אמנות השיחה על פי גיתה
מאת: מרג'ורי ספוק
תרגמו מאנגלית: דרור רותם וסיגל הלפרין פברואר 2017
תיקונים: דניאל זהבי
מרג'ורי ספוק נולדה ב-8 בספטמבר 1904 בניו הייבן, קונטיקט, הילדה השנייה מבין שישה ילדים. משפחת ספוק היתה בולטת בניו הייבן; אביה היה עורך דין ואחיה הגדול, ד"ר בנימין ספוק, הפך לרופא ילדים ידוע. מרג'ורי הפכה לתלמידה של האנתרופוסופיה והפכה לאוריתמיסטית, מורה וגננת ביודינאמית. כמו כן היתה סופרת ומתרגמת של ספרים רבים. בשנה ה-100 לחייה היא הפיקה וביימה וידאו על אוריתמיה, ואחריו שני סרטי הדרכה קצרים כשהיתה בת 101 ו-102 שנים. מרג'ור ספוק מתה בביתה במיין, 23 בינואר 2008, בגיל 103.
*******
השיחה, על פי תפיסתו של גיתה, היא אומנות האומנויות. המקום העיקרי בעבודותיו שבו הנושא מוזכר, מאפשר לנו לעמוד על ערכו הייחודי בעיניו. מדובר בסצנת מפתח באגדה שכתב: "הנחש הירוקה והחבצלת היפהפייה" [סיפור האגדה, והסברים לגביה, מצורפים בסוף המאמר][1].
באגדה, ארבעת המלכים שהומלכו על מקדש המסתורין התת-קרקעי, מתעוררים להפצעתו של עידן חדש של האדם, כאשר הנחשה, שהפך מוארת ע"י הזהב שבלעה, חדרה בעזרת אורו אל המקדש החשוך, ומתפתח הדיאלוג הבא:
"מאין באת לכאן?" שאל המלך מזהב,
"מן הנקיקים שבהם מסתופף הזהב", השיבה הנחשה.
"ומה נפלא מזהב?" שאל המלך.
"האור", השיבה הנחשה.
"ומה מענג מן האור?" שאל.
"השיחה", השיבה. [תרגום שלמה טנאי]
אם הקורא אינו מבין את כוונתו של גיתה, הוא עשוי לחוש מאוכזב מתשובת הנחשה, שאינה נשמעת כתגלית לה ציפה. האם השיחה, כפי שאנו מכירים אותה במאה ה-20, הינה באמת מרהיבה יותר מזהב, יותר מחייה מהאור? קשה לומר! אנו מקשרים כיום את המונח לחילופי דברים מקריים, לפטפוט העקר וחסר החשיבות ביותר. בוודאי, אנו סבורים, המונח הידרדר מאז ימיו של גיתה, וסבל תוך כדי כך מהפחתה ניכרת במשמעותו.
העדות לכך שזה אכן מה שקרה מתקבלת כשנזכרים בסלונים של המאות הקודמות (מאה ה-18 ו-19), שבהם אנשים בעלי שיעור קומה התאספו יחד לשיחות משמעותיות, אירוע שונה לחלוטין מההתרחשויות החברתיות של ימינו. אלה היו אירועים סדורים וממושמעים, לעומת המפגשים הכאוטיים של היום; הם היו בעלי מטרה משותפת למשתתפים ולכן גם מעשירים (ולא מרוקנים, כמו היום). קשה לדמיין את כל הדוברים משמיעים את דבריהם יחד, מפריחים עשרות רעיונות חסרי קשר בעת ובעונה אחת, בשיחות בו זמניות נפרדות.
אולם תפישתו של גיתה לגבי השיחה, הייתה שונה גם מתפישת שיחת הסלון, ממש כפי שזו שונה מתפישת "מסיבת הקוקטייל" הרווחת בימינו.
מטרת השיחה הגיתיאנית היא לזמן מליאות של חיים רוחניים ולא לשמש במה ל"זיקוקים" אינטלקטואליים. אין לשיחה זו ולא כלום עם המשחק הפורמלי של ניצנוצי האור המבריקים של הסלון. במקום זאת, מבקשת השיחה הגיתיאנית להיכנס אל המרחב החמים של מחשבות חיות (Living Thoughts), שבו החושב משתמש בעצמו, בכולו, ככלי של ידע, כאשר בדרך החשיבה שלו הוא לוקח חלק בתהליך היצירתי המתמשך של היקום.
שיחה גיתאנית אמיתית מתרחשת מעבר לסף, בעולם האתרי (Etheric World), היכן שמחשבות הן אינטואיציות (ראה רודולף שטיינר, "הפילוסופיה של החירות "[2]), כך שהן פורצות אל המישור של הסיבות הראשוניות ((First Causes.
בעוד שרוב הצורות הנמוכות יותר של יחסי גומלין ושיח יכולות לשרת מטרות שימושיות, העובדה שהן נשארות בצד הזה של הסף דנה אותן לעקרות רוחנית, משום שהן אינן יכולות להתגבר על הבידוד הקיומי ממנו סובל כל אדם מימי האדם הראשון.
השיחה האמיתית מתרחשת כאשר משתתפיה משתוקקים להיכנס יחד אל עולם המחשבות החיות, כשכל אחד מכוון את התפישה האינטואיטיבית שלו אל נושא השיח, בתוך האווירה המיוחדת שנוצרת על ידי ההתקרבות לסיפו של העולם הרוחני: מצב פנימי של הקשבה ערנית על-טבעית, של פתיחות קולטת לחיי המחשבה אליהם הוא וחבריו נכנסים כעת. זהו מצב תודעתי משותף שבו מתעצבות התודעות של המשתתפים לכעין גביע אחד המכיל את החיים של אותה הוויה. המהות היא של אחווה במשמעות הרוחנית שלה, מימוש מודרני של מיתוס הגביע הקדוש.
חלק שני
מה דורשת מאתנו הפרקטיקה של השיחה הגיתיאנית?
הדרישה המוקדמת הראשונה – להיות מודע לכך שהעולם הרוחני שמעבר לסף הוא זמין לנו ככל שנרצה להכירו. אין צורך "לכבוש" אותו בכוח. העולם הרוחני "מעוניין" לפגוש ולהתמסר לתשוקה שלנו להכירו. כמאמרו של ישוע: "בקשו ויינתן לכם, חפשו ומצאו, דפקו וייפתח לכם" (מתי ז' 7). למצבו הרוחני של המחפש יש כוח קסם מעורר שכמו מטהו של משה, יכול לשחרר את שטף החיים הרוחניים המבקש להתפרץ. תודעת הקבוצה הופכת אז באמת לכלי משותף, שבו אפשר לקבל את ההארה שהעולם שמעבר לסף עשוי, בכל הזדמנות נתונה, להציע.
התנאי השני הוא, שיש להחליט על נושא המפגש מראש, כדי לאפשר הכנה מתאימה של כל אחד מהמשתתפים. המחשבות דורשות זמן הבשלה כדי שיוכלו לבקוע אל תוך ההוויה הרוחנית של משתתפי השיח. כל אחד מהם חי את הנושא ומאפשר לו להיטמע ולהתפתח בתוך המחשבה הפנימית שלו. ככל שקרב מועד המפגש, הציפיה להתכנסות מעצבת אותה במימדים של אירוע מאיר, פסטיבל של אור, שעשוי להביא להארה ע"י העולם הרוחני.
איזו "עבודה" צריכים המשתתפים לעשות? – בוודאי אין הכוונה להפקה של רעיונות מוגמרים, או איסוף של ציטוטי חוכמה או סיכום של ספרות פילוסופית המתייחסת לנושא הנבחר. העבודה היא תהליך פנימי שמביא את הנפש למצב של פעילות מקסימלית, מכין אותה למצב של קליטה, של תודעה מוארת, שמזמינה תובנות. ההכנה היא גם יצירת נכונות נפשית "להקריב" ולוותר על מחשבות קודמות כדי לפנות את ה"במה" להארה חדשה. הדבר דומה לעיקרון אותו מציע רודולף שטיינר למורים: להכין את השיעור לתלמידיהם באופן קפדני ומדוקדק ואז להיות מוכן לוותר על תכנית השיעור אם הנסיבות בעת העברתו יצביעו על גישה שונה, חדשה לחומר הנלמד. אם כן, העיקרון הוא: "הזמן את הרוח ע"י היותך עירני ואקטיבי מבחינה רוחנית, ואז שמור על עצמך פתוח ל'ביקור' הרוח".
מי שמגיע למפגש מוכן באופן זה, אינו מביא אתו את החוץ, את "הרחוב", בצורה של דיבורים מסיחי דעת. אדם אינו מתקרב לסיפו של עולם הרוח בהלך רוח של חולין, אלא המוכנות למפגש הופכת את מקום ההתכנסות למקדש של מסתורין. הדברים שייאמרו שם צריכים להיות בהרמוניה עם אווירת מקדש. מחוות נימוס מקובלות בין המשתתפים הן לחלוטין מחוץ להקשר ולמתבקש במפגש זה.
לשתיקה ולסובלנות כלפי שתיקה מתמשכת יש חשיבות ראשונה במעלה והן תנאי בל יעבור במציאות של חיים אזוטריים. בחיים הרגילים, שתיקה מסמנת משבר של תקשורת ולכן על המילים לזרום ללא הפסק. כאשר גדלה המודעות לעולם ההרמוני, ה"דיבור לשם דיבור" הוא גורם מפריע לריכוז ולשקט הפנימי, המאפשר לגלות, לחשוף, את המימד האינטואיטיבי של החיים.
לכן נשענת השיחה על היכולת לשמר שקט, יותר מאשר על הדיבור. ובאשר לדיבור עצמו, העיקרון המנחה שלו הוא הנחיצות. עיקרון זה יש לפתח לרמה שתאפשר לשיחה להתפתח באופן אורגני, כאשר כל מרכיב בה הוא חיוני ונמצא באיזון עם החלקים האחרים, וכל מי שתורם לשיחה שומר על רמה שמתעלה מעל זרם הדיבור שנשפך באופן לא מסודר ולא מעוצב. כדי להגיע לשיחה אמיתית, כל אדם חייב לבנות את חלקו בשיחה מחומרים של אינטואיציה. כדי להגיע לגבהים הללו, כל מה שהוא אישי, חושי ומודע – צריך לפנות מקום כדי שניתן יהיה להגיע לגרעין הפנימי של הצורך והחיוניות.
חלק שלישי
על מנת לגדול אל תוך מלוא המשמעות של השיחה הגיתאנית, יש צורך באימון ממושך בפרקטיקה של השיחה הזאת. אנשים היום כל כך מורגלים באופני השיח המקובלים, עד שהם מתקשים להכיר ברמות גבוהות יותר של יחסי גומלין. אנחנו מותנים ע"י האדמה, והמציאות של העולם האתרי זרה לנו.
קיימים מספר אמצעים המסייעים לאדם להכיר וללמוד את החשיבה האתרית. אולי האמצעי החשוב ביותר, הוא המדיטציה כפי שהיא נלמדת בחוגים האנתרופוסופיים. אמצעי שני הוא משנתו של רודולף שטיינר בספרו "הפילוסופיה של החירות" (The Philosophy of Freedom), שמתחילה במערכת טיעונים אינטלקטואליים מקובלים, אך מהר מאוד זונחת את הגישה הקונבנציונאלית, כדי "להמריא" למציאות שבה המחשבה מותמרת במהירות אל מעשה היצירה החופשי. זהו מהלך של מטמורפוזה, שבו "מוזרקים" לאדם כוחות אתריים באמצעותם מקבלת החשיבה חיות חדשה, תוך שתודעתו מתכווננת לתפישה אינטואיטיבית. טרנספורמציה מסוג זה מתרחשת כאשר אדם שוקע כל כולו בשירה גדולה או באגדה, משום שקצב ודימויים ממלאים בשפע את החיים הרוחניים וכאשר אדם סופג את האיכויות האלה הוא עשוי לחוש שחייו מואצים לפתע באורח פלא.
התפיסה האמיתית של בניית קהילה מודרנית סותרת לחלוטין מצב של הישענות על מנהיגים בשיחה. אדרבא, יצירת תודעה משותפת של "הגביע הקדוש", דורשת מעגל רצוף ומחובר של אנשים פעילים ואחראיים, שמנהיגם היחיד הוא העולם הרוחני.
אם לפני ההתכנסות כל משתתף, בשלב ההכנה, גורם לנושא המפגש להיות חי בתוכו ולמלא אותו, מצב תודעתי זה מאפשר לו לוותר ולדחות מחשבות אחרות, תוך שהוא "מקריב" את החיים שיצרו מחשבות אלה לטובת הרוח, והרוח תעניק לו בתמורה תובנות חדשות במהלך ההתכנסות המכוונת לקבל את מה שמעניקה הרוח. חוויה זו ניתנת להתנסות חוזרת פעמים רבות. על האדם להיות קשוב, אקטיבי, ולהשאיר את הדלת פתוחה ואת הדרך פנויה לצורך קבלה.
לימוד חשוב הוא – לדעת להקשיב לאחר בדיוק באותו האופן שבו היינו מקשיבים לעולם הרוחני: בערנות, בהוקרה, תוך הימנעות מתגובתיות, תוך שאנו הופכים את הנפש שלנו למצע גידול עבור רעיונותיו של האחר. אין זה אומר שהשומע מוותר על יכולת ההבחנה שלו. הוא שוקל את מה שהוא שומע, אך הוא עושה זאת תוך הימנעות מפיתוח סימפתיה או אנטיפתיה לדובר, על מנת לשמש כמין לוח תהודה אובייקטיבי, עליו מילות הדובר מצלצלות כנכונות או מוטעות. וכך, גם הדובר יכול לשמוע את עצמו ולשקול את דבריו. התיקון, במקרה זה, אינו תוצאה של שיפוט של השומעים.
ולא רק זאת. הקשבה ערנית היא מעשה דמוי שמש. היא מקרינה את החמימות והאור של התעניינות אל חיי-המחשבה המתהווים במעגל, ומעודדת אותם לנביטה אמיתית.
שאלה שמעסיקה לעיתים קרובות את אלו המתעניינים בשיחה הגיתאנית: איך בוחרים נושאים?
בכל מקרה – לא בצורה השרירותית המקובלת. אלא הנושא הוא פרי של שאלות בוערות, ה"עוגנות" בנפשם של המשתתפים בשיחה. שאלות הנובעות מליבם, שקשורות בעולם הרוחני ולכן "מלאות חיים", מושרשות במישור עמוק יותר מאשר האינטלקט. עצם החיוניות של שאלות אלה יציף אותן אל ראש תשומת הלב של משתתפי הפגישה.
נושא "עשיר" הוא זה שעצם חקירתו גורמת לו להתפתח, להשתנות ולגלות פנים חדשות, ואולי אף להפוך לנושא מוביל שיהיה עניין לעסוק בו במשך שנים.
חלק רביעי
על מנת שהשיחה תהיה חיונית ומפרה, היא חייבת להיות בתוך הקשר, בתוך מסגרת שתשמור עליה שלא תיגרר לאירוע אמורפי. המרכיבים של המסגרת הם:
- מועד, התחלה וסוף מוגדרים ונשמרים בקפדנות, כאשר המשתתפים מצופים להגיע לפני ההתחלה לצורך הכנה.
- המפגש/הריטואל מתחיל באמירה של טקסט קצר בעל אופי רוחני (דוגמאות למשפטים בעלי אופי דתי-כריסטיאני). משפט זהה, דומה או אחר, ייאמר גם בסוף הטקס.
לטענה כי מסגרת זמן נוקשה מגבילה את התפתחות השיחה, אין בסיס, משום שכמו שההשראה של הצייר אינה תלויה בגודל הבד עליו הוא מצייר, כך מסגרת הזמן היא גורם מעורר, המגייס את התודעה ומחדד את המחשבה. אנשים מתאימים את עצמם באופן אינטואיטיבי למרחב העומד לרשותם.
- שימור האחדות בתוך מעגל המשתתפים – בניגוד לדיון, המבוסס על האינטלקט וככזה הוא מביא להפרדה ופיזור; השיחה, המבוססת על אינטואיציה, זקוקה לריכוז, להקשבה מקסימלית, ולתחושת יחד חזקה. משתתפים רגישים ירגישו שהערות צדדיות והערות שוליים הן לא פחות מאשר ניתוק המעגל כולו מהעולם הרוחני.
באשר לטענה שהרצאה טובה עדיפה על שיחה, טענת הנגד היא שדומה הדבר לאכילה במסעדה, שכל מאכליה מוגשים מוכנים אך הסועד מחמיץ את חווית ההכנה של האוכל. יש משהו חד-צדדי בצורת חיים כזו, שזונחת הזדמנויות לצמיחה אישית ומעודדת הימנעות מלקיחת אחריות. גישה כזו משמעה גם שימור של תלות לא בוגרת בשלב חשוב של ההתפתחות האישית, כאשר אדם צפוי להתקדם ממצב שבו הוא מקבל אמת נתונה, למצב שבו הוא מגלה את האמת שלו באמצעות פעילות.
רודולף שטיינר דחה תלות בכל צורה שבה הופיעה. לעיתים נדירות הוא הציע לאנשים פתרון לבעייתם, וזאת רק כאשר לחץ הזמן וההכרח אילץ אותו לעשות זאת. לעומת זאת, הוא ביקש להצביע על דרכים בהן ניתן להתקדם כדי למצוא פתרונות.
וזהו המסר: להיות אקטיבי מבחינה רוחנית, להפיק מהעולם הרוחני את החומרים שיכולים להזין ולחדש את המציאות הארצית. השיחה הגיתאנית היא כלי אידיאלי כדי לעשות זאת.
תוספת למאמר
אודות האגדה "הנחשה הירוקה והחבצלת והשושנה היפהפייה"
את האגדה כתב גיתה ופרסם ב:
Friedrich Schiller's German magazine Die Horen (The Horae).
It concludes Goethe's novella rondo Conversations of German Emigrants (1795).
האגדה מספרת על מעבורן, בעל סירה, שמתבקש בחצות הלילה ע"י שני תעתואורים להעביר אותם לעבר השני של הנהר. המעבורן עושה זאת ובתמורה מנערים התעתואורים מגופם מטבעות זהב אל תוך הסירה. מעשה זה מדליק נורה אדומה אצל המעבורן, שכן – הוא חושב – אם הם היו מנערים את הזהב לתוך הנהר, היה נגרם שטפון. הוא דורש מהם כתשלום שלושה ארטישוקים, שלושה כרובים ושלושה בצלים והם נפרדים ממנו רק לאחר הבטחה להביא לו את מבוקשו. המעבורן לוקח את הזהב למקום גבוה ומסתיר אותו בתוך נקיק סלע. במקום זה מגלה את הזהב נחשה ירוקה שאוכלת אותו וכתוצאה מכך הופכת לזוהרת. עורה המאיר של הנחשה מאפשר לה לחקור ארמון תת-קרקעי, שם היא פוגשת באדם זקן ובידו מנורה שיכולה להאיר רק כאשר נמצא אור אחר בסביבה. הנחשה מסיירת בארמון ומוצאת שם ארבעה מלכים: אחד מזהב, אחד מכסף, אחד מברונזה והרביעי מורכב משלוש המתכות הללו.
הסיפור עובר אל אשתו של הזקן, שפוגשת נסיך מלנכולי – עצוב. הנסיך פגש את החבצלת היפהפייה אך יגונו גדול משום שהוא יודע שכל מי שייגע בחבצלת – ימות. הנחשה מסוגלת ליצור גשר זמני מעל הנהר בחצות היום, וכך האשה והנסיך נכנסים את גנה של החבצלת היפהפייה. כאשר מגיעה שעת בין ערביים, הנסיך נכנע לתשוקתו לחבצלת, הוא רץ אליה, נוגע בה ומת.
הנחשה הירוקה מקיפה בגופה את הנסיך, הזקן, אשתו ושני התעתואורים, וכולם עוברים בתהלוכה את הנהר על גבו של הנחש.
בעולם החושים, מונחית ע"י האיש הזקן, החבצלת יכולה להחזיר את הנסיך לחיים – אמנם במצב של חלום – ע"י נגיעה בו זמנית בנחשה ובנסיך. ואז מקריבה הנחשה את עצמה והופכת לערימה של אבנים יקרות, הנזרקת את תוך הנהר.
הזקן מוליך אותם אל דלת הארמון הנעולה. התעתואורים עוזרים להם להיכנס ע"י כך שהם אוכלים את הזהב מתוך הדלתות. בנקודה זו, הארמון כולו, נע ע"י קסם מתחת לנהר וצף-עולה על פני האדמה ליד הבקתה של המעבורן, שם הופכת הבקתה למזבח כסף. שלושת המלכים העניקו מתנות לנסיך הישן וכך "שיחזרו" אותו. המלך הרביעי, המעורב, קרס, כאשר התעתואורים "שאבו" את הזהב ממנו. מאותו רגע, הנגיעה בחבצלת הפסיקה את פעולת המוות שלה, וכך מתאחד הנסיך עם החבצלת והם נישאים. כשהם נושאים את מבטם מחוץ לארמון, הם רואים גשר איתן עומד מעל הנהר – תוצאת קרבנה של הנחשה – ועד היום הגשר מוצף במטיילים והארמון הוא המתויר ביותר בעולם.
עד כאן סיפור האגדה.
טום ריינס כותב על הרקע ההיסטורי לכתיבתו:
המעשייה נכתבה ע"י גיתה כתגובה לחיבורו של שילר: "מכתבים על החינוך האסתטי של האדם" אחד מקווי המחשבה בחיבור זה מתרכזים בחופש האנושי. שילר חשב שהרמוניה של החיים החברתיים יכולה להתרחש על בסיס של אישיות אנושית חופשית. הוא האמין שקיימת הווייה אנושית אידיאלית בכל אחד, והאתגר הוא להפגיש בין ניסיון החיים החיצוני להוויה הפנימית האידיאלית. רק אז ההוויה הפנימית, ההרמונית תבוא לידי ביטוי הרמוני בעל ערך. שילר ביקש לבנות גשר פנימי בין האישיות במציאות המיידית שלה לבין ההוויה האידיאלית. הוא כתב את חיבורו בזמן ובהקשר של המהפכה הצרפתית. המהפכה נדחפה ע"י הרצון להביא לשינויים חברתיים חיצוניים שיאפשרו לאנשים להיות חופשיים. אבל גם שילר וגם גיתה הכירו בכך שהחופש אינו ניתן להיות כפוי מבחוץ, והוא חייב לצמוח בתוכו של כל אדם. שילר ניסח את מחשבתו בכתיבה פילוסופית, אבל גיתה שלא היה אמון על כתיבה כזו וחשב שחיבורו של שילר פשטני מדיי, ניסח את מחשבותיו בצורת מעשייה, בה הראה כיצד נשמתו של האדם יכולה להפוך לשלמה וחופשית וע"י כך ליצור את הבסיס לצמיחתה של קהילה אנושית חופשית.
על פי אתר גודרידס – שתי הגדות, ה"יַבָּשות", ביניהן עובר הנהר מסמלות את עולם החושים מול העולם הרוחני. הסיפור מסתיים כאשר נוצר גשר בין שני העולמות הללו, באמצעות קורבנה של הנחשה. רודולף שטיינר הושפע מאוד מהמעשייה של גיתה כשכתב מחזה בשם "שער ההתקדשות "[3] (The Portal of Initiation).