רקע לבשורה על פי מרקוס – 08

רקע לבשורה על פי מרקוס

רודולף שטיינר

GA 124

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה מספר 8

חוק הריתמוס בתחום הנפש והרוח. הבשורה של נפש התודעה

ברלין, 7 במרס 1911

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

כשלומדים את הבשורות לאור מדע הרוח, אנו מוצאים תיאורים של חוויות עוצמתיות ומשמעותיות ביותר. ורק כשהרבה יותר אנשים יתוודעו למדע הרוח מאשר היום, תוכל האנושות להתחיל להבין בצורה נכונה מה זרם לתוך הבשורות מהחוויות הרוחניות שחוו אלה שכתבו אותן. אז הם יבינו שדברים רבים מתבהרים רק כאשר לומדים זה לצד זה את התיאורים שניתנו בכל ארבע הבשורות.

הרשו לי קודם להפנות את תשומת לבכם לעובדה שבבשורה על פי מתי, לפני התיאור של אימפולס כריסטוס, יש התייחסויות לילדותו של ישוע ורשימה של הדורות של העם העברי מהאבות הראשונים. בבשורה זו, התיאור של אימפולס כריסטוס לוקח אותנו להתחלות של העם העברי, שמתוכו נולד מי שנשא את ישות כריסטוס. בבשורה על פי מרקוס, אנו פוגשים את אימפולס כריסטוס ממש מן ההתחלה. התיאור מדלג על כל סיפור הילדות. מספרים לנו פשוט שיוחנן המטביל היה המבשר של אימפולס כריסטוס, ואז הבשורה מתחילה מיד עם התיאור של הטבילה בירדן על ידי יוחנן. מהבשורה על פי לוקס, אנו מקבלים סיפור ילדות שונה, שעוקב אחר שושלת יוחסין של ישוע מנצרת עד לזמנים הרבה יותר קדומים, עד לתחילת האנושות על האדמה; השושלת מגיעה עד לאדם, שעליו נאמר שהיה 'בן אלוהים'. זה מראה באופן ברור שאת מקור טבעו האנושי של ישוע מנצרת יש לייחס לעבר הקדום, כשאין לראות באדם ישות ארצית שמתגשמת בבשר, אלא ישות רוחית שנולדה מתוך הרחם של הרוח האלוהית. הבשורה על פי יוחנן, שוב, ללא כל סיפור ילדות או כל איזכור לגבי חיי ישוע מנצרת, מובילה אותנו באופן עמוק ביותר לישות כריסטוס עצמו.

לאורך ההתפתחות של מדע הרוח, צעדנו בשביל מאד ייחודי בלימוד הבשורות. התחלנו עם הבשורה שמגלה את התובנה הגבוהה ביותר על אודות רוחניותו של כריסטוס – הבשורה על פי יוחנן. לאחר מכן למדנו את הבשורה על פי לוקס, כדי להבין איך מתגלה הרוחניות הגבוהה ביותר בטבע האנושי כאשר עוקבים אחר מוצאו של האדם עד לזמן בו הוא הופיע, כאדם ארצי, מתוך האלוהות. אחר כך, הלימוד של הבשורה על פי מתי עזר לנו להבין את אימפולס כריסטוס כנובע מהעם העברי הקדום. השארנו לסוף את הלימוד של הבשורה על פי מרקוס. כדי להבין את הסיבה לכך, יש לקשור נושאים רבים שהתייחסנו אליהם לאחרונה עם עובדות שכבר מוכרות לנו, וגם עם עובדות אחרות, חדשות. זו הסיבה שבגללה בהרצאה האחרונה התייחסתי להיבטים של חיי האדם בהקשר של האיברים השונים בישותו. גם היום אדבר באופן דומה, כמעין הקדמה להיבטים מסוימים של האבולוציה. כי יהיה יותר ויותר הכרחי לזהות את התנאים שבהם תלויה האבולוציה האנושית – למעשה לא רק לזהות אותם, אלא גם להישמע להם.

ככל שהאנושות מתקדמת לקראת העתיד, האדם יהיה יותר ויותר עצמאי, יותר ויותר אינדיבידואליסט. האמונה בסמכויות חיצוניות תוחלף יותר ויותר באמונה בסמכות של נפש האדם עצמו. זוהי מגמה הכרחית באבולוציה, אבל כדי שהיא תביא לברכה ולטובה, האדם חייב לרכוש ידע על ישותו, ואי אפשר לומר שהאנושות ככלל התקדמה רחוק במובן זה.

מה מאפיין במיוחד את זמננו? אין מחסור באידיאלים ותוכניות לטובת האנושות. כמעט כל אדם מתאר את עצמו כמביא הגאולה לפחות בתחום שלו, ויש לו רצון לוהט ליצור תמונה של אושר אנושי אידיאלי. יותר מכול, אין מחסור באגודות ובעמותות שהוקמו כדי להביא לתרבות שלנו משהו הכרחי ביותר על פי דעתם של המייסדים. יש גם הרבה אמונה בתוכניות ובאידיאלים: אלה שמקדמים אותם כל כך משוכנעים שהם בעלי ערך שבקרוב יהיה צורך במעין מועצה שתקבע שאנשים אלה לעולם אינם יכולים לטעות [בדומה לטענת הכנסייה הקתולית כי האפיפיור אינו יכול לטעות בענייני דוגמה, הערת המתרגמת]. כל זה מאפיין לעומק את העידן שלנו.

מדע הרוח אינו מונע מאיתנו לחשוב על עתידנו, אך הוא מצביע על חוקים ותנאים בסיסיים שאין להתעלם מהם אם רוצים שהאימפולסים שלו יובילו לתוצאה חיובית כלשהי. במה מאמין אדם מודרני? בנפשו מתגבש אידיאל, והוא חושב שהוא מסוגל להפוך אותו למציאות בכל מקום. הוא אינו עוצר כדי לשקול האם זה הזמן הנכון כדי להגשים אותו, האם התמונה שהוא מדמיין לגביו הינה אולי קריקטורה, או שהיא תהיה בשלה רק בעתיד הפחות או יותר רחוק. בקיצור, מאד קשה לאדם היום להבין שכל אירוע דורש הכנה, וחייב להתרחש בנקודה מסוימת בזמן שנקבעת על ידי תנאים מקרוקוסמיים. זה חוק אוניברסלי והוא נכון הן לגבי כל אינדיבידואל והן לגבי האנושות ככלל. אנו יכולים לזהות איך חוק זה משפיע על האדם כשמתבוננים בחייו לאור מדע הרוח, כי אז אנו יכולים לפנות לחוויות שמאוד קל להגיע אליהן.

אינני מתכוון לעשות הכללות, אלא אתמקד במה שניתן להבחין בו. נניח שלמישהו עולה רעיון שממלא אותו בהתלהבות; הרעיון מתגבש בנפשו, ובוער בו הדחף להגשים אותו באופן כלשהו. הרעיון עולה בראשו, וליבו דוחף אותו לפעולה. בנסיבות כאלה, האדם של ימינו כמעט ולא יהיה מסוגל להמתין; הוא יעשה הכול כדי להביא להגשמת הרעיון שלו. נניח שהרעיון עצמו אינו משמעותי, או שמדובר רק בעניין הקשור במידע אודות עובדות מדעיות או אמנותיות. אוקולטיסט, שמכיר את החוק, לא ימהר להכריז על הרעיון החדש שלו בפני העולם. אוקולטיסט יודע שרעיונות כאלה חיים, קודם כול, בגוף האסטרלי; הנוכחות של ההתלהבות בנפש הינה עדות מספקת לכך, כי ההתלהבות הינה כוח הנמצא בעיקר בגוף האסטרלי. בדרך כלל יהיה זה מזיק אם בשלב זה האדם לא ייתן לרעיון לנוח כפי שהוא, אלא יפרסם אותו מייד בקרב חבריו או בעולם, כי הרעיון חייב להתפתח על פי מסלול מוגדר. הוא חייב לקבל אחיזה יותר ויותר עמוקה בגוף האסטרלי, ולאחר מכן להטביע את עצמו, כמו בהטבעה של חותם, בגוף האתרי. אם הרעיון איננו חשוב במיוחד, התהליך עשוי לקחת שבעה ימים – זה הזמן ההכרחי המינימלי. ואם האדם מסתובב כמו רוח סערה עם הרעיון שלו, הוא עלול להתעלם ממשהו חשוב: שלאחר שבעה ימים הוא יוכל לחוות חוויה עדינה אבל מוגדרת מאוד. נוכל לחוות את החוויה הזאת אם נשים מספיק לב לכך. אבל אם האדם ימהר ומרוב התרגשות ינסה לשגר את הרעיון שלו אל העולם, הנפש בוודאי לא תהיה ערה למה שעשוי לקרות ביום השביעי. במקרה של רעיון בעל חשיבות מעטה, נגלה שביום השביעי אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות איתו, והוא נעשה מעומעם יותר. אולי נרגיש לא בנוח, אולי יטרידו אותנו כל מיני ספקות, אבל למרות זאת אנחנו מוצאים את עצמנו מכווננים לרעיון. ההתלהבות מתחלפת ברגש אינטימי של אהבה: הרעיון נמצא עכשיו בגוף האתרי.

כדי שהרעיון ימשיך להתפתח, עכשיו הוא צריך לאחוז בסובסטנציה האסטרלית החיצונית שתמיד מקיפה אותנו. לכן, הוא צריך לעבור מהגוף האסטרלי לתוך הגוף האתרי ומשם אל האסטרליות החיצונית. בשביל כך, נדרשים עוד שבעה ימים. ואם האדם איננו בתחילת דרכו עד כדי כך שהוא ירצה להיפטר מהרעיון כשהוא יתחיל להטריד אותו, ואם הוא ישים לב למה שקורה, הוא יראה שאחרי התקופה הזאת יבוא משהו מבחוץ שיפגוש את הרעיון שלו; אז הוא יבין שטוב עשה בכך שהוא חיכה 14 יום, מפני שעכשיו הוא איננו לבד עם הרעיון שלו. זה כאילו הוא קיבל השראה מהמקרוקוסמוס, כאילו משהו חדר לתוך הרעיון שלו מהעולם החיצוני. אז הוא ירגיש בפעם הראשונה בהרמוניה עם עולם הרוח כולו, ויבין שהעולם מביא לו משהו כשיש לו להביא משהו לעולם. תחושת סיפוק מסוימת עולה אחרי פרק זמן של פעמיים שבעה ימים.

אבל עכשיו הרעיון חייב לחזור בדרכו, לעבור מהאסטרליות החיצונית בחזרה לתוך הגוף האתרי. אז הרעיון צריך להפוך למוחשי, ויש פיתוי לדבר עליו עם העולם. עלינו להתנגד לפיתוי הזה בכל כוחנו, מפני שכעת ישנה סכנה שמאחר שהרעיון עדיין שוכן בגוף האתרי, הוא עלול לעבור אל העולם בצורה קרה. אם נחכה שבעה ימים נוספים, הקור יעזוב אותו, והוא שוב יתמלא בחום של הגוף האסטרלי האינדיבידואלי, וילבש איכות אישית. הרעיון שאותו ילדנו, ושאפשרנו לו לעבור טבילה על ידי האלים, כעת אנו יכולים למסור לעולם כמשהו משלנו. כל אימפולס בנפש חייב לעבור את שלושת השלבים הללו לפני שהוא נעשה בשל במלואו. זה נכון לגבי רעיונות שאין להם משמעות גדולה.

במקרה של רעיון בעל משקל וחשיבות גדולה, יידרשו פרקי זמן ארוכים יותר, אך תמיד בריתמוס הזה של שבע.

אם כן, אתם מבינים שמה שבאמת חשוב הוא לא, כפי שחושב האדם המודרני, שיעלה אימפולס בנפש, אלא שנהיה מסוגלים לשאת אותו בסבלנות, לתת לו לעבור טבילה על ידי רוח העולם, ולתת לו לחיות ולהגיע למצב של בגרות. אפשר לדבר על חוקים נוספים מסוג זה, מאחר שהתפתחות הנפש הינה תהליך מלא בריתמוסים קבועים. למשל, ביום מסוים – ויש מגוון רחב של ימים כאלה – אנחנו עשויים להרגיש שרוח-העולם בירכה אותנו, ועולים בנו רעיונות כמו גלים. בנסיבות אלה, יהיה זה טוב אם לא נאבד את הראש, אלא נזהה שאחרי תשעה עשר ימים נוכל לצפות לתהליך הפריה דומה. כפי שאמרתי, ההתפתחות של הנפש האנושית הינה תהליך מלא בריתמוסים קבועים. בדרך כלל, לאדם יש אינסטינקט בריא שיוביל אותו לא להגיע להגזמות בדברים האלה, או להתעלם מהם כליל. הוא שם לב אליהם, בעיקר אם הוא אדם ששואף לפתח איכויות גבוהות יותר, ומאפשר להם להגיע לבשלות; הוא מציית לחוקים אלה מבלי שיהיה מודע להם בתודעתו. יהיה קל להראות שבעבודת היצירה של אמנים, יש עדויות למחזוריות מסוימת, לתהליך ריתמי מסוים, לריתמוס של ימים או שבועות או שנים. הדבר מופיע בבהירות מיוחדת בחיי אמנים ממדרגה ראשונה – בחיים של גיתה, למשל. ניתן להראות בקלות שמשהו שעולה בנפשו של גיתה מגיע לבשלות רק לאחר תקופה של ארבע פעמים שבע שנים, ואז הוא מופיע בצורה שונה.

בהתאם לנטייה של התקופה, ההתייחסות הכללית יכולה להיות: 'כן, כל זה טוב ויפה; אולי ישנם חוקים כאלה, אבל למה שאנשים יתעסקו איתם? הם הרי יצייתו להם באופן אינסטינקטיבי.' אולי זה היה אכן נכון בעבר, אבל היות שאנשים הופכים להיות עצמאיים יותר, ושמים לב יותר ויותר לאינדיבידואליות שלהם, הם צריכים ללמוד גם לפתח לוח-שנה פנימי. כשם שקיימים לוחות-שנה חשובים לענייני היומיום, כך בעתיד, ככול שהעוצמה של חיי הנפש של האדם תעלה, תהיה לו תחושה של 'שבועות פנימיים', של גאות ושפל של החיים, של 'ימי ראשון' פנימיים, כי הנטייה של האנושות הינה תמיד לפנימיות הולכת וגוברת. ככל שאנו נעים לקראת העתיד, הרבה ממה שהאדם חווה בעבר כתוצאה מהמחזוריות הריתמית של חייו הוא יחווה מאוחר יותר כתחייה מקרוקוסמית בחיי הנפש. אז יהיה לאנשים ברור שחובתם להימנע מלהביא מהומה ואי-סדר לתוך האבולוציה על ידי הפרה מתמדת של החוקים של התפתחות הנפש. הם יתחילו להבין שהדחף לדבר מייד על כל מה שמשתרש בנפש הינו אך ורק צורה ערמומית יותר של אגואיזם. הם יתחילו להרגיש את הרוח שפועלת בנפש, לא באופן מופשט, כמו בימינו, אלא בהתאם לחוק. וכאשר יעלה להם רעיון, כשהם אולי ירצו לשתף אחרים באיזו חוויה פנימית, הם לא יסתערו על החברים שלהם כמו שוורים זועמים, אלא יקשיבו למה שאומר הטבע המלא ברוח במעמקי נפשם.

מה תהיה המשמעות עבור בני האדם כשהם יתחילו לזהות יותר ויותר את הרוח הפועלת בעולם בהתאם לחוק, את הרוח שממנה הם אמורים לאפשר לעצמם לקבל השראה? לרוב רובם של בני האדם היום עדיין אין חוש לזהות דברים אלה. הם אינם מאמינים שישויות רוחיות יעבדו בנפשם על פי החוק. אפילו אלה שרוצים בכנות לפעול למען התקדמות התרבות ימשיכו לחשוב עוד הרבה זמן שזהו שגעון לדבר על הפעילות המסודרת הזו של הרוח. ועקב האנטיפתיה שכל כך נפוצה היום, אלה שאמונתם ברוח מבוססת על ידע מדעי-רוחי ימצאו שמילים מסוימות בבשורה על פי מרקוס מתאימות לחייהם, ולכל התקופה הנוכחית:

'וכאשר יוליכו ומסרו אתכם אל-תדאגו ואל-תחשבו מה-תדברו כי הדבר אשר יושם בפיכם בשעה ההיא אותו תדברו יען אשר לא-אתם המדברים כי אם-רוח הקודש' (הבשורה על פי מרקוס, יג, 11.)

