שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 09

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 09

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח

רודולף שטיינר

GA127

בילפלד, 6 במרץ 1911

קישור למקור בארכיב הגרמני

תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס

תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב

 

הרצאה מספר 9

משמעות המחקר הרוחי עבור העשייה המוסרית

תכופות מאשימים את התיאוסופיה בכך, שביסודה אין היא עובדת באופן ישיר על התחום המוסרי – ולמעשה, שמבחינה מסוימת, הרבה ממה שהיא מלמדת לא זו בלבד שאינו פועל נגד האגואיזם, אלא שאפילו פועל בעדו. האנשים אשר חושבים כך חושבים את המחשבות הבאות. הם אומרים: התיאוסופיה מראה, כיצד האדם מפתח את הווייתו ממחזור חיים אחד למשנהו. והעניין העיקרי בכך הוא, שגם אם ישנם מכשולים בדרך, יש לאדם אפשרות לעלות יותר ויותר גבוה, כך שהוא ילמד יותר ויותר להשתמש בחיים הבאים שלו בתוצאות של ההתנסויות והשיעורים שהוא עבר באחת מהתגשמויותיו.

מי ששוקע כל-כולו באמונה זו בשכלול העצמי של האדם, ישאף לטהר את האני שלו יותר ויותר ולהפוך אותו עשיר ככל האפשר, על מנת לעלות יותר ויותר גבוה – וזה, ככלות הכול, מהווה בבסיסו של דבר שאיפה אגואיסטית. שכן אנו התיאוסופים רוצים לשאוב ידע וכוחות מעולם הרוח, כדי להביא את האני שלנו יותר ויותר גבוה – וזוהי אם כן סיבה אגואיסטית אשר דוחפת אותנו לכדי עשייה. כמו-כן, אנו התיאוסופים משוכנעים, כביכול, שאם אנו עושים מעשים לא מושלמים אנו יוצרים לעצמנו קארמה רעה; ועל מנת שלא ליצור לעצמו קארמה רעה כזו, יימנע התיאוסוף מלעשות דבר זה או אחר, אשר אחרת היה עושה. כלומר, הוא לא עושה את הדבר המסוים הזה מתוך פחד מפני הקארמה. מאותה סיבה, כנראה – לטענת מותחי הביקורת – התיאוסוף גם עושה דברים מסוימים, אשר לא היה עושה אחרת, ולכן גם מעשים אלה נובעים ממניע אגואיסטי לחלוטין.

אנשים רבים טוענים, אם כן, שתורות הקארמה וההתגשמות החוזרת, וכל שאר השאיפות לשכלול עצמי שמקורן בתיאוסופיה, מובילות את האנשים לידי כך, שהם שואפים מבחינה רוחנית לאגואיזם מעודן גבוה.

אילו ניתן היה לומר, שהתיאוסופיה מביאה את האנשים לידי כך שאין הם מפתחים עשייה מוסרית מתוך חמלה והשתתפות ברגשותיהם של אחרים, אלא מתוך פחד מעונש, הייתה זו אכן האשמה כבדה. נשאל את עצמנו כעת, האם האשמה כזו באמת מוצדקת. על מנת להפריך טענה כזו נגד התיאוסופיה באופן יסודי באמת, עלינו שוב להיכנס עמוק מאוד למחקר האוקולטי.

בואו נניח, שמישהו היה אומר: אילולא הייתה כבר לאדם שאיפה לשכלול עצמי, אזי התיאוסופיה כלל לא הייתה מביאה אותו לחוש בדחף לעשייה מוסרית. חדירה עמוק יותר לתוך מה שהתיאוסופיה אומרת לנו יכולה ללמדנו, שהאדם מוצב בתוך כלל האנושות באופן כזה, שבאמצעות עשייה לא-מוסרית, לא זו בלבד שהוא מחולל דבר-מה אשר אולי טומן בחובו עונש, אלא שבאמצעות מחשבה לא מוסרית, עשייה או גישה לא מוסריות, הוא מחולל משהו ממש לא נבון ובלתי מועיל, שכן זהו דבר-מה שלא ניתן ליישבו עם חשיבה בריאה באמת.

