תודעת יצירת תרבות ישראלית – שלושה עשר מרחבי יצירה

תודעת יצירת תרבות ישראלית

שלושה עשר מרחבי יצירה היוצרים יחדיו מקורות השראה, מעיינות חיים וכלים מעשיים להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל

מאת: אורי בן דוד

5.9.18

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

 

חזון ישראלי

"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז" – ש. טשרניחובסקי

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידיאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

בחזוננו, רואים אנו חברה ישראלית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה ביטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

שליחותנו, הנובעת מהוויית החזון, היא טיפוח איכות חיים וסביבה בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מממשים את האמיתי, היפה והטוב בחייהם ובפועלם בעולם.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

"סור מרע, עשה טוב,

בקש שלום ורדפהו…

תהילים ל"ד

פתיחה

תודעת יצירת תרבות ישראלית, החובקת מגוון רחב ועשיר של מרחבי פעילות המזינים, מפרים, מאזנים ומשלימים זה את זה, היא מקור להשראה, מעיין חיים וקרקע פורייה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל. תודעה זו, החדורה ברוח יצירתם של נביאי וחכמי ישראל, יוצרים ישראלים לאורך הדורות, התבהרה והתבררה במהלך יצירת חזון ישראלי ועיצוב דרך חיים להגשמתו.

התהליך שהוביל ליצירתו של קובץ זה נמשך כשבע שנים. תחילתו, במהלך יצירה ועיצוב של חזון ישראלי, מתוך רצון וכוונה למצוא תשובות רציניות ומעשיות לשאלות נוקבות שהתעוררו ו'פרצו החוצה' אל המרחב הציבורי הישראלי בעוצמה אנושית עזה, במהלך המחאה החברתית של קיץ 2011, שממש בימים אלו מציינים אנו שבע שנים להתרחשותה.

המשכו של התהליך, בפעילות שהתמקדה בשני מישורים קוטביים ומשלימים:

א. מאמץ יצירתי לגילוי וחשיפת מקורות השראה רוחניים ורעיוניים (אידיאיים), שלאורם נוצר ועוצב החזון הישראלי.

ב. מהלך יצירתה ועיצובה של דרך חיים להגשמת החזון.

בשלב הראשון התמקדנו בעיצובה של דרך חיים מעשית להגשמת החזון, תוך קיום מפגשים עם אנשים במגוון רחב ועשיר של תחומים. מהלך יצירה זה הוביל לעיצובם של שני קבצים נוספים, שיחד יוצרים אכן מתווה מעשי להגשמתו ולמימושו של חזון שיח ישראלי:

א. להיות אדם בקהילה – דרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

ב. 'ספרון מסע' – בו מוצג מתווה למפגש יצירתי, להתמודדות יזומה ואחראית עם אתגרים רוחניים ותרבותיים, חברתיים ופוליטיים, כלכליים ואקולוגיים הניצבים בפנינו, תוך שימוש ב'ארגז כלים' שאותו אנו מציעים לצועדים במסע להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל. 'ארגז כלים' זה, שמאפייניו מתוארים בספרון המסע, נוצר ונבנה כדי שניתן יהיה לפגוש אתגרים אלו בדרך בונה ופורייה, עד כמה שניתן.

במהלך יצירתם ועיצובם של שני קבצים אלו, החלו להתבהר מאפייני 'תודעת יצירת התרבות הישראלית', שהיא מקור השראה ומעיין חיים ליצירתו ועיצובו של המרקם הרעיוני והערכי של החזון, היוצר ומאיר את דרך החיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית. וכך, במהלך השנים האחרונות, התבררו, נוצרו ועוצבו שלושה עשר מרחבי פעילות המזינים, מפרים, מאזנים ומשלימים זה את זה, היוצרים יחדיו 'תודעת יצירת תרבות ישראלית'.

מאפיינים של כל אחד משלושה עשר מרחבי הפעילות יובאו כאן עתה, מתוך כוונה ותקווה, שמרחבי יצירה אלו יעוררו השראה בקרב יותר ויותר אזרחים, ובעיקר, רצון להיות שותפים מעורבים ופעילים ביצירת התרבות הישראלית בזמננו, במהלך התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל.

משמעות השם 'תודעת יצירת תרבות ישראלית' היא, שהאדם נושא בתודעתו את התכנים החיים בשלושה עשר מרחבי הפעילות, כאשר הוא צועד בדרך 'להיות אדם בקהילה', בהתאם לאופיו, לרצונו ולנסיבות חייו, ומתוך תודעת יצירה זו, הוא משתלב ומשתתף במהלך יצירת התרבות הישראלית עם חבריו, שגם הם נושאים תודעה חיה זו, ומשתלבים בתהליך יצירה מבורך זה.

1. תודעת יצירה אחדותית, היוצרת תשתית מתאימה וקרקע רוחנית פורייה להגשמת רעיון החירות, בחיי הפרט והכלל, להגשמת האידיאל הקהילתי 'ואהבת לרעך כמוך'.

התודעה האחדותית משתקפת במילים הפותחות את חזון שיח ישראלי: 'כל אדם הוא עולם ומלואו'. ביטוי למרכזיותו של רעיון האחדות ביצירה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל ניתן לראות בין השאר, במילותיו של מרטין בובר, שאותן מצטט פרופ' שמואל הוגו ברגמן בהקדמה לספרו של בובר 'בסוד שיח': "תהא נא הרשות נתונה לפתוח את דברי ההקדמה האלה לכתבים הדיאלוגיים (בסוד שיח) של מרטין בובר בדבר זכר אישי. במשך שלוש השנים 1909 – 1911 נאם בובר, והוא אז בן שלושים שנה בערך – בפראג עיר מולדתי, את "שלושת הנאומים על היהדות" : "היהדות והיהודים", "היהדות והאנושות" ו"התחדשות היהדות". שלושת הנאומים האלה, שעליהם חזר בובר לאחר מכן בערים אחרות של אירופה המערבית, גרמו לציונים צעירים רבים לשחרור פנימי עמוק, ולהתחברות פנימית מחודשת עם היהדות, שהשפיעה והכריעה באשר למהלך חייהם. בנאום השני, "היהדות והאנושות", ניסה בובר להסביר מהו הדבר העושה את היהדות לתופעת בראשית של האנושות ועושה את שאלת היהודים לשאלה אנושית כללית.

וזה היה הסברו: "עובדה יסודית של הדינמיקה הנפשית של האדם בכלל היא, שהריבוי שבנשמתו נגלה לו מידי פעם בפעם בחינת שניות, כאילו מתעטף והולך בלבוש ובצורה דואליסטית. האדם חי את שפע ממשותו ואפשרויותיו הפנימיות בחינת סובסטאנציה חיה, השואפת ונמשכת לשני קטבים מנוגדים זה לזה. ואף על פי שקוטביות זו היא מטיבם של כל בני האדם, אין לך כמו היהודי, שבו מתגלית צורה יסודית זו בחוזקה כזו, בתוקף כזה. השאיפה של אדם מישראל להגיע מן השניות הקוטבית אל האחדות היא היא העושה את היהדות תופעת בראשית של האנושות: השאיפה לאחדות באדם היחיד, לאחדות בין חלקי העם, לאחדות העמים, לאחדות האנושות וכל החי, לאחדות אלוהים והעולם.

מוצא אתה את הערך העיקרי של היהדות בשביל האנושות בכך, שאף על פי שמודעת היא היהדות בפנים פנימיותה על שניות שמבראשית, בכל זאת מכריזה על התהוותו של עולם בו תבוטל השניות הזאת. עולם אלוהי, השואף להתגשם בחיי הפרט ובחיי הכלל. עולם של אחדות."

2. תודעת יצירה חזונית, הנובעת ומקבלת את השראתה מחזון נביאי ישראל, חזון מדינת היהודים, וחזון מגילת העצמאות.

"איזה הוא חכם? הרואה את הנולד".

חזון וחזיונות נביאי ישראל באים לידי ביטוי בתמונות ודימויים עשירים ומגוונים, מתוארים לאורכו ולרוחבו של ספר התנ"ך. בתודעת זמננו, מתקשים אנו לשוב ולחוות את אותן תמונות ודימויים. אחת הדרכים אל הוויית החיים החזונית, הנגישה לנו יותר, היא דרך עולם הרעיונות, האידיאות, העשוי לעורר בנפשנו אידיאלים חיים ורצון להגשימם, בחיינו האישיים ובפעילותנו הציבורית.

עתה, ניתן לשאול: האם קיימת זיקה בין תמונות החזון ודימויי החיזיון, אותם רואים הנביאים בזיקה "לעתיד לבוא", ובין האידיאלים הנשגבים המתעוררים, בין השאר בהשראת חזון עתיד זה של אחרית הימים? והאם מחזקות תמונות חזון אלו את הכשרים המוסריים-אנושיים שלנו, כאשר צועדים אנו, בחיי היומיום, לאורו של חזון זה? במבט ראשון, אין לשלול זיקה זו.

כאשר קוראים אנו בתנ"ך את המשפט: "לא יישא גוי אל גוי חרב, ולא יילמדו עוד מלחמה", ניתן לומר, שהנביא מתאר את השלב השלם, המלא, שאליו חותרת אידיאת השלום, ואנו מנסים להירתם להשלים, להגשים עוד שלב בתהליך מימוש אידיאת השלום, בחיינו ובמרחב היצירה סביבנו. כך גם לגבי הגשמת אידיאל הצדק החברתי עלי אדמות, אידיאל החירות, האחווה האנושית והשוויון – שוויון בפני החוק ושוויון הזדמנויות עד כמה שניתן.

אם כך, נבואה מתאפיינת ביכולת לראות תמונת עתיד של התגשמות אידיאית מלאה – תמונה, המעוררת בנפשנו אידיאל ועימו רגש ורצון להגשימו, ולו באופן חלקי, במהלך חיינו. ניתן לומר, שעם ישראל, החל מתקופת האבות אברהם, יצחק ויעקב – המשך במשה, במעמד הר סיני, וכך לאורך ההיסטוריה – מונחה רוחנית ומוסרית, לאומית ודתית מן העתיד, בהשראת חזון נביאי ישראל, כאשר הוא שואב את בטחונו בחזון זה מתוך אותן התגלויות שחוו נביאי ישראל בעבר, ומנסה לעצב את דרכו בהווה, מתוך שיח ומפגש חי וחיוני זה.

המשפט המוכר: "יהיה טוב", מבטא נאמנה את עמדתו של אדם מישראל נוכח המציאות, אשר למרות קשיי ההווה, מתבונן הוא בעברו המפואר ובעתידו 'המבטיח', בחזון אחרית הימים, ושואב מתמונות, דימויים וחזיונות אלו, כוח ותקווה לפעילותו בחיי היומיום. הוא יודע שהוא חולייה בשרשרת הדורות, ובמובן זה, חלק מיצירה בעלת עבר מפואר, הווה קשה אך משמעותי, ועתיד מנחם ומעודד, בו ייתגשם חזון נביאי ישראל, חזון אחרית הימים.

3. תודעת יצירה היסטורית של עם ישראל וכלל אומות העולם – ראיית מהלך ההיסטוריה בכלל וההיסטוריה של עם ישראל בפרט, כהתרחשות רוחנית-ביוגרפית חיה ופעילה (היסטוריוסופיה ישראלית), בעלת משמעות מעשית לתיקון וגאולת האדם, עם ישראל, האנושות והעולם.

מתוך תודעת יצירה אחדותית וחזונית, מובילה הדרך למהלך הגשמת החזון. אחד המאפיינים המהותיים של התודעה החזונית הוא, שהתנהלותו היומיומית של האדם בהווה, הדרך שבה הוא יוצר ומעצב את נתיב חייו מרגע לרגע, מיום ליום, מושפעת מתמונת עתיד, מהחזון שלאורו הוא צועד. וכך, רואים אנו שמוטיב החירות, הפעולה האנושית החופשית, מתגלה בפעילות הנובעת מתודעה אחדותית-חזונית, היוצרת תמונת חזון עתידי, המשפיעה על יצירתו ועיצובו של ההווה, וזאת, לאור ניסיון העבר.

אופן התבוננות זה על המציאות מוצא ביטוי מהותי במאפייני התודעה הרוחנית וההיסטורית של עם ישראל, כמו לדוגמה, בתפיסתו ההיסטוריוסופית של הרב קוק. בספרה: 'הרב קוק והציונות, גלגולה של תקווה', כותבת מיכל לניר: "התפיסה הרואה את ההיסטוריה כמתפתחת לקראת הגאולה היא מחידושיה הגדולים של היהדות, וזרה לכל תרבות שלא ידעה את התנ"ך. אין בדברים אלו משום שלילת התייחסותן של אותן תרבויות אל ההיסטוריה. אדרבה, התייחסות כזאת קיימת ובולטת בכל אחת מן התרבויות המפותחות.

אך תרבויות אלו אינן מייחסות משמעות תכליתית לאירועים היוצרים את ההיסטוריה, ומשום כך, נעדרת מהן הקטגוריה המיוחדת המצויה מחוץ להתרחשות ההיסטורית עצמה, שהיא החוקיות המאחדת את תולדות המין האנושי למערכת אורגנית. מציאותה של תכלית זאת מתאפשרת על ידי התפיסה המקראית המיוחדת של הזמן, הנתפס בתרבויות אליליות כמעגליות טבעית, ואילו היהדות רואה אותה בצורה ליניארית-ספירלית: ראשיתה בבריאה, במרכזה ההתגלות, והמשכה, בעיצוב העתיד לקראת תכליתו, בגאולה ההיסטורית. בתפיסה כזו מוצא כל אירוע היסטורי את מקומו על רצף הזמן, בתפקיד המיועד לו, כשלב בתהליך שבו מתפתח הרעיון המשיחי לקראת מימוש התכלית הערכית בעתיד".

בספרו 'כלים שלובים', בפרק שכותרתו: 'מיתוס וזיכרון היסטורי במשנתו של בובר, "זכרון אורגני" והיסטוריה', כותב אהוד לוז: "כיצד עשוייה מסורת דתית קולקטיבית לסייע ליחיד להיפתח לאמונה? המענה לשאלה זו במסגרת הנחותיו הרוחניות של בובר ותפיסתו את האמונה, כפי שאומר בובר, הוא בהתקדשות, כלומר, בעצם הנכונות של האדם להתחייבות מוחלטת. אולם, למה עלינו להתחייב? דבר זה לעולם אינו נתון לנו מראש. הוא ניתן לנו אך ורק בתוך הסיטואציה הקונקרטית של "התגלות", כלומר של ה"פגישה" כאן ועכשיו. שהרי בכל התגלות שהיא, אין האדם מקבל תכנים או נורמות של עשייה, אלא "נוכחות בחינת כוח" בלבד. אף כי בטוחים אנו במשמע של התגלות זו בעבורנו, אין בידינו לפרט משמע זה, או להעבירו לזולת בחינת אמת אובייקטיבית בעלת תוקף כללי, אלא רק לעשותו, שכן רק בעשייתנו אנו שומעים.

דברים אלו עשויים להוביל למסקנה כי הדת של בובר היא אישית לחלוטין ואין בה מקום למסורת משותפת של קהילה היסטורית. אם אין כל אפשרות להתכונן לקראת הפגישה עם הנוכחות הבלתי אמצעית, הרי אי אפשר לחנך לקראתה. ואמנם הטעימו כמה ממבקריו של בובר את האופי ה"אנטי היסטורי" של מחקריו ההיסטוריים בפרט ושל הגותו התיאולוגית בכלל. יש שטענו שגישתו מביאה למעשה לביטול ערכה של המסורת, ושהקטגוריה של ההיסטוריה משמשת לבובר יותר כמטפורה לנוכחות אקזיסטנציאליסטית מאשר לרציפות היסטורית.

כנגד תפיסת ההתגלות של בובר הועלתה הטענה כי פגישה טהורה אינה קיימת במציאות, כיוון שאלו הנוטלים חלק בשיחה הם יצורים היסטוריים המעוצבים על ידי ההיסטוריה, ולפיכך ההיסטוריה (או המסורת) שלהם אי אפשר לה שלא תהיה חלק מהשיחה. אולם מתיאורו של בובר, כך נטען, אין זה ברור כיצד אלמנט "אובייקטיבי" זה של המסורת משתלב בסובייקטיביזם הטהור של הפגישה.

אם הנחות אלו הן נכונות, הרי הן מצביעות על סתירה עמוקה בין הנחותיו הרוחניות של בובר לבין מפעלו הפרשני-חינוכי. ואולם, האם אמת היא שעמדתו של בובר מביאה לביטול המימד ההיסטורי? והאם אפשר לדבר מנקודת ראותו של בובר על רציפות היסטורית ועל חשיבותה של ההיסטוריה? דומה כי התשובה לשאלות אלו תלויה הרבה במובן שמייחסים להיסטוריה. עיון מדוקדק בדבריו של בובר יראה כי הקטגוריה של ההיסטוריה אצל בובר שונה במהותה מן הקטגוריה המקובלת במחקר ההיסטורי-מדעי. להבהרת הדברים, אזכיר תחילה את האבחנה שעשה יוסף חיים ירושלמי בין "היסטוריה" לבין "זיכרון". התיבה "זיכרון" מתייחסת גם היא לעבר, אולם באופן שונה מהותית מן התיבה "היסטוריה":

"לא זו בלבד שאין על ישראל חובה כלשהי לזכור את העבר כולו, אלא גם העיקרון שלפיו נברר מה שייזכר – מיוחד הוא במינו. יותר מכל ראויים להיזכר מעשי התערבותו של אלוהים במהלך ההיסטוריה ותגובות האדם לאותם מעשים, בין שהן חיוביות ובין שהן שליליות… הסכנה האמיתית אינה זאת שהמאורעות יישכחו, אלא שיישכח היבטם המכריע יותר, האופן שבו אירעו".

בובר לא התעלם כמובן מן הדילמות שמעמיד המחקר ההיסטורי בפני המאמין היהודי, אולם כפי שנראה, למחקר זה יש בעיניו חשיבות משנית בהשוואה להחייאתו של הזיכרון הקולקטיבי שטיפחה המסורת היהודית. הוא סבר שמכל תהליכי ההתנוונות שחלו ביהדות בדורות האחרונים, המסוכן ביותר הוא תהליך ההתנוונות של הזיכרון המשותף ושל יצר המסירה. שכן, העם היהודי הוא "עדת זיכרון", זיכרון המהלך מדור לדור, שהיקפו הולך וגדל. בובר מכנה אותו "זיכרון אורגני", כיוון שהוא היה מקור החיים והכוח של העדה.

בשום עם אחר לא זכה הזיכרון הקיבוצי למעמד כה דומיננטי כמו בעם היהודי. אצל שאר האומות הזיכרון ההיסטורי הוא רק אחד הגילויים בכלל חיי הרוח של האומה, ונזקקים לו רק בשעות יוצאות דופן. ואילו עם ישראל – חיי הרוח שלו משובצים כולם בזיכרונו. ההיסטוריה היהודית איננה ניתנת להבנה כ"שרשרת של אירועים אובייקטיביים", אלא את גרעינה הפנימי יש לתפוס כ"שרשרת של יחסי מהות כלפי האירועים, ויחסי מהות אלו, פריו של זיכרון הם". לשון אחר: יחסו של עם ישראל אל כל המאורעות ההיסטוריים-האקטואליים נקבע דרך הפריזמה של הזיכרון. העם מבין את עצמו, וחוזר ומוצא את תמונת עצמו באמצעות הדיוקן הנשקף אליו מן המקרא.

הזיכרון היהודי איננו פרי נהייה רומנטית לעבר, בראש ובראשונה הוא פרי של תחושת סולידריות עמוקה בין הדורות: "הבנים והנכדים זוכרים בגוף ובנפש את שאירע את אבותיהם ואבות אבותיהם". הזכירה איננה מתפתחת מעצמה, אלא מכוח יצר המסירה "שתקף אצלנו כל בן משנעשה לאב".

לאורם של דברים אלו, מתבהר ומתברר המקום המהותי והמרכזי שאותו תופסת תודעת היצירה ההיסטורית ברוח זו, במרחב תודעת יצירת התרבות הישראלית.

4. תודעת יצירת החגים, המועדים ואורחות חיי קהילות ישראל כ'אורגניזם אחדותי', המשולב בחוגת מהלך השנה ועונותייה, המשקף ומביא לידי ביטוי את רוח האומה ונפש הלאום הישראלי במגוון דרכים עשיר, בהן נחוגים ומצויינים החגים והמועדים במרחבי יצירה קהילתיים ולאומיים.

תודעת החגים, המועדים ואורחות חיי קהילות ישראל הינה כ'אורגניזם אחדותי' המשולב בחוגת מהלך השנה ועונותיה, המאפשר הגשמה של התודעה האחדותית, החזונית וההיסטוריוסופית במהלך מקצבי הזמן, בפעימת הוויית הזמן, ביצירתם ועיצובם של חגי ישראל, של המועדים המרכזיים בחיי האומה, באורחות חיי קהילות ישראל, כל קהילה ומאפייניה הייחודיים.

החגים והמועדים שאותם מציינים במהלך השנה הם 'נקודות שיא' וימים בעלי תוכן משמעותי וייחודי, האמורים להקרין איכות רוחנית ותרבותית אל תוך מהלך חיי היומיום, לטעון אותם ולהעשירם בתוכן ומשמעות. ואכן, עמוד השדרה הרוחני-תרבותי, מקור העוצמה המוסרית ולב היצירה החברתית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה היא הוויית החיים הקהילתית, המקרינה ומשפיעה על כל תחומי החיים.

חגי ישראל ומועדיו

חגי ישראל ומועדיו הוא כינוי לכלל החגים והמועדים היהודיים הקיימים. זמנם של החגים והמועדים נקבע על פי הלוח העברי. תחת הגדרה זאת נכנסים ימים רבים: חלקם מהתורה, חלקם נקבעו על ידי חז"ל וחלקם נוספו במשך השנים. ניתן לסווג את החגים והמועדים למספר סוגים: קיימים ימים שהם ימי שימחה, ומועדים שהם ימי צום ותענית, ימי אבל וזיכרון וימים של חשבון נפש.

מקורו של המונח בתקופה המקראית. המילה 'חג' מבטאת הקרבת קורבן חגיגה בימים שאותם קבעה התורה, ולעיתים התורה מכנה את הקורבן בשם המקוצר 'חג'. מקורה של המילה 'חג' הוא מ'לחוג'. בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש. השפה הערבית משמרת מונח זה במילה חאג' – עליה לרגל. במקרא מצויינים שלושה חגים שהם מועדים לעליה לרגל: פסח, שבועות וסוכות. במשנה ובתלמוד מובאים דיונים והלכות על רוב החגים. רוב מוחלט של דינים אלו מובאים בסדר מועד.

מועדים מן התורה

בתורה מוזכרים שמונה מועדים. כל המועדים מוזכרים כזכר ליציאת מצרים, אך לכל אחד מהם משמעות שונה ולרובם מצוות המיוחדות להם:

שבת – זכר למעשה בראשית, לכך שה' ברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, וכן, זכר ליציאת מצרים.

ראש חודש – היום הראשון לחודש העברי, וייתכן שקשור גם ליציאת מצרים, שהרי המצווה הראשונה שבה נצטוו בני ישראל לפני יציאת מצרים היא קידוש החודש.

פסח ושביעי של פסח – יציאת מצרים ולידתו של עם ישראל כעם. אוכלים מצות לזכר שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים

שבועות – מועד מתן תורה בהר סיני

ראש השנה – יום בו תוקעים בשופרות כדי להכריז על יום דין לכל ברואי עולם ועל בואו של יום הכיפורים עשרה ימים לאחר מכן.

יום הכיפורים – יום צום ומחילת עוונות בין איש לרעהו לכפרת חטאיהם של כל בני ישראל.

סוכות – ישיבה בסוכה לזכר הסוכות שבהם ישבו בני ישראל בזמן נדודיהם במדבר.

שמיני עצרת – יום חג נוסף לאחר שבעת ימי חג הסוכות.

שלושת הרגלים

החגים פסח, שבועות וסוכות, מיוחדים במצוות עלייה לרגל שיש בהם, ועל כן הם מכונים 'שלושת הרגלים' ומקריבים בהם עולת ראייה ושלמי חגיגה. התורה מדגישה כי שלוש הרגלים הן זכר ליציאת מצרים. התורה חוזרת ואומרת במצוות החגים: 'וזכרת כי עבד היית במצרים' ומכאן נובע גם האופי הסוציאלי של החגים: לזכור את החלש בחברה, את הגר, העני, היתום והאלמנה, כשם שה' זכר את בני ישראל שהיו גרים במצרים.

ימי השמחה

בימי בית שני הוסיפו חז"ל למועדים מדאורייתא ימי שמחה מדרבנן בימים בהם נעשו ניסים. העיקריים בהם אלו 'ימי פורים', שנקבע במהלך התקופה הפרסית, וחג החנוכה, שנקבע בימי מרד החשמונאים. בעבר צויינו ימים רבים נוספים המפורטים במגילת תענית, דוגמת יום ניקנור, על תבוסת המצביא היווני בפני המכבים, אולם בעקבות חורבן בית המקדש השני, בטלו מועדים אלו, שמלכתחילה נקבעו בעקבות אירועים מקומיים בעלי חשיבות פחותה. למעשה, מלבד פורים וחנוכה אין ימים אחרים בעלי מחוייבות דתית.

צומות וימי אבל

הנביאים שהיו בזמן חורבן בית המקדש הראשון תירנו ארבע תעניות כאבל על חורבן בית המקדש:

ביום עשרה בטבת, היום בו החל המצור על ירושלים.

ביום שבעה עשר בתמוז, בו נפרצה חומת ירושלים.

ביום תשעה באב, בו נחרב בית המקדש.

ביום שלושה בתשרי בו נרצח גדליה בן אחיקם על ידי ישמעאל בן נתינה, דבר שעורר את חמתו של נבוכדנצר על שארית הפליטה.

ראשי שנים

חז"ל קבעו ארבעה תאריכים בשנה שבהם מתחיל מניין השנה עבור תחומים שונים:

א' בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים. מיום זה מתחילים לספור את שנות שלטונם של מלכים או מנהיגים אחרים, וכן את חגי השנה.

א' באלול – ראש השנה למעשר בהמה. מיום זה התחילו לספור את שנות חייהן של הבהמות בתקופת המקדש.

א' בתשרי – ראש השנה לשמיטה ויובל, לנטיעות ולירקות. מיום זה מתחילים לספור את שנותיהם של העצים לשם קיום מצוות ערלה, וכן, את שנות השמיטה והיובל. על פי המסורת מקובל לספור מיום זה את שנות העולם. ביום זה מתקיים גם חג מהתורה הנקרא בימינו 'ראש השנה', הפותח את עשרת ימי תשובה.

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות. מיום זה מתחילים לספור את שנותיהם של פירות האילן לשם קביעת מעשרות. כיום יש הנוהגים לערוך היום זה 'סדר טו בשבט'.

מועדים אזרחיים

בעת החדשה קבעה הכנסת את ה' באייר, יום עצמאות המדינה, כחג אזרחי, ובין היתר קבעה אותו כיום שבתון. עם הזמן נקבע גם יום שמחה נוסף – יום ירושלים, שחל ביום כ"ח באייר, היום שבו שוחרר הכותל המערבי על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. הרבנות הראשית קבעה את יום העצמאות ויום ירושלים כימי שמחה והודיה, והנהיגה בהם תפילות הודיה (כגון קריאת פרקי 'הלל' ותפילה לשלום המדינה), אולם יהודים חרדים סירבו להכיר בהם (בפרט ביום העצמאות) כמועדים דתיים. בשנת 1950 קבעה הרבנות הראשית את יום הקדיש הכללי כיום זיכרון עבור קורבנות השואה.

חגים עדתיים

עדות מסויימות נוהגות לציין מועדים מיוחדים:

הסיגד: חגם של קהילות 'ביתא ישראל'. יום משלים ליום הכיפורים, נחגג ביום כ"ט בחשוון

הסהרנה: חגם של הקהילה היהודית בכורדיסטאן. נחגג במקור בחול המועד פסח, אך בישראל נחגג בכל המועד סוכות.

המימונה: חגם של יוצאי ארצות המגרב. נחגג בתאריך כ"ב בניסן.

יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שניספו בדרך לארץ ישראל: יום זה מצויין ביום ירושלים, כ"ח באייר.

חגי ישראל בתרבות הישראלית

החגים מהווים, גם בדורות האחרונים, חלק חשוב בתרבות הישראלית. כך אמר למשל חיים נחמן ביאליק: "עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה. אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם כל פעם טעם אחר והתערותא (התעוררות) חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהיתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם. אלה שאינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, סימן שנפשם ריקה ותוכם חול, ולאלה אין תקנה."

5. תודעת יצירה במרחבי עולם השפה – ראיית התחדשותה של השפה העברית בעת החדשה כהתרחשות חיה ומהלך רוחני-ביוגרפי-לאומי מכונן, המאפשר את התחדשותה של היצירה התרבותית, הפוליטית והלאומית הישראלית בזמננו.

מבוא – תחיית הלשון העברית

תחיית הלשון העברית היא תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, שבמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית המשמשת לצרכים דתיים וספרותיים בעיקר, ללשון מדוברת, רב מערכתית ולאומית.

תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא, אלא הוא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל באותה תקופה, ובעיקר במהלך הקמתה של התנועה הציונית ובהתפתחות היישוב העברי החדש בארץ ישראל. תהליכים אלו הביאו בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל כמדינה עברית.

השם "תחייה" אינו שם מדוייק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות, העברית לא היתה "לשון מתה" לפני התהליך. נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות קודם לכן. עם זאת, תהליך התחיות השפה העברית הוא מיוחד ויחיד במינו.

הבלשנות המודרנית איננה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא היתה מדוברת בפי דוברים ילידיים, הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד.

התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה "מהמקום שבו נפסקה חיותה", הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים מן השפה העברית על כל תקופותיה, וגם מן השפות האירופיות, שעל רקען התחולל התהליך, ובראש וראשונה – שפת היידיש. הלשון החדשה שנוצרה היא העברית הישראלית בת זמננו.

פתיחה

השימוש בשפה העברית המדוברת לצורכי יומיום שוטפים, שנעשה בה לא פעם באופן משובש וחסר רגישות, מקשה על האפשרות להעצים, להעמיק ולהרחיב באופן משמעותי את ההשפעה המבורכת, המפרה והמרפאת שיש לה, לשפה, עלינו, בכל תחומי חיינו. התחדשותה של השפה העברית בעת החדשה היא 'נס רוחני ותרבותי' שהתאפשר בזכות מאמצים כבירים וממושכים של בני אדם, שיצרו ופעלו מתוך אהבת השפה, קשר עמוק ואמיץ עם השפה העברית, שנאבקו באומץ ובמסירות אין קץ כדי לאפשר את התחדשותה, את התחדשות היצירה התרבותית הישראלית בזמננו.

השפה היא זאת המאפשרת, מעצם מהותה העמוקה לאין שיעור, את הזיקה המזינה והמפרה, המאזנת והמשלימה בין ארבעת מרחבי היצירה שהוזכרו עד עתה, ואלו שיבואו בעקבותיהם בהמשך. 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ' – בכוח המילה הנאמרת, הבוראת. 'ויאמר אלוהים: יהי אור, ויהי אור'. כדי לשוב ולחיות את עולם השפה בכלל ואת עולמה הייחודי של השפה העברית בפרט באופן מירבי, ברוח התיאור והשימוש בשפה המופיע בספר בראשית, עלינו להציב כמטרה מרכזית בכל תחומי חיינו את השיבה אל מרחבי הוויית השפה החייה והמחייה, שדרכה ובאמצעותה אנו חיים ויוצרים, חושבים ומרגישים, משוחחים, נפגשים ופועלים עם בניי האדם, עם ישויות הטבע ו'המצויים הרוחניים' כפי שמכנה אותם מרטין בובר.

קטעים מתוך מאמר של אגי משעול – 'ציפור רבת יופי'.

השירה היא שפת קודש המסתתרת בשפת החולין. מי שטעם פעם את טעם האושר של כתיבת שירה, נידון לחפש תמיד את הדרך חזרה. על יצירה, השראה וחסד..

יצירה ביסודה היא חווייה דתית, מכיוון שהיא בריאה של יש מאין. כל משורר מכיר את המקדש הפנימי שממנו נובעת יצירתו אותו 'בית כנסת' – לא בניין כי אם מקום מסויים בתוך נפשו – שבו מתכנסים כל ה'אניים' של הווייתו אל התדר המאפשר את תפילת השירה. כל מי שבנה 'בית כנסת' כזה והתחייב לעבודה פנימית, לומד עם השנים להכיר את טעמו של המקום ולחוש בנוכחותו.

אין כמעט משורר שלא נתן ביטוי למפגש עם החסד הזה, שניתן לתארו אך ורק בעזרת דימויים. אחד היפים שבהם הוא של נתן זך:

'ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי,

ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי.

עבר אותי אז רטט של שמש, אמרתי מילים של שלום,

מילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום'.

כך מתואר המעבר ממצב תודעה של קודש למצב תודעה של חול. גם אם יאמר היום את אותן המילים שאמר אמש, לא יהיה להן אותו מעמד, כי השירה היא שפה בתוך שפה, שפת קודש המסתתרת בתוך שפת החולין, המשמשת אותנו לצורך השוטף של החיים. כדי להגיע אל השפה שבתוך השפה, אם לשידור ואם לקליטה, עלינו לעבור כמו ברדיו, מגלים בינוניים לגלי FM.

מי שראה פעם ציפור רבת יופי, מי שטעם פעם את טעם האושר של כתיבת שירה, נידון לחפש אליה את הדרך חזרה. גרפומניה היא תיעוד ניסיונות השווא של אלה שאינם מצליחים למצוא את הדרך לשם.

זיווג מוליד שיר

משוררים מנוסים יכולים לחוש בנוכחותה של המוזה (שכינת המשוררים) עוד בטרם יתמלאו המילים במטען חשמלי, יעברו התמרה ויהפכו לתלת מימדיות ומפולשות: "יום זה – יום יולד בו שיר", תיאר טשרניחובסקי את הרגע בו הקיץ (התעורר) וראה על הקיר שמש צעירה חמה עוסקת בכתיבה תמה, ואז "דבר – לא אדע מה – בי נעור, בי זע, המה על נימה סתומה מעין, תפשני: בא מנין? מתרוצץ בניגונים, מלמלות חרוז-גוונים, ואני כבר בו מכיר, יום זה יום יולד בו שיר". והרי בכל בוקר אפשר להתעורר ואפילו להבחין בכתמי השמש על הקיר, מבלי לראות בהם כתיבה תמה של השמש.

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", כתב אמיר גלבוע את אותה חווייה ממש רק בדימוי אחר. וכאן, הרגע הזה הוא כה פלאי, עד שכמעט אין משורר שלא נתן לו ביטוי. מעשה היצירה אינו דבר קל. בעיקר מפני שאין הוא תלוי אך ורק במשורר, ומשתתפים בו כוחות נעלמים נוספים, מעין שותפים סמויים שאין לנו מושג מי והיכן הם, אך בלעדיהם המילים לא יחוללו.

מי שטעם פעם התעלות של יצירה ירצה שוב ושוב לחזור לשם, אבל הדרך אל 'בית הכנסת הפנימי' היא פתלתלה, נסתרת ומתעתעת, ולעולם אין בטחון שאפשר יהיה לחזור רק מפני שהיינו שם פעם.

בין הנצח לרגע הזה

מדוע משוררים חשים צורך לפרסם את שיריהם? האם לא די להם בעצם החווייה? הצורך הזה יכול אמנם, בצורתו הנחותה, לנבוע מהתרברבותו של ה'אגו', אבל לרוב הוא נובע מהכרת תודה עמוקה, מרצון לתת, להעביר הלאה את המנחה, להראות, להתחלק במתנה, לספר לאנשים על הציפור רבת היופי שפגשו.

מרטין בובר אמר עם קבלת פרס ביאליק:

"התופעה הראשונית המאפשרת את התהוותם של אותם יצורים נדירים שראוי לכנותם בשם 'שירים', הרי היא שבנפשו של אדם מסויים מתרחש דו שיח בין הנצח ובין הרגע הזה. המשורר בחסד עליון מוסר את ליבו שיהא למקומו של דו שיח זה, ומוכן לסבול את כל הייסורים העלולים לבוא עליו מתוכו. עליו לקבל בלב נכון את שניהם – את אפלוליותו הבלתי חדירה של הנצח, ואת ממשותו הבהירה של הרגע הזה – ועליו לעמוד בפני המגע בין שניהם, מגע שלעיתים אכזרי הוא מאד, המתרחש בליבו הכואב שלו, של המשורר. וממגע זה, ברטט הנפשי בין האינסופי לסופי, בין הקיום האישי לקיום העל אישי, נולד השיר האמיתי".

אם יש בכלל תפקיד לשירה (ואפשר לחשוב על משוררים כעל נביאים שלא התפתחו), זה להזכיר לנו את עצמנו. זוהי הסיבה שבגללה אנחנו כותבים שירה ובגללה אנו פונים אליה, כי שיר טוב כמוהו כאצבע מורה אל המקור.

נחתום מרחב יצירה מהותי וחיוני זה בקטע מתוך הפרק: 'מיתוס וזיכרון היסטורי', בספר: 'כלים שלובים' מאת אהוד לוז, המתייחס לתפיסת הלשון.

'בובר סבר כי ראייה חדשה של מהות הלשון עשוייה להחזיר אותנו אל שורשייה של ההווייה האנושית, המתאפיינת לדעת בובר בכוחה הדיאלוגי. על משקל אימרתו הידועה של הומבולדט כי האדם נעשה לאדם רק על ידי הלשון, גרס גם בובר כי "מקור ההומניות הוא בסוד הלשון, והיא פונה לסוד האישיות.

התפיסה הרווחת מייחסת ללשון בראש ובראשונה פונקציה דסקריפטיבית: באמצעות המילים והשמות המיוחסים לעצמים מכיר האדם את המציאות, משליט בה חוק וסדר ואף כובש אותה לצרכיו. הלשון, במיוחד זו המדעית, מעניקה דמות קבועה למציאות ובכך היא מגבילה את עולמו של האדם ועושה עולם זה ל"מונולוגי".

את שורשייה של תפיסה זו מוצא בובר בעולם היווני, אשר בו כל דבר הוא "מעובד, מעשה מקשה", ואפשר להצביע על הלוגוס שלו, שהוא בבחינת הווה נצחי. לעומת תפיסה זו, סבר בובר כי הפונקציה הראשונית של הלשון היא קומוניקטיבית ולא דסקריפטיבית: "לא הדברים אלא המצבים הם ראשית הלשון". ללשון, בגילוייה הראשוניים יש אופי דיאלוגי, כלומר היא בגדר "מאורע גומלין".

בימי קדם "נראית לנו הלשון בראש ובראשונה כמסירת מודעה וקבלת מודעה על מצב אקטואלי בין שני אנשים או יותר, הקשורים זה בזה בקשר מיוחד של תלות הדדית". המילה המדוברת אינה רוצה להישאר אצל הדובר: "היא מגששת ומבקשת שומע, היא אוחזת בו, היא גם הופכת אותו לדובר, אף כי אפשר לדובר באין קול".

לפי טיבה, הלשון שייכת איפוא למה שבובר מכנה "ספירת הביניים", שבאמצעותה מתלכדים שני אישים. אופייה הדיאלוגי משקף את המציאות החיה, אשר לפי טיבה פתוחה, ותמיד כלול בה מומנט ההפתעה. המילה קיימת ועומדת בתוך ההווייה, אך היא חוזרת ומתעצמת בהיותה תמיד מחדש בזיקת האמת בדיבוריות שלה. הלשון, בעוצמתה הראשונית "איננה מסכת חד רובדית של משמעויות אלא מערכת של מתיחויות אפשריות שנוטלת מן המילים את חד משמעותן, ומגוונת אותן ברב משמעות או בריבוי של פנים ושל דרכי הבנה שונות.

סגולה זו של הלשון בבחינת אוצר פוטנציאלי של משמעויות שאינו ניתן למיצוי רציונלי, היא שמכשירה אותה לחרוג מגבולות המערך ההגיוני, הנועד למסירת ניסיונות אובייקטיביים בלבד, אל עולם האמונה. "מאורע הגומלין" הטבוע בלשון מתכוון "לא כלפי האישיות המסוגרת בקרבה אלא הפתוחה, לא לצורה אלא ליחס, לא להתגברות על הסוד אלא להתקרבות אליו".

סגולות אלו מוצא בובר בראש ובראשונה בלשון העברית המקראית, משום שהיא משקפת את תפיסת האמת האקזיסטנציאלית של התנ"ך, ש"על פי שורשה 'אמן' משמעה 'נאמנות', נאמנות של האדם או נאמנותו של אלוהים". מושג האמת המקראי משמעו: "מה שעומד איתן, מה שמהימן הוא, וזאת לא כדבר שמכירים אותו ומודים בו, אלא כדבר שעושים אותו והווים אותו".

האמת של הלשון נבחנת בראש ובראשונה באותנטיות ההבעה שלה, ביכולתה לקיים בנאמנות את האישיות הדוברת משלוש בחינות: ראשית, היא אמת נאמנה ביחס לממשות שפעם נקלטה, והפעם היא מובעת ולעברה היא קורעת לרווחה את חלון – הלשון, כדי שהשומע יוכל לקלוט אותה במישרין.

שנית, היא אמת נאמנה ביחס לבן שיחו של המדבר שאליו הוא מתכוון בתורת איש שיחו, בין שהוא בעל שם, בין שהוא עלום שם, בין שהוא מוכר, בין שהוא זר. ולהתכוון אל אדם אין משמעו אלא לשלוח אליו את יסוד הנפש הניתן לשליחה, את "הנפש החיצונית", לשכון עימו ולסייע בהכרתו, עם שהשולח נשאר ומוכרח להישאר בו בזמן הוא עצמו עד היסוד בו. שלישית, אמת המילה המדוברת באמיתיות היא אמת נאמנה ביחס למדבר, כלומר ביחס אל קיומו העובדתי בכל מבנה הכמוס. הלשון המדוברת יש בכוחה אפוא לכונן יחסים דיאלוגיים, שהם המאפיינים האותנטיים ביותר של החווייה האנושית.

6. תודעת יצירת שיח, מפגש ומעשה אנושי החודרת את כלל מרחבי הפעילות שיוצרים את 'תודעת יצירת התרבות הישראלית'.

הכותרת של הפרק הקודם היא: 'תודעת עולם השפה וראיית התחדשותה של השפה העברית בעת החדשה כהתרחשות חיה ומהלך רוחני-ביוגרפי-לאומי מכונן, המאפשר את התחדשותה של היצירה התרבותית, הפוליטית והלאומית הישראלית בזמננו'. במובנים רבים, עמוקים ומגוונים, עשוייה תודעת יצירת השיח, המפגש והמעשה האנושי להגשים הלכה למעשה, לממש באופן קהילתי-חברתי-אמנותי את התכנים והצורות הבאים לידי ביטוי ומשתקפים בתודעת עולם השפה וכך, להביא להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל.

ואכן, מעיין החיים ומקור ההשראה ליצירתו של האדם עלי אדמות ולעיצוב נתיב חייו היא הזיקה שאותה הוא מקיים עם הווית העולם הרוחני, עם בני האדם שעימם הוא חי ועם ישות הטבע 'הבאה לקראתו מכל עבר'. ובהגשימו קשר עמוק זה, בדרך של יצירה אישית וקהילתית המכילה את תכן השיח והמפגש, מממש הוא, הלכה למעשה את ייעודו הייחודי.

בהקדמה לספרו של מרטין בובר "בסוד שיח", מתאר פרופסור הוגו ברגמן את דרך השיח והמפגש האנושי, את הזיקה "אני- אתה", על ידי משלים משלוש רשויות: החיים עם הטבע, עם האנשים ועם המצויים הרוחניים. הוא מסכם תיאור מרגש זה בציטוט של בובר: "בשלוש הרשויות – רשות הטבע, האדם והמצויים הרוחניים אפשר לומר: חיי אמת הם פגישה. כיוון שפגישה זו היא אקט דו-צדדי, שוב אינה יכולה להיעשות מקוטב אחד בלבד. אתה פוגש אותי בחסד ולא ביגיעה. הזיקה היא היבחרות ובחירה גם יחד, נפעל ופועל כאחד. האם האהבה בין איש ואישה, בין אדם לחברו פעילות היא או הפעלות? לא זו ולא זו או אם תרצו, גם זו וגם זו. דו-קוטביות היא זיקה, שדה כוח כביכול ששני האנשים נכנסים לתוכו בחינת חסד. אין האהבה רגש סובייקטיבי.

הרגשות שוכנות בלב האדם ואילו האדם שוכן באהבתו. אין זו השאלה, מליצה, אלא מציאות. אין האהבה דבקה באני. היא שרויה בין האני לאתה.." ואכן, הזיקה שמתעוררת לחיים בין האני לאתה יוצרת מרחב אנושי אשר בו יכולים אנו לחוות את כוח האהבה כהוויית חיים ממשית ומוחשית. כך, מתוך השיח והמפגש האנושי, מתוך הזיקה החיה אני-אתה מתרחש תהליך הגשמת החזון במרחב התרבותי, בתחום האקולוגי-סביבתי ובמישור הקהילתי-חברתי.

השם 'שיח ישראלי – יוזמה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל', מבטא את היותה של דרך השיח, המפגש והמעשה האנושי דרך חיים, נתיב ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית. 'המטרה היא הדרך' – והדרך, דרך השיח, המפגש והמעשה האנושי איננה רק אמצעי ראוי להגשמת מטרות 'מעשיות', אלא מהות ותכלית חיינו, במהלך הגשמתם ומימושם של יעדים חשובים וחיוניים. נחתום חלק זה בכתבה של יאיר אסולין, שהתפרסמה בעיתון הארץ במהלך חודש אפריל 2018, תחת הכותרת 'דרוש שיח ישראלי חדש'.

"בסוף, מציאות היא במידה רבה נגזרת של שיח, של תפישות עולם, של האופן שבו בני אדם מדמיינים את מה שהם מדברים עליו, את מה שהם רואים. וכן, גם את מה שאנחנו רואים – אנחנו עדיין גם מדמיינים. ככה זה. ושיח יוצר תודעה, שיח יוצר משקפיים שדרכם רואים את המציאות, שיח יוצר קצב, מושגים, אסתטיקה, יכולת לשפוט דברים, לבקר אותם, להעמיד אותם בסימן שאלה, לא לפעול שוב ושוב מתוך המובן מאליו.

שיח יוצר ערכים, שיח יוצר מערכת מושגים של טוב ורע. ושיח גם יוצר ביטחון, אתה יודע מה הם הגבולות. אתה יודע לאן לא תגיע.

אם רוצים לדבר על הסרטון שהתפרסם השבוע של החיילים הצוהלים על גבול עזה, אם רוצים להבין את התגובה הזאת שלהם, אם לא רוצים להישאר רק במישור הזעזוע, הגינוי, אי אפשר שלא לדבר על השיח הישראלי בכלל, אי אפשר להתעלם מכך שזה השורש לתגובות כאלה, להתנהלות כזאת. התיעוד הנ"ל הוא ביטוי לתודעה של החיילים האלה באופן הראשוני ביותר שלה, בלי פילטרים, בלי צנזורה. הם לא חשבו שיש כאן משהו שצריך להתבייש בו, שיש כאן משהו פסול.

ואי אפשר שלא לשאול על מה בני נוער ישראלים חושבים כשאומרים להם את המילה 'ערבי', כשאומרים 'פלסטיני', 'עזה'. ואי אפשר שלא לשאול על מה בני נוער חושבים כשאומרים להם את המילה 'שלום', כשמדברים על 'תקווה', על 'שוויון', כשאומרים להם 'אבל זה לא מוסרי'. ובאותו הקשר בדיוק, אי אפשר שלא לשאול מה החברה הישראלית כולה אומרת על המילים האלה, ומה היא אומרת ומרגישה כשמדברים איתה על ספרות, על מחשבה, על רוח, על ביקורתיות, על יושר. האם השיח הישראלי מכבד יושר? האם הוא מכבד רוח? ביקורתיות? בסוף, כשמדברים על שיח, כשמבקשים לתפוש את השורשים שלו, אי אפשר להימנע מלהתייחס לעובדה שהחברה הישראלית של העשורים האחרונים המירה את הדיבור על 'דרך' בדיבור על 'מבחן התוצאה', ואת הערך של 'ספרות' ושל 'שפה' בערך של 'מתמתיקה' ו'סייבר'. 'העיקר שמבינים מה רציתי להגיד'. מי שבוחן את המציאות רק על פי התוצאה שלה, רק לפי המתמטיקה, שלא יתפלא כשהוא שומע חיילים צוהלים מפגיעה מדוייקת.

והשאלה: 'האם באמת אכפת לכם מהמקום הזה?', צריכה להבהב אצל מי שמכוננים את השיח בישראל. לשאלה הזאת צריך לתת דין וחשבון. בלי שיח בריא אין באמת מקום. ואם רוצים שהחברה הישראלית תשתפר, שהיא תוכל לעצור לרגע, להתבונן, לראות, שהיא לא תיחרד כל כך מביקורת, אם רוצים שהחברה הישראלית תחזור להקשיב, להקשיב ממש, לא רק מתוך נימוס, להקשיב מתוך הרצון לשמוע, להבין, לדעת, מתוך ההבנה שזה המפתח לקיום משותף, להתקדמות, אם רוצים את זה, אם מבינים ששיח הוא תיבת התהודה של המחשבה, שדרכו אנחנו רואים את המציאות, חייבים לכונן שיח ישראלי חדש. ולא רק בפינה כזאת או אחרת, לא רק כ'פלסטר', ככיסוי.

שיח ישראלי שלא יפחד לספר את הסיפור של המקום הזה כולו, שיח ישראלי שלא יפחד לשאול שאלות, שיח ישראלי שיהיה מודע להשלכות של הפעולות שלו, שיח שיבקש לאתגר כל הזמן את המובן מאליו, שיח שיבקש לתת מקום לרגשות מורכבים ולראות את הציבור הישראלי כקהילה, לא כמגזרים, לא מתוך הפרד ומשול, אלא מתוך רצון ליצור תודעה משותפת, כזאת שמתפתחת כל הזמן, שגדלה, כזאת שלא מייצרת עוד מאותו דבר. ללא שיח כזה – בלי קשר לעמדות פוליטיות, בלי קשר לשמאל או ימין, כי שיח זה משהו מהותי יותר, בסיסי יותר – כל הדיבורים ייבלעו ברוח. ושיח משנים רק על ידי יצירת שיח אחר. את זה חשוב לזכור. זו אולי המשימה המשמעותית ביותר של הזמן הזה".

7. תודעת יצירה אקולוגית ברת קיימא, הבאה לידי ביטוי בהתייחסות למארג הפעילויות שיוצרות את 'תודעת יצירת התרבות הישראלית' כאורגניזם אחדותי, הבנוי מאיברים עצמאיים-אוטונומיים הפועלים בהרמוניה, תאום והשלמה הדדית.

תודעת 'קיימות' החדורה בתפיסה אקולוגית של המציאות, היא המשך טבעי ומתבקש, ביטוי מעשי והשתקפות יצירתית של תודעת היצירה האחדותית. מושג הקיימות הוא חדש יחסית, וגם התפיסה האקולוגית של המציאות מתוך התודעה המודרנית של זמננו התפתחה באופן משמעותי רק במהלך העשורים האחרונים. וזאת, בין השאר ובעיקר בשל הסכנות הממשיות והמוחשיות המאיימות על המשך החיים של בני האדם ושאר ממלכות הטבע עלי אדמות.

תודעה אקולוגית ברת קיימא מבטאת גישה רוחנית ואמנותית עמוקה ושורשית, המשתקפת בהיבטים מעשיים, בריאים וחיוניים – קיומיים ממש, שהם הכרחיים על מנת לאפשר את המשך היצירה התרבותית האנושית עלי אדמות, את המשך החיים במרחב יצירה זה. המשמעות הרוחנית-רעיונית והמעשית של התודעה האקולוגית ברת הקיימא היא שימור פעיל ויצירתי של התודעה האחדותית, 'חשיפה אמנותית של אחדות העולם ואחדות האדם איתו'. וזאת, באמצעות תהליכי יצירה אמנותיים-מודעים, מתוך זיקה אינטימית עם ישות הטבע על מכלול גוונייה וגילוייה, במהלך צעידה בדרך 'להיות אדם בקהילה', שהיא כאמור דרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

א.ד.גורדון מביע באופן בהיר ומרגש את השינוי העמוק הנדרש מהאדם, כדי ליצור ולפעול מתוך תודעה אקולוגית ברת קיימא. בקטע מתוך מאמרו: 'עקירת שורשי הנשמה מן הטבע' הוא כותב:

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע, התעלמת מעצמך… והכרת ביום ההוא כי הכל היה לא לפי מידותיך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודיך, את הכל… והרגשת כל חציצה קלה החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים… כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך – בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה…

ולא יהיה עוד ביום ההוא בנינך, בן אדם, חורבן להוד בניינו של עולם… ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור. וכן בכל דרכיך ובכל חייך לתמיד להיות שותף לו במעשה בראשית."

התודעה הרוחנית-אקולוגית שבאה לידי ביטוי במילותיו של א.ד.גורדון, נובעת מהזיקה האינטימית-רליגיוזית שאותה יוצר האדם עם הווית הטבע החיה.

בספרו " האתגר – פרדיגמה יהודית חדשה“, בפרק שכותרתו: "הפרדיגמה המדעית והאקולוגית החדשה", כותב עמוס מוקדי: "התפישה האקולוגית מביאה את האדם לקבלת אחריות לעיצוב דרך חייו וסביבתו מתוך קשר ממשי ועמוק עם הווית הטבע. הוא עשוי לחוות ולראות את העולם כבית, כמעון למשפחה אחת גדולה. הדרך שבה אתה מדבר אל ילד או אל בעלי-חיים, יחסך לצומח, מבטאים יותר ויותר את הפילוסופיה שלך לגבי העולם כולו. והילד, אזרח העתיד, קולט כיום את מה שהוא רואה וחש ישירות יותר מאשר את המילים הגבוהות, שאבד חנן: במעמקי ליבו יודע כבר הילד להעריך נכונה את המשמעות העמוקה של הסובב: הוא מכיר בזכותו ליחס הוגן, ובכך גדל הסיכוי שיכיר בחובתו לאותו עולם בו הוא חי, בבגרותו. אנו הבוגרים נוטים לחשוב על מה שאנו צריכים לתת לילד – ועדיין מפגרים ביכולתנו לשלבו בחיים."

8. תודעת יצירה מדעית ואמנותית, תרבותית וחברתית, חדורה ברגש רליגיוזי-דתי, המעורר הרגשת קדושה והתעלות רוח במהלך חיי החולין השוטפים, ובעיתות שיא והתעלות.

תהליך יצירת מרחבי התרבות האנושית לאורך ההיסטוריה הוא ביטוי נשגב, מהותי ומוחשי לדחף היצירה הנטוע בנפשם של בני האדם המעצבים את חיי הרוח והתרבות, המדע והאמנות, שוב ושוב, בהתאם לרוח התקופה שבה הם חיים ופועלים.

מרחבי התרבות נוצרים, כפי שראינו, מתוך זיקה יצירתית שמקיים האדם עם הווית העולם הרוחני, עם ישות הטבע שוקקת החיים ועם בני האדם שעימם הוא חי ויוצר. ומה שמייחד מרחב יצירה זה היא העובדה 'שאינו נוצר מעצמו' אלא 'ממתין בסבלנות' להתהוותו ועיצובו בידי בני האדם.

מתוך דחף ליצירה ולהכרה מעמיקה של העולם המתגלה ונחווה בתוכנו וסביב לנו, חוקרים אנו ומגלים כיצד להשתלב ולהיות שותפים פעילים ביצירת מרחבי תרבות אנושית שבה אכן יוכלו בני האדם להגשים את ייעודם הייחודי.

היצירה המדעית-אמנותית מתרחשת כאשר, באמצעות לימוד והתנסות בחוקיות הפועלת במרחב הסובב אותנו ובנו, משתלבים אנו בתהליך היצירה וההתפתחות, בנשימה ובדופק החיים המתקיים בשיח האינטימי-רליגיוזי בין האדם לעולם.

שליחותה של האמנות החברתית היא להביא לידי הפרייה הדדית בין הווית העולם הרוחני-תרבותי, המרחב האקולוגי-סביבתי ומישור היצירה הקהילתית, וזאת, דרך תהליך צמיחה והתחדשות ביוגרפית מתמדת, שאותו עוברים בני אדם המבקשים להגשים את ייעודם ולממש את שליחותם הייחודית במרחב פורה זה.

כאשר הוויית החיים החברתית נוצרת מתוך עשייה קהילתית עשירה ומגוונת, מתהווה קרקע פורייה לעיצוב מרחב הפעילות הפוליטי באופן שמשרת את התפתחותם האינדיבידואלית של בני האדם, ומאפשר לחוות את היצירה הקהילתית כאמנות חברתית, החיונית כל כך בזמננו.

9. תודעת אימון ותרגול בדרך להיות אדם בקהילה, בהשראת 'תודעת יצירת תרבות ישראלית'.

אחד המאפיינים המהותיים של היצירה האמנותית בכל התחומים, היא יצירתן ועיצובן של צורות מתאימות, במרחבים השונים והרלבנטיים, המאפשרות לתכנים רוחניים-אידיאיים לבוא לידי ביטוי, להתגשם ולהתממש דרך אותן צורות, וכך, "לפעול ולדבר ישירות" אל בני האדם, ובעיקר אל ליבם.

כשמדובר באמנות החברתית-פוליטית, הרי מדובר בנשגבה שבאמנויות, היות וכאן הופכים החיים עצמם, על מכלול הווייתם, תכניהם וצורותיהם, ל'חומר ביד היוצרים'.

לאור הנאמר כאן, מתבהרת ומתבררת חיוניות הצעידה בנתיב האימון והתרגול לכל מי שמבקש לצעוד בדרך 'להיות אדם בקהילה', בדרך היצירה האמנותית החברתית. על האמנים החברתיים להתאמן ולתרגל, ביחד ולחוד, ובמובנים רבים, גם לעצב במשותף את נתיב ההתאמנות, כדי שמעורבותם בתכנים ובצורות של דרך האימון והתרגול תהיה מירבית.

בהשראת החזון הישראלי, מובא כאן מארג אידיאלים וערכים במגוון מרחבי פעילות, שהגשמתם ולו באופן חלקי, מחייבת צעידה בדרך האימון והתרגול.

אידיאל האמונה, יראת הכבוד והפליאה

לצד מילות החזון הישראלי מובאות המילים מתוך שירו של שאול טשרניחובסקי: אני מאמין, המוכר גם בשם שחקי, שחקי : "כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז".

ואכן, כוח האמונה הוא יסוד מרכזי ומהותי ביצירת התרבות האנושית לאורך ההיסטוריה. מקור עוצמה רוחנית זו הוא מעיין החיים להתחדשות המתמדת של יצירה מופלאה זו, ובכל דור ודור עלינו לגלות ולעורר מחדש בתוכנו את "מעיינות האמונה", ובכוח חיוניותה והשראתה, להביא להתחדשות היצירה הקהילתית-תרבותית.

בנוסף לכוח האמונה, על האדם לעורר ולטפח בליבו יראת כבוד ורגש פליאה כלפי בני האדם, הוויית העולם הרוחני וישות הטבע. טיפוח רגשות אלו יאפשר לו, ברגעי חסד ובזמנים שבהם נושאת פעילותו האנושית היזומה פרי, לראות אכן בבני אדם בסביבתו עולם ומלואו, יצירה ייחודית.

כוח האמונה, הלך נפש של פליאה ויראת כבוד, אינם תמיד נגישים לנו ועלינו לטפחם בסבלנות ובהתמדה כדי ליצור בנפשנו קרקע פורייה, בה יעמיקו שורש, ושמתוכה תצמח, תפרח ותישא פירות הוויית חיינו האנושית.

אידיאל האנושיות הייחודית – האידיאל הביוגרפי

כל אדם הוא יצירה ייחודית. כאשר נולד האדם ומצטרף אל משפחתו למסע ביוגרפי-קהילתי, הוא מביא עימו עולם ומלואו, זרע מופלא המעורר פליאה ויראת כבוד עמוקה. הבית המשפחתי-קהילתי שבו גדל ומתפתח האדם הוא הקרקע, האדמה שבתוכה נזרע הזרע האנושי הייחודי שמבקש לצמוח, להתפתח ולהגשים את האמיתי, היפה והטוב שבישותו. נתיב קורות החיים של האדם משתקף ובא לידי ביטוי מרבי בהוויה הקהילתית וכך, מעצים תהליך הגשמת הייעוד האנושי הייחודי את המרקם החברתי ומעשיר אותו.

כמו בביצוע יצירה תזמורתית, בה מנגנים חברי התזמורת יחדיו נושאים מוזיקליים שונים במגוון רחב של כלי נגינה המעשיר את ביצוע היצירה ומעניק לה את ייחודה, כך עשויים בני האדם להעצים את חיי הקהילה שבה הם חיים ויוצרים מתוך עצם הגשמת ייעודם, מימוש שליחותם הייחודית.

האידיאל המשפחתי

התבוננות במרחב היצירה המשפחתי על מגוון התחומים העשיר שבו, מאפשרת לראות את גודל האתגר העומד בפני כל אדם המבקש להיות שותף ביצירה זו ואת האיכויות האנושיות והקהילתיות שהוא עשוי לטפח ולפתח במרחב ייחודי זה.

התהליך החינוכי-ביוגרפי שעוברים הילדים והוריהם מעצב את הווית החיים המשפחתית. אירועים משפחתיים, חגים ומועדים מטביעים את חותמם ונהיים למרכיב מהותי ומרכזי ביצירה הקהילתית. אין פלא שמרחב היצירה המשפחתית עובר משבר עמוק בתקופתנו. מרחב זה מייצג אולי באופן החריף ביותר את הקוטביות שבין הרצון להגשמה עצמית והצורך להיות שותף פעיל ביצירה המשפחתית והקהילתית. מרחב היצירה המשפחתית יוצר קרקע פורייה ומעיין חיים להתחדשות חברתית ותרבותית במגוון הרחב והעשיר של תחומי הפעילות.

האידיאל החינוכי-קהילתי

התהליך החינוכי יוצר קרקע פורייה שמתוכה עשויים לצמוח ולהתפתח הכישורים האינדיבידואליים-קהילתיים של הילדים, ההורים והסביבה האנושית שבה הם חיים. ואכן, דרך אמנות החינוך היא נתיב להתפתחות אישית וחברתית. מתוך העשייה המשותפת, המפגשים והשיחות צומחת ומלבלבת הווית חיים קהילתית.

יצירה חינוכית המתהווה במרחב קהילתי בו פועלים האנשים מתוך כוונה ורצון להגשים את חזון שיח ישראלי, תעניק תנופה של ממש לחיי החברה והתרבות בישוב שבו היא מתקיימת. הורי הילדים, המורים, המחנכים וציבור רחב של אנשים התומך ביצירה זו הינו החברה האזרחית במיטבה וכאשר אנו, האזרחים, שותפים בהגשמת אידיאלים חברתיים, בעשייה חינוכית היוצרת את הווית החיים הקהילתית בישוב שבו אנו גרים, אזי מתרחשת הלכה למעשה התחדשות חברתית. אכן, התהליך החינוכי שיוצר את הווית החיים הקהילתית, מכשיר קרקע פורייה לצמיחתה ולהתפתחותה של חברה אזרחית שעשויה לעצב ולהוביל את החיים הפוליטיים בדרך אנושית.

האידיאל החברתי-פוליטי

התהליך החינוכי היוצר את הווית החיים הקהילתית, מכשיר קרקע פורייה לצמיחתה והתפתחותה של החברה האזרחית. לאור עובדה זו, ניתן לראות עד כמה חשוב להרחיב ולהעמיק את לימודי מקצוע האזרחות בהשראת החזון האנושי ובעיקר, את ההתנסות האזרחית במרחב החינוכי ובחיי הקהילה.

החיים החברתיים אמורים להיווצר ולהתעצב מתוך פעילות דינמית בה שותפים שלושה מרחבי פעילות עיקריים המפרים זה את זה:

הספירה הרוחנית-תרבותית

המישור החברתי-פוליטי, גוף החובות והזכויות

תחום החיים הכלכליים

בעידן המודרני לא מתאפשרת זיקה בריאה בין מרחבי פעילות אלו שצריכים להיות אוטונומיים על מנת לקיים קשר הדדי שיפרה ויעצים את פעילותו של האורגניזם החברתי. כתוצאה מכך נוצרו מדינות אחדותיות אשר בהן נהרסת החלוקה של האורגניזם החברתי, עובדה המקשה על תהליך התחדשות חיי החברה והתרבות.

זיקה דינמית בין מרחבי פעילות אלו, תאפשר מפגש פורה עם מגוון רחב של צרכים אנושיים ושאלות קיומיות. בהשראתו של מפגש פורה זה תימצאנה תשובות מעשיות ועדכניות לאותם צרכים אנושיים, לשאלות חיים בוערות הממתינות "בקוצר רוח" להתייחסות ראויה.

10. תודעת יצירה החדורה בתכני הנחות יסוד, התומכות ומעניקות משנה תוקף למהלך הגשמת חזון שיח ישראלי.

המושג 'הנחת יסוד' ('אקסיומה'), מקורו במרחב היצירה המדעי. לדוגמה, הנחת היסוד ש'דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד'. מושג זה מוכר גם, בין השאר, במרחב היצירה הפילוסופי, שבהשראתו נוצרים ומתעצבים התכנים והמבנים הפוליטיים. תחום זה מוכר בשם 'פילוסופיה מדינית-פוליטית', שבפועל מתקיים כיום תחת הכותרת 'מדע המדינה'.

עצם הגדרתו של תחום לימוד בשם 'מדע המדינה', מצביעה לפחות על השאיפה, לבסס את היצירה התרבותית, החברתית-פוליטית על חוקיות פילוסופית-מדעית, בדומה לאופן שבו מבוססים לימודי המוזיקה כדוגמה, על חוקי התיאוריה המוזיקלית, חוקי ההרמוניה, המקצב, המפעם ועוד. ואכן, תחום הלימוד המוכר בשם 'מדע המדינה' רומז על כך, שבתוך ה'תוהו ובוהו המדיני-פוליטי', מסתתרים חוקים והנחות יסוד, שהפנמתם והשימוש המעשי בהם עשוי להביא לשינוי עמוק בהתייחסות למרחב יצירה חיוני זה.

עתה, מובאות כאן הנחות יסוד באשר לזיקה שמן הראוי ליצור ולקיים בין היחיד לבין החברה והסביבה שבה הוא חי, לקשר בין המדינה לאזרחיה, וכן, הנחות יסוד המתייחסות למארג הרעיוני-ערכי שיוצר את תוכן חזון שיח ישראלי וצורותיו.

הנחות יסוד באשר לזיקה שמן הראוי לקיים בין היחיד לבין החברה והסביבה שבה הוא חי.

א. במעמקי ליבו של כל אדם מפעמת כמיהה להשתלב ולהיות שותף ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידיאל האנושי-קהילתי 'ואהבת לרעך כמוך'.

ב. בדומה לאדם המבקש להגשים את ייעודו במרחב יצירה קהילתי, כך אמורה לשאוף כל קבוצת אנשים המתאגדת למען הגשמת מטרה ראוייה, ליצור חזון, שמימושו יאפשר לחבריה להגשים את שליחותם הייחודית.

ג. חזון שבהשראתו מתבהרת השליחות האישית והקהילתית של האזרחים המבקשים להגשימו, מעניק תמיכה חיונית ותנופה לתהליך התחדשות היצירה החברתית והתרבותית בישראל.

ד. הגשמה מרבית של הוויית חזון שיח ישראלי תתאפשר, כאשר תיווצר הלימה בין חזונם של תנועות וחברות, יוזמות, קהילות וארגונים, לבין חזונם האישי של האזרחים הפועלים במיזמים אלו.

ה. המודעות העצמית המתעצמת בתקופתנו, הינה גורם משמעותי בחיינו, המשפיע על דרך חשיבתנו, על תוכן עולמנו הרגשי ועל אופיים של מעשינו. כאשר אנו חברים בקבוצה הפועלת לאורו של חזון ישראלי, מתוך כוונה להגשימו, לממשו, כקבוצה וכיחידים, יכולים אנו לרתום את רגש האחריות המתעורר בנו מתוך מודעות עצמית, ולהעניק את המיטב מעצמנו לבני האדם שאיתם אנו יוצרים ולסביבה בה אנו חיים.

ו. הסביבה החברתית בה חי ויוצר האדם, משפיעה באופן עמוק על תפיסת עולמו, גישתו לחיים ואופן פעילותו בעולם. נתיב חיינו מתפתח מתוך זיקה, הדדיות ויחסי גומלין עם הסביבה בה אנו חיים ופועלים. על מנת לאפשר את התפתחותו של האדם מתוך זיקה מהותית וחיה לסביבתו, עלינו לטפח איכות חיים וסביבה שתהיה קשובה לצרכיו ורצונותיו.

ז. חברה אנושית חפצת חיים לא תאפשר יצירת פערים תרבותיים וכלכליים גדולים בין אזרחים וקבוצות אוכלוסיה. היא תגדיר את רמת החיים ההכרחית לחיים בכבוד, ותבטיח שאזרחיה אכן ייזכו לחיות בכבוד ולא ירדו מתחת לרמת חיים בסיסית זאת.

ח. במאה השנים האחרונות התפתח והתייעל באופן משמעותי כושר הייצור ברחבי העולם. אם נלמד לטפח ולסגל לעצמנו מידה של צניעות, חסכנות, והתחשבות בכל הקשור לתרבות הצריכה, נוכל לספק את הצרכים הבסיסיים הדרושים לקיום אנושי בכבוד לכל האזרחים ללא יוצא מן הכלל, ולהקדיש יותר זמן ומשאבים אנושיים ליצירה והתפתחות אישית וחברתית.

ט. אנו חיים בחברה גלובאלית בה מתקיים מגוון רחב של קשרים בין אנשים, תרבויות, מדינות וכלכלות. המשמעות המעשית של עובדת היותנו אזרחים בחברה גלובאלית היא, שלכל אחת מפעולותינו יש השפעה על הסביבה הקרובה והרחוקה. על כן, עלינו לעשות מאמץ ולפעול מתוך מודעות זאת, להרחיבה ולהעמיקה.

י. אנשים וארגונים רבים פועלים במרץ למען קידום חיי החברה וממקמים את התרומה לקהילה במקום גבוה בסולם הערכים שלהם. ואולם, הרוב המכריע של אותם אנשים וארגונים פועל 'לבד' ולא כמארג חברתי התומך ומסייע לחבריה. קשר בין ארגונים וקהילות יעצים ויעניק תנופה לפעילות הקהילתית והחברתית הקיימת, יחזק את התמיכה והערבות ההדדית בין האזרחים ויפתח אפשרויות והזדמנויות חדשות להשתלבותם של אנשים וארגונים נוספים בתהליך התחדשות היצירה התרבותית, הפוליטית והלאומית בישראל.

הנחות יסוד באשר ליחסים שיש ליצור בין המדינה לאזרחיה.

א. תפקידה של המדינה וייעודו של המבנה השלטוני הם יצירת תנאים הדרושים להתפתחותם של האזרחים, על מנת שיוכלו להגשים ולממש את ייעודם הייחודי ושליחותם הקהילתית.

ב. מדינת ישראל יוסדה וקמה כמדינה דמוקרטית ייצוגית, האמורה להתנהל על בסיס ליבת חזונה הרעיוני והערכי שנוצר ועוצב עם ייסודה והוצג במגילת העצמאות.

ג. כדי לקיים מבנה שלטוני דמוקרטי, המושתת על יסודות החירות, הצדק החברתי ואידיאל השלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, ועל מנת להבטיח שוויון זכויות חברתי גמור לכל אזרחי המדינה, ללא הבדלי דת, גזע ומין, יש ליצור ולעצב בהקדם האפשרי חוקה למדינת ישראל. החוקה תבטא ותשקף את הליבה הרעיונית והערכית של חזון מגילת העצמאות, ותאפשר התנהלות שלטונית דמוקרטית, תוך הפרדת רשויות, הגבלת הכוח השלטוני וקיום בפועל של זכויות אדם, אזרח וסביבה, המבטיחות קיום בכבוד לכל אזרח ויכולת השפעה והכרעה על בסיס ערכי החירות והשוויון.

ד. האזרחים הם אלו הנושאים באחריות לחייהם ויצירתם החברתית היא תכלית קיומה ומקור עוצמתה הרוחנית והתרבותית, הפוליטית, הביטחונית והכלכלית של המדינה. תפקידם של מוסדות המדינה הוא לשרת את התפתחותם ויצירתם הקהילתית של אזרחיה.

ה. שליחותם של נבחרי הציבור היא לסייע במימוש היעדים שנקבעו על ידי ציבור האזרחים, ובהגשמת שליחות זאת, לראות גם את מימוש ייעודם האישי.

ו. חיי הכלכלה נועדו לשרת את התפתחותם של האזרחים ולהבטיח את ביטחונם החברתי. לא ניתן יהיה לקיים חופש יצירה אישי וקהילתי ללא בטחון כלכלי-חברתי לאזרחים ולכן, על המדינה, בסיוע החברה האזרחית והמגזר העיסקי, ליצור שוק עבודה דינמי ומתקדם שיאפשר השתלבות מירבית של אזרחים במעגלי העבודה.

ז. תרומה מהותית ומשמעותית להתפתחותם של האזרחים, לחיי החברה והתרבות מעניקים המחקר המדעי והפעילות האמנותית ברוח החזון הישראלי על מכלול היבטיו ומאפייניו. על מוסדות המדינה לתמוך במדענים ואמנים, במחקר המדעי, ביצירה האמנותית ובחיי התרבות והרוח, שיעניקו השראה, מעוף ותנופה לתהליך הגשמת חזון שיח ישראלי.

ח. אידיאל החופש ורגש האחריות שלובים זה בזה. על המדינה ליצור תנאים שיבטיחו חופש לאזרחיה, ובעיקר למיעוטים החיים בה. על היחיד לשאוף לטיפוח מיומנויות חיים שיאפשרו לו להיות יוזם, יצירתי ואחראי במסגרת חייו האישיים ובפעילותו הציבורית. על המדינה לסייע לאזרחיה לטפח את כישוריהם האישיים ויכולתם להיות יצרניים, כדי שיוכלו להעניק את פירות יצירתם לאזרחי הקהילה שבה הם חיים ומשולבים ובכל מקום אחר. אם תיטול המדינה מן היחיד ומהמיעוטים את החופש ותקשה על אזרחיה לטפח אחריות אישית וחברתית, אזי יוביל ה"חופש המדומה" להפקרות, ושליטת המדינה, לרודנות.

ט. כדי לאפשר את התחדשותה של היצירה התרבותית והפוליטית, על האזרחים להיות פעילים ביוזמות תרבותיות וחברתיות, מעורבים בעשייה פוליטית הנובעת מרוח חזון שיח ישראלי ומתקיימת בהשראתו. הרחבת פעילות היוזמות במסגרת החברה האזרחית, תשפיע לטובה על כל תחומי החיים ותביא, "הלכה למעשה" להתחדשות היצירה התרבותית והפוליטית בישראל.

י. על מנת ליצור ולקיים אורח חיים דמוקרטי, יש להכשיר תשתית חינוכית רצינית עבור כלל האוכלוסייה, בכל הגילאים. תשתית חינוכית זו תאפשר לאזרחי מדינת ישראל ללמוד ולטפח כישורי חיים חברתיים והעמקת ההתנסות והמעורבות בעיצוב החיים הקהילתיים והפוליטיים.

הנחות יסוד בזיקה למארג הרעיוני והערכי של החזון הישראלי

המסע שאליו אנו יוצאים, מתבסס על כמה הנחות יסוד המהדהדות אל תוך חיינו, מקיימות זיקה הדדית עם המרקם הרעיוני והערכי של חזון שיח ישראלי, שלאורו אנו פועלים, ומעניקות לנו אמות מידה לפעילותנו. אם האידיאלים הם צמרות העץ או גג הבניין, הרי הנחות היסוד הן היסודות שעליהם נבנה בניין החיים, השורשים המזינים את עץ החיים שלנו.

א. האדם חי ופועל בשלושה עולמות השלובים ומזינים זה את זה – חושי, נפשי ורוחי.

ב. החברה האנושית חיה ופועלת בשלושה מרחבי יצירה: כלכלי, חברתי-פוליטי ורוחני-תרבותי. חוסר באיזון או הרמוניה כמו גם חולשה באחד או יותר ממרחבים אלו, יוצר קשיים, משברים וסכנות לחברה כולה.

ג. עם ישראל מילא תפקיד מכריע לאורך ההיסטוריה בהתפתחות התרבות האנושית, הן בתקופות שבהן ישב בארץ ישראל, והן כאשר היה בגלות.

ד. עם ישראל הוא ייחודי, וטמון בחובו פוטנציאל, העשוי להביאו להיות חברת מופת, מקור אור והשראה לחברות ולאומות אחרות.

ה. היצירה הישראלית היא אתגר רוחני ותרבותי, הנובע מהחיבור והזיקה שבין תרבות עם ישראל לתרבויות העולם. הפילוסוף היהודי הגדול ליאו שטראוס הגדיר חיבור וזיקה זאת כמתח היצירתי המתקיים תמיד בין ירושלים ואתונה. הפרייה הדדית בין תרבויות אלו יכולה לבוא לידי ביטוי אופטימלי בישראל, ביצירה הישראלית.

ו. בחברה הישראלית אצורים כוחות רבי עצמה, העשויים לקדמה, או, חלילה, עלולים להורסה, וזאת, בהתאם לחזון המניע את אזרחיה.

ז. מדינת ישראל נמצאת תמיד בסכנה קיומית, וחולשה בכל אחד ממרחבי הפעילות שהוזכרו בפרק זה, עלולה לגרום לסכנה זאת להתממש.

ח. בני אדם שונים זה מזה, ואי השוויון הוא, בשל כך, טבעי. ואולם, אי שוויון קיצוני, הוא הרסני לחברה.

ט. יצירת תרבות של הסכמות, מתוך כיבוד השונה והאחר היא הכרחית לבנייתה של החברה הישראלית. קבלת החלטות בקונצנזוס היא עיקרון חשוב בחברת מופת (למעט במצבי חרום).

י. תרבות שיח יוצרת מרחב יצירה חברתי, פוליטי ותרבותי יציב ופורה.

11. תודעת יצירת תרבות קהילתית

המילים הפותחות את מסמך הייסוד של יוזמת שיח ישראלי, היוצרות ומעצבות את החזון והדרך להגשמתו, מבטאות ומשקפות תודעת יצירת תרבות קהילתית. צעידה בדרך 'להיות אדם בקהילה', שהיא דרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית, מתוך ובהשראת 'תודעת יצירת תרבות ישראלית', מעניקה תמיכה ויוצרת תנופה למהלך התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל. מובאים כאן עתה קטעים מתוך מסמך הייסוד של יוזמת שיח ישראלי, המבטא ומשקף כאמור כמה ממאפייני יצירת התרבות הקהילתית.

פתיחה

יוזמת "שיח ישראלי" מתהווה ומתגבשת מתוך צורך חיוני להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל. צורך ממשי זה מתעורר ועולה מתוך חיי היומיום ומבקש התייחסות רצינית ומעשית.

כל אדם שהתנסה בכך, מכיר היטב חוויית התלהבות המתעוררת לחיים, כאשר נוצר שיח מלב אל לב, בעת שמאזינים בני אדם זה לזה מתוך פתיחות ובסבלנות. מפגש ברוח זו עשוי לעורר בנו שמחת חיים ותקווה, שיחדיו נצליח ליצור מפנה של ממש באופיו של השיח התרבותי בישראל. מילות השיר: "אני ואתה נשנה את העולם" מבטאות את אותה תקווה, את האמונה ביכולתנו לקיים חברה אנושית המכבדת את אזרחיה ותומכת בהם.

מתוך כוונה ורצון למצוא מענה רציני ומעשי לצורך בהתחדשות היצירה הקהילתית, בהתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל, יוצרים אנו ומעצבים יחדיו 'תודעת יצירת תרבות ישראלית', הכוללת חזון ישראלי ודרך להגשמתו – דרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

מהלך הגשמת החזון, מעניק תמיכה ותנופה לצמיחתה והתפתחותה של הוויית חיים ישראלית, החדורה ברוח החירות, הצדק החברתי והאחווה הכלכלית, באידיאלים וערכים הבאים לידי ביטוי בחזון נביאי ישראל, בחזון הציוני ובחזון מגילת העצמאות.

חזון ישראלי

"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז" – ש. טשרניחובסקי

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

בחזוננו, רואים אנו חברה ישראלית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה ביטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

שליחותנו, הנובעת מהוויית החזון, היא טיפוח איכות חיים וסביבה בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מממשים את האמיתי, היפה והטוב בחייהם ובפועלם בעולם.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

"סור מרע, עשה טוב,

בקש שלום ורדפהו…

תהילים ל"ד

הוויית החזון

החזון הישראלי יוצר עמוד שידרה רעיוני וערכי, מצפן חברתי וקרקע פורייה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל. הוא נוצר ועוצב מתוך תובנה, שאנו האזרחים נושאים באחריות לגורל חיינו וליצירת המרחב הקהילתי, התרבותי, הפוליטי והלאומי שבו אנו חיים. אופייה של הדרך להגשמת החזון, מאפשר לכל אדם לצעוד בה ולהיות שותף במימושו, איש איש על פי דרכו, בהתאם לאופיו, רצונו ונסיבות חייו. מימוש הרצון להיות שותף ומעורב במהלך הגשמת החזון על ידי יותר ויותר אזרחים, עשויי ליצור תנופה של ממש בתהליך התחדשות היצירה הקהילתית והתרבותית, להביא לחיזוקה והעמקתה של האחווה האנושית בישראל.

12. תודעת יצירת תרבות אזרחית, פוליטית ולאומית

בימים אלו מציינים אנו מלאת שבע שנים למחאה החברתית של קיץ 2011. בפתח מאמרו לעיתון הארץ, שהתפרסם לאחרונה תחת הכותרת: עכשיו זה זמן הישראליות, כותב יאיר אסולין: "עכשיו, על רקע העיר בית שאן, בחום החורפי הזה, אחרי שיטוט, אחרי דיבור עם אנשים, אחרי שקיעה פנימית אל תוך המרחב המתעתע, זה שמצד אחד כאילו אבוד ומצד שני מבעבע בתוך עצמו, בתוך עולם המושגים שלו, עכשיו, למרות הכל וכו', הגיע זמן הישראליות. זמן המחשבה המשותפת, זמן ההסתכלות מתוך המקום, השפה, החוויות הקיומיות הבסיסיות ביותר, הריחות, הטעמים, מתוך הבנת הגורל המשותף, מתוך ההבנה שהגשם, כשיורד, יורד על כולנו. כך גם טילים".

מאמרו של יאיר אסולין, שבו הוא מתאר ומבטא בפשטות ובבהירות, דבר המתרחש "הרחק מעיני המצלמות", אך הינו ממשי ומוחשי, מעורר שמחה, השראה ותקווה. "הדברים החשובים באמת, סמויים מן העין", לימדו אותנו סנט אקזופרי והנסיך הקטן.

המחאה החברתית בקיץ 2011, הביאה לידי ביטוי עוצמה אנושית איכותית ועזה, רוחנית ותרבותית, מוסרית, חברתית וייחודית, שמאפיינת היטב את שורשי היצירה התרבותית הישראלית בעת החדשה. ובאותו זמן ממש, היא, המחאה, הסתירה בעוצמתה התרחשות משמעותית ורלוונטית כל כך לימים אלו. מחאה איננה יצירה, אך היא מצביעה על רצון לשינוי, היא עשוייה ליצור מרחב חי ופורה להתחדשות.

