רודולף שטיינר

175 GA

סדרה של עשר הרצאות שניתנו בברלין בתקופה בין 27 במרץ ל-8 במאי 1917

תורגם מאנגלית, תוך כדי השוואה עם התרגום מגרמנית לרומנית ועם המקור בגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס' 6

ברלין, 17.4.1917

באירועים הנוכחיים ובאירועים של העתיד הקרוב, קיימים, ויהיו קיימים, היבטים רבים שאת מהותם נצליח להבין אם נבחן במישור הרציונלי והרוחני את המשך האירועים שהתרחשו במהלך השנים הראשונות של הכריסטיאניות. בימינו זה יכול להישמע כאבסורד באוזני אנשים רבים; אך הסיבה לכך שקשה להסביר לרוב בני האדם איך ממשיכים להשפיע היום כוחות מסוימים שניטעו פעם באבולוציה של האדם ושל האדמה, בייחוד בתחילת ההתפשטות של הכריסטיאניות, נעוצה בעובדה שהדעות השולטות בתקופתנו אינן לוקחות בחשבון את האימפולסים העמוקים יותר שפועלים בבסיס האירועים המתרחשים בזמננו. בו בזמן, אנשים מעדיפים לבחון את כל ההיבטים אך ורק מנקודת המבט של האירועים שמתרחשים על פני השטח. הכוחות הרוחיים העמוקים יותר אינם נגישים לאנושות היום מפני שבני האדם אינם מוכנים לחקור אותם. הכוחות הרוחיים העמוקים יותר אינם נגישים לרוב האנשים של היום, מפני שהם אינם אוהבים לחקור אותם. אך כל מי שרוצה לחקור את מה שנמצא בזמננו בבסיס האירועים שעל פני השטח, ידע שבאירועים מסוימים שמתרחשים פה ושם על פני השטח, דרך בני אדם שאינם מודעים לאימפולסים שמניעים אותם, פועלים כוחות שלעיתים קרובות אינם אלא המשך פעולתם, או הופעתם מחדש, של אימפולסים מסוימים, שפעלו בעיקר במאות הראשונות של התפשטות הכריסטיאניות. כיום אין בכלל אפשרות לתאר את ההתעוררות מחדש של אימפולסים קדומים, מפני שדברים כאלה אינם מוצאים חן בעיני בני זמננו. אך כל מי שמתבונן במאות השנים הראשונות של הכריסטיאניות באירופה מנקודת מבט מסוימת יוכל לגלות איזה כוחות פועלים וחיים מחדש. לכן אני מנסה להפנות את תשומת לבכם לתופעות מסוימות שקשורות להתפשטות הכריסטיאניות במאות הראשונות אחרי הספירה, מפני שדרך שימוש נכון ברעיונות שנפיק מהן, תוכלו להבין בעצמכם, מתוך הנפש שלכם, דברים רבים שמתרחשים בזמננו.

הייתי רוצה להציג בפניכם מספר היבטים נוספים שמבוססים על התיאורים האחרונים שלנו, ושעוד נדון בהם בפרטי פרטים מאוחר יותר. קודם נתבונן במבט כללי יותר, כדי שהחקירה שלנו תוכל לשאת פרי מאוחר יותר.

כבר דיברתי איתכם לעיתים קרובות על העובדה המיוחדת שהקיסרים הרומיים הראשונים השיגו לעצמם התקדשות בכוח, וזה מסביר חלק גדול ממעשיהם. כתוצאה מהחניכה שאותה הם רכשו בכוח, הם קיבלו ידע אודות סודות מסוימים הקשורים באימפולסים גדולים של אירועים קוסמיים, אך, כפי שראינו בהרצאה הקודמת, הם ניצלו לרעה את חוכמת החניכה שהם רכשו.

כאשר אנו בוחנים דברים אלה, חשוב להבין קודם כול שההתערבות של אימפולס הכריסטוס באבולוציה ההיסטורית והקוסמית של האנושות לא הייתה אך ורק אירוע במישור הפיזי – אירוע שניתן להבין אותו דרך לימוד של העובדות ההיסטוריות שהגיעו אלינו דרך המסורת – אלא הייתה אירוע רוחני אמיתי. אני כבר הצבעתי על כך שכאשר נאמר בבשורות שהדמונים הכירו את כריסטוס, משהו הרבה יותר עמוק עומד מאחורי התיאור הזה. מסופר שכריסטוס ביצע מעשים של ריפוי, שמתוארים בבשורות כגירוש של דמונים. ומזכירים לנו שוב ושוב שמצד אחד, הדמונים שיצאו מבני האדם שישוע כריסטוס ריפא ידעו מי הוא כריסטוס. מצד שני, נאמר לנו שוב ושוב שכריסטוס "גער בהם ולא הניח להם לדבר, כי ידעו שהוא המשיח", כלומר כריסטוס אמר לדמונים שעדיין לא הגיע הזמן לדבר עליו, כדי שהם לא "יסגירו" אותו. (מרקוס פרק א', 34, לוקס פרק ד', 41). אם כן, אנו יכולים לומר שכאשר הופיע כריסטוס, זה לא היה עניין הקשור רק לבני האדם. יכול להיות שבהתחלה לא היה לאנשים כל מושג לגבי מה שהסתתר מאחורי ביאתו של כריסטוס. אבל הדמונים – השדים או הרוחות, ישויות שנחשבו כמשתייכות לעולם העל-חושי – הם הכירו אותו. כלומר, אנו רואים שמדובר באירוע שהעולם העל-חושי היה שותף בזיהויו. המנהיגים המשכילים של הכריסטיאנים הראשונים נאחזו חזק מאוד בידיעה זו שהופעתה של הכריסטיאניות לא הייתה אך ורק אירוע במישור האדמה, לא הייתה אירוע שהתרחש רק בעולם הארצי, אלא משהו שקשור לעולם הרוח, משהו שמעורר מעין מהפך בעולם הרוח. המנהיגים של הכריסטיאניות המוקדמת ידעו זאת ללא כל צל של ספק.

תופעה ראויה לציון היא שדווקא לאותם קיסרים רומיים שידעו דברים מסוימים, שידעו סודות מסוימים של עולם הרוח – כי הם אילצו את הכוהנים להעביר אותם חניכה – הייתה להם תחושה מסוימת לגבי כל החשיבות העצומה, מרחיקת הלכת של אימפולס הכריסטוס. כמובן, היו קיסרים מסוימים שלמרות החניכה הכפויה שלהם לא הבינו הרבה בסודות אלה; אך היו אחרים שהייתה להם מספיק הבנה כדי לחוש את העוצמה וההשפעה של מיסטריית הכריסטוס. ודווקא הקיסרים המוכשרים והחכמים ביותר ניסו לנקוט במדיניות מסוימת כלפי הכריסטיאניות שהלכה ותפסה תאוצה. אפילו הקיסר הראשון שבא אחרי אוגוסטוס, טיבריוס,^[1] כבר אימץ מדיניות זו. כמובן, ניתן לטעון שהכריסטיאניות עדיין לא הייתה נפוצה בשנים אלו, אך אין כל הצדקה לטענה זו. טיבריוס, שהיה במובן מסוים מקודש במיסטריות הקדומות, ידע היטב שמדובר במשהו חשוב מאוד כאשר הוא קיבל מארץ ישראל את המידע לגבי מה שירד לעולם כאימפולס הכריסטוס. אנו רואים שכבר תחת שלטונו של טיבריוס החלה מדיניות מסוימת שהקיסרים הרומיים שעברו חניכה המשיכו ליישם מול הכריסטיאניות. טיבריוס אף הודיע על כוונתו לקבל את כריסטוס לפנתיאון הרומי בין שאר האלים הרומיים.

מבחינת עבודת האלים, האימפריה הרומית פעלה על פי מדיניות מוגדרת היטב. ככלל, כאשר הרומאים כבשו עם, הם קיבלו לתוך האולימפוס של האלים שלהם גם את האלים של העם המנוצח. כלומר, הם הצהירו על כך שהאלים האלה גם ראויים להערצה, ושמספר האלים הרומיים עלה עקב התווספותם של האלים הזרים לפנתאון הרומי. המטרה של מדיניות זו של השליטים הרומיים הייתה לקחת בעלות לא רק על האוצרות החומרים או בני-חלוף של העמים שנכבשו, אלא גם על כוחותיהם הרוחניים, הנפשיים. ומפני שקיסר כזה, שעבר חניכה, לא ראה באלים רק את דמויותיהם החיצוניות המוכרות לבני העם הפשוטים, אלא הוא ידע היטב שהדמויות החיצוניות של האלים מסתירות כוחות רוחיים ממשיים, הנובעים מההיררכיות השונות, מדיניות זו הייתה עקבית והגיונית לחלוטין. כך עיקרון הסמכות של רומא קיבל באופן מודע חיזוק נוסף מהכוח שהרומאים האמינו שנובע מהקליטה של האלים הזרים. וככלל, העבודה של האלים הזרים הייתה מקובלת לא רק מבחינה חיצונית, אקזוטרית, אלא גם מרכזי המיסטריה הרומיים לקחו את הידע של המיסטריות של עמים אחרים ומזגו אותו לתוך טקסי המיסטריה של האימפריה הרומית הקדומה. ומאחר שבתקופה ההיא האמונה הרווחת הייתה שאין זה נכון ואין זה אפשרי לשלוט ללא התמיכה של הכוחות הרוחיים שהאלים מייצגים, שיטת הפעולה הזאת הייתה מובנת מאליה.

אם כן, מטרתו של טיבריוס הייתה פשוט לשלב את כוחו של כריסטוס, כפי שהוא הבין אותו, עם האימפולסים שהגיעו מהאלים האחרים שהוא והעמים תחת שלטונו הכירו בהם. הסנאט הרומי חסם את כוונתו, והיא לא התממשה. קיסרים אחרים שעברו חניכה, למשל אדריאנוס,^[2] עשו מאמצים חוזרים ונשנים כדי להשיג מטרה זו, אך נתקלו תמיד בהתנגדות מצד מכובדים רומאיים בעלי השפעה. אם נבחן את ההסתייגויות שהם העלו נגד מדיניות זו של הקיסרים המקודשים, נקבל תמונה ברורה לגבי הגורמים המשמעותיים בנקודת מפנה מכריעה זו באבולוציה הארצית של האנושות.

אנו פוגשים כאן צרוף מקרים ראוי לציון. באין ספור הזדמנויות, סופרים, אישיויות חשובות וחלקים גדולים בקרב האוכלוסייה הרומאית האשימו את הכריסטיאנים של הימים ההם בכך שהם מחללים את כל מה שקדוש בעיני אחרים, ולהיפך, מקדשים את כל מה שאינו קדוש בעיני אחרים. במילים אחרות, הרומאים הדגישו שוב ושוב שהכריסטיאנים האלה שונים לחלוטין מהרומאים ומכל שאר העמים מבחינת מחשבותיהם, רגשותיהם וחוויותיהם; כי אנחנו צריכים לזכור שהרומאים הטמיעו איכשהו את העמים האחרים, ביחד עם האלים שלהם. אם כן, המצב כבר היה כזה, שכל העולם ראה את הכריסטיאנים כאנשים שונים, כאנשים בעלי תפיסות ורגשות שונים, ואף הפוכים מאלה של שאר האנושות. כמובן, אפשר בקלות להפריך את מה שנאמר, בטענה שמדובר בהשמצה, כי הרי שיטה זו תמיד נגישה כאשר רוצים לראות את ההיסטוריה באופן שטחי. אך אי אפשר לומר שמדובר בהשמצה אם נשקול את העובדה שישנם טקסטים רבים – ואתם יודעים שאיננו נוטים להגזים בחשיבות טקסטים כאלה, אך דווקא מסיבה זו, שאיננו מעריכים אותם יתר על המידה, אנו יכולים לצטט אותם – ישנם טקסטים רבים המעידים על כך שדעות מהתקופה שלפני ובזמן המיסטריה של גולגותא חדרו לתורות הכריסטיאניות. ליתר דיוק, ניתן לומר שהכריסטיאנים הביעו את רגשותיהם בעזרת ביטויים שכבר היו בשימוש רחב בקרב בני זמנם. אחד מהם היה פילון האלכסנדרוני,^[3] בן זמנו של ישוע כריסטוס, שאותו כבר הזכרתי לעתים קרובות, ושכנראה באמת כתב בטקסטים שלו את מה שאפשר למצוא מאוחר יותר אצל הכריסטיאנים. אצל פילון נמצא את המשפט המשמעותי הבא: "על פי מה שמלמדת אותי המסורת, עלי לשנוא את זה אשר אחרים אוהבים" (הוא מתכוון לרומאים) "ולאהוב את זה אשר אחרים שונאים". אם תזכרו את המשפט הזה, ואז תפנו לבשורות, תמצאו, בייחוד בבשורה על פי מתי, אין ספור קטעים בהם מהדהד משפט זה של פילון. ניתן לומר שהכריסטיאניות התפתחה, כביכול, באווירה רוחנית שדרשה מאנשים לומר "אנו אוהבים (כלומר, אנו הכריסטיאנים אוהבים) את מה שאחרים שונאים." משפט זה נאמר לעיתים קרובות בקהילות הכריסטיאניות הראשונות, ושימש אף כאחד מהעקרונות הבסיסיים של הכריסטיאניות. אם כן, הכריסטיאנים עצמם אמרו את הדבר שאחרים טענו נגדם. לכן לא הייתה זו השמצה, אלא עלתה בקנה אחד עם מה שאמרו הרומאים: "הכריסטיאנים אוהבים את מה שאנחנו שונאים, ושונאים את מה שאנחנו אוהבים". אך מצד שני, הכריסטיאנים אמרו בדיוק את אותו הדבר לגבי הרומאים.

לכן ברור שלאבולוציה של האנושות נכנס כעת משהו באמת שונה לגמרי מכל דבר שהיה קודם – אחרת הוא לא היה בא לידי ביטוי בצורה כה עוצמתית. כמובן, אם אנו רוצים להבין את המצב הזה, עלינו לדעת בצורה ברורה שמה שהגיע הוא אימפולס שבא באמת מעולמות הרוח. מכל מי שחי בתקופת המיסטריה של גולגותא, היו כאלה שהצליחו לראות, כמו פילון, שברים חלקיים ממנו, ותיארו את מה שראו כל אחד על פי דרכו. אנו נראה לראשונה באור נכון קטעים רבים מהבשורות, שכיום זוכים לכל מיני פרשנויות, כמו במקרה של האדם שהזכרתי בסוף ההרצאה האחרונה, כאשר לא נפרש אותם כך שיתאימו למה שנוח לנו, אלא נבנה את ההבנה שלנו על רוח העידן. בבשורות יש משפטים באמת ראויים לציון ומרשימים. דברי הבשורות זוכים כיום לפעמים לפרשנויות די מוזרות. אך דברי פילון דווקא קרובים מאוד למה שכתוב בבשורות. הייתי רוצה לצטט משפט של פילון, שמראה שהוא כתב בסגנון שונה מכותבי הבשורות, רק מפני שהוא לא קיבל את אותה המידה של השראה כמוהם מאוחר יותר. מאחר שפילון היה סופר יותר ארצי, הוא הביע את הדברים כך, שכדי להבין אותם לא נדרש אותו המאמץ שהוא הכרחי להבנת הבשורות. בקטע ראוי לציון, פילון נתן ביטוי למשהו שתפס מקום בלבבות ובחשיבה של אנשי זמנו. הוא אמר: "אל תתעסקו עם מסמכים של ירושות או עם אילנות היוחסין והמסמכים של עריצים, תוותרו על דברים פיזיים; אל תתנו למי שנחשב אזרח, זכויות או חירויות שאתם שוללים מאלה שבאים ממעמד נמוך או נקנו בשוק כעבדים לא חופשיים, אלא הפנו מבטכם רק לנשגבות של מקור הנפש!" אם קוראים את הבשורות בהבנה, אי אפשר לא לזהות שמשהו מהלך נפש זה, אם כי ברמה רוחנית גבוהה יותר, עובר בבשורות כמו חוט זוהר, ומבינים מדוע אופורטוניסט של היום יכול לכתוב את הקטע שאותו קראתי לכם בהרצאה האחרונה. כדאי שנזכור את דבריו, ולכן אני מציע לקרוא לכם אותו שוב:

"זהו בזבוז זמן לחפש את החיים שלאחר המוות. אולי הם אפילו אינם קיימים. לא משנה כיצד ניגש לבעיה זו, לעולם לא מובטחת לנו תשובה. לכן בואו נשאיר את כל הצורות של אוקולטיזם למיסטיקנים ולשרלטנים, כי המיסטיקה מכל הסוגים סותרת לגמרי את החשיבה הרציונלית. בואו נכנע לסמכות הכנסייה, מפני שעל בסיס הסמכות שלה והניסיון הרחב שצברה לאורך מאות שנים היא קובעת את חוקי האתיקה שעל פיהם יש לחנך עמים, ילדים. ולבסוף, מאחר שהיא אינה חושפת אותנו לסכנת המיסטיקה, היא מגנה עלינו מפניה, משתיקה את הקולות של החורשות המיסטיות (כך הוא מכנה את מה שיכול היה להגיע אלינו מעולם הרוח), מסבירה לנו את הבשורות ומקריבה את האנרכיה הנדיבה של המושיע על מזבח הצרכים של החברה המודרנית."

דרך משפט כמו זה שציטטתי מפילון – שמהדהד שוב ושבו בכתבי הקודש, בברית החדשה – אתם יכולים להבין מה מסתתר מאחורי כל המגמה הזאת. כאשר פילון מדבר על מקור הנפש, הוא למעשה מתייחס למשהו חשוב מאוד, שמנוגד לכל הדעות הרווחות באימפריה הרומית. כי באימפריה הרומית, הגורם הקובע היה רק המקור על פי אילנות היוחסין הגופניים. כל הסדר החברתי התבסס על הגנאלוגיה הפיזית. והנה, מול המנטליות השולטת הזאת, פילון מביא פתאום את המשפט: "וותרו על כל אילנות היוחסין הגופניים ונהגו רק על פי הנשגבות של מקור הנפש!" אי אפשר לדמיין משהו יותר מנוגד לעקרונות של האימפריה הרומית מאשר דבריו אלה של פילון. אי אפשר לדמיין ניגוד גדול יותר. ודרך ישוע כריסטוס, הניגוד הזה עלה לרמה עוד יותר גבוהה – העולם חיכה לישוע כריסטוס – כך שהיה עליו לעמוד כנגד כל האימפולסים של הסדר החיצוני של העולם באותה תקופה.

אפשר לומר שהיה נוח מאוד לקיסרים הרומיים שהאימפולס שהופיע ייכנס לפנתיאון שלהם כאל חדש בקרב שאר האלים – למרות שבד בבד הוא שלל את היסודות של החברה שלהם – כי בכך, האל כריסטוס, שמגלם מציאות עמוקה הרבה יותר, היה הופך לאחד משלהם, אם יורשה לי לתאר זאת בביטוי פשוט. אך הקיסרים המקודשים האלה, הבינו במהרה שלא יהיו להם חיים קלים עם מה שירד אליהם מעולמות הרוח העליונים. אם כוחות החניכה פעילים בעוצמה כזו מבחינה חיצונית עד שניתן פשוט להעביר בכפייה חוק הקובע שהקיסרים חייבים להיות מקודשים, כפי שזה קרה ברומא אחרי הקיסר אוגוסטוס, אז כמובן, במעשים החיצוניים של הקיסרים משתתפים כוחות חשובים נוספים. הם משפיעים על המדיניות שהקיסרים נוקטים בה, ופועלים באימפולסים שמעצבים את החברה. הכוונות והמטרות של הקיסרים המקודשים מתגלות כעוצמתיות יותר, נחרצות יותר מאשר אלו של המקודשים הרגילים. נניח למשל, שאחד הקיסרים שעבר חניכה אמר (וזה סיפור היפותטי): יוחנן המטביל הטביל במים. דרך הטבילה במים, הקשר של הגוף האתרי עם שאר חלקי האדם מתרופף (הקיסרים המקודשים היו כמובן מודעים לתופעה זו), כך שמי שעובר טבילה זוכה לידע אודות המבנה הפנימי של עולם הרוח. הוא יכול לדעת שכעת אנו עוברים דרך נקודת מפנה מכריעה בהתפתחות העולם. מי שנטבל דרך צלילה מלאה מתחת למים, הודות להתרופפות הקשר שלו עם גופו האתרי למד את הסוד של הנקודה המכריעה באבולוציה של העולם. תארו לעצמכם שקיסר מקודש כזה אמר: אני יוצא למאבק (ודבר כזה קיים בתוך המיסטריות) נגד מה שנכנס לאבולוציית העולם. אנחנו יכולים לקבל רעיון די ברור לגבי רצונם של קיסרים אלה להשיג יותר ויותר כוח. לכן הם לא חשבו לרגע שאולי הם חסרי אונים מול הרצון של האלים, אלא היו נחושים – כי הרי זאת הייתה מטרתם כאשר ציוו על הכוהנים להעביר אותם חניכה – להילחם באימפולסים של עולם הרוח, לחסום במובן מסוים את מהלך האבולוציה של העולם. דברים כאלה כבר קרו לפני כן. הם קורים גם היום, רק שאנשים אינם מודעים לכך.

בקשר לסיפור ההיפותטי שהצעתי קודם, קרה האירוע ההיסטורי הבא: ליקיניוס,^[4] שבתקופתו של קונסטנטינוס^[5] שלט במזרח האימפריה, חש דחף פנימי להתנגד לאלים. הוא החליט לערוך טקס סמלי, מפני שבסמלים מסוג זה ניתן לבטא את המאבק נגד כוחות רוחיים מסוימים. ליקיניוס רצה לייסד סמל טקסי שדרכו הוא יצהיר בעולם הפיזי החיצוני: אני יוצא לקרב! במילים אחרות, הוא רצה ללעוג לעיני כולם לטקס הטבילה – הטבילה שבישרה לעולם שהגיעה נקודת המפנה של העולם – ובכך לקרוא תיגר על הכריסטיאניות ולהחליש את עוצמתו של האימפולס הכריסטיאני. למען מטרה זו, נערך פסטיבל בהליופוליס. שחקן בשם גלסינוס, לבוש בגלימה לבנה של כוהנים, היה אמור לעבור טבילה במים חמים. הצגה זו הייתה אמורה להיות פרודיה פומבית המלגלגת לטבילה הכריסטיאנית. גלסינוס, לבוש בבגדים הלבנים המיוחדים, אכן הוטבל במים ולאחר מכן היה אמור לפנות בנאום אל הקהל. ומה קרה אז? במקום ללעוג לטבילה, גלסינוס אמר: "כעת אני כריסטיאני ואשאר כריסטיאני בכל כוחות נפשי!" כך ליקיניוס קיבל תשובה מעולם הרוח. במקום שהטבילה תהיה מושא ללעג, הופיעה לעיני כל העולם התוצאה של הטבילה. הוא (ליקיניוס) הכיר בכך שהגיע הרגע המכריע בהיסטוריה של העולם. קיסר מקודש החליט לקרוא תיגר על האלים, רצה להילחם באלים, ובסופו של דבר קיבל את תשובתם.

בתקופה שלנו, מאוד קשה לקבל מושג אמיתי לגבי המשמעות של תשובה כזו. אך אז היא הייתה תשובה בת-תוקף עבור כולם, אפילו עבור הפגאנים, תשובה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה. ולתודעתם של אלה שעברו חניכה וידעו את הסודות של אירועי העולם נכנס אלמנט חדש, כך שהם התוודעו לרעיונות שהופיעו דרך התפשטות הכריסטיאניות. מתקופות קדומות עדיין שרדו מנהגים שונים ביותר, אך לכולם הייתה משמעות אוקולטית. למשל, הסיבילות התנבאו בתקופת שושלת האנטונינים, אנשים באו לשמוע אותן וקיבלו הדרכה מהאורקל. אורקל מפורסם מזמן שושלת האנטונינים ניבא במפורש שרומא נידונה להרס, שרומא הקדומה לא תוכל לשרוד! לעיתים קרובות, את דברי האורקל ניתן לפרש בצורות שונות, אך כן אפשר לדעת את משמעותן הנכונה. האורקל הזה שהזכרתי מסר נבואה מוזרה: רומא תיחרב, והמקום בו פעם עמדה העיר יהפוך למקום בו יגורו שועלים וזאבים, שיגדילו את כוחם. גם זאת הייתה נבואה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. כמובן, אנשים חיפשו בה משמעות עמוקה יותר, אך הם חשו שהגיעה תפנית בהיסטוריה של העולם. העוצמה של רומא תלך ותתפוגג, ותפנה את מקומה לשועלים והזאבים שישלטו במקום. כמובן, האורקלים מדברים בשפה מעורפלת, רב-משמעית, אך לפעמים, בזמנים ההם, ההילה של ההתקדשות עברה גם דרך אדם חכם רגיל, שלא עבר חניכה, כך שהוא אמר לפעמים דברים חשובים, נבואות שהיה ניתן לפרש רק בהקשר של הרגע של שינוי כיוון במסלול האבולוציה.

בהרצאה הקודמת דיברתי איתכם על נירון, על מה באמת חשב הקיסר המקודש הזה. הוא רצה להצית את העולם, כדי להיות עד לקץ העולם. כלומר, אם בכל מקרה היה אמור להגיע הסוף של רומא, נירון רצה לפחות להחזיק בידיו את השליטה על סוף זה של רומא, ומשם להרחיב את שליטתו על העולם. סנקה הזהיר אותו פעם, במילים ראויות לתשומת לב. את דבריו ניתן להבין רק אם יודעים שהקיסרים הרומיים, בזכות היותם שולטים בעיקרון החניכה, האמינו שהם ניחנים בכוחות אלוהיים, מעמד שהכריסטיאנים סרבו לכבד ולהעריץ. סנקה אמר לנירון: "אתה יכול לעשות דברים רבים" – הוא ידע שרק כך אפשר לפנות לרודן הזה ולהציג את הדברים בפניו – "יש לך סמכות אין-סופית, אתה יכול לעשות כל דבר, אתה יכול אפילו לצוות על מותם של כל מי שאתה מאמין שיכול לתרום משהו לסדר העולמי שיבוא אחרי נפילתה של רומא. אך יש דבר אחד בלבד שאף עריץ אינו יכול לעשות", כך אמר סנקה, "והוא להרוג את זה שיבוא אחריו." אלה היו דברים משמעותיים, עמוקים מאוד. סנקה לא התכוון, כמובן, למי שנקבע מראש שיהיה היורש, אלא לזה שיבוא אחריו באמת. סנקה רצה לרמוז לנירון שהמוות שם גבול לכוחו של הקיסר. אם כן, המסורת שרומא אבודה כבר שיחקה תפקיד חשוב בקרב חוגים שונים ברומא.

ראוי שנציין ששוב, הכריסטיאנים היו שונים מהרומאים מבחינת מסורת זו. ויש כאן משהו פרדוקסאלי: הכריסטיאנים היו שונים מאחרים בכך שבינם לבין עצמם הם האמינו שרומא איננה אבודה, אלא תמשיך לשלוט עד הסוף – כאשר הכוונה הייתה תמיד לסוף עידן מסוים. כלומר, דווקא הכריסטיאנים היו אלה שהגנו על הרעיון שרומא תשרוד, תהיה קיימת מעבר לשלטון של השועלים והזאבים. הכריסטיאנים לא אמרו – אם נדבר בשפת האורקל – שברומא לא יגורו או לא ישלטו זאבים או שועלים. את זה הם לא אמרו. אך הם כן טענו שכוחה של רומא ישרוד.

יש לקחת בחשבון את כל הקולות והלכי הנפש השונים האלה. חלקם אף הוכיחו את עצמם כנכונים. למשל, אימו של אֲלֶכְּסַנְדֶּר סֶוֶורוּס,^[6] שהייתה תלמידתו של אוֹרִיגֶנֶס^[7] – שנחשב לאחד מאבות הכנסייה, על אף שהוא גם נחשד בכפירה – בנתה לעצמה, לשימושה הפרטי, מעין פנתאון לעבודת אלים. במקדש הפרטי שלה, היא העריצה באופן שווה את אברהם, את אורפיאוס, את אפולוניוס איש טיאנה,^[8] וגם את כריסטוס, והאמינה שעבודת האלים האלה מוצדקת והכרחית לחלוטין לגאולתה. כלומר, על אף היותה תלמידה טובה של אוריגנס, היא האמינה שהתנהלות זו אינה סותרת כלל את מה שהוא מלמד.

אם נזכור את הדעות והתפיסות השונות האלו, כפי שניסיתי להציג אותן בקצרה, נגלה מה היו הלכי הנפש הדומיננטיים בין המאה הראשונה למאה הרביעית אחרי הספירה. ובתקופה זו אנו מוצאים שוב ושוב קיסרים מקודשים המנסים לאמץ את הכריסטיאניות בחיי הדת, להשלים עם קיומה של הכריסטיאניות. למרות הרדיפה של הכריסטיאנים – שההיסטוריה מתעדת אותה – נטייה זו הייתה קיימת עד למאה הרביעית.

אך במאה הרביעית, הופיעה בזירה אישיות מרשימה, הקיסר קונסטנטינוס, בן זמנו של ליקיניוס. קונסטנטינוס היה אישיות חשובה מאוד הן מבחינה פוליטית והן מבחינה רוחנית. כבר הזכרתי בהזדמנויות אחרות, שכוחות רוחיים פעלו דרך אישיותו של הקיסר קונסטנטינוס, ובמידה מסוימת עזרו לו בניהול המורכב של האימפריה המערבית. אך היום הייתי רוצה לבחון אותו מנקודת מבט אחרת.

הקיסר קונסטנטינוס היה אישיות מיוחדת גם במישור הרוחני, אך ישותו הרוחנית הייתה בנויה כך שהוא לא היה מסוגל ליצור קשר נכון עם החניכה הקדומה, עם סודות המיסטריות. הוא נרתע ממה שעשו קודמיו ובני זמנו, שהשיגו בכוח את סודות המיסטריות הקדומות. בו בזמן, הנבואה של האורקל של הסיבילה וכל מה שהיה ידוע בתקופה ההיא על סופה של רומא, הכבידו מאוד על נפשו. קונסטנטינוס ידע גם שהכריסטיאנים מחזיקים בדעה שרומא תשרוד עד סוף העולם. קונסטנטינוס ידע היטב את כל הדברים הללו. אך הוא פחד מהמחשבה שהוא יעבור חניכה בסודות המיסטריות הקדומות. הוא נרתע מאוד מלהשתתף במאבק נגד הכריסטיאניות במסגרת המיסטריות. לפרט זה יש חשיבות עצומה.

מה שההיסטוריה מספרת על הקיסר קונסטנטינוס מעניין מאוד, כי היא מראה איך הוא ניסה להתקרב לכריסטיאניות, איך הוא הציג את עצמו כמגן על הכריסטיאניות, איך הוא ניסה להביא, כפי שהוא הבין זאת, את הכריסטיאניות לתוך האימפריה הרומית. אך הוא לא הצליח למזג נכון את הכריסטיאניות עם עיקרון החניכה הקדום. שם הוא נתקל בקושי גדול, מפני שהן הכריסטיאנים עצמם והן המנהיגים שלהם התנגדו בתוקף. הם חשו – לרבים הייתה התובנה הזאת – שדרך הכריסטיאניות אמורות להיחשף מול העולם כולו תורות המיסטריה הקדומות שעד אז נשמרו בסוד במקדשים של המיסטריות. שאיפתם הייתה שהאמיתות החבויות במיסטריות יצאו כעת לעולם באופן גלוי, ולא יהיו נעולות עוד בין כתלי המקדשים. והקיסרים המקודשים רצו רק להביא את הכריסטיאניות לתוך העולם של מקדשי המיסטריות. אילו זה היה קורה, אנשים היו עוברים חניכה בכריסטיאניות כמו שבעבר הם עברו חניכה בסודות הידע הקדום של האלים במיסטריות הפגאניות הקדומות. לקונסטנטינוס היה קשה להתנגד לשאיפה של הכריסטיאנים, מפני שהם הבינו שהאימפולס שעל פי הבנתם היה אמור להתפשט בעולם ברגע מכריע זה היה אימפולס רוחני מובהק. גם את הרעיון האומר שהאימפריה הרומית תשרוד יש להבין מנקודת המבט של אימפולס כזה, שהוא כולו בעל אופי רוחני. רעיון זה משתקף בצורה ברורה בתורות האוקולטיות של הכריסטיאנים הראשונים. דרך הרעיון שהאימפריה הרומית תשרוד, הם רצו להראות כבר אז את מה שאכן קרה מאוחר יותר. לא מזמן ציינתי שהאימפולס העמוק של האימפריה הרומית לא נעלם, שהוא עדיין חי כיום, ולא רק בתחום המשפט – כפי שאמרתי לכם – אלא גם בתחומים אחרים ממשיכים להשפיע האימפולסים של האימפריה הרומית. בעיני כל מי שאינו מוכן לחקור את הדברים יותר לעומק, נראה שאירועים מסוימים שקורים מדי פעם פה ושם מבוססים על משהו חדש; אך למעשה, לא התווסף שום דבר חדש למה שחי כבר אז באימפולסים של האימפריה הרומית. יש המשכיות לאימפריה הרומית. היא התפשטה. על אף שהאימפריה הרומית הקדומה איננה עוד, הרוח שלה עדיין חיה, מתפשטת הלאה, והשפעתה נעשית עמוקה יותר.

אנשים מסוימים, שיודעים את הסודות, אומרים בימינו שאנו רדופים כיום, ונהיה רדופים לעד, על ידי רוח הרפאים של האימפריה הרומית הקדומה, שחיה בקרבנו בכל מקום. עבור מי שמכיר את הדברים הללו, זאת אמירה אמיתית עד היום, וכך היא תמשיך להיות לעולם. זה מה שניסו להראות הכריסטיאנים. אך בו בזמן הם רצו לומר גם שבתוך הכריסטיאניות יהיה תמיד משהו שהאימפריה הרומית חייבת להילחם בו. ההיבט העל-חושי, האימפולס הרוחני, של הכריסטיאניות יהיה תמיד במלחמה עם ההיבט החושי, עם המטריאליזם, של האימפריה הרומית. אם כן, ברעיון של המשכיות האימפריה הרומית הייתה טמונה נבואה.

וכעת תבינו מדוע חששו הסנאטורים והקיסרים הרומיים. באופן טבעי הם קישרו את ההתדרדרות שהנבואה דיברה עליה עם האימפריה החיצונית, שאותה ראו מתפרקת לאט, חלק אחר חלק, תחת ההשפעה של הכריסטיאניות. וגם הקיסר קונסטנטינוס חי תחת הרושם הזה. למרות שלא עבר חניכה בסודות המיסטריות, הקיסר קונסטנטינוס בכל זאת ידע שבעבר הייתה קיימת חוכמה בראשיתית בקרב האנושות. חוכמה זו הייתה קיימת בעידנים הקדומים, כאשר האדם היה ניחן בראייה רוחית אטוויסטית. מאוחר יותר, חוכמה זו נשמרה בידי הכוהנים, אך התקלקלה בהדרגה. גם ברומא, אמר לעצמו קונסטנטינוס, הסדר החברתי שלנו מגלם משהו הקשור למוסדות של חוכמה בראשיתית זו, רק שאנו קברנו אותה מתחת לסדר החברתי של אימפריה מטריאליסטית שנבנתה על בסיס המלכות החושית החיצונית. הקשר הזה התבטא בסמל חשוב, באימגינציה, ולא רק באימגינציה, אלא גם בפעולה ריטואלית היסטורית, כי אימגינציות אלו לעיתים קרובות לבשו צורה של פעולות טקס. אנשים אמרו: את החוכמה לא המציאו בני האדם, אלא היא התגלתה מתוך עולם הרוח. בזמנים הקדומים, הכוהנים קיבלו את החוכמה הזאת ושמרו אותה, לא ברומא, כמובן, אלא מעבר לים, באיליון, בטרויה, במקום בו פעלו הכוהנים האלה. הידע האינטואיטיבי הזה נכנס לאגדה של הפלדיום, הדמות של האלה אתנה. הפלדיום, שנפל מהשמיים בטרויה, נשמר שם במקדש; לאחר מכן הוא הובא לרומא, נקבר תחת עמוד מאבן פורפיר שנבנה מעליו. בכל הקשור למעשה ריטואלי סמלי זה אנשים חשו מה שניתן לבטא דרך המילים: התרבות שלנו באה מהחוכמה הבראשיתית הקדומה, שירדה מעולמות הרוח, אך איננו יכולים להתקרב לצורה הנשגבה שאותה לבשה חוכמה בראשיתית זו בטרויה העתיקה."

הקיסר קונסטנטינוס הרגיש זאת. הוא חש גם שהמיסטריות המאוחרות יותר לא היו עוזרות לו בהרבה – גם אילו היה עובר חניכה – כי הן לא היו מובילות אותו לפלדיום, לחוכמה הקדומה הבראשיתית. לכן קונסטנטינוס החליט להיאבק בדרך שלו בכוחות הקוסמיים; לעשות משהו, בדרך שלו, כדי להציל את עיקרון האימפריה הרומית. כמובן, הוא היה מספיק חכם כדי להבין שאפשר לעשות זאת רק בתאום עם אימפולסים קוסמיים מסוימים. הוא ידע שהיוזמה שלו חייבת להתרחש דרך פעולות ריטואליות מסוימות, טקסים הנערכים לעיני כל העולם. לכן, הוא החליט קודם כול להעביר את רומא שוב למקום בו הייתה טרויה הקדומה, להוציא את הפלדיום מהאדמה שהיה קבור בה ולשלוח אותו בחזרה לטרויה. אך התוכנית שלו לא צלחה. במקום לייסד רומא חדשה בטרויה, נולדה התוכנית השנייה, להקים את קונסטנטינופול, להעביר את הכוח האימפריאלי למקום החדש, וכך להציל למען העתיד את רומא ההולכת ונהרסת. הוא האמין שכך הוא יוכל לעכב את המפנה העצום בהתפתחות העולם. הוא היה מוכן, אם נדבר בשפה של האורקל, לאפשר שוב לשועלים ולזאבים לגור ברומא, אך בו זמנית רצה להעביר את האימפולסים החבויים של רומא למקום חדש, ובכך להחזיר אותם במובן מסוים למקור שממנו הם נבעו. כך נולדה בתוכו התוכנית הגדולה להקמת קונסטנטינופול, והעבודה הושלמה בשנת 326. הוא תכנן את הקמת העיר קונסטנטינופול בהקשר של האירועים הגדולים של המפנה באבולוציית העולם. את זאת ניתן להסיק מתוך העובדה שהרגע שנבחר להנחת אבן היסוד היה כאשר השמש עמדה במזל הקשת, והסרטן שלט באותה שעה של היום. כלומר, הקיסר קונסטנטינוס לקח בחשבון את הסימנים הקוסמיים. בכל מקרה, הכוונה שלו הייתה להפוך את קונסטנטינופול למשהו לגמרי יוצא דופן. הוא רצה להעביר לקונסטנטינופול את האימפולס הנצחי של רומא הנצחית. לכן הוא נתן פקודה להעביר לקונסטנטינופול את העמוד מאבן פורפיר (שמאוחר יותר נהרס בסערה), ולקבור את הפלדיום מתחתיו. בין אוצרותיו יקרי הערך, קונסטנטינוס החזיק בשרידים של הצלב מגולגותא, וגם בכמה מהמסמרים שחיברו את הצלב. מהשרידים של הצלב נבנתה מעין מסגרת שבה הועמד פסל בעל ערך רב מאוד של אפולו, ומהמסמרים עוצב כתר של קרניים על ראשו של אפולו. הפסל הזה הוצב על העמוד מאבן הפורפיר, ועליו נחרטה הכתובת: "זה אשר מקרין את השפעתו המיטיבה כאן ימשיך, כמו השמש, להתקיים לנצח ויבשר על עוצמתו של מייסדו קונסטנטינוס, לעולם ועד!" את הדברים הללו יש לפרש באופן פחות או יותר אימגינטיבי, אך גם אם נתייחס אליהם באופן אימגינטיבי, הם מתייחסים לאירועים היסטוריים אמיתיים.

האירוע הזה הפך לאגדה, וממשיך לחיות עם שינויים מסוימים בסיפור האומר שהפלדיום, שהוא סמל למקום מסוים בו התגלתה החוכמה הבראשיתית, הופקד פעם במקדשים הסודיים של הכוהנים המקודשים בטרויה. הוא יצא לאור השמש בפעם הראשונה כאשר הוא נישא בכל מיני דרכים עקיפות מטרויה לרומא, והוא ראה את אור השמש בפעם השנייה כאשר קונסטנטינוס הביא אותו מרומא לקונסטנטינופול. אלה שמאמינים באגדה זו מוסיפים שהפלדיום ייצא לאור השמש שוב, בפעם השלישית, כאשר הוא יובא מקונסטנטינופול לעיר סְלָאבִית. אגדה זו עדיין חיה אצל רבים, ובגרסאות שונות. בימינו הייתי אומר שיוצאים לאור פרטים מסוימים הקשורים בהיבטיה הפיזיים, אך מאחוריהם מסתתרים סודות עמוקים.

אם כן, קונסטנטינוס השתדל לפעול ישירות נגד נפילתה של האימפריה הרומית, למרות שהוא האמין בנבואת האורקל הסיבילייני. הוא רצה, אפשר לומר, להרחיק את רומא מהמקום בו הייתה אמורה להיחרב.

מכל מה שסיפרתי לכם תוכלו לראות את האימפולסים הנפשיים שפעלו באישיות ההיסטורית-העולמית של הקיסר קונסטנטינוס. לאימפולסים הנפשיים הללו היו השפעות חיוניות, חשובות ומשמעותיות. לכך תוכלו להוסיף את מה שאמרו הכריסטיאנים הראשונים ומנהיגיהם: "לא, האימפריה הרומית לא תיחרב, היא תמשיך להתקיים, וגם האימפולס שאנחנו קיבלנו יתגשם, ויהיה תמיד קיים." אז תוכלו לקבל תמונה לגבי שני כיוונים מקבילים חשובים בזרמים השונים שפעלו בהתפתחות התרבות המערבית. לפני הכול, תהיה לכם האפשרות לגבש לעצמכם תמונה לגבי האופן בו חשבו בני האדם – במאות הראשונות של הכריסטיאניות ועד לתקופתו של הקיסר קונסטנטינוס – על רומא והאימפריה הרומית, וגם לגבי הניגוד המובהק בין התפיסות אודות העתיד. ואולי תמצאו בנפשותיכם את נקודות ההתייחסות ההכרחיות כדי לראות באור נכון אירועים רבים שהתרחשו מאוחר יותר. אירועים מסוימים, שקרו מאוחר יותר, ניתן לשפוט נכון רק אם אנו עונים לשאלה: באיזו מידה קיימת התאמה בין מה שקיים כעת לבין מה שהיה אמור להיות על פי הכוונה המקורית, ומה צריך לקרות כדי שתהיה התאמה טובה יותר?

אך יהיה עלי להתייחס לרגע חשוב עוד יותר באבולוציה, שאירע כאשר הכריסטיאניות ההולכת ומתפתחת פגשה קיסר מקודש שהתנגד להתפשטות הכריסטיאניות, הקיסר יוליאנוס, המכונה הכופר. אז נוכל להוסיף לחקירה ההיסטורית שלנו את השאלה: איך, דרך הכנה נפשית נכונה, נוכל להגיע לכריסטוס, שיופיע בעולם בישותו האתרית במאה הנוכחית? איך נוכל למצוא את הדרך להתקרב אליו בזמננו שלנו?

על הצורה בה התהוו הדברים תחת שלטונו של הקיסר המקודש יוליאנוס הכופר, וגם על הקשר של זמננו עם כריסטוס אדבר איתכם בהרצאה הבאה, במידה בה ניתן להתייחס לשאלה זו כיום.

———————————————————————————————

1. טיבריוס, קיסר רומי בין השנים 37-14 לספירה. ↑
2. אדריאנוס, קיסר רומי בין השנים 138-117 לספירה. ↑
3. פילון האלכסנדרוני או פילו היהודי (Philo Judaeus) (בערך 30 לפנה"ס – 40 לספירה) היה נציג חשוב של היהדות ההלניסטית. הוא האמין שלתורה יש סמכות אלוהית. הוא ראה בדמויות של "בראשית" אלגוריות של מצבי הנפש. נחשב לפילוסוף הראשון בתחום הפילוסופיה של הדת. ↑
4. ליקיניוס, קיסר ביזנטי בין השנים 325-313 לספירה. ↑
5. קונסטנטינוס האמין בשליחותו האלוהית לשלוט על העולם ולייסד את התורה של הכנסייה. הוא התגאה בכך שהוא יישב את המחלוקת של הדונאטיסטים עם הכנסייה ואת הכפירה האריאנית. ביוזמתו, הוועידה של ניקיאה נאלצה לייסד את הדוקטרינה של ה"פיליוק" ("והבן", בלטינית) שהביאה לפיצול של הכנסייה במשך מאה חמישים שנה. ↑
6. אלכסנדר סוורוס, קיסר רומי בין השנים 235-222 לספירה. ↑
7. אוֹרִיגֶנֶס, בערך 252-182 לספירה, אב הכנסייה. ↑
8. אפולוניוס איש טיאנה, חי במאה הראשונה לספירה, פילוסוף ואמגוש. ↑