורגניזם לתנועה וראשו יושב ללא ניע מעל לכל זה. כל מה שחווה אדם בראשו מהווה תנועת אותו חלק אחר מהאורגניזם שלו שהובא למנוחה. הפיזיולוגיה המודרנית יודעת זאת בדרך חיצונית, אולם רק בזיקה אל הדיבור. היא יודעת, שקיים קשר בין מחוות היד הימנית, כלומר – תנועות הזרוע וכף היד הימנית ומרכז הדיבור בחצי הכדור השמאלי של המוח. אם אדם איננו פלגמטי מובהק, הוא תמיד ילווה את שיחו בתנועות ידיים – אנשי הצפון פחות ואנשי הדרום יותר. ומה שמביע האדם על ידי מחוות אלה מגיע למנוחה, נעצר ונקבע בלא זיע על ידי הדיבור שלו.

אם רשאי אהיה לפנות היום באופן מיוחד יותר לאלה מהקהל – המיודעים במידת מה עם האנתרופוסופיה או שהם אנתרופוסופיים – ברצוני לומר את המילים הבאות. האימפולס לדיבור נובע מהראש האנושי, מאורגנים המקבלים הכוונה מהראש. אפילו אם כמה מהאורגנים אינם מצויים בראש – הם מקבלים, אף על פי כן, את האימפולס שלהם ממנו. הדיבור מהווה תנועה שהפכה בטרנספורמציה לחוסר תנועה, למצב קבוע על ידי אורגנים אלה. הדיבור מהווה בראש וראשונה ביטוי של האגו האנושי, ובהיות ביטוי לאגו שרוי הוא בסכנה תמידית להיותו אגואיסט, להיותו משהו שבאמצעותו רוצה הישות האנושית אך זאת: להביא את מאווייה ותאבונה לידי ביטוי פחות או יותר. אם האדם לא היה נעצר, במידה מסוימת, על ידי כל התנסותו בדיבור ביחס לאורגניזם שלו הוא היה נותן ביטוי אך ורק לחוויות הפנימיות שלו, כפי שקורה אצל ילד בשלבי הדיבור הפרימיטיביים-הראשונים כשרק אמוציות פנימיות, אימפולסי רצון או רגש יכולים למצוא ביטוי. אולם בתור אדם, בין בני אדם, עליו להתמקם על ידי דיבורו בתוך סביבתו כולה. לדיבור ניתן על ידי כך אופי כללי והוא ניתק מהאגו האינדיבידואלי. הוא נעשה לקניין המשותף של עם, של קבוצה-אנושית-כולה. העובדה שאכן מתרחקים אנו מהצלילים הטבעיים, שמביאים לידי ביטוי נטיות אגואיסטיות גרידא, ואנו מתאימים את עצמנו לדיבור המשורש אצל רוח העם שלנו, עובדה זו מראה שקיימת שאיפה מתמדת להתרחק מהמצב האגואיסטי. לעצם המאמץ הזה לפעול ללא הרף להתרחקות מהמצב האגואיסטי לאלמנט משותף – הצד האפל שלו, שהמשורר מנסח בצורה כה נאה במילים: "כשהנפש מדברת – אויה! הנפש אינה מדברת עוד!" אין זו אלא הנפש המדברת כשילד מתחיל להביע בדרכו הבלתי ברורה מה הוא חווה בפנימו, אפילו אם חוויותיו קשורות באינסטינקטים ובתשוקות בלבד. במוצאו את עצמו מאוחר יותר בקהילה אנושית, בדיבור שאינו אגואיסטי, כשהדיבור מהווה את הבסיס המשותף – מחדיר בו הדיבור רוחיות לחייו הארציים. אלמנט הנפש נעשה חדור-רוחיות על ידי הדיבור.

כשמלווים אנו את דיבורנו במחוות של מימיקה – אנו לוקחים את פעולת האגו בדיבורנו והודפים אותה חזרה לתוך הגוף האסטרלי שלנו, לתוך נפשנו. יש לנסות ולחוש מה מתרחש שם, שאדם, שמלווה את מילותיו במחוות – את המילים שעליו ליטול, כמובן, מהשפה הרגילה – צריך להכניס משהו מאישיותו, משהו אינדיבידואלי, לתוך הדיבור הרגיל. המחוות הודפות את הדיבור חזרה לתוך הנפש, לתוך הגוף האסטרלי, לתוך מהות האישיות.

