רודולף שטיינר

GA125

ברמן    26.11.1910

תרגם מגרמנית: אודי לוי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר בשם: האנתרופוסופיה והדרך הפנימית – יצא בהוצאת חירות – ראו כאן

ברצוננו הפעם בפגישת הענף לקחת כנקודת מוצא מספר שאלות חיים הנובעות באופן בלתי אמצעי מחיי האדם. אח”כ אני רוצה, מנקודות-מבט רוחיות גבוהות יותר, להתבונן בשתי מגרעות אנושיות, תכונות שליליות, הנחוות כבלתי סימפטיות, ככאלה המורידות את ערכו של האדם. ברצוני לדבר על הקנאה ועל השקר. תוך בחינת החיים ניתן בקלות להבחין שדווקא כלפי תכונות אנושיות אלו קיימת דחייה-טבעית. גם כאשר בוחנים אנו אנשים הנמצאים בעמדות-מנהיגות כלפי אנשים אחרים, מייחסים אנו חשיבות רבה לעובדה שחוסר טוהר מידות זה לא ימצא אצלם.

גיתה, למשל, שאימן עצמו בהכרת נפשו, בהכרת חסרונותיו היה אומר: “יש בי חסרון זה או אחר, יתרונות אלו או אחרים, אך זה שנראה לי כחשוב ביותר – הוא שאין אני יכול למנות את הקנאה על חסרונותיי.” בנוונוטו צ’ליני הגדול^[1] אומר שהוא שמח על שאינו נמנה על השקרנים. כך רואים אנו שהאישים הגדולים מייחסים חשיבות רבה למאבק בשתי תכונות אנושיות אלו. האדם הפשוט והנאיבי ביותר מסכים בהערכה ובסלידה מתכונות אלה עם מנהיגי האנושות, אך נשאל את עצמנו מדוע מורגשת דעה קדומה מושרשת עד כדי כך כנגד אותן שתי תכונות? אנו ניווכח עד כמה כמעט שאין תכונות אחרות שכל כך אינן תואמות את התכונות הארציות כאותן השתיים: קנאה ושקר. מעט מאוד תואמות שתיים אלה את שנקרא: ההשתתפות ברגשות הזולת. שכן, כאשר מקנאים אנו בזולת, אין אנו מסוגלים, אין אנו מתאימים להתמסר להרגשת גרעין ההוויה האלוהי העמוק ביותר של הזולת. השתתפות זאת אין לה ערך כאשר זו השתתפות גרידא ברגשות הזולת והווייתו – ערכה הוא רק מרגע שיכולים אנו להעריך את הוויתו הרוחית. אולם הערכת אדם כבסיס להשתתפות זאת כונתה גם מתן אפשרות ביטוי להצלחותיו של אדם אחר. ושנהיה מסוגלים לשמוח על הצלחותיהם ושלבי התפתחותם של אנשים אחרים. כל אלה אינם משאירים מקום לקנאה.

הקנאה מתגלה כתכונה בעלת קשר הדוק לאגואיזם החזק ביותר. דבר היכול להיאמר גם בקשר לשקר. כשאומרים אנו דבר שאיננו אמת, אנו חורגים מן הכלל המקובל עלינו – קיום ברית כלל אנושית. בהתייחסות אל האמיתי אין דבר שסביבו מאוחדת כל האנושות – כמו האמת. בשעה שמבטאים אנו אי-אמת הרי שחוטאים אנו כנגד ברית-האמת שבין אדם לאדם. כך נראים הדברים כאשר אנו בוחנים אותם כבני אדם. כאשר אנו בוחנים אותם מנקודת ראות מדע הרוח הרי שיודעים אנו שחיינו הנוכחיים הינם הוצאה לפועל והמשך של חיים קודמים בגוף. וכן יודעים אנו שבחיים קודמים אלה היינו נתונים להשפעות שונות ומשונות. שני סוגי השפעה חזקים חייבים היו להחוות שוב ושוב. שני סוגי ההשפעה שלהם אנו קוראים הלוציפרית והאהרימנית. אך אין בכוונתנו לעסוק באספקט הקוסמולוגי הרחב שלהן, אלא להישאר בתחומיו של חיי האדם. אנו רוצים להעמיד בפנינו את מעברינו דרך מספר רב של התגשמויות – כאשר עברנו דרך ההתגשמות הראשונה היה הכוח הלוציפרי – המעמיד בניסיון, המפתה – זה אשר הטביע חותמו בגופנו האסטרלי. מאז תקופה זו – הכוח הלוציפרי המפתה – הוא אשר משפיע על גופנו האסטרלי. למעשה זוהי השפעתו של לוציפר לרכוש השפעה ושליטה במהלך ההתפתחות הארצית על גופם האסטרלי של בני האדם. עלינו לחפש אותו בכל תחום בו נמשך זה מטה. עלינו לחפשו בכל אותן תכונות אגואיסטיות, תאוות, דחפים ומאווים החיים בגוף האסטרלי. ועלינו לדעת שהקנאה הינה אחת מגילויי ההשפעה החזקים ביותר של לוציפר. כל שחי בנפשנו וניתן להבחנה כקנאה שייך לתחומו ובכל פעם שרק ניצוץ של זו ניצת – הרי שלוציפר קונה שליטה בדחפים שבנו ובגופנו האסטרלי.

