בריאות וחולי שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום
רודולף שטיינר
דורנאך שוויץ, 1922-1923 GA348
תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית
הקלדה ועריכה: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דמייל
לספר המלא הכולל הקדמה של מריה שטיינר: ראו כאן
הרצאה 16 27.1.1923
היחס בין הנשימה למחזור הדם. צהבת, אבעבועות שחורות. כלבת
ד"ר שטיינר: בוקר טוב, רבותי. האם חשבתם על משהו נוסף שאתם רוצים לשאול אותי?
נשאלה שאלה ביחס לקשר שבין הנשימה האנושית והדופק. האם זה היה שונה לחלוטין בזמנים קדומים?
ד"ר שטיינר: אתה מתכוון באדם עצמו? טוב, בואו ונסקור במהירות כיצד הדברים עומדים היום. יש לנו נשימה מצד אחד. האדם קשור לעולם החיצון באמצעות הנשימה, משום שהוא שואף ונושף אוויר בקביעות. אם כן, אפשר לומר שהאדם היום בנוי כך שהוא סופג את האוויר הבריא ופולט את האוויר שעשוי לעשותו חולה. האוויר הנפלט מכיל דו תחמוצת הפחמן. במחזור הדם, מצד שני, יש תהליך פנימי שבו הדם זורם דרך הגוף עצמו. לא אדון היום אם זה מדויק לומר שהדם נע וסובב בגוף, אבל הבה ונאמר שהכוח של הדם סובב דרך הגוף. כעת, גם אם זה שונה מעט בכל אינדיבידואל, אדם נושם בערך 18 נשימות בדקה. ואילו בדם יש 72 פעימות בדקה. כך אפשר לומר שאצל אדם מבוגר היום הדם פועם פי ארבעה מהר יותר מהנשימה.
כעת, צריך באמת להבהיר מה מעורב באדם כשהנשימה מתוארת ביחס למחזור הדם. תחילה, צריך שיהיה ברור שהאדם נושם בעיקר דרך הריאות – אף, פה וריאות – אבל זוהי דרך הנשימה הראשית. באמת, אצל האדם, תפקודים המתבצעים בעיקר על ידי חלק מגופו מתבצעים גם במידה פחותה יותר על ידי הגוף כולו. מכאן האוויר, או במיוחד החמצן שבאוויר, נספג בהתמדה דרך פני השטח של עורו. אם כן, האדם נושם גם דרך העור, ולצד תהליך הנשימה הרגיל של ריאותיו אפשר לדבר גם על הנשימה של עורו. אם, לדוגמא, החורים בעורו, הנקראים נקבוביות, נסתמים, העור סופג מעט מדי אוויר. משהו לא כשורה עם נשימת העור. העור של האדם צריך תמיד להיות במצב כזה שיוכל לנשום דרכו.
כעת, במקרה של בני האדם, את כל התהליכים החיצוניים אפשר למצוא מתקיימים גם בפנים. אם נתאר את האדם בקווים כלליים, נוכל לומר שהנשימה מתרחשת דרך כל פני השטח של העור אבל במיוחד דרך הריאות ב-18 נשימות בדקה. כל זה דורש משקל שכנגד באדם, ומשהו מעניין למדי מופיע. האדם אינו יכול לנשום כראוי דרך ריאותיו ולא דרך עורו, אבל במיוחד לא דרך עורו, אם משקל שכנגד זה אינו נוכח.
אתם יודעים שלמגנט יש לא רק קוטב צפוני, קוטב חיובי, אלא גם קוטב דרומי, קוטב שלילי. אם יש לאדם ריאות ועור כדי לנשום, הוא צריך גם משהו מנגד, וניגוד זה ממוקם בכבד. כבר הכרנו את הכבד מנקודות ראוּת שונות. עכשיו אנו צריכים ללמוד לראותו כניגוד לפעילות העור והריאה. הכבד ופעילות עור-ריאה מאזנים אחד את משנהו. אפשר לומר שהמטרה הקבועה של הכבד היא להביא לסדר פנימי את מה שהאדם משיג באמצעות הנשימה ביחסו לעולם החיצון. זוהי מטרתו של הכבד.
חישבו על אי סדר בכבד שעשוי לקרות בכל זמן, אפילו אצל אנשים מבוגרים. זה קשה למדי לאבחן מתי הכבד אינו כשורה, ולעיתים קרובות אנו לא מודעים לכך משום שהכבד הוא איבר, איבר יחיד, שאינו כואב כשמשהו לא בסדר בו. אדם יכול לסבול זמן רב ממחלת כבד מבלי לדעת זאת. איש אינו יכול לאבחן זאת, משום שאין כאב. זה משום שהכבד שייך לאספקטים החיצוניים ביותר של האדם, העור והריאות. בתוך הגוף, הכבד הוא באמת משהו כמו העולם החיצון. אדם אינו חש בפנימו כאשר כסא נשבר, וגם אינו מרגיש כאשר הכבד נהרס. זה כאילו הכבד הוא חלק של העולם החיצון. ולמרות זאת, הוא בעל החשיבות הרבה ביותר לאדם.