משום כך חש אדם מעין בושה כלפי המחוות – מלבד לאלה מהן שמלוות את הדיבור באופן כללי – תחושת בושה, היות ומה שמביעות הן שייך במיוחד כל כך לאישיותו של אותו אדם. האדם חושף את נפשו על ידי מחוותיו. ועל כן, כשפונה אדם למימיקה – כוחה של זו יפה כאחד האלמנטים של אמנות הדרמה – פירושו של דבר הוא, שמה שנעשה רוחי יותר בדיבור נהדף עתה חזרה לתוך הנפש, לתוך הישות האנושית האינדיבידואלית.

התבוננו בדרך נוספת, שבה מגלה אדם את טבעו. בְצִיר הראש הוא מתגלה על ידי הדיבור, בה בשעה שבציר כף הרגל – הוא מתגלה דרך הריקוד.

אם על הריקוד להיות נאה באמת, אל לו לרקדן לתקוע לתוכו את האגואיזם שלו. זו צריכה להיות נתינה ריתמית כללית. כל האספקטים האנושיים חייבים להסתלק מהריקוד. כשמישהו רוקד בהתלהבות – יש לצופה בו מחישה של הריתמוס עצמו כדבר אובייקטיבי, נבדל, המתנועע כפי שסחף המוזיקה מכוון אותו. בריקוד אין הישות האנושית מוכלת בתוך עצמה. היא נישאת-נסחפת כליל מתוך עצמה. הגוף שלה הופך כולו לגוף. הוא רוקד בינות לגופים אחרים ומתנועע כאילו אין נפש בקרבו. מה שאוהבים אנו בריקוד זהו מרץ ההתלהבות ושלמות סחף התנועה. אם אמר המשורר: "כשהנפש מדברת, אויה – אין הנפש מדברת עוד!" כי אז עבור הריקוד יש לומר: "כשהגוף רוקד, אויה – הנפש לא עוד שם". בריקוד הנפש מסולקת. הדיבור שוכן באגו. המימיקה הודפת את התכולה הכללית של הדיבור לתוך הגוף האסטרלי. באורח דומה שוכן הריקוד בתוך הגוף הפיזי וכאשר הוא נהדף לתוך הגוף האתרי – זוהי אוריתמיה. האוריתמיה היא – הדיפה חזרה של תנועות הגוף של התעמלות או של ריקוד מהתחום הגופני-פיזי בלעדי שלהן לתוך הגוף האתרי, המהווה מהות השוכנת קרוב לנפש. לתנועות ניתנת תכולת-נפש על ידי האוריתמיסט. באוריתמיה נהדפת חזרה התנועה האנושית שבעולם הפיזי לתוך העולם האתרי, הרוחי. התנועה נעשית חדורה בנפש ואם מבצעים את האוריתמיה כהלכה מופק הכל – בין אם תנועות של בודדים ובין אם של קבוצות – מהטבע הטבוע באדם.

לתנועות אותו מקור חוקי כמו כל צלילי הדיבור: A ו-M, L וכן הלאה – הללו בוקעים ועולים מהאורגניזם האנושי. באוריתמיה מבטא האדם את עצמו באורח נראה לעין על ידי תנועות בדיוק כשם שבדיבור מבטא האדם את עצמו בקול על ידי צלילי הדיבור. אָה (A) ו-אֶה (E) מהווים צלילים ספציפיים בהחלט בתחום השמיעה האנושית וכל תנועה אוריתמית שהיא מהווה ביטוי ספציפי בהחלט בתחום הישות האנושית כולה, היות ומקור תנועות האוריתמיה בגוף האתרי, בישות הפנימית של האדם.

ניתן לומר שבדיבורו היומיומי מבטא האדם את עצמו כאדם ארצי. בתנועות שזיקה להן, זיקה אינטימית לגופו האתרי ואשר נעשות לדיבור נראה לעין כשמבצע הוא אוריתמיה – הוא מגלה את מה שהאלים רצו שיהיה: לא אדם ארצי, אלא כולו אדם אלוהי שמשכנו בתבנית האנושית. כשמתבוננים אנו באוריתמיה אין אנו נהנים בלבד רק מסחף מבנה הריקוד וממקצב תנועות הריקוד, אלא קולטים אנו את מה שנאמר לנו על ידי האדם הקוסמי, האדם החדור בנפש על ידי הרוח, שיש לו אכן, משהו לומר! אם קוראים או מדקלמים שיר, או מנגנים קטע מוזיקלי והאוריתמיה מלווה אותם, דומה הדבר באמת ובתמים למקהלה תזמורתית.

רגש ותפיסה לאמנות – לאלה בלבד זקוק אדם כדי לקבל התרשמות פשוטה ממה שמתרחש על הבמה. אם ניתנות בדרך כלל מילות הקדמה אחדות הרי שזה רק למטרת הכנת הקהל למה שיופיע לפניו (בפשטות גמורה), שמופק מכל ישותו של האדם, ואמנם – משיעור קומתו הקוסמי. מה שנדמה שהוא פשוט הריהו נובע למעשה מהסודות הכמוסים ביותר של חיי נפש אדם כשהוא חי בעולם זה. אין דבר מרומם יותר או נבון יותר מהדיבור הבלתי מודע של הפעוט. באוריתמיה מופקת החוכמה פחות או יותר במודע, אולם דבר זה אינו משנה ביחס להתרשמות האמנותית הבלתי אמצעית.

לכן אין שום יסוד לרעיון שלאוריתמיה רקע אינטלקטואלי איזשהו. כשם שבמימיקה נהדף מה שמקורו בראש – מהראש וכלפי מטה אל הזרועות, כך באוריתמיה נהדפות התנועות הבלתי-נראות-לעין, מתוך הישות האנושית כלפי מעלה לתוך תנועת הזרועות. או אז יתכן ותהיה לאדם התרשמות מהאדם החדור בנפש ומהאורח שבו מבטא האדם את עצמו בעולם על ידי הטבע האנושי המהותי שלו.

כל זה גורם לנחיצות הדבר שאמני הדיבור הקוראים בקול עבור האוריתמיה יהיו מודעים לכך, שלכל משורר אמיתי אוריתמיה חבויה מסוימת באורח שבו הוא מעצב את לשונו, במה שאפשר לכנותו: האלמנט האימגינטיבי המוזיקלי של שפתו. אוריתמיה, אשר מתגנבת דרך לשונו של המשורר ומשתפנת חבויה בתוכה. את זה חייב אדם לשמוע בקוראו ובדקלמו עבור האוריתמיה. אין מחבבים זאת היום. תקופתנו בלתי-אמנותית מדי לזה. מרת ר. שטיינר פיתחה במשך שנים שיטת קריאה בקול אשר חוזרת אל יסודות הדיבור האמנותיים באמת. דרך האוריתמיה נשוב ונמצא את האופי האוריתמי של הדיבור.

מצויים תמיד אנשים אשר באים ואומרים: "כן, אני יודע, סיפרו לנו שהאוריתמיה מהווה דיבור נראה לעין, שאין היא ריקוד ולא מימיקה. אך מה שהעדפנו בהופעה"… אין זה האדם הפשוט שמדבר אלא האינטלקטואל המקדיש מחשבה רבה להתפתחות האמנויות …"מה שהעדפנו היו הקטעים שבהם רקדו לצלילי מוזיקה" – ידידים יקרים, בכלל לא רקדו לצלילי מוזיקה! דווקא משום שקיימת מוזיקה סבורים האנשים, שהאוריתמיסטים רוקדים לצליליה. הבריות מסתכלות בדברים בימינו בחוסר-תשומת לב מוחלט! באוריתמיה – אין רוקדים לצלילי המוזיקה, אלא שרים – בתנועה. זהו שיר-בתנועה. היות והאוריתמיה מהווה בעיקר תנועה והדיבור – שיר, הרי שמה שרואים אתם בלווי המוזיקה איננו ריקוד, אלא שירה בתנועה. יש להרגיש את האבחנה הדקה הזאת כשמסתכלים. או אז מסוגלים לדון את הדברים בשיפוט נכון.

הבנת חשיבותה של האוריתמיה כאמנות ממקורות אמנותיים – שכיום הם עדיין בלתי ידועים – חייבת לבוא בהדרגה. צריכה להתהוות הבנה למשמעות התפתחותה של האוריתמיה בינות למחול, למימיקה ולדיבור.

הדיבור המהותי מופק מהתנועה האנושית, אך לא כלול בזה הראש. אם הוא נמשך אל הראש הוא הופך לשפת יומיום. אם הוא נשמר בזרועות ובכפות הידיים, השוכנות בין שני צירים: הראש וכפות הרגליים, אזי ניתן לבטא זאת חד וחלק בקיצוניות זו או אחרת, כלומר – את הטבע המהותי של האדם בעומדו על האדמה. אפשר גם לומר, שבדיבור לבדו מביע האדם הארעי את רגשותיו ביחס לדברים. באוריתמיה מביע האדם הנצחי, באמצעות תנועות, את מה שהוא חווה בכל התרחשות. למרות שהאוריתמיה עדיין בחיתוליה כיום, ועל כן עדיין איננה מושלמת – אנו יודעים זאת היטב, היות ואנו  השופטים המקפידים ביותר לגבי עצמנו – היא תמשיך להתפתח. המדיום שלה הוא האדם עצמו, שמהווה עולם קטן המכיל את כל סודות העולם העצום.

האוריתמיה תמשיך להתפתח וביום מן הימים תיטול את מקומה הראוי לה כאמנות מוכרת לצד האמנויות הוותיקות.