אהרימן, לעומת זאת, הוא בעל השפעה על גופנו האתרי וכל הקשור בפגיעה בכושר השיפוט ניתן ליחס לו. הן כאשר זה מקרי, כאשר אני טועה בשיפוט, והן כאשר הדבר מכוון – כאשר אומרים אנו דבר-שקר. כאשר נכנעים אנו לשקר, פועל אהרימן בגופנו האתרי. מעניין הוא שאנו בני האדם מרגישים תופעות אלו באופן חזק. ושקיימת אנטיפטיה כל כך חזקה כנגדן שכאשר הן מופיעות האדם עושה הכל כדי להילחם בשתי תכונות אלו: השקר והקנאה. מעטים הם האנשים שיאמרו במודע: “אני רוצה להיות קנאי.”

גם לתוך השפה העברית נשתרבבה האמרה: “אני מקנא בך”. אך אין הכוונה רצינית כל כך. כך אנו עושים הכל, בשעה שמרגישים אנו שאנו מקנאים, שאנו משקרים, כדי להילחם בזאת. בכך, אם כן, קוראים אנו מלחמה בתחום זה כנגד לוציפר ואהרימן.

לעיתים בא לידי ביטוי דבר שלו אנו חייבים תשומת-לב. אנו יכולים להילחם בתופעות מבודדות של קינאה ושקר. אך כשתכונות אלה יושבות בנפשנו, וכאשר רכשנו אותן בהתגשמויות קודמות ואנו לוחמים נגדן, הרי שהן מופיעות כתכונות אחרות. כאשר אנו מנסים להילחם בתופעת קנאה ששורשיה נעוצים בהתגשמות קודמת, הרי שהקנאה לובשת מסיכה שונה. לוציפר אומר: “האדם לוחם כנגדי. תשומת ליבו הופנתה כנגד רגש הקנאה. אני מוסר אותו בזאת לאחי – לאהרימן…” ואז צצה השפעה אחרת שהיא תוצאת המלחמה בקנאה. תכונות אותן אנו תוקפים מבטאות עצמן במסכות והקנאה בה אנו נלחמים – מופיעה אז לעיתים כתאווה. כמצב בו אנו מוצאים את חסרונותיהם של אנשים אחרים ומבקרים אותם מעל ומעבר למידה. לעיתים נמצא אדם שכאילו בכוח של ראיה רוחית מוצא את שגיאותיהם ואת צדדיהם האפלים של אנשים אחרים. וכאשר נפנה אל מקורו של הדבר, הרי שהמקור הוא בכך שהקנאה התפתחה לחוש ביקורת יתר. לאדם זה נדמה שזוהי תכונה טבעית למדי. טוב הדבר, יאמר, להסב את תשומת הלב לקיומן של תכונות שליליות אלו. מאחורי תכונה זאת מסתתר לא אחר מאשר רגש הקנאה שהשתנה – מאחורי מסיכה. יש ללמוד להכיר, האם תכונות כאלה הן מקוריות או אם הן תוצאת התפתחות של תכונות אחרות. עלינו לברר במקרה שאדם מסוים היה קנאי בצעירותו, שירש תכונה זו, האם כיום הוא אדם בעל חוש ביקורת יתר.

גם השקר משתנה בחיים לעיתים קרובות, ומראה עצמו במסכה אחרת. הנטיה לשקר יכולה להוביל לכך שנתבייש בה אך קשה לשרש אותה בקלות. לעיתים קרובות משתנה היא והופכת לשטחיות מסוימת כלפי האמת.

חשיבות רבה מיוחסת לכך שנדע זאת. שנדע מה עומד בפנינו. כך אנו רואים מה אנו פוגשים בזולת. אנשים מסוג זה מסתפקים בתשובה, עליה שואלים אנו כיצד תיתכן הסתפקות בתשובה כזאת?! בקלות יגיד אדם כזה: “כן, כן, ככה זה!” לעיתים קרובות מצב זה הוא השתנות של הנטיה לשקר. את חוק הקרמה עלינו לבחון במיוחד לאור תכונות אלה. בני אדם אינם שמים לב לכך משום שזהו הגזע בעל הזיכרון החלש ביותר מבין אלה הבאים לידי ביטוי ביקום. בחיים מתגלה, למשל, שאדם מסוים המוכר לנו ואנו נשארים קרובים אליו במשך החיים, ואנו שמים לב שדברים רבים משתנים בו. אנו קרובים אליו עדיין כעבור שלושים שנה. וכאשר אנו מביטים לאחור על החיים נמצא הקשרים מעניינים בחייו. אך האדם הנידון אינו יודע מכך דבר. הוא שכח הכל. רצוי היה באמת, להסב תשומת לבנו לכך. מגלים תוך כדי כך קשרים מהותיים. אדם מסוים, למשל, הוא קנאי בצעירותו. בהמשך חייו אין תכונה זאת מתגלה יותר. ומה שמתגלה הינה התפתחות הבאה לידי ביטוי בגיל מאוחר יותר. אותו אדם מראה תכונה אחרת: חוסר העצמאות, דחף להיות תלוי באנשים אחרים ובדעות שאינן עצמאיות. ”חוסר האפשרות לעמוד על רגליו”. מצב שבו הנידון זקוק לאנשים אחרים שייעצו ויעזרו. מופיעה חולשה מוסרית מסוימת כתוצאה מקנאה שעברה מטמורפוזה. תמיד נראה שכאשר אדם לוקה בחולשה זאת, הרי שלפנינו תוצאת התפתחות קרמתית של קנאה שעברה התפתחות. תכונת השקר שעברה מטמורפוזה גורמת בהמשך החיים להססנות, ביישנות. מי שנטה לשקר בנערותו אינו מעז להביט בעיניהם של אנשים. בין האיכרים [הכוונה באירופה – המתרגם] ישנה ידיעה אינסטינקטיבית ואלמנטארית של עובדה זאת שאמנם לא מתבטאת במושגים. אומרים שם – שאין להאמין לאדם שאינו יכול להביט בעיני זולתו. הססנות וטבע עצור שלא מתוך צניעות, אלא מתוך תחושת פחד כלפי אנשים אחרים, הינה תוצאה קרמתית של תכונת השקר, כבר תוך כדי מהלך התגשמות אחת. זה שמופיע כחולשה מוסרית-מוראלית במהלך התגשמות אחת – מופיע כאפקט מארגן יוצר בהתגשמות הבאה. החולשה הנפשית, שהיא תוצאה של תכונות הקנאה אינה יכולה בהתגשמות בה הגוף כבר מעוצב להרוס אותו במידה רבה. אבל כאשר עוברים אנו את סף המוות וחוזרים אל תוך התגשמות נוספת, הרי שכוחות אלה פועלים כך שהם הופכים לכוחות בנייה של אורגניים חלשים. ואנו רואים שגוף חלש נבנה על ידי אנשים כאלה שבהם היתה תכונת קנאה שעברה מטמורפוזה בהתגשמות הקודמת.

כשאנו אומרים שהאדם הוא חלש, אך ללא דעה מוקדמת, שכן עלינו לדעת מה משמעותו של ‘חזק’ או ‘חלש’ – כשאדם רגיש להשפעה זו או אחרת, כשהוא לוקה בכושר ההתנגדות, אנו יודעים אז שגופו חלש, שהגוף החלש הזה הינו תוצאה של מטמורפוזת תכונת הקנאה בחיים קודמים.

עתה עלינו לומר לעצמנו כאשר ילד נולד לתוך סביבה מסוימת כילד חלש, שאין עלינו להתייחס רק לתופעת קרמה פנימית זאת, אלא גם שאנחנו חיים בין אנשים ובתוך סביבה מתוך סיבות נוספות חזקות – ולא במקרה. דווקא צד זה של הקרמה, שאנו מותאמים לסביבתנו, ניתן להבנה ללא קושי. פרח האדלוויס אינו יכול לגדול אלא בסביבה לה הוא מותאם. וכך גם האדם היכול להתפתח רק בסביבה המותאמת לו. הלוגיקה העדינה ביותר חייבת לטעון כך אם מתייחסים לאספקט זה: כל ישות מתאימה לסביבתה, שום דבר אינו מקרי.

כך נולדים אנו אל בין האנשים בהם קינאנו או עליהם הטלנו ביקורת. וכך עומדים אנו עם גוף חלש בין אותם האנשים בהם קינאנו בהתגשמות קודמת בשל מה שהשיגו ובדומה לזה.

יש לכך חשיבות רבה לאין ערוך לדעת דבר זה, שכן רק אם מעכלים זאת יכולים אנו להבין את החיים. כאשר נולד ילד בעל גוף חלש לתוך סביבה מסוימת, נשאלת השאלה: כיצד עלינו להתייחס לכך? ההתייחסות חייבת להיות זאת שהיא מבחינה מוסרית הגבוהה ביותר והיחידה: עלינו לסלוח.

אופן התייחסות כזה יוביל גם כאן באופן הטוב ביותר אל המטרה. וזהו גם אופן החינוך הטוב ביותר לאדם זה. יש לכך השפעה חינוכית עצומה. כאשר אנו מסוגלים לסלוח באהבה לילד חלש אשר נולד לתוך סביבתנו.

אותו אדם שבאמצעותו זה יקרה ייווכח שהילד יהפך ליותר ויותר חזק. עד לתוך תחום החשיבה חייב חינוך סולח ואוהב להשפיע וכך יכול הילד לאסוף כוחות ולעבד את הקרמה שלו והילד יהפוך לחזק גם בתחום הגופני. ילד כזה מראה לעיתים תכונות שאינן נעימות. ובאשר אנו אוהבים אותו עד לעומקי הלב, הרי שזה משפיע כתרופה אינטנסיבית ומהר מאוד נמצא עד כמה משפיעה תרופה זאת.

גם כאשר ניקח את התכונה השניה, הנטיה לשקר, תוך התגשמות אחת הופך האדם להססן. זוהי תכונה של הנפש אך בהתגשמות הבאה היא הופכת לאדריכל של הגוף. אז מופיע הילד לא רק כחלש אלא ככזה שאינו מסוגל ליצור קשר אמיתי לסביבתו. הוא מופיע כרפה שכל. עלינו לדעת שאנו הם האנשים שבעבר הרחוק היו קורבנות לשקר של אדם כזה. ועלינו להחליף את הרע שבא עלינו אז בטוב ביותר. יש לנסות לקָרֵב אל אדם כזה ככל האפשר, יותר אמיתות של החיים הרוחיים, ואז נראה עד כמה ילבלב. עלינו תמיד להחיות בנו את המחשבה: בהתגשמויות הקודמות שיקר אדם זה רבות ועלינו לעשות הכל כדי ליצור יחס אמיתי טהור בינו לבין סביבתו.

כך אנו רואים, כשמביטים אנו בדברים אלה, שאנו כבני אדם נקראים תמיד לעזור לבני אדם אחרים לשאת את הקרמה שלהם באופן נכון. זה שחושב שעליו להשאיר בידי זולתו את הקרמה שלו אינו אלא טועה. כאשר אנו מוצאים אדם שמשקר לנו, כאשר אנו מניחים אז שעליו להמשיך בכך מאחר וזה מונח בקרמה שלו, הרי שאנו מראים שלמעשה אין אנו מבינים את עניין הקרמה. המחשבה הנכונה היא: לעזור לאותו אדם עד כמה שיותר. כאשר נאמר שעלינו להשאיר בידי אדם את הקרמה שלו – הרי שיכול הדבר להיאמר בתחום האזוטרי, אבל בחיים לעולם לא.

נניח שאנו מנסים לעזור לבני אדם בהתאם לקרמה שלהם. ניקח אדם בו מתגלית תכונת ההססנות. אנו משתדלים בעבורו באהבה. כך אנו יוצרים קשר בין אדם זה לבין עצמנו. אז נראה שברבות הימים יופיע באדם זה משהו כלפינו. אך זאת – יש להשאיר לקרמה. אין לערוך חשבונות בתחום זה. עלינו לראות בעזרה לבני אדם אחרים חובה וכך נוגע אני בחוק עקרוני ועדין, כל דבר שאנו עושים למען האחר, על מנת שיישא ויתגבר על הקרמה שלו, יוביל תמיד לכך שלא רק לו אנו עוזרים, אלא שאנו עושים משהו גם למען עצמנו. אולם מה שאנו עושים למען עצמנו למשל, על מנת להתקדם במהירות, לא יעזור לזה לרוב בהרבה. רק מה שהאדם עושה למען האחר יכול להיות פורה עבור עצמו. לעצמנו אין אנו יכולים לגמול טובה. כאשר אנו עוזרים לאדם אחר להתגבר על הקרמה שלו, יש בכך השפעה חשובה ביותר. מאחר שזה נעשה למען הזולת. זהו כוח לאנושות כולה. לבד למען עצמנו אין אנו יכולים לעשות מאומה. לכן עלינו לפתח עד לרמה הגבוהה ביותר אותה תכונה של ”השתתפות ברגשות הזולת”. במידה שאנו מפתחים אותה השתתפות באופן הגבוה ביותר, בה במידה מפתחים אנו גם כלפי הקנאה והשקר אותה חובת השתתפות ברגש הזולת. באופן זה מפתחים אנו הרגשת סולידריות הנרקמת בין כל נפשות בני האדם. בני האדם נוטים הרי ככלל לכך שהאדם הבודד ירגיש את הקשר לאנושות כולה. תמיד הרגשת נטיה זאת, בהתבטאויותיה השונות אמורה גם להתקיים במאבק נגד לוציפר ואהרימן. בכך שאנו מנסים לעזור לאנשים להם יש גוף פיזי חלש תחת ”הקנאה המעובדת”, בכך שאנו מבהירים לעצמנו כיצד יש להתייחס כלפי אדם כזה, בכך יכול להתבהר לנו שהעולם מלא באותם אימפולסים של לוציפר ואהרימן. וכן כיצד אפשר להתגבר עליהם משך תקופת התפתחות האדמה. אז מגיע כל אדם העוקב ברגשותיו אחר הקשרים אלה בהכרח לתחושה עמוקה הרבה יותר של כל האנושות בכללה. ובמידה מסוימת קיימת לגבי האדם הרגשה לגבי זה אשר יכול לקשור אותו לכלל בני האדם. הרגשה זאת השתנתה עד למאוד משך מהלך ההתפתחות האנושית. נלך לאחור שלושת עד ארבעת אלפי שנים. אז עוד היתה ההרגשה מפותחת וברורה אצל כל בני האדם לגבי מה שמאחד את כל האנושות. נלך עוד אחור בזמן, אחור דרך תקופות התרבות הפוסט-אטלנטיות, אחור עד לאטלנטיס הקדומה. תמיד חיינו בתוך גוף בכל אחת מהתקופות, עברה עלינו התגשמות. אם נביט עוד לאחור נגיע להתגשמות בה נכנסנו לראשונה לתוך גוף פיזי. לפני כן חיינו בגוף רוחי. כך אמרו לעצמם האנשים עוד לפני 3000-4000 שנים. רגשות מלאי חכמה כאלה מוצאים אצל כל האנשים באותה תקופה. הנפש שואלת את עצמה מה הינך למעשה בכך שהינך אדם? ועליה לענות: לפני שנכנסתי לראשונה לתוך גוף פיזי, הייתי בתוך ים של פעילות וחיים אלוהיים רוחיים, שם הייתי, שם היתה נקודת-המוצא המשותפת לנו. הרגשת יסוד כזאת בנפשות האנשים נתנה את האפשרות להרגשת אחווה כלל אנושית. שהרי מקורן של נפשות כל בני האדם הורגש כמשותף וכאשר מעלים אנו בזיכרוננו את האופן בו הופעלו האנשים בבתי הספר האזוטריים על מנת להופכם טובים יותר ולעשותם מסוגלים לקלוט את הרגשות העמוקים, האינטימיים הנוגעים ללב ביותר – הדבר נעשה על ידי הסבת תשומת-הלב אל המקור המשותף, אל בואה של האנושות כולה מהמעיין האלוהי המשותף. קל היה הדבר לטעת זאת בנפש. אך הדבר נעשה תמיד יותר ויותר קשה. אם למשל, היה הדבר נאמר לאסיפה גדולה של אנשים כפי שנמצאת כאן כרגע, אז היה הדבר עושה רושם בלתי נמחה. אך רגשות האנושות כלפי אותו מקור משותף הלכו ונעשו קרות יותר ויותר. דבר זה צריך היה לקרות מאחר שהאנושות חייבת היתה לעבור דרך נקודת התפתחות מסוימת שאם ברצוני לאפיין אותה הרי שעלינו להפנות את המבט אל עבר עתידה ומטרתה של האנושות. אל עבר מטרת התפתחותה של האדמה. באותו האופן בו המקור המשותף וכל נשמות בני האדם נוצרו באותו מקור משותף – כך תמצאנה כל נפשות בני האדם האחת את השניה במטרה המשותפת.

כיצד מסוגלים בני האדם למצוא מטרה זו כך שכאשר תגיע האדמה אל מטרתה ותשקע ככדור חומרי גשמי, תיעלם מתחתינו בני האדם – ואנו נמשיך את תהליך התפתחותנו – כיצד יכולים אנו להגיע להבנה משותפת כך שנלך במשותף לקראת העתיד הזה? עד לנימי הנפש העמוקים ביותר חייבת הכרת השותפות הזאת לחדור! דבר זה אפשרי אך ורק באופן כזה שאנו כבני אדם נלמד להרגיש כלפי העתיד באופן שאנשי העבר הרגישו כלפי מקורה של האנושות. הרגשה זאת התקררה יותר ויותר בין בני האדם. אך יותר ויותר חייבת להתחמם בנפשות באופן חי ההרגשה והביטחון שדבר מה יכול להיות משותף לכל בני האדם באותה מטרה סופית של האנושות, תהיה דרגת התפתחותנו אשר תהיה ובכל מצב שאנו נתונים בו. היות וכולנו בני אנוש, חייב דבר מה למצוא את קיומו בנפשותינו. זהו דבר האמור להיות מעניינו של כל אדם. אנו חייבים למצוא דבר מה במעמקי תוכנו שבו נמצא כבנקודה אחת האחד את השני.

באוקולטיזם ניתן דבר זה בשמו של כריסטוס. באותה מידה בה היה ניתן לפני אלפים בשנים לחוש, לחוות ולדעת: “נפשותינו מקורן כולן מתוך יסוד האלוהות המשותף מתוכו נולדו – כך ילמדו האנשים יותר ויותר לאמר: כך – כפי שבשעה שאנו חושבים אנו מוצאים עצמנו בנקודה אחת משותפת, כפי שמסוגלים אנו להסכים מסביב לחשיבה אחידה, כפי שהחשיבה יכולה להתקיים ולחוות בכל ראשי האנשים – כך ישנו דבר שיכול לחיות ולהתקיים בכל הלבבות. ישנו דבר שיכול כדם חיים לזרום בכל הלבבות אם ילבֶה אותו דבר אותנו במשך כל ההתגשמויות הבאות ואז תעבורנה אלה כך שכאשר תגיע האדמה אל מטרתה, כך שתעבור אל המצב הפלנטרי החמישי – אל יופיטר – נפשות האנושות תמצאנה זו את זאת במשותף בכריסטוס, ותתאחדנה, תהפוכנה לאחד!

לכן, כדי שדבר זה יוכל לקרות, מוכרח היה לקרות המסתורין של גולגותא. לשם כך נהיה כריסטוס לאדם בישוע כדי שאותו זרם של חום יוכל לזרום מלב אדם אל לב אדם. אותו רגש של מטרת האנושות המשותפת, מוצאו מהצלב על גולגותא. כך יחברו עבר ועתיד. זוהי מטרת ההתפתחות העתידה של האנושות. אם תמשיך האנושות לשאת במשותף את שמו של כריסטוס, לא בזה תלוי הדבר, אלא בזאת שכל בני האדם ילמדו לתפוס שאותו הרגש שהיה לבני האדם בעבר כלפי מקורם המשותף ישתנה, יהפוך לרגש של תחושת עתיד האדמה המשותף. התפתחות האדמה מתחלקת לשני החלקים הבאים: האחד עד לצלב של גולגותא, והשני מהצלב של גולגותא עד לסוף תקופת האדמה. בפני בני האדם עומדת משימה גדולה עד מאוד בהבנת כריסטוס והתפתחותו. כאשר יובן עניין זה ימצאו בני האדם את עצמם במטרה המשותפת לקראת המעבר לתקופת יופיטר. כל מצבי ההכרה האינדיבידואליים מכוונים אל עבר מציאת עיקרון זה של הכריסטיאניות.

אם ניסינו היום להכיר כיצד פועלת הקרמה מהתגשמות אחת לאחרת באופן הבונה את הגוף, יכולים אנו להבין כיצד יכולים בני האדם להיות יותר ויותר מושלמים תוך כדי מעבר דרך ההתגשמויות מבלי לקרוא בשם שאנו מדברים עליו ככריסטוס. היות שנקודת המבט שלנו היא האישיות האינדיבידואלית. כאשר לפנינו ילד המשקר לנו, משקר הרבה, אנו אומרים לעצמנו: ילד זה שיקר לנו. כיצד יכולים אנו לעזור לו כדי שיהפוך את הקרמה שלו? אין אנו מתייחסים לכך שילד זה מזיק לנו. מבטינו מופנה אל גרעין ההוויה של הילד. ובכך מקדמים אנו את הקרמה שלו. הרגשת השתתפות משותפת ועמוקה תיווצר בעולם כתוצאה מהשתקעות כזאת בקרמה.

ובכך מהווה אותו דבר שלו אנו קוראים מדע-הרוח, בתנאי שתופסים אנו אותו ברוח הקרמה וההתגשמות החוזרת, גם הכנה לתפיסה אמיתית של האימפולס הכריסטיאני בעולם. אין זה משנה כיצד האדם אומר את מילותיו, מי שמבין לאמיתו את חוק ההתפתחות אינו יכול שלא להיות כריסטיאני. יהיה זה בן דת ההינדו, מוסלמי, או משתייך למערכת דתית אחרת, החשוב הוא להטמיע בנפש את האימפולס שהוא האימפולס למטרת האנושות המשותפת. כפי שלפנים חי באנושות האימפולס להפנות את המבט לעבר המקור המשותף לאנושות, כך מוביל מדע הרוח תמיד אל האימפולס הכריסטיאני. הוא כלל אינו יכול אחרת. וניתן בפשטות לתפוס את מדע הרוח כפי שהוא מופיע היום, גם כך שיאמר: גם אם אותו אדם שלומד להכירו (את מדע-הרוח) אינו רוצה לדעת מאום על הכריסטיאניות, הרי שלאמיתו של דבר הוא בכל זאת יובל אל כריסטוס גם אם במילים היה רוצה להלחם כנגד עובדה זאת. כך קרבנו לנפשנו כיום את שקשור באופן בלתי אמצעי לחיים. ראינו כיצד עלינו לנהוג כאשר ילד משקר או מלא קינאה. עלינו להיות מודעים לכך שחוט השני של הקרמה עובר דרך כל ההתגשמויות של נפש האדם. שהקרמה נארגת באופן התואם את הגורל לגבינו, וכאשר אנו מביטים לאחור אל עבר המקור האלוהי ואח”כ אל עבר המטרה המשותפת של האנושות, הרי ששוב אנו מביטים אל האלוהי. אנו מסתכלים חזרה אל תרבותם של הרישים הקדומים. הם הורו על אותו עולם בו היה האדם לפני רדתו אל ההתגשמויות שלו. תורה זאת חדרה דרך מאות ואלפי שנים ובודהה מורה אותה באומרו: כל זה שקדוש בעולם המקור אבד לאדם כתוצאה מתלותו בחיים בגוף. הוא דרש את נטישת עולם החיים בגוף על מנת שתחיה הנפש שוב בעולם הרוח של אותו המקור. כך הורו הנביאים בכך שניבאו את ביאתו של כריסטוס, על עתיד בו ימצאו האנשים שוב את מטרתה האמיתית של האדמה. ואז – מתגלה כריסטוס בעצמו! אז מתרחש המסתורין של גולגותא ואז יכול האדם באמצעות אותו מסתורין של גולגותא, להיות מובל אל מול מטרת האדמה האלוהית-רוחית. ואולי אין דבר מזעזע יותר משתי ההתבטאויות, שבאופן דומה מתגלות אצל בודהה ואצל כריסטוס, היכולות להעמיד בפני נפשנו את הניגוד שבין הזמן החדש לישן. בודהה עומד בין תלמידיו ומסב את תשומת ליבם לגוף ואומר: “אני מביט לאחור מהתגשמות להתגשמות, אל האופן בו נכנסתי שוב ושוב אל תוך גוף שכזה, כפי שאני נושא כיום. מקדש גוף זה נבנה תמיד מחדש עבורי על ידי האלים. ותמיד שאפה הנפש בהתגשמויות חדשות להיכנס אל אותו מקדש הגוף. אולם עכשיו יודע אני שאין עלי לחזור שוב אל מקדש גוף שכזה. יודע אני: נשברו הקורות, התמוטטו התמוכות. באמצעות ההכרה שאליה הגעתי שחררתי את נפשי מגוף זה. הומתו בקשות ומאוויים לחזור אל תוך גוף כזה.” זאת היתה תוצאה גדולה ועצומה של הזמן הקדום, של ההסתכלות לאחור אל עבר מקור האנושות. בודהה ואיתו תלמידיו והדבקים בתורתו שואפים להשתחרר מהגוף. ואיזה הבדל רב עוצמה הוא כאשר כריסטוס עומד בפני תלמידיו הקרובים ואומר: (בשוויון נפש גמור, כפי שאנו תופסים זאת, אנו מקבלים זאת כדבריו של כריסטוס כפי שהם ניתנים לנו) “קירעו לגזרים את מקדש גופי זה, ואבנה אותו מחדש תוך שלושה ימים” – כריסטוס אינו שואף להשתחרר ממקדש הגוף הזה. הוא רוצה לבנותו מחדש.

לכאורה לא יהיה כריסטוס שוב בהתגשמויות הבאות בתוך גוף פיזי כזה, אלא זה שהוא מורה לתלמידיו ולאנושות כולה הוא בדבר החזרה אל תוך מקדש ארצי זה מהתגשמות להתגשמות, על מנת להפוך את אימפולס הכריסטוס בכל אחת מהן לגדול יותר, לאינטנסיבי יותר, על מנת שאנו בני האדם נוכל לקלוט תמיד יותר מהווייתנו הארצית כך שלבסוף נתייצב באופן כזה שנאמר לעצמנו: “עבדנו בהתגשמויות אלה על מנת להידמות יותר ויותר לכריסטוס ואנו הולכים ונהיים דומים לו בכך שאנו קולטים בתוכנו, בתוך אותו מקדש גוף, את שהזרים כריסטוס מהצלב על גולגותא מישותו העצמית. לזה אנו נותנים לזרום מנפש אדם אל נפש אדם. שכן רק כתוצאה מכך מבינים אנו זה את זה עכשיו.” זהו המשותף לכל נפשות האנושות של עתיד האדמה. ואז יגיע הרגע בו האדמה ככוכב תימוג, בו תצלול ותהפוך לאבק, ובו האנושות במצב שהפך לרוחי, תעבור להתגשמות על פלנטה אחרת.

דברו הגדול של בודהה: “מרגיש אני שהתמוכות הגבוהות של מקדש גופי שוב אינן נושאות, כיצד הקורות מתמוטטות…” דבר זה יכול לעמוד כנגד הנפש כנקודת ציון של מקור האנושות המשותף.

כאשר מביטים אנו אל שאומר כריסטוס לשליחיו: “רוצה אני לבנות את מקדש הגוף הזה תוך שלושה ימים…” דבר זה יכול להיות בשבילנו תחילתו של הזמן המבשר את מטרת האדמה. ביכולתנו אף להרחיב אימרה זאת, שכן אנו יכולים לומר: אכן ישבר נא מקדש זה במותנו, אך אנו יודעים שמיטב הכוחות אותם רכשנו משך ההתגשמות הנוכחית הם אלה בהם נשתמש בזו הבאה אחריה. רכשנו כוחות אלה בכך שהתמסרנו בנפשנו להכרת כריסטוס.

באופן כזה נגיע הלאה מהתגשמות להתגשמות, כך שלבסוף נבנה את מקדש הגוף הזה כך שבני אדם יגיעו למטרת האנושות המשותפת העתידה.

כך אנו רואים איך המסתורין של גולגותא, הוא ולא אחר, הוא זה שיכול להוות לגבי האנושות כולה, האימפולס המשותף של התפתחות האנושות והאדמה.

——————————————————————————————-

1. Benvernuto Cellini – היה צורף ופסל במאה ה-16. ↑