2.

אדם מול עולם
בדרכו אלי עצמו.
עומד כולו נפעם
בגלותו את עולמו.

3.

אני כולי מרגיש שירה.
לשיר לכל הבריאה.
מתמלאת לי הנשמה
בטונות של גשמי ברכה.
שלוליות במדרכה
וטיפות קופצות בהם.
העולם כולו שמחה
ואני אחד איתו שלם.

4.

שם, רדום.
ניצוץ אור לא בכדי
עיני פקח
רוחי שקעה
תהומות, אפלה.
אור!?, אור!, אור!!!
מתוך שקט, מתוך רעש,
מתוך עצמי בעולם,
מתוך העולם בעצמי.
עד מתי?
ואני?
לא בכדי עיני פקוחות
עיני סגורה.
עד אעמוד איתן.
מתי?
עד סוף העולם?
מתי?
כעת!?, כעת!, כעת!!!
בי הדבר.
מתי?
אתמול.
עד מתי?
ללא די!

5.

מכל אדם קטונתי.
אל בי! לא אדע.
נוחם שווא דליתי
מעמקי אם התאווה.
מסך מתעתע… בהיתי.
עולם מקעקע… ישנתי.
קריסה טוטלית פנימה.
התאיידות חרישית החוצה.
ומה
נותר?

6.

עוד ועוד רשמי חושים עזים
מבעבעים ועולים ללא הפוגה,
הזיה רודפת הזיה
הנאה
נשרכת
אחרי
הנאה.
גן עדן אטום וריקני.
לא לזאת כמהה נפשי.
יודע… אך לא חי.
עד מתי?

7.

החלטת נקודת האמצע
בין חומר לאור.
נופלת משענת רצוצה,
לעבדות או לדרור?
פסק זמן להתגבשות
לכלום נטול קיום.
יציאה שקטה ושלווה,
החלטת חיים! או לא?
נטע זר,
קם, דבר לא נשאר!
אני!
מחדש…

8.

תהליך התגבשות אלי עצמי.
שלוות אלוה בפאתי נפשי
דממת התאווה, שכוחה בפינה.
מושאי זו החולשה הכהה
עוברים חולפים ללא השפעה.
תרדמת חיים לפני היקיצה.
מתוך קירבה לזו השלווה.

9.

קרני חמה מלטפות,
רוח בזיפי זקני,
גלים…
כפות רגלי מתחממות,
תנועת הרוח בעורי,
מתנפצים…
פני לשמש קורנות,
רחישת האוויר בידי,
בדממה…

שקט לאחר הדיבור
דממה כחושה, שחורה…
מאחה את השבור
לקראת דממה מאירה.

10.

‘אני הוא’ מתחזק והולך
נפש ירודה ועמומה
‘אני הוא’ נופל ומולך.
נפש מתבהרת לאיטה.

שורט בדמי את דרכי
מטפטף את נוזלי בשכחה
מתרומם אלי-עצמי.
מטהר נפשי ביגיעה.

את נאחזת בי בדחייה.
שולטת אישה על גופי.
אני מתעורר לנפשי, לידיעה
את באהבה תביטי בי.

12.

מנוקז פנימה
שם עולה היורד.
עין עיוורת.
שאלת התשובה:
מהמת התקווה?
מעבר לנקודת ההעלמות…