מחאת ההמונים הסתירה, ובמובנים אחרים הגנה על מרחב "סמוי מן העין", בו מתקיימים מפגש ומעשה אנושיים בלתי אמצעיים, שמאפשרים את לידתה של 'תודעת יצירת התרבות הישראלית' אל תוך זרם החיים הישראלי השוטף והקוצף, בו היא, הישראליות, משתקפת ובאה לידי ביטוי מעל, מתחת ומעבר לפני השטחיות והרדידות שמאפיינות את צילה האפל והמתעתע. עכשיו הוא זמן הישראליות, ובמהלך השנים האחרונות לומדים אנו יחדיו, מתוך הקשבה פעילה ופעילות קשובה, לעבור ממחאה ליצירה, מביקורת שאינה בונה ומהרגשת ייאוש, להתחדשות. מובאים כאן אם כן, כמה ממאפייני התחדשות יצירת התרבות האזרחית, הפוליטית והלאומית בישראל.

התחדשות תרבותית

חוק הלאום, חוק המרכולים, חוק הגיוס, פרשיות השחיתות – אלו ועוד נושאים ו"סימנים", מצביעים על צורך בהתחדשות תרבותית בישראל. ובעיקר, על צורך בהובלת סדר יום תרבותי, פוליטי וכלכלי ברשויות המקומיות, במרחב היצירה המוניציפלי, על ידי אזרחים הפעילים ביוזמות אזרחיות.

מרחב ההתחנכות בגיל התיכון הוא, במובנים רבים, "נקודת מפגש" בין התהליך החינוכי ליצירה הקהילתית שבה משתלבים ונהיים מעורבים אט אט הנערות והנערים הצעירים. בדומה לכך, בהקשר אחר כמובן, ניתן לומר שהישות המוניציפלית, הרשות המקומית נמצאת ב"נקודת המפגש" בין האזרחים למדינה. אפשר להביא להתחדשות מהותית וממשית של היצירה האזרחית התרבותית במרחב המקומי-מוניציפלי, כאשר אנו עצמנו נמצאים בתהליך התחדשות מתמיד במגוון מרחבי היצירה בהם אנו מעורבים ופעילים. חיוני עד מאד ליצור ביחד התחדשות תרבותית אזרחית זו, איש איש בדרכו הייחודית, מתוך צמיחה והתפתחות אישית, אינדיבידואלית. החיים 'כופים' עלינו יותר ויותר, מ"בפנים ומבחוץ" להתעורר ולטפח תודעת עצמיות המשלבת בין התחדשות עצמית, להתחדשות היצירה התרבותית האזרחית.

התחדשות פוליטית

שינוי יסודי בתפיסת תפקידה של המדינה בחיי הפרט והאזרחים הוא חיוני ובמובנים רבים הכרחי, כדי להביא להתחדשות פוליטית משמעותית ויסודית. לשינוי זה בתפקידה של המדינה עשוייה לסייע ההתייחסות למדינת ישראל כמדינת כל שכונותיה וקהילותייה. לאורה של היצירה האזרחית התרבותית, החברתית, הכלכלית והאקולוגית בשכונות, בקהילות ובמרחב המקומי-מוניציפאלי, מתבהר אט אט תפקידם של הגורמים הציבוריים והפוליטיים ברשויות, במחוזות ובשלטון המרכזי – סיוע ותמיכה חיונית עד מאד בפעילות אזרחית זאת.

אזי מתברר מרחב היצירה התרבותי, הפוליטי והכלכלי השמור לנבחרי הציבור במרחב המקומי, המחוזי והארצי-לאומי. התובנה העיקרית מתוך המחאה החברתית בקיץ 2011 לא היתה אמורה להיות בקשת עוד ועוד תקציבים לנושאים חשובים מן המדינה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהמלצות ועדות טרכטנברג וספיבק-יונה. התובנה העיקרית היא שאנו, האזרחים נושאים באחריות לגורלנו ולגורל המרחב התרבותי, החברתי, הכלכלי והאקולוגי שבו אנו חיים, וקודם כל – במרחב המשפחתי והחינוכי, בשכונות, בקהילות ובמרחב המקומי-מוניציפאלי, ושעל הגורמים הפוליטיים והכלכליים לסייע לנו, בהגשמת חזון אזרחי ישראלי שאותו עיצבנו אנו, האזרחים.

ודאי שבמקביל יש להמשיך לפעול כדי למנוע עוולות המתרחשות בכל תחומי החיים ברמה הארצית, ובמידת האפשר – לתרום להתחדשות גם במרחב הלאומי. אך תהליך התחדשות, התמרה עמוק ויסודי מתרחש "מלמטה למעלה", הן התמרה ביוגרפית-אינדיבידואלית והן קהילתית, במובן העמוק והרחב של המושג 'קהילה'.

התחדשות לאומית

נושא חוק הלאום ובמובנים רבים גם חוק המרכולים, העלו לסדר היום הציבורי, למרחב השיח הישראלי את שאלת אופייה של הזהות הלאומית על מגוון מרכיביה והיבטייה. אין זה המקום להעמיק בהיבטים הרעיוניים (אידיאיים) של שאלת הלאום – דת ולאומיות בהיסטוריה של עם ישראל, מאפייני התנועה הלאומית הציונית, נושאי דת ומדינה ועוד.

מהי אם כך המשמעות המעשית של התחדשות לאומית? ניתן לומר שבמובנים רבים, מגיעה כאן ההתחדשות התרבותית והפוליטית לשיאה הרוחני, והוא: עיצובו של מרחב היצירה הלאומי במבנה קהילתי – 'קהילה של קהילות'. במרחב זה, באים לידי ביטוי ומשתקפים היצירה המוסרית והערכית, הצבעוניות והמקוריות, המגוון העשיר והייחודי – מכלול מרכיבי היצירה של כלל קהילות ישראל.

משמעותה המעשית והעיקרית של ההתחדשות התרבותית היא התחדשות היצירה הקהילתית על המגוון הרחב והעשיר של קהילות ישראל, מתוך פעילות אזרחית יזומה ומודעת יותר. התחדשות פוליטית מתחילה כבר עתה ברשויות מקומיות, מתוך ובהשראת היצירה הקהילתית והאזרחית, וכאשר היא תתעצם, במהלך השנים הקרובות, היא תביא להתחדשות פוליטית בישראל. התחדשות לאומית היא בעצם, מבחינות רבות פרי ההתחדשות התרבותית והפוליטית.

ביטוייה המעשי של ההתחדשות הלאומית הוא בכך, שמוסדות השלטון המרכזי, כולל בית הנשיא וגופים נוספים, משרתים ותומכים ביצירה הקהילתית והאזרחית וכך, תורמים ליצירת מרחב תרבותי, פוליטי, כלכלי ואקולוגי בר קיימא, שבו ודרכו יתגשמו באופן מירבי, פורה ומרפא, רוח האומה ונפש הלאום הישראלית.

התחדשות היצירה התרבותית, הפוליטית והלאומית מתחוללת בתוך מעגלי החיים, בלב השיח, המפגש והמעשה האנושי, בליבת היצירה הקהילתית. מתוך תהליכי יצירה קהילתית, מתעצמת ומתפתחת חברה אזרחית היוזמת ומובילה שינוי עמוק באופיים של החיים התרבותיים, הפוליטיים והלאומיים. עוד ועוד קהילות ייחודיות, יוצרות וצומחות הופכות למציאות חייה המעוררת השראה והתלהבות בקרב יותר ויותר אזרחים, הרוצים להיות שותפים בתהליך התחדשות היצירה הישראלית בזמננו.

13. תודעת הגשמת חזון כדרך חיים, בתהליך 'כיוון והתכוונות', בין החזון למציאות, בין המציאות לחזון.

תודעה חזונית, הנובעת ומקבלת את השראתה מחזון נביאי ישראל, חזון מדינת היהודים הציוני וחזון מגילת העצמאות יוצרת את מרחב היצירה השני מתוך שלושה עשר מרחבי יצירה שיחדיו יוצרים 'תודעת יצירת תרבות ישראלית'. אחד האתגרים הקשים והחיוניים העומדים בפנינו בתהליך הגשמת חזון שיח ישראלי, היא הכרה עמוקה ומושרשת היטב בתודעתנו, שמדובר כאן במסע להגשמת חזון, שהוא דרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית. ללא הפנמה עמוקה ויסודית זו כמרכיב מהותי ושורשי ב'תודעת יצירת התרבות הישראלית', נתקשה לחיות מתוך תודעת הגשמת חזון כדרך חיים, בהרגשה שאנו מצויים בתהליך 'כיוון והתכוונות' בין החזון למציאות, בין המציאות לחזון.

כדי להצליח אט אט לעשות זאת, עלינו לשלב בגישתנו הרוחנית, בהלך הנפש ובפעילות הגופנית שלנו, באמצעות אימון ותרגול כדרך חיים, בין הפרספקטיבה הרוחנית-רעיונית העמוקה והרחבה שמעוררת בנו התודעה החזונית, ובין האתגרים שבאים לקראתנו ועולים בתוכנו בחיי היומיום, מתוך מהלך חיינו, בתהליך יצירתו ועיצובו של נתיב חיינו.

אם נראה ונרגיש בצעידה בנתיב ה'כיוון וההתכוונות' בין החזון למציאות, בין המציאות לחזון את הביטוי היצירתי והייחודי שלנו, ובו זמנית נרגיש שיצירתנו הייחודית מתוך התודעה החזונית מתרחשת ונוצרת יחד עם חברינו בהשראת חזון אנושי-ישראלי משותף, אזי עשויים אנו לחוות את הזיקה האינטימית והרגשת ההמשכיות בין התודעה החזונית ששורשייה נטועים בחזון נביאי ישראל, הפרטיקולרי והאוניברסלי, ובין חזון שיח ישראלי, שנוצר ועוצב ברוח היצירה הישראלית בזמננו. מובא כאן קטע נוסף מתוך מסמך הייסוד של יוזמת שיח ישראלי, בהקשר לתודעת הגשמת החזון כדרך חיים.

מהות החזון ומאפייניו

חזון הוא תמונה חיה, מוחשית וממשית, שאותה אנו יוצרים, רואים בעיני רוחנו ומבקשים להגשימה במציאות חיינו. הדרך להגשמת החזון מתעצבת בהשראת אידיאלים וערכים, העשויים לעורר התלהבות ורצון להגשימם. בבואנו להגשים את החזון, עלינו להביא, בעזרת יכולת הדימוי היצירתי שלנו, לידי מפגש פורה בין המציאות, שאותה חווים אנו באמצעות חושינו וכושר השיפוט העומד לרשותנו, ובין הדימוי החי של החזון. וזאת, על ידי עיצובה של דרך להגשמתו.

דרך החיים בה צועדים אנו במהלך מימושו של החזון היא בעצם "נתיב כיוון והתכוונות", בין המציאות לחזון, בין החזון למציאות. יותר ויותר אנשים בזמננו רואים חשיבות רבה ביצירת חזון ועיצובה של דרך להגשמתו, על ידי האדם כפרט, או בידי קבוצת אנשים המבקשת להגשים ולממש חזון בתחומי החיים השונים. ואכן, יצירת חזון ועיצוב דרך מעשית להגשמתו, הינה מיומנות אנושית שהגיעה לרמה גבוהה במהלך העשורים האחרונים.

אחרית דבר

נחתום מסמך זה בשיר 'קדושת חולין'. שיר זה נכתב מתוך מהלך ייסודה של יוזמת שיח ישראלי, בהשראתו.

קדושת חולין

הפרטים המתקיימים במרחב, בזרימת חיי החולין,

נגאלים ומתאחדים במרחב תודעה אנושית אחדותית, אוהבת,

במהלך הגשמת אידיאלים וערכים,

"מן הכלל אל הפרט" במהלך התגשמות,

"מן הפרט אל הכלל" בתהליך התחדשות.

במפגש בין מהלך התגשמות חזון ישראלי,

לבין תהליך התחדשות המתרחש ונובע מתוכו, ממנו,

בהשתלבות הנוצרת בתוך זרם הוויית החיים הפועמת,

בין התחדשות להתגשמות, בליבם של בני האדם,

מתהווה ונוצרת קדושת חולין.

וקדושת חולין ישראלית זו נהיית נוכחת ומורגשת יותר ויותר,

בשיח ומפגש חי ופועם הנוצר בין אזרחי המקום, בין תושביו,

במרחב אנושי המתהווה במרווח שבין קהילות ישראליות מקוריות, ייחודיות,

וכאשר רוח האומה ונפש הלאום הישראלית,

מתגשמות אל תוך מהלך התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *