רודולף שטיינר

קורס למחנכים ולמורים

GA303

16 הרצאות

דורנאך

23 בדצמבר 1921 – 7 בינואר 1922

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

סייעו בעברית: דניאל זהבי, דליה דיימל, דפני ליטמן

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

דרווין. הקל. דו בואה-רימונד. גבולות הידע. סתירה בין אינטלקטואליזם ורוסואיזם.

החשיבה המודרנית חייבת להרחיב את החקירה לחיי השינה והחלום.

ידע אדם, בסיס הפדגוגיה.

25 בדצמבר 1921

אם היום נמשיך לפתח את הרעיונות שנדונו כאן אתמול וללמוד אותם יותר לעומק, נגלה שהשקפת העולם המודרנית נאלצת להרים ידיים בחוסר אונים מול ישות האדם: היא אינה מסוגלת להסביר את ישות האדם עצמה. אך אם ניכנס לפרטים, נמצא בכל מקום אישור למה שיכולנו רק לתאר בקצרה אתמול. אילו היינו בוחנים בפרטי פרטים את כל אחת מהסוגיות המשמעותיות, היינו רואים עד כמה מדויק כל מה שהצגתי אתמול בקצרה.

למרות שתפיסת העולם המודרנית אינה מסוגלת להתקרב להבנה של ישות האדם, באופן משונה היא אינה מוכנה להודות בעובדה זו עם כל השלכותיה. היא אינה מוכנה להודות בכך שמדובר בהשקפת עולם חלקית ולא שלמה. אבל ההכרה בעובדה שהשקפת העולם המודרנית לוקה בחסר היא זאת שגם עוזרת לנו לראות עד כמה החקירה האנתרופוסופית מוצדקת.

נוכל להבין את כל זה בצורה ברורה מאוד אם נבחן מספר דוגמאות מייצגות. אם הזכרתי את הרברט ספנסר, זה לא היה כדי להוכיח משהו, אלא כדי להמחיש את החשיבה המודרנית.

הרברט ספנסר פיתח את רעיונותיו העיקריים עוד לפני הופעת הדרוויניזם עצמו. אך רק ברגע שמופיע הדרוויניזם ניתן לראות היטב כיצד ניגש המדע האינטלקטואליסטי לשאלות ולסוגיות הנובעות משאיפה עמוקה בנפש האדם.

אפשר לומר שעבודתו של צ’ארלס דרווין”מוצא המינים”,^[1] שפורסמה ב-1859, בוודאי מייצגת צעד מכריע בחיים הרוחניים המודרניים. שיטת העבודה שלו, ההסתכלויות והמסקנות שחיברו בין ההסתכלויות והאופן שבו תיעד את כל מחקרו, הן את ההסתכלויות והן את המסקנות, ב”מוצא המינים באמצעות הברירה הטבעית”, כל אלה מייצגים בצורה מצוינת את החשיבה המודרנית. דרווין קפדני ומדויק מאוד בהסתכלויות שלו, ובדברים שהוא קולט באמצעות החושים הוא משתדל למצוא חוקים שיחברו בין כל ההסתכלויות שערך. הוא מחפש חוקים בשיטה שאנו עצמנו משתמשים בה כאשר אנו לוקחים בחשבון את כל מה שאנחנו יכולים לגלות עם הבנתנו בעזרת הסתכלות, כאשר איננו מתמסרים לכל מיני מחשבות סובייקטיביות על העולם החיצוני, אלא מוציאים מהעולם החיצוני ידע עבור ה”אני” הרציונלי שלנו, עבור האופן שבו האינטלקט והחשיבה הרציונלית חייבים לפעול בחיים.

הודות לדרך זו של הסתכלות בחיים, דרווין מצליח באופן מופתי למצוא קשר בין צורות החיים הפשוטות ביותר, פחות מפותחות ביותר, לבין האורגניזם הגבוה ביותר מבין כל צורות החיים על האדמה: האדם עצמו. הוא חוקר את כל הסדרה, מהאורגניזם החי הראשון ועד לאורגניזם החי האחרון, באופן ברור, מדעי ואינטלקטואליסטי. אך מה שדרווין חוקר הוא משהו שהוא מחוץ לאדם. איננו מוצאים כאן את ישותו האמיתית של האדם או את שאיפתו להגיע לספֵירה העל-חושית.

אולם כאשר דרווין מגיע בסופו של דבר לגבול מסוים, יש לו תגובה אופיינית מאוד. לאחר שהוא מציג את מסקנותיו המצוינות, הוא שואל את עצמו: מדוע שהבורא האלוהי יעדיף לברוא מן ההתחלה, בבת אחת, כאילו בדרך קסם, את כל השפע והריבוי של צורות חיים, במקום להתחיל את הבריאה במספר קטן של צורות אורגניות שהן יחסית פרימיטיביות ולא מפותחות, ולתת להן להשתנות ולהתפתח לאט לאט ולהפוך בהדרגה לצורות יותר ויותר מושלמות?

מהי המשמעות של תגובה כזאת מול גבול מסוים? היא מצביעה על כך שאנשים מפנימים את החשיבה האינטלקטואליסטית והנטורליסטית, ואז מיישמים אותה רק עד כמה שמאפשרת להם איזושהי הרגשה או תחושה פנימית, ונעצרים בפני גבול מסוים. במקום לנסות לגלות האם ניתן אולי לחצות את הגבול, הם נעצרים כאילו שזה דבר מובן מאליו, ומאמצים את מה שהגיע אליהם כמסורת מהזמנים הקדומים.

בתחום שמחוץ לאדם, אנשים מקיימים מחקר אינטלקטואליסטי ונטורליסטי, אבל בגבול שהם מגיעים אליו, הם חוזרים לתורות המסורתיות של הדתות השונות. הדרך הזאת להסתכל על העולם לא השתנתה בכלל בעבודה שדרווין פרסם מאוחר יותר בשם “מוצא האדם”. מבחינת הדברים שתיארתי, לא התווסף שום דבר חדש למה שדרווין אמר קודם.

הגישה שאותה תיארתי אינה אופיינית רק בפני עצמה. דרכה נחשפים גם תכונות לאומיות מסוימות מבחינת האופן שבו אימצו אותה, בהתאם לנקודות מבט שונות מבחינת השתייכותם לעם מסוים, אנשי המערב, בעיקר האנגלים והאמריקאים, לעומת האופן שבו אימצו אותה אנשי מרכז אירופה. כאשר אנחנו חוקרים את הקיום המודרני, ניתן ללמוד הרבה גם בהקשר של הגוונים הלאומים האלה.

כפי שראינו, גרמניה קיבלה את הדרוויניזם בהתלהבות גדולה. אבל זה קרה בשני כיוונים שונים. קודם, היה ארנסט הקל,^[2] שאימץ בהתלהבות את ההשקפה הדרוויניסטית כולה, אבל עקב הגוון הלאומי הגרמני לא נעצר בגבול באופן טבעי ומובן מאליו כמו דרווין. דרווין לא התנגד לרעיונות של הדתות המסורתיות, ודיבר על בורא שיצר כמה צורות חיים בראשיתיות לא מושלמות. לעומת דרווין, הקל לקח את מה שהוא בעל תוקף עבור תחום שאינו כולל את האדם, ויצר ממנו דת חדשה. את מה שהתגלה בצורה ברורה כמתאים לתחום הלא אנושי הוא אימץ כבר-תוקף גם עבור האדם והאלוהות. כלומר, הוא לא עצר בגבול, אלא חצה את הגבול, אבל עם אותם האמצעים שבהם דרווין עצמו רצה להשתמש רק בתחום שלא כלל את ההיבט אנושי.

דו בואה-רימונד^[3] אימץ את הדרוויניזם באופן שונה לחלוטין. הוא אמר: העובדה היא שבעזרת החשיבה הנטורליסטית- אינטלקטואליסטית, אנחנו יכולים לחקור רק את התחום שמחוץ לאדם. לכן, גם אנחנו חייבים לעצור שם. אבל הוא לא עשה זאת בצורה מובנת מאליה בגלל איזו תחושה פנימית, אלא הוא בנה תיאוריה מעצם העצירה. במקום שבו עבור דרווין הדברים נגמרו בצורה בלתי מוגדרת, שם דו בואה-רימונד הציע אלטרנטיבה של “או – או” וקבע: המצב הוא שכאשר אנו מסתכלים על העולם החיצוני, אנו פוגשים את החומר. לתוך מהות החומר איננו יכולים לחדור – זהו גבול אחד של הידע שלנו. כשאנו מתבוננים בחיינו הפנימיים, אנו פוגשים את התודעה. באמצעות הדרך הרגילה, דרך ההשקפה הנטורליסטית-אינטלקטואליסטית, איננו יכולים להכיר את התודעה – זהו הגבול השני. כלומר, אין ביכולתנו להגיע לתחום העל-חושי. דו בואה-רימונד הופך זאת לתיאוריה. הוא אומר: היינו צריכים להגיע לתחום העל-חושי, לתחום העל-טבעי, רק שבמקום שבו מתחיל העל-טבעי, למדע אין כניסה. לכן, הוא משאיר לדת את כל מה שנמצא מעל לתחום החושים, אבל טוען שלא יכול להיות אופי מדעי כלשהו לספירה שניתן להגיע אליה בדרך זו. לדבריו, האדם חופשי להשלים, בהתאם לצרכיו האישיים, את הידע המבוסס על ממצאי המדע בעזרת תחום האמונה, דרך מיסטיציזם או צורות דת מסורתיות מקובלות. רק שאמונות על-טבעיות מסוג זה לעולם אינן יכולות להיות הנושא של מחקר מדעי.

אחד ההבדלים המשמעותיים בין אנשי מרכז אירופה לאנשי המערב הוא שלאנשי המערב יש נטייה טבעית לצד המעשי יותר של החיים. כתוצאה מכך, הם מוכנים לתת למחשבותיהם לזרום למקומות שלא ניתן להגדיר אותם, כמו שקורה בתוך החיים עצמם. לעומת זאת, לאנשי מרכז אירופה, יש נטייה להשלים עם דברים שאינם מעשיים, כל עוד החשיבה נשארת עקבית מבחינה תיאורטית. ניתן להבחין בזאת בצורה ברורה מאוד כאשר מדובר בשאלות הגדולות ביותר של הקיום האנושי.

דרווין השאיר גם ספר שלישי: עבור מי שעוסק באופן רציני בשאלות נפשיות, הוא נראה חשוב הרבה יותר מ”מוצא המינים” או “מוצא האדם”. זהו ספר שדן בחיי הרגש. כשאנו מאפשרים לו להשפיע עלינו עם הערותיו ורעיונותיו המצוינים על תגובותיו הרגשיות של האדם, על הרגש האנושי, אנו חווים סיפוק גדול, ובסוף יכולים לומר לעצמנו: דרך התאמנות בהתבוננות שנערכת על פי הגישה הנטורליסטית-אינטלקטואליסטית ניתן כבר לרכוש יכולות שמתאימות היטב להתבוננות בחיי הנפש והרוח האנושיים. כמובן, דרווין לא הגיע רחוק כל כך, אלא רק עד למקום שהאינסטינקט איפשר לו להתקדם. אבל האיכות של עבודתו מוכיחה שההתאמנות בהתבוננות מדעית ואינטלקטואליסטית יכולה לשמש גם להתבוננות עמוקה בחיי הנפש.

למעשה, על העובדה הזאת מתבססת התקווה של החקירה האנתרופוסופית. החקירה האנתרופוסופית אינה רוצה לשלול בשום צורה את ההתאמנות המדויקת והקפדנית שבה משתמשת החשיבה הנטורליסטית-אינטלקטואליסטית של ימינו. אבל בו בזמן, היא רוצה להצביע על האופן שבו ניתן להמשיך ולפתח חשיבה זו. בדרך זאת, מול הגבול שדרווין התייחס אליו בצורה מעשית יותר, שהקל חצה בתעוזה עם הגישה הנטורליסטית, ושממנו דו בואה-רימונד יצר תיאוריה, האנתרופוסופיה רוצה להראות איך ניתן לחצות אותו ולחדור לתוך העולם העל-חושי, כדי להגיע לידע אדם אמיתי.

הצעד הראשון בכיוון זה אינו קשור ישירות לתחום החינוך, שיעסיק אותנו בימים הבאים, אלא מנסה ליצור גשר שיחבר בין המושגים והרגשות המודרניים הרגילים לבין ההכרה העל-חושית. הגשר הזה יכול להיווצר אם, בעזרת אמצעים שאינם שייכים לחקירה העל-חושית, אנו לומדים להבין על מה בדיוק מתבססת מהותה של השקפת העולם הנטורליסטית-חושית.

כדי שנוכל לדבר על שאלה זאת, הייתי רוצה להציע שנדמיין שתי השערות שונות. קודם, נדמיין שמאז ילדותנו, עולם החומר איננו חסום מול הראיה שלנו, ושהוא פתוח בפנינו בצורה ברורה ושקופה. נדמיין שהחומר שנמצא מחוץ לנו הוא לא בלתי חדיר, שהמבט שלנו לאו נעצר מולו מבלי שיוכל לחדור אותו, אלא שהוא לגמרי שקוף; אנו יכולים לפענח את כל הקיום החומרי בעזרת השקפת העולם הנטורליסטית-אינטלקטואליסטית ואנו יכולים לדעת מה היא מהות החומר, מהות המינרל, במובן העמוק והפנימי ביותר של הדבר. אנו יכולים להבין את כל מה שנמצא מול עינינו מבחינה חומרית, כולל, למשל, את גוף האדם ומבחינת הרכבו החומרי אנו יכולים לחדור לגמרי לתוך ישותו השקופה.

אם נניח לרגע, בתור השערה, שהעולם היה נראה לנו כך, אז היינו צריכים למחוק דבר שבלעדיו אי אפשר לדמיין את החיים שבהם מתפתחת התודעה הרגילה שלנו. היינו צריכים לוותר על כל מה שאומרת לנו המילה אהבה; כי על מה מתבססת האהבה שלנו כלפי אדם אחר, או כלפי האנושות ככלל, או כלפי ישויות אחרות? האהבה שלנו מתבססת על העובדה שאנחנו פוגשים אחרים עם כוחות שונים לחלוטין מאשר המחשבות שהופכות אותם לשקופים. אם ברגע שבו אנו עומדים מול האחרים הייתה נדלקת בנו מיד המחשבה הבהירה, המופשטת, ההופכת אותם לשקופים לגמרי, כל אהבה הייתה מתה עוד לפני שהיא נולדה. אנחנו פשוט לא היינו מסוגלים לאהוב. זיכרו איך, בחיים הרגילים, האהבה נכבית ברגע שמופיע אור החשיבה הבהירה, המופשטת. זיכרו כמה אמיתית האמירה שעולם החשיבה הוא קר, שכל חום פנימי נעלם כשאנו מתקרבים לספירת החשיבה. החום המתגלה באהבה לא היה יכול להיוולד בכלל, אילו מול החיים החומריים החיצוניים היינו מפתחים תפיסות אינטלקטואליסטיות טהורות. במילים אחרות, האהבה הייתה נמחקת מעולמנו.

ועכשיו, נדמיין לרגע, כהשערה, שאנו יכולים לראות הכול בתוך ישותנו האנושית, שברגע שאנו מפנים את מבטנו מהעולם החיצוני אל העולם הפנימי שלנו אנו רואים את הכוחות והחומרים הפנימיים שלנו בדיוק כמו שאנחנו קולטים בחושים את תופעות העולם החיצוני: רואים צבעים ושומעים קולות וצלילים. אילו היה קורה דבר כזה, היינו חווים את ישותנו הפנימית כל הזמן. אבל גם במקרה זה היינו צריכים לוותר על משהו שבעולם הרגיל האדם לא היה יכול כלל להתקיים בלעדיו. כי בעולם הרגיל, מה נדלק בתוכנו כמו אור כשאנו מסתכלים פנימה? נדלקות אז התמונות של זיכרונות של חוויות שחווינו בעולם החיצוני. למעשה, לא המהות של ישותנו הפנימית היא זאת שנדלקת בתוכנו, אלא תמונות-הראי, תמונות-הזיכרון של חוויותינו החיצוניות.

אם תיקחו בחשבון שללא היכולת לזכור, ללא זיכרון, כל חיינו האישיים היו בלתי אפשריים, ושכדי לראות את חיינו הפנימיים בצורה מלאה, היינו צריכים לוותר על היכולת לזכור בחיים הנוכחיים, אז אנו מבינים את הצורך בגבולות שמשולבים באופן שבו אנו בנויים. היכולת לראות בצורה ברורה את מהות החומר הייתה דורשת ויתור על האהבה. היכולת לקלוט בלי הרף את הישות הפנימית של עצמנו הייתה דורשת ויתור על יכולת הזיכרון, היכולת האנושית האישית ביותר מכולן.

לכן, עלינו להכיר בעובדה שעבור החיים הרגילים ועבור ההכרה הרגילה הנחוצה בחיים האלה, שני הגבולות הכרחיים לחלוטין מבחינת טבע האדם. קיימים שני גבולות להכרה, מפני שבחיי החברה החיצוניים יש צורך באהבה, ומפני שבחיים הפנימיים האישיים של האדם יש צורך בזיכרון. אך אם קיים נתיב המוביל מעבר לגבולות האלה, שדרכו ניתן להיכנס לעולם העל-חושי, עולה השאלה: האם אנו יכולים לצעוד בנתיב זה מבלי להרוס מצד אחד את חיי החברה, ואת החיים האישיים מצד שני?

לאנתרופוסופיה יש את האומץ להודות בכך שדרך הגישה הנטורליסטית-אינטלקטואליסטית הרגילה אי אפשר להגיע להכרה של העל-חושי. אבל יש לה גם את האומץ לשאול האם קיימים אמצעים שדרכם ניתן להגיע לעולם העל-חושי באותה ההקפדה שבה ניתן להגיע לעולם החושי באמצעים האינטלקטואליסטים-נטורליסטים. לאנתרופוסופיה יש את האומץ לא לומר: המדע נגמר במקום שבו מתחיל התחום העל-חושי. היא רוצה לפתוח דרכים שיובילו אותנו לעולם העל-חושי בצורה מדויקת וקפדנית כמו שההשקפה הנטורליסטית-אינטלקטואליסטית מובילה לעולם החושי. מבחינה זו, האנתרופוסופיה ממשיכה באופן אמיתי את הדרך המודרנית, את כל החיים המודרניים. היא אינה מתכוונת למרוד, אלא רוצה להביא לחיים המודרניים את מה שהם צריכים, אבל אינם מסוגלים לספק דרך האמצעים שלהם.

כעת נשלים את התמונה של הצורך להגיע לעולם העל-חושי בשתי נקודות מבט נוספות, שנראות לי חשובות. הן תוצאה של החיים המודרניים ושופכות אור משמעותי על מהות החינוך וההוראה.

עלינו לומר שלמרות כל המאמצים להסביר את התופעות החושיות בצורה בהירה וצלולה, החשיבה האינטלקטואליסטית-נטורליסטית של החיים המודרניים מובילה לאזורים לא מודעים רבים הקיימים בחיים מודרניים אלה. הייתי רוצה להשתמש בשתי דוגמאות כדי להמחיש חדירה זאת של החיים המודרניים לאזורים אפלים לא מודעים ואינסטינקטיביים.

כאשר מתבוננים בדרך החשיבה של דרווין כפי שתיארנו אותה, אפשר היה לומר: אם אי אפשר שלא להגביל את עצמנו לתחום הפיזי-חושי למען הוודאות המדעית, ואנחנו נאלצים להשתמש במה שמציעות האמונות הדתיות אם אנו רוצים לגשת לספירה העל-חושית, אז אין לנו ברירה אלא להשלים עם המצב. אבל תגובה כזאת אינה תורמת כלל לישועת האנושות. אם נתבונן בהיסטוריה מנקודת מבט פסיכולוגית, נגלה שבזמנים הקדומים הרעיונות הדתיים לא נחשבו להשקפה המבוססת על אמונה בלבד – הם הפכו לכזאת רק בתקופה המודרנית – אלא להכרה, לידע, שנחשב למדעי בדיוק כמו כל הידע אודות העולם החיצוני. רק בתקופה המודרנית ההכרה הצטמצמה לעולם החושי. זאת הסיבה לכך שבתקופה המודרנית, האנושות אינה מגיעה לשום ידע אודות העולם העל-חושי. האנושות ירשה ידע על-חושי בצורת מסורות קדומות, ולא יצרה שום ידע חדש. נוצרה האשליה שלא ניתן להגיע לספירה העל-חושית אלא דרך תחום האמונה. אבל כשאנו מתבוננים באופן שבו העל-חושי חי בדתות הקדומות, אנו רואים שדרך זו לתפיסה פנימית של העל-חושי משמעותה חיזוק האדם, הפועל אפילו בישותו הפיזית. זאת מפני שבחיים הדתיים, אם תופסים אותם כידע, האדם מתמלא בעוצמה פנימית עד לגופו הפיזי. אנו רואים שהתרבות המודרנית אינה מסוגלת לתת לאדם את הכוח שהוא קיבל פעם מתוך החיים הדתיים. כאשר החיים הדתיים מצטמצמים לחוויה של אמונה, הם כבר אינם מהווים כוח רב עוצמה, הם כבר אינם פועלים עד לתוך המימד הפיזי. בימינו, אנשים חשים זאת באופן אינסטינקטיבי, אבל אינם מבינים את משמעותה המלאה. התחושה האינסטינקטיבית הזאת והחיפוש אחרי כוחות מחדשים הובילו את האנושות המודרנית ליצור משהו שהפך להיות חלק מהתרבות המודרנית: מדובר בכל מה שקשור לספורט.

הדת איבדה את כוחה הפנימי שחיזק פעם את המבנה הפיזי של האדם. מסיבה זו, הופיע הדחף האינסטינקטיבי להביא כוח זה בדרך חיצונית, באמצעים פיזיים בלבד. וכשם שבחיים פועלים בכל דבר שני קטבים, כאן נוצר המצב שהאדם רוצה באופן אינסטינקטיבי להביא מבחוץ, דרך הספורט, את מה שהוא איבד בתחום הדת. כמובן, אין לי כל כוונה לנאום בעד או נגד הספורט; ואני משוכנע שהוא יוכל להמשיך להתפתח בסופו של דבר בצורה בריאה. אבל בעתיד הספורט יתפוס מקום אחר בחיי האדם, במקום שהוא יהיה, כמו היום, תחליף לחוויה הדתית. דברים אלה יכולים להישמע כיום פרדוקסליים. אבל דווקא מפני שבתרבות המודרנית אנו נתפסים במלכודות רבות כל כך, בזרמים מנוגדים כל כך רבים, האמת יכולה להישמע כמו פרדוקס.