זה אומר הרבה. מעשה לא מוסרי, לא זו בלבד שצפוי בעקבותיו עונש קרמתי, אלא שבעומק, זהו מעשה אשר לאדם כלל לא היה מותר לעשותו. נניח שאדם מבצע גניבה. עקב כך הוא מושך אליו עונש קרמתי. אם ברצונו להימנע מכך, אזי הוא לא גונב.

אולם העניין מסובך עוד יותר. נשאל את עצמנו: מה רוצה אותו אדם אשר משקר או גונב? השקרן או הגנב רוצים להשיג לעצמם יתרון – השקרן אולי רוצה לעזור לעצמו להתגבר על מצב לא נעים. מעשה כזה היה הגיוני רק אם היה האדם מגיע לידי כך, שהיה באמת יוצר לעצמו יתרון דרך השקר או הגניבה. אילו רק היה האדם מכיר בכך, שכלל אין הוא יכול להשיג יתרון לעצמו באופן זה – אילו היה מכיר בכך שהוא טועה, ושבדיוק ההיפך הוא הנכון, וכי למעשה הוא רק יוצר לעצמו חיסרון בכך שהוא גונב – אז הוא היה אומר לעצמו, שזאת שטות אפילו רק לחשוב על מעשה כזה.

אילו התיאוסופיה הייתה חודרת יותר ויותר אל התרבות האנושית, אזי אנשים היו יודעים שאין כל תועלת, ואף מגוחך הוא, להאמין שאדם יכול להשיג לעצמו את מה שהוא מאמין שהוא ישיג באמצעות שקר או גניבה. אם התיאוסופיה תחדור אל כל בני האדם, אזי דבר אחד ייעשה להם ברור יותר ויותר, והוא שמנקודת המבט של סיבותיהם הגבוהות של הדברים אין בכלל אינדיבידואלים אנושיים נפרדים לגמרי, אלא שלצד האינדיבידואלים הנפרדים, המין האנושי מהווה אחדוּת אחת. יותר ויותר יכיר האדם בכך, שלמעשה, לאורה של השקפת עולם אמיתית, האצבע חכמה יותר מאשר האדם כולו, כיוון שהאצבע לא מדמיינת לעצמה, שהיא יכולה בכלל להיות משהו בלי גוף האדם השלם שאליו היא שייכת. בתודעתה העמומה יודעת האצבע, שאין היא מסוגלת להתקיים בלי האורגניזם כולו.

אולם אנשים כל הזמן שוקעים באשליות. הם מאמינים שהם נפרדים בשל כך שהם עטופים בתוך עור. אולם הם אינם נפרדים זה מזה, ממש כפי שהאצבע אינה נפרדת מן הגוף כולו. הסיבה לאשליה זו הינה, שהאדם יכול לנוע וללכת ואילו האצבע אינה מסוגלת לכך. אנו מצויים עלי אדמות באותו מצב שבו נמצאת האצבע בגופנו. אותו מדע, אשר מאמין שכדור הארץ שלנו הוא כדור של אש נוזלית, אשר עטוף בקליפה קשה שעליה אנו בני האדם מתהלכים – מדע המאמין כי בכך הוא נותן הסבר לכדור הארץ – מדע זה עומד על אותה רמה כמו מדע שהיה מאמין, שהאדם לפי מהותו אינו יותר מאשר שלד עצמות, שאין הוא מורכב אלא ממבנה העצמות שלו.

שכן, החלק של כדור הארץ שאותו אנו רואים, הוא כמו השלד אצל האדם. הדבר האחר אשר שייך לכדור הארץ הוא על-חושי מטבעו. כדור הארץ הוא אורגניזם אמיתי, יצור חי אמיתי. נתאר לעצמנו את האדם כיצור חי, ונחשוב על הדם שלו, עם כדוריות הדם הלבנות והאדומות. כדוריות אלה יכולות להתפתח רק באורגניזם האנושי השלם, רק כך הן יכולות להיות מה שהן. אנו שייכים לחלוטין לאורגניזם זה של כדור-הארץ, אנו מהווים חלק מכל היצורים עלי אדמות, ואנו נראה את עצמנו בצורה הנכונה, רק אם נאמר: כאדם יחיד, אנחנו כלום. אנו שלמים רק אם אנו חושבים על עצמנו כשייכים אל גוף האדמה – אל אותו אורגניזם של כדור הארץ, אשר כל עוד אנו לא מכירים בחלקיו הרוחניים, אנו רואים רק את השלד שלו, את הקליפה המינרלית בלבד.

כעת, אם נוצר באורגניזם האנושי תהליך דלקתי, אזי כל האורגניזם ייתקף בחום גבוה, כל האורגניזם ייתקף במחלה. אם ניישם זאת על אורגניזם האדמה, אזי נוכל לומר, שמה שהידע האוקולטי אומר הוא נכון, כלומר: שאם במקום כלשהו עלי אדמות נעשה מעשה לא מוסרי, אזי המעשה הזה – עבור האורגניזם השלם של כדור הארץ – הוא כמו פצע דלקתי בגוף האדם, אשר גורם לגוף כולו להיות חולה. לכן, כאשר מתבצעת גניבה על כדור הארץ, זה משפיע על כדור הארץ באופן כזה, שבמובן מסוים, כל כדור הארץ מקבל חום גבוה. זה לא נאמר כהשוואה בלבד, אלא יש לכך ביסוס עמוק. אורגניזם כדור הארץ כולו סובל מכל מעשה לא מוסרי, ואנו כאנשים יחידים לא יכולים לעשות שום מעשה לא מוסרי, מבלי לערב בכך את כדור הארץ כולו.

זוהי מחשבה פשוטה מאוד ביסודה, ובכל זאת קשה לאנשים לתפוס אותה. אבל האנשים אשר לא רוצים להאמין בכך, צריכים רק לחכות. נסו להטביע מחשבות כאלה בתרבות שלנו – נסו, לפנות עם מחשבות כאלה אל לב האדם, אל המצפון האנושי. אם היכנשהו נעשו מעשים לא מוסריים, אזי המעשים הללו מהווים פצעים דלקתיים של כדור הארץ כולו, והם גורמים לאורגניזם של כדור הארץ לחלות. הניסיון יראה, שדחפים מוסריים בלתי רגילים טמונים בתובנות כאלה.

יכול אדם להטיף מוסר ככל שירצה, אבל זה לא יעזור לו. לעומת זאת, תובנות כאלה לא רק ייתפסו על ידי אנשים ברמה השכלית, אלא אם תוטבענה התובנות הללו בתוך ההתפתחות התרבותית – אם ייצקו אותן לתוך חיי הרגש של ילדים כבר מגיל צעיר – הדבר יעניק לילדים אימפולס מוסרי כביר. שכן, הטפות מוסר לא משפיעות על הרגש האנושי באופן עוצמתי ומשכנע. דבריו של שופנהאואר אכן נכונים – קל להטיף מוסר, אבל קשה לבסס אותו מבחינה מחשבתית. לאנשים יש אנטיפתיה מסוימת כלפי הטפות מוסר. הם אומרים: מה שמטיפים לי שם, זה מה שאחד אחר רוצה, ואני לא צריך סתם להצטרף אליו! – אמונה זו מתגברת ומתעצמת ככל שהתודעה החומרנית-מטריאליסטית גוברת ומשתלטת.

