בריאות וחולי  שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום – 15

בריאות וחולי שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום – 15

בריאות וחולי שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

 

רודולף שטיינר

דורנאך שוויץ, 1922-1923 GA348

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דמייל

לספר המלא הכולל הקדמה של מריה שטיינר: ראו כאן

 

הרצאה 15 20.1.1923

דיפתריה ושפעת. פזילה

נשאלה שאלה מדוע במשפחה אחת נולדו ארבעה ילדים אילמים ביחד עם ארבעה ילדים נורמליים. בנעוריו, אביהם של הילדים היה קורע לשונות של ציפורים. האם יתכן שארבעת הילדים האילמים הם עונשו של האב?

שאלה אחרת: שפעת שבה אנשים סובלים מראיה כפולה כה שכיחה היום. מה גורם לזה?

ד”ר שטיינר: האם הילדים האילמים נולדו בזה אחר זה במשפחה הזו או שהילדים הנורמליים נולדו ביניהם?

השואל: הילדים האילמים נולדו זה אחר זה.

ד”ר שטיינר: קשה לדבר על מקרה כזה אם אינך מכיר אותו היטב. אענה על השאלה של השפעת מאוחר יותר. בכל אופן, את המקרה הראשון קשה לשפוט כי איני מצוי בפרטים. הרבה תלוי, לדוגמא, אם הילדים הנורמליים נולדו בין הילדים האילמים. או אם הילדים הנורמליים נולדו לפני האילמים, או אחרי האילמים, או שנולדו פעם כזה ופעם כזה. אילמות בילדים יכולה מטבעה להיגרם על ידי מספר גדול של גורמים. אם ילדים אלה יכולים לשמוע והם רק אילמים, לא חירשים אילמים – שזהו דבר שאפשר לטעות בו לפעמים – אם הם באמת שומעים, והבעיה טמונה, אם כן, באיברי הקול, אז ניתן לחפש כיצד האב או האם השפיעו על כך.

מבלי לדעת מקרה זה בשלמות, זה באמת מסוכן לדבר על כך. צריך לדעת את גילם של שני ההורים. הרבה תלוי בכך אם שני ההורים כבר היו מבוגרים כשהולידו את הילדים או שהיו עדיין צעירים. גורם אחר הוא אם האם היא המבוגרת או האב. הרבה תלוי בכל זה.

ואז, האופי של שני ההורים גם כן ממלא תפקיד. האם זה משמעותי שהאב קרע לשונות של ציפורים בנעוריו, כפי שאמרת, ניתן לקבוע רק אחרי שניתנת תשובה לכל השאלות שנשאלו. שיקול דעת שכזה תלוי בכך אם היה האיש אולי אכזרי בנעוריו. האיפיון של אכזריות כזו ודאי נלקח בחשבון. לדבר על עונש כאן זה לא במקום. ראשית, עונש אינו קיים ושנית, אם אכן קיים, זה לבטח לא עונש עבור האב! לומר שהילדים נולדו אילמים כדי להעניש את האב מזכיר לי את הסיפור של הנער שידיו קפאו והוא אמר: “זה מגיע לאבא שלי משום שלא קנה לי כפפות!” כאשר מישהו כה סובל כמו ארבעה ילדים אלה, זה לא עונש עבור האב, הוא הרבה פחות מושפע ממנו מאשר ארבעת הילדים, גם אם צריך לקחת בחשבון את האכזריות שלו.

ושוב, צריך להתחשב בכמה עניינים מוגדרים אחרים. ביחס לגיל הילדים אפשר לראות שאם אדם מפתח איכות מסוימת כצעיר – הבה ונאמר שמישהו מפתח איכות של אכזריות או משהו דומה בגיל 11, לדוגמא – ההתפרצות של נטיה כזו תמיד תחזור אחרי כשלוש וחצי שנים. אם כן, אינדיבידואל זה יבטא נטיות אכזריות שוב בגיל 14.5 או 15, ואז שוב בגיל 18, ב-21.5 וכן הלאה.

שערו בנפשכם, אם ההתעברות מתרחשת במשך תקופה שבה חוזרת הנטיה לאכזריות אצל האב. ההתעברות עצמה יכולה להיות סוג של אכזריות ומטבעה יכולה לפעול באורח מזיק. בדרך עקיפה זו, עניינים שכאלה יכולים לבוא בחשבון. אפשר לטעון לקשר כאשר כל הגורמים האחרים נשללו. אמרתי לכם איזה הבדלים יש בין לידות חורף ולידות קיץ. צריך לקבוע מהגיל של ילדים אלה אם נולדו בקיץ או בחורף וכן הלאה.

לכן אמרתי שכדי להתקרב לבעיה באופן מסור ומצפוני, צריך לדעת את כל הפרטים. כאשר אתה מכיר את המקרה כולו, אתה יכול לדבר אודותיו. אשמח לעשות זאת. אתה אינך יודע, לדוגמא, האם ארבעת הילדים האילמים הם המבוגרים או הצעירים. לבטח צריך לדעת אם נטיה זו להביא ארבעה ילדים אילמים נרפאה מאוחר יותר או שהיא הופיעה רק אחרי ארבעה ילדים נורמליים, בכל מקרה, את הסיבה אפשר לגלות אחרי הלידה של הילד הרביעי. כך, תחילה עלינו להכיר את כל הגורמים.

ביחס לשאלה אודות השפעת, היא שייכת לכל המחלות, כמו ברונכיט, שיכולות לגרום סבל לראש האנושי או לאיברים של החזה העליון, אבל אני מתכוון במיוחד למחלות כמו דיפתריה[1] ושפעת שהן כה שכיחות בדיוק כעת. מחלות אלו פוגעות בחלק העליון של הגוף האנושי, ויש להן תכונות ייחודיות מוגדרות. אפשר ללמוד אותן בצורה הטובה ביותר על ידי בחינת הדיפתריה. כאן אפשר באמת ללמוד הכי הרבה.

אתם יודעים היטב שהללו הלומדים רפואה במובן הרגיל היום אינם יודעים הרבה על שפעת. ולכן התיאורים הניתנים על ידי רופאים של הסימפטומים המלווים את השפעת אינם כה מדויקים. כשאני רואה אנשים סובלים משפעת, אני צריך תמיד להסב את תשומת לבי למשהו אחר מהסימפטומים שהרופאים רואים, משום שהשפעת היא למעשה סוג של מחלת מוח. השפעת היא באמת מחלה של המוח! אני אוסיף עוד על נושא זה מאוחר יותר.

את הנקודה הבאה צריך לקחת בחשבון במיוחד ביחס לדיפתריה. תחילה, אם תביטו בילד הסובל מדיפתריה – גם מבוגר יכול לסבול ממנה, כידוע לכם – אתם יכולים לראות קרום בגרון. קרום זה, תצורה זו של רקמה, הוא בדרך כלל מה שיכול לגרום חנק בדיפתריה. אם כן, תצורה זו של רקמה היא הגורם החשוב הראשון. הדבר השני שמבחינים בו בדיפתריה הוא שלבו של חולה הדיפתריה תמיד נפגע. הלב אינו מתפקד כראוי. האספקט השלישי של דיפתריה הוא שאפילו אם החולה אינו סובל ביותר מהרקמה בגרונו, עדיין קשה לו לבלוע בגלל סוג של שיתוק המתרחש בגרון כתוספת לרקמה. ולבסוף, אותו סימפטום שמופיע היום אצל הסובלים משפעת מופיע גם אצל חולי הדיפתריה: העיניים מתחילות להצטלב והם רואים כפול. אלו הם הסימפטומים החשובים ביותר של דיפתריה שאפשר לציין בחלק העליון של הגוף. צורה של חולי בכליות, שאי אפשר לראותה אצל אלה הנחנקים ומתים, מופיעה כתופעת לוואי מאוחרת אצל החולים שהבריאו.

מה באמת יש בדיפתריה? את הדיפתריה אפשר להבין רק אם יודעים שהאדם למעשה חי משני כיוונים – מהחוץ פנימה ומבפנים חוצה. האדם חי תחילה בתוך עורו. העור הוא איבר בעל חשיבות עצומה, ואדם חי באמת בתוך העור, בתוך סביבתו. זה נראה כך:

ציור 25

כאן הוא העור. כבר דיברתי על כך. העור מצוי במגע קבוע עם האוויר החיצוני, עם העולם החיצון, הגורם להתקשותו. אצל בני האדם הוא מתקשה רק מעט ואז נושר. העור העוטף את כל הגוף האנושי נושר בקביעות. האדם משיר כל הזמן את כל גופו. הוא כל הזמן מחליף את גופו הפיזי בגלל השפעות חיצוניות. אתם יכולים לשער איזה השפעות חזקות יש לאוויר על הגוף החי כשאתם לוקחים בחשבון את הדבר הבא. חישבו על ישות החיה כולה במים. העור שהיא יוצרת יהיה רך למדי. המים עצמם גורמים ליצירת עור רך. במיוחד דרך ההשפעה של אור השמש, העור הרך נוצר, והישות שבמים נהיית לדג. אתם בקושי יכולים לראות לסת של דג, משום שהיא מכוסה כולה בעור. עכשיו דמיינו שיצור זה אינו חי במים אלא באוויר. אם ישות זו תחיה באוויר, היא לא תוכל ליצור עור רך. הלסת שלה לא תהיה יותר בפנים. כל הלסת הפנימית תהיה בחוץ, והיא תהיה לציפור. הלסת של הדג במים פשוט מכוסה בעור רך. בזכות היותה חיה באוויר, הציפור מצוידת בלסת חשופה, לסת שחיה לגמרי בחוץ. [ציור 26]. כך אתם רואים את ההשפעה המופעלת על היצור מבחוץ. אדם יכול ליצור עור רך עם איברים אחרים, אבל עור רך זה תמיד נושר, נופל.

ציור 26

לצד זה שהחיים תמיד פועלים מהחוץ פנימה, יש גם חיים העוברים מבפנים חוצה, במיוחד מהכליות. שתי המגמות צריכות להיות פעילות באדם. פעילות שהיא גם מהעור פנימה ומהכליות חוצה צריכה להיות בפעולה. הלב תופס עמדה ביניהם והוא רגיש מאוד לפעילות רבה מדי מבחוץ או מבפנים. הלב יכול לחוש כאשר הכליות מתחילות בפעילות יתר, והוא גם מרגיש כשפעילות העור מתחילה להיות חזקה מדי או חלשה מדי.

עכשיו, מה קורה במקרה של דיפתריה? בדיפתריה, העור נהיה לפתע חלש ומעומעם. פעילות העור חלשה מדי, וכך אדם שיש לו דיפתריה סובל ממעט מדי חילוף אוויר דרך העור. באמת, זוהי הבעיה המרכזית. העור, כולל העור של האף שחשוף לסביבה החיצונית, אינו נושם דיו, והוא נהיה חלש מדי. הפעילות של הזרימה פנימה, המצוינת בציור שלי על ידי החיצים [ראה ציור 25], אינה מתפקדת יותר כראוי, והלב חש בזה. הלב מרגיש גם שפעילות הכליות מתגברת. מה עושות הכליות? הלב אינו יכול יותר לרסן את פעילות הכליות, כלומר, מתפתחת דלקת כליות, הפעילות של הכליות כבר מתגברת. משום שפעילות העור אינה אפקטיבית יותר מבחוץ, נוצר עור עודף בצד הפנימי, ממלא הכל, משום שפעילות הכליות חזקה מדי.

כאשר אדם הסובל מכליות מכווצות, דבר שיכול לקרות כאשר פעילות הכליות חלשה מדי, אפשר לראות שינון כאן על הראש. יש קשר בין הכליות לחלק זה של הראש. מרגע שפעילות הכליות אינה כשורה, מתחיל שינון זה. אתם יכולים לראות אצל כל אדם שיש לו מחלת כליות שינון זה בראש. מתחת לזה נמצאים עצבי הראיה. כאשר השינון מתרחש, העצבים האופטיים נהיים בלתי פעילים. במקרה של התכווצות כליות רגילה, החולה מתחיל לראות מטושטש. כאשר אין התכווצות אלא דלקת כליות, פעילות הכליות מזנקת לתוך הראש ומפעילה השפעתה על עצבי הראיה.

כעת, אתם רואים, עצבי הראיה הם כאלה שכאשר משקיפים על הראש מלמעלה, הם מתקדמים לאחור מהעיניים. הם מצטלבים במוח, וממשיכים הלאה למוח האחורי [ציור 27]. עצבי הראיה צריכים להיות במצב טוב כדי שנראה טוב, משום שאנו רואים בשתי העיניים. ברגע שעצבים אופטיים אלו המצטלבים אינם פועלים כראוי, אנו רואים כפול.

ציור 27

העצבים האופטיים צריכים רק להיות קצת משותקים וההצטלבות לא כה מדויקת כדי שנראה כפול. אתם יודעים כיצד אדם הנהנה משתייה יכול לספר אם הוא עדיין מתפקד או לא כשהוא מגיע הביתה: הוא מניח את כובעו לרגלי המיטה, נכנס למיטה, ואם הוא רואה כובע אחד הוא עדיין בסדר, אבל אם הוא רואה שניים, הוא כבר לא! זה קל לביצוע. כך, משום שמחזור הדם מהיר מדי, יותר מדי אלכוהול משתק את העצבים האופטיים, וכתוצאה מכך אדם ששותה יותר מדי רואה כפול.

לפעילות הכליות יש גם כן השפעה מעוררת על עצבי הראיה. אם לעצבי הראיה אין פעולת גומלין נכונה בנקודת המפגש שלהם, אנשים רואים כפול. זהו המקרה, לדוגמא, בדיפתריה. אתם יכולים לראות, אם כן, שדיפתריה נגרמת על ידי אי סדר בפעילות העור. אם כן, ריפוי עתידי יותר מוצלח של דיפתריה יכלול מעל לכל טיפול בחולה בדרך הנכונה באמבטיות. יינתנו לו אמבטיות שיעוררו באופן מיידי בצורה נמרצת את פעילות העור. אז תפסק היצירה של רקמות אלו, ועורו של החולה יתחיל לתפקד שוב כראוי.

נתינת חיסון עם וירוס מוחלש יעילה במקרה של דיפתריה, משום שהגוף מקבל אימפולס חזק לשוב ולהיות פעיל, אבל יש לו תופעות לוואי בלתי רצויות. במיוחד אם ילד מקבל חיסון, הוא יסבול מאוחר יותר מהתקשות של האורגניזם שלו. צריך לחתור להחליף את החיסון בטיפול באמבטיות, במיוחד במקרה של דיפתריה, אשר נגרמת בראש וראשונה על ידי פעילות לקויה של העור. אפשר לראות כיצד העור צריך לקבל למעשה שיקול דעת מיוחד.

זה באמת נכון שדיפתריה יותר שכיחה עכשיו מלפנים. כמובן, צריך לחשוב במונחים של מאות שנים, ולא של עשורים. לפי כל הידוע על תקופות קדומות יותר – גם אם מחלות רבות גרועות יותר היו קיימות אז. אנשים סבלו מדלקת המפשעה, דבר וכולרה – הדיפתריה היתה נדירה יותר. זה קשור לעובדה, שבדרך כלל, דרך החיים האירופאית מובילה לכיוון שבו פעילות העור אינה נתמכת יותר. זה נכון שאנשים שיש להם כסף מתרחצים הרבה, אבל הנקודה החשובה היא במה אדם מתרחץ. אתם יכולים לראות גם את ההשפעה הרעה של הציביליזציה בעובדה שהיום יש הרבה יותר אנשים קירחים מבעבר. צמיחת השיער גם היא פעילות חיצונית. בדיוק כפי שצמחים צומחים מהאדמה, כך צמיחת השיער מושפעת מבחוץ. היום לא ניתנת מספיק תשומת לב לפעילות העור. על תניחו שלאמבטיות ומקלחות קרות, שאנגלים מסוימים עושים היום, יש השפעות כה טובות. מה שחשוב הוא במה האדם מתרחץ. כמובן, זה גם כן מוטעה לגרום לפעילות חזקה מדי של העור על ידי עודף רחצה. בכל מקרה, בדיפתריה, צריך מעל לכל לגרום לפעילות נכונה של העור.

זה קשור גם עם גורם שמשפיע על הצאצאים. קחו אם או אב שהעור שלהם עצל מדי ואינו מתחלף כפי שצריך. זה מאוד קשה לקבוע ודורש התבוננות רגישה ביותר לתוך המוזריות והאפיונים האנושיים. ההדיוט הממוצע אינו יכול לשפוט בקלות אם יש לאדם או אין עור קשה, אבל לכמה אנשים יש עור הרבה יותר גס משל אחרים. קשה לקבוע זאת, משום שהעור הוא למעשה שקוף. כשהוא נושר, הוא נראה בעל צבע שונה בגלל מה שנמצא מתחתיו. העור שלנו באמת שקוף. כך, אם יש לאב עור הרבה יותר גס מאשר הוא צריך להיות, זה משפיע גם על פעילות העצמות, כידוע לכם ממה שהסברתי לאחרונה, ייצור הדם תלוי בפעילות העצמות. אם לאב יש עור עבה שכזה שמזכיר לכם עור היפופוטם, הוא מייצר כדוריות דם לבנות חלשות מדי. זה בתורו, משפיע על הזרע שלו, וילדיו יהיו חלשים מההתחלה. כך, אפשר לומר שאם האב הוא ‘היפופוטם’, יתכן וילדיו ייוולדו עם המחלה האנגלית של רככת, הם ייוולדו חלשים ויהיו רגישים לשחפת. כך הדברים הללו קשורים.

אם לאב יש עור רך מדי, דבר שאפשר להבחין בו בקלות כאשר חרדה או משהו כזה גורמים לו להסמיק בקלות, אז עצמותיו נהיות קשות מדי, אבל לזה אין תופעות לוואי רציניות.

אם העור של האם רך מדי, מתחלף בין הסמקה לחיוורון, העצמות שלה נהיות קשות מדי והיא אינה מייצרת כדוריות דם אדומות כמו שצריך. כבר בגיל צעיר ילדיה ירכשו נטיות כמו חצבת, שנית, וכיוצא בזה, מחלות המשתייכות למערכת המטבולית. כל העובדות הללו קשורות.

עכשיו, ביחס לשפעת, היא באמת באה ממחלת מוח. החלק התחתון של המוח, הממוקם תחת לעצבי הראיה, סובל משיתוק. השפעת כוללת שיתוק של חלק זה של המוח המונח ממש קרוב לעצבי הראיה [ציור 28]. כאן אני מצייר את עצבי הראיה מזווית צדדית. משום שזהו חלק חשוב מאוד של המוח, מופעלת מכאן למעשה השפעה על הגוף כולו.

משיתוק זה במוח, משהו באדם נהיה חולה במקרה של שפעת רגילה. מעל לכל, מושפע חוט השדרה, משום שחלק זה של המוח יורד ישר לתוך חוט השדרה, שממנו מתפשטים העצבים לכל הגפיים. ואז כואב בגפיים וכיו”ב.

ציור 28

לאחרונה קרה מקרה מאוד מעניין ומאלף של שפעת. אמרתי לכם שהמוח לא רק מכיל חומר מוצק אלא מוקף גם בנוזל הגולגולת. במיוחד בסביבת חלק זה כאן [מצביע על הציור], המשותק במשך השפעת, יש הרבה נוזל גולגולת. מקרה שפעת זה שהתרחש לאחרונה היה מעניין באופן יוצא מהכלל, משום שלחולה, כהשפעות לוואי של השפעת, באו בזה אחר זה מחלות שונות: דלקת ריאות עם חום גבוה, ואז נפילה בחום הגוף, ובעקבותיה דלקת קרום חזה עם חום גבוה, ואז שוב נפילה בטמפרטורה. אחרי כן דלקת הצפק[2] עם חום גבוה שנפל לבסוף, ואז סוג של שיתוק כללי, וכן הלאה. סוג זה של שפעת לוקח כיוון שונה מזה של שפעת נורמלית. מה קורה כאן? אתם רואים, כאשר לומדים זאת באמצעים הרגילים של הרפואה, קשה מאוד להבין זאת. החולה, נערה בת 17, נשאלה אחרי שהבריאה מה עבר בראשה בזמן המחלה, ואז יצא לאור משהו מוזר.

הוריה והרופא דנו בחופשיות במצבה בחדר שבו שכבה, בחושבם שזה בסדר משום שהיא סבלה כל הזמן מהזיות. באמת, במשך ההזיות שלה היא נראתה כמי שאינה מודעת לדבר, אבל משהוטב מצבה, היא יכלה לחזור על מה שנאמר בחדרה. היא ידעה ויכלה להתייחס לכך. אפשר לאמת ולאשר זאת. בעודה סובלת ממקרה חמור זה של שפעת וגרורותיה היא לא הבינה ותפסה את הדברים. אבל השיחות נשארו חרוטות בזיכרונה. הרבה נשמר בזיכרון אחר הכל, גם אם ברגע שהדברים נאמרו הם לא הובנו. זה מראה שלא החלק המוצק של המוח הושפע אלא הנוזל הסובב אותו. זה השפיע על שאר הגוף אפילו יותר מהרגיל, משום, שכאשר החלק המוצק משותק בחלקו, הסימפטומים שבאים מיד לאחר מכן נגרמים בגלל העבודה של החלק המוצק של המוח על חוט השדרה. הנוזל זורם בהתמדה מעלה ומטה דרך תעלת חוט השדרה כאן [ציור 28]. מכאן, אם הנוזל במוח סובל, נוזל שכזה מופיע גם בחוט השדרה, ומכאן זה עובר לתוך כל הגפיים. זה גורם בהדרגה לדלקת בכל מקום. משום שהיה זה נוזל הגולגולת שקיבל דלקת, ולא החלק המוצק של המוח, היה נוכח יותר כוח מרפא שכנגד והנערה – גם אם במקרה זה זה היה כמעט נס – הבריאה למרות שסבלה מכל מחלה אפשרית.

גם אם יש לתת כאן תרופות שונות, במחלות שכאלה חשוב ביותר שתינתן לגוף מנוחה נכונה ושקט. החולה צריך לשכב במיטה, ויש לדאוג שהחדר ישאר בטמפרטורה קבועה ובאור עדין ויציב, משום שמנוחה אינה באה רק בעזרת התמתחות במיטה. אדם נהיה חסר מנוחה גם אם רגע אחד הוא חם ובשני קפוא. אבל אם הגוף מושאר לגמרי לעצמו בתנאים של חום ואור יציבים, הוא יכול לעמוד בכוחות עצמו אפילו כנגד ההתקפה הגרועה ביותר של דלקת ריאות, דלקת קרום החזה ודלקת הצפק. הגוף האנושי מסוגל לכך. אפילו במחלות הגרועות ביותר המגלות את הסימפטומים שצוינו כאן, זה יותר עניין של טיפול נכון מאשר של תרופות. בדרך כלל, לטיפול נכון יש ערך רב מאוד.

אתם יכולים להכיר בחשיבות של טיפול נאות מהדבר הבא. כאשר אחד מהגפיים נפצע או דלוק, הדבר הטוב ביותר לעשותו הוא בפשטות לקשור חוט מעל לאיזור הפגוע. יש לעשות זאת באופן מדויק. בדרך זו, פעילות מעודנת יותר של הגוף, פעילות אתרית, נכנסת לפעולה, והריפוי מתחיל. כך, כאשר יש כיב ביד או באצבע, קושרים חוט בין הכיב לשאר הגוף, ואז הוא מתרפא במהרה. יש לקרוא לכוחות הריפוי בכל מקום מתוך הגוף עצמו. באופן טבעי, זה שונה ממקרה למקרה. צריך תמיד להתחשב באינדיבידואל ולהכיר אותו היטב אם רוצים לרפא אותו. צריך להבין איזה מין בן אדם זה. אצל חולה דיפתריה למשל, הכי טוב להושיב אותו תחת תנאים מסוימים באמבט רוזמרין כדי שיוכל להריח את הרוזמרין. אמבטיות רוזמרין ארוכות וחוזרות יחזקו את פעילות עורו. צריך להוסיף מספיק רוזמרין למים, כך שהחולה יריח אותו בקביעות במשך האמבטיה. הפעילות של העור מעוררת כך, ומצב החולה ישתפר ללא טיפול בחיסון. זה באמת תלוי בשימוש נכון בתרופות שיעוררו את העמידות של גוף החולה.

כמובן, אם תרופה היא חסרת השפעה במקרה אחד, אנשים מייד חושבים שזו תרופה גרועה. אתם צריכים להבין שעם אנשים מסוימים אי אפשר לעשות כלום. לעיתים קרובות משתמשים בתרופה כשכבר מאוחר מדי, או שצריך להגדיל כל כך את המינון שזה יתאים לסוס. החולה לא יוכל לסבול זאת וימות מהתרופה.

צריך לזכור שהשפעת מקורה למעשה במחלה של המוח. אתם תראו שחולה השפעת מצוי תמיד בסוג של נמנום, משום שהאזורים החשובים ביותר של המוח הנמצאים תחת העצב האופטי, משותקים. וכך הוא מגיע למצב של נמנום. עכשיו אתם יכולים גם להבין שכאשר שיתוק ממוקם בחלקים העליונים של המוח, נקודת ההצטלבות של העצבים האופטיים מושפעת והחולה רואה הכל כפול. כל זה מראה לכם שראיה כפולה היא תופעה טבעית של שפעת.

זה בשום אופן לא צריך להילקח בקלות. היה לי פעם חבר שהיה אז בן 30, עשר שנים צעיר ממני. הוא היה פוזל, אבל כאן יש בעיה הפוכה. בשפעת או בדיפתריה אדם נהיה פוזל באופן זמני משום שמשהו בתוכו משתבש, אבל החבר שלי היה פוזל תמיד, וכמובן, הוא לא היה מאושר ביחס לזה משום שלא כולם חופשיים לגמרי מיהירות. היה משהו בגופו שגרם לצדדיו הימני והשמאלי לפעול בחוסר הרמוניה. זה מה שגרם לפזילה שלו. הוא פזל בעיניו וגם גמגם. שתי הצרות נבעו מאותו מקור. במקרים מסוימים הוא התגבר על הפזילה והגמגום, אבל יש אנשים חסרי רחמים ביחס לכאלה ומעמידים בפניהם את הליקויים שלהם. פעם, לדוגמא, אדם מסוים שלא היה בעל טקט רב אמר לחברי: “אמור לי, דוקטור, אתה תמיד מגמגם, או רק לפעמים?” החבר שלי בקושי יצא מזה, “ל-ל-א-א-א תמיד, ר-ר-ר-ק כ-כא-א-ש-ר אני פ-פ-ו-ג-ג-ש מי-ש-שה-ו מ-מ-מ-ש לא נ-נ-נ-עים!” חברי זה יכל לדקלם פואמה ארוכה מבלי גמגום, והוא לא גמגם כשהיה נלהב ביחס למשהו. הגמגום אינו הנקודה כאן. אני מציין זאת רק משום שזה קשור לפזילה של איש זה.

כעת, חברי היה יהיר במקצת ורצה לתקן את מצבו. כידוע לכם, זה מצריך ניתוח, משום שפזילה מתקנים על ידי חיתוך השרירים באחת העיניים. הפזילה מסולקת בעזרת ניתוח זה. מכיוון, שבמקרה של חברי, הפזילה היתה מושרשת כה עמוק באורגניזם שלו שהוא גם גמגם, הייתי מאוד מודאג כשהוא החליט לעבור ניתוח זה. אני יודע שכאשר מחלת מוח מסוימת מתרחשת אדם יכול להיות פוזל באופן זמני, אבל כאשר מישהו פוזל באופן קבוע, כמו חברי, המוח שלו הסתגל למצב זה. אם חותכים שריר עין כשבעיה זו יושבת כה עמוק שמופיע גם גמגום, אז גורמים להשפעה הפוכה. כשמנסים לתקן פזילה על ידי ניתוח, מייצרים מחלת מוח בחלק זה של המוח שנהרס היכן שעצבי הראיה מצטלבים.

טוב, את חברי לא ניתן היה להרתיע, והוא נותח. אם הייתי מבטא את הסתייגותי ביחס לניתוח כזה, הללו המדמיינים עצמם כבעלי סמכות רפואית אמיתית היו מכנים אותי אידיוט, משום שמישהו הטוען משהו שלא נמצא בספרים שלהם נקרא אידיוט. כפי שאתם יכולים לשער, ניסיתי באופן טבעי בדרך מסוימת להרתיע את חברי מלעבור ניתוח זה, אבל לא יכולתי לבוא ולומר גלויות: “אם תעבור ניתוח זה, אתה עשוי לסבול ממחלת מוח.” הוא לא היה מאמין לי משום שכל הרופאים אמרו לו שזהו ניתוח פשוט. ומשום שידע שאיני מאושר מכוונתו זו לעבור את הניתוח, לא אמר לי דבר על כך. יום אחד הוא ביקר אותי עם רטייה שחורה על עיניו, שאותה הסיר ואמר: “עכשיו הבט, האם אין עיני מביטות ישר כעת?” אכן הפזילה נעלמה, אבל נותרתי חושש. טוב, לא עברו יותר משבועיים לפני שחלה במחלת מוח. באופן טבעי, הרופאים לא אבחנו אותה כמחלת מוח. מה יודעים רופאים רגילים על הקשרים הללו! וכיצד מגלה עצמה מחלת מוח? היה קצת דם בצואה שלו, דבר המופיע כמסווה של מחלת מעיים. זה נראה כמחלת מעיים, אבל למעשה זוהי מחלת מוח משום, שכפי שכבר הסברתי, המעיים והמוח קשורים.

כאשר זה קרה, ידעתי שזה נגרם בגלל הניתוח, ואיבדתי תקווה ביחס אליו. קראו לרופא המפורסם ביותר בעיר. הוא איבחן טיפוס המעיים. מה עוד הוא היה יכול לומר, כאשר תכולת המעיים הראתה דם ונראתה כמו מרק אפונה? אם יש לו דם בצואה ותכולת מעיים שנראית כמו מרק אפונה, בוודאי יש לו טיפוס המעיים! אך זו היתה מחלה – באמת מחלה של המוח – שנבעה מניתוח לא ראוי של הפזילה שלו.

כאן התרחש המקרה ההפוך. איש זה מת זמן קצר לאחר מכן. הרופא שנתן לו טיפול לטיפוס המעיים שלח אותו לבית החולים. הלכתי לשם אחרי מותו ופגשתי את האח שטיפל בו. כפי שאנשים כאלה רגילים לעשות הוא מייד קיבל את פני במילים: “הפרופסור כתב ‘טיפוס המעיים’ על הכרטיס. אמור היה להיות לו טיפוס המעיים? טוב, מה כבר הרופאים האלה יודעים!” אחרי הכל, צוות בית החולים מאמין פחות מכל בטענות הרופאים!

זה באמת מתסכל לראות את האורגניזם האנושי מטופל באופן כה חד צדדי. אם הייתי מספר לרופא את מה שזה עתה אמרתי אודות המופע של המחלה שנראית כמו טיפוס המעיים ושבאמת היא מחלת מוח מוסווה שנגרמה מניתוח הפזילה, הוא היה מעריך זאת כשטות מוחלטת. הוא לא היה מאמין בזה, משום שבאמת אינו יודע את היחסים בתוך הגוף אלא רק מכיר יחסים תיאורטיים. כתוצאה מכך יתרחשו דברים כמו האנקדוטה שאני עומד לספר לכם. זהו רק סיפור, אבל יש בו אמת. אדם מובא לבית חולים. הרופא הראשי בודק אותו, מייחס לו מחלה מסוימת, ונותן הוראות כיצד לטפל בה לעוזריו, ואומר: “כשאחזור מחר, החולה הזה יהיה מת.” הוא לא מעסיק עצמו יותר במקרה זה עד שעוברים כמה ימים. ואז הוא אומר: “עדיין יש חולה בחדר 15, הוא כבר צריך להיות מת.” “לא”, אומרים לו, “החולה הזה מרגיש טוב יותר והוא הולך ומבריא.” הרופא עונה: “אם כך טיפלתם בו בדרך מוטעית!”

כמובן, זוהי בדיחה. אבל היא אינה שונה מאוד מתיאוריה שמשתמשים בה במקום פרקטיקה ממשית. פרקטיקה משמעה ללמוד לשפוט כל מקרה על בסיס אינדיבידואלי. ברגע שעולה השאלה ביחס לקשר שבין ראיה כפולה, שהיא תמיד צורה של פזילה, ושפעת, יש להקדיש תשומת לב כיצד מצד אחד, צורה של ראיה כפולה נגרמת על ידי שפעת, שהיא סוג של מחלת מוח, ומצד שני, כיצד מחלת המוח נגרמת כשפזילה של אדם מושרשת כה עמוק שאין התאמה אצלו בין שמאל לימין.

כל התהליכים באדם נובעים חוצה מבפנים ופנימה מבחוץ. אם אדם פוזל בגלל סיבות פנימיות ופזילתו מתוקנת באופן חיצוני, הוא יכול לחלות בפנימיותו. באדם, אף פעם לא מדובר בפעילות בודדת אלא בשתי פעילויות הנפגשות בלב. הלב נמצא בעמדת תיווך והוא מושפע כאשר מתבצע ניתוח חיצוני לתיקון פזילה. הלב גם מושפע אם משהו לא פועל כשורה בפנים. הלב אינו משאבה אלא מכשיר עדין ביותר, שבאמת קולט כל דבר בלתי תקין.

הבה ונניח שפצעתי את ברכי כתוצאה מפגיעה חיצונית, או שבנסיבות מסוימות, אולי בגלל שתייה יתרה, אני סובל מראומטיזם. אז, פעילויות פנימיות אינן כשורה, ומתפתחת דלקת באזור הברך. התהליך שמתחיל בפנים אינו תקין. במקרים כאלה הלב תמיד מושפע ואינו עובד כמו שצריך. מכאן, התפקוד של הלב יכול להיות מושפע מבפנים וגם מבחוץ. בכל המחלות שזה קורה בהן – כלומר, כאשר משהו שגוי בתהליך כך שנמנע המהלך מבפנים חוצה או מבחוץ פנימה – זה בא לביטוי בלב. צריך לדעת את היחס המדויק בין התהליך החיצוני לתהליך הפנימי כאשר אדם הוא פוזל או מגמגם, אם רוצים לשקול את התוצאות של סילוק הפזילה. תמיד צריך לשקול אם לבצע את הניתוח או לא. זוהי הנקודה החשובה.

———————————————–

  1. דיפתריה (קרמת בעברית) – זיהום חיידקי מדבק ביותר הגורם לחום, חולשה וכאב בגרון, ולעיתים פוגע גם בקרומים ריריים ובעור. המחלה מתפשטת במגע ישיר או דרך חלב מזוהם. ללא טיפול המחלה עלולה להוביל לסיבוכים קשים בלב ובמערכת העצבים. החיסון היעיל נגד דיפתריה הניתן בצורה מסודרת הצליח להפוך מחלה זו נדירה בעולם המערבי. (הערת המתרגם מתוך הלקסיקון הרפואי השלם).
  2. צפק – קרום דו שכבתי שמרפד את דפנות חלל הבטן ועוטף את איברי הבטן (מתוך הלקסיקון הרפואי השלם – המתרגם)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *