רודולף שטיינר

דורנאך שוויץ, 1922-1923 GA348

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דמייל

לספר המלא הכולל הקדמה של מריה שטיינר: ראו כאן

הרצאה 4 2.12.1922

בלוטת התריס וההורמונים. מבחני שטינאך. טיפולים להתחדשות מנטלית ופיזית

ד"ר שטיינר: רבותי, מישהו מסר שאלה כתובה בנוגע לבלוטת התריס.

שאלה: בלוטת התריס עלולה לגדול וכאשר קורה הדבר מתהווה זַפֶקֶת. ומשום שזפקת עלולה להפעיל לחץ על קנה הנשימה ולגרום על ידי כך לבעיה בוצעו ניתוחים בבלוטה זו שהפונקציה שלה בלתי ידועה. מיד לאחר הניתוח נצפתה תופעה מוזרה. אנשים שכל בלוטת התריס שלהם סולקה גילו שינויים הן פיזיים והן מנטליים. הגדילה פסקה, הגפיים התארכו וההזעה חדלה. כשנוכחו לדעת מהו הגורם לכך ביקשו לרפא את הליקויים על ידי האכלת האנשים הסובלים בבלוטות תריס שנלקחו מעגלים או מאיילים מסורסים שזה מקרוב נשחטו. התוצאה היתה מדהימה. כל התוצאות השלישיות התמעטו. אולם לתוצאות אלה היו חיים קצרים ותוך שבועות אחדים חזר המצב לקדמותו. אף קיבת החולה מרדה. ואז החדירו לגרון חלקים מבלוטות תריס ושוב היו התוצאות מדהימות, ברם, חזרו והופיעו סימני הרעה מתגברת והולכת. הזריקות שהוזרקו מתמצית של בלוטות תריס לא הוכתרו ברוב הצלחה. חֶברה אנגלית הגיעה לתוצאות מפתיעות בטבליות מסוימות ואפילו במקרים של קירְטֶנֶת וניוון. הפסקה קצרה בשימוש בהן הפכה על פיו את תהליך ההחלמה. מה אפשר לצפות משימוש ממושך בטבליות אלה?

ד"ר שטיינר: רבותי, אם תיקחו בחשבון את מה שכבר דנו בו כאן, יהיה לאל ידכם להבין עניין זה כהלכה. אתם יודעים שעד לפני 70 שנה בקירוב, עד לאמצע המאה ה-19 לערך, לא ניתנה שום משמעות מיוחדת לבלוטת התריס הממוקמת כאן בחזית הצוואר. חשבו שדומה היא למעי העיוור או לאיזשהו איבר אחר שהיו להם תפקידים אצל אבותיו של האדם, אך אין זקוקים להם עוד. בקיצור – לא ניתנה כל חשיבות לבלוטה זו. לאחר מכן שמו לב שלניוון של הבלוטה עם התהוות הזפקת אפקט מיוחד גם על הכושרות המנטליים. מהלכה וגידולה הפתולוגיים נחקרו אצל קְרֶטִינִים, כלומר אצל בני אדם מפגרים ובעלי ליקויים מנטליים. ניתן לראות שבאזורים גיאוגרפיים מסוימים לקו אנשים הן בזפקת והן בפיגור מנטלי, ידוע הדבר באירופה שבהלברשטט יש לחלק האוכלוסייה המפגרת זפק כה גדול עד כי בכמה מקרים התפשט זה עד הכתפיים.

בתחילה חשבו שאם לגדילה הפתולוגית של בלוטת התריס השפעה ניכרת כזאת על הכושרות המנטליים, יש לסלק אותה בניתוח. כך חושבים כיום. מגלים העדפה רבה ביחס לניתוח משום שנעשתה התקדמות משמעותית בשיטות הניתוח במאה ה-19, זה נעשה לאספקט החשוב ביותר של הרפואה, שראוי ביותר להכרה. המחשבה הראשונה היא זו של סילוק איברים אלה שלכאורה אין להם שום חשיבות. זהו התהליך במקרה המעי העיוור. הוא מסולק דרך ניתוח כשמגלה הוא סימנים פתולוגיים כלשהם. אורח חשיבה זה מתעלם ממשהו שמדגיש אני שוב ושוב כאן. הלא תזכרו שכאשר מתבוננים אתם באדם בכללותו אתם שמים לב תכופות לכך שמצוי משהו בתהליכים מסוימים אצל הילד שהאפקטים שלו מופיעים הרבה יותר מאוחר ואפילו בגיל מתקדם. הדעות הרפואיות המקובלות עוסקות אך ורק במה שנדרש כרגע. ועל כן נוקטים בצעדים שנראים מועילים ביותר ברגע נתון, אך לא מוקדשת שום תשומת לב למהלך ההתרחשויות בעתיד. קשה לשפוט עניינים אלה באורח מקיף משום שאם אין מנתחים מיד חולה שמראה סימני דלקת המעי העיוור, למשל, הוא עלול למות בהקדם, ואז כמובן שהרופא נמצא אשם בכך. הנקודה כאן היא לחקור ולמצוא אמצעים אחרים, שלא דרך ניתוח, כדי לפתור בעיות אלה. מוכרת לכם האופנה בימים אלה של שילוח הצעירים ברגלים יחפות וחשופות עד כמה שאפשר ואפילו עד גובה הברך. ובכן, הרגל זה תורם לניוון המעי העיוור. כמובן, שכאשר לוקה המעי העיוור בדלקת יש לסלקו מיד, אולם כאשר רואים אתם את הדברים בהקשר הנרחב יותר שלהם, אתם יודעים כיצד יש למנוע התהוותן של בעיות כאלה. אמת הדבר ונכון שלבלוטת התריס משמעות רבה והשלכות חשובות לכל האורגניזם האנושי. כפי שאמרתי היו הבריות מודעות לכך מהמחצית השניה של המאה ה-19 ואילך. הן ידעו שבלוטת תריס שאינה מתפקדת כראוי אינה מאפשרת לפעילויות מנטליות להשתמש כיאות בגוף. למעשה קורה כל מה שהתייחסנו אליו בשאלה זו אם מאפשרים לחלק מהבלוטה להישאר ואז חל שיפור מה במצבו של החולה. הוא משתחרר מהגידול והמנטליות שלו אינה נסוגה. אך כאשר מסלקים את כל התירואיד ולא נשאר ממנה דבר, נעשה החולה מפגר יותר מקודם. נוכחו לדעת מכך שאפילו לבלוטת תריס חולה חשיבות לכושרות הנפש והרוח של האדם. הפרשת התירואיד ניתנת לחולים בדרכים שונות. דרך אגב, הנוזל שמכילה בלוטה קרוי: הפרשה. זריקות של סובסטנציית התירואיד יכולות להסב להגברת נוזל התירואיד בגוף אולם שיטה זו אינה גורמת לשיפור ממושך. מערך הגוף אינו מגיב כנראה באורח חיובי למה שניתן לו בדרך זו. עד כה הושגו התוצאות הטובות ביותר על ידי הכנסת נוזל התירואיד בצורת טבליות אלה הנספגות על ידי מערכת העיכול. החדרת סובסטנציית התירואיד לתוך הקיבה ומכאן שלתוך זרם הדם, מחדירה לגוף את הפרשותיה של בלוטה זו. ריפוי זה מוכיח שהגוף זקוק להפרשה זו. הוא מראה אף זאת, שכאשר מתפקד התירואיד כשורה עוברת הפרשתו לתוך הדם בכמויות מזעריות וחודרת לתוך כל הגוף. אם מוכנסת הפרשת התירואיד לתוך הקיבה ולא הישר לתוך הגוף, מפלסת היא לה דרך לתוך זרם הדם, אך מבינים אתם כמובן, שהכנסת תירואיד דרך הקיבה היא אפקטיבית רק כל עוד נכנסת היא אל מחזור הדם. אם מפסיקים את השימוש בטבליות תרד ותלך כמות התירואיד בדם. ועל כן חייבים אנשים שמקבלים את סובסטנציית התירואיד בדרך זו לנוטלו באורח מתמשך והולך. ואז נשמרת האפקטיביות שלו.

אכן, אפשר לומר, שדבר זה מביא ראיה של ממש למטריאליזם הואיל ואנו רואים שעלינו להחדיר סובסטנציות מסוימות לתוך האדם כדי להגביר את כושרותיו המנטליים. אותו הדבר כוחו יפה כאשר הסובסטנציה מיוצרת בתוך הגוף כפי שקורה עם הפרשת התירואיד. על ידי בחינה מדוקדקת של כל הניסויים הנערכים בשטח זה אנו מגלים דבר נוסף.

בלוטות התירואיד גדולות למדי, כפי שייתכן ואתם יודעים, וממוקמות הן בחזית הצוואר. בתוכן מצויות בלוטות קטנות רבות בצד ימין ובצד שמאל ואין הן גדולות יותר מראש סיכה. הן מפרישות סובסטנציה שנוצרת גם בחלקים אחרים של הגוף. כך נפרשות באורח דומה אך לא זהה, סובסטנציות על ידי בלוטות קטנות בחלקים שונים של הגוף. על אף ששונה היא מהסובסטנציה שנוצרת בבלוטות הקטנות של התירואיד נפרשת סובסטנציה כזאת, למשל, בבלוטות האדרנלין. בלוטות מזעריות כאלה מצויות גם בחלקי גוף אחרים, ובמילים אחרות – הגוף מכיל שרידי סובסטנציות המופרשות בחלקיו השונים. סובסטנציות אלה קרויות בשם: הורמונים. הורמון כזה שחודר לגוף בכמויות מזעריות מצוי אף בבלוטות הזעירות שבתוך התירואיד.

תוכלו לצייר לעצמכם את הדבר הבא: אם תוציאו דג מהסביבה המימית שלו הוא ימות הואיל ואין הוא יכול להתקיים באוויר. כך יכולות בלוטות הורמונאליות אלה, שדומות לאורגניזמים חיים זעירים, להתקיים אך ורק בתוך התירואיד, שמטרתו הממשית היא לספק מקום שבו תוכלנה לתפקד. כשמסלקים את התירואיד על ידי ניתוח נשלל הגוף מההורמונים שהוא יוצר. אם מסולקות בלוטות מזעריות אלה יחד עם התירואיד תהיה הערכת הסיכויים שלילית, אך אם יישאר די תירואיד המצוי בהן כי אז לא יהיה מצב העניינים בכי רע. חייב להישאר די ממנו כדי לאפשר לכמה מבלוטות קטנות אלה להמשיך ולתפקד. כאשר נכרתת כל בלוטת התירואיד מסולקות גם הבלוטות יוצרות ההורמון ודבר זה רוב נזק בו. ניתוח פחות קיצוני שאינו מסלק את כולן נחשב למוצלח. עדיף, אם כן, שיסולקו חלקים גרידא מהתירואיד, יש להרשות לבלוטות ההורמונים להישאר. אך אם ממירים את ההפרשה מהכמות החסרה של סובסטנציית תירואיד שבתוך בלוטות אלה בטבליות, כך שהדם יקבל את מה שהוא זקוק לו מהן וכן ממעברו דרך הבלוטות שנשארו, יש לקוות שמצבו הכללי של החולה ישתפר. העניין מסובך למדי ורב תלוי באופן יצירת הפרשת התירואיד. כאשר ניסוי זה מבוצע באייל מסורס שבו מסלקים חלק בלבד מהתירואיד, כשמשאירים את החלק שמכיל את הבלוטות ההורמונאליות, מגלים שלהפרשה אין את הערך הרפואי שהיה יכול להיות לה אילו נותחה הבלוטה כולה. כאשר מסירים את כל הבלוטה הרי שההורמון שנוצר על ידי הבלוטות ההורמונאליות בצירוף הפרשת התירואיד חודר לדם וניתן להשיג מכך תמצית אפקטיבית. אולם, אם מסלקים חלקים בלבד מהתירואיד של האייל המסורס כשמשאירים את הבלוטות ההורמונאליות, תהיה התמצית התירואידית פחות אפקטיבית. ואז טבליות כאלה לא תפעלנה כמו שצריך. כך רואים אתם שלא הכל תלוי בבלוטת התירואיד כמות שהיא. מטרתה אך להזין את הבלוטות ההורמונאליות הקטנות, אשר כפי שיכולים הנכם לתאר לעצמכם לא התגלו במשך זמן רב. בהיותן מזעריות כל כך, כיצד יכלו לשים לב אליהן?

מכל זה תוכלו להבין שבריאותו של האדם דורשת מן הסתם סובסטנציות מסוימות. עליכם פשוט להיזכר, שכושרותיו המנטליים אף משתנים בשתותו יין למשל. מתהווה עליצות משתיית יין, אך אחר כך עלולים פני הדברים להשתנות. ביום המחרת מצב רוחו בדרך כלל מנוגד לעליצות! כך הדבר ביחס לסובסטנציה זו שמכילות הבלוטות ההורמונאליות ואשר נדרשת בכמויות מזעריות בכל גופו של האדם. הוא משתמש בסובסטנציה זו ואף בעלי החיים זקוקים להם. ניתן לבצע רבות כשפועלים בסובסטנציות כאלה באורגניזם.

לאחרונה גרם הדבר לבחינה מעמיקה יותר של סובסטנציות עדינות אלה. מהי התשתית לכוח הפעולה של סובסטנציות כאלה כגון הללו המופרשות על ידי הבלוטות ההורמונאליות? רבותי, אתם תוכלו להבין זאת אך ורק אם תכירו בכך שהגוף נתון באורח מתמשך והולך לתהליכי ניוון. זוהי מיוחדותו של האורגניזם שסובסטנציות מזיקות נוצרות בו ללא הרף. הסובסטנציות המופרשות על ידי הבלוטות ההורמונאליות מנטרלות את האפקט ההרסני של רעלים אלה הנוצרים בגוף. זוהי תופעה מעניינת ביותר שתהליכי חיים כוללים בהם הרעלה מתמשכת והולכת של האדם בידי עצמו, ובאמצעות בלוטות קטנות אלה מנוטרלים ללא הרף האפקטים של הרעלים. טלו את דוגמת הבלוטות האדרנליות. כאשר בלוטות הורמונאליות קטנות אלה פועלות כשורה נראה האדם כפי שכולכם נראים. אולם כאשר אין הן פועלות כיאות הופך גוון עורו לחום, לחום צהבהב. נגע כזה קרוי מחלת אַדיסון, על שמו של ד"ר אדיסון שהיה הראשון שהבחין בכך. פעם היה לנו חולה, שהיה חבר בחברה שלנו ואשר ביקש כאן מרפא. גוון חום זה וכהות העור נגרמים על ידי סובסטנציות מזיקות מסוימות בגוף שאינן מנוטרלות על ידי אותן סובסטנציות הנוצרות נורמלית על ידי הבלוטות האדרנליות. וכן נגרם פיגור מנטלי עקב חוסר בסובסטנציות שמייצרות באורח נורמלי הבלוטות ההורמונאליות של התירואיד.

כשהם נקלטים פנימה בטבליות מועברים אל הגוף הורמונים שפועלים כסותרי רעלים (אנטיד'וטים) והאפקטים שלהם גורמים לרופאים לתת תשומת לב מעמיקה לכל התחום הבעייתי הזה. מעניין הדבר ששאלה זו מתעוררת אף בהקשר לתיאוריה של שטינאך והיות ותיאוריה זו קשורה במידת-מה לנושא שלנו יהיה זה מהראוי להתבונן בשניהם יחד. התיאוריה של שטינאך בערך בת 10 כעת. לפני 10 שנים בקירוב שלח פרופסור בווינה דיווח מהניסויים שלו לאקדמיית המדעים. דיווח זה הידוע כעת כתיאוריית שטינאך מבוסס על העובדה שהגוף מוחדר ללא הרף בהורמונים תוצרי בלוטות מזעריות. מעניין שהגוף נראה כמורעל ללא הרף על ידי איבריו, אך בלוטות זעירות, הממוקמות בכל מקום במערך הגוף, יוצרות סמי-נגד. החל מהצוואר יש לנו את הבלוטות ההורמונאליות של התירואיד המאפשרות לנו לדבר במקום לגמגם, ולקשר מחשבות לדיבורנו. ההורמונים הנוצרים בבלוטות האדרנלין מונעות את התכהות עורנו והן מבטיחות את בהירותו. וכן פולטות בלוטות הורמונאליות מאיברי הרבייה כמויות קטנות של נוזל עדין. בלוטות אלה, מאיברי המין, מצויות הן אצל בעלי החיים והן אצל בני אדם, הן אצל הזכר והן אצל הנקבה. הן מפותחות מעט בלבד אצל הילד אך כאשר הוא או היא מגיעים להתבגרות בגיל 14 או 15, מגיעים הם למלוא התפתחותן. אצל הזכר ממוקמים האשכים או הביצים בכיס האשכים. הם מכילים בלוטות הורמונאליות קטנות שהפרשתן חודרת לכל מחזור הדם בתפוצה מזערית.

ניסוייו של שטינאך מראים שלהורמון מסוים זה התכונה לדיכוי תהליך ההזדקנות. המדענים מתעניינים בהזדקנות מזה זמן רב. וזמן ממושך לפני שנודעה התיאוריה של שטינאך, הוציא לאור מדען פיזיקאי בפריז בשם מצ'ניקוף כמה דברים מעניינים אודות תופעות הזקנה. נקודת המוצא שלו היא שהגוף מרעיל עצמו ללא הרף. הוא מדגיש את העובדה שרעלים מצטברים באורח מתמשך והולך במעיים ושהאדם מזדקן מהאפקט של יצורים זעירים מבעלי החיים או מהצמחים שמייצרים אותם.

ובכן, שטינאך מסיק מסקנה שתהליך ההזדקנות, תהליך התנוונות טבעי ונורמלי לחלוטין זה, ניתן להתמודדות. הוא ערך את ניסוייו בעכברושים בעיקר. המבחנים החשובים ביותר נערכו בעכברושים. במקרים כאלה יש לומר, שניסויים בבעלי חיים אין ליישמם בשלמות בבני אדם. לא כל דבר שמתרחש אצל בעלי חיים, ובמיוחד אצל עכברושים, ניתן להשלכה, ללא הסתייגות, לאדם. ככלות הכל שונה האורגניזם של בעל החיים מזה של האדם ומחובתי לומר – אפילו אם יש לו, למישהו, דעה שממעיטה את ערכו של האדם בהשוואה למשל עם ההיקף העצום של היקום, עם זאת קיים אכן הבדל בין האורגניזם הפיזי של אנוש ושל עכברוש [חולדה].

רוב התוצאות המדעיות הושגו, כפי שאמרתי, דרך ניסויים בעכברושים, המתאימים במיוחד למבחנים כאלה, אתם מבינים, שטווח החיים של העכברוש הוא שנתיים וחצי ולפני מותו הוא מגלה סימני הזדקנות בולטים. עכברושים מהווים יצורים זריזים ותוקפנים למדי וכאשר הם מזדקנים הם ייעשו לעצלנים ולכבדי תנועה. פרוותם נושרת בכמה מקומות והם הופכים קרחים. ובכמה מקומות בגופם פרוותם מתבלה ונהיית מרוטה. וכן מאבדים הם את תאבונם. זקנתם מתבטאת בעיקר בכך שכאשר נועלים זכרים יחדיו בכלוב אין הם נלחמים זה בזה אלא מתבודדים, וכאשר שמים בכלוב הזה נקבה עם עכברוש מזדקן אין הוא מגלה בה עניין.

כמובן שיש להיות זהירים בניסויים כאלה היות והעכברושים רגישים לכל מיני מחלות. על נקלה ייעשו שחפנים, ולעיתים קרובות יהיו נגועים בתולעי סרט [צסטודות] ובטפילי מעיים אחרים. כן נוטים העכברושים למחלות מדבקות. על כן – אם מגלה עכברוש את הסימפטומים שציינתי, יש לבחון אם הם נגרמו על ידי מחלות כאלה או אם מהווים הם סימני הזדקנות. ועל כן חייבים בעריכת ניסויים כאלה בעכברושים, להתחיל במספר ניכר ולבדוק אותם תכופות אם לא לקו בטפילי מעיים. יש לחסל את הללו שפרוותם מרוטה או שאיבדו שיער עקב מחלה. ולבסוף יישארו לכם עכברושים אחדים שהם זקנים באמת.

שטינאך ערך ניסויים בעיקר בעכברושים זכרים. בעכברושים הזכרים המזדקנים שהיו אדישים ובעלי אזורים קרחים בגוף, שאיבדו שיער ולא גילו כל עניין בנקבות, הוא טיפל באורח הבא. כשאינו שרוי בתהליך ההזדווגות מצויה בלוטת המין של הזכר מעל לכיס האשכים. בלוטה זו מפרישה ללא הרף נוזל לתוך תעלות זעירות. אפשר לצייר זאת כך [משרטט]. תעלות זעירות מובילות מבלוטת המין לתוך חבל הזרע שממנו נפלט הזרע. ההורמון של הבלוטה עובר דרך תעלה זו ומתערבב עם נוזל הזרע שנמזג בהורמון. כשבעל החיים צעיר יוצרת בלוטה זו את ההורמון שעובר דרך תעלות אלה (או צינורות הזרע). מהן נכנס הוא לחבל הזרע כך שהזרע שנפלט על ידי הזכר המפרה את הנקבה, מכיל הורמון זה. כמו כן הוא מתפזר בכל הגוף. חלק הארי של ההורמון זורם לתוך חבל הזרע, בה בשעה שהשאר מתפזר בכמויות מזעריות בכל האורגניזם של העכברוש על ידי הדם.

ניטול כעת מקרהו של עכברוש מזדקן ונחלש. התשישות והרפיון של הגוף מתבטאים בכך שאין הוא יכול כבר לשלוט על פעילויות ההפרשה שלו, בכך שאבדה לו השליטה עליהם. בוודאי שמעתם שדבר זה קורה לאנשים שהוצאו להורג, זה קורה כשהגוף מתדלדל. בהזדקן האורגניזם זורמת כמות רבה מדי מהורמון זה לתוך חבל הזרע ומעט מדי ננצר בגוף. הגוף מכיל אז את הסובסטנציות הרעליות של גוף מתקדם עקב חסרונו של הורמון-המין ועל כן חלה אי אפקטיביות מצידו כסם סותר רעלים. דבר זה מסביר את הסיבה העיקרית להזדקנות האורגניזם של העכברוש. הוא מזדקן משום שסובסטנציות רעילות שונות שנוצרות בגוף יכולות לחדור לתוכו.

כשילד מגיע לגיל ההתבגרות נכנסת כמות רבה מהסובסטנציה ההורמונאלית לתוך הגוף. אך לא זה העיקר. הודות לכך שהאורגניזם צעיר ורב עוצמה יש לאל ידו להחזיק בהורמון שהוא מקבל ולאפשר לעודף להשתחרר.

והנה, כשהעכברוש מזדקן, משתחררת כמות רבה מדי של ההורמון. ועל כן קשר שטינאך את התעלה הזעירה בחוט קטן בסוגרו על ידי כך את המעבר מבלוטת המין אל חבל הזרע. ומשום שההורמון לא יכול כעת לעזוב את בלוטת המין הוא נכנס לגוף דרך הדם. האם מבינים אתם כיצד זה פעל? כאשר חוסמים אתם צינור, הנוזל חוזר לאחור. הוא חסם אותו כאן [משרטט], עשה קשר חבישה ועל ידי כך גרם לכל ההורמון לחדור אל הגוף. העכברוש חזר ונהיה מלא חיים ואפילו גידל שיער חדש. כאשר שמו אותו יחד עם נקבות גילה תשוקה מינית ותקף אותן על אף שכבר לא יכל להפרותן היות והניתוח עיקר אותו. כך אכן קרה.

אתם רואים, הדבר פשוט למדי. הגוף המזדקן מאפשר ליותר מדי הורמון להשתחרר, אך הודות לקשר הוא ננצר ותהליך ההזדקנות מתהפך ולו זמנית. מעניין למדי להתבונן כיצד נעשים עכברושים זכרים אלה מלאי חיים וצעירים לאחר שנעשה קישור במקום שציינתי. אפשר לעשות קישורים אלה במגוון-אופנים. האופן שעתה זה שרטטתי מהווה שיטה מסובכת למדי משום שיש לנתח כדי להגיע לנקודה זו. תחילה יש לעשות חתך מבחוץ ואז יש לתחוב חוט סביב התעלה כדי לקשור אותה. נערכים ניסויים גם בדרכים אחרות. ולמשל – השחיתו בעזרת קרני X את האשכים – ובמיוחד אצל בני אדם – כדי לעצור בעד זרימת הורמון המין. ובקיצור, כל המבחנים הללו מתבססים על נצירה בדרך כלשהי של ההורמון באורגניזם. כאן רואים אתם את הדימיון לבלוטת התריס. גם שם זהו עניין להכנסת ההורמון לתוך הדם. כך הדבר ביחס להורמון המין, אלא שכאן נעשה הדבר על ידי סגירת תעלה זו כשלאדם אין שליטה על עשיית צרכיו בגיל זקנה.

שטינאך המשיך ניסויים אלה בהצלחה במשך 10 השנים האחרונות וכיום אפשר אכן לאשר, שמה שהוכח כבר-תוקף אצל עכברים כוחו יפה במידה מסוימת גם אצל בני אדם. ניסויים כאלה נערכים על בני אדם ומושגות תוצאות דומות בשימוש בקישורים או על ידי הכנסת הורמונים של אדם צעיר הישר לתוך בלוטות המין. דבר זה נעשה על ידי זריקות או על ידי הזרקת נוזל הזרע של בעל חיים צעיר הישר לתוך הביצים. במילים אחרות – מנסים בכל מיני דרכים להחזיר הורמון זה לתוך הגוף. תוצאות אכן מושגות, ולמרות שבדרך כלל מגזימים בכך אין להתכחש להן. נערכו ניסויים לא רק בעכברושים אלא גם בבני אדם זקנים תשושים ואז הם חוזרים ומקבלים מידת מה של עלומים. כמובן שהאפקט אינו נמשך זמן רב מדי. הגוף האנושי יכול לחיות מספר שנים מסוים בלבד ואין זה וודאי כלל ועיקר אם אפשר להאריך באמצעים אלה את טווח החיים. אדם יוכל במידת מה לשוב ולהצעיר אך בהווה הנוכחי לא ניתן להאריך את חייו. ייתכן שטווח החיים יתארך בדרך זו, בסופו של דבר.

אתם מבינים שלכל העניינים הללו ההיבטים השליליים שלהם. נכון הדבר – האין זאת, שכמה אנשים מתקשים להירדם? אם נותנים לאנשים צעירים שאינם ישנים טוב כדורי שינה של אופיום או מורפיום – כמובן שהם ישנו היטב, אין ספק בדבר. עלול מי לטעון כנגד זה, אך העובדה עומדת בעינה, שאם נותנים כדורי שינה ותרופות כימיות דומות באורח חוזר ונשנה לאנשים צעירים הדבר יחליש, לאחר זמן-מה, את הגוף. לגוף תהיה דרישה גוברת והולכת לתרופה והוא לא יהיה מסוגל לחיות בלעדיה, יתמכר לה. ובפרק חיים מאוחר יותר יהיה לפנינו אדם שאינו שולט שליטה מלאה בבריאותו. ועל כן מוטב יהיה לנסות ולרפא אינסומניה [אי יכולת לישון] באמצעים פסיכולוגיים, במלחמה פנימית יותר. אם מעודדים את החולה לחשוב ולהתרכז במילה אחת הוא ירכוש בהדרגה מבפנים את הכוח להירדם. שיטה זו הרבה יותר טובה היות ובדרך זו אין האדם מחליש את עצמו. לא ניתן להתחרות בהשפעות גלולות השינה. אין ספק שאדם יישן יותר טוב באמצעותן, אך יש לראות זאת מאספקט נוסף. מהראוי לנסות ולגרום לשינה מכיוון פנימי, מנטלי. כמובן ששיטה זו קשה מדי וקשורה במידת-מה לחינוך. אם מגדלים ילדים כיאות אפשר על נקלה להסב לכך שהם יקבלו את מידת השינה הנכונה מדי לילה. ואז, מאוחר יותר בחיים, לא יהיה צורך לתת לאנשים גלולות שינה, אם טופל בהם כראוי בבית הספר.

אכן אפשר להשוות שיטות התחדשויות אלה ללקיחת גלולות שינה. כן רבותי, יש עניין מיוחד במה שיבוא להלן. אמרתי לכם שמצ'ניקוף עסק כבר בסימני הזקנה כשניסוייו של שטינאך היו עדיין בלתי ידועים. ייתכן ותופתעו לשמוע שרופא מטריאליסטי מושבע ממליץ לחוליו לקרוא בדברים כגון: "פאוסט" מאת גיתה! ואכן נאמר להם לקרוא ספרים כמו "פאוסט". שיערו שדבר זה יחדש נעוריהם.

יש אמת רבה בהמלצה זו. אם בגיל זקנה לאדם מוקד התעניינות שתופס כליל את נפשו ואת רוחו, משהו שממלא אותו בהתלהבות – יעשה דבר זה את האדם צעיר. משמעות המילה 'התלהבות' קרובה לזו של 'השראה'. משהו רוחי נכנס לנפש שאם לא כן לא נשתמש במונח 'התלהבות' אלא התגשמות שמציין תהליך חומרי. בפנותם אל הציבור, אפילו המטריאליסטים אינם אומרים: "הבה ונתמלא בהתגשמות!" למרות התכחשותם לרוח הם אומרים אף על פי כן: "הבה ונתמלא בהתלהבות!" התמלאות בהתלהבות מהווה, אכן, מקור להתחדשות העלומים.

כמובן, שאי אפשר להוכיח זאת אצל עכברים! זהו מקור התחדשות אצל בני אדם, ואילו היו עורכים תצפיות בכיוון זה היו מגלים שאפשר להסב להתחדשות העלומים – כשהדבר תלוי בבריאותו של אדם ובכושר ההתמדה שלו – בקלות רבה יותר אם יותן לו די זמן לעיסוק באיזושהי פעילות מנטלית. לפעילות מנטלית או רוחנית האפקט המיוחד של אחזקה וחיזוק הבלוטות. אם מתעניין אדם אך ורק בעניינים שטחיים בכל חייו נוטות בלוטותיו ודפנות כלי הדם שלו להתרופף במהירות רבה יותר מאשר כשמתעניין הוא בפעילויות רוחניות ומנטליות. אם חונך כראוי כילד ואם הוענק לו די זמן להחדיר עצמו כהלכה ברוח – הוא לא יהיה זקוק לקישורי תחבושות – משום שהוא יְתַחְזֵק את כוחו שלו וגופו ינצור בו את מה שהוא זקוק לו.

שונה הדבר ביחס לבלוטת התירואיד. כאן יש לפנות תכופות לאמצעים רפואיים היות ומאוד מסובך לשפר את המצב באמצעים רוחניים. אך גם כאן ניתן להשיג תוצאות ואכן הושגו למעשה. אם חולה חוזר יום יום על פתגמים מסוימים בדיבור שירי באורח מנוסח בבהירות ובהקפדה כי אז תקטן מידת בלוטת התירואיד.

ועל כן יש לומר, שריפוי הורמונלי אפקטיבי בדומה לתרופות לחוסר שינה, מוטב היה אילו היו בני האדם מתחילים סוף סוף לחשוב על ביצוע דברים בדרך אחרת ולא בדרכים מטריאליסטיות בלבד, ונותנים דעתם להעניק לציביליזציה את ההזדמנות שתאפשר לכל אדם ואדם דרגה מסוימת של פעילות רוחנית. או אז לא היו מעריכים כך כך מניפולציות אלה משום שהיו מכירים בכך שהאדם נחלש בגיל זקנה בראש ובראשונה עקב האספקטים השליליים של הציביליזציה שלנו. כל הניתוחים הללו על בני אדם שמעניקים להם חודשי-התחדשות אחדים בגיל זקנה משמשים בעיקר להקל את מה שניזוק. מהעמדה הרפואית זהו מבצע מבריק, ראוי לציון. אך כאשר משקיפים עליו בהקשר תרבותי נרחב רואים גם את צידו האפל.

כמובן שעלינו לבחון גם משהו נוסף. אמרתי קודם שנתינת כדורי שינה לאנשים צעירים מחלישה אותם. אם מפנים טיפולי התחדשות לישישים שקמלו וכמעט ואינם יכולים אלא לגשש סביבם כמובן שהדבר מהווה עבורם מקור לאושר רב שיש לאל ידם לשוב ולפעול בחיוניות. אין לחשוש שטיפול התחדשות כזה יזיק להם, משום שהוא מבוצע בגיל שבו קשה להתחקות אחר אפקטים הרי-נזק כלשהם.

תפיסת העולם החומרנית שלנו מגיעה לתוצאות ניכרות כיום, אך כאשר משקיפים עליהן בהקשר תרבותי נרחב יותר נראות הן אחרות לגמרי. משום כך אני מדגיש תכופות שעל האנשים לדאוג להגנת הילדים בבית הספר וכן בשנים שלאחר מכן, כדי למנוע מכך שיגיעו לסימפטומים של זקנה קודם זמנם. בעיה זו אינה תחומה לשכבה מסוימת בחברה. כיום משוטטים אנשים שטרם מלאו להם 30 שנה בראשים קרחים להחריד, ובייחוד במקצועות-השפע.

קרחת קודם זמנה נגרמת על ידי דפוסים בלתי טבעיים של חינוך גבוה. יהא בזה יותר מהתבונה לחזק אנשים באורח כזה שהגוף יהיה במצב שבו יחזיק בכל דבר כל עוד הוא נוצֵר את כוחות החיים שלו. זאת יכולתי לומר לכם ביחס לדברים אלה. מעניין תכופות להסתכל בדברים כאלה משני הכיוונים. ועוד נדבר בעניינים אלה בפעם אחרת.