אומרים כיום: יש מוּסר קבוצתי, מוּסר מעמדי, ומה שמוּסר קבוצתי כזה תופס כנכון, מושלך אז על הקבוצה האחרת. דעה כזו זרמה לתוך רגשותיהם של בני האדם ובעתיד זה ילך ויחמיר. לאנשים תהיה תחושה גוברת והולכת, שהם רוצים למצוא בעצמם את כל מה שצריך להכיר בו כנכון בתחום הזה, ולפי דעתם, זה צריך לנבוע מידע אובייקטיבי. האינדיבידואליות האנושית תלך ותהפוך לגורם משמעותי. אולם, ברגע שבו, לדוגמא, הלב יראה שכאשר כל האורגניזם נעשה חולה, גם הוא נעשה חולה בעצמו, אזי האדם יעשה את מה שנחוץ כדי לא להיות חולה. וברגע שבו האדם יבין, שהוא מעוגן בתוך האורגניזם השלם של כדור הארץ כולו, וכי אסור לו להיות פצע דלקתי בתוך גוף כדור הארץ, אזי זו תהיה סיבה אובייקטיבית להיות טוב. האדם יגיד אז: כשאני גונב, אני רוצה להשיג לעצמי יתרון; אבל אני לא עושה זאת – אני לא גונב – כיוון שבכך אגרום לכל האורגניזם, שבלעדיו אני לא יכול לחיות, להיות חולה. אני עושה את ההיפך (כלומר, לא גונב – המתר'), ובכך אני משיג יתרון לא רק לי, אלא גם לאורגניזם הזה כולו.

ככה בערך תתעצב התודעה המוסרית של האדם בעתיד. מי שקיבל מן התיאוסופיה דחף מוסרי, יאמר לעצמו: כשאדם רוצה להשיג לעצמו יתרון דרך פעולה לא מוסרית, הוא משלה את עצמו. אתה הינך מה שאתה עושה. כמו דג-דיו, אשר מתיז נוזל כהה, אתה מתיז סביבך הילה כהה של דחפים לא מוסריים. לשקר ולגנוב זהו זרע של הילה שבתוכה אתה מתמקם ואשר דרכה אתה מאמלל את העולם כולו.

יש האומרים: מה שנמצא מסביבנו הוא מאיה. אבל אמיתות כאלה צריכות להפוך לאמיתות של החיים. אם ניתן להראות, שהודות לתיאוסופיה תהיה ההתפתחות המוסרית של האנושות בעתיד כזו, שהאדם יהיה מוכרח לראות, שברצותו להשיג לעצמו יתרון הוא עוטף את עצמו בהילה של אשליות – אם ניתן להראות זאת, אזי הטענה שהעולם הוא מאיה או אשליה תהפוך לאמת מעשית. האצבע מאמינה בכך, בתודעה העמומה שלה, שהיא תודעה חלומית, תודעה של שינה-למחצה – האצבע פיקחית כל כך, שהיא יודעת: בלי היד ובלי שאר הגוף, היא כבר לא תהיה אצבע.

האדם כיום עדיין לא חכם דיו, כדי לדעת, שבלי גוף האדמה, הוא האדם – ביסודו של דבר – אינו ולא כלום. אבל הוא צריך להחכים במידה כזו שהוא יֵדע זאת. האצבע, אם כן, מתקדמת במובן מסוים יותר מן האדם. היא לא מפרידה את עצמה, היא לא אומרת, "אני רוצה לשמור לעצמי בלבד את הדם העובר בתוכי, או לחתוך איבר כלשהו רק בשביל עצמי." האצבע מצויה בהרמוניה עם שאר האורגניזם. כדי להיות בהרמוניה עם כל אורגניזם האדמה, על האדם לפתח תודעה גבוהה יותר; אולם בתודעה המוסרית השוררת כיום, האדם עדיין לא יודע זאת. הוא יכול היה לומר לעצמו: אני נושם את האוויר. הנה, האוויר היה בחוץ, ועכשיו הוא בפנים, בתוך גוף האדם. דבר חיצוני הופך לדבר פנימי. וכאשר אני נושף שוב את האוויר שאותו נשמתי, אזי הפנימי הופך שוב לחיצוני, וכך לגבי האדם כולו. האדם לא יודע כבר, שכאשר הוא נפרד מן האוויר הסובב אותו, אין לו קיום. הוא צריך לשאוף לפתח תודעה ביחס לאופן שבו הוא כלוא בתוך אורגניזם כדור הארץ בשלמותו.

מהו הדבר אשר יכול להביא לאדם את הידיעה שהוא מהווה איבר של כל גוף האדמה, של כל האורגניזם של כדור הארץ? התיאוסופיה מביאה לאדם ידע כזה. היא מראה לאדם, כי קודם היה קיים מצב סטורן, לאחר מכן מצב שמש, ולאחר מכן מצב ירח. האדם היה קיים בכל מקום ומצב, אפילו היה זה באופן אחר מן האופן שבו האדם קיים היום. לאחר מכן, כדור הארץ של ימינו התהווה מתוך מצב הירח. לאט לאט, האדם נוצר כאדם ארצי. יש לו התפתחות ארוכה מאחוריו, ובעתיד יהיה עליו להתקדם לדרגות התפתחות נוספות. האדם בצורתו כיום נוצר עם כדור הארץ בצורתו כיום.

אם נתחקה, בעזרת לימודי התיאוסופיה, אחר האופן שבו נוצרו האדם והאדמה, אזי נגלה, שהאדם הוא איבר מאורגניזם האדמה השלם. כמו כן נגלה, שהאדם והאדמה הופיעו בהדרגה מתוך חיים רוחניים, שישויות ההיררכיות בנו את האדמה ואת האדם, ושהאדם שייך להיררכיות, אפילו אם הוא עומד עדיין על המדרגה הנמוכה ביותר. וכאן מצביעה התיאוסופיה על הישות המרכזית של כל התפתחות האדמה, על הכריסטוס, כעל תמונת אדם גדולה. מתוך כל מה שהתיאוסופיה מלמדת צריכה לנבוט אצל האדם התודעה: כך עליך לפעול!

מדע הרוח מראה לנו, כיצד אנו יכולים לחוות את עצמנו כאיבר של כל החיים הארציים. מדע הרוח מראה לנו, שהכריסטוס הוא רוח האדמה! האצבעות שלנו, הבהונות שלנו, האף שלנו, כל האיברים שלנו, שאין להם כל קיום בלי איבר מרכזי, חולמים להתמלא בדם מן הלב, שכן בלי לב בלתי אפשרי להם להתקיים. והתיאוסופיה מראה לאדם, שבעתיד בהתפתחות הארצית תהיה זו טיפשות לא לקבל את האידיאה של הכריסטוס; שכן, הכריסטוס מהווה עבור גוף האדמה את מה שהלב מהווה עבור הגוף החי, האורגניזם. וכפי שהדם – דרך הלב – מביא חיים וכוחות לאורגניזם כולו, כך ישותו של הכריסטוס צריכה לחדור את כל הנפשות הארציות הבודדות, ודבריו של השליח פאולוס צריכים להפוך עבורה לאמת: לא אני, אלא הכריסטוס שבתוכי! – הכריסטוס צריך לזרום לתוך לבבותיהם של כל בני האדם.

כעת, תהיה זו שטות מצד מישהו לומר, שאפשר להתקיים גם בלי הכריסטוס – בדיוק כפי שהיה טיפשי אילו העיניים והאוזניים היו רוצות לומר, שביכולתן להתקיים ללא לב. אולם, בגופו של האדם היחיד צריך הלב להיות קיים למן ההתחלה, ואילו אל האורגניזם של האדמה, הלב הזה נכנס רק עם כניסתו של הכריסטוס. אולם בזמנים שלאחר מכן, אותו דם לבו של הכריסטוס צריך לחדור לליבם של כל האנשים, ומי שלא מתאחד עימו בנפשו, ייבש ויקמול. האדמה לא עוצרת את ההתפתחות שלה, היא מגיעה לנקודה שאליה היא צריכה להגיע. רק בני האדם יכולים להישאר מאחור. זה עלול לקרות, אם הם מתנגדים לקבל את הכריסטוס לתוך נפשם. ישנם אנשים אשר יעמדו שם בגלגול הארצי האחרון שלהם ולא יגיעו למטרה. הם לא הכירו בכריסטוס, הם לא קיבלו אל תוך נפשם רגש כריסטיאני, אין להם ידע כריסטיאני. הם לא בשלים, הם לא מצטרפים להתפתחות הגבוהה יותר, הם מפרידים את עצמם.

לאנשים הללו אין אפשרות להתנוון לגמרי, כמו אף או אוזן שהיו מפרידים את עצמם מן הגוף האנושי כולו. אולם המחקר האוקולטי מראה את הדבר הבא: אלה שלא רוצים למלא את עצמם ביסוד של הכריסטוס, בחיי הכריסטוס, כפי שניתן לעשות רק דרך התיאוסופיה – אנשים אלה, במקום לעלות עם האדמה לדרגות הוויה גבוהות יותר, ייאלצו בהתחלה לפלס לעצמם דרכים אחרות. אם בהתגשמויותיהם הבאות יקלטו נפשות בני האדם את הכריסטוס ברמת ההבנה והידיעה, אזי האדמה תיפול מעל נפשות אנוש אלה, כפי שגווייה נופלת בעת מותו של אדם. גווייתה של האדמה תוסר ותיפול, והמהות הרוחית-נפשית שנמצאת שם וחדורה בכריסטוס תמשיך להתפתח לקראת הוויה חדשה ותתגשם מחדש על יופיטר.

כעת, מה קורה עם אותם אנשים שלא קיבלו את הכריסטוס לתוכם? לאנשים אלה תהיינה שפע של הזדמנויות להכיר את הכריסטוס ולקבל אותו, באמצעות התיאוסופיה. האנשים כיום עדיין מתנגדים לכך, הם יתנגדו לכך יותר ויותר. אולם בואו נניח, שבסוף ההתפתחות, יהיו אנשים כאלה, אשר עדיין ממשיכים להתנגד לכך. יהיו שם מספר אנשים, אשר לא יוכלו לעלות ביחד עם כולם אל הפלנטה הבאה – אנשים אשר לא השיגו את יעדה האמיתי של האדמה. אנשים אלה יהוו צלב אמיתי[1] על הפלנטה שעליה תמשיך האנושות להתפתח; שכן, הם אמנם לא יוכלו לחיות ביחד עם המצב הממשי הנכון על יופיטר, הם לא יוכלו לחיות ולהתנסות במה שיתפתח שם, אבל הם בכל זאת יהיו שם, על יופיטר.

כל מה שיהפוך מאוחר יותר לחומר, קיים קודם כל באופן רוחני. לכן, כל אי-מוסריות שאנשים מפתחים במישור הרוחני במהלך תקופת האדמה, וכל התנגדות לקלוט את הכריסטוס לתוכם, קיימות בהתחלה כיסוד נפשי-רוחי, אולם הן תהפוכנה לחומריות ויאפפו את יופיטר ויחדרו אותו כמו יסוד השוכן בסמוך אליו.

כאלה יהיו הצאצאים של אנשים כאלה, שלא קיבלו אל תוכם את הכריסטוס במהלך התקופה הארצית. מה שמתפתח עכשיו כאי-מוסריות, כהתנגדות לכריסטוס, יהפוך אז לחומרי, יימצא שם באופן פיזי ממש. ובעוד הווייתם הפיזית של אותם אנשים אשר קיבלו את הכריסטוס לתוכם יזדכך על יופיטר, הרי הווייתם הפיזית של אותם אנשים אחרים תהפוך לגסה יותר. המחקר האוקולטי מצייר בפני עיני הרוח שלנו, כיצד יהיה עתידם של אותם אנשים שלא הגיעו לבשלות הארצית.

עכשיו אנחנו נושמים אוויר. על יופיטר, מהותית לא יהיה קיים אוויר, אלא יופיטר יהיה מוקף ביסוד, אשר לעומת האוויר שלנו יהיה בו משהו מעודן ואתרי. אותם אנשים, אשר הגיעו לייעודה של האדמה, יחיו בתוכו של היסוד הזה. אולם אותם אנשים אחרים שנשארו מאחור, יצטרכו לנשום משהו הדומה לאוויר-אש לוהט, רותח ומזיק, שיהיה חדור בלחות ויכיל בתוכו אדים מזיקים. כך שהאנשים אשר לא הגיעו לבשלות הארצית יהוו צלב עבור אנשי יופיטר האחרים, שכן הם ישפיעו השפעה מזיקה על סביבתם, בביצות של יופיטר ושאר הקרקע שלו.

המרכיבים הפיזיים-נוזליים של גופם של האנשים הללו יהיו משהו אשר ניתן להשוותו עם יסוד נוזלי, אשר רוצה כל הזמן להפוך למוצק, קופא ונתקע; כלומר – הישויות הללו לא זו בלבד שיהיה להן לנשימה את האוויר הקטלני הזה, אלא יהיה להן גם מצב גופני, שידמה למצב שבו הדם היה כל הזמן נתקע ולא נשאר נוזלי. הגוף הפיזי של הישויות הללו יהיה עשוי ממעין חומר רירי, דוחה יותר מאשר חומר גופם של החלזונות בימינו. הן תהיינה מסוגלות לחלוטין להפריש מעין קרום שיקיף אותן. קרום זה יהיה רך יותר מעורם של הנחשים כיום, הוא ידמה למעין שריון קשקשים רך. כך יחיו הישויות הללו בדרך לא מלבבת במיוחד באלמנטים של יופיטר.

תמונה כזו, כפי שרואה אותה החוקר הרוחי, אכן מצטיירת כתמונה איומה. אולם אבוי להם לאותם אנשים, אשר כמו בת היענה לא רוצים להביט בסכנה, ומעדיפים לעצום את עיניהם בפני האמת! שכן דווקא זה מביאנו לידי טעויות והונאה, בעוד הסתכלות אמיצה בָּאֱמֶת, יש בה כדי לתת את האימפולסים המוסריים הגדולים ביותר.

אילו היו האנשים מקשיבים למה שאומרת להם האמת, אזי הם היו מרגישים: אתה משקר; ואז תתעורר בקרבם התמונה של השפעתם של השקרים הללו על טבע האדם בתקופת יופיטר, כלומר, התמונה שלפיה השקר הופך את המשקר לרירי, השקר יוצר אוויר מזיק לנשימה עבור העתיד. ותמונה זו, אשר שבה ועולה, תהווה סיבה להובלת האימפולסים של הנפש לערוצים מרפאים. שכן, אף אחד שבאמת מכיר את חוסר המוסריות, לא באמת מסוגל להיות לא-מוסרי.

צריך ללמד על ההשפעות האמיתיות של הגורמים. כבר הילדים צריכים לקבל הדרכה בקשר לכך. קיימת חוסר מוסריות אך ורק מפני שלאנשים אין ידע. רק האפֵלה של חוסר האמת מאפשרת היווצרות של אי-מוסריות. עם זאת, מה שניתן לומר באופן זה ביחס לקשר שבין חוסר מוסריות וחוסר ידיעה, אל לו להיות ידע שכלתני, אלא זו צריכה להיות חוכמה. הידע לבדו עלול דווקא לשתף פעולה עם חוסר המוסריות, ויכול אפילו – כאשר הוא הופך לפיקחות מזוקקת – להגיע למדרגה של נוכלוּת. החוכמה, לעומת זאת, תשפיע על הנפש האנושית באופן כזה, שאמת ומוסריות פנימית יקרנו מתוכה.

ידידיי היקרים, אמת היא: קשה לבסס את המוסר, אולם להטיף מוסר זה קל! – לבסס את המוסריות פירושו, לבסס אותה מתוך החוכמה, ולשם כך צריך האדם שתהיה לו קודם כול חוכמה כזאת. שכן, אנו רואים שהאמירה של שופנהאואר, כאשר אמר: קשה לבסס את המוסר!, הייתה בכל זאת פקחית למדי.

אם כן, אנו רואים כמה בלתי-מבוסס הוא הדבר, כאשר אנשים אשר לא מכירים באמת את התיאוסופיה, באים ואומרים שאין היא מכילה דחפים מוסריים כלשהם. התיאוסופיה מראה לנו מה אנו עושים בעולם, כאשר איננו פועלים בצורה מוסרית. היא מעניקה חוכמה, אשר ממנה עצמה קורנת מוסריות. אין דבר יהיר יותר מאשר לומר, שהאדם צריך רק להיות אדם טוב, ואז הכול יהיה בסדר. אולם צריך קודם לדעת איך עושים זאת, איך נהיים אדם טוב באמת. התודעה העכשווית היא יהירה מאוד, שכן היא רוצה לדחות חוכמה מכל סוג שהוא. הידע האמיתי של הטוב דורש, שנחדור לעומק לתוך סודות החוכמה, וזה לא נוכח, שכן זה מחייב אותנו ללמוד הרבה.

לכן, כאשר אנשים באים ואומרים לנו, "התגשמות חוזרת וקארמה מבוססות על מוסריות אגואיסטית!", ביכולתנו להשיב להם: לא! התיאוסופיה האמיתית מראה לו, לאדם, שכאשר הוא עושה מעשה לא מוסרי, זה בערך אותו הדבר כמו אילו היה אומר: אני לוקח דף נייר כדי לכתוב עליו מכתב – ולאחר מכן היה לוקח גפרור ומצית את דף הנייר הזה. זו הייתה שטות מגוחכת! באותו מצב מצוי האדם ביחס למעשה השגוי, או ביחס לגישה לא מוסרית.

השפעתה של גניבה על הישות האנושית האמיתית והעמוקה יותר, דומה להשפעתו של מצב שבו האדם משקר. כאשר אדם גונב, הוא מניח בישות האנושית את הזרע להתפתחותו של חומר רירי ומזיק ולהפצת ריחות רעים בעתיד. אדם יכול לעשות מעשה כזה, רק כאשר הוא חי באשליה, שהרגע העכשווי הוא משהו אמיתי. כאשר אדם גונב, הוא טומן בתוך עצמו דבר-מה הדומה לריטוש של הישות האנושית. וכאשר האדם יודע זאת, אזי הוא לא יעשה יותר מעשים בלתי מוסריים, הוא לא יהיה מסוגל לגנוב. כפי שהזרע של הצמח יפריח פרחים בעתיד, כך התיאוסופיה, כאשר היא תשקע בנפש האדם, תפריח פרחים אנושיים, כלומר, תבקע ממנה מוסריות אנושית. התיאוסופיה היא הזרע, הנפש היא הקרקע הפורייה בעבורה, והמוסריות היא הפרח והפרי בצמח של האדם המתהווה.

————————————————————————————————–

  1. הכוונה כאן היא לצלב במובן של נטל כבד מנשוא, כאשר הקונוטציה היא כמובן נשיאת הצלב ע"י ישוע בכריסטיאניות – המתר'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.