שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 06

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 06

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח

רודולף שטיינר

GA127

ציריך, 25 פברואר 1911

תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס

תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב

הרצאה מספר 6

העבודה של האני על הילד

תרומה להבנת ישות הכריסטוס

כאשר נותנים הרצאה פומבית כמו זו אתמול על "מדע הרוח ועתיד האנושות" או בדומה לכך, אזי נדרש לקחת בחשבון בצורה מאוד ברורה את נכונותו ויכולתו של העולם כיום לקבל דברים אלה. עלינו להתחשב היטב בעובדה, שיכולת קבלה זו היא מוגבלת. עלינו להבהיר לעצמנו, שבתקופתנו אמנם זורם כבר כלפי מטה ידע מעולמות הרוח ידע שנחוץ אמנם לאנושות לכשעצמו, אולם שכיום מעטים בלבד מסוגלים לקבל אותו באופן בלתי משוחד. רוב האנשים אשר לא התכוננו לקבל את הידע הזה בצורה הולמת, יחושו מעין זעזוע למשמע הדברים העמוקים יותר הטמונים במדע הרוח שלנו, כאילו היו חווים חוויה בלתי רגילה או חלום.

עובדה זו רק מחזקת את הצורך שלנו להתעמק ביחס לשאלות החשובות ביותר במה שאנו מסוגלים להפנים ברגשות ובתחושות שלנו דרך חיים לאורך זמן רב בענף האנתרופוסופי.[1] בהקשר זה, ברצוני להצביע על כך, שהכרחי שנתבונן יותר מקרוב באמת הגדולה של הינטעוּת האני בטבע האנושי, ולראות את האמת הגדולה הזאת בכל זאת כקצת מסובכת יותר מכפי שנהוג לראותה.

אנו יודעים, שהאדם קיבל לראשונה את הבסיס לגופו הפיזי במהלך תקופת שבתאי קדמון, בעוד תקופת השמש הקדמונית העניקה את הבסיס לגוף האתרי, תקופת הירח הקדמון את הבסיס לגוף האסטרלי, ושלמעשה, המשימה המוטלת על התפתחות כדור הארץ שלנו היא להטמיע את האני בשאר חלקי הישות האנושית. כאשר נגיע לסוף התפתחות כדור הארץ, נהיה לראשונה חדורים לחלוטין בטבע-האני, באופן שבו יכול הדבר להתרחש. אם נתבונן באדם הארצי לכשעצמו, נוכל לומר, שנקודת המרכז הממשית של ישותו, החלק המרכזי שבו, הוא טבע-האני. אולם כאן אנו מוכרחים לקלוט, שבתקופות השונות של חיינו הנוכחיים, האני הזה קשור אלינו בכל זאת באופנים שונים, ולא תמיד באותו אופן. בכלל, עלינו להחזיק לנגד עינינו את העובדה, שאם אנו רק יודעים שהאדם מורכב מגוף פיזי, אתרי, אסטרלי ואני, עדיין אין זה אומר שאנו מכירים את איברי הישות השונים.

הבה נראה כעת, באיזו דרך שונה קשורים האיברים הללו זה לזה, הן בתקופות השונות של התפתחות האנושות, והן בחייו של האדם היחיד.

ראשית, נתבונן בילד. אנו יודעים, שהוא לומד מאוחר יחסית להגיד לעצמו "אני". דבר זה יש בו משמעות רבה. גם אם הפסיכולוגיה של היום, שרוצה להיות מדעית, לא תופסת זאת, עדיין יש בכך משמעות עמוקה, כיוון שהילד מגיע מאוחר יחסית לדימוי של האני, לחוויה הפנימית של האני. בשנות החיים הראשונות, ממש עד גיל שלוש או שלוש וחצי, אין לילד עדיין חוויית-אני אמיתית, גם אם פה ושם הוא מפטפט את המילה "אני" מתוך חיקוי. אתם יכולים למצוא ספר מאת היינריך לוצקי, [Heinrich Lhotzky] שנקרא "הנפש של ילדך" [Die Seele deines Kindes]. בספר זה מופיע המשפט המוזר הבא: הילד לומר לחשוב עוד לפני שהוא לומר לדבר. זוהי שטות, שכן הילד לומד לחשוב מתוך הדיבור. מי ששואף להתפתח לאור מדע הרוח מוכרח ללמוד להיזהר מול מה שמוצג כיום כמדע. הילד לומד לראשונה לחיות ב"אני", לדעת על ה"אני", בערך אחרי שנת חייו השלישית.

לכך קשור דבר-מה נוסף, והוא, שבתודעה הרגילה – כלומר, לא בתודעה הגבוהה, תודעת הראייה-הרוחית – אנחנו לא זוכרים בכלל מעֵבר לנקודת זמן מסוימת בחיינו. חישבו על כך. אם תחקרו אחורנית, תגיעו להכרה בכך, שהזיכרון נפסק בשלב מסוים. הזיכרון לא מגיע עד ללידה. לפעמים יכול אדם לבלבל בין מה שסיפרו לו, עם מה שהוא חווה בעצמו, אבל החוט נקרע בערך באותו מקום שבו מופיעה חוויית האני. כילד קטן, אין לאדם חוויה זו. הוא קודם כל מקבל את חוויית האני, ורק אז מתחיל אצלו הזיכרון העמום ביותר.

