רודולף שטיינר

175 GA

סדרה של עשר הרצאות שניתנו בברלין בתקופה בין 27 במרץ ל-8 במאי 1917

תורגם מאנגלית, תוך כדי השוואה עם התרגום מגרמנית לרומנית ועם המקור בגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס’ 7

ברלין, 19.4.1917

אחת הדמויות הבולטות בהיסטוריה של העולם היא היורש של קונסטנטינוס, יוליאנוס המכונה הכופר, שנרצח בידי מתנקש בשנת 363 לספירה, בעת מסע הכיבוש נגד הפרסים.^[1] האינדיבידואליות של יוליאנוס הכופר תופסת מקום ייחודי בהיסטוריה של המערב, כאינדיבידואליות שמראה באופן ברור איך האבולוציה של העולם מתקדמת באופן בלתי נמנע דרך התנקשות של כוחות מנוגדים. בקונסטנטינוס ראינו אינדיבידואליות שהייתה חייבת להתנתק במידה מסוימת מהעיקרון הקודם של כוח שעל פיו פעלו חלק גדול מהקיסרים שקדמו לו, כאשר השיגו בכוח חניכה בסודות המיסטריות בזכות סמכותם באימפריה. אך קונסטנטינוס פעל כדי לקדם את הכריסטיאניות דרך עליונות חיצונית, אקזוטרית, ולשם כך עשה את מה שניסינו לתאר אתמול.

מהרגע בו הוא נולד, המשפחה האימפריאלית וכל החצר ראו את יוליאנוס באור שלילי ביותר. בתקופה שאנו מדברים עליה, המנהג היה לחזות את עתידה של אישיות כמו יוליאנוס דרך נבואות שונות, עוד טרם לידתו. עקב הנבואות של האורקלים של הסיביליות, בני המשפחה האימפריאלית הגיעו למסקנה שיוליאנוס יתנגד באופן פעיל לאימפולס שהתגלם במדיניותו של הקיסר קונסטנטינוס. זאת הייתה הסיבה לכך שמן ההתחלה הם עשו את כול מה שבכוחם כדי למנוע מיוליאנוס לעלות למעמד של קיסר. הוחלט שהוא יירצח, ונערכו הכנות להמית אותו בעודו ילד, ביחד עם אחיו. סביב יוליאנוס הייתה באמת הילה מוזרה, משהו שעורר אימה בקרב הסובבים אותו, וסיפורים רבים שקשורים לאישיותו מעידים על כך שמהיבטים מסוימים היה בו משהו מפחיד. בזמן מסע הכיבוש בגאליה, בו הוא השתתף בעודו ילד, אישה סהרורית צעקה כאשר הצבא עבר לידה: “הנה זה אשר יחזיר את האלים הקדומים ואת דמויותיהם!”

אם כן, את הופעתו של יוליאנוס ברגע זה בהיסטוריה יש לראות כמשהו שנקבע מראש בעולמות הרוח, משהו בעל משמעות עמוקה. לכן, הוא לא הומת – כפי שזה קורה לעיתים קרובות במקרים כאלה – שמא הרצח שלו יביא לאסונות גדולים עוד יותר. כדי להשתיק את דאגתם, אנשי סביבתו שכנעו את עצמם שמאחר שהם הוזהרו מראש, הם יוכלו לבטל כל צעד שיוליאנוס ינסה לנקוט בו נגד הישגיו של קונסטנטינוס, לפני שתהיה לו השפעה גדולה מדי. והם באמת תכננו מהלכים שינטרלו את הכיוונים המסוכנים בנטיותיו האינסטינקטיביות של יוליאנוס. קודם כול, הוחלט שהוא יקבל חינוך כריסטיאני קפדני, שיעלה בקנה אחד עם הרעיונות של קונסטנטינוס. אך חינוך זה לא הצליח להתקרב לנפשו של יוליאנוס ולשאת פרי, מפני שבכל הזדמנות בה הוא פגש את המסורות ההלניסטיות הקדומות התעוררה בו התלהבות רבת עוצמה. כאשר פועלים כוחות חזקים מאוד, בסופו של דבר הם מתגברים על כל התנגדות שתעלה בדרכם. וכך, דווקא מפני שהמטרה הייתה להרחיק אותו מהשפעות מסוכנות, הוא נדחף לזרועותיהם של מחנכים יוונים שונים, שהכירו לו את התרבות והמסורת ההלניסטית. ככל שיוליאנוס התבגר, הוא למד את האופן בו הופיעה הרוח ההלניסטית אצל הפילוסופים הנאו-אפלטוניים, ובסופו של דבר עבר חניכה בסודות המיסטריות של אלאוסיס. כך, בתקופה בה הקיסרים הרומיים כבר וויתרו על עיקרון החניכה, על כס הקיסרים ישב שוב מקודש, בדמותו של יוליאנוס.

את מעשיו של יוליאנוס יש לשפוט דרך הפרספקטיבה של החניכה שלו במיסטריות של אלאוסיס (ואפשר לומר שההיסטוריה עשתה כל מאמץ אפשרי להציג את מעשיו באור לא נכון). כדי להעריך נכון אישיות גדולה כמו יוליאנוס, יש להתייחס ברצינות להשפעות של חניכה זו על יוליאנוס. למעשה, מה השיג יוליאנוס למען נפשו באמצעות החניכה במיסטריות של אלאוסיס? דרך ראייה רוחית ישירה הוא למד להכיר את העובדות האמיתיות של ההתהוות הקוסמית, של האבולוציה של היקום. הוא התוודע למקור הרוחי של העולם, לאופן בו פועלים כוחות רוחניים במערכת הפלנטרית, במערכת השמש. הוא למד להבין דברים מסוימים שלא היו מובנים בכלל לבני זמנו – חוץ מאשר לכמה מקודשים יווניים – ובייחוד את הקשר בין פעולת השמש וישות השמש לבין הרמס-לוגוס הקדום. נפשו זכתה בכל ההבנה הזו. הוא הבין את משמעותה העמוקה של האמירה של פיתגורס: “לעולם לא תדבר נגד השמש!” כמובן, אין הכוונה לשמש הפיזית, אלא לרוח המסתתרת מאחורי השמש הפיזית. כלומר, יוליאנוס ידע שהמסורות הקדושות הקדומות ייחסו את מקור העולם לכוח הרוחי-נפשי הנמצא ביסודות השמש, בישות הרוחית של השמש, ושעל האדם ליצור קודם כול קשר עם כוח זה כדי להתקרב למקורות הקיום.

אם כן, בפני נפשו של יוליאנוס התגלה כל הסוד הקדום של השמש, האמת שהשמש הפיזית המופיעה מול העין הפיזית אינה אלא הגוף החיצוני של ישות שמש נפשית-רוחית, שדרך חניכה יכולה להתעורר לחיים בנפש האדם; וכאשר היא מתעוררת לחיים, היא יכולה לגלות לנפש זו את הקשר האינטימי בין היקום, הקוסמוס, לבין החיים ההיסטוריים של האדם. יוליאנוס הבין בצורה ברורה שבעולם הזה מכאן לא יכול להתקיים כל סדר שנובע רק מהחשיבה האנושית הרציונלית, התלויה ישירות במוח, ושרק מי שמסוגל להיות בדיאלוג עם הלוגוס השמשי יכול להיות ראוי להשתתף בארגון העולם; מפני שעליו לראות שאותו החוק שולט הן בתנועות של הגופים השמיימיים והן במה שקורה כאן, על האדמה, בקרב בני האדם, בתנועות הגדולות בהיסטוריות של האנושות.

אך יש לציין שאב כנסייה כמו כריזוסטום הקדוש^[2] בעצמו היה מודע לקיומה של מיסטריית שמש קדומה, לקיומו של סוד רוחני של השמש, כי הוא אף הצהיר שהשמש הפיזית מסנוורת את בני האדם עלי אדמות כך שהם אינם מסוגלים לחדור אל השמש הרוחית. אך אם אנו רואים את כול מה שחי בסביבתו של אדם כמו כריזוסטום, שבנפשו עדיין האירה קרן אחרונה של חוכמה מהזמנים הקדומים, אז עלינו לומר שאצל הסובבים אותו כמעט ולא נותר כל שריד ממנה. כמעט ולא נשאר כל שריד של הבנה כלפי אותה דרך של הטמעה בנפש של סודות היקום שנמסרה במיסטריות הקדומות, ושנמסרה ליוליאנוס, המכונה הכופר, שהיה אחד מהאחרונים שקיבלו הדרכה בדרך זו. למעשה, יוליאנוס הכופר היה מוקף אך ורק על ידי תומכיו של קונסטנטינוס, אנשים שחשבו כמו קונסטנטינוס. כמובן שעד לסוף המאה התשיעית, ניתן למצוא במערב אישיויות בולטות גם בקרב האפיפיורים, שעדיין קיבלו השראה מהחוכמה העתיקה של המיסטריות; אך אנחנו עוד נדבר מאוחר יותר על המאמצים שרומא השקיעה כדי לנטרל את הנטיות של אינדיבידואלים מיוחדים אלה, וכדי לנקוט במדיניות מוגדרת בצורה קפדנית נגד המסורות של המיסטריות הקדומות. למעשה, יוליאנוס פגש בסביבתו אך ורק צורה מאוד אקזוטרית, חיצונית, של כריסטיאניות.

דרך תהליכים מורכבים, שקשה לתאר בפרטי פרטים בכל היבטיהם הפסיכולוגיים, יוליאנוס הגיע לרעיון להשתמש בשרידים האחרונים של החניכה הקדומה כדי להבטיח המשכיות בלתי פוסקת באבולוציה של האנושות. הייתי אומר שיוליאנוס למעשה לא התנגד לכריסטיאניות, אלא רק שאף להמשכיות ההלניזם. אולי נוכל לאפיין את האינדיבידואליות שלו באופן מדויק יותר אם נדגיש שהוא היה מעוניין לקדם את ההלניזם יותר מאשר להיות האויב של הכריסטיאניות. לכל ההתלהבות והלהט שלו הייתה מטרה אחת: למנוע את ההתדרדרות ואת ההיעלמות של ההלניזם, ליצור זרם בלתי פוסק של התפתחות, כדי שההלניזם ישרוד למען דורות העתיד. יוליאנוס הכופר רצה להתנגד לכל הפרעה חדה או שינוי רדיקאלי באבולוציה של העולם. והוא היה אישיות מיוחדת מאוד. כמקודש בסודות של אלאוסיס, הוא ידע שלא ניתן לבצע משימות כמו אלה שהוא לקח על עצמו אם לא יוצרים קשר עם הכוחות הרוחיים הפועלים בעולם החושי כולו. הוא ידע שאם מנסים להכניס אימפולסים חדשים לאבולוציה של העולם רק בעזרת מה שחי במישור הפיזי-חושי ובהיסטוריה הרגילה, אז, במובן שפיתגורס התכוון אליו, “מדברים נגד השמש”. יוליאנוס לא רצה לעשות זאת. הוא רצה בדיוק את ההיפך. למעשה, יוליאנוס הכופר קיבל על עצמו את אחד המאבקים הגדולים ביותר באבולוציה האנושית שניתן לעלות על הדעת.

אל לנו לשכוח שברומא של אותה תקופה ובכל דרום אירופה הייתה התנגדות פעילה למאבק זה. עלינו לזכור עובדה חשובה ביותר, שעד לתקופתו של קונסטנטינוס, נשמרו שרידים אחרונים של פעילות רוחנית קדומה בקרב חלקים גדולים של האוכלוסייה. הסוגיה של הניסים מהווה קושי גדול בפרשנות המודרנית של הבשורות, מפני שאנשים מסרבים באופן שיטתי לקרוא את הבשורות מנקודת המבט של הזמנים בהם הן הופיעו. לבני זמנם של מחברי הבשורות, שאלת הניסים לא היוותה כל בעיה; כי הם היו מודעים לקיום טקסים וריטואלים שדרכם בן אדם משך מעולם הרוח כוחות בהם הוא שלט.

אך באותה המידה בה, מבחינה חיצונית, הכריסטיאניות הונהגה דרך צעדים מדיניים, שלאחר מכן הגיעו לשיאם בפועלו של קונסטנטינוס, באותה המידה, הושקעו מאמצים לדכא את הפולחנים הרוחניים הקדומים. ברומא נחקקו עוד ועוד חוקים שהתמקדו כולם באיסור מוחלט על קיום טקסים שדרכם נשאבו כוחות מסוימים מעולם הרוח. כמובן, ההסבר היה שהאמונות התפלות הישנות חייבות להיפסק! הוצהר שאין היתר לאיש לנסות לשלוט בכוחות רוחיים כדי לפגוע באחרים, ושאסור לתקשר עם המתים וכדומה. אך אלה היו רק תירוצים. מטרתם האמיתית של חוקים אלה הייתה לעקור מן השורש כל שארית של פולחן פגאני ששרד מהזמנים הקדומים. כמובן, ההיסטוריה משתדלת להשתיק או לטשטש עד כמה שאפשר את הכוונה האמיתית מאחורי צעדים אלה. הניסיונות הראשונים בכתיבת ההיסטוריה שלנו – שהמדע המודרני, הטוען שהוא “אובייקטיבי ואינו מקבל דבר על בסיס סמכות בלבד”, מתעלם מהם באופן שיטתי – נעשו במנזרים, על ידי כמרים ונזירים. ושאיפתם הייתה להעלים כל זיכרון לגבי דמותם האמיתית של הזמנים הקדומים, לחסום לחלוטין את ההעברה של הרוחניות העתיקה לדורות העתיד.

אם כן, יוליאנוס ראה את העולם הקדום ההולך ונעלם באור שונה לחלוטין מאשר קודמיו של קונסטנטינוס. והודות לחניכה שלו, הוא ידע שקיים קשר בין נפש האדם לעולם הרוח. הוא ידע זאת היטב. לכן הוא רצה להשתמש בכוחות של העיקרון הקדום של חניכה כדי לקדם את המשכיות האבולוציה האנושית – על ידי התנגדות לגישה שאותה אימצו בני זמנו לגבי האבולוציה של האדם. עקב החניכה שלו, יוליאנוס היה אדם בעל אהבה עמוקה וכנה לאמת, אהבה לאמת שהייתה זרה לחלוטין לקונסטנטינוס וסביבתו. יוליאנוס היה באמת חדור כולו באהבה העמוקה ביותר לאמת. אפשר אף לומר שלא ניתן לפגוש לעיתים קרובות באבולוציה של המערב את העוצמה בה הופיעה אצל יוליאנוס אהבת האמת. עם החוש האינסטינקטיבי שלו לאמת שעוד התחזק עקב החניכה שלו, הוא ראה, למשל, את מה שלימדו בבתי הספר בסביבתו. החל מקונסטנטינוס, הדּוֹגְמָה הכריסטיאנית נכנסה לבתי הספר בצורה שהיא הייתה קיימת אז. המורים הכירו היטב את הדּוֹגְמָה הכריסטיאנית ומנקודת המבט של דּוֹגְמָה זו הם חינכו את תלמידיהם ודיברו על הסופרים של יוון העתיקה שביצירותיהם הופיעו כחלק בלתי נפרד הדמויות של האלים הקדומים: זאוס, אפולו, פאלאס אתנה, אפרודיטה, הרמס-מרקוריוס וכו’. אך בנפשו של יוליאנוס נולדה השאלה: מה בעצם עושים כל המורים האלה? האם אין הם הסופיסטים השקרניים ביותר שניתן לעלות על הדעת? האם מותר למורה כזה להעֵז לפרש כתבים קדומים, המבוססים על כך שמי שכתב אותם חש בנפשו את האלים הקדומים כאימפולסים אמיתיים בעולם? האם מותר למורה כזה לדבר על יצירות שבהן מופיעים האלים הקדומים, כאשר עקב אמונתו בדּוֹגְמָה הכריסטיאנית, עליו להכחיש את קיומם ולהילחם בנוכחותם באופן קיצוני ביותר? חוש האמת של יוליאנוס הזדעזע והדבר נראה לו לגמרי לא מתקבל על הדעת. מסיבה זו, הוא אסר על כל אלה, שאמונתם בדּוֹגְמָה הכריסטיאנית לא אפשרה להם להאמין באלים הקדומים, ללמד ולפרש את הסופרים הקדומים בבתי הספר. אילו גם היום הדברים היו מתנהלים על פי אותו עיקרון של אמת שהנהיג את יוליאנוס, אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה דברים היו יורדים מתוכנית הלימודים של בתי הספר שלנו! בכל מקרה, מכל מה שנאמר, אתם יכולים להסיק עד כמה עמוק היה האינסטינקט לאמת שחי בנפשו של יוליאנוס הכופר!

יוליאנוס רצה להתעמת עם הזרם של תקופתו, זרם שמנקודת מבט אחרת היה בכל זאת כן הכרחי. קודם כול, היה עליו לפגוש את הבשורות, שנוצרו באופן שונה לגמרי מהידע שנמסר לו במיסטריות של אלאוסיס. הוא לא הצליח להתחבר לאופן בו נוצרו הבשורות. הוא אמר לעצמו: אם מה שנובע מכריסטוס יכול להיות עיקרון חניכה אמיתי, אז הוא בוודאי נמצא גם במיסטריות, הוא בוודאי חי במעמקי המיסטריות. והוא רצה לערוך ניסוי גדול, כדי לראות האם עדיין ניתן להמשיך את הדבר הקדום. אך יוליאנוס ראה רק איך התהוותה הכריסטיאניות בתקופתו. בנקודה מסוימת הוא החליט לערוך ניסוי – לא ניסוי שסומך אך ורק על אמצעים אנושיים, כי זה היה נראה לו ילדותי, אלא מעשה בעל משמעות עבור האירועים בעולם הרוח עצמו. הוא חשב: לכריסטיאנים ניתנה נבואה שאמרה שבית המקדש בירושלים ייחרב, שאף אבן לא תישאר במקומה. וזה אכן קרה. אך אם יהיה ניתן להפריך נבואה זו כנבואה שקרית, אם יהיה ניתן לפעול נגד הגשמתה, אז הכריסטיאניות לא תוכל להתממש! על כן, יוליאנוס החליט להשקיע אמצעים כספיים עצומים – מבחינת האפשרויות של תקופתו – כדי לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים. אכן, נאספו פועלים רבים כדי להתחיל בבנייה ולהקים מחדש את בית המקדש שנחרב. יש לראות את כל זאת מנקודת מבט רוחנית: יוליאנוס לא קרא תיגר על בני אדם, אלא על האלים! ואין ספק שזאת עובדה היסטורית שניתן להוכיח אותה – עד כמה שניתן להוכיח עובדות היסטוריות גם באופן חיצוני, למרות שמבחינת ההוכחות הפנימיות אין שום מקום לספקות – שכל אחד מהפועלים שהחלו בעבודת הבנייה של בית המקדש בירושלים ראה חיזיון: הוא ראה לשונות אש מתפרצות במקום בו הוא עובד, כך שבסופו של דבר הוא נאלץ לברוח. העבודה ננטשה. אך ניתן לראות איזו מחשבות גדולות העסיקו את יוליאנוס.

הניסוי של יוליאנוס נכשל. לאחר שהוא לא הצליח להראות לעולם שהנבואה על חורבן בית המקדש בירושלים שקרית, הוא החליט לנסות לפעול בדרך אחרת. תוכניתו החדשה לא הייתה פחות גרנדיוזית. עדיין לא הגיע הזמן שבו האבולוציה של אירופה תהיה מושפעת מאותו זרם רוחני שנבע מהעובדה שאחד מאבות הכנסייה הגדולים ביותר, אוגוסטינוס,^[3] לא הצליח להתעלות לרעיון מסוים, מפני שבאותו זמן הוא לא היה רוחני מספיק כדי להתעלות לרעיון מסוים זה. אולי אתם יודעים מלימודי ההיסטוריה שלכם – והתייחסתי לכך בהזדמנויות אחרות כאשר דיברתי על אגדת פאוסט – שבתחילת דרכו אוגוסטינוס היה שייך לכת המניכאים. תנועת המניכאיזם החלה בפרס וטענתם של המניכאים הייתה שהם מבינים את ישוע כריסטוס טוב יותר מאשר רומא וקונסטנטינופול. דוקטרינה זו (לצערנו כיום עדיין אסור לומר את המילה האחרונה לגביה, אפילו בקרב החוגים שלנו) הגיעה לאירופה מאוחר יותר באמצעֵי מסווה שונים, ועדיין שרדה, אם כי בצורות מנוונות, במאה ה-16, כאשר נרשמה לראשונה אגדת פאוסט. בזכות אינטואיציה גאונית, תחייתה של אגדת פאוסט דרך גתה עזרה גם לשמר משהו מן הרוח של המניכאיזם. יוליאנוס חשב בתמונות מרחיבות; היו לו מחשבות שחבקו את כל האנושות. כאשר מתבוננים באישיות כמו יוליאנוס, אנו מבינים באופן ברור עד כמה קטנות ומוגבלות המחשבות הרגילות של אנשים. הדוקטרינה של “בן האדם” הייתה חייבת ללבוש צורות שונות, בהתאם ליכולת של האנשים לבנות מושגים לגבי טבעו האמיתי של האדם עצמו. כמובן, המושגים לגבי “בן האדם” היו תלויים במידת היכולת לנסח מושגים לגבי האדם; כלומר, אחד קשור בשני. מבחינה זו, היו הבדלים גדולים מאוד בין אנשים. בזמננו, לאנשים יש הבנה שטחית ביותר אודות דברים כאלה.

בשפת הסנסקריט, המילה ‘אדם’ (בגרמנית Mensch) היא מנושיה (Manushya). המילה מבטאת את החוויה הבסיסית שאנשים רבים מקשרים לרעיון של אנושות, של הגזע האנושי. כאשר אנו משתמשים במילה זו כדי לתאר את האדם, אנו מתייחסים להיבט הרוחני של האדם, אנו רואים באדם בעיקר ישות רוחית. כאשר אנו רוצים להביע את הרעיון שהאדם הוא רוח, והיבטו הפיזי הוא אך ורק צורה בה מתגלה הרוח – כאשר מייחסים ערך גדול יותר לאדם בהיותו רוח – אז אנו אומרים “מנושיה”.

מתוך מה שכבר אמרנו, אתם יודעים שניתן לראות את האדם גם מזווית אחרת. אפשר להתייחס בעיקר להיבטו הנפשי. אז נשים לב יותר לאדם כנפש מאשר לאדם כרוח. להיבט הפיזי שלו, ולכל מה שקשור להיבטו החיצוני, תהיה משמעות משנית. אז נאמר שבאדם חי משהו שהוא בעל טבע נפשי, שמשתקף בעיניים, ובעובדה שהאדם מחזיק את ראשו זקוף כלפי מעלה. אם בוחנים את מקורה של המילה היוונית “אנתרופוס” (anthropos), מגלים שהיא מתייחסת בערך להיבט זה. אלה שמגדירים את האדם באמצעות המילה “מנושיה” וכדומה רואים אותו קודם כול כרוח, כמישהו שיורד מעולם הרוח. אלה שמגדירים את האדם בעזרת מילה שדומה למילה היוונית “אנתרופוס” – וזה נכון קודם כול לגבי היוונים עצמם – מביעים את טבעו הנפשי של האדם.

ישנה גם אפשרות שלישית. אנו יכולים להתמקד בהיבט החיצוני, הגופני, בישות הארצית, שהוא התוצר של תורשה פיזית. במקרה זה, נגדיר את האדם דרך המילה “הומו” (homo) שמשמעותה (בערך) הבורא, היוצר, או הנברא, התוצר. זאת המשמעות הטמונה במילה זו. כאשר בוחנים את מקור המילה “הומו”, מגלים שבתוכה נוכח התוכן שתיארנו כרגע.

וכך למעשה אנו מקבלים – באופן מיוחד מאוד – השקפה משולשת לגבי האדם. אך דווקא מהחלוקה הזאת של משמעות המילה, אתם יכולים להבין שמישהו שידע משהו על דברים אלה – כמו יוליאנוס – חש בצדק את הצורך האינסטינקטיבי לחפש פרשנות רוחנית ל”בן האדם”. בנפשו נולדה המחשבה: אתה עברת חניכה בסודות של המיסטריות של אלאוסיס. אולי יהיה זה אפשרי שתשיג בכוח גם חניכה במיסטריות הפרסיות ובמיסטריות שמהדהדת בהם הדוקטרינה של המניכאיזם? אולי בדרך זו תוכל להגשים את מטרתך – התפתחות רציפה של המיסטריות הפגאניות! זאת הייתה מחשבה ענקית! כשם שבמסעות הכיבוש של אלכסנדר הגדול הסתתרו מניעים עמוקים יותר מאשר הכיבוש של אסיה, כך מאחורי המסע של יוליאנוס לפרס היו מניעים אחרים מאשר הכיבוש של פרס. הוא רצה לגלות האם בעזרת המיסטריות הפרסיות הוא יוכל לקדם יותר את מטרתו.

כדי להבין טוב יותר את הבעיה שעמדה בפני יוליאנוס עלינו לשאול: מהו בעצם הדבר שאוגוסטינוס לא הצליח להבין במניכאיזם? מה בדיוק היה בלתי נתפס בתורת המניכאיזם? כמו שאמרתי, עדיין לא הגיע הזמן לדבר על היעדים הסופיים של המניכאיזם, אבל בכל זאת אפשר לתת כמה רמזים. בצעירותו, אוגוסטינוס היה משוכנע באמיתות התורות של המניכאיזם, שעשו עליו רושם עמוק. ואז, פתאום, הוא ויתר על תורות המניכאיזם לטובת הקתוליות של רומא. מה הוא לא הבין במניכאיזם? מה לא היה בו מספיק מפותח כדי להבין במניכאיזם?

התורה של המניכאיזם לא יצרה מושגים מופשטים, לא בנתה רעיונות שבמידה מסוימת הפרידו בין עולם החשיבה לבין עולם המציאות. היה בלתי אפשרי ליצור רעיונות כאלה בתורות המניכאיזם, כשם שלא היה ניתן לעשות זאת, דרך אגב, כבר במיסטריות של אלאוסיס. בהרצאות קודמות ניסיתי לתאר את ההבדל בין מושגים שהם רק הגיוניים למושגים שתואמים את המציאות. העיקרון היסודי של המניכאיזם היה קודם כול לא לטפח מושגים שהם הגיוניים בלבד, אלא לבנות תמיד רעיונות ומושגים התואמים את המציאות. זה לא מפני שלרעיונות שאינם תואמים את המציאות אין תפקיד בחיים, ולפעמים אף תפקיד חשוב! למרבה הצער, הם משחקים תפקיד גדול בחיים, במיוחד בזמננו; אך התפקיד שאותו הם משחקים תפור עליהם! בין היתר, על פי המניכאיזם היה אפשר לגבש לא רק תפיסות שנבנו על בסיס החשיבה הטהורה, אלא תפיסות שהן מספיק עוצמתיות כדי להשפיע על הטבע החיצוני האמיתי, כדי לשחק תפקיד פעיל גם בטבע החיצוני. לא הייתה מתקבלת על הדעת מבחינת התורה של המניכאיזם תפיסה אודות ישוע כריסטוס כמו זו שהייתה נפוצה בגרסאות רבות בתקופה ההיא. מה הייתה תפיסה זו? היא הייתה תפיסה די מעורפלת של הכריסטוס שהתגשם בישוע, ודרכו התרחש משהו באבולוציה של האדמה. הרעיונות אודות הכריסטוס הפכו להיות מעורפלים ביותר, בייחוד במאה ה-19.

אך אם אנו שואלים את עצמנו האם מה שהדּוֹגְמָה הכריסטיאנית מייחסת לכריסטוס ושליחותו יכול גם להוביל למשהו אמיתי, אם אנו מספיק כנים, רציניים, ואוהבים את האמת, התשובה אינה יכולה להיות חיובית. כי אם הרעיונות של בני האדם אינם עוצמתיים מספיק כדי לדמות אדמה שאיננה בית הקברות של האנושות, אלא מובילה את האנושות לטרנספורמציה, אם איננו מספיק חזקים כדי לחשוב את ההתפתחות של האנושות שונה מהאופן בו מתארים אותה כיום חוקרי הטבע המאמינים שמרגע מסוים האדמה תפסיק ליצור והגזע האנושי ייכחד, אז כל המושגים שלנו אודות הכריסטוס חסרי תועלת! כי גם אם כריסטוס פעל לטובת האדמה, המושגים שאנשים בונים אודות פעולתו אינם עוצמתיים מספיק כדי להעלות את החומר לדרגה מספיק גבוהה, כדי לחשוב על החומר בטרנספורמציה כזו שהוא יהיה מסוגל לעבור מהמצב הנוכחי של אדמה למצב עתידי. אנו זקוקים לתפיסה הרבה יותר עוצמתית, כדי שעם תפיסה זו נוכל להכיל את המטמורפוזה של האדמה לקיום חדש.

לא מזמן אמרתי בהרצאה פתוחה^[4] שמדעני הטבע חושבים בערך כך: אם כוחות הטבע של היום ימשיכו לפעול במשך מיליוני שנים, אז ייווצר מצב – בהרצאה השלישית תיארתי אותו על פי מה שנאמר בהרצאה שניתנה בפני האקדמיה המלכותית – שבו יהיה אפשר לצבוע את הקירות הפנימיים של הבתים בחלבון ביצה, מפני שהוא יאיר את החדר כך שיהיה אפשרי לקרוא את העיתון באורו הזרחני. ודיברתי על מדען שטען שבעתיד הרחוק החלב יהיה מוצק ויפלוט אור כחול זוהר וכו’. התפיסות המעורפלות האלו לגבי המציאות העתידית הן התוצאה הבלתי נמנעת של השימוש במושגים שאינם מספיק חזקים כדי לאחוז במציאות. כל החישובים מסוג זה, שבעזרתם המדענים יוצרים את התחזיות שלהם, דומים למסקנה שמגיעים אליה כאשר על סמך השינויים המתרחשים בקיבה של אדם בפרק זמן של ארבע-חמש שנים מחשבים את מצבו של האדם בעוד מאתיים חמישים שנה. כך המדען מחשב מה יהיה מצבה של האדמה בעוד מיליון שנה מעכשיו. אפשר באמת לחשב את מצבה של הקיבה של ילד בן שש או שבע בעוד מאתיים חמישים שנה – רק שעד אז האדם יהיה מת! באותו האופן ניתן לחשב, כמו שעושים הגיאולוגים, מה היה מצבה של האדמה לפני מיליוני שנים. על פי אותו העיקרון ניתן לחשב באופן רטרואקטיבי, מהשינויים שחלים בקיבתו של ילד במשך שבוע או שבועיים, את מצבה של אותה הקיבה לפני מאתיים חמישים שנה – אך כמובן הילד עדיין לא נולד אז על האדמה. הרעיונות באמת אינם מסוגלים לאחוז בתמונה השלמה של המציאות. המושגים המדעיים תקפים במידה מסוימת עבור חלק מן המציאות המקיפה את האדם, עבור תקופת זמן של בערך 6000 או 7000 שנה לפני הספירה, ועבור אותה התקופה של 6000 או 7000 שנה אחרי הספירה, אך לא מעבר לכך.

עלינו לחשוב על האבולוציה האנושית במונחים של ציר זמן שונה לחלוטין. וכך יש לחשוב על קיומה של ישות הכריסטוס. לכן אמרתי כאן בהזדמנות אחרת שיש הבדל בסיסי בין מה שנקרא בימי הביניים “נישואים מיסטיים” ומה שכריסטיאן רוזנקרויץ מכנה “נישואים כימיים”. הנישואים המיסטיים הם תהליך פנימי בלבד. כפי שתיאוסופים רבים אמרו (ואולי עדיין אומרים): “אם אדם מתבונן עמוק פנימה בתוך עצמו, הוא מגלה שם שהוא אחד עם המהות האלוהית!” חוויה זו תוארה כל כך יפה, שלאחר הרצאה של שעה, האנשים בקהל יצאו משוכנעים שאם הם יאחזו חזק בפנים שלהם, הם כבר יחוו את עצמם כמעין אלוהים! בנישואים הכימיים של כריסטיאן רוזנקרויץ קיימת מודעות לכך שבתוך האדם פועלים כוחות, אשר חובקים את האדם כולו, וגורמים לטרנספורמציה שלו כך שכאשר הוא מטוהר מהפסולת של הגוף הפיזי, הוא מועבר לתקופות של יופיטר, ונוס ו-וולקן.

הניצחון על הרוע ועל החומר על ידי החשיבה – זאת הייתה המשמעות והמטרה הסודית של המניכאיזם. העובדה שיש להבין במשמעותה העמוקה יותר את הבעיה של הנפילה לחטא, את הבעיה של הרוע – ובהקשר זה גם את הבעיה של ישוע כריסטוס – ניצבה מול נפשו של יוליאנוס. ידע זה הוא קיווה להשיג דרך חניכה במיסטריות הפרסיות, ולהעביר לאירופה. אך במהלך מסעו בפרס הוא נרצח בידי מתנקש. גם ההיסטוריה הקונבנציונלית מדברת על כך שיוליאנוס נרצח בידי מתנקש, בידי חסיד של הכריסטיאניות של קונסטנטינוס. כך שאתם רואים שהניסיון לקדם את עיקרון ההמשכיות הביא במקרה של יוליאנוס לתוצאות טרגיות, והוביל למה שנקרא מבוי סתום.

בשנים שלאחר מכן ניצח העיקרון האוגוסטיני – שאין לנסח רעיונות שמזכירים את המניכאיזם בצורה כלשהי, או במילים אחרות, שיוצרים קשר בחשיבה בין מושגים חומריים לבין החשיבה הרוחנית. המערב הובל להלך חשיבה מופשט, לתהליך של הפשטה. עם הזמן, תהליך זה התרחב, והלך חשיבה זה חדר באמת לכל מערב אירופה. רק מספר קטן של אינדיבידואלים חשובים היו מורדים גדולים נגד הנטייה להפשטה. אחד מהמורדים החשובים האלה היה גתה, עקב כל המבנה הרוחני שלו. ואחד מאלה שהכי נכנע לנטייה זו ונתפס בתהליך ההפשטה היה קאנט. קחו למשל את “ביקורת התבונה הטהורה” של קאנט – אני יודע שמה שאני אומר נחשב לכפירה, אך זאת האמת – וכאשר תקראו את המשפטים העיקריים שלו, ותשימו במקומם את היפוכם, כך תגיעו לאמת. הדבר נכון במיוחד לגבי התֶּזות החשובות ביותר שלו לגבי המרחב והזמן, וכך יש לחשוב אותן. אפשר פשוט להפוך כל משפט להיפוכו, אפשר לשים “כן” במקום בו קאנט אומר “לא”, ולהיפך, לומר “לא” במקום ה”כן” שלו, ואז מגיעים פחות או יותר למסקנות תקפות מול עולמות הרוח. ממצב זה, תוכלו להסיק איזה אינטרסים גדולים מעורבים בסילוף דבריו של גתה, העומד בקוטב ההפוך מקאנט. סיפרתי לכם לא מזמן איך סילוף זה בא לידי ביטוי, למשל, באופן בו הציג אדם מסוים את גתה כשציטט אותו בצורה לגמרי הפוכה: “אף רוח נבראת אינה יכולה לחדור ללב ליבו של הטבע,” בעיוות מוחלט של השקפתו של גתה אודות הטבע.

יש לקחת בחשבון נקודות מבט אלה – ורק אז ניתן להעריך נכון את מה שכתב יוליאנוס בייחוד נגד הכריסטיאניות הפאולינית. זהו באמת מסמך יוצא דופן! והוא יוצא דופן לא רק בשל התוכן שבו, אלא גם בשל הדמיון שיש בינו לבין כתבים שונים מהמאה ה-19. זה יכול להישמע כפרדוקס, אך העובדות הן אלה: בפולמוס נגד הכריסטיאניות, יוליאנוס מגייס כל טיעון אפשרי נגד הכריסטיאניות, נגד הישוע ההיסטורי, נגד דוגמות כריסטיאניות מסוימות, וכל הטיעונים שלו מלווים בפָּתוֹס אמיתי וכנות נלהבת; לא בהתלהבות מזויפת, אלא ברגש חזק, אמיתי, פנימי. כאשר אנו משווים את הטיעונים האלה עם אלה שמופיעים בתיאולוגיה הליברלית של המאה ה-19, והתיאולוגיה המאוחרת יותר של תומכיו של דרוז (Drews)^[5] המטילה ספק באמיתות ההיסטורית של חייו של ישוע, כאשר בוחנים את כל הסִפְרות שנכתבה במאות ה-19-18, באמצעות חקירה לשונית קפדנית ואינטנסיבית ביותר שניתן לעלות על הדעת – ומאחר שיש אינספור חזרות על דברים בכל מיני צורות, יש לעבור על ספריות שלמות – אז אנו רואים שניתן למצוא בהם עקרונות מובילים מסוימים. הביקורת העיקרית התחילה, כמובן, מכך שהפרשנים השוו בין הבשורות ומצאו בטקסטים סתירות רבות. כבר דיברנו על כך פעמים רבות, ואין צורך לחזור עליהם. אך אם נאסוף את כל הקווים המנחים והתיאוריות העיקריות, נגלה שניתן למצוא אותם כבר אצל יוליאנוס. למעשה, הפרשנות של המאה ה-19 לא הציעה שום דבר חדש שאינו מופיע בכתבים של יוליאנוס. אך יוליאנוס הכופר דיבר מתוך גאוניות מסוימת, בעוד שמה שהפרשנים של המאה ה-19 אמרו נבע מעבודה חרוצה, למדנות תיאולוגית קפדנית, ומה שניתן לכנות התפלפלות תיאולוגית מדקדקת.

אם כן, ניתן לומר שיוליאנוס ניהל מאבק טִיטָנִי. כי דרך הניסיון להחיות את המניכאיזם הוא רצה להביא להמשכיות באבולוציה. זיכרו איך אינדיבידואלים נאורים ביותר כמו גתה חשו דחף אינסטינקטיבי לחזור ולחדש את הרוח של יוון העתיקה! תארו לעצמכם לאיזה תוצאות היו מובילות היוזמות של אנשים כאלה אילו יוליאנוס היה משלים את פועלו! מותר לנו לומר שהעובדה שיוליאנוס הכופר לא הצליח להגשים את רעיונותיו, מתבססת על נחיצות שיש לראות אותה מנקודת מבט נוספת. ולא נבין נחיצות זו אם נמעיט בערכם של הישגיו, אם לא נראה אותו כדמות טיטנית, הלוחמת למען הבנה אנושית של קשרים קוסמיים המסוגלת לחדור לאמת. ובזמננו יש חשיבות עצומה לכך שנזכור רגעים גדולים מסוימים בהתהוות ההיסטורית של המערב. כי אנו חיים בעידן שלא נצליח לעבור אותו בשלום אם לא נדע להעריך באור חדש את מטרותיו של אינדיבידואל כמו יוליאנוס הכופר. בזמנו עדיין לא הייתה אפשרות – וכאן הטרגדיה הגדולה שלו – להשלים בין עיקרון החניכה הקדומה לבין המהות העמוקה ביותר של הכריסטיאניות. היום הדבר אפשרי, ועלינו להצליח לתרגם אפשרות זו למציאות כדי שלא תחול התדרדרות באבולוציה של העולם והאנושות. עלינו להבין את הצורך המוחלט בהתחדשות בכל התחומים, ומעל לכול, יש להבין את הצורך הגורלי בחידוש התקשורת עם עולם הרוח.

קודם כול, עלינו להבין את הגורמים הנלחמים בהתחדשות הכרחית זו. היום אנשים חוששים מרעיונות חד-משמעיים. לא חסר כיום אומץ פיזי, אך אין ספק שחסר בזמננו אומץ הידיעה! יותר מכל דבר אחר, חסר היום האומץ לדעת. באנושות של ימינו עדיין לא קיימת התכוונות אמיתית לפגוש את המציאות. אך לפני כל דבר אחר זה הצורך העמוק של זמננו. כדי שהעידן שלנו לא ישקע באפסיות, הוא חייב ללמוד להבין את העיקרון של הרוח הבוראת; חייב ללמוד להבין מה היא המשמעות של העובדה שכאשר הרוח בוראת, היא פועלת באותה העוצמה שבה פועלים האינסטינקטים, אך עם ההבדל שהאינסטינקטים פועלים בחושך, בעוד שהרוח הופכת לבוראת באור השמש, באור השמש הרוחית. את זאת העידן שלנו חייב ללמוד להבין. ודווקא הדבר הזה פוגש בימינו התנגדות רבה.

קאטו הרומי,^[6] שראה כמשימתו העיקרית את הבנייה של מערכת מדינית חזקה מאוד, האמין שכדי להשיג זאת, יש לגרש את חסידי הפילוסופיה היוונית, ההלניסטית, כי לדבריו, “הם רק מפטפטים כל היום, וזה מפריע להוראות שניתנו על ידי הסמכויות שלנו.” ומַקְיַאוֶולִי,^[7] הפלורנטיני המפורסם של ימי הביניים, גם היה באותה הדעה, ושיבח את קאטו על כך שהוא גרש את כל מי שתוך כדי שימוש במעמדו כבעל ידע רוחני התערב בעניינים הארציים של המדינה. מקיאוולי הבין היטב את העובדה שבאימפריה הרומית, בתקופות מסוימות, כל עבירה נגד המבנה של הסדר החברתי הייתה גוררת אחריה עונש מוות.

הקשר עם עולם הרוח היה שנוא במיוחד בעיני האימפריה הרומית והמדינות שבאו אחריה באירופה. מכאן הנטייה הנפוצה בתחומים רבים לוודא שבעניינים כאלה ישלוט מצב של בלבול ואי בהירות, שיש לטשטש ולהשתיק דברים כאלה ככל האפשר. בכל מקרה, כאשר בעולם תצבור כוח השקפה שחסרה בה כל תובנה לגבי המיסטריה של גולגותא, אז דברים רבים יצטרכו להתפוגג במישור הרוחני, כמו שהשלג נמס באור השמש. עובדה זו מאוד לא נעימה, אך זה מה שחייב לקרות! וראשית כול, בני האדם יהיו חייבים למצוא את הדרך להגיע לתפיסה אמיתית של מהותה של ישות הכריסטוס. בהרצאה הבאה נדון בדרך בה נפש האדם יכולה להתקרב בימינו ישירות לישותו של כריסטוס.

אך לגבי דברים אלה ניתן לקבל תמונות מועילות באמת רק אם מתבוננים, מצד אחד, בדמות שהייתי אומר ייסדה את ההתפתחות של הצד האקזוטרי של התרבות המערבית, קונסטנסטינוס, ומצד שני, בדמותו של יוליאנוס הכופר שניסה, כנגד כל הסיכויים בתקופה ההיא, להילחם נגד ההיבט האקזוטרי של התפתחות המערב. אך ברור שאם מישהו שיש לו היום ידע כלשהו – אינני מתכוון לידע של עובדות אוקולטיות, אלא לידע אמיתי של הדברים המופיעים בכתבים קדומים מסוימים – יחקור עם ידע זה את הדּוֹגְמָה הכריסטיאנית, יצאו לאור דברים משמעותיים ביותר. למשל, אם מישהו יחקור את המקור של המיסה הקתולית – כפי שאמרתי, לא בעזרת ידע אוקולטי, אלא רק עם מה שנובע מהידע האוקולטי בכתבים קדומים – ואם הוא יתעמק בהבנת הפולחן והדּוֹגְמָה, יתגלו דברים מוזרים מאוד. יתגלו דברים שבסופו של דבר יגרמו לנו לשאול: מה למעשה מסתתר מאחורי הדּוֹגְמָות האלה? מה יש מאחורי הפולחן הזה? לא רק אני כאן, אלא חוקרים רבים שחקרו את השאלות האלו מנקודת מבט זו, הגיעו למסקנה שבפולחן ובדּוֹגְמָה מסתתרת פגאניות קדומה רבה כל כך, עד שניתן היה לשחזר את הניסיון של הסופר הצרפתי דראך (Drach),^[8] הנחשב לסמכות בנושא היהדות הקדומה, להראות שהדּוֹגְמָה והריטואל של הכנסייה הקתולית אינם אלא החייאה של הפגאניות הקדומה. והיו גם אחרים שניסו להראות שאנשים מסוימים השקיעו מאמץ רב כדי להסתיר את העובדה שלתוך הדּוֹגְמות והריטואלים של הכנסייה הועברה פעילות רבה של הפגאניות הקדומה.

אך הייתה זו תופעה ראויה לציון אילו הייתה שורדת דווקא הפגאניות – באופן בלתי מודע לחלוטין. אם כך הדבר, עולה השאלה: באיזה דרך תרמה הישרדות הפגאניות להישרדות של האימפריה הרומית? ואז מה המצב לגבי יוליאנוס הכופר? אם חוקרים מודרניים מסוימים צודקים כאשר הם טוענים שהקורבן הליטורגי הקתולי הוא במהותו קורבן פגאני קדום, ושיוליאנוס השקיע את כל כוחו כדי לא לתת לפולחן הפגאני להיעלם וכדי לוודא שהוא ימשיך לשגשג, אז אפשר לומר שאחרי הכול, יוליאנוס כן השיג את מטרתו במידה מסוימת. התבוננות בשתי הדמויות המנוגדות האלו, קונסטנטינוס ויוליאנוס, מעלה אינספור שאלות חשובות וקשות, כפי שניטשה מכנה אותן “שאלות קוצניות”, שיש להן השלכות גורליות עבורנו כיום, ושללא ספק חייבות להפוך לשאלות המרכזיות של תקופתנו.^[9]

בהרצאה הבאה, נמשיך לבחון נושא זה.

——————————————————————

1. (הערה של המתרגם לאנגלית). יוליאנוס קיבל חינוך כריסטיאני קפדני. במהלך שהותו בקפדוקיה, הוא החל להטיל ספק בתוקפה של הכריסטיאניות, וכאשר בשנת 354 נשלח לאתונה, המרכז האינטלקטואלי של יוון, הוא נטש בחשאי את האמונה הכריסטיאנית. ניתן לסכם בקצרה את רעיונותיו נגד הכריסטיאניות שמופיעים במאמרו “Contra Galilaeos” (“נגד הגליליים) כך: ידיעת האל טבעית לאדם ואינה באה דרך לימוד. הסיפור של גן העדן בתנ”ך הוא אגדה והסיפור של הבריאה פחות טוב מזה של אפלטון. הרעיון של אל קנאי ושל עם נבחר לא מתקבל על הדעת. אף אדם לא נהיה טוב יותר דרך הקריאה של כתבי הקודש היהודיים. הברית החדשה מלאה בסתירות. מתי ולוקס אינם מסכימים בקשר לאילן היוחסין של ישוע. פטרוס ופאולוס היו צבועים. הכריסטיאנים פנאטים ושוחטים כופרים בשמחה. לעומתם, היוונים סבלניים, בעלי אינטליגנציה וחוכמה רבה יותר. הכריסטיאניות לא השיגה דבר בתחומי המדע, האסטרונומיה, המתמטיקה והמוזיקה. ההישגים של אפלטון, סוקרטס, אריסטידס וכו’, הסיביליות, האורקל הדלפי, והמיסטריות הפגאניות עולים בהרבה מעל כל מה שיש להציע לכריסטיאניות.  מאמרו של יוליאנוס הופרך באופן רשמי במאמר “בעד הדת הכריסטיאנית” שנכתב בין השנים 429 ל-441 מאת קירילוס, בישוף אלכסנדריה. ↑
2. כריזוסטום, 407-344, אב כנסייה, יווני. ↑
3. (מתוך ההערה של המתרגם לאנגלית) מניכאיזם ואוגוסטינוס. אוגוסטינוס (410-345 לספירה), נולד באפריקה והיה שייך לכת המניכאים במשך עשר שנים. הוא התחיל לחוש חוסר סיפוק מהמניכאיזם וכאשר פאוסטוס, מנהיג הכת לא הצליח להפיג את ספקותיו, הוא נטש את התורה המניכאית. אוגוסטינוס עבר לרומא ושם אמברוזיוס הקדוש הטביל אותו לכריסטיאניות בשנת 386. עבודותיו העיקריות היו מכוונות נגד המניכאים, כגון “ספרים נגד המניכאיזם” ו”על התועלת שבאמונה”. כתבי הקודש הם אמצעי לאמונה ותקווה, והקנון או החוק הכנסייתי הוא העדות של הכריסטיאניות בכנסייה. אמירתו “יותר טוב שייהרס גופו של האדם מאשר נפשו” הובילה לאינקוויזיציה. כאשר הכריסטיאניות הפכה להיות דת המדינה, הוא הבדיל בין “Civitas Dei” (עיר האלוהים), שהיא מושלמת ושבה כל בני האדם שווים בעיני אלוהים, ו-“Civitas terrena” (העיר שעל האדמה) שאינה יכולה להיות מושלמת. בממלכה של השטן חוטאים צריכים להיכנע לסמכויות. אוגוסטינוס היה המייסד של הנזירות המערבית. ↑
4. ברלין, 22 למרץ, 1917 (“רוח וחומר, חיים ומוות”, GA66) ↑
5. ארתור דרוז, 1935-1865, פרופסור לפילוסופיה, תמך בהשקפה מוניסטית אודות העולם, ודחה כל אמונה בעולם הרוח. בעבודותיו, בין היתר “מיתוסים אודות כריסטוס”, הוא מכחיש את קיומו ההיסטורי של ישוע ושל פטרוס. ↑
6. מרקוס פורקיוס קאטו, 194-234 לפנה”ס, מדינאי רומאי. ↑
7. ניקולו מקיאוולי, 1527-1469, מדינאי, היסטוריון ומשורר. ↑
8. דוד פאול דראך, ספרן וסופר, 1865-1791, למד במספר בתי ספר לתלמוד, המיר את דתו לכריסטיאניות בשנת 1823. עבר לרומא ב-1827 ומונה לספרן של התעמולה מתוך הוקרה להשכלתו הנרחבת. ↑
9. להרחבה ראו את סדרות ההרצאות על הבשורות: “ידיעת כריסטוס” 100GA, על הבשורה על פי יוחנן 103GA, 112GA, על הבשורה על פי לוקס, 114GA, “סודות עמוקים באבולוציה האנושית לאור הבשורות” 117GA, הבשורה על פי מתי 123GA ועל פי מרקוס 139GA. ↑