שפתה של האמנות – היזכרות ביום ההולדת של רודולף שטיינר

שפתה של האמנות

מאת: גלאדיס מאייר

היזכרות ביום ההולדת של רודולף שטיינר

(27 בפברואר, 1966)

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

אודות המחברת

גלאדיס מאייר היתה אמנית ורואה רוחית, שהמפגש עם רודולף שטיינר באנגליה שינה את כל חייה האישיים והמקצועיים (כציירת מקצועית). היא הגיעה ללמוד בדורנאך שבשוויץ כששטיינר היה עדיין חי, ולאחר מכן היתה מבין המייסדים של בית הספר ללימוד ציור אנתרופוסופי באנגליה. בספריה הרבים בנתה גלאדיס מאייר דרך של התפתחות רוחנית דרך עולם הצבעים. רגישותה המיוחדת הכשירה בה את היכולת לתת לתלמידיה את הכלים לעבודה הפנימית ולעבודה האמנותית. בעברית יצאו לאור מפרי עטה מספר ספרים:

צבעים ונפש האדם.    צבעים גישה חדשה לציור.    אמנות ביחס לחיים החברתיים.

היום, לפני 105 שנים, נולד ילד בכפר קטן באוסטריה, במרכז אירופה, שלימים יהיה אחד מהדמויות הבולטות והמרשימות ביותר של דורו. בעיני, כמי שהכירה את רודולף שטיינר בשלב מאוחר יותר של חייו, נראית לידת הילד הזה כאחד המאורעות הגדולים והחשובים ביותר במאה ה-19. ברור לי, שהצהרה כזאת נשמעת בוודאי דמיונית, אך אני גם משוכנעת שעם הזמן תוכח אמיתותה, ואם נהרהר בכך, נוכל כבר עתה להצדיק אותה בפה מלא.

בעיקרו של דבר, מדובר כאן בהתבוננות מעמיקה בצמיחה ובהתפתחות של האירועים במשך הזמן. אם תפשפש מעט במה שקרה במאות הקודמות, דהיינו המאות ה-18 וה-17, תראה שבערך באמצע כל אחת מהמאות האלה נולדה אישיות מפורסמת וראויה להיזכר שנועדה להותיר רישום עז על היבטים פנימיים וחיצוניים של התרבות בת זמנו, וגרמה למעשה לשינוי באורח החשיבה של הדור שלה.

אפשר להתרשם על נקלה, שאבי הפיזיקה, סר אייזיק ניוטון, אשר נולד ב-1640 שינה במידה רבה את ההיבטים החיצוניים של עולמנו. השפעתו של המתמטיקאי, אשר בהתבוננו על תפוח הנושר מן העץ לאדמה, גיבש את חוקי הכבידה, הובילה אחר כך לפיתוח תורת המכניקה אשר מקיפה כל היבט בחיינו ובסביבתנו, ומשפיעה אף על מחשבותינו ותפיסת עולמנו. למרות אמונתו הדתית האדוקה וענוותנותו האמיתית, כאשר הוא דימה את תגליותיו המדעיות למעשיו של ילד אשר אוסף חצץ וצדפים בחוף הים בהשוואה לים האפשרויות שיש עדיין לחקור, הוא יישם באומץ לב רב את חוקי הכבידה של כדור הארץ על עולמות עליונים ועל כוכבי הלכת הסובבים סביב השמש, ובכך הכפיף את העל-טבעי (טרנסצנדנטלי) לחוקי החומר. אנו יודעים כיום אל נכון, מה עשתה התגלית שלו לחשיבה המודרנית שלנו, ואכן למשך זמן רב לא היה מי שקרא תיגר על רעיונותיו. רק מקץ מאה שנים לאחר הסתלקותו של הוגה גדול ומקורי, משרישה הגותו שורש ומניבה פרי במורשת התרבותית הכללית. מאז יש כבר רבים המאתגרים את הפיסיקה של ניוטון, אך אנו נהנים מפירותיה אף ביתר שאת כיום, במיוחד בכל הקשור לחקר המכני של הירח וכוכבי הלכת הקרובים המתבצע על ידי האסטרונאוטים.