כעת, נשאל את עצמנו: בשלוש השנים הראשונות של הילד, כאשר לא הייתה לו עדיין חוויית "אני", האם גם האני עצמו לא נמצא בתוכו? ובכן, יש להבדיל בין שני מצבים: האחד, כאשר אנו מודעים לדבר-מה הנמצא בתוכנו, והשני, כאשר דבר זה נמצא בתוכנו בלי שנהיה מודעים לכך. האני נמצא בילד, אלא שהילד לא יודע עליו דבר, כפי שבזמן השינה, האדם קשור אל האני אולם לא יודע על כך דבר. העובדה שאיננו יודעים על משהו, לא קובעת אם הדבר קיים. עלינו לומר: האני נמצא בתוך הילד, אך הוא לא מודע לכך.

אם כן, מה המצב ביחס לאני? – ובכן, לעניין זה יש סיבות משלו. אילו הייתם בודקים את המוח האנושי באופן פיזי בלבד, אזי הייתם רואים, שלאחר הלידה המוח נראה – יחסית לצורתו המאוחרת יותר – די בלתי שלם. הרבה מן הפיתולים העדינים צריכים להתעצב רק מאוחר יותר. רק בשנים הבאות הם יעוצבו במלואם. את פעולת העיצוב הזו מבצע האני הנמצא באדם. העובדה שהוא עסוק בעשייה זו, היא הגורמת לכך שאין הוא יכול להגיע לתודעה שלנו. על האני לפתח את המוח ולעצבו בצורה שונה, עדינה יותר, כדי שמאוחר יותר הוא יהיה מסוגל לחשוב. האני פעיל מאוד בשנות החיים הראשונות. כעת, אף אם היינו נעשים מודעים לאני שלנו כבר בשלב מוקדם כזה, לא היה טעם לשאול אותו את השאלה "איך עשית את זה, איך עיצבת את המוח בצורה אמנותית כל כך?" שכן, עליכם להודות, שבכל החיים שבין לידה למוות, האני לא מגיע למודעוּת מספקת בכדי לדעת בעצמו, כיצד הוא פיתח את המוח. אף על פי כן, ביכולתנו לשאול את עצמנו שאלה זו. התשובה שנקבל היא, שהאני פועל תחת הדרכתן של ישויות מן ההיררכיות הגבוהות. אם נתבונן מתוך ראייה רוחית באדם בגיל הילדות, אזי נראה שהאני שלו אכן נמצא בו כהילת-אני, אולם מתוך הילת האני הזו יוצאים זרמים אל ההיררכיות הגבוהות, אל המלאכים, הארכי-מלאכים וכן הלאה, ואל תוך הילת האני זורמים הכוחות של ההיררכיות. לפיכך, אם נאמר, מתוך תודעה נאיבית, שהילד מוגן על ידי מלאך, תהא זו אכן אמת ממשית מאוד. מאוחר יותר, מפסיק חיבור קרוב זה: האני מתחיל לחוות את עצמו יותר ויותר בעצבים, ועקב כך ביכולתו להיעשות מודע לעצמו. מתרחשת אצלו מעין התנתקות [מעולמות הרוח, מן ההיררכיות].[2] כך יש לנו אצל האדם בגיל הילדות מעין "חיבור טלפוני", בכך שהאני ממשיך את עצמו אל ההיררכיות האלוהיות-רוחיות. עלינו לקחת ברצינות אמירות מדע-רוחיות. פעם אמרתי: האדם החכם ביותר יכול ללמוד רבות מילד. – הוא יכול גם ללמוד הרבה מן הילד, כיוון שאין הוא צריך לראות רק את הילד עצמו, אלא הוא רואה גם דרך הילד אל עולם הרוח; שכן לילד יש "חיבור טלפוני" אל עולם הרוח – חיבור שמתנתק בשלב מאוחר יותר.

אם כן, בשלוש השנים הראשונות האדם הוא ישות אחרת לגמרי מאשר מאוחר יותר. יש לנו אני ילדותי, אשר תחת הדרכתן של ישויות ההיררכיות הגבוהות מעצב את כלי החשיבה האנושיים. לאחר מכן נכנס האני פנימה, ולא יכול יותר לפעול באופן כזה. כלי החשיבה האנושיים צריכים כבר להיות מעוצבים בשלב זה. הם יכולים אמנם בהחלט להמשיך להתפתח, אבל האני לא יכול יותר לעבוד עליהם. ביכולתנו על-כן פשוט להפריד את האדם לשניים: האדם הניצב לפנינו בשלוש וחצי שנות חייו הראשונות, והאדם בשאר החיים. בתחום האזוטרי קוראים לאדם הראשון האדם האלוהי, או בן האלוהים, כיוון שהוא עומד בקשר אל ההיררכיות הגבוהות; לאדם האחר קוראים בן האדם. אצל בן האדם, האני נמצא בתוכו, מניע את האיברים ופועל מבפנים החוצה ככל שהדבר אפשרי עדיין. לפיכך, עלינו להבדיל בין בן האלוהים לבין בן האדם.

עלינו אם-כן לחשוב על מעין תהום הפעורה בין בן האלוהים לבין בן האדם. בן האלוהים, אשר בראש ובראשונה פעיל עד לגיל שלוש וחצי, מכיל את כל הכוחות המחיים, את מה שמעניק לאדם את התמריץ לשוב ולצקת יותר ויותר כוחות חיים אל תוך האורגניזם שלו. הכוחות הללו מכילים גם משהו בונה, בריא ומחייה, יחסית לאדם המאוחר יותר. אם בגיל מבוגר יותר איננו רוצים רק שיהיה לנו אדם אשר תלוי כולו בחושים שלו ובכלים של גופו הפיזי, ודרכם מתחבר אל סביבתו, אלא כאשר אנו רוצים גם בחיים מאוחרים יותר להתרחב גם אל עולם הרוח, אזי עלינו לנסות לעורר בתוכנו באופן מלאכותי משהו מן הכוחות הללו; עלינו לפנות אל הכוחות הנמצאים בתוכנו בגיל הילדות, אולם בהבדל אחד, שכעת אנו מעוררים אותם במודע, בעוד הילד מעורר אותם באופן בלתי מודע. לפיכך, אנו רואים שהאדם במובן זה הוא ישות דוּאלית.[3]

מה מתגלה למעשה בכוח זה של שלוש וחצי השנים הראשונות? בכוחות הללו, אשר פועלים בילד תחת הדרכתן של ההיררכיות הגבוהות, מתבטא מה שפועל ומגיע מהתגשמויות [אינקרנציות] קודמות. אתם יכולים להשתכנע בכך בקלות, אם תמששו את הגולגולת האנושית. תמצאו שם בליטות ושקעים אינדיבידואליים. אף גולגולת אינה זהה לאחת אחרת, ולכן גם לא קיימת פְרֶנולוגיה[4] בעלת תוקף כללי, אלא עליה לפעול באופן אינדיבידואלי. הכוחות אשר פועלים בגולגולת האנושית מגיעים מהתגשמויות קודמות, וכוח הדחף שלהם פוסק כאשר שלוש וחצי השנים הראשונות הללו מגיעות לקיצן. בשלוש וחצי השנים הללו, הכול עדיין גמיש והרוח יכולה עדיין לפעול פנימה. מאוחר יותר, הכול מתקשה והרוח כבר לא יכולה לפעול פנימה.

מה אם כן גורם לכך, שמאוחר יותר אנו לא יכולים עוד לעבוד עם הכוחות הללו? מאין זה בא? זה בא מן ההתפתחות הארצית המיוחדת שלנו. כאשר האני נעשה מודע לעצמיותו בתוך הגוף, מעיד הדבר על כך, שהגוף נעשה מוצק וכבר לא ניתן לעיצוב על ידי הכוחות שאופיינו זה עתה. אנו עוסקים כאן בכוחות אשר שייכים למין האנושי בכללותו, בכוחות אשר בונים אותו במעין ארכיטקטורה אנושית. אילו היינו עובדים עם כוחות הילדות בגוף הפיזי תקופה ארוכה יותר מאשר תקופת שלוש וחצי השנים המהווה את פרק הזמן המתאים לכך, אזי הגוף הפיזי הזה לא היה מסוגל לשאת זאת. הוא היה נקרע, מתפרק, שכן הכוחות שהיו פועלים בו כעת היו הכוחות אשר ממצקים ומקשים אותו מכיוון זרם התורשה הפיזי. אילו הכוח האחר לא היה חדל, אזי היה הגוף מתפרק, שכן הוא לא היה מסוגל לשאת זאת. אנו שוקעים אל תוך בן האדם שבנו; לאחר שלוש שנים, בן האלוהים לא יכול עוד להחזיק מעמד מול בן האדם. אולם אף על פי כן, אנו נושאים את בן האלוהים הזה בתוכנו. הכוחות הללו פועלים בתוך הגוף הפיזי לאורך כל החיים, אלא שאין הם יכולים עוד להשתתף ישירות בתהליכי הבנייה. כאשר אנו מביטים אל תוכנו, אזי נמצא את המשך ה"אני", שהיה לו פעם "חיבור טלפוני" [אל עולמות הרוח]. אלא שהגוף הפיזי דחוס מדי, גס מדי, מעוּצֶה מדי,[5] מכדי שיהיה בן האלוהים מסוגל להמשיך ולפעול עליו באופן מעצב.

בשלוש עד שלוש וחצי השנים הראשונות הללו פעילים הכוחות הטובים ביותר, שמהם אנו ניזונים במשך כל חיינו. כוחות אלה הולכים ומתעמעמים, אמנם, אולם בשנות חיינו המאוחרות יותר הם בכל זאת נעשים זמינים לנו בדרכים שונות ומשונות. דומה הדבר, כאילו היינו חדורים בכוחות הללו, ולא היינו נותנים להם להתבטא באופן ישיר. אם אנו רוצים לקלוט מושגים מן העולמות הגבוהים באמצעות מדע הרוח, אזי אנו יכולים לעשות זאת טוב יותר, ככל שקיים בתוכנו מה שהיה בנו בשלוש שנות חיינו הראשונות, בהן שהה האני בתוכנו באופן לא אנוכי. ככל שהכוחות הללו רעננים וגמישים יותר, כך נהיה מסוגלים יותר להתאים את עצמנו ולשנות את עצמנו באמצעות כוחות הרוח. מה שקיים סביבנו בשלוש שנות חיינו הראשונות הוא חלקה הטוב ביותר של האנושות. אולם אותו גוף פיזי דחוס מונע בעדנו, למרבה הצער, להשתמש בכוחות הללו באופן מלא. אפילו אם נצליח לפתח אותם דווקא בגיל מבוגר יותר, כבר לא נהיה מסוגלים לשנות בעזרתם את גופנו הפיזי, שכן גוף זה כבר לא יהיה רך כמו שעווה. אולם אם אדם יהיה מסוגל להשתמש בכוחות אלה במלואם באמצעות חוכמה אזוטרית, אזי הם יזרמו דרך קצות אצבעותיו ויהפכו למתנת הריפוי המיוחדת, ליכולת לרפא דרך הנחת כפות הידיים; זאת, בתנאי שאותם כוחות רוחניים עדיין פועלים הכוחות שכבר לא מעצבים מחדש את הגוף, אלא זורמים החוצה ומביאים ברכה.

מטרתה של ההתפתחות הארצית היא להביא את הכוחות הטובים ביותר הללו יותר ויותר לידי ביטוי. כאשר תסתיים התפתחות האדמה, לאחר שעברנו התגשמויות רבות, נצטרך להחדיר את עצמנו לחלוטין, באופן מודע, במה שיש לנו באופן לא-מודע בשלוש שנות הילדות הראשונות. יש הבדל, אם הכוחות הללו נמצאים אצלנו באופן מודע או באופן בלתי-מודע. בני האדם יצטרכו להיות אז חדורים לחלוטין בתודעה ילדית שכזו. ואז, כיוון שהתודעה הזאת תרחיב את הגוף שלה רק לאט- לאט, היא אף לא תפרק אותו.

במהלך התפתחות העולם, צריך היה להינתן מודֶל לכניסה זו של כוח הילדות אל תוך האנושות. מובן מאליו, שילד לא היה יכול לשמש כמודל כשזה. היה זה צריך להיות אדם, שכבר הגיע לגיל מסוים, ושיהיה חדור באופן מודע באותם כוחות, אשר חודרים את האדם באופן בלתי מודע בשנות הילדות הראשונות. אילו היה לפנינו אדם, אשר היינו מוציאים ממנו את האני, מרחיקים ממנו את האני ומרוקנים אותו מן האני הזה, והיינו יוצקים לתוכו את מה שיש לילד בשנות החיים הראשונות, אזי היה אדם זה נעשה מודע לכך הודות למוחו המפותח. מה שהיה קיים בו בשנות ילדותו הראשונות היה הופך אצלו למודע. כמה זמן נושאים חיי האדם עלי אדמות את האלמנטים הללו? שלוש שנים, לא יותר, שכן אז היה עליו להתפרק מזה. אם לא היו האלמנטים האלה יכולים להשתנות, לעבור תמורה, כפי שמתרחש אצל כל אדם במהלך ההתפתחות הרגיל – אזי גוף האדם לא מסוגל לשאת זאת יותר משלוש שנים. אם בכלל היה זה אפשרי שישות כלשהי תישא את כוחות הילדות בתוכה באופן מודע, אזי הקארמה של אותו אדם צריכה הייתה להיות מאורגנת באופן כזה, שאחרי שלוש שנים יתפרק הגוף הפיזי שבתוכו שרויה ישותו.

ניתן אם כן, לתאר מצב, שבו ההישג שאליו יכול האדם להגיע במהלך כל התגשמויותיו, עד לעת בה יתגשם יעדה של ההתפתחות הארצית בכללותה, יובא לעולם באמצעות מודל, באמצעות אדם מסוים שיוצב בעולם, ואשר הודות למבנהו הגופני מתאפשר, שהאני שלו יורחק מגופו, וישות אחרת תישתל בתוכו, ישות אשר דרכה לכך פתוחה הודות להתגשמויות שלה עד כה.

במקרה כזה, הגוף האנושי לא היה מסוגל לשאת את הישות הזאת בתוכו יותר מאשר שלוש שנים. הגוף האנושי היה מתפרק בהתאם לקארמה שלו. דבר זה אכן התרחש. בטבילה של ישוע על ידי יוחנן בירדן אנו רואים את הגוף האנושי הזה, אשר היה מותאם לכך, שהאני שלו, אני-זרתוסטרא, יצא מתוכו. לאחר מכן השתקעה בתוך גוף זה ישות מסוימת. ישות הכריסטוס מילאה אותו, אולם היא יכלה להישאר בתוכו שלוש שנים בלבד. אחרי שלוש שנים התפרק הגוף הזה במסתורין של גולגותא.

מה שיכול היה אז לחיות בגוף האנושי במשך שלוש שנים, את זאת צריך האדם לטפח ולהפוך ליותר ויותר מהותי בתוך נפשו במהלך התגשמויות שונות, על מנת שבסוף כל ההתגשמויות הללו, הוא יוכל להפוך לנוכח באופן מלא ושלם בתוך הישות האנושית. אנו רואים כאן קשר ראוי לציון בין בן האלוהים שבאדם, לבין אירוע הכריסטוס. שכן, את כל הדברים שאותם אנו מוצאים בתחום האוקולטי ניתן להאיר מצדדים שונים. הוכחות כמו אלה שדורש המדע הרגיל לא יכולות להספיק למדע האוקולטי. עליכם להשתכנע באמצעות כך, שמכל הצדדים יובאו אמיתות אשר תַחזקנה ותישאנה זו את זו הדדית. מתוך מה שלמדנו בעצמנו היום אודות הטבע האנושי, ביכולתנו ללמוד להכיר פן חדש של אירוע הכריסטוס. הגענו להבנה, שנוכל להבין את הכריסטוס באופן הטוב ביותר, אם נפתח את הגישה הנובעת מאמת כזו. עלינו להבהיר לעצמנו, שבגוף אנושי שהגיע למלוא התפתחותו באמצעות הטבילה בירדן, הייתה בגופו של ישוע מנצרת ישות אשר מצויה בכל גוף אנושי, אולם באופן לא מודע בלבד, בשלוש השנים הראשונות, וכי עלינו להתבונן בשלוש השנים שבהן הילד הזה הפך אצלו למודע. או-אז נלמד להכיר את ישות הכריסטוס באופן הטוב ביותר. אימרות עתיקות, יש להן מובנים שונים. מובן כזה נובע גם מן האימרה: "אִם-לֹא תָשׁוּבוּ לִהְיוֹת כַּיְלָדִים לֹא תָבֹאוּ אֶל-מַלְכוּת הַשָׁמָיִם.[6]" כאן אנו מביטים עמוק לתוך המשמעות העמוקה יותר, אשר מצויה לפעמים במשפטים בודדים של כתבי הדת.

נתבונן כעת בחיים הילדיים הללו, במיוחד בתקופה שבה הילד כבר מפותח למדי. המדע כיום לא יודע הרבה על מה שיכול לתרום ללימוד ישותו האמיתית של האדם. לפיכך עלינו קודם כול להבהיר לעצמנו, שהאדם מן ההתחלה נבדל באופן רדיקלי מכל שאר היצורים. אם תתבוננו במשהו שנמצא קרוב אליו – ביצור דמוי קוף, לדוגמא הרי ביצור זה נטועה יכולת ההליכה מלכתחילה הודות לשיווי-משקל מיוחד, הנובע מן האופן שבו מותאמים איבריו. האדם בהתחלה לא יכול בכלל ללכת, הוא צריך קודם כול להתאמץ כדי להגיע למצב של שיווי משקל בגופו. הוא צריך להביא את איבריו – באמצעות עבודת האני שלו – לאותו מצב שבו הוא יוכל להחזיק את עצמו זקוף וללכת. לפיכך, האני הזה בשנות הילדות הראשונות צריך לעבוד לא רק על עיצוב של המוח, אלא גם על השגת מצב של שיווי משקל, אשר אינו נתון לאדם מראש כמו לבעלי החיים. האדם צריך קודם כול להביא את עצמותיו לכיוון זוויתי, בהתאם למרכז הכובד שלו, על מנת שהוא יהיה מסוגל ללכת ולמצוא את דרכו. יכולת זו נתונה לכל החיות מלכתחילה, אפילו לחיות הגבוהות ביותר. אצל האדם, לעומת זאת, צריכה יכולת זו להיות מושגת בהדרגה באמצעות עבודה של האני. לפני כן, הוא זוחל או נופל. לפיכך, אילו לא היה האני של האדם עובד בשנים הראשונות לחייו, האדם היה נשאר כבול לאדמה, לאותו המקום.

אם כן, ראינו כבר: האני עובד על המוח שלו, מפסל אותו באופן כזה, שמאפשר לנו מאוחר יותר להפוך לישויות בעלות יכולת הכרה וידיעה. ביכולתנו לומר אם כן: אנו רוכשים לעצמנו הכרה בָּאמת שבחיים דרך כך שהאני מעצב את כלי העבודה שלו. – צריך להיות לנו ברור, שלא יתכן בכלל המשך של החיים מבלי שנפתֵח זאת.

דבר נוסף אשר מבדיל את האדם באופן כל כך רדיקלי מכל שאר היצורים, הוא השפה שלו. השפה צריכה קודם כול להירכש במאמץ באמצעות האני. האדם לא מקבל את יכולת הדיבור מלכתחילה. השפה אינה שייכת לדברים שהאדם מקבל מלכתחילה את היכולת לעשותם. בהחלט, הפרה אומרת "מו", אבל עדיין אין זו שפה. רכישת השפה תלויה בכך, שהאני ישהה במחיצת "אני-ים" של אנשים אחרים. אילו היה האדם מועבר לאי מרוחק, הוא לא היה לומד לדבּר. העובדה שאנו מקבלים את השיניים הקבועות שלנו, זהו דבר שאנו מקבלים בתורשה. העובדה שאנו גדלים, אף היא עוברת אלינו בתורשה. היינו מקבלים שיניים גם אילו היינו על אי בודד. אולם את השפה אנו רוכשים באמצעות האני, בסביבת חיים אנושיים. הבדלים אלה הם חשובים. כך שבמה שאנו קוראים חיים אנושיים, השפה היא היכולת השלישית שאותה מפתח האני. דרך הפעלת הכוחות הללו, האדם המתהווה מוצא את הדרך עלי אדמות, הוא מכיר באמת, והוא משתתף בחיים האנושיים המתרחשים בסביבתו.

אילו היה הילד יכול לבטא את מה שהוא רוכש לעצמו באופן כזה, אזי הוא היה יכול לומר: האני שבתוכי מתמיר ומשנה אותי באופן כזה, שאני הדרך, האמת והחיים. – חישבו על דברים אלה במישור הרוחני הגבוה: כיצד צריכה לדבר אל אדם ישות, אשר במשך שלוש שנים חייתה עם כוחות ילדות מודעים לחלוטין בתוך גוף אנושי? על ישות כזו לומר: אני הדרך, האמת והחיים. – למעשה, הודות לכך שכוחות הילדות עולים אצל ישות כזו למדרגה גבוהה יותר ומודעת לגמרי, אנו רואים כאן שוב את הדוגמא הכבירה למה שמתגלה אצל הילד בדרגה נמוכה יותר. זה עובר כמו אמת יסוד דרך ישוע-כריסטוס. לא רק את האימרה "אִם-לֹא תָשׁוּבוּ לִהְיוֹת כַּיְלָדִים לֹא תָבֹאוּ אֶל-מַלְכוּת הַשָׁמָיִם" אי אפשר לתפוס אם לא יודעים מה שיש למדע הרוח לומר על הקשר הממשי עם כוחות הילדות מביאי החיים; אלא גם את מה שנשמע כמו אמירה רדיקלית "אני הדרך, האמת והחיים" נתפוס באופן הטוב ביותר, אם נתבונן באופן שבו פועל האני בגוף הילד.

מתוך דברים כאלה, אנו מקבלים יכולת להביא לא לגוף, אמנם, אך לפחות לנפש, משהו מן הכוחות המחיים שלהם אנו זקוקים שוב על האדמה. לאדם כיום אין כל רגש ממשי באשר לעובדות כאלה, שכן אין הוא מכיר בעולם הרוח. אם תלכו לאנשים רבים העומדים שם בחיים החיצוניים, ותגידו להם משהו כמו מה שנאמר כאן היום, "אִם-לֹא תָשׁוּבוּ לִהְיוֹת כַּיְלָדִים לֹא תָבֹאוּ אֶל-מַלְכוּת הַשָׁמָיִם", אתם תראו שהאנשים בחוץ אומרים, "טוב, נו, אלה השוואות מלאות השראה, אבל מה בדיוק אפשר לעשות עם זה?" – האנשים ימצאו זאת שימושי יותר, לראות איזו דרמה סנסציונית או גרוע מכך. מי שאין לו ממש תחושה לכך, שיש לאמיתות הללו משמעות, ימצא אותן לא מוצדקות במיוחד, כיוון שהכוח להביא את מתנת התפיסה הילדית אל תוך חיינו, טמון דווקא ברגש כלפי הדברים הללו. אם לא נגיע לידי כך שנפתח סימפתיה והתלהבות כלפי משהו כמו ההשוואה בין הכריסטוס לבין פעילות האני האנושי בשנות החיים הראשונות אם נהיה מסוגלים לראות דבר מעין זה כילדותי אזי אין לנו כל כישרון לעורר את כוחות הילדות הראשונים. לכל המלומדים המיובשים יש כל כך מעט כוחות לעורר לחיים את כוחות הילדות הראשונים, ודרך כך להגיע אל עולם הרוח! ברם, אם תהיה לנו התלהבות לעסוק במשהו כזה, אזי יפעל הדבר בתוך נפשנו באופן כזה, שהכוחות הללו של תקופת הילדות הראשונה יחדרו אל תוכנו וייטמעו בנו.

בכך מתאפשר לו, לאדם, לקבל את הכריסטיאניות שלו בפתיחות. הרי תכופות אמרתי, שאנו עומדים רק בתחילתה של יכולת להבין את הכריסטוס. במשך מאות שנים, עד למאות ה-12–13 לספירה, הייתה קיימת כריסטיאניות אשר לא הייתה לה אפשרות לקרוא את התנ"ך, אלא היה עליה להיאחז בדרשות המטיפים ובמה שאמרו אותם שהיו בעלי נפש חדורת השראה רוחנית. לאחר מכן באה הכריסטיאניות אשר נאחזה בכתבי הקודש וקיבלה מהם את כל הידע שלה. ואנו לא נחיה לאורו של כוח הכריסטוס, אם לא נאמין אמונה איתנה בכך שהכריסטוס אכן הגשים את אמירתו, "הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם."[7]

אם יהיה ברור לנו, שלאחר שהכריסטוס התגשם פעם, הוא יתגשם שוב בכל תקופה עבור כל אדם שרוצה לראות אותו, אזי נהיה כריסטיאניים באמת. הכריסטוס אינו כה דל, שיש לו לומר לנו רק את מה שכתוב בבשורות. אסור לנו להישען תמיד אך ורק על המילים "אתם לא הייתם עדיין מסוגלים לשאת זאת", אלא האנושות מבשילה בהדרגה להכיר את הכריסטוס.

היכולת לפתח עמדה נכונה ביחס למה שזרם לאדמה דרך ההטבלה בירדן, ביחס לכוחות הבריאים והמפרים של גיל הילדות, שייכת לדברים אלה. רעיון כזה היה בו כדי להפרותנו באופן עמוק, גם אם אף אדם לא היה יודע דבר אודות שמו של הכריסטוס ואודות הבשורות [בברית החדשה] – אנו כלל לא מנסים להיאחז בשֵם המסוים, אלא הדבר תלוי במהות. אנו משאירים לאחרים לומר, "מי שלא נשבע בבודהא אינו מאמין אמיתי". – אין אנו נאחזים בשם, אלא בדבר עצמו. אנו עושים זאת, לדוגמא, בכך שאנו מכירים באופן שבו בשנות החיים הראשונות קיימים באדם כוחות אשר פעם השתקעו בגופו של ישוע מנצרת.

תארו לעצמכם, שהייתם על אי בודד, שאליו לא הגיעו כל תעודות כתובות אודות המסתורין של גולגותא: אם האנשים שם היו עובדים באופן כזה, שהם היו קולטים לתוכם בתודעה מלאה את הכוח של שנות הילדות הראשונות באמצעות חייהם הרוחניים עד לגיל מבוגר, אזי הם היו כריסטיאניים במובן האמיתי של המילה, ולא היה עליהם לחפש בבשורות, שכן הכריסטיאניות הייתה משהו חי, אשר מוסיף להתפתח עוד ועוד.

עלינו להבין הבדל זה היטב, שכן הדבר יאפשר לנו להתבהר יותר ויותר ביחס לאופן הפנימי מאוד שבו קשורה למעשה שליחותו של הכריסטוס עם כל ישות האדמה. אנו נוכל אז לומר לעצמנו, ששליחות הכריסטוס הזאת היא דבר-מה אשר אנו מסוגלים כיום להכיר בו בעצמנו, באדם של היום. הנחיצות של הֵיחדרות-בכריסטוס, של הגשמתה של אמירתו של פאולוס "הכריסטוס שבתוכי", נובעת מכך שנאמר: "עלינו להחדיר את עצמנו במשך כל החיים במה שחי בנו בילדות הראשונה, ואז יהיה הכריסטוס בתוכנו." דבר זה נותן לחלוטין את האפשרות לתפוס את הכריסטיאניות באופן הרחב ביותר שאפשר, וכן את הפרספקטיבה, שהכריסטיאניות מקבלת צורות שונות לגמרי. יגיעו זמנים, שבהם יקראו לכריסטוס בשם אחר לגמרי; זמנים שבהם יהיו קיימים כתבים אחרים, שבהם כלל לא יוזכרו האירועים ההיסטוריים החיצוניים, שלפיהם הייתה פעם קיימת ישות כזאת, אלא שבהם עובדה זו תוכר על ידי התודעה האנושית.

אנו מביאים את כל זה, כיוון שבדיוק עם דברים כאלה אנו יכולים שוב ושוב להראות, כיצד מדע הרוח יכול לחדור עמוק לתוך כל עיצוב הרגש של האנושות, וכיצד עליו להפוך לפרקטיקת חיים. או-אז, מתוך כך, נוכל לראשונה להבין באמת, את מה שאנו מוצאים בכתבי הדת. שהרי בעבור אנשים רבים, הכתובים הם בכל זאת ספר חתום בשבעה חותמים. לפנינו עומד אדם בן זמננו. בסופה של ההתפתחות הארצית, הוא יגיע לרמה שבה הוא החדיר את כל נפשו בכריסטוס, אך כיום הוא רק בתחילת עבודתו. אולם הכריסטוס חי בתוכו, ודרך התגשמויותיו הבאות הוא יחיה שוב ושוב בתוכו, במובן יותר ויותר רחב.

כעת, כיצד היו פני הדברים בטרם התגלה הכריסטוס על האדמה? האני היה אז רק בשלב ההכנה. הכריסטוס הוא מה שמעניק משמעות לאני, כך שקודם לכן, האני היה רק בשלבי הכנה. בכל פעם שבה ישות נמצאת עדיין בשלבי הכנה, צריכות הישויות אשר קדמו לה לעזור לה. עד לאירוע של גולגותא, האדם היה בתהליך של הכנה לקראת מתן משמעות לאני שלו. עד אז היו צריכות ישויות אחרות לעזור לו – ישויות אשר הגיעו לשלב האנושות מוקדם יותר, כלומר, על הירח הקדמון. אנו יודעים, שאלה הן הישויות של ההיררכיה הגבוהה מן המדרגה הבאה – המלאכים. הם עומדים על רמה גבוהה יותר מאשר האדם. ישויות אלה נטלו על עצמן בראש ובראשונה להנהיג את האנושות בתקופה שבה האדם לא היה מסוגל עדיין להביט על הכריסטוס ולומר: הכריסטוס נותן לאני שלי את משמעותו. – לפיכך, האדם לא היה יכול להוביל את עצמו אל הכריסטוס, אלא היה עליו להיות מובל לשם על ידי ישויות שהן כמו אחיו הבוגרים.

הכתובים התנכ"יים משתקפים כאן בדיוק נפלא. ניקח את זה שבא לפני הכריסטוס, יוחנן. אם עליו באמת להיות זה שבא לפני הכריסטוס, הוא לא יכול להיות הישות אשר מוצגת בהיסטוריה החיצונית, שכן עדיין אין לו אני במובן שאותו הצגנו כעת. לפיכך, לא ניתן לומר שיוחנן המטביל, זה שבא לפניו, הלך לפניו. באופן מוזר, הבשורה של מרקוס פותחת מיד במילות הנביא: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לפנֵיךָ וּפִנָּה דרכְּךָ".[8] כלומר, צריך לשים לב כאן למשהו, המצוי בחוגי תיאולוגים באופן מופשט, אולם אנשים לרוב מתעלמים ממנו אם נכנסים לרמה קונקרטית. העולם החיצוני הוא קודם כול מאיה. עלינו ללמוד קודם כול לראות אותו בצורה נכונה, ואז הוא כבר לא מאיה. כאשר מספר יוחנן על האירועים החיצוניים הללו במישור הפיזי, אזי זוהי מאיה. אנחנו לא מבינים אותם. התנ"ך רואה את האדם יוחנן כמאיה. ביוחנן חיה ישות של מלאך אשר השתכנה בתוך נפשו, ישות המובילה את בני האדם אל הכריסטוס. הוא מהווה מעטפת עבור התגלות ישות המלאך. המלאך יכול היה להיכנס אליו, כיוון שאליהו, שנולד והתגשם מחדש, היה מוכן לקלוט אל תוכו את המלאך. מתוכו דיבר המלאך, אשר נשלח, אשר רק השתמש ביוחנן ככלי עבודה. עד כדי כך מדייק התנ"ך.

כך שביכולתנו לומר: האדם יכול היה להיות מובל אל האני אך ורק דרך כך, שאותן ישויות שהשלימו את שלב האנושות על הירח הקדמון, הפכו בתקופה הטרום-כריסטיאנית למוביליהם של האנשים עלי אדמות. כל מנהיגי האנושות העתיקים הפכו למובילים הודות לעובדה שפעלו דרכם מלאכים.

מה קרה עם האדם המודרני? בתקופות טרום-כריסטיאניות פעלו ישויות המלאכים אל תוך ישותו, מפני שלאדם עדיין לא היה האני שיוכל לתת לו מודל פנימי [שאליו יוכל להתכוון בהתפתחותו]. מאז שאור שמש הכריסטוס נמצא בתוך בני האדם, יכולים בני האדם להפנות את פניהם אל הכריסטוס, ודרך כך חודר כוחו אל בני האדם, כפי שקודם לכן חדר אליהם כוחם של המלאכים. כפי שקודם לכן קלט האדם את המלאך לתוכו, כך עליו כיום לקלוט אל תוכו את ישות הכריסטוס מתוך התמסרות פנימית. אילו היה יוחנן יכול עדיין לומר: לא אני, אלא המלאך שבתוכי נשלח הנה ומשתמש בי ככלי, על מנת להכין את הדרך – אזי צריך כיום האדם לומר, כמו השליח פאולוס[9]: לא אני, אלא הכריסטוס בתוכי. – על האדם כיום ללמוד להבין את הכריסטוס כפי שמלמד מדע הרוח.

לדוגמא, אפשר לבטא את מה שנאמר היום אודות שנות החיים הראשונות. אם נדגיש את הצורך בכך, שתקופת הילדות תשפוך את זוהרה השמשי על פני כל החיים, יהיה בכך כדי להחדיר את האדם באיכות כריסטיאנית, בניגוד למדע המודרני, אשר יוצר אצל האדם הזדקנות, אי-החדרת-העצמי בכוחות השמש של גיל הילדות, ייבוש חלקי המוח, ועוד רבות.

לפיכך, אם נתעלם מכל הכתובים, ונתבונן רק באדם, אזי אמיתות כאלה יראו לנו, שהכרה מהותית של הכריטיסאינות היא דבר אפשרי. אם תפיסת מדע הרוח לא תביאנו לומר, "עכשיו אני יודע, שהאדם מורכב מארבעה גופים, מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני" – אלא תגרום לנו להבין, שמה שחשוב הוא לדעת, כיצד האיברים הבודדים הללו קשורים זה לזה בתוך הטבע האנושי; או-אז נוכל לראות ולהבין, שקיימת קירבה בין אני-הילדוּת הראשון לישות אחרת, אשר מהווה בה-בעת מעין מעטפת לאני הזה, וכיצד לאחר שלוש שנים משנה האני הזה את עמדתו ביחס לאיברי הישות האחרים, לשאר הטבע האנושי.

הכרה זו מקבלת ערך אמיתי כאשר היא הופכת בתוכו לכוח, וכאשר אנו אומרים לעצמנו: עלינו לעבור עוד התגשמויות רבות עלי אדמות בעתיד; אנו יודעים, שביכולתנו כביכול להמשיך לפתח את מה שבתוכנו עוד ועוד ולהעלות זאת יותר ויותר לתודעה. אנו יודעים, שאנו יכולים לצקת את כל האדם הגבוה, את בן האלוהים שבתוכנו, על בן האדם, ועל ידי כך ביכולתנו לטפס יותר ויותר גבוה מהתגשמות להתגשמות, עד שהאדמה תגיע ליעדה. – או-אז תהפוך האדמה לגווייה, כפי שהאדם היחיד הופך פיזית לגווייה, וכפי שבאדם היחיד הגווייה נופלת לאדמה והנפש עולה אל עולם הרוח, כך יקרה גם עם האדמה כולה.

אם נתבונן בכדור הארץ כולו כעל גופה של האנושות בכללותה, אזי נוכל לומר: האדמה כגווייה מתה מתמוססת בחומר של חלל העולם, הופכת לאבק, על מנת שניתן יהיה להשתמש בה מחדש כחומר. אולם האדם עולה למעלה, לעולמות רוחיים, על מנת לעבור אל המצב הפלנטארי הבא. ועלינו להחזיק לנגד עינינו את העובדה, שאין אלה מילים מופשטות בלבד.

הרי לא יאומן, שישנם בני אדם המאמינים, שהאדמה שלנו הייתה פעם ערפילית אחת גדולה ביחד עם פלנטות אחרות, ולא יותר מכך; וכי מתוך ערפילית זו נוצרו השמש וכדור הארץ, ודרך התלכדות נוצר החומר של האדם, והאדם הלך והתפתח יותר ויותר, אך יום אחד הוא ייקבר באדמה, כך שכל העניין אינו אלא אפיזודה חסרת משמעות!

בעתיד, ההיסטוריה התרבותית תצטרך להתאמץ מאוד כדי לתפוס את הפנטזיות הללו; לתפוס, כיצד פעם יכול היה הדמיון האנושי להיעשות כל כך חולה, כך שיוכל לקבל דימוי כזה כדימוי רציני. העובדה שקיימת תיאוריית קאנט-לפלס,[10] משמעה כמו הרצון להסביר את האדם מתוך העפר שאליו הוא מתפורר אחרי שגופתו נשרפת. מדע כזה מביא מוות, הוא לא מחיה את הכוח החי שבתוך נפשנו. מדע הרוח צריך להחיות את הכוח, לפתח אותנו לצורה יותר ויותר גבוהה, ולהעניק לנו את היכולת לא להתחבר עם אבק האדמה, אלא להתפתח ולהפוך להוויה פלנטארית חדשה.

—————————————————————————————————————–

  1. ענף אנתר' – קבוצת לימוד שנפגשת באופן קבוע ולומדת יחדיו אנתרופוסופיה.
  2. מה שמופיע בסוגריים מרובעים מבהיר את הטקסט מתוך ההקשר והבנת המתרגמת ונחוץ לדעתה כדי להבינו בשלמותו, אם כי בגרמנית הוא משתמע מתוך הטקסט או המשפט הקודם, אבל לא נאמר במפורש. כאן לדוגמא, מופיעה במקור רק המילה "התנתקות".
  3. כלומר, המורכבת משני דברים, המתר'.
  4. פרנולוגיה: תפיסה שלפיה צורות הגולגולת השונות נובעות מבסיס רוחני-נפשי מסוים – המתר'.
  5. בגרמנית: verholzt, באנגלית: lignified, בעברית: שהתעצה, הפך לעֵצי. – המתר'.
  6. הבשורה על פי מתי פרק יח פסוק 3.
  7. הבשורה על פי מתי פרק כח פסוק 20.
  8. הבשורה על פי מרקוס, פרק א פסוק 2.
  9. הנוסח המקורי שעליו מסתמך שטיינר: ""לא עוד אני חי, אלא המשיח חי בי." (איגרת שאול [פאולוס] אל הגלטים פרק ב, פסוק 20).
  10. ההשערה המקובלת כיום על דרך היווצרות מערכת השמש היא "השערת הערפילית" שהוצעה לראשונה ב-1734 על ידי עמנואל סוודנבורג. ב-1755 הרחיב עמנואל קאנט את התאוריה. תאוריה דומה פותחה במקביל וללא תלות על ידי פייר סימון לפלס ב-1796.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.