רודולף שטיינר

קורס למחנכים ולמורים

GA303

16 הרצאות

דורנאך

23 בדצמבר 1921 – 7 בינואר 1922

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

סייעו בעברית: דניאל זהבי, דליה דיימל, דפני ליטמן

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 4

הרוח שלנו צריכה לנוע בזמן באותה החופשיות כמו במרחב: ברגע הנוכחי לראות הן את העבר והן את העתיד. החיה עוברת ישירות מהילדות לזיקנה; האדם מתאפיין בתקופת ביניים ארוכה מאוד.

חריגות: זיקנה בטרם עת, ילדות ארוכה מידי. אימגינציה, אינספירציה, אינטואיציה מתפתחות על בסיס האיכויות של שלוש התקופות של הגיל: רעננות וויטליות, חשיבה בהירה, התמסרות.

26 בדצמבר 1921

בימינו, כאשר בני האדם מנסים להבין את העולם דרך השקפת עולם אינטלקטואליסטית-נטורליסטית, בין אם בתחום הידע או בהיבטים המעשיים של החיים, הם מתבססים על התבוננות במה שהם פוגשים ברגע הנוכחי. אמירה כזאת עלולה להישמע כלא נכונה לאלה שמתבוננים רק על העובדות החיצוניות, אבל בהמשך יתברר שזאת האמת. התרגלנו לחקור את האדם ואת האורגניזם שלו בעזרת השיטות המקובלות של הביולוגיה, הפיזיולוגיה, האנטומיה, אבל גם אם בהתחלה זה נראה אולי אחרת, בתוצאות שלנו אנחנו מוצאים אך ורק את מה שהרגע הנוכחי חושף בפנינו.

למשל, אנו בודקים את הרֵיאוֹת של ילד, את הריאות של אדם מבוגר, את הריאות של זקן, ומגיעים לממצאים הקשורים למצב של אותו הרגע. מכאן, אנחנו מסיקים מסקנות לגבי מהלך חיי האדם. מתוך השינויים ברֵיאוֹת בין הילדות לזיקנה, אנחנו מגיעים למסקנות מסוימות לגבי ההתפתחות האנושית. אבל בדרך זו, מבחינת התהליך האמיתי, איננו מצליחים בכלל לחדור את אלמנט הזמן, אלא נשארים רק בתחום המרחב, מייחסים לו תכונות של זמן, ומסיקים איך מתקדם התהליך בזמן מתוך השינויים שמתרחשים במרחב. למעשה, הדבר דומה לדרך שבה אנחנו בודקים מה השעה. למשל, אנחנו מביטים בבוקר בשעון, אנו רואים את מצב המחוגים והמצב הזה של המחוגים במרחב מראה לנו את הזמן. אחר כך אנחנו מביטים בשעון בצהריים ומסיקים כמה זמן עבר על פי השינויים שהתרחשו במרחב במצב המחוגים. אנחנו מתמצאים ומתנהלים בזמן על בסיס היבט המרחב, מתוך התזוזות של המחוגים מנקודה מסוימת במרחב לנקודה אחרת. זאת הפכה להיות השיטה הרגילה למדוד את הזמן בחיי היומיום. אבל בדרך הזאת אנחנו לא יכולים לחוות באמת את ההתהוות הפנימית של הזמן, את המהות האמיתית של הזמן. נוכל לשפוט את החיים האנושיים בין הלידה למוות רק אם נחדור את הזמן באותה המודעות שבה אנחנו חדורים כאשר אנחנו נעים במרחב. הייתי רוצה להמחיש את ההערות התיאורטיות הללו בעזרת דוגמאות שקשורות לחיי האדם, כדי להראות את החשיבות הגדולה של היכולת לחוות את מימד הזמן, במיוחד עבור מי שרוצה לעסוק באמנות החינוך וההוראה.

ניקח כדוגמה ילד המלא לגמרי ביראת כבוד מיוחדת כלפי המבוגרים. כל אדם בעל אינסטינקט בריא יראה ביראת כבוד זו של הילד כלפי המבוגרים דבר נורמלי ובריא לחלוטין, וכמובן, כך זה צריך להיות כאשר המבוגרים ראויים ליראת כבוד זאת. אנחנו עוד נדבר על כך בהרצאות הבאות בהתאם לרוח של אמנות החינוך וההוראה, אבל כרגע אני רק רוצה להזכיר את הדבר הזה כדוגמה. בדרך כלל, אנשים מסתפקים בכך שאומרים: ישנם ילדים שמפתחים יראת כבוד מסוג זה. הם מייחסים זאת לתכונות מסוימות של הילדות, ונשארים ברגע הנוכחי. אבל לעולם לא נוכל להבין את כל המשמעות של יראת כבוד זו אם לא ניקח בחשבון את החיים האנושיים השלמים. אז נוכל לגלות בהדרגה, כאשר מתבוננים באדם זה או אחר בגילאים מתקדמים, לפעמים מתקדמים מאוד, שקיימים אנשים שניחנו ביכולת טבעית מיוחדת להביא נחמה נפשית לאחרים שזקוקים לנחמה, וביכולת מיוחדת לחנך או ללמד אחרים שעקב נסיבות חייהם זקוקים לכך. לעיתים קרובות מה שמשפיע הוא לא התוכן של מה שהאנשים האלה אומרים כדי לנחם או כדי לחנך. מה שחשוב הוא הטון, הצליל של קולם או האופן שבו הם מדברים. אם נחקור את חייהם של אנשים אלה עד לגילאי הילדות, נגלה שמדובר באנשים אשר בילדותם הייתה להם נטייה מיוחדת ליראת כבוד, שהם רכשו כבוד גדול כלפי המבוגרים. כמובן, הגישה מלאת הכבוד הזו כלפי המבוגרים נעלמת עם הזמן, אבל רק מפני השטח. היא ממשיכה לחיות במישור תת-קרקעי של מהלך החיים ומופיעה מחדש בגיל מבוגר במתנה הזאת של יכולת לחנך וללמד אחרים.

אנחנו יכולים לתאר זאת גם בצורה אחרת. אפשר לומר: כאשר הילד באמת למד להתפלל מתוך מקום פנימי בתוכו, כאשר הוא למד לפתח בתוכו את הלך הנפש של תפילה, לאחר מכן, בשלב הביניים של החיים, נטייה זו עוברת אל מתחת לפני הקרקע של הקיום ומופיעה מחדש בגילאים מתקדמים מאוד; היא מופיעה כמתנה של היכולת להעניק ברכה, ואת המתנה הזאת מרגישים אחרים. אצל האנשים בגילאים מתקדמים שעצם נוכחותם מקרינה כברכה לזולת, אנו מגלים שבילדותם הם חוו הלך נפש של תפילה. אנו מגלים דברים מסוג זה רק אם אנו לומדים לחוות את הזמן באופן מוחשי כמו שאנחנו רגילים לחוות את המרחב. עלינו ללמוד לזהות את אלמנט הזמן באותה המודעות שאיתה אנו חיים במרחב, כלומר עלינו ללמוד לחוות את הזמן באופן בלתי אמצעי, מבלי לעבור דרך מסקנות שהגענו אליהן על בסיס המרחב, כמו במקרה של השעון.

כדי לפתח אמנות חינוך והוראה אמיתית, הדברים שניסיתי להמחיש כאן בעזרת הדוגמאות הקשורות לחיים המוסריים הפנימיים של האדם חייבים להפוך לחלק בלתי נפרד מתמונת האדם שלנו. כעת אפרט את הדרך שבה זה יכול לקרות.

כאשר משווים את האדם – בשלמותו, כפי שהוא מופיע בחיים – מול החיה, מגלים שהחיה (במיוחד החיה המפותחת יותר) בנויה כך שכבר מרגע הלידה יש לה את היכולות שהיא זקוקה להן בחיים. האפרוח שבוקע מתוך הביצה לא צריך ללמוד ללכת, והוא מסתגל מייד לסביבתו. אבריה של כל החיה מותאמים לצרכים הספציפיים של המין אליו היא שייכת. אבל במקרה של האדם, המצב שונה. הוא נולד חסר אונים לחלוטין, ועליו לרכוש בהדרגה יכולות וידע בעולם החיצוני שהוא זקוק להם בחיים. הסיבה לכך היא שבמהלך חייו הארציים, התקופה החשובה ביותר היא תקופת הביניים בין סוף הילדות לזיקנה, במובן הרחב של המילה. עבור חיי האדם על האדמה, תקופת ביניים זאת, תקופה זאת של בגרות, היא בעלת חשיבות עליונה. אז האדם מסתגל לחיים החיצוניים בעזרת היכולות והידע שהוא רכש. באופן זה, דרך התנסויותיו וחוויותיו הוא מפתח קשר עם העולם החיצוני. תקופת ביניים זאת, שבה האיברים עדיין שומרים על גמישותם, על יכולתם להתפתח ולהסתגל, אינה קיימת בכלל אצל החיה. כשהיא נולדת ונכנסת לחיים, היא כבר נמצאת במצב שבו האדם יהיה רק בגיל מתקדם, כאשר צורותיו האורגניות מתקשות, מאבדות את גמישותן. אם אנו רוצים להבין את מהות החיה בקשר שלה עם העולם, נבין אותה נכון רק אם נראה אותה במונחים של הזדקנות אצל האדם.

כעת עולה השאלה: האם ההזדקנות הזו מתבטאת אצל החיה גם בתכונותיה הנפשיות? לא, מפני שאצל החיה קיים גם קוטב שני, שפועל נגד הזדקנות זו, וקוטב זה הוא כוח הרבייה. כוח הרבייה, הן אצל האדם והן בממלכת בעלי החיים, פועל תמיד כגורם ששומר על הנעורים. בעוד שמצד אחד פועל בחיה גורם ההזדקנות, מצד שני חדורה הזדקנות זו בכוח הרבייה, ולכן החיה נשארת מוגנת מהזדקנות טרם זמנה כל עוד היא מסוגלת להתרבות.

אם נתבונן בחיה או במין מסוים של חיה ללא דעות קדומות, נוכל לומר: ברגע שהחיה מגיעה לגיל שבו יכולים להיות לה צאצאים, היא כבר הגיעה לשלב המקביל לזיקנה אצל האדם. להבדיל מהחיות, אצל בני האדם הן הזיקנה והן הילדות (כאשר כוח הרבייה קיים במצב רדום) נמצאות בשני קצוות החיים, ובאמצע נמצאת התקופה שבה האורגניזם האנושי נשאר גמיש ומאפשר לבני האדם ליצור קשר עם העולם החיצוני ולהסתגל אליו באופן אינדיבידואלי. הודות לעובדה זו, האדם יהיה ילד בזמן הנכון, ובזמן הנכון יעזוב את תקופת הילדות ויכנס לחיים בוגרים, ושוב בזמן המתאים יעזוב מאחור את הגיל הבוגר כדי להיכנס לשלב הזיקנה.

אם בוחנים את כל מסלול חייו של האדם דרך היבט הזמן, נוכל לחקור ולהבין את החריגות שעלולות להופיע במהלך החיים. אצל אנשים מסוימים אפשר לראות שהם לא יודעים, הייתי אומר, לעכב את הזיקנה למספיק זמן. אינני מתכוון כלל לאותה הזדקנות שמתבטאת בשיער שיבה טרם עת או בהתקרחות מוקדמת, כי אתה יכול להישאר ילד גדול גם כשיש לך ראש קרח. אני חושב על הזדקנות שמתבטאת באופן הרבה יותר פנימי ומתגלה רק דרך התבוננות פנימית עדינה: הזדקנות נפשית, אם נוכל לקרוא לה כך, הזדקנות המופיעה כאשר, מבחינה חיצונית, החיים עדיין אמורים להיות בשלב של גמישות, של יכולת הסתגלות.

אך יכולה לקרות גם התופעה ההפוכה: האדם אינו יכול לעזוב את הילדות בזמן הנכון. במקרים אלה הילדות מתארכת עד לתוך תקופת הביניים, ואז האדם מביא לתקופת גיל הביניים את מה שהוא היה צריך לשאת בחייו הנפשיים רק כאשר הוא היה ילד. זה יוצר במהלך חיי האדם היבט מיוחד מאוד שאוכל לתאר אותו רק בקצרה היום.

כאשר מתבוננים בחיי האדם מנקודת המבט של היבט הזמן, ניתן לחקור ולהבין את מה שנקרא חיים אנושיים נורמליים וגם חריגות שונות בחיים. אנו יודעים שכאשר בני האדם מתקרבים לגיל הזיקנה, במיוחד ארגון-הראש הוא זה שמאבד את גמישותו, את יכולת התנועה הפנימית שלו. לקראת סוף החיים, אנחנו נעשים יותר נוקשים, פחות גמישים מבחינת ארגון-הראש. כתוצאה מכך כל היכולות שרכשנו במהלך החיים נעשות נפשיות יותר, רוחניות יותר. אבל זה קורה על חשבון הפיכת ארגון-הראש לחייתי יותר. מבחינה פיזית, אנו נעשים כמו שהחיה הייתה מלכתחילה. במידה מסוימת אנו הופכים לחייתיים. זה המחיר שעלינו לשלם כדי שנוכל, אם קיבלנו חינוך נכון, להיות בקשר נפשי-רוחני עם החיים לכל אורך החיים. אנחנו משלמים עבור קשר זה דרך העובדה שבזיקנה מה שאנחנו חווים בנפשנו וברוחנו בקשר עם העולם כבר לא חודר כל כך טוב לתוך האורגניזם שלנו. הגולגולת נעשית נוקשה מידי, עוברת תהליך של התגרמות. בגיל הזה, אנחנו עסוקים יותר במה שמחבר אותנו לעולם החיצוני במישור הנפשי-רוחני. אנחנו כבר לא מפנימים כמו קודם את מה שאנו חווים בעולם החיצוני. הארגון העליון שלנו הופך להיות חייתי יותר.

השינוי הזה בארגון-הראש יכול להתרחש למעשה טרם זמנו, כבר בתחילת החיים הבוגרים, באופן הפנימי שדיברנו עליו קודם. אבל מאחר שהאדם נשאר כמובן אדם למרות הנטייה הזו, מאחר שהוא נשאר אדם גם אם אירגון-הראש שלו נעשה חייתי במידה מסוימת, השינוי אינו מופיע בסימנים חיצוניים אלא בתכונות פנימיות-נפשיות. זה קורה כך: כאשר האופן המיוחד שבו אדם נכנס לקשר עם העולם החיצוני בזיקנה מופיע מוקדם מידי (והוא יכול להופיע אפילו בילדות), הקשר הזה נכנס בחזרה לתוך האירגון הפיזי – כי, כמובן, הגמישות עדיין שולטת בכל שאר ישות האדם. במקרה זה האדם חווה מוקדם יותר ובצורה פנימית קשר עם העולם החיצוני שהוא אופייני לגיל הזיקנה, לְמה שחווה האדם שנמצא בקשר בריא עם העולם החיצוני כשהוא ידע להזדקן ברגע הנכון. דבר זה משתלב באורגניזם הפיזי שלו, ונוצרות בו תכונות שדומות הרבה יותר לעולם החיות מאשר אצל האדם הנורמלי.

אפשר לומר שלחיה יש יתרון מול האדם בכך שיש לה אינסטינקט מסוים המחבר אותה לסביבתה במידה גדולה יותר משזה קורה אצל האדם בחיים הנורמליים. אין זאת אגדה אלא משהו שמבטא את התכונות של עולם בעלי החיים שכאשר מתקרבות תופעות טבע שמסכנות את חייהן, חיות מסוימות עוזבות את המקומות שבהם עלולה להופיע הסכנה. כשמדובר בשמירה על חייהן, החיות ניחנות באינסטינקט נבואי מסוים. נכון לומר גם שבעל החיים מרגיש את מחזור העונות ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר האדם. ציפור נודדת מרגישה שמתקרב הרגע שבו היא תצטרך לעוף לאיזורים אחרים. כלומר, יש לחיה קשר אינסטינקטיבי עמוק עם העולם הסובב אותה. אילו היינו יכולים להתבונן במה שקורה בחיי הנפש של החיה, היינו רואים שבמעמקי הלא-מודע שלה, יש לה חכמה אינסטינקטיבית שמתבטאת בהשתתפות מלאה בתהליכי הטבע.

כאשר הזיקנה מגיעה מוקדם מידי לחיי האדם, כמו שאמרנו קודם, אז החוויה האינסטינקטיבית הזאת של העולם הסובב מתחילה להופיע גם אצלו, אם כי בצורה יותר מעודנת, כמובן, כי באדם הכול עולה רמה, הכול עולה לספירה אנושית. תופעות מוכרות בימינו, לעיתים בצדק ולעיתים בטעות, כראייה רוחית או טלפתיה או טלקינזיס, או כל מיני תופעות חריגות דומות בחיי האדם, אינן אלא הופעה מוקדמת, טרם זמנה, של ההזדקנות בחיי האדם. כאשר תהליך ההזדקנות מתרחש בזמן הנכון, האדם חווה אותו בצורה בריאה. אם ההזדקנות מופיעה כבר בגיל 20, האדם יכול לפתח ראייה רוחית במובן הנמוך של הדבר. הדברים שמופיעים כביטוי של הזדקנות מוקדמת מידי ושמהווים חריגות בחיים מתבטאים פחות בהיבטים החיצוניים ויותר כתכונות פנימיות. היינו רוכשים הבנה הרבה יותר עמוקה לגבי כל מה שקיים כראייה רוחית נמוכה, כטלפתיה, כטלקינזיס וכו’, אילו היינו מבינים נכון את העובדה שמדובר כאן בהזדקנות פנימית מוקדמת מידי.

עלינו ללמוד את המציאות של החיים. אין זה מספיק לחקור את מה שנמצא מול עינינו ברגע זה במרחב. עלינו ללמוד לפרש את מה שאנו רואים, כך שכאשר אנו רואים שברגע הנוכחי יש תכונה אופיינית מסוימת בישות האדם, נדע שהיא נובעת מהעובדה שהגיע מוקדם מידי דבר שהיה צריך להופיע מאוחר יותר.

בימים הבאים נראה איך ניתן ליצור תהליכי ריפוי כאשר מפנים באופן מדויק מבט מסוג זה לטבע האנושי. יכול לקרות שאצל האדם מתפתחת מעין חייתיות שאיננה מתבטאת בהזדקנות חיצונית, אלא בעובדה שהקשרים עם העולם הסובב, שאצל החיה מופיעים באינסטינקט, מתורגמים לתחום האנושי, אבל לתחום אנושי נחות.

בחקירה האובייקטיבית של העולם, התופעות של טלפתיה, טלקינזיס, וכו’ אינן מאבדות כמובן כלום מערכן אם אנו מבינים את מהותן האמיתית, לא כביטוי של העל-חושי, אלא כתוצאה מהעובדה שתהליך מאוחר יותר מופיע מוקדם מידי בחיי האדם. כאשר אנו רואים את הזמן באופן זה, אנו לומדים גם להכיר את מעמקי ישות האדם. משמעותה של ראיית הזמן איננה שמרגעים שונים של החיים נסיק מסקנות לכל מהלך החיים, אלא שנחייה פנימית ביחד עם הזמן, שנוכל לראות איך תהליך מאוחר יותר מופיע טרם זמנו. משמעותה של ראיית הזמן היא לראות את הזמן בכללותו ולדעת לראות את העבר ואת העתיד ברגע הנוכחי.

גם אם הדברים נראים אחרת מבחוץ, תוכלו להרגיש בעצמכם עד כמה רחוקה התפיסה של ימינו מהראייה הפנימית הזאת של הזמן ושל מהלך הזמן. זה המקור של הפרשנויות הבלתי מספקות לאירועי החיים. מה שנקרא כיום הכרה מדעית וההשפעה של הכרה מדעית זו של החיים מלאה בפרשנויות לקויות אלו.

כאשר מתבוננים במהלך חיי האדם, ניתן לגלות שיכול לקרות גם ההיפך ממה שתיארנו עד כה: הילדות יכולה להתארך עד לגיל מאוחר יותר, לשלב הבוגר של חיי האדם. את הילדות מאפיינת העובדה שלא רק שילדים חווים את העולם החיצוני באופן פחות מודע ויותר אינסטינקטיבי, אלא שחוויותיהם הרבה יותר קשורות למטבוליזם, לחילוף החומרים. כאשר הילד רואה צבעים, הרשמים האלה משפיעים בעוצמה רבה על התהליכים המטבוליים. אין זאת רק מטפורה, אלא עובדה אמיתית לחלוטין: הילד מעכל את הרשמים החושיים. תפקוד הקיבה של הילד תלוי לא רק בסוגי המזון, בטעמי המאכלים ובאיזה קלות ניתן לעכל אותם, אלא גם ברשמים שהוא מקבל מהעולם הסובב אותו. העיכול של הילד מגיב לכל חוויותיו בעולם החיצוני. אצל הזקן אפשר לדבר במובן מסוים על התפתחות תכונות חייתיות במישור הפיזי; אבל אצל הילד, כל חייו מלאים ברגישות של התהליך האורגני-הווגטטיבי.

התהליך האורגני-ווגטטיבי – לא האורגני החייתי, אלא האורגני הווגטטיבי, הצמחי – משתתף אצל הילד בכל מה שהוא חווה בעולם החיצוני, וזה משפיע גם על חיי נפשו. לכן, במקרה של הילד, לעולם לא נגיע לידע מלא אם לא נשאל: כיצד הוא מפנים את הרשמים החושיים שהוא מקבל מהסביבה אל תוך חילוף החומרים שלו? בחיי האדם שנחשבים לנורמלים, בשנים מאוחרות יותר, בגיל הבוגר, תהליכי העיכול וחילוף החומרים מתרחשים מעצמם ללא התערבות מבחוץ. הם פחות תלויים בחוויות של האדם בעולם החיצוני, ותגובותיו הנפשיות-רוחניות אינן משפיעות על חילוף החומרים באותה המידה כמו אצל הילד. יחסיו החיצוניים עם העולם החיצוני אינם מלווים תמיד, כמו אצל הילד, על ידי הפרשה חיה של הבלוטות האנדוקריניות.

הייתי אומר שהילד צורך את מה שהוא חווה בעולם החיצוני כמו מזון, אבל האדם הבוגר אינו מעורב בהתנהלות של חילוף החומרים שלו, וזה בדיוק מה שהופך אותו לבוגר: בחיים הנורמליים מדובר באדם בוגר כאשר הדברים אינם חודרים עמוק כל כך לתוך התהליכים האורגניים-ווגטטיביים. אבל יש מקרים שבהם כוחות וגטטיביים ואורגניים מסוימים שמתאימים לילדות ממשיכים לפעול באדם הבוגר, כלומר נמשך אצלו הקשר בין חוויותיו החיצוניות לתהליכים האורגניים-ווגטטיביים המתרחשים בתוכו.

ניקח דוגמה. תדמיינו שאדם מרגיש בגיל מסוים אהבה מיוחדת לכלב ואהבה זו משאירה רושם עמוק על ישותו. קורים דברים כאלה. סוג זה של רגש עז קשור לעיתים קרובות לעוצמה גדולה של חוויה. כאשר אדם כזה מביא לגיל בוגר משהו מן הילדות, או שבילדות הייתה לו התכונה הילדותית במידה גבוהה מאוד, אז אהבה זאת לא תתבטא רק בקשר נפשי עם העולם החיצוני, אלא היא תיצור תהליכים אורגניים וגטטיביים מסוימים. האורגניזם ישתתף ברגש הזה. כאשר האהבה הזאת עוצמתית מאוד, קורה כל הזמן משהו בתהליכים המטבוליים. התהליכים המטבוליים כבר אינם מסתפקים בשירות העיכול הנורמלי, כבר אינם מתרחשים רק לאחר אכילה או כתוצאה מפעילויות פיזיות נורמליות. אזורים מסוימים במטבוליזם יתרגלו ליצור הפרשות כתגובה לרגשות חזקים שאותם מעוררת האהבה כלפי הכלב. למען הרווחה שלו אזור מסוים של האורגניזם זקוק לשינוי הספציפי שמופיע במערכת הווגטטיבית כתוצאה מהאהבה העוצמתית לכלב.

אבל מה קורה כשהכלב מת? הקשר החי עם משהו בעולם החיצוני כבר אינו קיים. הכלב מת, אבל אזור פנימי מסוים במערכת האורגנית-וגטטיבית התרגל לפתח סוג זה של תהליך והתהליך ממשיך מכוח האינרציה. התהליך האורגני ממשיך, אבל ללא סיפוק מפני שהקשר החיצוני כבר אינו קיים. בתוך הישות נוצר בלבול ומסיבה זו יכולות להופיע הפרעות משונות ביותר.

אם יש בסביבה אדם בעל שכל ישר וגם ניסיון חיים, מה הוא יעשה? הוא יוודא שקונים כלב אחר וידאג שבעל הכלב המת יוכל לאהוב את הכלב החדש. אם הוא יצליח, יהיה זה מעשה מרפא באמת; כעת התהליך האורגני הפנימי יקבל שוב סיפוק דרך חוויה חיצונית. במהלך ההרצאה הזו נראה, כמובן, שקיימות שיטות ריפוי עוד יותר מועילות, אבל נראה לי שאדם רגיל בעל שכל ישר יפעל כמו שתיארתי.

יש דוגמאות רבות פחות קיצוניות. יש אין ספור אפשרויות של חוויה בעולם החיצוני. אם הילדות עדיין פעילה בנפשו של האדם החווה אותן – דרך זו להפנים את העולם החיצוני אופיינית לילדות – אז אדם כזה, ברגע שהחוויה נפסקת, או כאשר כבר לא מתאפשר לו לחוות חיצונית את האירועים שהיו מלווים בתהליכים פנימיים, אז עדיין יישאר בו משהו מן הרחשים של האורגניזם הווגטטיבי. יש דברים רבים שאדם יכול לאהוב ולאבד ושלא ניתן להחליפם בחיים, ואז האדם חווה חוסר סיפוק, נכנס למצבי רוח עגומים, או סובל ממצבים פסיכוסומטיים. עלינו לנסות לחפש את הסיבות האמיתיות לסוג הזה של מצב פנימי העולה בצורה בלתי מוסברת ממעמקי הישות האנושית. אם נחקור מה קורה אצל אדם כזה, נגלה שהחיים או סיבה אחרת לקחו ממנו משהו שיצר תגובה מקבילה בתהליכים האורגניים הווגטטיביים. כאשר הוא מסתכל באופן מודע על העולם החיצוני, הוא כבר אינו יכול ליצור בתוך עצמו את הסיפוק אותו דורש משהו שרוחש עמוק בתוך האורגניזם שלו. בתוך האורגניזם שלו מתרחש משהו שדורש שיראו אותו, או שלפחות יחשבו אותו, בחוץ, אבל האדם הזה אינו יכול לחשוב אותו כי הגירוי לכך אינו קיים עוד.

גם במקרים אלה נפגוש אנשים בעלי ניסיון מעשי בחיים, שיש להם את היכולת לחוש באופן אינסטינקטיבי^[1] דברים מסוג זה אצל אותו האדם; ואז הם יידעו למצוא את המילים שיגרמו לדברים הרוחשים במעמקים הלא מוגדרים של האורגניזם הווגטטיבי לעלות לחיי החשיבה, לרמת הרעיונות, כך שהאדם יוכל לחשוב, יוכל לתפוס במחשבתו, את מה שהוא באמת מרגיש שהוא זקוק לו. אנשים שיודעים להתבונן בחיים ימצאו מילות הרגעה רבות כאלה, שדרכן נרפא או מתפוגג כאילו בדרך נס תוכן אורגני וגטטיבי הנובע מאשליה קודמת, מחסך קודם בתחום מסוים בחיים. ריפוי זה מתרחש הודות לעובדה שמישהו פונה לאדם הזה עם הכוח הטמון במילה האנושית, ובכך גורם לכך שמשהו שהאדם הזה זקוק לו ייכנס לחייו המודעים.

בימינו, בהתחשב באופי המיוחד של התרבות שלנו, מאחר שקיימים אנשים רבים מאוד שלא התקדמו בדרך הנורמלית מהילדות לבגרות, אנחנו רואים לעיתים קרובות את מה שתיארתי עכשיו, בכל מיני דרגות חמורות או קלות. בחיים הרגילים לא מייחסים חשיבות מיוחדת לתופעה; אומרים דברים מרגיעים או מנחמים, שלעיתים קרובות ביכולתם להביא לריפוי הודות למסירות האוהבת של אדם אחד לשני. הגישה המדעית הפסיכולוגית מנסה גם היא לחקור את הסימפטומים של התופעה. אנחנו יכולים לפגוש אדם שקיים בו אותו רחש פנימי שתיארנו. אנו יודעים כעת שרחש פנימי זה נוצר עקב המשך פעילותם של תהליכים אורגנים וגטטיביים מסוימים, בגלל אכזבות בחיים וכדומה. אנחנו פוגשים אדם כזה. כמובן, אם אנו ניגשים לבעיה מנקודת המבט של המדע, עלינו גם להתבטא במונחים מדעיים. נבדוק את האדם, ומתוך חייו עד כה, שאותם נחקור בעזרת הדברים שהוא חושף על עצמו או בעזרת חקר החלומות שלו, או בכל מיני דרכים נוספות, נגלה את מה שנחוץ כדי להעביר למודעות האדם את מה שדורש האורגניזם הווגטטיבי הלא מודע שלו. ענף חדש זה של המדע קיבל את השם פסיכולוגיה אנליטית או פסיכואנליזה.

הפסיכואנליטיקאים מדברים, כמובן במונחים מדעיים, על “אזורים נפשיים נסתרים, שטרם נחקרו.” אבל אלה למעשה אינם “אזורים נפשיים נסתרים,” אלא שרידים של תהליכים אורגניים-וגטטיביים אשר ממשיכים לפעול כפי שתיארנו, ומבקשים סיפוק חיצוני. כאשר נחשפים הרצונות או התשוקות המודחקים, נאמר: אנו דואגים למצוא פורקן עבור תהליכים מודחקים כאלה.

מה שתיארתי עד כאן בקצרה הוא החלק המוצדק בפסיכולוגיה הנקראת אנליטית או פסיכואנליזה. האנתרופוסופיה נמצאת תמיד במצב מורכב מבחינת הדברים האלה שמנקודת מבט מסוימת אפשר לראות כמוצדקים. האנתרופוסופיה אינה מחפשת להיכנס לוויכוח עם הממצאים של מדעי הטבע. להיפך, היא שמחה להכיר בכל מה שמוצדק בתחומו. היא כמובן תכיר תמיד בערך של הפסיכואנליזה בתחום שבה היא מוצדקת. אבל האנתרופוסופיה שואפת לחקור את הנושא בהקשר של ישותו השלמה של האדם ובהתאם להשקפת עולם מקיפה. כלומר, היא חייבת להכניס לתוך מעגלים רחבים יותר את המעגלים הקטנים שהמדענים עוסקים בהם גם בימינו בצורה די שטחית וחובבנית. אין לאנתרופוסופיה כל סיבה לגרום לסכסוכים. היא אינה אלא שמה במעגל גדול, בפרספקטיבה רחבה, את מה שמקבל יחס חד-צדדי מהמדע. ככלל, היא אינה יוזמת סכסוך. אחרים הם אלה שרוצים להתווכח, מפני שהם רוצים להישאר במעגל הצר שלהם. מנקודת מבטם הם רואים רק את מה שנמצא בתוך המעגל הצר שלהם. מאחר שהם אינם מעוניינים בשום דבר אשר פותח אופקים רחבים יותר, ולמעשה היה יכול לעזור להם להתקדם, הם דוחים אותו בכעס. האנתרופוסופיה נאלצת להתגונן נגד אותן השקפות חד-צדדיות שמתקיפות אותה. עלינו לומר זאת במיוחד בקשר לזרמים העכשוויים, כמו זה של הפסיכואנליזה.

אם כן, אלה הן התופעות האופייניות שאנו רואים. כאשר האדם מביא בעוצמה גדולה מידי את סוף החיים לתוך תקופת הביניים, אז מתפתחות מערכות יחסים חריגות עם העולם החיצוני, כמו טלפתיה או ראייה רוחית נמוכה. במקרה זה, האופקים של האדם מתרחבים בצורה אינסטינקטיבית אל מעבר לטווח האנושי הנורמלי בדומה למה שקורה בממלכת החיות. חשוב להבדיל בין המצב הזה לבין המצב ההפוך. כאשר האדם הולך לכיוון הפוך, כאשר הוא מאריך את מה ששייך להתחלת חייו, לילדותו, עד לתקופות מאוחרות של חייו והוא יורד עם ישותו עמוק מידי לתוך האורגניזם הפיזי. התוצאה היא שבתוך האורגניזם מתעוררים גלים, שיוצרים הפרעות וחריגות פנימיות. במובן מסוים, האדם נכנס לקשר הדוק מידי עם המערכת האורגנית שלו. חריגות אלה מתגלות כפי שמתארת אותן הפסיכולוגיה האנליטית; אבל כדי להבין את שורשי הבעיה, הפסיכולוגיה האנליטית הייתה צריכה להפנות את תשומת ליבה לאיברים של האדם.

כדי להכיר את ישות האדם בשלמותה, הכרחי לחלוטין לכלול בחקירה את התפתחותם בזמן של כל החיים האנושיים בין הלידה למוות. זה הכרחי לחלוטין להפנות את כל תשומת הלב להתרחשות החיים בזמן, ולחוות את השפעותיה. לכן, אם האנתרופוסופיה רוצה לחדור בדרך הייחודית שלה למימד העל-חושי, ועל ידי כך להכרה שלמה של האדם, היא חייבת להיות מסוגלת לחיות בזמן. בתרבות של ימינו האדם אינו מתייחס להיבט של הזמן. האימגינציה, האינספירציה והאינטואיציה, שהן מתודות ההכרה הייחודיות של האנתרופוסופיה, חייבות להיות בנויות על חוויית הזמן.

את האימגינציה, האינספירציה והאינטואיציה אין לראות כמשהו שנכנס לחיי האדם כמו גוף זר, ומוביל כגוף זר להכרה על-חושית, אלא כהמשך או הרחבה של היכולות האנושיות הרגילות. כלומר, האנתרופוסופיה דוחה את הטענה שנדרשים כישרונות מיוחדים כדי להגיע לאימגינציה, אינספירציה, אינטואיציה. היא אומרת שהאדם יכול להיעשות מודע ליכולות שקיימות עמוק בתוכו, ושהוא יכול לפתח יכולות אלו בצורה נכונה. עלינו להתעלות מעל לסוג ההכרה שנרכשת בחיים הרגילים, דרך ההשכלה המדעית המודרנית והחיים המעשיים.

מה בעצם קורה כאשר אנחנו מנסים להבין את העולם סביבנו, לא כמומחים בעלי השכלה מדעית, אלא כאנשים רגילים שיש להם את הידע הנחוץ כדי לנהל את חייהם מבחינה מעשית? אנחנו מוקפים במה שאנו יכולים לכנות מרבד החושים: עולם הצבעים, עולם הצלילים, ההבדלים בין דרגות חום שונות וכו’, כל מה שמשאיר רושם על איברי החישה שלנו. אנו מתמסרים לרשמים החושיים האלה, ומשלבים אותם עם מחשבותינו. כשאתם מתמסרים לחייכם הפנימיים דרך זיכרונות, אם תחשבו על תוכנם של חיי נפש אלה, תבינו שמדובר ברשמים חושיים שזורים ומשולבים במחשבות. כל חיינו תלויים בכך שנביא לנפשנו אריג זה של רשמים חושיים ומחשבות.

אבל מה בדיוק קורה שם בעצם? בסקיצה הזאת, הקו a-b מייצג את מרבד הרשמים החושיים, הצבעים, הצלילים, הריחות וכו’, שמשתרעים סביבנו. האדם מתמסר לקליטת מרבד הרשמים החושיים הזה, ושוזר את הרשמים עם מחשבותיו, שאותן ציירתי בקו גלי אדום. בכך שהאדם מתמסר לעולם החושים, הוא מאחד במחשבותיו את כל מה שהוא חווה בעולם החושים. הוא מפרש את עולם החושים דרך מחשבותיו. דרך העובדה שבמובן מסוים הוא משליך את מחשבותיו על עולם החושים, העולם הזה של החושים הופך עבורו לגבול, חומה, שהוא אינו יכול לחדור בעדו. במובן מסוים, חומה זו היא כמו בד שעליו האדם מצייר את כל מחשבותיו, אבל במודעות הרגילה של ימינו הוא אינו יכול לעבור לצדו השני של הבד. המחשבות נעצרות בבד וחרוטות עליו.

אנחנו יכולים להתקדם אל מעבר לעצירה הזו מול החומה אם אנו מפתחים את ההכרה האימגינטיבית דרך מה שאנו מכנים מדיטציה, שאותה אנו מתרגלים באופן קבוע ושיטתי. את המדיטציה ניתן לפתח כשיטת חקירה פנימית, בדיוק כמו שניתן לפתח את מתודות החקירה החיצוניות בכימיה או באסטרונומיה. כאשר קוראים את ספרי “כיצד קונים דעת העולמות העליונים?” והחלק השני של “מדע הנסתר”, ניתן להבין שאם מישהו רוצה להתקדם עד לתוצאות הסופיות, השיטות שבעזרתן נעים במסגרת מדיטציות אלו בכלל אינן פשוטות ואינן דורשות פחות זמן מאשר השיטות שיש לרכוש כדי להפוך לאסטרונום או כימאי. אבל יחסית קל להתמסר לקריאה של כתבים שמלמדים כיצד יש לעשות את התרגילים הנכונים, ואז ניתן להגיע בעזרת היגיון אנושי בריא לאמונה פנימית באמיתותם של הדברים הנאמרים כתוצאה מחקירה אנתרופוסופית. אין צורך באמונה עיוורת בסמכות הדברים. גם אם האדם אינו יכול לעשות את הניסוי בעצמו, הוא יוכל לבדוק את אמיתות הדברים, אם הוא רק יכיר במה שמייחד את שיטת החקירה הזאת.

התרגול המדיטטיבי מתבסס על כך שנשתחרר מרשמים חושיים. כשאנחנו עושים מדיטציה, איננו מתמסרים בכלל לרשמים חושיים, אלא אך ורק לחיי החשיבה. אבל על ידי ריכוז שוב ושוב במחשבה או בתמונה מנטלית מסוימת – שקל לתפוס ולהבין אותה – חיי החשיבה מגיעים בהדרגה לעוצמה ולחיוניות שמאפשרות לנו לנוע בהם באותו הביטחון שיש לנו ברשמים החושיים החיצוניים שלנו. יש הבדל גדול מאוד בין התמסרות לרשמים חושיים חיצוניים לבין התמסרות לחשיבה החיוורת וחסרת החיוניות שיש לנו בדרך כלל בתודעה הרגילה. הרשמים החושיים מפעילים עלינו השפעה חיה, רבת עוצמה. בהשוואה לרשמים החושיים, המחשבות חיוורות, מופשטות, קרות. אבל זאת בדיוק מהות המדיטציה: בזכות כוחו של תרגול קבוע, להגיע לחיות את “מארג” המחשבות באותה עוצמה וחיוניות שאנו חווים לרוב רק בחיים החושיים החיצוניים. כאשר ביכולתנו לקלוט מחשבה מדיטטיבית באותה אנרגיה פנימית שאותה אנו חווים כאשר אנחנו מתמסרים למשל לצבע מסוים, אז הצלחנו למלא את המחשבה הזאת בחיוניות כנדרש. אבל את כל זה יש לעשות מתוך אותו חופש פנימי שיש לנו גם בחשיבה הרגילה ובקליטה החושית. כשאנו מתבוננים בעולם החיצוני, איננו מתמסרים למצב מעורפל, למעין חלימה או התרוממות רוח מיסטית; כך זה צריך להיות גם כשאנחנו מתרגלים מדיטציה נכונה. גם במדיטציה עלינו לעמוד על אותה הקרקע היציבה שאנו עומדים עליה בקליטה החושית החיצונית.

זה מה שמייחד את התפיסה האנתרופוסופית: הגישה במדיטציה מבוססת על הדגם של הקליטה החושית. ישנם מיסטיקנים מעורפלים רבים שמזלזלים בקליטות חושיות כחסרות כל ערך וממליצים לוותר עליהן. הם טוענים שעלינו לשקוע במצב של חלימה מיסטית. התוצאה של גישה זו היא שאנו מגיעים, כמובן, למצב של חצי-שינה, ובוודאי לא למדיטציה אמיתית. האנתרופוסופיה הולכת בדרך ההפוכה: היא מאמצת כדגם את הקליטה החושית, בזכות איכותה, עוצמתה וחיוניותה. לכן, במדיטציה זאת, האדם לומד לנוע באותה חופשיות פנימית כמו בקליטה החושית. איננו צריכים לפחד מלהפוך לבני אדם יבשים ואפרוריים. תוכן המדיטציה, שאותו אנו חווים באובייקטיביות בתרגול המדיטטיבי, מגן עלינו מכל אפרוריות יבשה. בזכות התוכן הפנימי שאותו אנו חווים בזמן המדיטציה, אין לנו כל צורך ללכת לאיבוד בעננים של מצב טרנס מעורפל כדי להתעלות על המצב של בינוניות אפורה.

דרך מדיטציה נכונה אנו רוכשים את היכולת לנוע באופן חופשי בחיי החשיבה שלנו. גם המחשבות עצמן משתחררות מהאופי המופשט שהיה להן קודם, והופכות להיות מחשבות אימגינטיביות, תמונתיות. זה קורה בתודעה ערה לגמרי, תוך כדי חשיבה רגילה בריאה. לעולם אין לאבד את החשיבה הרגילה הבריאה המודעת, וזה מה שמבדיל בין מדיטציה למצב של הזיה. האדם שמתמסר להזיות או למצבי התעלות מוגזמים נמצא כולו באותה הזיה או התעלות. הוא כולו הוזה, כולו נמצא בהתעלות, והוא מוותר לגמרי על ההיגיון האנושי הבריא. אבל אדם שפועל על פי השיטות שתיארנו לעולם אינו מרשה לעצמו לעשות זאת. הוא מוודא שההיגיון הבריא מלווה תמיד את התמונות הנארגות בחשיבתו. הוא לוקח את החשיבה הבריאה איתו לכל מה שהוא חווה בחשיבה האימגינטיבית. ומה קורה אז? למרות שתודעתנו ערה לחלוטין, אנו חווים את מה שבדרך כלל לובש צורה רק בתמונות חלום, בחיים הלא מודעים. זה בדיוק ההבדל המשמעותי בין אימגינציה לתמונות חלום: בחלום הכול קורה ללא ההשתתפות שלנו. התמונות עולות בתוכנו מתוך מעמקים לא מוכרים בחיי הערות, ואנחנו יכולים רק להתבונן בהן בדיעבד. מצד שני, באימגינציה, בשלב ההכנה של האימגינציה, דרך תוכן המדיטציה, אנחנו עצמנו יוזמים את מה שאחרת מופיע בנו ללא השתתפותנו. אנחנו הופכים ליוצרים של תמונות שאינן סתם הזיות או פנטזיות, אלא שונות מהזיות בעוצמתן ובחיוניותן באותה המידה כמו שהחלומות שונים מההזיות. אנחנו עושים זאת, וזה העיקר, וזה מה שמשחרר אותנו מהאשליה העמוקה שגורמת לנו להאמין שמה שאנחנו יוצרים הוא תופעה של העולם החיצוני האובייקטיבי. זה לא יקרה לעולם, מפני שאנחנו מודעים לעובדה שאנחנו יוצרים בעצמנו מארג זה של תמונות. אדם שהוזה מאמין שההזיות שלו הן מציאות. הוא מתבלבל בין המציאות לתמונות העולות מפני שהוא לא יודע שהוא יצר את מה שהוא רואה, הוא יודע שהתמונות יוצרות את עצמן. זו הסיבה לאשליה שהן המציאות. האדם שעובר דרך מדיטציה תהליך הכנה לאימגינציה אינו יכול להגיע למצב שבו הוא מאמין שהתמונות שהוא יוצר הן המציאות החיצונית. השלב הראשון להכרה על-חושית יהיה בדיוק זה שאנחנו משתחררים מהאשליה שהתמונות שאנו יצרנו – תמונות חיות בדיוק כמו התמונות שבחלום – הן המציאות. אנחנו נשארים מודעים לכך שאנחנו יצרנו מתוך חופש מוחלט את המארג הזה, שבו אנו רואים כעת יכולת פנימית ליצור. רק אדם לא שפוי יחשוב שהתמונות האלו הן מציאות חיצונית!

בשלב הבא של המדיטציה אנחנו רוכשים יכולת חדשה, את היכולת לאפשר לתמונות האלו להיעלם לגמרי מהתודעה שלנו. הדבר הוא לא כל כך קל כמו שאפשר אולי לדמיין, מפני שאם האדם לא מפתח אותן בחופש מלא, כפי שזה נעשה במדיטציה נכונה, התמונות יכולות להיות מרתקות ולהשתרש באדם כמו טפילים. עלינו להיות חזקים מספיק כדי שיהיה לנו החופש הפנימי לתת להן להיעלם לגמרי בכל עת שנרצה. השלב השני הזה חשוב באותה המידה כמו הראשון. כשם שבחיים לצד הזיכרון אנחנו זקוקים גם לשיכחה – אחרת היינו מסתובבים בעולם כל הזמן עם סך כל זיכרונותינו – כך בשלב זה של הכרה היעלמות האימגינציות הכרחית בדיוק כמו היווצרותן.

כאשר אנחנו מבינים את כל זה, כאשר תרגלנו מדיטציה בצורה הנכונה, עשינו בנפש משהו שניתן להשוותו למה שאנו משיגים כשאנו משתמשים בעקביות בשריר מסוים והוא מתחזק. דרך התרגול שלנו אנו לומדים לארוג תמונות, ליצור תמונות, ולאחר מכן למחוק אותן, וכל זה נעשה מתוך רצוננו החופשי. דרך פיתוח האימגינציה, רכשנו את היכולת המודעת ליצור תמונות שבמצב הרגיל כאן בעולם הזה מופיעות רק בחיי החלום הלא מודעים, במצב שאיננו יכולים לשלוט בו בעזרת התודעה הרגילה, ורק בפרק הזמן שבין ההירדמות להתעוררות. כעת אנחנו מפתחים את אותה הפעילות במודעות מלאה ומתוך חופש. כלומר, במדיטציה הזאת, שמטרתה הכרה אימגינטיבית, אנו מאמנים את הרצון כדי לרכוש את היכולת ליצור תמונות באופן מודע, וגם להיפך, למחוק אותן מהתודעה. בדרך זו, אנו רוכשים יכולת נוספת.

לכל אחד יש את היכולת הזאת באופן אוטומטי, לא רצוני, לא בזמן השינה, אלא ברגע ההתעוררות וברגע ההירדמות. ברגעים של התעוררות והירדמות יכול לקרות שאנו מביאים כשרידי חלומות את מה שחווינו בין שתי נקודות אלו בזמן, ומשרידי חלומות אלה אנו יכולים לקבל מושג אודות מה שנמצא בצד השני. כמובן, יכול לקרות גם שהעולם שאנו נפתחים אליו ברגע ההתעוררות יפתיע אותנו כל כך שכל הזיכרון של החלום יתפוגג או ישקע אל מתחת לסף התודעה. באופן כללי, אנו יכולים לומר: דרך החלומות נכנס לתודעת הערות משהו כאוטי ובלתי יציב שמגיע מאזור הנמצא מחוץ למודעות הרגילה. זה קורה מפני שבזמן השינה האדם נמצא בפעילות אימגינטיבית, פעילות שיוצרת תמונות שנחוות באופן בלתי רצוני. אם אנו מפתחים במצב של ערות מלאה פעילות היוצרת אימגינציות וגם פעילות שמוחקת אותן, אנו יכולים להגיע, דרך עבודת הכנה לאימגינציה, למצב של תודעה מרוקנת: מדובר במעין התעוררות מחדש, ואז יכולות להגיע אלינו מעבר למרבד של הרשמים החושיים – שאותו ציירתי כעיגול אדום – מהויות שחוצות מרבד זה של רשמים חושיים, דרך נתיב החשיבה שאותו פיתחנו דרך מדיטציה. אם לאחר שיצרנו את התמונות, אנחנו יכולים להישאר עם תודעה מרוקנת, אז אנחנו פורצים מבעד למרבד של רשמים חושיים; ואז דרך אינספירציה יכולות להגיע אלינו תמונות אשר מעבר לעולם החושי. אנחנו נכנסים לתוך העולם שנמצא מעבר לעולם החושים. דרך אימגינציה אנחנו מכינים את עצמנו לאינספירציה; ודרך האינספירציה אנו יכולים לחוות בצורה מודעת את מה שאנו חווים בצורה לא מודעת ברגע ההתעוררות. ברגע ההתעוררות נכנס לתוך התודעה שלנו משהו שהוא מעבר לחיי הנפש הערים שלנו. בדומה לכך, כאשר פיתחנו את חיי הנפש דרך אימגינציה כפי שתיארנו, אז מגיע אלינו משהו שהוא מעבר לתודעה הקשורה למרבד הרשמים החושיים.

באופן זה, אנו חווים את עולם הרוח הנמצא מאחורי עולם החושים. היכולות שרכשנו למען הכרה על-חושית הן המשך של היכולות שיש לאדם באופן טבעי כבר בחייו הרגילים. העיקרון שעליו מתבססת האנתרופוסופיה הוא שאת היכולות האלה יש להמשיך לפתח. אבל לשם כך יש להתבסס על כל מה שהאדם רוכש דרך התפיסה של אלמנט הזמן במהלך החיים והקיום.

אם תקראו את מה שמתואר כתרגילי הכנה לאימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה ב”כיצד קונים דעת העולמות העליונים?” או ב”מדע הנסתר” ותתייחסו לתיאורים באופן אובייקטיבי, ללא דעות קדומות, תראו שהכול מכוון לאותו הדבר: היכולת לחוות בתוכנו את זרימת הזמן. האדם עובר בחייו שלבים שונים של חוויה בעולם, קודם כילד, לאחר מכן כאדם בוגר, ולבסוף כאדם זקן. אחרת, הוא יכול לסבול מחדירה חריגה של תקופה אחת לתוך השנייה. לא האימגינציה עצמה, אלא התרגול המדיטטיבי שמכין אותנו לאימגינציה הוא זה שנדרש כדי שהחיים כולם ינבעו מתוך הישות השלמה, כדי שתיווצר הרמוניה בין התרומה הייחודית של הילדות, הבגרות והזיקנה. בהשקפת עולם שיש לה גישה לעל-חושי, חייבת להיות הרמוניה כזאת. הישות השלמה, כאורגניזם החי בזמן, חייבת לפעול בעולם. במובן מסוים, חייב האדם להביא לחווייה העל-חושית את הרעננות והחיוניות של הילדות, את בהירות המחשבה של הבגרות ואת ההתמסרות לחיים, את ההתמסרות מלאת האהבה שאדם יכול להגיע אליה בגיל מתקדם. כל זאת – רעננות וחיוניות בהבנה, בהירות בחשיבה והתמסרות מלאת אהבה מול תופעות – זאת ההכנה שהאדם צריך לעבור כדי שהאימגינציה, האינספירציה והאינטואיציה יוכלו להתפתח כראוי.

—————————————————————————

1. בגרמנית “להריח” – הערת המתרגמת. ↑