עשרים ושתיים שנים לאחר מותו של ניוטון, באמצע המאה ה-18, בא לעולם בר-הפלוגתא הגדול ביותר שלו בדמותו של גיתה, משורר, פילוסוף, דרמטורג, אמן ומדען. עד מהרה התברר לו שהגותו ורעיונותיו סותרים לחלוטין את אלה של ניוטון. בעוד שהתגלית של ניוטון, אשר ראה את התפוח נופל על האדמה, הובילה אותו למסקנה שמקור הכוח נמצא במרכז כדור הארץ, הרי שגיתה נותר פעור פה לנוכח קסמי הצמיחה של הצמחים, והגיע למסקנה הפוכה, שהכוחות פועלים מכיוון ההיקף של היקום. וכך איזנה הקלות את הכבידה, המשקל נוטרל על ידי חוסר משקל, חוק קוטבי הפוך שהאסטרונאוטים שלנו מתנסים בו למגינת לבם, כאשר הם צריכים לרתק את מזונם אליהם ואפילו את גופם שלא "יעוף" לכיוון תקרת החללית שבה הם שוהים.

המדע של גיתה העוסק ביקום האורגני החי החל רק עתה, מאה ושלושים שנה לאחר מותו, להכות שורש בחשיבה שלנו, אשר מיישמת את עקרון הצמיחה האורגנית על תכנון ערים, למשל בעבודתם של חסידיו של פטריק גדס, המשתייך לזרם של גיתה, וכן על מדעים כמו ביולוגיה וחקלאות, צבע ואופטיקה, שינויים בצורות חיים ותחומים מדעיים רבים נוספים המושפעים מתורתו. רבים נוטשים כיום את תפיסת הגרימה המכנית ועוברים לפרשנות חיה ותבונית יותר של סיבתיות.

המקום שבו התרחשה התנגשות ברורה בין הרעיונות של גיתה לבין רעיונותיו של ניוטון היה בנושא טיבו ומקורו של הצבע. [תיאורית הצבע של גיתה ע"פ מריה שינדלר, בהוצאת New Knowledge Books' לונדון]. ניוטון ניסה להסביר באמצעות המנסרה (פריזמה), את התפצלות האור, ואילו גיתה שהיה בעל מודעות פנימית לגבי המרכיב העל-חושי בצבע, הצביע על הקוטביות של האור והחושך בתור הגורם היוצר הקיים בתופעות טבעיות ובחוויה האנושית. בתחום הגבולי הזה בין עולמות הגוף והנפש, היה גיתה הראשון שהכיר באופי הנפשי של הצבע ובביטוי היצירתי שלו באמנות. אף על פי שתפיסתו של גיתה לגבי היקום האורגני טרם הבשילה בצורות חיצוניות עד לרמת הבשלות של התפיסות המכניות של ניוטון, העיקרון האורגני מתחיל להתגלות בארכיטקטורה ובתחומי אמנות רבים הנגזרים ממנה. הדמות השלישית שהופיעה בעולם ב-1861, אמצע המאה ה-19, היא רודולף שטיינר. כדי שניטיב להבין את העוצמה המהפכנית של בשורת החשיבה שהוא תרם לעולם, עלינו לדפדף מעט לאחור בתולדות הימים, לחשכת ימי החומרנות (מטריאליזם), ולתת את הדעת למצבו של ילד אשר מציג בצורה בהירה ביותר תפיסה חדשה של עולם על-חושי, בעודו משתעשע, כבנו של מנהל התחנה הכפרית, בתגלית החדשה של זמנו, המכונה, שנתפסה בסביבתו הטבעית בתור העולם האמיתי והממשי. עד מהרה הוא למד לדעת, שמוטב לו שלא ידבר עם איש על חוויותיו בעולמות העל-חושיים, שלא יזכיר את האיש המת ששוחח עמו, את היצורים האלמנטרים שראה בטבע סביבו – כל אלה היו עולמו האמיתי ואיש מלבדו לא יבין אותו. וכך היה הילד צריך תחילה ללמוד, כיצד לשתוק, אך השתיקה הפכה עד מהרה לבלתי נסבלת ואילצה אותו לחפש תמיד ובכל מקום דבר מה בלמידה החיצונית שיסייע לו לבנות גשר בין העולמות הפנימיים והחיצוניים שלו. הוא הגדיר זאת לעצמו כהתנסות בשני סוגי חלל; אחד בחוץ שאפשר למדוד אותו בעזרת כלים ומכשירים, ואחר כך נוסף עליו מין סוג של חלל-נפש/רוח, אשר נקלט פנימה בחשאי, בלתי ניתן למדידה, נייד ומשתנה על נקלה ושופע תמונות חיות. העולם הפנימי נראה לו חשוב יותר, כי התמונות הניידות פירשו ופענחו עבורו אירועים חיצוניים, אך איש מלבדו לא היה מסוגל לראות אותן. ניוטון היה צריך לרדת לחקר כוחות המעמקים; גיתה היה צריך להגיע לכוחות מחוללי-החיים של הגבהים. רודולף שטיינר היה צריך לחצות את הגבולות והמחסומים אשר מפרידים את הפנימי מהחיצוני, להקיש את סוד הלידה מהעולם הרוחני אל העולם הארצי, לעבור את סף המוות ולהיכנס למגע מודע עם הנפשות שמעבר לסף; ואז למצוא אמצעים שיעזרו לו לאחד את ידע העולמות הפנימיים שלו עם הידע החיצוני של המדע. כאשר הוא עסק בהגדרת הדברים לעצמו, הוא מילא גם משימה נוספת, דהיינו איחוד המדע והדת; הוא חתר לפלס לאלוהים מקום במדע, ולטבע בדת – כך הוא היה סבור יוכלו האנושות וכדור הארץ להפוך שוב למכלול שלם. יתכן שעוד רחוק היום עד שהגותו של רודולף שטיינר תהפוך לנחלת הכלל, ועם זאת, מאה שנה לאחר הולדתו רעיונותיו כבר רכשו השפעה ניכרת בכל אחד מהיבטי הלמידה, ובמיוחד אפשר לראות שהדבר נושא פרי בכל תחומי האמנות המכירים באלמנטים העל-חושיים ובהחייאת הידע של גלגול נשמות, אשר אבד לנצרות הגלויה רק במאה השישית לספירה. בשישים השנים הבאות כל הרעיונות האלה יצעדו צעד גדול קדימה; הקצב והעיתוי של הצעד הזה תלויים בנשים ובגברים של ימינו, במידת הערנות שלהם, במידת ההתמסרות שלהם למשימת הריפוי של העולם הסכיזופרני. זה לא יהיה קל.

לא קשה להבחין שעולמנו צועד לקראת אסון, ולא קשה להבין, שלעולם נטול תודעה רוחנית, ערכים רוחניים או מטרות מוסריות, צפוי גורל אחד בלבד, התפוררות. משימתו של רודולף שטיינר הייתה לאין ערוך גדולה יותר מהמשימות של שני קודמיו, ועל כן סביר להניח שיידרש לה פרק זמן ארוך יותר של הבשלה, ועם זאת, הזמן שעדיין עומד לרשותנו כדי להגשימה עלול להיות קצר מאוד. רודולף שטיינר יסד מדע רוח, אשר משנה בדרך מסויימת את כל המדעים של ימינו. המדע שלו מוסיף מימד חדש לזמן, לא זו בלבד שאנו מסוגלים לראות את הזמן שכבר חלף ונמצא מאחורינו, אנו גם יכולים באותה מידה לראות את הזמן הדוהר לעברנו מכיוון העתיד. זה מכניס מימד חדש לחיים, של טרם הלידה ושל אחרי המוות, וכך אנו זוכים בתורשה חדשה של חיים וכישרונות מן העבר, אשר מתחברת עם התורשה הגופנית והנפשית של ההורים. מדע הרוח מציג ערכים חדשים בחינוך; שיטות, תרופות ועקרונות חדשים ברפואה; חיים חדשים לצמיחת הצמחים; ידע חדש שאנו זקוקים לו כדי לפתור בעיות אישיות וחברתיות, ואשר אנו נצא נשכרים ממנו כי החשיבה שלנו תזכה לעוצמה ובטחון. מדע הרוח מוביל לאיחוד מודע של עצמיותנו הארעית עם ה'אני' הנצחי של האנושות, שהוא הדמות של אל-עליון שבה נוצרנו, ובשל כך, אנו זקוקים לחשיבה אימגינטיבית כמו זו אשר מתפתחת כעוצמה יצירתית באמנויות. הלוואי וכל המחשבות האלה יתחברו עם יום השנה למותו (30 במרץ, 1925), כי זה נותן לנו תמונה של משך הזמן הדרוש כדי שהרעיון של רודולף שטיינר יחלחל למורשת המשותפת שלנו. עוד כששים שנה, וזה לא הרבה, למרות שמדע הרוח כבר מתחיל למלא את משימתו לשנות את כוחות המחשבה של זמננו. הכוח האימגינטיבי החי צומח בעזרת חקלאות, רפואה, הילינג, חינוך וכל צורות האמנות ויוצר צורות ומוסדות חדשים בכל רחבי העולם, ואף על פי כן, צריך שהדברים ייעשו מהר יותר, והדבר הזה הוא בידינו. זרעי מדע הרוח כבר נזרעו, ובידינו הופקדו הטיפול וטיפוח זרעים אלה המפלסים את דרכם כלפי מעלה. בלעדיהם תשקע התרבות המערבית לניוון ונפשנו תשקע בייאוש. זה לא קורה כעת בעולם סביבנו השקוע בסבל כה רב. האם נוכל להרשות לעצמנו להישאר אדישים וחדלי-מעש, כאשר יש בידינו אוצר כל כך יקר?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *