רודולף שטיינר

175 GA

סדרה של עשר הרצאות שניתנו בברלין בתקופה בין 27 במרץ ל-8 במאי 1917

תורגם מאנגלית, תוך כדי השוואה עם התרגום מגרמנית לרומנית ועם המקור בגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס’ 9

ברלין, 1.5.1917

בהרצאות אלו התייחסנו לאירועים שהתרחשו בעבר הרחוק, בתחילת ההתפתחות של התרבות המערבית. אך מטרתי הייתה תמיד שדרך התבוננות זו בעבר נוכל לגלות את מה שחשוב עבור הזמנים שלנו. ולמטרה זו אני רוצה להמשיך לעסוק בנושא זה בהרצאה של היום.

כפי שניתן לראות אפילו במבט שטחי, התקופה הנוכחית היא תקופה בה יכולות להדהד בעוצמה בנפשות בני האדם רק מחשבות שקשורות לסודות של האבולוציה האנושית. כדי לחוות את המשמעות המלאה של אמירה זו, עלינו לבחון בצורה מעמיקה גם את הצרכים והחסכים של החשיבה, הרגש והרצון של ימינו, ואז נתחיל להרגיש שתקופתנו זקוקה להשפעות חדשות, למחשבות ורעיונות חדשים, ובייחוד לאותם אימפולסים ומחשבות שנובעים מתוך מעמקי החיים הרוחניים, ושחייבים להפוך לנושא המחקר המדעי-רוחי.

בזמנים שלנו ישנם דברים רבים שממלאים אותנו בעצב, אך אסור לנו להרשות לעצב לדכא אותנו, אלא להיפך, הוא צריך להיות משהו שיכול להכין וללמד אותנו להתאמץ ולעבוד עכשיו בהווה למען השאיפות שלנו. בשבועות האחרונים התפרסם ספר, שכאשר הגיע אלי, הייתה לי ההרגשה שהוא יגרום לי שמחה רבה. כי המחבר הוא אחד מהאנשים המעטים שפתוחים למאמצים של מדע הרוח, ולכן יכולנו לצפות שהוא ייתן לפירות של העבודה המדעית רוחית לחדור לפעילות הרוחנית שלו. אני מתכוון לספר “המדינה כצורת חיים,” מאת רודולף קיילן,^[1] כלכלן וחוקר שוודי, העוסק בבעיות של הכלכלה הלאומית ובסוגיות המדיניות של שוודיה. כאשר קראתי את הספר, עלי להודות שהרגשתי תחושת עצב, מפני שהבנתי שיש כאן אדם, שכפי שאמרתי פתוח לרעיונות של מדע הרוח, אך מחשבותיו עדיין רחוקות מאוד מהמחשבות שאנחנו כל כך זקוקים להן היום, מהמחשבות המוחשיות, שיש בהן את הכוח להשפיע על מהלך האבולוציה של תקופתנו. קיילן מנסה לחקור את המדינה, אבל אתה מקבל את התחושה שאין לו בכלל גישה לרעיונות שיאפשרו לו להתקרב לפחות לפתרון חלקי כלשהו לגבי הבעיה שהוא מעלה. עצוב לפגוש שוב ושוב תופעות כאלו, אך, כפי שאמרתי, אסור שעצב זה ירפה את ידינו. להיפך, הוא צריך לחשל אותנו לקראת ההתמודדות שלנו עם אתגרי העידן.

לפני שאומר כמה מילים על תופעות אלו, הייתי רוצה להצביע שוב על אותם אירועים קדומים, שבהיסטוריה החיצונית מוצגים בצורה חלקית ומעורפלת ביותר, כפי שיכולתם להבין ממה שאמרתי על השמדת המקדשים על ידי הכנסייה, ולכן כדי להבין אותם כיום יש להיעזר במדע הרוח. הזכרתי בהרצאה הקודמת באיזה זעם חסר תקדים הרסה הכריסטיאניות של המאות הראשונות את יצירות האמנות הקדומות, וכמה דברים בעלי ערך רב נמחקו מהקיום הארצי תוך כדי התפשטות הכריסטיאניות. אי אפשר לראות היום את הכריסטיאניות באובייקטיביות אם איננו מוכנים לראות באובייקטיביות מלאה גם את הצד השני של הדברים. בהקשר זה, הייתי מבקש מכם לקחת בחשבון גם את העובדה שכיום אתם בונים לעצמכם מושג על נושא זה על בסיס ספרים שונים המציגים נקודות מבט מסוימות. היום כל אדם בעל השכלה מסוימת מקבל תמונה לגבי ההתפתחות הרוחנית של ימי הקדם, ההתפתחות הרוחנית שקדמה לכריסטיאניות. אך תארו לעצמכם איזו תמונה שונה הייתה לכל אדם היום אילו הארכיבישוף תיאופילוס מאלכסנדריה^[2] לא היה שורף בשנת 391 שבע מאות אלף מגילות המכילות מסמכים חשובים ביותר על הספרות הרומאית, המצרית, ההודית, היוונית ועל חייהם הרוחניים של עמים אלה! תתארו לעצמכם כמה דברים היו נמצאים היום בספרים אילו לא היו נשרפות שבע מאות אלף המגילות בשנת 391! אתם יכולים להבין כמה ניתן לסמוך – או יותר מדויק לא ניתן לסמוך – על ההיסטוריה של העבר כאשר היא מתבססת על מסמכים בלבד!

כעת נמשיך לפתח את חוט המחשבה שהתחלתי להציג בהרצאה הקודמת. יש להבין שמבחינות רבות, חיי הפולחן של הכריסטיאניות, כפי שראינו, הושפעו ולקחו את האימפולסים שלהם מתוך הסמלים והפולחנים של המיסטריות הקדומות. אך מצד שני, הכריסטיאניות דאגה להשמיד לחלוטין את הצורות של הפולחנים והסמלים האלה של המיסטריות, עד כמה שניתן לחקור אותם דרך חקירה חיצונית. במידה מסוימת הכריסטיאניות מחקה, הפכה את הכול לטבולה ראסה, כדי שלאנשים לא תהיה כל אפשרות לדעת מה היה קודם, כדי שהם פשוט יקבלו את מה שהכנסייה מציעה להם. כך מתרחשת האבולוציה של האנושות, ועלינו להכיר בעובדה – מבלי להתייסר בגלל דחפים של פסימיות – שהאבולוציה של האנושות אינה מתקדמת בקו ישר ורציף.

כבר הפניתי את תשומת ליבכם לעובדה שרבים מהטקסים והריטואלים של הכנסייה הרומית נבעו מתוך המיסטריות של אלאוסיס, שהאבולוציה שלהם נקטעה מפני שיוליאנוס הכופר לא הצליח לממש, כפי שראינו, את תוכניתו. אך הטקסים והפולחנים שהתפתחו בתקופה המאוחרת יותר הושפעו בייחוד מהמיסטריות של מיתרס. אך דווקא את הרוח של המיסטריות של מיתרס, את הרוח שהצדיקה את קיומן, את התוכן הרוחני האמיתי שלהן, כבר לא ניתן לחקור באמצעות חקירה חיצונית, מפני שהכנסייה דאגה לכך שכל העקבות יימחקו. ניתן למצוא את הדברים האלה מחדש בצורתם האמיתית רק אם אנו שואפים להבין אותם בעזרת מדע הרוח. היום אני מציע שניגע רק בהיבט אחד של המיסטריות של מיתרס.^[3] כמובן, יש עוד הרבה מה לומר על המיסטריות של מיתרס, הרבה יותר ממה שאוכל לומר היום, אך כדי להבין אותם, עלינו להכיר בהדרגה עוד ועוד פרטים חדשים.

אם אנו רוצים להבין את הרוח האמיתית של המיסטריות של מיתרס, שבמאות הראשונות של התפשטות הכריסטיאניות עדיין שיחקו תפקיד משמעותי עד למערב אירופה, עלינו לדעת שהן נבנו על תפיסה בסיסית שהייתה נכונה ומוצדקת לחלוטין בזמנים ההם ועד לתקופת המיסטריה של גולגותא. הן נבנו על התפיסה שהקהילה האנושית, כמו למשל קהילות של עם או קהילות אחרות בתוך קהילות העם, מורכבת לא רק מסוג של אטומים, כפי שאפשר לתאר אינדיבידואלים נפרדים, אלא חיה בה, וחייבת לחיות בה, כדי שהדברים יהיו מושרשים במציאות, רוח של הקבוצה, רוח הקהילה, שיש לה קיום בעולם העל-חושי. הקהילה איננה רק סך הכול של בני האדם האינדיבידואלים שחיים בה, אלא היא ייצגה עבור העמים הקדומים את הצורה החיצונית, ההתגשמות הפיזית, אם אפשר להשתמש בביטוי זה בהקשר זה, של רוח הקבוצה הנוכחת בה. המטרה של מי שהתקבל למיסטריות הייתה לחיות עם רוח זו, להשתתף במחשבות של נפש-קבוצה זו; האדם לא היה אמור להתבודד, להישאר מחוץ לקהילה, עם המחשבות, הרגשות ואימפולסי הרצון האנוכיים שלו, אלא לחיות באופן כזה שהמחשבות של נפש הקבוצה יוכלו לחדור לתוכו. בייחוד במיסטריות של מיתרס, הכוהנים האמינו שלא ניתן להשיג אחדות זו עם נפש הקבוצה אם רואים בקהילה הגדולה יותר מבנה חיצוני בלבד, מפני שאז מה שנוכח כממשות ברוח הקבוצה נעשה מטושטש ומעורפל. הם אמרו שהמתים נוכחים בקהילה, וככל שאדם יכול לתקשר עם אלה שמתו לפני זמן רב, כך הוא חי טוב ונכון יותר בחייו הנוכחיים. ככל שהמתים עברו את הסף לפני זמן רב יותר, לאדם יותר קל לחיות בתקשורת עם הרוח שלהם. וכדי להיות בקשר עם הרוח של השבט או של העם, הדרך הטובה ביותר הייתה ליצור קשר עם נפש האב הקדמון של השבט, של העם. כי ההנחה הייתה שהנפש הזו ממשיכה באבולוציה שלה לאחר שהיא עוברת את שער המוות, ולכן היא יודעת מה צריך לקרות על האדמה יותר טוב מאלה שחיים על האדמה בגוף הפיזי הנוכחי שלהם. לכן, המטרה של המיסטריות הללו הייתה להשתמש בטקסים ופולחנים שביכולתם ליצור קשר בין החניכים במיסטריות לבין הנפשות שעברו דרך שער המוות בעבר הרחוק, ואפילו בעבר הרחוק מאוד.

אלה שהתקבלו למיסטריות הללו ועברו את השלב הראשון של חניכה נקראו בדרך כלל בשם שנלקח מעולם הציפורים: הם נקראו “עורבים”. “עורב” היה מקודש בדרגה ראשונה. באמצעות טקסים מיוחדים במיסטריה, דרך השימוש בסמלים בעלי השפעה רבת עוצמה, ודרך אירועים אמנותיים-דרמטיים, הוא נעשה מודע לא רק לעולם החושי סביבו, או למה שניתן ללמוד דרך קשר עם הזולת, אלא גם למחשבות של המתים. במובן מסוים הוא קיבל מעין כוח זיכרון של המתים ואת היכולת לפתח אותו הלאה. ל”עורב” כזה הייתה שליחות חשובה ביותר. הוא קיבל את המשימה לא לחוות את ההווה מתוך שינה, אלא להתבונן בעולם בכל רגע בעיניים פקוחות ובערנות, להכיר את הצרכים של בני האדם, ולהכיר מקרוב את תופעות הטבע. אדם שחי את קיומו מתוך שינה, אדם שאין לו כל חוש למה שחי באדם ובטבע נחשב כלא ראוי להתקבל למיסטריות. כי רק היכולת להתבונן בחיים סביבו באופן ברור ומנקודת המבט הנכונה הכשירה אותו למשימה שהיה עליו למלא במיסטריות. המשימה הייתה לעשות את כל מה שביכולתו כדי להשתתף במצבי חיים מגוונים בעולם החיצוני, כדי לחוות כמה שאפשר יותר, כדי לקחת חלק בשמחה ובסבל הקשורים לאירועים של זמנו. לאדם אטום, אדיש או לא רגיש לאירועי זמנו לא היה מקום במיסטריות. לאחר מכן, התרומה שלו במיסטריות כללה שיחזור של החוויות שהוא חווה בחוץ. בכך שהוא הביא למיסטריות ושיחזר בהן את החוויות הללו, הן הפכו למסרים למתים, לאלה שהחיים על האדמה רצו לשאול בעצתם. אולי תשאלו: האם לא היה מתאים יותר למשימה זו מקודש בדרגה גבוהה יותר? לא, כי דווקא אלה שעברו את שלב החניכה הראשון היו יותר מתאימים למשימה זו של מתווכים, מפני שהיו להם את כל ההרגשות, הסימפתיות והאנטיפתיות שהאדם חווה בקשר עם החיים החיצוניים, בעוד שאלה שעברו שלבי חניכה גבוהים יותר כבר השתחררו מהן פחות או יותר. לכן, אלה שעברו את שלב החניכה הראשון היו מסוגלים לחיות את חיי תקופתם בדיוק כמו אדם רגיל, ולהביא חיים אלה לתוך המיסטריות. זאת הייתה השליחות הייחודית של ה”עורבים”: לתווך בין העולם החיצוני ואלה שמתו לפני זמן רב. מסורת זו עברה לדורות העתיד דרך אגדות. כפי שהסברתי לעיתים קרובות, האגדות מבוססות לרוב על יסודות עמוקים. וכאשר האגדות מספרות שפרידריך ברברוסה, שמת מזמן, מקבל מידע באמצעות עורבים, או שקרל הגדול באונטרסברג שבזלצבורג^[4] לומד מעורבים מה קורה בעולם בחוץ, כל אלה הם הדים של המיסטריות הקדומות, ובייחוד של המיסטריות של מיתרס.

כאשר מישהו היה מוכן לשלב השני של חניכה, הוא נהיה תלמיד האזוטריזם, או “אוקולטיסט”, כפי שהיינו קוראים לו היום. אז הוא רכש את היכולת לא רק להביא אל תוך המיסטריות את ההיבט החיצוני של העולם, אלא גם לשמוע – בדרך בה נתקבלו דברי המתים – את המסרים שהגיעו מהמתים על האימפולסים שהעולם העל-חושי, אותו עולם על-חושי בו נמצאים המתים, יכול להעניק לעולם החיצוני. ורק לאחר שהאדם השתלב בחיים הרוחיים, העל-חושיים, שקשורים עם העולם החיצוני, החושי, אז הוא נחשב כמוכן לשלב השלישי, וקיבל את האפשרות להשתמש גם בתוך העולם החיצוני במה שהוא קיבל כאימפולסים במסגרת המיסטריות. אז הוא נבחר להיות “לוחם”, אדם הנלחם בעולם החושי למען מה שחייב להתגלות מהעולם העל-חושי.

אולי תשאלו האם אין זה חוסר צדק משווע כאשר שומרים את העם בבוּרות לגבי הדברים החשובים ביותר, ורק מעטים נבחרים זוכים לחניכה? תבינו את הסיבה לכך רק אם תזכרו את מה שאמרתי קודם, שעלינו להביא בחשבון את קיומה של נפש הקבוצה, של רוח הקבוצה. אינדיבידואלים נבחרים אלה עבדו למען כל הקבוצה. האנשים לא ראו את עצמם כיחידים בודדים, אלא חשו חלק מקבוצה. רק מסיבה זו היה ניתן לפעול כך בתקופה בה חיה מאוד נפש הקבוצה, רגש השייכות וההזדהות הבלתי אנוכית לקבוצה.

לאחר מכן, כאשר המקודש היה “לוחם” למען העולם העל-חושי במשך תקופה מסוימת, הוא קיבל את המשימה לייסד במסגרת של הקבוצה הגדולה קבוצות קטנות יותר, קהילות קטנות יותר, שבאמת הכרחיות בתוך כל קבוצה גדולה. באותם זמנים קדומים, כולם היו מתעלמים אם מישהו היה קם ומחליט ביוזמתו לייסד אגודה כלשהי. לאגודה כזו לא הייתה כל משמעות בימים ההם. כדי שמישהו ייסד אגודה, היה עליו להיות “אריה”, כפי שקראו לשלב זה במיסטריות של מיתרס, כי זאת הייתה הדרגה הרביעית של חניכה. קודם היה עליו לחזק בתוך עצמו את החיים בעולמות העל-חושיים דרך אימפולסים הפועלים לא רק בקרב החיים, אלא מאחדים את החיים עם המתים.

