שיעור אזוטרי – 04

שיעור אזוטרי – 04

שיעור אזוטרי

רודולף שטיינר

24.11.1905

תרגם מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

ההרצאה מופיעה בספר בשם: תרגילים אזוטריים – יצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הערה: להבנת שיעור זה דרוש רקע ביסודות האנתרופוסופיה – הספרים: גוף נפש רוח * מדע הנסתר בקוויו העיקריים.

קורנת יותר מהשמש

טהורה יותר משלג

זכה יותר מהאתר

זוהי העצמיות העליונה,

הרוח בלבבי.

אני הנני עצמיות זו

עצמיות זו – הנני.

הפסוק הזה מרומם אותנו מידי בוקר אל העצמיות העליונה שלנו. לא בני אדם חשבו וניסחו אמרות כאלה באורח שרירותי; מוצאן מהעולם הרוחי. הרבה יותר כלול בהן מאשר סבורים בדרך כלל. אדם חושב אודותן כיאות אם מניח הוא שלעולם לא יוכל לפענח את תוכנן, אלא יוכל תמיד למצוא בהן דברים רבים יותר, ככל שימשיך ויתמסר להן. מכאן, שהשיעור האזוטרי יוכל לספק רק רמזים כיצד יבקש אדם אחר מה שמצוי בהן. מספר רמזים כאלה ניתנים בהמשך.

"קורנת יותר מהשמש"

האדם רואה את העצמים הסובבים אותו אך ורק כאשר השמש מאירה עליהם. היעשותם נראים לעין נגרמת על ידי קרני השמש הנזרקים מהם לתוך עין המסתכל. אם לא היה אור, לא היו העצמים יכולים להיות נראים לעין. אולם דרך אור חיצוני זה, מתגלים לעין אך ורק העצמים של העולם הפיזי. אור שהוא "קורן יותר מהשמש" חייב להאיר את האדם אם בחפצו לראות דברים וישויות בעלי טבע נפשי ורוחי. אור זה אינו מגיע משום שמש חיצונית. הוא נובע ממעיין האור שמדליקים אנו בתוכנו בבקשנו בתוכנו אחר עצמיותנו העליונה הנצחית. לעצמיות עליונה זו מקור שונה מלעצמיותנו הנמוכה יותר, התופסת את מהות הסביבה היומיומית. אולם מה שחי בסביבה יומיומית זו, מתהווה בזמן כלשהוא ועובר חולף לו. מה שחווים אנו בו ערך ארעי לו. מהשגות כאלה, וממחשבות אודותן, נבנית העצמיות הארעית שלנו. כל הדברים שמתגלים לעין באמצעות השמש לא היו קיימים פעם וביום מן הימים לא יהיו קיימים. וגם השמש התהוותה פעם וביום מן הימים תכלה. ברם, הנפש קיימת עבור עצם המטרה להכיר את הנצחי שבדברים. כאשר באחד הימים כל האדמה לא תתקיים עוד, תתקיימנה עדיין הנפשות שאכלסו אותה. ומה שחוות נפשות אלה על האדמה יינשא על ידן לאיזשהו מקום אחר כזיכרון.

אם מישהו עושה לי טובה, עובר חולף מעשהו, אולם מה שהמעשה נוטע בנפשי – נשאר. וקשר האהבה שמלכד אותי עמו איננו כלה. מה שחווים אנו מהווה בנו תמיד מקור למשהו מתמשך והולך. אנו עצמנו דולים כך את המתמשך מהדברים ונושאים אותו אל הנצחיות. וכאשר, ביום מן הימים, תועברנה הישויות האנושיות לבמת פעילויות שונה לגמרי, הן יביאו איתן את מה שהן אספו כאן. מעשיהן בעולם החדש יישזרו מן הזיכרונות של העולם הישן. כי אין זרע שאינו נושא פרי.

אם אנו מלוכדים עם מישהו באהבה, כי אז מהווה אהבה זו זרע, ואדם יחווה בפרי, במהלך כל העתיד, הואיל ומשתייכים אנו לאדם כזה במהלך העתיד כולו. משהו החי בנו, שזור בכוח האלוהי שמלכד את כל הדברים יחדיו לחוט נצחי של היקום. "משהו" זה – זוהי עצמיותנו העליונה. וזו "קורנת יותר מהשמש". אור השמש מאיר לי את האדם מבחוץ; שמש-הנפש שלי מאירה אותו מבפנים. על כן היא קורנת יותר מהשמש.

"טהורה יותר מהשלג"

כל דבר לכשעצמו טהור הוא. עלול הוא להיעשות לבלתי טהור כשמתעבה הוא עם משהו אחר שאינו צריך להתחבר עמו. המים לכשעצמם הם טהורים. אולם אפילו מה שכלול במים כבוץ, היה יכול להיות טהור אילו קיים היה לבדו, אילו לא התחבר בטעות עם המים. הפחם לכשעצמו נקי הוא. נעשה הוא מלוכלך אך ורק אם הוא התלכד בטעות עם מים. והנה, כאשר המים נוטלים צורתם המיוחדת בגביש השלג, מבדלים הם מעליהם את כל אשר התחבר בטעות עמם. כך נעשית הנפש האנושית טהורה, אם מבדלת היא מעליה את כל אשר אינו צריך להיות מלוכד עימה. אל הנפש שייך האלוהי, הבלתי ארעי. כל אידיאה, כל מחשבה של דבר גדול (בעל ערך) ויפה, משתייך למהות הפנימית של הנפש. וכאשר משתקעת היא באידיאות, במחשבות כאלה, היא מיטהרת, כשם שהמים מיטהרים בהופכם לגביש-שלג. וכשם שהרוחי טהור יותר מכל סובסטנציה, כך העצמיות העליונה, כלומר הנפש ששוכנת במרומים "טהורה יותר מהשלג".

"זכה יותר מהאתר"

האתר הוא סובסטנציה זכה ביותר. אולם כל הסובסטנציות מעובות עדיין בהשוואה לאלמנט הנפשי. לא המעובה הוא שמתמשך אלא ה"זך". האבן, שעליה חושב אדם, מתכלה כסובסטנציה. אולם המחשבה על האבן, שחיה בנפש, נשארת. אלוהים חשב מחשבה זו. ומהמחשבה יצר את האבן המעובה. קרח הוא אך מים מעובים, כך האבן היא אך מחשבה מעובה של אלוהים. כל העצמים הם מחשבות מעובות כאלה של אלוהים. העצמיות העליונה ממיסה את כל הדברים, ובתוכה חיות מחשבות-אלוה. וכאשר נשזרת העצמיות ממחשבות-אלוה כאלה, כי אז "זכה היא מהאתר".

"הרוח בלבבי"

האדם מבין משהו אך ורק כשתופס הוא זאת בלבבו. האינטלקט וההיגיון הם מתווכים גרידא להבנת הלב. דרך האינטלקט וההיגיון חודר אדם אל המחשבות האלוהיות. אולם בהגיע אדם כך אל המחשבה, עליו ללמוד לאהוב אותה. האדם לומד לאט לאט לאהוב את כל הדברים. אין פירושו של דבר שעליו לתת את לבו, ללא אבחנה, לכל מה שהוא פוגש בדרכו; כי חווייתנו בהתחלה היא אשלייתית. אולם כשמתאמץ אדם לפענח את המהות של ישות או אובייקט מתוך התשתיות האלוהיות שלהם, כי אז הוא אף מתחיל לאהוב אותם.

אם ניצב מולי אדם מושחת – לא אוהַב כלל ועיקר את שחיתות מידותיו. במקרה כזה, תהא הטעות בידי שלא אהיה מסייע לו כלל. אם אתהֶה ואחקור כיצד הגיע אדם זה למצב שחיתותו, ואם אעזור לו להתגבר על כך, אהיה מסייע לו; ואני עצמי אאבק כדי להגיע אל האמת. עלי לבקש ולחפש בכל מקום, כדי למצוא איך אוכל לאהוב. האלוהים מצוי בכל הדברים, אולם עלי לבקש אחר האלוהות תחילה. אין עלי לאהוב, תכף ומידי, את המראה החיצוני של ישות או של דבר-מה, כי זה יהיה כוזב; וייתכן שאוהב אז דבר מסולף. אולם מעבר לכל האשליה, מצויה האמת, ואת האמת יוכל אדם תמיד לאהוב. ואם הלב מבקש אחר אהבת האמת בכל הישויות, כי אז חיה "הרוח בלבבי". אהבה כזאת היא הלבוש שהנפש חייבת ללבוש תמיד. או אז הנפש עצמה שוזרת את האלוהי לתוך הדברים.

***

חברי הכיתה האזוטרית חייבים להקדיש רגעים חופשיים רבים מהיום, כדי לקשר מחשבות כאלה אל האִמרות האלוהיות של החוכמה. לעולם אל להם לחשוב שהנה הבינו כליל אִמרה כזאת, אלא תמיד יניחו שעדיין טמון בה יותר מכפי שמצאו. על ידי גישה כזאת, מגיע אדם להרגיש שבכל חוכמה אמיתית מצוי המפתח אל הנצחי; וברגש זה קושר אדם את עצמו אל נצחי זה.

***

העניין אינו בהשתקעות במדיטציה על משפטים רבים, אלא באפשרנו למעטים מהם לחיות שוב ושוב בנפש השלווה, הדמומה.

יש לחטט אך מעט במדיטציה עצמה – במחשבה; לעומת זאת, יש לאפשר למשפטי המדיטציה לפעול בשלווה על האדם. ומלבד המדיטציה, ברגעי הפנאי במשך היום, יש לחזור תכופות אל תוכן משפטי המדיטציה; לראות אילו רעיונות אפשר להפיק מהם. או אז הופכים הם לכוח חי ששוקע לתוך הנפש ומחזק אותה בעוצמה, הואיל וכאשר מתאחדת הנפש עם האמת הנצחית, חיה היא בנצחי. וכאשר חיה הנפש בנצחי, יש לישויות העילאיות גישה אליה והן יכולות לאפשר לכוחותיהן להיכנס פנימה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.