רודולף שטיינר

נאמרו לפני 16 הופעות של אוריתמיה בין השנים 1913-1924

GA277

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

לספר המלא המכיל גם הקדמה מאת: קָארִי וַן אוּרְדְט – ראו כאן

הרצאה אחת עשרה

דורנאך 9.6.1923

גיתה מדבר על מחישה חושית על-חושית, המאפשרת לאדם להבין דבר באורח אמנותי. כשמנסה אדם להבין באורח אמנותי את הדיבור האנושי ואת המבנה של השיר, לתפוס זאת באספקט הרחב ביותר – הוא יגלה משהו שמצוי מאחורי הדיבור ומאחורי השיר. הוא ימצא משהו שזיקה לו אל הישות האנושית כולה, לעומת העובדה שהדיבור והשיר בעצמם זיקה להם רק אל קבוצה קטנה של איברים פיזיים. מי אינו מרגיש שמדי התמסרו לדיבור או לשיר כל נפשו משתתפת בזה – ואמנם עד כדי כך שהוא חש שנפשו שוזרת ופועמת דרך כל האורגניזם שלו? יכול אדם אפילו לומר – כשהדיבור שלנו אינו משמש רק למסור איזושהי אינפורמציה קונבנציונלית או רצף-מחשבה לוגי טהור, אלא גם כשהוא מעוצב באורח אמנותי – שכל הישות האנושית רוצה לבוא לידי הבעה, והבעה זו, התגלות זו של הישות האנושית כולה מתרכזת אך ורק בקבוצה מצומצמת של איברי-הדיבור.

יכול אדם לשאול איזו תנועה מתחוללת בפנימנו כאשר שרים אנו משהו או אומרים משהו. הוא מגלה תנועות מסוימות שעוברות, למעשה, טרנספורמציה על ידי איברי הדיבור: פיקת הגרון והאורגנים הצמודים אליה – והופכות לתנועות אוויר ונפלטות, ניתן לומר, אל העולם החיצוני. הוא מגלה שתנועות אלה ניתנות למעקב לאחור, למקורן אצל הישות האנושית. בדרך כלל מגלים שהן מודחקות. אדם מגיב לכל מה שהוא שומע שנאמר אליו על ידי תנועות אלה, או שהוא מדחיק אותן ובמקומן חש בסימפטיה כלפי העולם ולגבי זולתו בהקשיבו למה שמדובר.

כך בדברנו מצויה בנו תשוקה בלתי מודעת ללוות את מה שאומרים אנו בתנועות אלה, במחוות אלה, אלא שאנו מתאפקים ומה שברצוננו לומר מוצא את ביטויו בצלילי הדיבור.

ברם, הכל יודעים שבשיר וכן בדיבור המתהווים באורח אמנותי מצוי משהו הקרוי סגנון, ושהלשון מעוצבת באופן מסוים וניתן לה סגנון מסוים על ידי המשורר. הוא מכניס בה אלמנט ריתמי, הוא משתמש במשקלים מסוימים, הוא מביא מוטיבים ומלודיות ללשונו והוא מגיב לפנטסיה מסוימת בהשתמשו בצלילי הדיבור.

כל זה מהווה דבר שמיקומו בתשתית הדיבור אך אין הוא נכנס בקביעות לתוכו. למי שיש רגש אינטימי ביחס לחיי אנוש יכול לחוש, שכאשר מעביר הוא לפיקת הגרון שלו את מה ששוכן בנפשו – הוא מחצין זאת. ברצוני לומר, שהוא מעביר זאת אל תחום החיים הרוחני-אובייקטיבי.

והנה – את מה שהנפש חווה באורח פנימי יותר ניתן להביאו לידי ביטוי על ידי מחוות “מסוגננות” והאוריתמיה היא אשר מביאה זאת לידי ביטוי כך שמתהווה דיבור-נראה-לעין של ממש ושיר-נראה-לעין. כל התכולה של האוריתמיה, כל המחוות של האוריתמיסטים היחידים, או של קבוצות האוריתמיסטים, נלקחות מהאורגניזם האנושי בדיוק כמו צלילי הדיבור עצמם, כלומר: תנועות ועיצורי לשון, מבנה המשפט וכן הלאה.

את הדיבור הנראה והשיר הנראה המתהווים באורח זה ניתן להבין כיאות כשעוקבים אחר הקריאה-בקול והדקלום וכן אחר הקטעים המוזיקליים בליווי תנועות האוריתמיה. בתחילה נוטות הבריות לראות באוריתמיית הצליל מעין ריקוד, אולם האוריתמיה איננה ריקוד. מהווה היא בעצם שירה-בתנועה, שבה אין השירה מתבצעת על ידי צלילים אלא על ידי תנועות. אדם מתחיל להבין את האוריתמיה כיאות כשמסוגל הוא לראותה, לא כריקוד, אלא כ-שיר נע, כ-שיר בתנועה.

באותו האופן מלוות תנועות האוריתמיה את מה שבא לידי ביטוי בצלילי הדיבור. בדיבור של עמים תרבותיים כיום שוכן אלמנט רוחני, אלמנט אובייקטיבי המתבדל יותר ויותר מהאינדיבידואלים עצמם. האדם חש, ובצדק גמור, בתכונה בלתי נעימה בלשונות המודרניות המתוחכמות-יותר כשאלמנט סובייקטיבי נכנס לדיבור, כשמשהו מודגש מידי או כשתוכן הפרוזה מודגש וכדומה. כשמוכנס פנימה יותר מידי מהאלמנט הסובייקטיבי – זה הופך כמעט לתאוותני. על הדיבור להחדיר רוחניות לתוך אלמנט הנפש ולנתק אותו על ידי כך פחות או יותר, מהמדבר. אנו יכולים לקחת את מה שבא לידי ביטוי בדיבור ה”מסוגנן” ולהחזירו לתנועה אנושית או אז מתגלה אלמנט הנפש בתוך הישות האנושית המתנועעת. התנועות שלה – ובייחוד אלה שמהחלק רב-ההבעה ביותר בגופה, כלומר – כפות הידיים והזרועות – נעשות לדיבור נראה לעין. כשמאפשרים אנו לעיצורים להשמיע קול – מובעות על ידם התרחשויות העולם החיצוני באורח אובייקטיבי למדי. כשהוגים אנו את תנועות הדיבור – חיים בהן הרגשות שחשים אנו ביחס להתרחשויות אלה, אך בנבדל מאיתנו, כשהם חדורים ברוחיות. ברצוני לומר, שעם הדיבור הנראה של האוריתמיה – אם פיוט, למשל, מוגש – חי האדם כולו בזה בתור נפש. מה שחי ברוחו של האדם חדור-נפש על ידי האוריתמיה.

האוריתמיה מסוגלת לתרגם הן את צלילי התנועות והן את צלילי העיצורים – לתנועות באוריתמיה. כשהתנועות מתהוות לתנועות אוריתמיה, מגלות הן את מה שחווה הנפש במעמקיה. ביחס לעיצורים – זוהי זיקתו החיה של האדם אל כל הדברים שהאוריתמיה מביאה לידי ביטוי.

בה בשעה שהדיבור הרגיל שלנו נוטה יותר ויותר להחדיר רוחניות לחוויות הנפש שלנו, מדגישה האוריתמיה, מעצם טבעה, את תכונת הנפש של החוויות הפנימיות שלנו. ולמעשה, מהווה כל תנועה המתבצעת כאן על הבמה, ביטוי נראה של חווית הנפש האינטימית ביותר.

כשאנו מלווים את האוריתמיה בקריאה ובדקלום יש לתת ביטוי גם ל”אוריתמיה החבויה”, שהמשורר אורג בחשאי לתוך הפואמה שלו. אל לנו לקרוא ולדקלם, כפי שנוהגים בדרך כלל, היכן שאין מתחשבים כלל באלמנטים האמנותיים באמת של השפה ומדגישים רק את תוכן הפרוזה.

ברצוננו כאן לקרוא ולדקלם באורח כזה שהאלמנטים האמנותיים של הלשון יכנסו לשגרה. על מבנה הצליל ואיכות הצליל בקריאה בקול להיות מותאמים לתנועות האוריתמיה. כשהקריאה או הדקלום בצליל נאות והם מתבצעים בעת ובעונה אחת עם תנועות האוריתמיה כמו במקהלה תזמורתית, כי אז דומה הדבר שצלילי הדיבור עצמם מהווים חלק מהסגנון שהמשורר יוצר, וכמו מסוגלים הם לעשות את הסגנון אנושי יותר.

סגנונו של השיר הוא האלמנט אשר מעלה אותו למישור על-חושי, בה בשעה שצלילי הדיבור עצמם מורידים את הספירה העל-חושית כלפי מטה אל מישור החוויה האנושית.

כשמתבוננים אנו באוריתמיה ומאזינים לקריאה ולדקלום, מעלה האוריתמיה כל הזמן את הקריאה והדקלום לרמת ”סגנון” לפני עינינו. יש לאדם רגש שבביצוע אוריתמיה עלינו להיכנס הרחק ככל האפשר לתוך סגנונו של המשורר. הדבר חייב להקביל להשתדלותנו להחזיר את הקריאה והדקלום לפרק זמן קודם כשגיתה ערך חזרות של הדרמות (במקצב יַמְבִי) שלו עם השחקנים כששרביט בידו, כמו מנצח של מקהלה, כשהוא מראה בזה שהוא מעריך טיפול אמנותי בשפה שלו הרבה יותר מאשר הדגשת תוכן הפרוזה. גם אנו חייבים לשוב אל רזי עיצוב הדיבור האימגינטיבי והמוזיקלי אם ברצוננו להעלות את הקריאה והדקלום למעלת אמנות. בד בבד ברצוננו לפתח תמך אמנותי מהותי עבור האוריתמיה.

ברם, קיים גם הצורך לתמוך בסגנון האוריתמיה שלנו בתחומים אחרים. הללו מכם, ידידיי היקרים, שבאים תכופות למופעי האוריתמיה כאן, שמים וודאי לב למאמצינו בזמן האחרון להוסיף אפקטים חדשים לתאורת הבמה. הללו לא נועדו לשמש מחוות בודדות באורח נטורליסטי, אלא – כשם שבמוזיקה ניתן למצוא לחן רק בסדרת צלילים, כך כאן בתאורה של האוריתמיה – יש לבקש אחר מה שמנסים אנו לבצע, ברצף האורות. ברצוננו למקם את תמונת האוריתמיה בתנועה בתוך רצף של אורות שזיקה להם אליה, רציפות המהווה היא עצמה מאין ”אוריתמית אור”.

היום, כמו תמיד לפני המופעים שלנו, אני מבקש מכם לזכור שאנו עומדים כעת אך בתחילת אמנות אוריתמיה זו. אנו יודעים טוב יותר מאחרים את חסרונותינו. ייעודה של האוריתמיה ייוודע במלואו אך בעתיד. האוריתמיה משתמשת בשלמות מרובה יותר בישות האנושית-בתנועה מאשר אמנות המימיקה, למשל. המימיקה משתמשת בישות האנושית-בתנועה כאמצעי-לווי למהותה. האוריתמיה דורשת שכל המצוי בתוך האדם חייבים לדובבו כאילו מהווה הוא פיקת גרון חיה, פעילה באורח נראה לעין. בתנועותיה היא מנסה להגיש באורח אמנותי כל מה ששוכן חבוי בתוך הדמות האנושית.

מי שחושב על האדם כמקרוקוסמוס אשר מכיל בקרבו עולם ומלואו רשאי לומר שלאוריתמיה יש עתיד, היות ובאמצעותה יתגלו באורח אמנותי סודות העולם החשובים ביותר, העמוקים ביותר. אם האדם מהווה מיקרוקוסמוס ומכיל בפנימו את כל רזי העולם, הללו יתגלו, אכן, לעין. או אז יוכלו להשתמש באדם כולו כבמדיום לביטוי. את הדבר הזה רוצה האוריתמיה לעשות. ובכן, הבה ונקווה שלמרות שהאוריתמיה עדיין אמנות צעירה – היא תתפתח לשלמות שכזאת, שבסופו של דבר יהיה לאל ידה לתפוס מקומה בהכרה מלאה מצד העולם לצד האמנויות המקובלות הוותיקות.