מהדרגה הרביעית, המקודש קיבל רשות לקבל על עצמו את ההובלה של קבוצה, של קהילת עם, שהשתייכו אליה גם המתים. כאשר החוקר הרוחי חוזר בזמן למאה השמינית, התשיעית, העשירית לפני המיסטריה של גולגותא, הוא מגלה שאלה היו זמנים שונים לחלוטין מהזמן שלנו. אף אחד לא היה מעלה על דעתו שמנהיג שעושה משהו למען הקהילה צריך להיבחר בהצבעה. מנהיג כזה של קהילה היה חייב לעבור חניכה בדרגה החמישית. ולאחר מכן הוא המשיך לקבל את הידע שמיסטריית השמש נטעה בנפש האדם. לבסוף הוא היה מגיע לדרגת החניכה השביעית. אין צורך שאמשיך לפרט את השלבים הגבוהים האלה. אני רוצה רק לתאר את תהליך ההתפתחות של מקודש, שהיה עליו לרכוש דרך הקשר עם עולם הרוח את היכולת לפעול באופן אקטיבי בחוץ, בחיי הקהילה.

ידוע לכם שבאבולוציה ההכרחית של המין האנושי הייתה טבועה נסיגה הדרגתית של חשיבות הנפש הקבוצתית. בזמן המיסטריה של גולגותא, האדם פיתח לראשונה תודעת אני. הדבר הוכן במשך מאות בשנִים, אך ברגע של המיסטריה של גולגותא הייתה נקודת שיא, נקודה מכרעת בהתפתחות זו. אנשים כבר לא יכלו להניח שלאדם האינדיבידואלי יהיה את הכוח למשוך אחריו את הקהילה השלמה, להעביר בצורה בלתי אנוכית את הרגשות והאימפולסים שלו לקהילה כולה.

יהיה זה טיפשי לדמיין שמהלך ההיסטוריה היה צריך להיות שונה ממה שהוא היה במציאות. אך לפעמים מחשבה כזו יכולה לשאת פרי כשאנו תוהים מה היה קורה אילו בתקופה בה נכנסה הכריסטיאניות לאבולוציה האנושית, היא לא הייתה הורסת בצורה יסודית את כל המסורות הפגאניות, אלא היה עובר לדורות הבאים ידע מסוים, ידע נגיש וברור גם לאלה שמאמינים רק בתיעוד היסטורי. אך הכריסטיאניות התנגדה לאפשרות שכזו. אנחנו עוד נדון בסיבות לכך. אך היום אני רק רוצה לציין את העובדה שהכריסטיאניות לא רצתה זאת. מול הכריסטיאניות עמד סוג לגמרי שונה של אנושות, אנושות שכבר לא הייתה קשורה לנפשות-הקבוצה הקדומות כמו האנושות הקודמת; אנושות שבה היחס בין בני האדם היה שונה לגמרי ממה שהיה בימי קדם, כאשר האינדיבידואל לא היה כל כך משמעותי, ובני האדם פעלו מתוך קשר עם נפש הקבוצה, בהדרכתה של נפש-הקבוצה. דרך המחיקה של כל תיעוד הקשור לאותם זמנים קדומים, הכריסטיאניות יצרה אפלה מסוימת לגבי התחלות התפתחותה. הכריסטיאניות לקחה את כל ההיבטים של הידע הפגאני ששימשו את מטרותיה, ושילבה אותם במסורות, בדוגמות, ובייחוד בפולחנים או בטקסים שלה, ולאחר מכן מחקה והעלימה את מקורותיהם. למסורות הפגאניות הייתה משמעות עמוקה, אך הכריסטיאניות נתנה להם פירוש שונה. הדברים היו עדיין שם, הדברים היו מול עיני האנשים, אך הם לא היו אמורים לדעת מאיזו חוכמה עתיקה נבעו דברים אלה.

ניקח למשל את הדוגמה הבאה: כולנו מכירים את המצנפת של הבישופים מהמאה השמינית. המצנפת מעוטרת בסמלים מסודרים בצורה מסוימת. הסמלים הללו הם למעשה סווסטיקות, המסודרות בצורה שונה על כל מצנפת. הסמל העתיק הזה, המכונה גם הטטרהגמא,^[5] לוקח אותנו לימים הרחוקים של המיסטריות הקדומות ביותר, לזמנים הקדומים בהם האדם יכול היה לראות את הפעילות החיה של פרחי הלוטוס בגוף האתרי והאסטרלי האנושי, את הכוחות האתריים והאסטרליים החיים שהתגלמו בפרחי הלוטוס. אך הוא הפך לסמל מת, ומקורו נמחק. וגם התיאורים של דברים מסוג זה היום בהיסטוריה של התרבות יבשים וחסרי-חיים לחלוטין. רק דרך מדע הרוח ניתן להתבונן שוב בעיני הרוח במה שחי בדברים אלה.

אמרתי קודם שבמידה מסוימת האפלה נבנתה בכוונה. אך הגיע הזמן כעת שהיא תתפוגג ושיצאו שוב לאור הדברים שאבדו בערפל. ונראה לי שלאורך השנים כבר דיברתי מספיק פעמים ובכל מיני צורות על כמה זה הכרחי בזמננו שלאנשים יהיו אוזניים כדי לשמוע, ועיניים כדי לראות את הדברים האלה. כי אנו חיים בעידן בו האפלה כבר הגשימה את משימתה, והאור, האור של החיים הרוחניים, חייב לחדור שוב. קודם כול, רצוי שכמה שיותר נפשות, כמה שיותר לבבות, ירגישו בכל הרצינות שהאור הרוחני הכרחי בזמננו, שמה שחסר בזמננו, מה שגורם לסבל אינסופי, קשור לדברים האלה. אז נגלה שאין זה מספיק לראות את הדברים בצורה שטחית, שאין זה מספיק לדבר על הסיבות לאירועים של היום רק על בסיס מה שנמצא על פני השטח. כל עוד אנו מדברים רק ממבט שטחי, לא יהיו לנו מחשבות או אימפולסים מספיק עוצמתיים כדי לחדור לנפשות בני האדם ולהפיג את האפלה שגורמת לכל מה שקורה היום.

מפליא איך בתקופתנו – אך שוב, איננו צריכים להיות מדוכאים בגלל זה, או למתוח ביקורת, אלא פשוט להתבונן ולהבין את מצבנו היום – מפליא איך בני האדם עדיין אינם מוכנים לראות, כי לרוב הם גם אינם יכולים לראות, מה באמת הכרחי עבור האבולוציה של העולם. נקרע הלב כשרואים איך חוותה את הבלבול והכאוס של תקופתו נפש כמו זו של פרידריך ניטשה, שהכאוס והאפילה של המחצית השנייה של המאה ה-19 דחפו אותו לסבל עמוק עד כדי מחלה חמורה ביותר. לא נצליח להבין נפש כמו פרידריך ניטשה, אם מצד אחד אנו רואים בו מישהו שהולכים אחריו בצורה עיוורת, כמו שעשו רבים, כי נגד מעריצים כאלה הוא כתב את המילים:

אני חי בביתי

איני חייב אמונים לאיש,

וצוחק על כל מאסטר

שאינו צוחק על עצמו.

זה גם הלך הנפש הכללי של “כה אמר זרתוסטרא” של ניטשה. אבל זה לא מנע ממנו להיות מוקף במעריצים שטחיים רבים. זאת קיצוניות אחת. היא אינה תורמת שום דבר חיובי למצבנו הנוכחי. אך אינה מועילה גם הקיצוניות השנייה – ובין שתי הקבוצות הללו ניתן למצוא מגוון רחב של דעות – כאשר האדם אומר: למרות שלניטשה היו רעיונות גאוניים רבים, בסופו של דבר הוא השתגע, כך שאפשר להתעלם ממנו. פרידריך ניטשה הוא תופעה מוזרה, ובוודאי איננו צריכים להיות משועבדים לו, אך האמת היא שאפילו בשנים בהם סבל ממחלת הנפש שלו הוא חש ברגישות עדינה את האפלה והבלבול של זמננו.

אנחנו יכולים לבנות תמונה מדויקת מאוד לגבי הסיבות לקשיים של ימינו אם אנחנו מוכנים לקבל מניטשה משהו מהדברים שהוא כותב על הסבל שתקופתו גרמה לו. הייתי רוצה לקרוא לכם שני קטעים מכתביו של ניטשה שפורסמו לאחר מותו, “הרצון לעוצמה, מסה בדבר שינוי כל הערכים”. הקטעים נכתבו על ידי נפש חולה, אך היה אפשר לכתוב אותם ממניע שונה לחלוטין מזה שהניע את ניטשה. היה אפשר לכתוב אותם כדי לחשוף את הסיבות העמוקות יותר של ההשפעות הפועלות בתקופתנו. ניטשה כתב:

“מה שאני הולך לספר הוא ההיסטוריה של המאתיים השנים הבאות. אני מתאר את מה שיבוא, כי לא יוכל לבוא שום דבר אחר: הופעת הניהיליזם. כבר ניתן לספר את ההיסטוריה הזאת עכשיו, כי הנחיצות שלה כבר נמצאת ופעילה כאן. העתיד הזה מדבר במאות סימנים, הגורל הזה מודיע על נוכחותו בכל מקום; כבר כל האוזניים נזקפות כדי לשמוע את המוזיקה של העתיד. כל התרבות האירופאית שלנו כבר נעה לכיוון קטסטרופה בייסורים של מתח הולך וגובר מעשור לעשור: עצבנית, אלימה, מואצת כמו נהר הממהר להגיע לקיצו, שמסרבת לחשוב, ואף פוחדת מלחשוב”.

תשפטו בעצמכם את מה שאתם מרגישים כאשר אתם שומעים את הדברים של אדם בעל רגישות נדירה שנכתבו בסוף שנות השמונים של המאה ה-19, ותשוו אותם עם קטע אחר שאקרא לכם כעת, קטע המשקף באופן חי את המצוקה העמוקה שהוא חווה, ושכל אחד מאיתנו יכול לחוות בעצמו:

“ידידיי, היה לנו קשה כשהיינו צעירים: סבלנו מהנעורים כמו ממחלה קשה. זה מה שעושָה התקופה שבה נזרקנו – תקופה של התפוררות גדולה וקריסה פנימית, שפועלת עם כל חולשתה ועם כל עוצמתה נגד הרוח של הנוער. התפוררות, תחושה של חוסר ביטחון מאפיינות את הזמנים שלנו: שום דבר אינו עומד על קרקע מוצקה או על אמון איתן בעצמך. האדם חי למען מחר, כי היום שאחריו מוטל בספק. השביל חלקלק ומסוכן, והקרח שעליו אנו הולכים עדיין יכול להחזיק אותנו, אבל הוא כבר דק מאוד; כולנו חשים את הנשיפה החמה, המטרידה של הרוח שמביאה הפשרה. תוך זמן קצר, בדרך בה אנחנו פוסעים כבר אף אחד לא יוכל לפסוע!”

ברור שרגשות אלה נולדו מתוך תובנה עמוקה לגבי המציאות של התקופה. מי שרוצה להבין את הימים בהם אנו חיים, ובעיקר את המשימה העומדת בפני האדם, מי שמסוגל להסתכל מעבר לבעיות של היום-יום, ירגיש בעצמו את מה שמתואר בקטעים אלה, ואולי יאמר: נכון, ההפרעה הנפשית של ניטשה מנעה ממנו לשפוט באופן ביקורתי את הרעיונות שעלו בו, אך רעיונות אלה עלו מתוך רגישות גדולה מול המציאויות של התקופה הנוכחית. אולי יום אחד נרצה להשוות בין התגובה הרגישה של ניטשה לבין ההצהרות הרגילות של ה”מוחות הנאורים”, שלא מצליחים לגעת אפילו בשכבה השטחית ביותר של הסיבות העומדות בשורש הזמנים הקשים הללו. ואז אולי יישמעו דעות אחרות לגבי הצורך במדע הרוח דווקא בימינו. היום אנשים אינם שמחים להקשיב למה שמלמד מדע הרוח. אך כשאני אומר זאת, אינני מאשים אף אחד. אני רוכש כבוד גדול לרוב האנשים שאני מדבר עליהם, ואני מאמין שהם הראשונים שהיו יכולים להיפתח למדע הרוח. אני רק רוצה להדגיש כמה קשה לאדם לפתוח את נפשו למדע הרוח כאשר הוא נכנע לגמרי ובכל התחומים, לזרם של התקופה, לזרם השטחי של הזמן הנוכחי. עלינו להיות ערים לכך.

כעת אני יכול לחזור לספרו של קיילן, “המדינה כצורת חיים”. הספר הזה הוא באמת מיוחד, מפני שקיילן מנסה בכל ליבו ונפשו לברר מה היא למעשה המדינה, מפני שאין לו שום אמון ביכולת הדימיון של אנשים וביכולתם להגות רעיונות, כדי להגיע לאיזושהי תשובה לשאלה: מה היא למעשה המדינה? נכון, קיילן אומר כל מיני דברים יפים, שכפי שראיתי זכו לשבחים מצד מבקרים בני זמננו. קיילן אומר דברים יפים, אך אין לו כל מושג על הרבדים העמוקים יותר של הבנה וידע שנחוצים למען גאולת האנושות. אסתפק בהתייחסות לנושא המרכזי של הספר. קיילן מעלה את השאלה: מה הוא הקשר בין הפרט למדינה? וכאשר הוא מנסה לתת תשובה לשאלה זו, הוא נתקל מייד בקושי. הוא רצה לתאר את המדינה כמציאות, כשלם, או במילים אחרות, כאורגניזם. כבר היו אנשים שתיארו את המדינה כאורגניזם, אבל אחר כך נתקעים מייד בשאלה הבאה המתבקשת: אורגניזם מורכב מתאים, אז מה הם התאים של המדינה? כמובן, הם בני האדם, הפרטים! זה מה שחושב גם קיילן: המדינה היא אורגניזם, צורת חיים, כמו האורגניזם האנושי או זה של בעלי החיים, וכשם שהאורגניזם האנושי מורכב מתאים אינדיבידואליים שונים, כך גם המדינה מורכבת מתאים אינדיבידואליים, מבני האדם; הם התאים שלה.

קשה לדמיין אנלוגיה אומללה יותר, מוטעית יותר! אם נבנה עליה שורה של מחשבות, לעולם לא נוכל להגיע להבנה ברורה של האדם. מדוע? התאים באורגניזם האנושי צמודים אחד לשני, ולקירבה ההדדית הזאת יש משמעות מיוחדת. כל המבנה של האורגניזם האנושי תלוי בצמידות הזאת. באורגניזם של המדינה, בני האדם אינם צמודים אחד לשני כמו התאים האינדיבידואליים של האורגניזם האנושי או זה של בעלי החיים. דבר כזה בכלל לא יכול להתקבל על הדעת. במסגרת המדינה, האישיות של האדם היא משהו שונה לחלוטין מהתאים באורגניזם. ואם כבר משווים את המדינה לאורגניזם, עלינו להבין שאנחנו, וכל מדע המדינה, טועים טעות מרה אם אנו מתעלמים מהעובדה שהאדם כפרט איננו תא, אלא המרכיב הפרודוקטיבי שיכול לשאת את המדינה, בעוד שהתאים ביחד מרכיבים את האורגניזם, וביחד יוצרים את השלם הזה שהכול תלוי בו. מסיבה זו, המדינה של היום, בה רוח הקבוצה כבר איננה כמו שהיא הייתה בזמנים הקדומים, יכולה להתקיים רק דרך המאמץ והיוזמה של הפרט. אי אפשר להשוות זאת לתפקיד של התאים. ככלל, אין זה משנה למה אנו בוחרים להשוות משהו, אך כאשר אנו יוצרים זוגות בהשוואה שלנו, אנו חייבים לעשות השוואה נכונה. בכל השוואה יכולה להיות מידה מסוימת של אמת, אך היא לא צריכה להרחיק לכת כמו ההשוואה של קיילן. הוא יכול להשוות את המדינה לאורגניזם, הוא יכול להשוות אותה אפילו למכונה, או אפילו לאולר – אין ספק שגם שם ניתן למצוא נקודות משותפות רבות – רק שהוא חייב לעשות זאת נכון. אך בשלב הנוכחי, בני אדם אינם שולטים מספיק בחוקי החשיבה הבסיסיים כדי להיות מודעים לכך.