מאפיין נוסף של התרבות הנטורליסטית-אינטלקטואליסטית קשור לעובדה שבמקום לתמוך בחיים, היא מובילה בכל מקום לסתירות שהורסות את הנפש. החשיבה האינטלקטואליסטית מתבלבלת, נתפסת בכל מיני רשתות כאוטיות של רעיונות סותרים, והאדם נשאר לא מודע לבלבול השולט בו. הוא פשוט לא שם לב לדבר הזה.

לדוגמה, האינטלקטואליזם המודרני מתלהב מאוד מהעובדה שאצל הילד ניתן לראות היום מעין תחייה של מצב פראי, ברברי, של האנושות כולה. האנושות התקדמה מימי קדם ועד לימינו, ממצב של פראיות פרימיטיבית, של ברבריות, למצב של ציביליזציה. הילד חוזר בכל ישותו על משהו ממצב פראי זה. המדען הנטורליסטי המודרני רואה את הילד רק כך: הוא רואה את אפו של הילד, עם הנחיריים הצרים יותר, העיניים במרחק מסוים זו מזו – העיניים יותר מרוחקות זו מזו מאשר מאוחר יותר – הוא רואה את הקימור המיוחד במבנה המצח, את צורת הפה, והכול מזכיר לו את המצב הפראי, הברברי. הילד נראה לו יצור פראי.

אבל מצד שני, האדם המתורבת המודרני חווה נוסטלגיה בסגנון ז’אן-ז’אק רוסו,^[4] דבר אשר סותר בצורה משונה את מה שתיארנו קודם. הוא היה רוצה שהחינוך הפיזי והמוסרי יחזיר את האדם למצבו הטבעי. רק שהאדם המודרני שקוע באינטלקטואליזם, והאינטלקטואליזם בחשיבה מוביל ללוגיקה, להיגיון. האדם המודרני רואה שבחינוך קיים חוסר היגיון רב, והוא רוצה להביא הגיון לחינוך. הוא רוצה לבנות את החינוך על בסיס העקרונות של ההיגיון. אבל זה לא עובד מול ישות הילד. לאדם המודרני נראה שזה טבעי שהדברים יתפתחו בהתאם להיגיון. אבל אין זה עובד כך אצל הילד. אם ניזכר בזמנים הברבריים, בזמנים שאותם מחייה ישות הילד – על פי התפיסה של האדם המודרני – אי אפשר לומר שהברברים השתמשו בחייהם בחשיבה הגיונית במיוחד, במובן המודרני של המושג!

האדם המודרני מאמין באשליה שהוא חוזר לטבע, אבל למעשה הוא רוצה להביא גישה הגיונית לחינוך הילד, שאמור להיות יצור פראי, גישה זרה לחלוטין לטבע הילד. קיימת סתירה גדולה בין המסר של רוסו לבין האינטלקטואליזם. השאיפה לחזור לטבע, לחיות בהרמוניה עם הטבע, אינה עולה בקנה אחד עם ההשקפה האינטלקטואליסטית. כאשר הוגה הדעות המודרני האינטלקטואליסטי מגיע לנושא חינוך הרצון, אז הוא מאבד לגמרי את הקשר עם המציאות. על פי דרך החשיבה שלו, הוא מאמין שאת הילד חייבים ללמד, קודם כול, את מה שמביא תועלת בחיים, שיש לחנך את הילד להיות מועיל. והוגה הדעות המודרני האינטלקטואליסטי מגלה כל הזמן שאנשים לובשים בגדים לא פרקטיים, לא מועילים, שהם מקדישים את זמנם לעיסוקים שאינם מקדמים שום מטרה מועילה. הוא טוען שבחינוך עלינו לחפש את הדבר המועיל כדי לחזור לטבע. מנקודת מבט זו, החינוך של הבנות זוכה במיוחד לביקורת נוקבת מצד אלה שרוצים להוביל לרפורמות בחינוך.

אנו מוצאים את עצמנו שוב מול חידה: האם הברברים, שכביכול מופיעים מחדש אצל הילדים, חיפשו את מה שמביא תועלת? אין ספק שלא. הוגה הדעות המודרני האינטלקטואליסטי חש שמצד אחד הוא חייב לחפש את ההיגיון בתחום החשיבה, בתחום הרעיונות, ומצד שני בתחום הרצון, את מה שמועיל. אבל לפי מה שאנו לומדים מהארכיאולוגים, הברברים, שכביכול קמים לתחייה בילדים, לא ממש חיפשו את ההיגיון בחשיבתם, אלא סיפקו את צרכיהם החיוניים בצורה אינסטינקטיבית.

מה באמת עניין אותם? הקישוט. הבגד לא הופיע כדי לספק את צרכי האדם, אלא מתוך שאיפתו להתקשט. כל מה שאיש הפרא לבש, או מה שהוא לא לבש, אלא צייר על גופו – וזה עוד משהו שמעיד על חוסר התועלת שבדבר – כל זה מראה שהוא לא פעל מתוך היגיון, מתוך מה שצודק או נכון, מתוך מה שמועיל, אלא מתוך הרצון לקשט, לעשות משהו יפה, כמובן כפי שהוא הבין אז מהו יופי.

בעצם, זה מה שאנחנו רואים אצל הילד. כאשר מישהו חושב בצורה אינטלקטואליסטית חד-צדדית, וחשיבה זו מובילה אותו להיגיון, למה שנכון ולמה שמועיל בחיים המעשיים, ומצד שני שואף לחזור לטבע על פי קריאתו של רוסו, באותו רגע הוא נמצא בסתירה מוזרה. למעשה, הוא רוצה לכפות על הילד את מה שהוא, כמבוגר, חושב מתוך האינטלקטואליזם שלו שהוא הגיוני, מועיל ונכון. רק שהילדים באמת שואפים לחזרה – אבל בצורה שונה מאשר רוסו – לחזרה למה שדקורטיבי, למה שעבורם אינו מהווה ביטוי של הטוב או המועיל, אלא ביטוי של היופי.

אם נראה באור הזה את הפגמים ואת הסתירות של החיים המודרניים, אולי תעלה השאלה הבאה: למה בעצם קשורים הפגמים והסתירות האלה? אם נבחן שאלה זאת בלי דעות קדומות, נצליח בהדרגה להכיר בעובדה שהחשיבה האינטלקטואליסטית-נטורליסטית לא יכולה שלא לפתח ראייה חד-צדדית אודות האדם עצמו. היא אינה לוקחת בחשבון את מכלול ישות האדם, את מכלול חיי האדם, אלא רק צד אחד של חיי האדם. היא לוקחת בחשבון רק את החיים במשך היום, את מצב הערות, ואינה מסוגלת לראות שהחיים השלמים של האדם כוללים למעשה באותה המידה הן את מה שמתרחש בין ההירדמות להתעוררות, והן את מה שמתרחש בין ההתעוררות להירדמות. כמובן, אפשר להעיר שהחשיבה המודרנית האינטלקטואליסטית-נטורליסטית חוקרת גם את חיי השינה, ושקיימות כל מיני השערות מעניינות על מהות השינה, על מהות החלימה; אבל כל זה מבוסס אך ורק על נקודת המבט של האדם הער ולא של חוקרים המסוגלים להיכנס לתחומי השינה.

במצב הערות, האדם רוכש ידע, חווה חוויות, ומשתתף באופן פעיל בקיומו. מצד שני, במצב של שינה, האדם מאבד את תודעתו הרגילה. לכן הוא יכול לבחון את השינה רק כפי שהוא רואה אותה מנקודת המבט של מצב הערות, אבל הוא לא יכול להבין אותה מבפנים, באופן בלתי אמצעי, בעזרת תודעתו הרגילה. הכרת החיים במלואם דורשת שלא נסתפק בידיעת הדברים בצורה מופשטת, אלא שנהיה מסוגלים להיות לגמרי בתוכם. הוגה הדעות המודרני האינטלקטואליסטי, אם הוא מספיק רציני ומשוחרר מדעות קדומות, לא יכול שלא לחוות רגשות של פליאה והתפעלות לגבי חיי השינה, אבל הוא לא יכול להתעלות מעבר לפליאה ולהתפעלות, כמו שהפילוסופיה היוונית, למשל, דרשה שהאדם יעשה כאשר מדובר בהשקפת חיים. כאשר מדובר בהשקפת חיים, כך אמרה הפילוסופיה היוונית, הכול מתחיל בהתפעלות מול העולם, בפליאה מול התופעות שפוגשות אותנו. אבל זאת רק ההתחלה. לאחר מכן חייבים להמשיך להתקדם, חייבים להתקדם מהפליאה וההתפעלות להכרה, לידע. האדם המודרני, עם האמצעים העומדים לרשותו, אינו יכול לעשות זאת בהקשר של חיי השינה והחלימה.

הצעד הראשון שיש לעשותו כדי להתקדם לעולם העל-חושי אינו קשור למאמץ לרכוש הכרה על-חושית כשלעצמה, אלא לבניית גשר בין ההכרה הרגילה, הפיזית-חושית, לבין ההכרה העל-חושית. את זאת ניתן לעשות אם מרחיבים באופן חי את הכישורים ואת היכולות שאותם רכשנו דרך התבוננות בתופעות של העולם הפיזי-חושי כך שהם יכללו גם את מה שנכנס לחיים הרגילים מתוך חיי השינה והחלימה. אין ספק שהאדם המודרני יודע להתבונן בתשומת לב. אך אין זה מספיק רק להתבונן. אם רוצים להגיע למהות הדברים, יש להפנות את ההתבוננות באופן מסוים, לכיוונים מסוימים.

מספר דוגמאות יראו לכם כיצד יש לקיים את ההסתכלות בהקשר של הצד האחר הזה של החיים אשר מקרין לתוך חיי היום, צד שבדרך כלל לא נכון להסתכל בו מאותה נקודת המבט כמו שמסתכלים בחיי הערות הרגילים.

כמובן, עדיין קיימים אנשים שקולטים את ההבדל בין ערות לשינה, אבל מדובר רק בתחושה עמומה ומעורפלת. ישנם אנשים שמתוך הלך נפש נאיבי קיימת אצלם מודעות מסוימת לעובדה שהאדם שונה בחיי הערות של היום ממה שהוא במהלך השינה. כאשר, למשל, מנסים להסביר לנפשות נאיביות אלו שאין תועלת בשינה, שהשינה המרובה אינה אלא בזבוז זמן וביטוי לעצלנות, הן לעיתים קרובות אומרות: כל עוד אתה ישן, אתה לא חוטא. הן מנסות לומר שמהרגע שבו האדם נרדם ועד שהוא מתעורר, הוא שונה לחלוטין ממה שהוא בפרק הזמן בין ההתעוררות להירדמות, כאשר הוא יצור חוטא. בראייה הנאיבית הזאת קיים אינסטינקט בריא מאוד.

נוכל להגיע לבהירות ולדעת מה בדיוק מתרחש בתחום זה רק אם נבנה את ההסתכלות שלנו בצורה נכונה. למשל, הייתי אומר את הדבר הבא: לחלקכם – אולי לכולכם – היו חלומות שבתכנים שלהם מזכירים את החיים החיצוניים, הפיזים-חושיים. לדוגמה, מישהו יכול לחלום שהוא הולך לאורך גדת נהר, ושהוא חייב לחצות את הנהר. בחלום הוא מחפש סירה. הוא עובר קשיים רבים עד שהוא מוצא סירה. ברגע שהוא מצא סירה ומתחיל לחתור – זה יכול לקרות בחלום – הוא צריך להשקיע מאמץ רב כל פעם שהוא מושך במשוטים. בחלום הוא חש את כל הקושי שבחתירה. לבסוף הוא מגיע לצד השני של הנהר באותה הדרך שהדבר יכול לקרות בחיים הרגילים.

ישנם הרבה חלומות כאלה שלפחות מבחינת התוכן מזכירים דברים שקורים בחיים הפיזיים-חושיים. אבל אתם בוודאי תכירו גם סוג אחר של חלומות, חלומות שאינם זיכרונות מהחיים הפיזיים-חושיים, כמו החלום הבא, למשל: מישהו חולם שהוא הולך לאורך גדת נהר, ושעליו לחצות את הנהר. הוא חושב בחלום על מה עליו לעשות ולבסוף פשוט פורש את כנפיו ועף לצד השני. אי אפשר לומר שזה זיכרון מהחיים הפיזיים-חושיים, מפני שבחיים הפיזיים-חושיים בני תמותה רגילים אינם חוצים נהר בדרך זו, לפחות ככל שידוע לי. כלומר, בחלום הזה מדובר במשהו שהאדם אינו עושה באמת במציאות הפיזית-חושית.

אם בוחנים בתשומת לב את הקשר בין השינה, החלום, לבין החיים הערים החיצוניים-פיזיים, נגלה משהו מעניין מאוד. אם נתבונן בצורה מדויקת מאוד בתחום זה, נגלה שאחרי שחלמנו חלום שבו אנחנו פוגשים את כל הקשיים והבעיות של חיי היומיום, חלום שמהווה זיכרון של החיים הפיזיים-חושיים, אנחנו קמים עייפים. כאשר אנו מתעוררים, הגפיים שלנו כבדות וכל היום אנחנו נשארים במצב זה של עייפות. כלומר, כשאנו מתעוררים מחלום שמשחזר את המציאות הפיזית-חושית, אנחנו נחלשים בחיים הרגילים בזמן הערות. שימו לב כעת איך פועל חלום שאיננו זיכרון מהחיים הפיזיים-חושיים: כשאנו עפנו בחלום, כשחצינו נהר בקלות בעזרת הכנפיים, שכמובן אין לנו בחיים הפיזיים, נקום במצב רוח טוב, רעננים, עם גפיים קלילות. עלינו לשים לב להבדלים כאלה באופן שבו פועלים חיי החלום וחיי הערות. עלינו להתבונן בהבדלים אלה בצורה מדויקת באותה המידה כמו שאנו רגילים להתבונן במתמטיקה או פיזיקה. בתחומים אלה כמו המתמטיקה והפיזיקה, אנחנו יודעים היטב שלא היינו מגיעים לתוצאות אילו לא היינו מתבוננים בדברים בצורה מדויקת ובקפדנות. אבל בתחום השינה והחלומות, התחום שאנחנו מדברים עליו, אנשים לרוב אינם מתבוננים כך בדברים; וכתוצאה מכך, לא מתקבלות תוצאות מספקות, ולא נוצרים גם אימפולסים שיובילו להמשך התקדמות בחיים ובהכרה.

לא מדובר רק בעובדות בודדות שנדמה לנו שמאשרות את מה שתיארנו קודם. ככל שמעמיקים בהתבוננות במציאות, אנו רואים שקיים קשר אמיתי – שאנו יכולים לחוש באופן אינסטינקטיבי – בין מה שקורה בחיי השינה למה שקורה בחיי הערות. אדם יכול לחלום, למשל, שיש מולו כל מיני מאכלים מעוררי תיאבון, והוא אוכל מהם הרבה, ובהנאה רבה. לרוב נשים לב שאם אכלנו בחלום, אנחנו מתעוררים ללא תיאבון, אולי עם כאב בטן, ולא נוכל לאכול שום דבר בכל אותו יום. ולהיפך, אם בחלום דיברנו עם מלאך, והיינו באמת שקועים בשיחה הזאת עם המלאך, נראה שבמשך היום הדחף שלנו לאכול יגבר. אין צורך לציין שלאכול בחלום הוא זיכרון מהחיים הפיזיים-חושיים, כי בעולם העל-חושי איננו אוכלים ואיננו שותים. אתם בוודאי תקבלו זאת ללא צורך בהוכחות. כלומר, כאשר אנחנו אוכלים או שותים בחלום, תוכן החלום הוא זיכרון מהחיים הפיזיים-חושיים, בעוד ששיחה עם מלאך – אין הרבה אנשים שזה קורה להם בימינו בחיים הפיזיים-חושיים – הוא אירוע שמבחינת התוכן שלו אינו יכול להיות הד מהחיים הפיזיים-חושיים.

גם אם למישהו יש חשיבה מופשטת יותר, הוא יכול לראות שבשינה מתרחש משהו לגמרי לא ידוע, משהו שלמרות זאת יש לו השפעה על חיי הערות. אי אפשר לומר שבתחום זה האדם אינו מסוגל לרכוש רעיונות מדויקים וברורים מאוד. זהו רעיון מדויק וברור מאוד כשאנחנו מגלים שהחלום אשר מזכיר מציאות מהחיים הפיזיים-חושיים – אותו סוג של חלום שהוא כל כך פופולרי בקרב המשוררים או האמנים הנטורליסטים שרוצים רק לחקות את החיים, שלא רוצים לתת לשום דבר על-חושי להיכנס לחיים – לחלום הזה יש השפעה שלילית על חיי הערות. כלומר, כאשר אנו מביאים לתוך השינה את החיים החושיים הרגילים, יש לחלום השפעה מזיקה והוא עלול לפגוע בבריאותנו. לעומת זאת, כאשר מופיע בחלום משהו שאינו קיים בעולם הפיזי-חושי, משהו שהאדם חסר הידע מבטל בלעג כשייך לתחום ההזיות, לתחום המיסטיקה, משהו שאדם רציונאלי-אינטלקטואליסטי לא יכול לתפוס בחשיבתו, דווקא חלום כזה יגרום לנו להיות רעננים, בעלי מצב רוח טוב, בריאים. אנחנו יכולים לשים לב להשפעות המוזרות שיש למה שמתרחש בתוך האדם בין ההירדמות ליקיצה על חיי הערות הרגילים. ניתן בהחלט לשים לב להשפעה של החלימה והשינה על חיי הערות.

אנו כבר יכולים לומר שבזמן שהאדם ישן בוודאי מתרחש בו משהו שאינו תלוי בגוף, משהו שאנו רואים את השפעותיו באורגניזם הפיזי של האדם. החלום, החוויה שאותה האדם חווה במצב לא רגיל, ללא התודעה הרגילה שלו, הוא זה שמשפיע על חיי האדם בצורה כל כך מפתיעה מבחינת התודעה הרגילה. ככל שתאספו דוגמאות רבות יותר, תגלו בצורה ברורה יותר שקיים קשר אמיתי בין מצב השינה למצב הערות.

אם נפנה כעת את תשומת ליבנו לחלום, נראה מיד שהוא שונה במהותו מהתכנים הנפשיים של חיי הערות. בחיי הערות, באמצעות הרצון שלנו, אנחנו יכולים לחבר או להבדיל בין רעיונות כרצוננו. איננו יכולים לעשות זאת בחלום. תמונת החלום, כמו התופעות האובייקטיביות, נארגות ללא קשר עם רצוננו. בחלום, פעילות הנפש שמתרחשת בחיי הערות משתתקת, הופכת לפסיביות.

אם אנחנו בוחנים את החלום מעוד נקודת מבט, אנו נראה שהוא יכול לחשוף, בצורה משונה, היבטים נסתרים בישותנו. למשל, שימו לב להתייחסות שיש לכם לפעמים בחיים מול אדם מסוים, שאותו אתם שופטים על פי שיקולים מסוימים. אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לתת לכל מעמקי הנפש, לכל הסימפתיות או האנטיפתיות שלכם, לעלות למודעות. שיפוטכם יכול להיות מושפע מעובדות שונות, כמו, למשל, שלאותו אדם יש מעמד מסוים בחברה; כלומר, בחיי הערות אתם מגבשים דעה מסוימת לגביו. לעומת זאת, בחלום יכול לקרות דבר לא צפוי: אתם נמצאים מול אותו אדם, ומתחילים להכות אותו, דבר ששונה מאוד מהדעה שגיבשתם עליו בחיי הערות, אבל למעשה חושף את הסימפתיות והאנטיפתיות העמוקות שאינכם מרשים לעצמכם לקחת בחשבון בחיי הערות, אבל החלום חושף אותן, כמו בדרך של קסם, בתמונות המופיעות מול נפשכם. אימפולסים שהאדם אינו מכיר בהם בחיי הערות, אבל הוא נושא בתוכו, מופיעים מול נפשו דרך החלום בצורת תמונות, בעזרת הדמיון הלא מודע. זהו דבר שיחסית קל לשים לב אליו. אבל אם, מצד שני, היינו מתבוננים יותר מקרוב בשינויים במצב הרוח, בגחמות פתאומיות, בעליזות בלתי מוסברת, שאין להם כל סיבה באירועי החיים הרגילים, היינו מגלים, בתנאי שלא נשכח את החלומות שלנו, שהם אלה שגרמו לנו למצב הרוח או לעליזות; בלא-מודע, מתגנבות לתוך מצב הרוח שלנו אותן חוויות שעברנו בין ההירדמות להתעוררות ושאותן החלום יכול לחשוף. אי אפשר להבין את החיים בשלמותם אם איננו לוקחים בחשבון את ההיבט השני של החיים, ההיבט שמתרחש בין ההירדמות ליקיצה.

כל ההשפעות האלה מתרחשות מבלי שהאדם ישתתף בהם באופן פעיל. אבל אנחנו יכולים להפוך את מה שקורה בצורה לא רצונית, לא מודעת, לפעילות מודעת לגמרי, כמו הפעילות המתמטית או המדעית. ואם נעשה זאת, אנו עולים מהתחום הבלתי מוגדר שאותו אנו רואים כאשר אנו חוקרים את השינה מנקודת המבט של חיי הערות, למה שנוכל לפתח במודעות מלאה, כאימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה.

רק דרך שלוש היכולות העל-חושיות האלה ניתן לרכוש ידע אמיתי אודות ישות האדם. את מה שהעולם מראה לנו כאשר הוא מציג בצורה מעורפלת את חיי השינה, ניתן לפתח ולהרחיב באופן מודע דרך השיטות שקיבלנו הודות לאנתרופוסופיה, שיטות שאנחנו משתדלים לתרגל כדי לרכוש ידע אמיתי אודות האדם והעולם.

————————————————————————————————–

1. Charles Darwin, 1809-1882 :

   “מוצא המינים באמצעות הברירה הטבעית,” לונדון 1859.

   “מוצא האדם,” לונדון 1871.

   “הבעת הרגשות אצל האדם ובעלי החיים,” לונדון 1872. ↑

2. Ernst Haeckel, 1834-1919 “חידת היקום”, 1899. ↑
3. Emil Du Bois-Reymond, 1818-1896 – “דרווין נגד גליאני”, 1876, נאום שניתן באסיפה הציבורית של האקדמיה המלכותית של המדעים מפרוסיה, לציון יום השנה ה-230 לפטירתו של לייבניץ. ↑
4. ז’אן-ז’אק רוסו Jean-Jacques Rousseau 1712 –1778, פילוסוף, סופר, תיאורטיקן פוליטי, מלחין ותיאורטיקן של החינוך מז’נבה, שפעל בעיקר בצרפת. ↑