רודולף שטיינר

קורס למחנכים ולמורים

GA303

16 הרצאות

דורנאך

23 בדצמבר 1921 – 7 בינואר 1922

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

סייעו: דניאל זהבי, דליה דיימל, דפני ליטמן

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 5

הקליטה הרוחנית חייבת להיות חופשית ומלאת חיים בדיוק כמו הקליטה החושית.

היחס בין אימגינציה ליצירה האמנותית. אינספירציה והאידיאל המוסרי. אינטואיציה והרגש הדתי.

פעולת גומלין בין ההיבט הנפשי-רוחני להיבט הגופני-פיזי. הפרעות הנגרמות כתוצאה מעומס יתר על הזיכרון או מכך שלא מפעילים מספיק את הזיכרון. ציפורניים ארוכות.

27 בדצמבר 1921

לפי מה שתיארנו עד כה, אנחנו מגיעים למה שאנחנו מכנים הכרה אימגינטיבית אם אנחנו מעלים למודעות מלאה את הפעילות, שבחלום נשארת לא רצונית ולא מודעת לחלוטין. כדי להביע זאת בצורה יותר מדויקת, עלי לומר: לא מעלים לרמה המודעת את החלום ואת התוכן החלומי – כי זה היה מוביל לתחום לא מציאותי; אנו מעלים למודעות את הפעילות שנמצאת מאחורי החלימה – כרגע לא אגדיר אותה בצורה מפורטת יותר. את הפעילות שנעשית באופן לא מודע בזמן החלימה אנחנו מעלים לרמה של פעילות לגמרי רצונית שנעשית באור המודעות ויכולה אז לשמש כבסיס להכרה אימגינטיבית.

פעילות זו שונה מאוד מהחלימה. בפעילות החלימה, אנו מאמינים שמה שנכנס לתודעה שלנו הוא מציאות חיצונית, מפני שאיננו משתתפים באופן אקטיבי בפעילות זו. אבל כאשר אנו מעלים לרמת המודעות את הפעילות שיוצרת את החלום, אז אנחנו יודעים מלכתחילה שאנו מגיעים קודם כל לתמונות שאנחנו יצרנו בעצמנו. לכן, כפי שכבר הסברתי, לעולם לא נגיע למצב שנבלבל אותן עם המציאות; אחרת לא היינו חוקרים אנתרופוסופיים, אלא אנשים שסובלים מהזיות. אבל כעת, לפעילות הזאת שמתרחשת כמדיטציה, ואשר דרכה אנחנו חווים תמונות כאלו, חייבת להתווסף פעילות אחרת, שביכולתה לפוגג את התמונות האלו, כלומר לרוקן את התודעה מהתמונות האלה. כאשר אנו רוכשים יכולת זו, ולאחר שחיזקנו את כוחות הנפש דרך עיצוב התמונות ומחיקתן, ואנחנו מגיעים לשלב שבו אנו חיים במודעות מלאה, אז אנחנו נכנסים לעולם הרוח.

אמרתי אתמול שעבור הקליטה הרוחנית החוקר האנתרופוסופי איננו לוקח כמודל את חוויות החלימה של התודעה, אלא רואה ערך רק בחוויות החופשיות, חדורות הרצון, אשר מהבחינה הזאת דומות לקליטות החושיות. כמובן שבהכרה העל-חושית איננו קולטים באמצעות החושים. אבל את החופש שבו אנו נעים במסגרת הקליטה החושית, את העצמאות של האישיות שלנו בקליטה החושית, אנו רואים כיכולת. כדי להמחיש ולהבהיר זאת, נשתמש בדוגמה.

נתבונן באיבר החישה שהוא המייצג והאופייני ביותר מבחינת התפיסה החושית: העין. העין מצהירה מלכתחילה על עצמאותה היחסית דרך האופן שבו היא נמצאת בארובת העין כאיבר מופרד, אשר קשור לשאר האורגניזם רק דרך גשרים היקפיים. כבר בעזרת מבט חיצוני במקומה במרחב, אנו יכולים לראות בעין משהו שהוא יחסית אוטונומי באורגניזם האנושי.

נתעלם לרגע ממה שמתרחש כתהליך פנימי בתפיסה החושית דרך העין, ונתייחס להיבט החיצוני של הדבר. בקרבת העין נמצאות בלוטות הדמעות. בלוטות הדמעות מפרישות בלי הרף נוזל המורכב רובו ממים ומלח. נוזל הדמעות מופרש כל הזמן כאשר אנחנו במצב של ערות. הוא שוטף את העין, ובמיוחד את החלק שחשוף לעולם החיצוני כאשר העפעפיים פתוחים. כלומר, הדמעות מנקות את העין כל הזמן. האבק שנכנס לעין מבחוץ נשטף כל הזמן בעזרת נוזל הדמעות. לאחר שהוא ביצע את תפקידו ההיגייני, לאחר שהוא ניקה את העין, הוא מנוקז לתוך האף דרך צינור הדמעות העדין. יש כאן משהו שהוא חלק מהפעילות הנורמלית של מערכת העין. אבל נודה בכך שבחיים הרגילים איננו מודעים כלל לפעילות ההיגיינית הזו, והיא מתרחשת כולה בתת-מודע. כלומר, מדובר בפעילות אורגנית מלאת משמעות, מלאת חוכמה, אבל היא פעילות אורגנית לגמרי לא מודעת.

אך הפעילות הזאת יכולה להתעצם. זה יכול לקרות כאשר העין סובלת מזעזוע כלשהו, כשהיא מקבלת מכת קור, למשל. זה יכול לקרות גם בגלל עייפות העין או עייפות הגוף כולו. אז הפרשת הדמעות גוברת. כשחושבים על מה שקורה כאן, עלינו לומר לעצמנו: כאן הגירוי הגורם לדמעות לזלוג כבר עולה לרמה מודעת; האדם כבר קולט משהו מן הסיבה להפרשת הדמעות ומודע גם לדמעות עצמן. אבל כל הפעילות הזאת יכולה להתעצם עוד יותר, וזה קורה במקרה שבו האדם נעשה מודע לקשר האישי שלו עם העולם, כאשר האדם מרגיש משהו השייך לתחום המוסרי, הנפשי, כמו עצב, כאב; אז מופיע בו הצורך לבכות. לדמעות האלה יש סיבה מוסרית, נפשית. אפשר לראות כאן עלייה הדרגתית במודעות. פעילות מסוימת – הפרשת הדמעות במקרה זה – מתרחשת קודם כל בספירה הלא מודעת; גירויים חיצוניים יכולים לגרום לעליית המודעות שלנו לפעילות זו. אבל כאשר אדם בוכה עקב מצוקה נפשית, פעילות זו עולה לספירה המודעת עקב נושאים נפשיים או מוסריים, ולא מסיבות פיזיות.

דרך התבוננות בתופעה פשוטה למדי זאת שמתרחשת בחלק העצמאי יחסית באורגניזם האנושי, אנחנו יכולים להבין משהו ממה שמתרחש כאשר דרך מדיטציה אנו מתקדמים לחיי נפש ורוח חופשיים מהגוף. כשאתם בוכים בגלל מכתב שגרם לכם לעצב, אתם צריכים לומר: מה שהמכתב הזה גרם לי להרגיש מתרחש כמובן מחוץ למבנה העין, ואין לו כל קשר פנימי עם מבנה העין. למרות זאת, הוא משפיע על העין. הדמעות לא נובעות מתוך עצם הקריאה: הן יזלגו באותה העוצמה גם אם תבקשו ממישהו אחר להקריא לכם את המכתב. למעשה, אנחנו יכולים לקבוע שמדובר כאן בתופעה שמתרחשת בחוץ, ומעוררת תהליך אורגני כאשר היא פועלת מבחוץ. משהו שאיננו פיזי מניע תהליך אורגני.

ניתן לראות את הדברים עם עוצמה רבה יותר. תדמיינו לעצמכם, למשל, שהתאמנתם לא לבכות בקלות, רכשתם שליטה עצמית כזו שאתם יכולים לחוות סבל רב מבלי להזיל דמעות. כמובן, אין זה אומר שהכאב הפנימי שלכם חלש יותר מאשר הכאב של אלה שבוכים בקלות. את הכאב הפנימי הזה אתם חווים רק בנפש, והוא לא בא לידי ביטוי דרך דמעות. אין זה אומר שאתם קרים יותר, אלא שאתם מרגישים את הדברים באופן פנימי יותר, נפשי-רוחני, כך שמה שמתרחש בנפש שומר על מרחק מסוים מהאורגניזם הפיזי. מה שמתרחש בנפש אינו משפיע ישירות על תהליכים גופניים.

אם תרחיבו את הדוגמה הזאת שלקוחה מן החיים, תוכלו לקבל תמונה של החוויה שדרכה נכנסים דרך אימגינציה ודרך אינספירציה לעולם הרוח: חוויה נפשית-רוחנית עצמאית, שאינה משאירה שום עקבות באורגניזם ומתרחשת כולה מחוץ לאורגניזם – כשם שהכאב הנפשי נחווה ללא דמעות, ללא השפעה על מערכת העין. אם פועלים נכון, ניתן להגיע לתיאור של החוויה שנחווית בעולם הרוח, בעולם שמעבר למרבד הרשמים החושיים, תיאור אשר יראה באופן ברור שהחוויה הזאת אינה אלא המשך של מה שקיים בצורה זו או אחרת אצל האדם הרגיל. רק שכדי להגיע לעצמאות מההיבט הגופני, יש להתאמן בתרגילים נפשיים-רוחניים.

כעת, אם תמשיכו בהתאמנות זאת עד שתגיעו לשלב שבו תצליחו למחוק את האימגינציות שאתם יצרתם בעצמכם, ותצליחו לרוקן את התודעה, אך בו-זמנית תחוו תוכן נפשי-רוחי אמיתי, החוויה הראשונה שתחוו תהיה תמונה של חייכם הארציים הנוכחיים כמעט עד ללידה. בתמונה זאת לא תוכלו לראות את גופכם הפיזי כי ברגע שמגיעים לתפיסה חופשית מהגוף, הגוף הפיזי נעלם משדה הראייה. מה שיישאר מול נפשכם הוא כל מה שחוויתם, כל מה ששייך כרגיל לזרם של הזיכרונות הלא מודעים, שמתוכו עולים מידי פעם זיכרונות ספציפיים. זה מופיע כעת בפני הנפש, אבל לא כמו במקרה של הזיכרון הרגיל, אלא כך שהכול מופיע בו-זמנית, כמעין אורגניזם-זמן, אורגניזם-זמן שנע בתוך עצמו.

האורגניזם המרחבי הפיזי, שאותו אנו לובשים, מהווה אורגניזם בכך שבין חלקיו השונים קיימת פעילות גומלין, חלקיו השונים תלויים זה בזה, וביחד יוצרים שלם. מה שקורה בקיבה תלוי במה שקורה בראש, ומה שקורה בראש תלוי במה שקורה בקיבה. באורגניזם הכול נמצא בתלות הדדית. אותו הדבר נכון גם לגבי האורגניזם שקיים בזמן: מה שנחווה מאוחר יותר הוא חלק בלתי נפרד ממה שקרה לפני כן. תמונה רחבה שלמה עולה בפני נפשנו.

אם כעת, באמצעות החיזוק של הכוח שקודם לכן נתן לנו את האפשרות למחוק את האימגינציות שאנחנו בעצמנו יצרנו, אנחנו מצליחים למחוק גם את התמונה המקיפה של הזיכרונות, כלומר, אם נצליח לא רק להפסיק לראות את גופנו, אלא גם להפוך את כל התמונה הרחבה לבלתי נראית בתוכנו, ואנו גם עושים זאת במצב ערות, אז אנו מגיעים לאותה רמת הכרה שמגלה בפנינו את העולם הנפשי-רוחני שהכרנו לפני שנולדנו, או לפני שנוצרנו דרך התעברות. אנו נושאים בתוכנו במהלך החיים הארציים את העולם הנפשי-רוחני הזה שבו היינו לפני שירדנו לקיום הארצי. הוא חי ופועל בתוכנו, אבל חי ופועל בתוכנו כמו שהמימן פועל במים מאוחד עם החמצן. במהלך החיים הארציים בין הלידה למוות, אנחנו לא יכולים להתבונן בכלל בנפש-רוח האנושית בפני עצמה, בדיוק כמו שאיננו יכולים להתבונן במימן כאשר הוא מאוחד עם החמצן בתוך המים. קודם יש להפריד את החמצן מן המים. בדומה לכך, יש לבודד את החלק הנפשי-רוחני. אך אז הוא לא ייקח אותנו להווה, אלא לקיום הקדם-ארצי. כלומר, ניתן באמת להתבונן במה שירד לתוך צורת הקיום הארצית הזאת, וכך לקבל תמונה של העולם שחיינו בו לפני שהגענו לאדמה.

ודאי שאפשר להבין את מי שיאמר שהוא אינו מוכן להשקיע מאמצים כאלה כדי לחקור בדרך זאת את הישות הנצחית של האדם. כמובן, כל אחד חופשי לא לרצות לצעוד בדרך הזאת. אבל לחשוב שאפשר לחקור את הנפש ואת הרוח האנושית באמצעות השיטות של ההכרה הרגילה זה כמו להאמין בתמימות שניתן לחקור את המימן כאשר הוא חלק מן המים, מבלי לבודד אותו לפני כן. עלינו להכיר בעובדה שהתודעה הרגילה פשוט אינה מסוגלת להיכנס לעולם הנפש והרוח. כלומר, אם איננו מוכנים לקבל את התוצאות של החקירה הרוחית, אין פתרון אחר מאשר להפסיק לדבר על הנפש-רוח, ולהסתפק בהתעסקות רק בהיבט החומרי של הקיום. כיום, האמת הזאת עלולה לעורר התנגדות אצל לא מעט אנשים, אבל קיימות עובדות בחיים שאי אפשר להימנע מהן.

אם אנו ממשיכים להתקדם בנתיב ההתאמנות הרוחני הזה, אנחנו מגיעים בהדרגה להכרה דרך אינספירציה.^[1] כי זוהי כבר הכרה דרך אינספירציה כאשר אנו מקבלים השראה (אינספירציה) ממשהו שבדרך כלל אינו נכנס לתודעה שלנו, אבל חודר לכל חלקי ישותנו, כמו שבמישור החומרי חודר אותנו החמצן שאותו אנו נושמים מהאוויר החיצוני. במודעות מלאה, אנחנו מתמלאים בהכרה אינספירטיבית, אנחנו מתמלאים באופן מודע בתוכן של חיינו הקדם-ארציים, כשם שאנו מתמלאים דרך הנשימה בחמצן החומרי. אנו נושמים פנימה את הישות הנפשית-רוחנית שלנו ואנו עולים לרמת האינספירציה. המילה לא נבחרה בצורה אקראית, אלא בהתאמה מושלמת עם טבעה של ההכרה הזאת.

אבל להכרה זאת יש עוד מאפיין. תמצאו הבהרות נוספות בנושא הזה בספרי “כיצד קונים דעת העולמות העליונים.”^[2] כדי להגיע להכרה אינספירטיבית, עלינו לרכוש עוד משהו: סוג של שלוות נפש או יציבות נפשית. יש לנו יישוב דעת כזה כאשר במצב כלשהו בחיים אנו יכולים לפעול מהר, ללא צורך בהערכת מצב מחושבת, אשר לוקחת זמן ועלולה לגרום לנו להחמיץ את ההזדמנות לפעול. ברגעים מסוימים בחיים עלינו לתרגל פעולה מהירה ונחושה, כדי ללמוד לתפוס את הרגע, מפני שמה שמגיע דרך אינספירציה יכול לחלוף במהירות בזק. ברגע שמופיע הדבר, הוא כבר נעלם. עלינו להיות מסוגלים למקד את תשומת ליבנו לרגע חולף מסוג זה במהירות גדולה.

כאשר אנו נמצאים מול העולם החיצוני הרגיל, הוא משתרע בפנינו במרחב. כאשר אנו נמצאים מול העולם שנפגוש לאחר מכן, מול תמונת חיינו הפנורמית הנפרשת בפנינו, אנו רואים אותו כקיים בזמן. אבל עכשיו, בהכרה האינספירטיבית, אנו נמצאים מחוץ לזמן. עלינו להיות מסוגלים לקלוט את הדבר תוך הבזק של רגע. אנחנו נמצאים מחוץ לזמן. מבחינת מה שאנו תופסים בהכרה האינספירטיבית, הזמן כשלעצמו מאבד כל משמעות פנימית.

אחרי שאנו מתוודעים לתמונה המקיפה הזאת של חיינו, אנו מגלים שיש בה משהו הרבה יותר ממשי מאשר בזיכרון הרגיל. תמונות הזיכרון הן ניטראליות; אין בהן כל כוח פנימי; הן נוכחות במובן מסוים, אנו יכולים לקלוט אותן, אבל אין בהן כוח פנימי. מצד שני, כאשר אנו מתבוננים בפנורמת-החיים אנו רואים שהיא מלאת חיים משלה, ויש בה את אותם הכוחות אשר בונים את האדם, הכוחות שיש להם פעולה פנימית מעצבת. אצל הילד למשל, אשר המוח שלו עדיין לא עוצב באופן סופי, אלא ממשיך להתפתח במהלך שנות חייו הראשונות, הם פועלים ככוחות מעצבים על-חושיים. אנו לומדים כעת להכיר את הכוחות המעצבים העל-חושיים האלה, מפני שהם נמצאים בתוך התמונה הפנורמית הרחבה של החיים. כלומר, מה שאנו רואים כאן איננו רק תמונה מופשטת, אלא מציאות, אשר מכילה את מהלך הזמן וחדורה כולה בכוחות: זהו אותו גוף עדין יותר, הגוף האתרי, המכונה גם הגוף של הכוחות המעצבים; הוא מופיע מולנו רק לרגע כמו תמונה מוגדרת במרחב, כי הגוף האתרי נמצא למעשה בזרימה מתמדת. אילו היינו מנסים לצייר אותו, היינו מציירים משהו שאינו קיים במציאות, מפני שהוא נמצא בתנועה בלתי פוסקת. תוך רגע הוא ייראה שונה, כמו שגם לפני שנייה מצבו היה שונה. הגוף העדין יותר שאותו אנו מכנים גוף אתרי הוא לגמרי גוף של זמן, ומאחר שהוא גוף של כוחות, גוף של כוחות מעצבים, הוא נמצא בבסיס הגדילה, ובבסיס חילוף החומרים של האדם. את המילה “אתרי” אין להבין לפי משמעותה בפיזיקה, אלא כפי שתיארנו אותה כרגע.

כאשר אנו מגיעים בהכרה האימגינטיבית לשלב שבו אנו נמצאים בעולם החיצוני הרוחי-נפשי במידה כזו שאנו יכולים לראות את התמונה הפנורמית של חיינו, או במילים אחרות, את הגוף האתרי או את גוף הכוחות המעצבים, זה אומר שעברנו התמרה מסוימת של חיי ההכרה. אנו מגלים שהחוויה שבה קלטנו את הישות האתרית שלנו, דומה – ובו בזמן מאוד לא דומה – למה שקורה בעולם של הפעילות האמנותית. כדי לחוות אותה, האדם חייב לפתח דרך חשיבה הרבה יותר יצירתית, חשיבה מאוד שונה מההכרה הרגילה, הנטורליסטית והמופשטת. למרות שמבחינה מסוימת החשיבה הזו מזכירה את התפיסה הייחודית של האמן היוצר, היא בו זמנית גם שונה מבחינות אחרות. התמונה שאותה יוצר האמן נשארת בגדר הדמיון. הפעילות האמנותית היוצרת, המלאה בדמיון, נשארת מחוברת לגוף, להיבט הפיזי; היא איננה פעילות חופשייה מהגוף. אבל הפעילות של ההכרה האימגינטיבית חופשייה לגמרי מהגוף, ולכן מסוגלת לקלוט משהו מן המציאות. יצירות האמן אינן יכולות להיות מוצגות לעולם כמציאות. לא ראיתם אף פעם את ונוס ממילו מתחילה לצעוד ולהתקרב אליכם. מה שהאמן יוצר איננו מציאות. גם כאשר אתם רואים שבתמונה מצויר השטן, אינכם פוחדים שהוא בא לקחת אתכם. העיקר הוא האופן שבו האמן מתייחס למציאות האנושית הפיזית. אבל אמנים אינם חודרים למציאות הרוחנית-נפשית. לעומת זאת, מה שמופיע דרך ההכרה האימגינטיבית נמצא בתוך המציאות האמיתית, המציאות של תהליכים רוחניים אמיתיים.

כמובן, אפשר להעיר שניתן להוכיח בדרך הגיונית, אפיסטמולוגית, את העובדה שפעילות ההכרה אינה צריכה לעלות עד לפעילות אמנותית, שהיא צריכה להיות מופרדת מהפעילות האמנותית. כי משמעות ההכרה היא להתקדם ברצף הגיוני ממושג אחד למושג הבא. ואם אנו נכנסים לספירה של האמנות, אז אנו חוצים את הגבולות של תחום ההכרה. ניתן לדון בלי סוף על מהותם של חוקי ההכרה. אבל אם היקום, אם הטבע עצמו הוא אמן יוצר, הוא לעולם לא יתגלה מול הכרה שהיא הגיונית בלבד. נוכל לטעון בצורה הגיונית שההכרה אינה צריכה להיות אמנותית, אבל העובדה היא שעם הכרה שאיננה אמנותית לא נוכל לחדור למציאות של העולם האתרי. העיקר הוא שנדע מהו העולם, לא מה צריכים להיות חוקי ההכרה. גם כאשר השערות מסוימות נראות מוצקות מבחינה הגיונית, הן עלולות למנוע מאיתנו להגיע למטרתנו. כלומר, עלינו לומר לעצמנו: כאשר אנו עולים מההכרה הרגילה, האובייקטיבית, להכרה אימגינטיבית, אנו מגיעים לרגע אמנותי.

אם אנו עולים להכרה אינספירטיבית, ניתן להשוות שוב את האינספירציות שאותן אנו נושאים בתודעתנו לחוויות מסוימות, דומות ויחד עם זאת גם שונות מאוד: חוויות מוסריות והבנת רעיונות מוסריים. מבחינה איכותית, האינספירציות מעולם הרוח דומות לרעיונות המוסריים. מבחינת טיב החוויה הפנימית, האינספירציות דומות לחוויה המוסרית של אידיאלים. אבל הן גם שונות לגמרי, כי לאף אידיאל מוסרי שאנו מגבשים לעצמנו אין את הכוח הנדרש כדי להתגשם דרך הכוח שלו עצמו. כשלעצמו, האידיאל המוסרי חלש, חסר אונים בעולם. עלינו להפוך אותו לבעל כוח השפעה בעזרת ישותנו הפיזית, עלינו להביא את האידיאל לעולם באמצעות אישיותנו הפיזית. אחרת האידיאל המוסרי נשאר בגדר מחשבה בלבד. לא כך הדבר במקרה של האינספירציה. כאשר חווים אותה, היא דומה בטיבה למחשבה המוסרית, לאימפולס המוסרי; אבל האופן שבו היא חיה בעולם מראה שהאינספירציה היא משהו ממשי מאוד, עוצמתי מאוד, שפועל כמו שפועלים כוחות הטבע. כלומר, אנחנו חודרים אל עולם שעלינו לדמיין אותו כמו את העולם המוסרי, אבל הוא מלכתחילה עולם ממשי, מציאותי מעצם מהותו.

כאשר דרך אינספירציה התקדמנו לנקודה שבה אנו מצליחים להתייצב כעת בעולם רוחני-נפשי, והעולם הרוחני-נפשי הזה נותן לנו תוכן, אז יש צורך בדבר נוסף כדי שהחוויה של העולם הזה תהיה שלמה. לעולם הרוחני-נפשי הזה עלינו להביא משהו שלא קיים בכלל בעולם המחשבות המופשטות שלנו: עלינו להביא התמסרות מלאה ומוחלטת למושא ההתבוננות שלנו. ניתן להכיר שם ישות או כוח רק אם אנו מתמסרים באהבה ומתמזגים עם כל ישותנו במה שניתן לנו באינספירציה. במובן מסוים, האינספירציה אינה אלא ההתגלות של העולם הרוחני-נפשי. ישותו הפנימית מתגלה רק כאשר אנו זורמים בהתמסרות מלאת אהבה אל תוך מה שמעניק לנו את האינספירציה. וכאשר אנו חווים את חוויית המציאות הרוחנית-נפשית באופן כזה, דרך התעלות מלאת חיים, אז אנו נכנסים לספירת האינטואיציה.

זוהי ההכרה האינטואיטיבית. צללים של אינטואיציה ניתן למצוא כבר בחיים הרגילים. הם חיים ברגש הדתי, בחוויה הדתית. אבל ברגש הדתי אנו חווים חוויה שנשארת פנימית, מבלי שנעמוד דרכה בעולם מיוחד, בעוד שמה שאנו חווים באינטואיציה הרוחנית מתמלא לגמרי במציאות. כלומר, האינטואיציה הרוחנית דומה מאוד לרגש הדתי הפשוט, אך בו בזמן גם שונה ממנו מאוד. הרגש הדתי הפשוט נשאר אישי ופרטי, סובייקטיבי. באינטואיציה הרוחנית הישות הפנימית זורמת אל תוך המציאות האובייקטיבית, חיה בתוך המציאות הרוחנית-נפשית, כך שניתן לומר: הדרך האינטואיטיבית של ההכרה העל-חושית דומה לחוויה הדתית, וגם שונה ממנה.

אם נרצה להציג בדרך שיטתית יותר את השלבים האלה של ההכרה העליונה, אנו יכולים לומר: קודם כל, יש לנו את ההכרה הבלתי תלויה, האובייקטיבית של העולם החומרי בחיים הרגילים; זוהי הכרה נטורליסטית. לאחר מכן אנו מגיעים להכרה דרך אימגינציה; זוהי הכרה אמנותית. הדרגה הבאה היא ההכרה דרך אינספירציה; זוהי הכרה מוסרית. ולבסוף, אנו מגיעים להכרה דרך אינטואיציה; זוהי הכרה דתית, במובן שאותו תיארנו קודם.

החוויות העל-חושיות אשר דומות לחוויות אמנותיות, מוסריות ודתיות קיימות ופועלות באדם, אלא שהתודעה אינה יודעת עליהן דבר. לכן, הכרה על-חושית הנרכשת דרך אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה מאפשרת לנו לדעת את הישות האנושית במלואה. ומאחר שהכוחות האלה אשר יורדים מעולם הרוח לקיום הפיזי פועלים בעוצמה רבה במיוחד בילד, ביכולתנו ללמוד להבין את טבע הילד כאשר אנו לומדים להכיר את החלקים העליונים של הישות האנושית – את אותם החלקים באדם שניתן להכיר דרך אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה. אך עלינו לקבל נקודת מבט נכונה לגבי האופן שבו הכוחות העל-חושיים קשורים לכוחות הפיזיים-גופניים.

הדוגמה של הזיכרון יכולה לתרום הרבה להבנת נושא זה. פעולת הזיכרון קשורה לכל הישות הפיזית-גופנית. הגוף, האורגניזם הפיזי, משתתף בפעילות הזיכרון. ניתן לראות זאת בחיים הרגילים. למשל, כאשר אנו מנסים ללמוד בעל-פה תפקיד או שיר, ואנו רואים שהשורות לא נקלטות בזיכרון שלנו, אבל אחרי שנישן בלילה שלאחר מכן, נגלה למחרת שהלמידה תהיה הרבה יותר מהירה וקלה ותתרחש כאילו מעצמה. בזמן השינה, הגוף שלנו התחדש והתכונן לעשות את העבודה שבפעולת הזיכרון חייבת להתבצע כתהליך פיזי-גופני.

האנטומיה והפיזיולוגיה הרגילות שלנו באמת מעידות על כך שעקב שיתוק או ניתוק של אזורים שונים במערכת העצבים ניתן למחוק אזורים מסוימים בזיכרון. כלומר, אפשר לראות באופן מדויק את העובדה שהזיכרון תלוי בתפקוד האורגניזם הפיזי-גופני. כאשר מתרחשת פעילות של הזיכרון, מתבצעת פעילות גם בגוף. אבל פעילות הזיכרון שונה לגמרי – ניתן לראות זאת בצורה ברורה – ממה שנחווה בהכרה הגבוהה דרך אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה, מפני שאלו אינן תלויות בגוף. זה מסביר מדוע בזיכרון הרגיל לא ניתן לזכור את החוויות שנחוות בדרך על-חושית; הן אינן נטבעות בגוף.

אצל אדם שעוסק במחקר אנתרופוסופי, הזיכרון הרגיל של חוויות אחרות שנחוו חייב תמיד להמשיך במקביל, לצד החוויות בספירה העל-חושית; הזיכרון הרגיל חייב להמשיך לתפקד בשלמותו. במובן מסוים, האדם הזה תמיד צריך לשמור לצדו את האישיות השנייה הזאת שהיא האדם עצמו בחיים היומיומיים, אבל הוא יודע היטב שבחוויות של ההכרה העל-חושיות הוא חי מחוץ לחיים הרגילים; החוויות האלה אינן נטבעות בכלל בזיכרון הרגיל. בחיים הרגילים, כאשר אנו מסתכלים על דג, איננו נושאים איתנו בזיכרון את המציאות של הדג אלא את התמונה המנטלית של הדג. אם אנו רוצים להגיע לתפיסה חושית ישירה (Wahrnehmung) של הדג, עלינו לחזור לראות אותו שוב. בחוויות העל-חושיות, אין לנו תמונות מנטליות, יש לנו רק תפיסות או קליטות ישירות (Wahrnehmungen); כך שאנו חייבים לחזור אליהן שוב ושוב. אבל אנחנו כן יכולים לזכור את הדרך שבה הגענו להכרה העל-חושית. כאשר אנו עושים את הדרך הזאת שוב, הראייה העל-חושית מופיעה שוב, אבל באופן פסיבי; היא כבר אינה ממשיכה לפעול בזיכרון. כלומר אנו יכולים להגיע אליה מחדש רק בפעילות פנימית מחודשת. זאת תכונה אופיינית, זהו סימן היכר, של החוויות של ההכרה העל-חושית שהזיכרון אינו יכול להכיל אותן. אנו יכולים למצוא אותן מחדש, אבל אז אנו חייבים לעורר אותן בדיוק כמו בפעם הראשונה. אנו יכולים לזכור את הדרך שבה הגענו אליהן, את הדרך שבה עוררנו אותן, אבל איננו יכולים להיזכר בחוויה העל-חושית עצמה דרך הזיכרון הרגיל.

העובדה הזו מראה לנו שהחוויה העל-חושית היא משהו שונה ממה שאנו חווים בחיים הרגילים. יש להדגיש שוב ושוב שהזיכרון האנושי הבריא חייב ללכת יד ביד עם כל חוויה על-חושית אמיתית. מי שמאבד את הזרימה הרגילה של זיכרונותיו תוך כדי החוויות העל-חושיות, מוזג את כל ישותו לתוך החוויה העל-חושית. במקרה זה הוא איננו חוקר אנתרופוסופי, אלא אדם שהוזה, שחי כל כולו בחזיונות, בתמונות, בהזיות שלו.

חשוב להבין שלהזיות אין כל מקום בהכרה העל-חושית, ושכל מה שנחווה בעולם העל-חושי חייב להתקיים לצד חיי נפש בריאים בחיים הרגילים. את זאת עלינו לזכור תמיד, אם ברצוננו לשפוט נכון את ההכרה העל-חושית. כל מי שטוען שיכול להיות שהאימגינציות והאינספירציות שניתנות לנו באנתרופוסופיה גם הן סתם הזיות, אינו מכיר עדיין את התכונות הייחודיות המאפיינות את הדרך של מדע הרוח האנתרופוסופי, ומדבר על משהו שהוא אינו מכיר.

חשוב שנראה באופן ברור את הקשר הזה בין התפיסה העל-חושית לזיכרון כי שניהם מציאויות בחיי האדם. המציאות העל-חושית שאותה אנו מציבים מול נפשנו דרך אימגינציה ואינספירציה, היא מציאות שכבר נוכחת. אנחנו רק מזמנים אותה לתודעה שלנו. לעומת זאת, במקרה של הזיכרון, לא רק שאנחנו פעילים, אלא שגם הלא-מודע שלנו משתתף בפעילות זאת. כלומר, מה שאנחנו חווים באימגינציה נשאר בעולם הרוח, אבל מתקרב במידת מה לאדם, מתאחד איתו; לעומת זאת, מה שנהייה זיכרון חודר לתוך האדם מלמטה, אוחז באורגניזם הפיזי, וגורם לכך שהאורגניזם הפיזי הזה ישתף פעולה. הוא שוקע בתוך האורגניזם הפיזי. כשאנו משווים בין ההכרה האימגינטיבית לזיכרון, אנחנו יכולים לראות את ההבדל בין מה שמתגשם בגוף לבין מה שחי בנו תמיד, גם בין הלידה למוות, כמציאות על-חושית, אבל נוכחותו אינה נקלטת בתודעה הרגילה, ולכן חייב לגלות אותה המחקר האנתרופוסופי.

אנו לומדים להכיר את האדם השלם במלואו רק אם אנו מתעמקים בהבנה של שיתוף הפעולה הזה בין הישות הפיזית-גופנית לבין אותו ההיבט באדם שניתן לקלוט אותו רק בספירה העל-חושית. כאשר אנו לומדים להכיר את מה שמתגלה דרך הכרה על-חושית, אנו לומדים גם להכיר את הילד, את האדם בהתהוות, כך שנוכל לפתח אמנות חינוך אמיתית. דוגמה שממחישה את הקשר בין הישות העל-חושית לבין מה שפועל בזיכרון יכולה להבהיר דברים רבים.

נניח שמורה מתחיל ללמד נושא מסוים. בהתחלה, הוא מלמד את כל הכיתה באופן כללי באותה השיטה, ומאמין שהוא פועל נכון. אבל פתאום הוא שם לב שילד מסוים נעשה יותר ויותר חיוור. זה לא חייב להיות חיוורון יוצא דופן, חיוורון מוגזם; יכול להיות שרק מבט מיומן בסוג זה של התבוננות יצליח לקלוט אותו. אבל מחנך, מורה, חייב לרכוש גם כושר הבחנה מעודן יותר בחיים.

כמובן שהדברים שתיארנו כרגע תלויים בנסיבות רבות; אבל מחנך או מורה שרכש את ההכרה של הדרך האנתרופוסופית העל-חושית, ועקב כך העמיק את הידע שלו אודות האדם, יוכל הודות לידע החי הזה לפתח ולהעמיק את האינסטינקטים הפדגוגיים הטבעיים שלו, אינסטינקטים שהם עדיין בסיסיים מאוד. פדגוגיה שמתבססת על כללים וחוקים מופשטים וקבועים תביא את המחנך והמורה בהדרגה למצב בלתי אפשרי בעבודתו: זה יהיה כאילו שהוא דורך לעצמו על הרגל, ובו זמנית רוצה להתקדם. פדגוגיה כזאת גורמת לנו לאבד כל אובייקטיביות, כל הסתמכות על המציאות כפי שהיא, וכל ספונטניות יצירתית. אם מורים חייבים לשאול את עצמם כל הזמן “איך עלי לחנך? לאיזה כללים עלי לציית?” הם מאבדים כל אובייקטיביות, הם כבר אינם יכולים לסמוך על האינסטינקטים הפדגוגיים שלהם. לעומת זאת, פדגוגיה הנבנית על בסיס אנתרופוסופי אינה פועלת כך. היא חודרת הרבה יותר עמוק לחיי האדם, ואינה מדכאת את האינסטינקטים הפדגוגיים הטבעיים של המורה, אלא מעודדת, מחיה, מחממת ומחזקת אותם. היא מעמיקה את אי-התלות בדעות קדומות ואדם אינו מאבד את האובייקטיביות שלו, אלא מחזק אותה. זה מה ששואפת להביא למורה, למחנך, הפדגוגיה האנתרופוסופית.

יכולות להיות נסיבות חיצוניות רבות ומגוונות – כך זה תמיד בחיים – שגורמות לכך שילד יהפוך לחיוור. אם זה קורה מסיבות אחרות ולא מאלה שאני מתאר כעת, המורה עם האינסטינקט הטבעי שלו ישים לב לכך; אבל יכול לקרות שמתוך אותו האינסטינקט הטבעי שהתחדד והתעצם דרך האנתרופוסופיה, המורה יאמר לעצמו: ניסיתי להאכיל את הילד הזה עם יותר מידי חומר שהוא צריך לזכור; העמסתי יותר מידי על הזיכרון שלו.

האנתרופוסופיה מפנה את תשומת הלב לפעולת הגומלין הזאת בין ההיבט הרוחי-נפשי להיבט הגופני-פיזי. היא אינה מסתפקת בהצעת ידע רוחני לאדם, אלא רוצה לאפשר לו להבין את הפעולה החיה של הרוח בתוך החומר. רק ידע כזה יכול לעזור לנו להתמודד נכון עם הבעיות המעשיות של החיים; רק ידע כזה יכול לעזור לאדם לעמוד בצורה איתנה בעולם, שבו עליו להגשים את שליחותו.

אם לא נזהה בזמן את התופעה, את העובדה שהכמות המוגזמת של חומר לימוד גרמה לילד להיות חיוור, אנו נראה שמצבו יחמיר. אם נמשיך להעמיס עליו עוד חומר שעליו לזכור, השלב הבא יהיה שינוי פסיכולוגי: בילד עלולים להופיע סימנים של אי שקט, של כל מיני חרדות ופחדים. שוב, התסמינים האלה לא יופיעו בצורה בולטת כך שגם מבט שטחי יוכל להבחין בהם. אבל יהיה אפשר לראות אותם בעזרת כושר הבחנה חד יותר, שאותו חייב לפתח המחנך או המורה-אמן. השלב האחרון, שיופיע אם בגלל דעות קדומות תיאורטיות כלשהן נמשיך להעמיס על הילד יותר ויותר חומר לימוד שהוא אמור לזכור, יהיה קשור להפרעות גדילה. הילד יהיה איטי יותר במידה זו או אחרת בצמיחה הפיזית שלו.

אנו רואים כאן את יחסי הגומלין בין הרוח-נפש לבין הגוף הפיזי. אנו רואים עד כמה זה חשוב שהמורים ידעו כיצד עליהם להתייחס לנטיות הילד לבריאות או חולי. המחלות יטופלו כמובן על ידי רופאים, אבל בחינוך אנו יכולים להיות תמיד עדים להתפתחותן של נטיות מסוימות לבריאות או לחולי, ועלינו ללמוד להיות ערים תמיד לנטיות אלו. עלינו תמיד לדעת איך הטבע השלם של האדם נוטה למצוא במקום מסוים את מה שיביא לו בריאות או במקום אחר את מה שיגרום לו להיות חולה; כיצד לדוגמה במקרה שאותו הזכרנו מופיעים גורמים מסוימים למחלה. עם מודעות כזו נהיה זהירים יותר כאשר נבחר את שיטות הלימוד שלנו, נפסיק להפעיל לחץ גדול מידי על זיכרון הילד ונפנה אליו בצורה אחרת. נוכל לראות שאם נפנה פחות לזיכרון ויותר לחוויה, הצבע הבריא יחזור לפניו של הילד. לשם כך, נראה לו משהו יפה, משהו שיעניק לו שמחה מיידית, ולמחרת נראה לו שוב משהו יפה או גרסה אחרת למה שכבר הראנו לו. כלומר, במשך תקופה מסוימת לא ננסה לפנות לזיכרון שלו.

יכול לקרות גם שנראה את הסימפטום ההפוך. נראה שילד מסוים מסמיק בקלות. זה לא יקרה עקב בושה, אלא זה יהיה צבע פנים שקשור לכל המצב הבריאותי שלו. שוב, סימפטום זה יכול להופיע בצורה כה עדינה שהמורה הניחן בכושר הבחנה פחות רגיש בכלל לא ישים לב אליו. הילד הזה פשוט יהיה יותר אדום בפנים מאשר עד כה. כמובן, יכולות להיות שוב כל מיני סיבות לכך, והמורה הרגיש יבחין בהן גם כן בפרטי פרטים. אבל יכול להיות שהילד נוטה להסמיק דווקא מפני שדרשנו מעט מידי ממנו מבחינת הזיכרון שלו. כעת המורה חייב לתקן את הדברים לכיוון השני, ולהתחיל לקחת יותר בחשבון את יכולת הזיכרון של הילד. גם במקרה הזה עלולה להופיע החמרה והשלב הבא יהיה קשור לנפש. הילד עלול להפגין התפרצויות כעס, עדיין לא חמורות אבל בעלות משמעות.

קיימת בהחלט האפשרות שיש כאן קשר, ואם הזיכרון יישאר ריק הילד יסבול מהתפרצויות כעס, התפרצויות זעם קלות אך לא בריאות, וההתפרצויות האלה בתורן ישפיעו בצורה שלילית על בריאות האורגניזם, מאחר שבין הלידה למוות, ההיבט הרוחני-נפשי באדם נמצא ביחסי גומלין בלתי פוסקים עם ההיבט הפיזי-גופני. בשלב האחרון של תהליך זה, הילד עלול לסבול מהפרעות בנשימה ובמחזור הדם. אם נמשיך באותו הכיוון, אם לא נהיה ערים למה שהופיע לפני כן כהסמקה, לאחר מכן בהתקפות הזעם הקטנות, ולבסוף בהפרעות בנשימה ובמחזור הדם, אנו עלולים אף לזרוע בילד נטיות חמורות. חינוך שגוי והוראה לא נכונה עלולים להיות המקור של מחלות חמורות מאוד, כתוצאה מנטיות שנשארות רדומות באדם ומופיעות רק אחרי שנים, כאשר גורמים אחרים עלולים לעורר אותן.

כלומר, אם רוצים להיות מחנכים ומורים אמנים, אנחנו חייבים לדעת כיצד הדרכים של טבע האדם מובילות לבריאות או למחלה. כפי שאמרתי, הטיפול במקרים קיצוניים שייך לתחום הרפואה; אבל לאורך התפתחותו של האדם, אנו כל הזמן צועדים בדרכים שמובילות לנטייה לריפוי או למצבים חולניים. מחנך-מורה אמן חייב להכיר את הדרכים האלו, והוא חייב לדעת להבחין בהן גם אם ביטוייהן פחות גלויים לעין ועדינים ביותר. אלה הם הדברים שהמחנך והמורה חייבים לדעת קודם כל אודות התהוות הבריאות והחולי אצל האדם.

כדי שכל זה יהפוך לעוד יותר מוחשי, אשתמש בדוגמה קיצונית, שניתן כמובן לחלוק עליה, אבל בחיים הדברים יכולים ללבוש צורות מגוונות ביותר. לכן, התופעה שאותה אתאר כעת יכולה לנבוע כמובן גם מסיבות אחרות. כאשר אנו לומדים להכיר את הפדגוגיה והדידקטיקה האנתרופוסופיות, אנו מתרגלים לחפש את הסיבות המגוונות ביותר כאשר עלינו להתמודד עם תופעה מסוימת; אבל הנסיבות בהחלט יכולות להיות אלו שאותן אתאר עכשיו.

נניח שיושב בכיתה שלי ילד (או ילדה) אשר עקב אחרי השיעור בתשומת לב רבה כבר זמן ממושך, ואני הייתי מרוצה מאוד מהריכוז שלו. אבל פתאום הוא מתחיל לגלות סימנים קטנים של שעמום, והוא כבר אינו שם לב מספיק לשיעור. דברים מסוימים שאני מסביר פשוט עוברים לידו מבלי שיקלוט אותם. מורה לא מנוסה, שהשקפת עולמו מאפשרת זאת, עלול להשתמש אפילו בעונש גופני או בסוג אחר של עונש כדי לגרום לילד להתרכז. אך מורה שמכיר את הקשר בין הרוח-נפש לגוף מבחינת הדרכים של הבריאות והחולי, ייגש לדבר בצורה אחרת לגמרי. הוא יאמר לילד: “כדאי שתגזור את הציפורניים שלך בזמן, לפני שיגדלו להיות כל כך ארוכות; רצוי לגזור אותן לעיתים קרובות יותר.” כי כוחות הגדילה הפיזית המתבטאים כאן בהתארכות הציפורניים בידיים וברגליים, חדורים גם הם בנפש וברוח; וכאשר הציפורניים נעשות ארוכות מידי, כוחות הגדילה האלה נחסמים, ואינם מסוגלים עוד לזרום לתוך הציפורניים אלא נעצרים במקום. החסימה הזאת של זרימת כוחות הגדילה, שלא תשתחרר עד שלא נגזור את הציפורניים, כאשר יופיעו שוב השטחים הקטנים החופשיים של הציפורניים, תשפיע באופן דומה על יכולת הריכוז הנפשית-רוחנית. זה כך כי תשומת הלב יכולה להתפתח רק אם באורגניזם זורמים חיים מלאים, חופשיים ובלתי מוגבלים. ברוב המקרים, אצל הילדים שלמדו לגזור את הציפורניים בזמן, לא נראה שינויים או מטמורפוזות כאלה שקשורים בתשומת הלב.

הבאתי את הדוגמה הזאת כדי שתראו שהפדגוגיה האנתרופוסופית אינה מתכוונת להזניח את ההיבט הפיזי ואינה מסתפקת בניסיון לעלות לעולם רוח מעורפל. להיפך, כאשר אנו חוקרים את ההיבט הרוחני, אנו עושים זאת כדי להבין את החיים ולהתמודד איתם בצורה הנכונה.

דרך הכניסה הזאת להכרת הטבע האנושי, המחנך והמורה יוכלו למצוא את הגישה הנכונה למקצוע מבחינת הדרכים המובילות את האדם לבריאות או לחולי.

———————————————————————

1. בנוסף למשמעות המילה כסוג של הכרה על-חושית, פירוש המילה ‘אינספירציה’ – inspiration הוא גם ‘השראה’ ו’שאיפת אוויר’ – הערת המתרגמת. ↑
2. כיצד קונים דעת העולמות העליונים? – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