אם כן, יש לקיילן את הזכות להשוות את המדינה לצורת חיים, אם זה רצונו, אבל אז הוא צריך לחפש את התאים הנכונים. אך לא ניתן למצוא את התאים הנכונים, מפני שהם לא קיימים. למדינה פשוט אין תאים! אם אנו ניגשים לסוגיה בחשיבה שתואמת את המציאות, ההשוואה הזאת קורסת. אני רוצה להבהיר שרק כאשר החשיבה היא מופשטת, כמו זו של קיילן, ניתן להסתדר עם מחשבות מסוג זה, אך ברגע שאנו חושבים במונחים מציאותיים, אנו נתקלים במכשול, כי שורשי המחשבה אינם נעוצים במציאות. אנו לא מוצאים את התאים; למדינה אין תאים. מצד שני, אנו מגלים משהו שונה לחלוטין. אנו מגלים שניתן להשוות את המדינות האינדיבידואליות לתאים, ואת סך הכול של המדינות על פני האדמה לאורגניזם, לצורת חיים. ואז עולה מחשבה שנושאת פרי. אך קודם עלינו לענות לשאלה: באיזה סוג אורגניזם מדובר? איפה ניתן למצוא בטבע משהו דומה, משהו שבו התאים פועלים אחד על השני באופן הדומה לאופן בו כל מדינה אינדיבידואלית מהווה תא בכל האורגניזם של האדמה? אם ממשיכים בהתבוננות, אנו מגלים שניתן להשוות את האדמה כולה רק לאורגניזם של צמח, לא של בעל חיים, ועוד פחות לאורגניזם של האדם. בעוד שהמדע החיצוני עוסק בממלכת המינרלים, בממלכה האַנְאוֹרְגָּנִית, אם נרצה לייסד מדע מדינה נכון, הוא חייב להתבסס על סדר חשיבה גבוה יותר, על החשיבה של ממלכת הצמחים. איננו צריכים להגיע לממלכת בעלי החיים, ועוד פחות לממלכת האדם, אך אנו חייבים להשתחרר מהחשיבה המינרלית. אך אצל הוגי הדעות מהסוג שדיברתי עליו, הדברים נשארים כפי שתיארתי. הם אינם משתחררים מהחשיבה המינרלית, מצורות החשיבה של המדע החיצוני. הם אינם יכולים לעלות לחשיבה הגבוהה יותר, המתגלמת בממלכת הצמחים, אלא משתמשים בחוקים של ממלכת המינרלים כאשר הם מנתחים את המדינה, והם קוראים לזה מדע המדינה.

כדי להגיע לתפיסה חיה שנושאת פרי, כל החשיבה שלנו חייבת להיות מעוגנת במדע הרוח. ואז נוכל לומר לעצמנו: האדם מתעלה עם כל ישותו כאינדיבידואליות מעל למדינה; הוא עולה גם אל עולם הרוח, שהמדינה אינה יכולה להגיע אליו. לכן, אם אתם רוצים להשוות את המדינה לאורגניזם, ואת בני האדם האינדיבידואליים לתאים, אז, אם תחשבו בהתאם למציאות, תגיעו לרעיון של אורגניזם משונה, לאורגניזם המורכב מתאים שונים, אך תאים אלה יצמחו וייצאו בכל מקום מעל לעור; תגיעו לאורגניזם בו התאים יתפתחו לגמרי כלפי חוץ, בלי קשר עם החיים מחוץ להם. כלומר, עליכם לדמיין את האורגניזם הזה כדומה לשערות חיות הגדלות מעל העור, שכל אחת מהן חווה את עצמה כאינדיבידואליות. אתם רואים איך החשיבה החיה מביאה אתכם למציאות, איך היא מראה לאדם את הקשיים הבלתי אפשריים שנתקלים בהם אם רוצים להגות רעיון שיישא פרי. לכן לא מפתיע שרעיונות שאינם מופרים על ידי מדע הרוח אינם מסוגלים לתמוך בנו בהתמודדות עם מצבנו הנוכחי. כי איך נוכל לעשות סדר בכאוס בעולם, אם אין לנו כל מושג לגבי מה היא הסיבה לכאוס? אפשר לפרסם עוד מסמכים רבים בסגנון החשיבה של ווילסון, מסמכים העוסקים בכל מיני התארגנויות בינלאומיות, אבל אם הם אינם מעוגנים במציאות, הכל נשאר בגדר של מילים ריקות.

יש כאן מקרה שמראה עד כמה זה הכרחי שהתקופה הנוכחית תהיה חדורה באימפולסים של מדע הרוח. הטרגדיה של תקופתנו היא שאין בה יכולת ליצור רעיונות שיוכלו לחדור לחיים האורגניים של המדינה ולהוביל בהם. כתוצאה מכך, הכול הופך לכאוס, הכול מתערבב בצורה כאוטית. אבל אתם בוודאי רואים עכשיו איפה יש לחפש את הסיבות העמוקות יותר של הכאוס הזה. ואין זה מפתיע שספרים כמו “המדינה כצורת חיים” של קיילן מסתיימים באופן משונה ביותר. אנו חיים כעת בתקופה בה כולם צריכים לחשוב על מה יש לעשות כדי שבני האדם יוכלו שוב לחיות בהרמוניה אחד עם השני עלי אדמות, כאשר למעשה משבוע לשבוע האנשים נהיים נחושים יותר לא לחיות אחד עם השני, אלא להרוג זה את זה. איך הם יוכלו לחיות שוב ביחד? אך המדע שמנסה לעסוק בשאלה כיצד אנשים יוכלו לחיות זה לצד זה בתוך המדינה, מסתכם במקרה של קיילן במילים הבאות:

“זאת צריכה להיות המסקנה שלנו בחקירה זו של המדינה כצורת חיים. ראינו שבגלל סיבות משכנעות, המדינה של זמננו עשתה מעט מאוד צעדים קדימה בכיוון זה, ועדיין אינה מודעת לגמרי שזוהי משימתה. אך בכל זאת אנו מאמינים בצורה גבוהה יותר של מדינה, שמכירה בצורה ברורה יותר ביעד הגיוני ושפוי, ושתתקדם במאמץ נחוש ובצעדים בטוחים לקראת יעד זה.”

כך מסתיים הספר. איננו יודעים דבר, אין לנו מושג מה יהיה בעתיד! זאת המסקנה של חשיבה מסורה וקפדנית, זאת המסקנה של החשיבה של נפש ששוחה ביחד עם הזרם של זמננו, כך שהיא אינה מסוגלת להפנים את מה שהיא זקוקה לו. עלינו להיות מוכנים לראות את הבעיות האלו, כי האימפולס לרכוש תובנות לגביהן נולד רק כאשר אנו מוכנים להסתכל לדברים האלה בעיניים, כאשר יודעים מה הם הכוחות הפועלים בימינו.

אין צורך בהתבוננות מעמיקה כדי להבין שבימינו יש כמו תשוקה ודחף למעין סוֹצְיָאלִיזַצְיָה. אינני מתכוון לסוציאליזם, אלא לחיברות^[6] של האורגניזם של האדמה. אך החיברות חייבת להיות מודעת, ולא לבוא מהלא-מודע, כמו במשך אלפיים השנים האחרונות. החיברות, הסדר החדש או הכיוון החדש, אפשריים רק אם לומדים להכיר את מבנה האדם, אם רוכשים שוב את ידע האדם, כי הרי לדעת את האדם היה היעד שאליו שאפו גם המיסטריות הקדומות. החיברות קשורה לרובד הפיזי. אך לא ניתן לייסד סדר חברתי כאשר מתעלמים מהעובדה שכאן, במימד הפיזי, קיימים לא רק אנשים פיזיים, אלא אנשים בעלי נפש ורוח. אי אפשר להשיג או לממש שום דבר אם מדברים אך ורק על האדם החיצוני. תוכלו ליצור חיברות ולסדר את חיי החברה בהתאם לרעיונות של התקופה, אך תוך עשרים שנה יהיה שוב כאוס, אם מתעלמים מהעובדה שבאדם פועלת לא רק הישות הפיזית המוכרת למדע הטבע הנוכחי, אלא ישות של נפש ורוח. כי הנפש והרוח פועלות ומשפיעות בעוצמה רבה בכל מקרה. האדם יכול להתעלם מהן בתפיסתו ובמחשבותיו, אבל אין הוא יכול לבטל אותן. אך מאחר שהנפש שוכנת בגוף פיזי שנמצא בתוך סדר חיצוני שתואם לזמנים שלנו, היא זקוקה קודם כול לחופש הדעה, לחירות המחשבה. ואי אפשר ליצור חיברות ללא חירות המחשבה. והחיברות וחירות המחשבה אינן אפשריות מבלי שהרוח תהיה מעוגנת בעולם הרוח עצמו.

חופש החשיבה כהלך נפש ורוח, החוכמה והבגרות הרוחנית, מדע הרוח כבסיס מדעי, כבסיס לכל סדר, הם בלתי ניתנים להפרדה זה מזה. רק מתוך התבוננות וחקירה מדעית רוחית ניתן למצוא את התשובות לשאלות לגבי האופן בו דברים אלה קשורים לאדם ולגבי האופן בו ניתן ליישם אותם הלכה למעשה בסדר החיצוני. חופש המחשבות, כלומר אותו הלך נפש כלפי הזולת שמכיר בכל מובן המילה בזכותו לחופש החשיבה, אינו אפשרי מבלי להכיר בעיקרון של חיים חוזרים ונשנים על האדמה, כי אחרת אנחנו מתייחסים לאדם כאל דבר מופשט. לעולם לא תראה את האדם באור הנכון אם אינך רואה בו תוצאה של גלגולים ארציים חוזרים. כל שאלת ההתגשמויות החוזרות חייבת להיות קשורה לתפיסה זו של חופש הדעה, חופש החשיבה. ובעתיד, יהיה זה בלתי אפשרי לחלוטין שננוע במציאות כאינדיבידואלים, אם לא נהיה מעוגנים עם נפשנו בחיי הרוח. אינני אומר שבני האדם חייבים להיות רואים רוחיים, למרות שחלקם כן יפתחו ראייה רוחית. אני אומר שהאדם חייב להיות מעוגן בצורה איתנה בחיי הרוח. הסברתי כבר לעיתים קרובות שהאדם יכול להיות מעוגן היטב בחיי הרוח, מבלי להפוך בעצמו לרואה רוחי. אם מסתכלים סביבנו, כבר ניתן לגלות היכן נמצאים המכשולים העיקריים, לאן צריך להפנות את המבט כדי לגלות את מקורם. כי אין זה במהותו של האדם לא לשאוף לידע נכון – כפי שאמרתי אינני רוצה למתוח ביקורת – אך הנפש נתקלת במחסומים ומעצורים רבים מאוד.

לפעמים קורה שעובדה אחת בודדה שמתבוננים בה יכולה להאיר על תופעות רבות של התקופה. ישנו סימפטום מסוים שאופייני מאוד לתקופתנו. מוזר מאוד איך אנשים נבהלים בקלות רבה – למרות שמבחינות אחרות הם אמיצים וגיבורים – הם נבהלים מאוד כאשר הם שומעים שיש לייחס ערך וחשיבות לידע רוחני. אז הם מתבלבלים לגמרי. כבר דיברתי על התופעה הזאת לעיתים קרובות. פגשתי מספיק אנשים שהגיעו להרצאה אחת או שתיים, ולאחר מכן אף אחד מהם לא חזר. אתה פוגש אותם ברחוב, שואל אותם מדוע הם לא באו שוב. “אני לא יכול”, הם אומרים, “אני פוחד שאולי תשכנע אותי!” מבחינתם, אפשרות כזו היא מסוכנת ומטרידה מאוד, והם אינם מוכנים, אין להם את האומץ, להיחשף לסיכון זה. יכולתי להזכיר עוד חוויות רבות מסוג זה, אבל הייתי מעדיף להביא דוגמאות מהתחום הרחב יותר של החיים הציבוריים.

לפני זמן קצר דיברתי על הרמן באר,^[7] שנתן לאחרונה הרצאה כאן בברלין, “הרעיונות של שנת 1914”, ועל האופן בו אדם כזה מנסה – ומספיק שתקראו את הרומן האחרון שלו, “העלייה אל השמיים” – לא רק להגיע למדע הרוח, אלא מנסה, בגילו המופלג, אפילו להכיר את גתה, כלומר ללכת בדרך שהייתי ממליץ עליה למי שרוצה להיכנס למדע הרוח על בסיס איתן. כן, רבים רוצים לדבר על הרוח היום. הם מנצלים כל הזדמנות לדבר על הרוח. אין לי כוונה להטיף, בייחוד לא למישהו כמו הרמן באר, שאני מאוד אוהב. אך גם אם אנחנו רחוקים מלרצות להטיף, ברור מאוד איך חיי הרוח האלה פעלו להשחתת החשיבה, והייתי אומר שאף החדירו את החטא הקדמון לתוך החשיבה.

כאמור, הרמן באר נתן לפני זמן קצר כאן בברלין את ההרצאה הזאת על הרעיונות של שנת 1914, וכמובן אמר כל מיני דברים יפים וראויים להערכה; אך ניתן לגלות בהרצאה שלו גם כל מיני רעיונות שכדאי לשים לב אליהם. הוא התחיל את ההרצאה בערך כך: “מלחמה זו לימדה אותנו משהו חדש לגמרי. היא לימדה אותנו לשלב שוב את האינדיבידואל בקהילה בצורה נכונה יותר. היא לימדה אותנו להתגבר על האינדיבידואליזם שלנו, על האגואיזם שלנו, כדי לשרת שוב את הכלל. מלחמה זו לימדה אותנו לוותר על הרעיונות הישנים ולמלא את נפשנו במשהו חדש, במשהו חדש לחלוטין”. ואז הוא המשיך לתאר את הדברים הטובים הרבים שהמלחמה הזאת הביאה עימה. אינני רוצה למתוח ביקורת; להיפך. אבל אחרי תיאור ארוך של הדרכים בהן המלחמה שינתה את כולנו, של האופן בו כולנו נהיה שונים לגמרי בעקבות מלחמה זו, מוזר מאוד לפגוש את קטע הסיום הזה: “האדם תמיד מטפח תקוות לעתיד טוב יותר, אבל הוא עצמו נשאר חסר תקנה. גם המלחמה לא תשנה אותנו מן היסוד.” כמו שאמרתי, אינני רוצה לבקר, אבל אני לא יכול שלא לשים לב לדברים אלה. אנשים כמו באר מלאים בכוונות הטובות ביותר. הם היו רוצים למצוא שוב את הדרך אל הרוח. לכן באר מדגיש: כן, אנחנו סמכנו יותר מידי זמן על האינדיבידואל. כבר יותר מידי זמן טיפחנו את האינדיבידואליזם. עלינו ללמוד שוב להיכנע לכלל. אנשים ששייכים לעם מסוים, טוען באר, למדו כעת להרגיש כחלק מכלל אותו עם, למדו להקריב את האינדיבידואליזם שלהם. אבל באר מאמין גם שעמים הם רק סך כול המאפיינים האינדיבידואליים שלהם, חלק משלם גדול יותר שעוד אמור להיווצר. לפעמים, ובייחוד בהרצאה זו, באר חושף את הדברים בהo הוא הולך בכל זאת כדי למצוא את הרוח. לפעמים הוא נותן רק רמזים מעורפלים, אבל הרמזים האלה חושפים משהו. הוא אומר שאין מה לחפש בעבר. בתקופת הנאורות השתמשו בני האדם כדי לבסס את הכול על החשיבה הרציונלית. אך זה היה לשווא, והאנושות הגיע למצב של כאוס. עלינו למצוא שוב משהו שיחבר אותנו למוחלט, ויגאל אותנו מהכאוס. ובהקשר זה יוצאים לאור גילויים מפתיעים: 

“אולי העמים כמו האינדיבידואליים כבר למדו את מה שהכי קשה להם ללמוד – להעניק לאחרים את הזכות לייחודיות שהם עצמם דורשים עבור עצמם, מפני שבסופו של דבר, הייחודיות של אחרים היא תנאי הכרחי לייחודיות שלהם עצמם. ואולי הם כבר למדו שכשם שכל אינדיבידואל, עם היכולות הייחודיות שלו, הכרחי לאומה במקום הייחודי בו הוא נמצא, כדי שדרך ההגשמה העצמית שלו הוא גם יוכל לשאת את האומה בהיותו חלק מועיל בה, כך גם מתוך האומות צומחת ומתעלה מעל האומות הקתדרלה הקתולית של האנושות ונוגעת באלוהות עם חוד המגדל שלה.” זהו רמז, וגם אם הוא לא בולט, הוא עדיין רמז משמעותי. אנשים שואפים למצוא את הגישה לאלוהים, לעולם הרוח, אך אינם רוצים ללכת בדרך שמתאימה לימינו. הם מחפשים דרך אחרת שכבר קיימת בימינו, אך לא עולה בדעתם שדרך זו כבר פעלה עד שנת 1914, ועכשיו, כדי להתגבר על השלכותיה, על מה שהיא עצמה הביאה עימה, הם רוצים לחזור אליה שוב!

את הסימפטומים שמופיעים כיום כדאי לחפש במעמקים החבויים; לא רק אדם אחד, אלא רבים מאוד חושבים וחווים זאת. לאחרונה הופיע ספר, “רוח המלחמה והמלחמה הגרמנית” מאת מאקס שלר.^[8] הוא ספר טוב, ואני בהחלט יכול לשבח אותו. גם באר משבח אותו. לבאר יש טעם טוב וידע רב, כך שיש לו בסיס איתן שממנו יוכל להעריך את הספר. אך הוא רוצה לשבח אותו בקול רם; במילים אחרות, הוא רוצה לכתוב עליו ביקורת חיובית מאוד. הוא תוהה מה היא הדרך הטובה ביותר לכך. הוא רוצה לכתוב ביקורת חיובית מאוד, לפרסם את שלר בתרועות חצוצרה. אך הוא מתלבט כיצד הוא יעשה זאת. כיצד הוא ישאיר רושם עמוק בנפש האנשים? זה לא עובד בכל דרך. עליו לחפש את הדרך למשוך את תשומת ליבם של האנשים. הרמן באר הוא אדם כן וישר מאוד, ומתאר בצורה גלויה מה הוא עושה במקרה כזה. הוא מתחיל את מאמרו על שלר^[9] כך: שלר כתב דברים רבים כדי להראות איך ניתן לצאת מהמצב הנוכחי העגום. הציבור התחיל לשים לב אליו. אך אנשים לא אוהבים כיום שפתאום תשומת הלב הולכת לאדם מסוים, טוען הרמן באר. זה בניגוד לאופיים. הרמן באר מתאר את שלר כך: “אנשים היו סקרנים לגביו, ובו בזמן קצת ספקניים. אנחנו הגרמנים רוצים קודם כול לדעת איפה אנחנו עומדים מול סופר מסוים. אנחנו לא אוהבים יחסים לא ברורים.”

אם כן, מדובר ביחסים ברורים! את אלה אי אפשר להשיג כך שנקרא את הספרים ונתייחס לנימוקים שמובאים בהם, אלא אתם מבינים שיש צורך בדבר נוסף. אנשים אינם אוהבים יחסים לא ברורים. באר נותן כאן עוד רמז לכך:

“אפילו בעולם הקתולי אנשים היו מסויגים (כשהביעו את דעתם על שלר), כדי לא להתאכזב. הם לא אהבו את השפה שלו. כי בכל אווירה רוחנית נוצרת עם הזמן שפה ייחודית שבה חוג מצומצם של אנשים נותן משמעות ייחודית למילים של השפה הרגילה. כך ניתן לזהות מי שייך לחוג שלך, ונוצר מצב שבו בסופו של דבר שמים לב פחות למה שנאמר ויותר לאופן בו הוא נאמר.”

הרמן באר מתכוון לפרסם את שלר בתרועות חצוצרה. בדומה לבאר, גם לשלר יש את אותה הנטייה לדבר בעד הקתוליות – אבל הוא עושה זאת בצורה עדינה. “אבל שלר,” אומר באר, “אינו מדבר כמו קתולי אמיתי. אך הקתולים, ובמיוחד אני בעצמי,” אומר באר על עצמו, “רוצים לדעת איפה אנחנו עומדים עם שלר, מפני שאני רוצה לדבר עליו בתרועות חצוצרה ולכתוב עליו בעיתון הקתולי .Hochland לכן אנשים צריכים לדעת שאפשר להמליץ בביטחה על שלר בפני קתולים. אנשים אינם אוהבים חוסר בהירות ביחסים. הכול צריך להיות ברור להם.”

אתם מבינים, בזה תלוי הכול, וכאן לב ליבו של הדבר. האנשים יידעו איפה הם עומדים, הם יגיעו לבהירות הרצויה, אם נאמר להם שלקתולים יהיה טוב עם שלר! זה לא משנה אם הוא גם אדם מאוד רוחני – הכול יהיה בסדר במסגרת הקתוליות. אבל באר רוצה להציג את שלר כאדם גדול, אך בו זמנית לא רוצה לפגוע ברגשות של אף אחד. קודם, הוא מתלונן שהאנושות נהייתה ריקנית וחסרה לה הרוח, שהאדם איבד כל קשר עם הרוח, שהוא חייב למצוא את הדרך לחזור לרוח. אני אצטט כמה דברים שהרמן באר אומר בהקשר זה על שלר:

“התבונה התנתקה מהכנסייה מפני שהניחה ביהירות שהיא מסוגלת בכוחות עצמה להכיר, להבין, לסדר, להוביל, לעצב את החיים ולשלוט בהם.”

להרמן באר אין את האומץ לומר: התבונה חייבת כעת לחפש קשר עם עולם הרוח. לכן הוא אומר: התבונה חייבת לפנות שוב לכנסייה.

“התבונה התנתקה מהכנסייה מפני שהניחה ביהירות שהיא מסוגלת בכוחות עצמה להכיר, להבין, לסדר, להוביל, לעצב את החיים ולשלוט בהם. אך ברגע שהעיזה לעשות את הצעדים הראשונים בכיוון זה, היא נבהלה ואיבדה אמון בעצמה. ההתבוננות הזאת של התבונה בעצמה, המודעות שלה לגבולותיה, למגבלות של כוחה כאשר אלוהים לא נמצא איתה, התחילה עם קאנט. קאנט זיהה את העובדה שהתבונה אינה מסוגלת לעשות בכוחות עצמה את מה שהיא חייבת לרצות לעשות; היא איננה מסוגלת להשיג את המטרה שהיא הציבה לעצמה. קאנט שם מחסום בפני התבונה, דווקא ברגע בו היא הייתה יכולה להוכיח את ערכה. הוא אסר עליה לעוף, אבל התלמידים שלו כבר הרחיבו את הגבולות הללו, וכל אחד הלך לאיבוד בדרכו. בסופו של דבר, לתבונה נטולת אלוהים לא נותר אלא להשלים עם העובדה שהיא יודעת רק שהיא אינה יודעת דבר. היא המשיכה לחפש אחרי האמת, עד שגילתה או שהאמת אינה קיימת, או שלא קיימת אמת שהאדם יוכל להגיע אליה.”

ובכן, נאמרים כאן מספיק דברים שמחמיאים לנפשות המודרניות, כי מוזכרים כאן כל הרעיונות היפים האלה אודות “גבולות הידע” וכו’.

“מאז אנחנו חיינו ללא אמת, חשבנו שאנו יודעים שאין בכלל אמת, אך המשכנו לחיות כאילו שבכל זאת חייבת להיות אמת. כלומר, כדי לחיות, היינו חייבים לחיות בסתירה עם התבונה שלנו. וכך, העדפנו לוותר לגמרי על התבונה. ראשו של האדם נכרת. במהרה, האדם נתפס כמורכב רק מאינסטינקטים, מדחפים. הוא הפך לחיה, ועוד התגאה בכך. והתוצאה הייתה 1914.”

הרמן באר משבח את שלר על נטייתו להטיף לקתוליות. ואז הוא נותן תמונה די מעוותת אודות גתה, כאשר הוא מתאמץ להציג אותו כקתולי טהור, ולאחר מכן אומר:

“האדם המודרני, ‘איש המדע’, וויתר על האמונה שהוא חלק מעולם הרוח. המדע וויתר על הערכים שלו. התבונה כבר לא קיבלה מהאלוהות את האימפולס שהוא הכרחי לפעילותה. אז מאיפה היא קיבלה אותו? רק מתוך האינסטינקטים. כבר לא נותר משהו אחר. האדם ללא ערכים הפך להיות נטול בסיס, תלוי מעל תהום. והתוצאה היא … 1914.”

“כדי לבנות את הכול מחדש, יש לעשות זאת מיסודות חדשים לגמרי. תהיה זאת יהירות גדולה לחשוב שניתן לשקם את אירופה באופן מיידי. עלינו להתחיל לאט, מלמטה. קודם יש לשקם את האדם, יש להחזיר אותו לתמימות המקורית שלו; האדם חייב להיות שוב מודע להיותו חלק מעולם הרוח. החירות, האינדיבידואליות, המוסר, המדע והאמנות נעלמו מן העולם, כי האמונה, התקווה והאהבה נעלמו. ורק האמונה, התקווה והאהבה יכולות להחזיר אותם. אין לנו בחירה אחרת: או סוף העולם, או omnia instaurare in Christo.” (לחדש את הכול בכריסטוס).

אך כאשר הרמן באר אומר omnia instaurare in Christo, הוא אינו מתכוון לחיפוש אחר הרוח, לחקירה מעמיקה של הרוח, אלא להחזרת הכיפה הקתולית מעל האומות. אך – שואל באר – כיצד אפשר להגיע למצב בו בני האדם יוכלו גם לחשוב וגם להיות קתולים טובים? עלינו להסתכל על אנשים שנועדו לזמנים הנוכחיים ומתאימים לימים אלה. שלר הוא אחד מהם, מפני שהוא אינו מביך את עצמו עם דיבורים על אבולוציה בעולם הרוח, או על מדע רוח. הוא אינו אומר יותר ממה שנהוג לומר אודות הרוח, אלא הוא מציין: את שאר ההיבטים תמצאו אם תלכו לכנסייה, כלומר לכנסייה הקתולית – כי גם באר וגם שלר מתכוונים לכנסייה הקתולית כשהם מדברים על הכנסייה – כי לדעתם היא מספיק אוניברסלית. כך יהיה ניתן להביא את בני האדם שוב תחת אותו הכובע, כלומר תחת הכיפה של הכנסייה הקתולית. ובכל זאת, בני האדם רוצים לחשוב היום, ואיך שהם רוצים לחשוב, כך חושב גם שלר. באר מאמין ששלר באמת יודע מצוין לתת לאנשים את מה שהם רוצים:

“שלר אינו צועק, ואינו עושה תנועות ידיים מוגזמות; דווקא זה מה שהופך אותו לייחודי. אנשים תוהים מי הוא האיש הזה שכל כך בטוח בהשפעתו שהוא אינו חש צורך לעשות רעש. הוא נואם מנוסה וחכם, כך שהוא יודע להתחיל בטונים נמוכים מאוד כדי להכריח את הקהל להיות קשוב. כמובן, בסופו של דבר, הנואם צריך גם לכבוש את לב הקהל, ובזה שלר באמת מצטיין. הוא כל כך יודע לרתק את המאזינים, שהם אינם שמים לב לאן הוא מוביל אותם, ובסופו של דבר הם מתעוררים בפני יעד לגמרי לא צפוי. להוביל את הקורא – שלר מתחיל במשפטים שאינם מעוררים כל חשד, שהמאזינים מסכימים איתם בתמימות, ולאחר מכן הוא מוביל אותם מבלי שהם ישימו לב למסקנות שהם היו מתנגדים להן בכל התוקף אילו היו מודעים להן מן ההתחלה. מבחינה זו, אין שני לאמנות השכנוע של שלר. הוא מחנך מלידה. אינני מכיר אף אדם אחר שמסוגל להוביל אותנו אל האמת בכזאת עדינות ונחישות בו זמנית.”

זאת באמת אמנות מיוחדת להיות מסוגל להפתיע אנשים ככה: קודם לומר דברים תמימים, ואז הרעיונות מתקדמים בצורה הדרגתית, ומובילים למסקנה שהקהל היה מתנגד לה אילו היה מודע לה מן ההתחלה. איך אפשר להסביר זאת, שואל באר, ומה צריך לעשות כדי לפעול נכון? באר הוא אדם הגון, ישר מאוד, והוא מביא את דעתו הכנה:

“עכשיו השאלה היא האם הגרמני, הגרמני הממוצע, הטוב והצייתן, ילמד להבין את המימדים המפחידים של הרגע. יש לו כוונות טובות ביותר, אבל הוא חושב שהאדם המודרני כבר אינו יכול להאמין, מאחר שהאמונה הופרכה על ידי המדע. אין לו מושג שבינתיים המדע הזה של חוסר אמונה הופרך גם הוא באופן מדעי. הוא אינו יודע דבר על עבודת ההכנה שנעשתה בשקט על ידי ההוגים הגרמנים הגדולים של זמננו: לוץ (Lotz), פרנץ ברנטנו (Franz Brentano), דילתי (Dilthey), אויקן (Eucken), הוסרל (Husserl)”.

ועכשיו אני מבקש מכם להקשיב בתשומת לב מיוחדת למילים הבאות: “באוזני האדם הרגיל נשמע כל הזמן ההד החלש של צופר הדואר המביא את החדשות על הטעות האחרונה שהופרכה לפני רגע. בתוך הבלבול המסחרר הזה, בקרוב יישמע קול רגוע וברור שלא ניתן להאשים אותו ברומנטיזם, במיסטיציזם, בחולמנות סנטימנטלית, דברים שהגרמני הממוצע פוחד מהם פחד מוות. דווקא מפני ששלר מתייחס לצורך בחידוש האמונה ברוח ללא כל חולמנות או רומנטיזם, ובז’רגון המוכר של ה”השכלה המודרנית”, הוא האיש שאנו זקוקים לו כיום.”

אז הנה, יש לכם הוכחה עכשיו! אתם יודעים בדיוק מדוע למעשה באר אוהב את שלר: אי אפשר להאשים את שלר בכך שהוא מיסטיקן או רומנטיקן או חולמן, כי הגרמני הממוצע פוחד מהם פחד מוות. וכמובן יש לכבד את הפחד הזה, כי אוי למי שעולה בדעתו שיש לגרש את הפחד הזה, או למי שמכיר בצורך להילחם נגד הפחד הזה, כי אדם כזה יהיה זקוק לאין סוף אומץ כדי לקחת על עצמו משימה כזאת.

דווקא מפני שאני רוכש כבוד והערכה רבה להרמן באר, הייתי רוצה להראות לכם עד כמה הוא מייצג את אלה שמאוד קשה להם להגיע למה שהכרחי בזמננו. אך הישועה תוכל להגיע רק אם נתגבר על הפחד הגדול הזה, אם יש לנו את האומץ להודות בעובדה שמדע הרוח איננו פנטזיה, שיש צורך בבהירות מחשבתית גדולה ביותר אם רוצים להגיע למדע הרוח בדרך הנכונה, והאמת שהקטעים שציטטתי מאת הרמן באר ואחרים אינם מעידים על בהירות מחשבה גדולה. יש צורך באומץ לפנות לעולם הרוח אם רוצים לפתח רעיונות עוצמתיים ואיתנים. אין צורך ללכת עד הסוף בעקבות ניטשה, או להסכים עם כול מה שהוא אומר בקטע שלמרות זאת יכול להיות ראוי לתשומת לב; אך כאשר נפש רגישה זו, אולי תחת השפעת המחלה שלו, מביעה את הדבר האמיץ ביותר, רצוי שנקשיב לו. ולא צריך לפחד שלא יבינו אותנו נכון. יהיה זה הדבר הנוראי ביותר שיכול לקרות אם נחשוש שמישהו יבין אותנו לא נכון. לפעמים אנחנו חייבים לומר משפטים כמו זה של ניטשה, אפילו אם הם אינם נכונים עד לפרט האחרון. זה לא מה שחשוב. במאמרו “אודות ההיסטוריה של הכריסטיאניות”, כותב ניטשה:

“אל לנו להתבלבל בין הכריסטיאניות כמציאות היסטורית לבין אותו שורש שהיא מזכירה לנו דרך שמה; שאר השורשים שהיא צמחה מהם הם הרבה יותר חשובים. זהו שימוש לרעה חסר תקדים בשפה כאשר נותנים את השם הקדוש הזה לתופעות מנוונות ומפלצתיות שקוראות לעצמן ‘הכנסייה הכריסטיאנית’, ‘האמונה הכריסטיאנית’ ו’חיים כריסטיאנים’. מה כריסטוס שלל? את כול מה שנקרא היום כריסטיאניות!”

גם אם ניטשה התבטא אולי בקיצוניות, יש אמת מסוימת בדבריו. נכון לשאול: לאיזה דברים היה מתנגד כריסטוס אילו היה מתהלך בינינו היום? כנראה הוא היה מתנגד לדברים שבחוגים הרחבים ביותר נקראים “כריסטיאניים”, ולעוד דברים רבים אחרים, שנדון בהם בהרצאה הבאה שלנו.

———————————————————————————————————

1. רודולף קיילן 1922-1864, (Rudolf Kjellen) היסטוריון ומדינאי שוודי, פרופסור באופסלה. היה שייך לאסכולה של הגיאופוליטיקה, הדוקטרינה של האינטראקציה בין גורמים גיאוגרפיים ופוליטיים בבנייה והתפתחות המדינות.

   (“המדינה כצורת חיים”) Der Staat als Lebensform , Leipzig, 1917. ↑

2. תיאופילוס, פטריארך של אלכסנדריה 412-385. הוא גינה את אוריגנס בסינוד של אלכסנדריה 408. על פי האנציקלופדיה הקתולית, לאחר שמספר כריסטיאנים נהרגו במהלך התפרעויות עקב הריסת כמה מקדשים, הרסו הכריסטיאנים, עם תיאופילוס בראשם, את המקדש המפורסם של סרפיס, שעל הריסותיו הפטריארך בנה כנסייה. ↑
3. “אגדות של הר אונטרסברג” (Undersberg-Sagen),1911. ↑
4. המוטו לספר “המדע העליז”. ↑
5. מכיוון שכל אחת מארבע זרועותיו מזכירה את האות היוונית גמא. ↑
6. Socialization. ↑
7. הרמן באר (Hermann Bahr), 1934-1864 . מחזאי וסופר אוסטרי. בשנותיו המאוחרות הוא חזר לכנסיה וייצג את האסכולה הקתולית. ↑
8. מאקס שלר (Max Scheler), 1928-1874. פרופסור לפילוסופיה בקלן. ↑
9. מהמאמר “מאקס שלר” מהירחון “Hochland”, העוסק בכל תחומי המדע, הספרות והאמנות, אפריל 1917. ↑