עכשיו דמיינו שהכבד מתפקד שלא כשורה. כשזה קורה, כל הפעילות של הריאות והעור יוצאות גם כן משיווי משקל, ואז עולה בעיה מסוימת. אתם רואים, כלי הדם מגיעים מן הלב לכל מקום בריאות ובעור. דרך כלי דם עדינים מאוד, מחזור הדם מגיע לכל מקום בעור, בתוך הריאות, וגם לתוך הכבד. כעת מתרחש הדבר הבא. אם התפקוד של הכבד נחלש, הדם אינו יכול לזרום כפי שצריך לתוך הכבד ומן הכבד החוצה. אם, בגלל בעיה בכבד, הדם זורם לתוכו חזק מדי והכבד נהיה פעיל מדי, הוא מייצר יותר מדי מיץ מרה והאיש נהיה חולה צהבת. צהבת מתרחשת באדם כאשר מיוצר יותר מדי מיץ מרה, כאשר הפעילות של הכבד חזקה מדי. אם כן, צהבת היא תוצאה של פעילות יתר של הכבד המתפשטת בגוף.
ומה קורה כאשר פעילות הכבד חלשה מדי? הפעילות של הדם על פני השטח של העור אינה מפצה על כך. הדם, הזורם בכל מקום, שואף למצוא פיצוי, והדם חוקר, אם אפשר לומר כך, אם הכבד מתנהג כשורה או לא. אם הכבד אינו מתנהג כשורה, הדם ממהר לפני השטח של הגוף להתמלא מחדש שם. ומה קורה? התוצאה היא אבעבועות שחורות ומחזור הדם אשר, בגלל כבד פגום, משהו פגום גם בו.
ציור 29
הדם מגיע לכל מקום שבו ציירתי קווים בכחול [ציור 29]. יש גם קו אדום המסמל שחמצן מהאוויר מגיע לכל מקום. מחזור הדם עושה שם כיאות נקודת מגע עם הנשימה, ואין זה חשוב אם זה קורה בריאות או בעור, בגלל שהוא מאזן עצמו. אם האוויר שנכנס באמצעות תהליך הנשימה אינו מתקשר לדם בדרך הנכונה, התוצאה היא אבעבועות שחורות. מה זה אבעבועות שחורות? אבעבועות שחורות הן באמת התוצאה של התפתחות פעילות נשימה רבה מדי על פני הגוף או בריאות. אדם נהיה פעיל מדי על פני השטח שלו, ופעילות זו גורמת לדלקת בכל מקום.
מה אפשר לעשות בנסיבות כאלו? טוב, אנשים כבר עושים את הדבר היחידי שניתן לעשות במקרים כאלה. הם מחסנים עם חיסון מאבעבועות של פרות. מה באמת משיג חיסון באבעבועות של פרות? החיסון חודר את הגוף מבפנים, משום שהדם זורם לכל מקום. בעוד שהדם היה אחרת מפוצה על פני השטח של הגוף, עכשיו הוא צריך להתמודד עם תרכיב החיסון. וכך נמנעת פעילות היתר על פני העור. לחיסון נגד אבעבועות יש באמת משמעות מסוימת. הדם, שעסוק שלא כשורה בכבד, עסוק כעת עם החיסון. בדרך כלל, יש סיבה טובה לכל שיטות החיסון. יתכן ושמעתם שחלק גדול מההבראה שלנו מיוסד על זריקות, משום שפעילות שמתרחשת במקום הלא נכון אפשר לכוון לחלק אחר של הגוף האנושי.
חיסון כנגד כלבת מעניין במיוחד. כי הכלבת באה ממשהו שונה לחלוטין, ביסודו של דבר זו אותה תגובה שתיארתי בקשר לאבעבועות שחורות. שערו בנפשכם שאדם ננשך על ידי כלב או זאב החולים בכלבת. לחיה שכזו יש רעל ממשי ברוק שלה. רעל זה חודר עכשיו לתוך הקורבן באמצעות הנשיכה, והאדם הזה נהיה עסוק בניקוי הרעל מגופו. הוא עלול להיות חלש מדי מכדי לעשות זאת, ועשוי להיכנע לרעל, אבל משהו אחר הוא הסיבה האמיתית למוות. אתם יודעים שהאדם מפתח תחילה כלבת לפני שהוא נכנע לרעל. מהי הסיבה לכך?
הבה ונניח שננשכתי על ידי כלב חולה כלבת. עכשיו אני צריך לכוון את כל הפעילויות הפנימיות שלי לנקודה זו, ואני צריך לתת להן לזרום לכאן כדי להשתמש ברעל. גל זה של פעילות מוחש על ידי חוט השדרה שלי כאילו קיבלתי הלם. כך זה משפיע על חוט השדרה שלי. ומשום שגופי צריך לפתח לפתע פעילות כה קיצונית בגלל נשיכת הכלב, חוט השדרה שלי סובל מהלם שבגללו אני נהיה חולה.
מה צריך לעשות עכשיו כדי לאזן הלם זה? אתם יודעים שכאשר אדם קופא מאימה אפשר להחזיר אותו לחושיו בעזרת כמה סטירות. חוט השדרה, גם כן, צריך כמה סטירות, אבל צריך תחילה להגיע אליו. את זה ניתן להשיג על ידי שמחדירים כלבת לארנבון, ואז הורגים אותו, מוציאים את חוט השדרה שלו ומייבשים אותו במשך 20 דקות בערך בטמפרטורה של כ-20 מעלות צלסיוס. חומר זה מוזרק עכשיו לאדם חולה הכלבת.
כעת, באופן מוזר, כל החומרים הולכים לחלקים מסוימים בגוף. חוט השדרה המיובש של הארנבון, אשר משמר את רעל הכלבת לזמן קצר – בערך 15 דקות – מוזרק במהירות לאדם לפני שהוא מאבד השפעתו. זה נכנס לחוט השדרה של האדם, המקבל עכשיו הלם שכנגד. זה בדיוק כפי שאתם מנערים אדם משותק מפחד והוא יוצא מזה. במקרה של הכלבת, חוט השדרה של האדם מחלים מההלם באמצעות חיסון מחוט שדרה של ארנבון חולה כלבת.
אתם רואים, אם כן, שכאשר מתפתחת פעילות באדם במקום הלא נכון והוא חולה, אפשר לרפא אותו כמעט באותו תהליך המתפתח במקום שונה. אלו הם כמה מן היחסים המורכבים של האורגניזם האנושי.
עכשיו, אם תיקחו בחשבון את הנשימה ופעילות הדם, שני תהליכים אלה קשורים אצל מבוגרים בני ימינו ביחס של נשימה אחת לארבע פעימות דופק. זרם הדם זורם מהר יותר. אחרי שלוש פעימות אדם שואף אוויר, ואחרי עוד שלוש הוא שואף שוב. ככה עובר האוויר דרך גופו. הדם נע דרך הגוף. אחת, שתיים, שלוש, ובארבע הוא שואף שוב. כך זה הולך בכל גופנו.
כל זה מייצר דו תחמוצת הפחמן. כעת, רוב דו תחמוצת הפחמן הזו ננשפת החוצה, אבל אם כולה היתה ננשפת, היינו עבים כמו שני קרשים. חלק מדו תחמוצת הפחמן צריכה להיכנס בהתמדה למערכת העצבים שלנו, אשר צריכה דו תחמוצת הפחמן משום שהיא צריכה למות בהתמדה. מערכת העצבים צריכה דו תחמוצת הפחמן ממיתה זו. דרך שאיפת אוויר, דו תחמוצת הפחמן עולה מעלה בהתמדה בתוכי ומספקת את מערכת העצבים שלי.
מה זה אומר? שום דבר אחר אלא שמשום שדו תחמוצת הפחמן היא רעל, אני צריך כל הזמן רעל במערכת שלי עבור חשיבתי. זוהי נקודה מאוד מעניינת. אם לא מתרחש בתוכי כל הזמן תהליך של הרעלה, שעימו אני צריך כל הזמן להיאבק, איני יכול להשתמש במערכת העצבים שלי. איני יכול לחשוב. האדם באמת מרעיל עצמו כל הזמן על ידי שאיפת אוויר, ובאמצעות הרעל שבנשימה הוא חושב. דו תחמוצת הפחמן זורמת כל הזמן לתוך ראשי, ועם אוויר מורעל זה אני חושב.
היום האדם פשוט נושם אוויר. האוויר מכיל חמצן וחנקן. האדם סופג את החמצן ודוחה את החנקן.
כאשר אנו לומדים את האדם היום, אנו מגלים את הדבר הבא. הראש האנושי היום זקוק לדו תחמוצת הפחמן. דו תחמוצת הפחמן היא תרכובת של פחמן המיוצר בגוף האנושי, וחמצן. האדם פולט את החנקן הנמצא באוויר. אם לומדים את הראש האנושי היום, מגלים שראש אנושי זה מאורגן כך שהוא יכול לחשוב היטב בגלל הספיגה של דו תחמוצת הפחמן, ומכאן, של פחמן וחמצן. דו תחמוצת הפחמן, שהיא רעל ועולה אל הראש האנושי מן האיברים, חושפת בהתמדה את הראש האנושי לנזק. זה כאילו שאנו צריכים תמיד לשאוף קצת דו תחמוצת הפחמן במקום חמצן. אתם באמת תמיד שואפים קצת דו תחמוצת הפחמן לתוך ראשכם. זה דבר בעל חשיבות כבירה, משום שאנו לוקחים כל הזמן פנימה משהו שלמעשה הורס חיים. זוהי גם הסיבה מדוע אנו צריכים לישון, כי אנו זקוקים לזמן שבו הראש אינו סופג כמות קטנה זו של דו תחמוצת הפחמן באופן כה נמרץ ובכך להחזיר את איבריו לאיתנם.
לימוד של הראש מראה שבמצבו הנוכחי הוא יכול לעשות שימוש ברעל זה, דו תחמוצת הפחמן, על ידי גרימת נזק קטן שוב ושוב ואז לתקן עצמו באמצעות שינה, ואז שוב גרימת נזק ושוב תיקון וכן הלאה. בזמנים קדומים מאוד לאדם לא היה עדיין ראש. זה בא דרך האבולוציה. האדם לעולם לא היה צריך ראש אם היה שואף רק דו תחמוצת הפחמן. הראש המפותח במלואו יכול לסבול דו תחמוצת הפחמן, אבל אם אדם היה תמיד שואף דו תחמוצת הפחמן, הוא מעולם לא היה זקוק לראש. מכאן, הוא צריך היה לנשום משהו אחר לפני זמן רב. ועכשיו אנו צריכים לשאול עצמנו מה האדם רגיל לנשום. אם כל האבולוציה האנושית נלמדת לפרטים, מגלים שבמשך התפתחות העובר ברחם, האדם משתמש במשהו אחר מאשר דו תחמוצת הפחמן בלבד. זוהי עובדה מעניינת שברחם האם האדם הוא כמעט כולו ראש. שאר העובר, אם לומדים אותו בשלבים המוקדמים, הוא זעיר [ראו ציור 30] וכמעט כולו חלק מהראש. השאר קטן מאוד. העובר כולו מוקף בדפנות הרחם.
ציור 30
אתם רואים, בשלב זה אנו כמעט כולנו ראש, אבל אנו צריכים עדיין להתפתח, ולשם כך אנו צריכים חנקן. אנו זקוקים לחנקן, וזה מסופק על ידי גוף האם. אם לאדם לא היתה גישה לחנקן ברחם, חומר שמאוחר יותר הוא דוחה מהאוויר, ואינו מרשה לו להיכנס לתוכו, הוא לא יוכל להתפתח. לא היינו משיגים ראש ראוי לשמו ללא חנקן. בשלב מוקדם של האבולוציה, כשראשו רק החל להתפתח, האדם צריך היה לספוג חנקן ולא חמצן. היסודות החיוניים עבור האדם צריכים היו להיות, אם כן, פחמן וחנקן במקום הפחמן והחמצן של היום.
בדיוק כפי שאדם שואף חמצן היום, הוא שאף פעם פחמן מורכב עם חנקן – במילים אחרות, הוא צריך היה לשאוף חנקן. אבל מה זה פחמן ועוד חנקן? זהו ציאנוגן, וכשהוא מצוי כחומצה, זוהי חומצה הידרוציאנית (חומצה פרוסית(. זה אומר שהתנאים צריכים היו להיות כאלו בזמן ההוא שהאדם לא ספג חמצן מן האוויר אלא חנקן, שעימו ייצר בפנימו ציאנוגן, שהוא אפילו רעל חזק יותר. רעל חזק יותר זה הוא מה שמאפשר לאדם לחשוב היום על ידי שימוש בדו תחמוצת הפחמן. בזמן ההוא האדם עיצב את איבריו עם רעל חזק אפילו יותר.
אם נחזור בזמן, נגיע לנקודה באבולוציה העתיקה שבה, לא כמו היום, האדם ייצר ציאנוגן, ובמקום לנשוף דו תחמוצת הפחמן כפי שהוא עושה היום הוא נשף חומצה הידרוציאנית, רעל חזק הרבה יותר. כך, מן האדם והנשימה שלו היום, אנו חוזרים לאחור לתנאים עתיקים שבהם האוויר היה מלא בחומצה הידרוציאנית בדיוק כפי שהיום הוא חדור בדו תחמוצת הפחמן.
ב-1906, נתתי הרצאה בפריז ובגלל שאלות שונות מצד המאזינים אמרתי להם שאפילו היום יש גופים קוסמיים שמכילים אטמוספירה עתיקה של ציאנוגן ולא כזו השוררת היום על האדמה. אם מישהו היה מתבונן באדמה מן הירח או במיוחד ממאדים, הוא היה יכול להבחין בעקבות של דו תחמוצת הפחמן בכל מקום באטמוספרת האדמה בעזרת ספקטרוסקופ. אם היו מתבוננים באדמה העתיקה מן החלל כאשר האדם רק החל לפתח את ראשו, היו מבחינים בעקבות של חומצה הידרוציאנית במקום בדו תחמוצת הפחמן. היום יש גופים קוסמיים שמשמרים את תנאי האדמה מעידנים קודמים. אלו הם כוכבי השביט. כוכבי השביט הם כמו שהאדמה היתה כאשר האדם רכש את ראשו. מכאן, הם צריכים להכיל ציאנוגן. אמרתי ב-1906 שהתכונה העיקרית של כוכבי השביט היא שהם מכילים ציאנוגן. אם היו לומדים את כוכב שביט בספקטרוסקופ, היו מוצאים עקבות של ציאנוגן. זמן קצר לאחר מכן הופיע כוכב שביט זה. הם מופיעים רק לעיתים נדירות. הייתי אז בנורבגיה, והיו הרבה דיבורים על כך – באופן מסקרן למדי, אנשים צפו למעשה בקווים של ציאנוגן.
אנשים תמיד אומרים שכאשר אנתרופוסופיה נהיית מודעת למשהו המבוסס על תובנה רוחית, צריך שניתן יהיה להוכיח זאת לאחר מכן. יש באמת דברים רבים שהוכחו מאוחר יותר. כאשר מסופקת הוכחה אנשים מתעלמים ממנה או מעלימים אותה. האמת היא זו, שעל בסיס שינוי זה בתהליך הנשימה, טענתי עוד לפני שכוכב השביט נבדק בספקטרוסקופ שהוא מכיל ציאנוגן. זהו אותו החומר שהאדם הצטרך כדי להשיג את ראשו בזמן שהאדמה עוד היתה במצב דמוי כוכב שביט.
עכשיו, דמיינו לרגע שאני נושם חנקן במקום חמצן. משהו שונה מהדם האנושי ייווצר. כידוע לכם, הדם שנהיה כחול מתרכב בריאות עם חמצן ונהיה אדום. עכשיו, כאשר אדם שואף חמצן הוא סופג חמצן לתוך דמו. כאשר הוא שואף חנקן, הוא סופג חנקן לתוך דמו. דם המתפקד באופן בריא היום לעולם אינו מכיל חומצת שתן, אבל אם אפילו טיפה של חנקן נספגת לתוך הדם, אם משהו רק טיפה לא כשורה עם האדם, חומצת שתן מופיעה בדם.
בעידן שבו האדם רכש את ראשו, דמו היה מורכב בשלמות מחומצת שתן, משום שחנקן ולא חמצן התרכב בהתמדה עם הדם. דמו היה רק חומצת שתן. כמו עובר היום, האדם שחה במי השפיר וכך היתה לו גישה מוכנה לחומצת שתן. חומצת שתן היתה בכל מקום בסביבתו. בשלב מוקדם זה העובר צריך חומצת שתן להתפתחותו. בעבר, כאשר האדם רכש את ראשו ונשף חומצה הידרוציאנית, הוא שחה בתוך חומצת שתן. במילים אחרות, הוא השתמש בחומצה ציאנית, המורכבת מחנקן ופחמן וייצר בפנימו חומצת שתן. חומצה הידרוציאנית סבבה אותו מכל עבר. העולם היה פעם במצב שבו שתן וחומצה הידרוציאנית מילאו למעשה תפקיד גדול כמו המים והאוויר היום.
אפילו היום, קיימים יצורים חיים שיכולים לשרוד על משהו אחר מחמצן. יש, לדוגמא, יצורים זעירים, משום שכל דבר שהיה גדול פעם נהיה קטן היום. היצורים הקטנים והזעירים ביותר היו פעם ענקים. אבל יש יצורים חיים שאינם יכולים לסבול חמצן כלל. הם נמנעים מחמצן וסופגים גופרית במקום. אלו הן בקטריות הגופרית שחיות באמצעות גופרית. זה מראה שחמצן אינו הדבר היחיד הנחוץ לחיים. באותה מידה, אדם לא היה זקוק לחמצן כדי לחיות בעידנים קדומים ובמקומו צרך חנקן, ועוצב באמצעותו. האדם עוצב במשך שלב דמוי כוכב שביט של האדמה, והקשר שבין נשימה ודם היה שונה לחלוטין בתקופות קדומות אלו.
הבה ונתאר מה שלמדנו בקשר עם העולם עצמו. אם נתמקד בעובדה שאנו נושמים נשימה אחת על ארבע פעימות דופק – אחת, שתיים, שלוש, נשימת אוויר. אחת, שתיים שלוש, נשימת אוויר – את אותו ריתמוס אפשר למצוא גם בטבע: אביב, קיץ, סתיו, חורף. אחד אביב, שנים קיץ, שלוש סתיו, ארבע חורף. כאן יש לנו התאמה בין מה שנמצא בחוץ ביקום ומה שקיים בתוך האדם. כך שאנו יכולים לומר, אם מתבוננים באדמה כולה, שאת הריתמוס הפנימי שלנו אנו יכולים למצוא בחוץ גם על האדמה. אנשים אינם מעניקים כלל תשומת לב לסוג זה של קשר בינינו לבין האדמה.
אתם רואים, יש שלג עכשיו בחוץ. בקיץ אין שלג. מהי באמת משמעות הדבר? מה שנמצא שם בחוץ כשלג אתם מוצאים בזמן אחר כמים. מים תלויים לחלוטין באדמה, והאדם לבטח צריך לחוש זאת. המים סביבנו בהרי היורה מכילים סידן. כל מה שבתוך האדמה נמצא גם במים. אנשים רגישים במיוחד לזה מפתחים זפקת[1] ממה שנכלל במים באיזור היורה. המים תלויים באדמה. באביב, הם מתחילים להיות תלויים, הם הכי תלויים בקיץ, והם חדלים להיות תלויים מתי שהוא בסתיו. בחורף – טוב, רבותי, האדמה אינה יוצרת את השלג! השלג, המכיל אין ספור גבישים עדינים, נוצר על ידי היקום, מתוך הקוסמוס. שלא כמו בקיץ, האדמה בחורף אינה מפקירה עצמה לחומו של העולם אלא יותר לכוחות המעצבים. המים פונים מהאדמה בחורף ומקבלים את הקור של החלל הקוסמי. כך גילינו ריתמוס מעניין ביקום: אחת אביב, שתיים קיץ, שלוש סתיו, ארבע חורף, והמים אינם מכוונים עצמם לאדמה אלא ליקום. ושוב, אחת, שתיים, שלוש שם – אביב, קיץ, סתיו – ואז ארבע, המים הולכים בעקבות היקום, ולא אחרי האדמה.
כעת, השוו ריתמוס זה לריתמוס הדם והנשימה. אחת, שתיים שלוש פעימות דופק, הדם מכוון לפנימו של הגוף. ארבע, נשימת אוויר, הדם מכוון אל החוץ. קיימת כאן אותה פעילות באדם כמו באדמה שבחוץ. אם תשוו את הדם למים של האדמה, הדם מכוון עצמו בהתאם. שלוש הפעימות הראשונות הפנימיות הן קצת כמו אביב, קיץ וסתיו. ארבע, עכשיו מגיע החורף הארצי, ואהה, אנו נושמים, כעת מגיעה הנשימה, כמו באדמה עצמה. בפנימו האדם מורגל לחלוטין לתהליך הנשימה של האדמה.
אם כן, אפשר לומר שמה שמתרחש במהלך שנה באדמה מתרחש מהר, 18 פעמים בדקה, באדם. מה שלוקח שנה לאדמה מתרחש 18 פעמים בדקה באדם. האדם למעשה מלא תמיד בריתמוס זה, אבל אצלו זה הרבה יותר מהר מאשר באדמה. כאשר מתארים את האדמה לאור הדיון שלנו היום, אנו מבינים שהתנאים על האדמה היו פעם שונים מאוד, דומים במידה מסוימת לתנאים של כוכב שביט. עכשיו, כאשר כוכב שביט מתפרק, החתיכות, אשר מכילות ברזל, נופלות לאדמה כמטאורים, כוכב שביט שלם, אשר נופל לאדמה כשהוא נשבר לרסיסים, מכיל, אם כן, ברזל.
גם זה משהו שאנו עדיין מכילים בתוכנו. כאשר הגוויות שלנו מתפוררות, הברזל שבתוך דמנו נותר מאחור. כאן אנו משמרים משהו מטבע כוכב השביט העתיק שלנו, ואנו פועלים למעשה כמו שפועל כוכב שביט. יש ברזל בדמנו דרך פיתוח הפעילות הציאנוגנית העתיקה בתוכנו – כלומר, בגופנו החיצוני, הדם אשר אינו רשאי להיכנס יותר, גם אם פעם הורשה להיכנס. זה אומר לא יותר משהיום אנו מושכים את האביב, הקיץ, הסתיו והחורף הפנימיים שלנו מהאביב, הקיץ, הסתיו והחורף החיצוניים. התלות שלנו בעונות החיצוניות נהייתה מינימלית.
אינכם צריכים להרחיק לכת מאוד לתוך העבר כדי למצוא שלדברים היה אופי שונה לחלוטין אז. גם עכשיו הדברים משתנים, אם מישהו גדל בכפר כמוני, הוא יודע שהיו אז אנשים שהיו תלויים מאוד באביב, בקיץ, בסתיו ובחורף. הם מעטים יותר היום משום שהכל נהיה אחיד יותר בעולם. אפשר היה להבחין באיכות זו בכל חיי הנפש שלהם. היה להם הלך רוח שונה לחלוטין בקיץ מאשר בחורף. כאשר הם פגשו בך בחורף הם תמיד היו קצת מחוץ לעצמם. הם היו הרבה יותר רוחות רפאים מאשר אנשים. הם חזרו לעצמם רק בקיץ ואז היו באמת עצמם. זה אומר שהם היו תלויים באביב, בקיץ, בסתיו ובחורף החיצוניים.
זה מדגים לנו שהאדם היה כמו בעידנים קודמים. כאשר נשם חנקן במקום חמצן, הוא היה תלוי לחלוטין בסביבתו החיצונית. הוא לקח חלק בפעימות הדופק ובנשימה בגופו הכוכב שביטי, אשר בספרי מדע הנסתר בקוויו העיקריים אני מכנה הירח הקדום. הירח הקדום היווה סוג של גוף דמוי כוכב שביט, וכמי שנטל חלק בו, האדם היה חלק מאורגניזם גדול שנשם גם כן. זה היה כמו כאילו לאדם בן ימינו היתה לפתע פעימת דופק אחת באביב, אחת בקיץ, אחת בסתיו, ואז לוקח נשימה בחורף, וכן הלאה. כך זה היה כשהאדם נשם חנקן. הוא היה חבר באורגניזם הארצי השלם.
כך, אתם רואים, באנו מכיוון שונה לחלוטין ושוב הגענו לנקודה שאליה הגענו קודם לכן כשתיארנו את המגאתאריום, את הלטאיים, וכיו"ב. הגענו לאותה נקודה בשביל שונה.
זהו הדבר הראוי לציון במדע הרוח. הפעילות המדעית הרגילה בת ימינו מתחילה בנקודה מסוימת ומתקדמת צעד אחר צעד, בקו ישר מבלי לדעת לאן היא הולכת. לא כך הוא במדע האנתרופוסופי. הוא יכול להתקדם בכיוון זה או אחר מנקודות התחלה שונות, אבל בדיוק כפי שהמטייל תמיד מגיע לאותה פסגה מכל נקודת התחלה לרגלי ההר, כך אנתרופוסופיה תמיד מגיעה לאותה מטרה. זהו מה שכה ראוי לציון. ככל שבוחנים יותר בכנות את העולם, כך שיקולי הדעת האינדיבידואלים מתאימים ביחד יותר לשלם.
יש לנו דוגמא לכך בחקירתנו את שאלתכם היום. התקדמנו מעניינים שונים למדי מהנושאים הקודמים, ועדיין הגענו שוב למסקנה שלאדם היה ריתמוס בתוך האורגניזם של האדמה כולה כשהיתה עדיין דמויית כוכב שביט. רק עכשיו הוא עשה ריתמוס זה לשלו. האדם היה קיים כחלק של האדמה בדיוק כפי שהוא עושה היום כשהוא עדיין נבט בתוך אימו. שם גם כן הוא לוקח חלק בפעילות פעימות הדופק והנשימה שלה.
האם אפשר להוכיח שהאדם היום לוקח חלק בפעילות הדופק והנשימה של אימו? זה מוכח על ידי מה שאמרתי קודם לכן, שאבעבועות שחורות מתפתחות מפעילות הדם שבאה בקשר עם פעילות הנשימה. זה מעניין. אם מישהו משתתף בפעילויות הדם והנשימה האימהיות בעודו ברחם, ילד ברחם צריך להידבק באבעבועות אם לאם יש זאת, והוא נדבק. כאשר אישה בהריון נדבקת באבעבועות, לילד שברחמה יש כבר אבעבועות משום שהילד משתתף בכל.
באותה דרך, כאשר האדמה עדיין היתה אימו של האדם – גם אם היתה אז סוג של כוכב שביט – הוא לקח חלק בכל מה שעבר על האדמה. פעימות הדם והנשימה שלו היו פעימות הדם והנשימה של האדמה. זה ראוי לציון ביותר שאם אנו חוזרים לאחור אל הזמנים העתיקים כאשר בני האדם ידעו דברים באופן אינסטינקטיבי, ולא היו פיקחים כמו היום, הם תמיד קראו לאדמה 'אמא' – אמא אדמה וכיו"ב. הם דיברו על אוראנוס, והתכוונו ליקום, ועל גאיה, האדמה, וראו באורנוס את האב ביקום שבחוץ ובאדמה אמא.
ציור 31
כך אפשר לומר שהחלק של האורגניזם האנושי שבו מתפתח הילד, הרחם, הוא באמת כמו אדמה מיניאטורית שנשארה מאחור והיא עדיין במצב דמוי כוכב שביט קדום.
במצב הקדום הדמוי כוכב שביט, נשימת האדם ונשימת האדמה היו ביחד נשימה ביקום הכביר. לא רק האדם ספג חנקן, אלא כל האדמה השביטית קיבלה חנקן מהיקום. הנשימה בשלב זה היתה גם צורה של הפריה. זה נשמר היום רק בתהליך ההפריה באדם ובחיות. בהפריה, אם כן, עדיין מתרחש משהו מתהליך נשימת החנקן, משום שהיסוד החשוב ביותר בזרע האנושי הוא חנקן. זה מועבר לאורגניזם הנקבי, וכמעורר חנקני, גורם למשהו שהחמצן לעולם לא יוכל לגרום, כלומר, לעיצוב של איברים שצריכים להיות נוכחים מאוחר יותר כשהאדם יהיה חשוף לחמצן. כך אתם רואים שלמעשה אנו מקבלים את נשימתנו מהיקום.
כעת, בואו וננסה לחקור משהו אחר. אתם רואים, מהלך השנה משתקף במידה מסוימת במהלך היום: 18 נשימות לדקה, כפול 60 פעם בשעה = 1080. ב-24 שעות, יום אחד, צריך להכפיל זאת ב-24 = 25920. מכאן, אנו נושמים 25920 נשימות ביממה.
עכשיו הרשו לי להראות לכם משהו אחר – מספר הימים בחיים ממוצעים של אדם. כידוע לכם, בשנה יש כ-360 יום. מספר השנים הממוצע שאדם חי נע בין 71 ל 72. 72 כפול 360 שווה 25920. אנו נושמים ביממה נשימות כמספר הימים שאנו חיים. אבל יום, גם כן, הוא במובן מסוים נשימה. יום אחד הוא גם נשימה. כשאני הולך לישון, אני נושף את נפשי, ואני שואף אותה בחזרה כשאני מתעורר. נשיפה, שאיפה. אני נושף את הרוחי ושואף אותו שוב. יש בי ריתמוס זה בנשימתי לאורך חיי על האדמה בשינה ובעירות. זה מאוד מעניין: 25920 נשימות ביממה, 25920 ימים בחיי אדם ממוצעים.
עכשיו אנו פונים ומתבוננים בשמש. כאשר אנו מביטים בשמש באביב היום, היא זורחת במזל דגים, אבל היא אינה זורחת כל שנה באביב בדיוק באותה נקודה. ב-21 במרץ באביב של השנה הבאה השמש תזוז מעט. שנה אחרי שנה השמש זזה מעט. הנקודה שבה היא זורחת משתנה בהתמדה ובסופו של דבר היא עושה מעגל שלם. מכאן, אם השמש זורחת במזל דגים היום – האסטרונומים חושבים שהיא עדיין במזל טלה היכן שהיתה קודם לכן, משום שעדיין לא תפסו זאת בסימנים שלהם – הרי שהיתה צריכה לזרוח בזמנים בראשיתיים במזל דגים גם כן! כשמחשבים את מספר השנים שלוקח לשמש להשלים מעגל שלם, מקבלים 25920. זהו אותו יחס. אפילו הריתמוס הקוסמי מצוי בהרמוניה עם הריתמוס המהיר יותר של הנשימה ומחזור הדם. רק דמיינו כיצד עומד אדם בתוך הקוסמוס! הוא באמת ילד של היקום. היקום הוא אביו ואימו המקוריים.
כך מגיעים לדרך שונה לחלוטין של התבוננות באדם ביחסיו ליקום מאשר פשוט לומר שהאל ברא את העולם והאדם – מושג שאינו מצריך הרבה מחשבה. אבל אנתרופוסופיה שואפת להתחיל ולחשוב משהו בכל רגע. זה מנוגד לתפיסה הפשטנית. מדוע? אין כל מאמץ באמירת מילים שאינן דורשות מחשבה. באנתרופוסופיה אדם צריך להפעיל עצמו, וזה מרגיז אנשים. אין צורך להתאמץ במדע של ימינו. ולפתע מגיעה אנתרופוסופיה מחוצפת זו, וכבר אי אפשר לשבת כמו בסינמה ולצפות בסרט ללא מחשבה. אנשים רוצים אפילו להכניס סרטים לבתי הספר כדי שהילדים לא יצטרכו להתאמץ כדי ללמוד. אני מופתע שעדיין לא עשו סרט מאריתמטיקה! והנה באה אנתרופוסופיה התובעת שלא נשב ונתבטל ונתחיל להשתמש בראשים המבולבלים שלנו! ואיש אינו רוצה בזאת!
———————————————
- זפקת – נפיחות בצוואר בגלל הגדלה של בלוטת התריס. הסיבות יכולות להיות: חסר ביוד החיוני לייצור הורמון בלוטת התריס; גדילת יתר של הבלוטה; גידול; רעלת בלוטת התריס, המלווה בתסמינים נוספים. [מתוך הלקסיקון הרפואי השלם]. ↑