עלינו לנסות להבין קטע כזה, שיש בו משמעות מיוחדת עבור התקופה שלנו בגלל מקומו לא רק בבשורה על פי מרקוס, אלא גם בשאר הבשורות. ככלל, הבשורה על פי מרקוס מכילה הרבה דברים שנמצאים גם בבשורות האחרות. אבל יש קטע ייחודי מאוד שאינו מופיע בבשורות האחרות והוא ראוי לתשומת לב מיוחדת בגלל האמירות האוויליות של הפרשנים של כתבי הקודש. הכוונה היא לקטע בו מסופר שאחרי שישוע כריסטוס בחר את תלמידיו, הוא יצא להטיף לקהל:

'ויבאו הביתה ויוסף המון עם להתאסף עד כי-לא יכלו אף לאכל-לחם: וישמעו קרוביו ויצאו להחזיק בו כי אמרו יצא מדעתו'. (הבשורה על פי מרקוס, ג,20-21.)

כאשר אנו חושבים על כך שבמהלך האבולוציה האנושית העתידית האמירה של פאולוס הקדוש, 'לא אני, כי אם כריסטוס בתוכי', תהפוך להיות יותר ויותר אמיתית, שרק ה'אני' שמקבל אל תוך עצמו את אימפולס כריסטוס יכול לפעול באופן שיישא פרי, מוצדק לראות את הקטע הזה כרלוונטי במיוחד לזמננו. את הגורל שחי דרך ישוע כריסטוס במהלך האירועים בארץ ישראל תחווה כל האנושות במהלך העידנים. בעתיד הקרוב, יהיה ניתן לראות יותר ויותר שבכל מקום בו מדברים על כריסטוס מתוך הבנה פנימית, אלה שבאופן אינסטינקטיבי נמנעים מלהתקרב למדע הרוח יפגינו אנטיפתיה עזה. לא יהיה קשה בעתיד לראות איך אירוע אב-טיפוסי בחיי כריסטוס יבוא לידי ביטוי. היחס של אנשים לחיי היומיום, או האופן בו מתפתחת האמנות, ובמיוחד מה שמקובל היום כמדע, יבהיר שמה שנאמר על כריסטוס ייאמר על אלה שמדברים על הרוח במובן נוצרי, כריסטיאני, אמיתי: יש ביניהם רבים שזה לא לרוחם.

שוב ושוב עלינו לחזור על כך שככל שיעבור הזמן, החלק הגדול יותר מהאנושות יתייחס לעובדות החשובות ביותר בחיי הרוח כפי שמדע הרוח מציג אותם כאל נונסנס הזוי. ומהבשורה על פי מרקוס עלינו לשאוב את הכוחות שאנו זקוקים להם כדי לעמוד איתן מול ההתנגדות לאמיתות שיתגלו בתחום הרוח.

אם יש לנו חוש הבחנה לגבי ההבדלים העדינים בין הסגנון של הבשורה על פי מרקוס והסגנון של הבשורות האחרות, אנחנו נשים לב גם לעובדה שהצורה בה מוצגים דברים מסוימים בבשורה על פי מרקוס שונה. נוכל להיות מודעים לכך שבאמצעות המבנה של המשפטים, באמצעות השמטה של משפטים מסוימים שכן נמצאים בבשורות האחרות, דברים רבים שאפשר היה להבין בצורה מופשטת מקבלים ניואנסים מיוחדים של משמעות. אם יש לנו כושר הבחנה, נראה שהבשורה על פי מרקוס מכילה הוראה נוקבת וחשובה מאוד אודות ה'אני', אודות המשמעות העמוקה ביותר של ה'אני' בתוך האדם. כדי להבין זאת, עלינו רק לקרוא בתשומת לב את אותו קטע בבשורה בו ניתן למצוא את כל התכונות הייחודיות, עקב השמטת הפרטים שמוזכרים בבשורות האחרות. הנה הקטע בבשורה על פי מרקוס, שיעיד על המשמעות העמוקה בו, בתנאי שיש לקורא חוש לפרטים מסוג זה:

וישוע ותלמידיו יצאו אל הכפרים שבקרבת קיסריה של פיליפוס. ובדרך שאל את אלה שהיו סביבו: "מה אומרים האנשים על ה'אני'? את מי מזהים האנשים כ'אני'?" – ואלה שהיו סביב ישוע ענו: "אנשים אומרים שב'אני', אם ה'אני' הוא ה'אני' האמיתי, בוודאי חי יוחנן המטביל; אך יש שאומרים שאליהו חייב למלא את ה'אני' הזה, שאליהו חייב לחיות ב'אני'"; ואחרים אומרים שזהו נביא אחר, כך שה'אני' אומר: לא אני, כי אם הנביא הזה פועל בתוכי." אך ישוע אמר לאלה שהיו סביבו: "אבל מי אתם אומרים שהוא ה'אני'?" ופטרוס ענה: "אנו מבינים שה'אני' ברוחניותו ובמהותו הינו אתה, כריסטוס!" וכריסטוס הורה לאלה שהיו סביבו: "אל תדברו על כך עם אנשים רגילים, כי הם עדיין אינם יכולים להבין סוד זה!" (הבשורה על פי מרקוס פרק ח, פסוקים 27-33)

[דר.שטיינר לא ציטט גרסה רגילה של הקטע, אלא נתן פרפרזה מורחבת, כדי להבהיר את הנקודות שהוא רצה להדגיש.]

אך לאלה שהיו סביבו, שדבריו נגעו בהם עמוק, הוא התחיל לתת את ההוראה הזו:

הביטוי החיצוני, הפיזי של ה'אני' בתוך האדם חייב לשאת סבל רב כדי שה'אני' יחיה באדם. מורי האנושות הקדומים ובעלי הידע אודות החוכמה הקדושה ביותר אומרים שבצורה בה נוכח ה'אני', הוא איננו יכול לתפקד; בצורה זו יש להרוג אותו, ואחרי ריתמוס של שלושה ימים – ריתמוס אותו קובעים חוקים קוסמיים – עליו לקום שוב בצורה גבוהה יותר. והם כולם נדהמו מכך שהוא דיבר מילים אלה באופן גלוי לפני כל האנשים…

בנקודה זו, עלי להעיר משהו. עד לאותו זמן, היה מותר לומר מילים כאלה רק בסודיות של המיסטריות. אחד הסודות שנשמרו בקפדנות במקדשי המיסטריות היה שבתהליך החניכה האדם חייב לעבור את החוויה של 'מוות והתהוות,' ולהתעורר אחרי שלושה ימים. זה מצביע על המשמעות של הפסוקים הבאים:

פטרוס נדהם, הלך הצידה עם כריסטוס, ורמז לו שעל דברים כאלה לא ניתן לדבר באופן גלוי. אז כריסטוס הסתובב אליו ואמר: "כאשר אתה מדבר כך, פטרוס, שטן שם את המילים בפיך. האופן בו אתה מדבר על אמת זו שייך לעבר, לא להווה. בעבר, אמת כזו הייתה מוגבלת למקדשים; אבל בעתיד, עקב המיסטריה של גולגותא, היא תושמע לכל האנושות. כך זה נגזר על ידי ההנהגה האלוהית של האבולוציה העולמית. כל מי שאומר את ההיפך אינו מדבר מתוך חוכמה אלוהית, אלא מעוות את החוכמה האלוהית לצורה שהייתה נכונה רק בעבר."

זו פחות או יותר הדרך בה עלינו להבין את הקטע הזה מהבשורה על פי מרקוס. עלינו להבין שעל פי בשורה זו, משמעותו של אימפולס כריסטוס היא שעלינו לקבל את כריסטוס לתוך ה'אני', ובכך נגשים את המילים של פאולוס, 'לא אני, כי אם כריסטוס בתוכי' – לא כריסטוס מופשט, אלא כריסטוס ששלח את רוח הקודש, הרוח שפועלת כהשראה בנפש האדם כפי שתיארנו זאת היום, על פי הריתמוסים של לוח-שנה פנימי.

בתקופות הקדם-נוצריות, אמיתות אלו היו נגישות רק לאלה שחונכו בתוך המיסטריות, ונשארו במשך שלושה וחצי ימים במצב דומה למוות, לאחר שעברו את הייסורים הטרגיים שהאדם חייב לחוות במימד הפיזי כדי להגיע בסופו של דבר לפסגות של החיים הרוחניים. בני האדם האלה למדו שיש להשליך ולהרוג את 'האדם הארצי', כדי שאדם גבוה יותר יוכל לקום מבפנים. זאת הייתה החוויה של 'מוות והתהוות'. מה שהיה ניתן לחוות רק במיסטריות הפך לעובדה היסטורית דרך המיסטריה של גולגותא, כפי שהסברתי ב-כריסטיאניות כעובדה מיסטית[1]. מאותו רגע, התאפשר לכל בני האדם שהרגישו את עצמם מאוחדים עם המיסטריה של גולגותא, להפוך לתלמידים של חוכמה נשגבה זו. התבוננות במה שאירע בגולגותא יכלה כעת להוביל לחוויה שעד אז הייתה שייכת רק למי שהשתתף במיסטריות. לכן, הבנה של אימפולס כריסטוס הינה הדבר החשוב ביותר שאדם יכול להשיג עבור ישותו הארצית, עבור הכוח שמאז בואו של אימפולס כריסטוס צריך להתעורר ב'אני' האנושי.

בעידן הנוכחי הזה, אנו יכולים לקבל השראה מיוחדת מהבשורות. הבשורה על פי מתי הייתה מקור יקר ערך במיוחד עבור התקופה בה התרחש אירוע כריסטוס עצמו. עבור העידן שלנו, ניתן לומר את אותו הדבר לגבי הבשורה על פי מרקוס. אנו יודעים שזו תקופה של התפתחות של נפש התודעה או הנפש הרוחנית, שמנתקת את עצמה, מבודדת את עצמה, מסביבתה. אנו יודעים גם שבתקופה שלנו, את תשומת הלב העיקרית אין להפנות למוצא ולגזע, אלא יותר לאימפולס החי שמתבטא במילים של פאולוס: לא אני, כי אם כריסטוס בתוכי.

כפי שאמרתי, התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו יכולה לקבל השראה בייחוד מהבשורה על פי מרקוס. לעומת זאת, המשימה של האדם בתקופה השישית תהיה להחדיר את כל ישותו בישות כריסטוס. בעוד שבתקופה החמישית ישות כריסטוס תהווה נושא ללימוד, למדיטציה עמוקה, בתקופה השישית, אנשים יהיו חדורים על ידי ישות כריסטוס באופן ממשי. הם יוכלו להיעזר במיוחד בבשורה על פי לוקס, המגלה את כל המקור של ישוע מנצרת – כלומר של ישוע שמתואר בבשורה על פי מתי הלוקחת אותנו לאחור אל זרתוסטרא, ושל ישוע של הבשורה על פי לוקס שלוקחת אותנו לאחור לבודהה ולבודהיזם. הבשורה על פי לוקס נותנת תמונה של האבולוציה של ישוע מנצרת, ומגיעה עד למקור האלוהי-רוחי של האדם. האדם יוכל יותר ויותר להרגיש את עצמו כישות אלוהית-רוחית. להיות חדור על ידי אימפולס כריסטוס שיכול לרחף מולו כאידיאל, אבל האידיאל הזה הופך למציאות רק אם, לאור הבשורה על פי לוקס, הוא מזהה את האדם הפיזי בעולם החושים כישות רוחית שיש לה מקור אלוהי.

הבשורה על פי יוחנן, שיכולה להוות ספר הדרכה לחיים הרוחניים של האדם היום, תהיה ספר להשראה עבור התקופה הפוסט-אטלנטית השביעית. בני האדם יהיו זקוקים להרבה דברים שבתור ישויות רוחניות יהיה עליהם ללמוד במהלך התקופה השישית. אך הם יצטרכו גם להיפטר לגמרי מהרבה דברים שהם מאמינים בהם היום. זה לא יהיה כל כך קשה, מפני שהעובדות המדעיות עצמן יגלו שיש להיפטר מאמונות רבות.

היום, למשל, האדם היה נחשב ל'משוגע' אילו היה טוען שההבחנה הרגילה בין עצבים 'מוטוריים' ועצבים 'סנסוריים' הינה שטות. עצבים מוטוריים פשוט אינם קיימים; קיימים רק עצבים סנסוריים. העצבים המוגדרים כ'מוטוריים' הם למעשה עצבים סנסוריים, אבל התפקיד שלהם הוא לגרום לנו להיות מודעים לתנועות שבשרירים התואמים. בעתיד הקרוב אנשים יתוודעו לכך שהשרירים אינם מונעים על ידי העצבים אלא על ידי הגוף האסטרלי, על ידי כוח בגוף האסטרלי שלא ניתן לקלוט אותו ישירות בצורתו האמיתית: כי קיים חוק הקובע שמה שיוצר אפקט אינו ניתן לקליטה ישירה. מה שמניע את השרירים קשור לגוף האסטרלי, בו נוצר צליל או טון, מעין תהודה. משהו דומה למוזיקה חודר את הגוף האסטרלי, והתנועה של השריר הינה הביטוי שלו. ניתן להשוות את מה שקורה לדמויות-צליל הידועות בשם 'דוגמאות קלדני', שנוצרות כאשר אבקה עדינה או חול מפוזרים על פלטת מתכת, שמתחילה לרטוט כשמעבירים עליה קשת של כינור. הגוף האסטרלי שלנו מלא בדמויות או צורות-טון כאלה שמביאות אותו למצב מיוחד. תוכלו להשתכנע שזה כך בדרך פשוטה מאוד אם תכווצו את שריר הזרוע ותחזיקו אותו קרוב לאוזן. כשתרכשו את היכולת לכווץ שת השריר במידה מספיקה ותניחו עליו את האגודל, תוכלו לשמוע צליל. אין לקחת את זה כהוכחה אבסולוטית, אלא פשוט כהמחשה. אנחנו חדורים במוזיקה, כביכול, ונותנים לכך ביטוי בתנועות של השרירים. ויש לנו עצבים 'מוטוריים', כפי שמכנים אותם בטעות, כדי שנהיה מודעים במידה מסוימת לתנועות של השרירים. האופן בו מחברים בין העובדות בפיזיולוגיה עדיין נראה – אך רק נראה – שסותר זאת.

זוהי דוגמה אחת מסוג האמיתות שדרכן אנשים יתוודעו בהדרגה לעובדה שהאדם הינו ישות רוחית, שזור בתוך ההרמוניה של הספרות אפילו בשרירים שלו. ומדע הרוח, שמשימתו היא להכין את ההבנה הרוחנית של העולם בתקופה הפוסט-אטלנטית השישית, יצטרך להתייחס לכל פרט של האמת שהאדם הינו ישות רוחית. כשם שטון מוזיקלי עולה לספרה גבוהה יותר כאשר הוא הופך למילה אנושית מדוברת, כך בקיום המקרוקוסמי ההרמוניה של הספרות עולה לשלב גבוה יותר כאשר היא הופכת למילה הקוסמית, הלוגוס.

באורגניזם הפיזי של האדם, הדם נמצא, מבחינה פיזיולוגית, בשלב גבוה יותר מהשרירים. וכשם שהשרירים מכוונים להרמוניה של הספרות, כך הדם מכוון ללוגוס, ויכולים לחוות אותו יותר ויותר חזק כביטוי של הלוגוס – ולמעשה זה קורה באופן בלתי מודע מאז שנברא האדם. זה אומר שבמישור הפיזי, בסופו של דבר, האדם ירגיש את הדם, שהוא הביטוי של ה'אני', כביטוי של הלוגוס. ובתקופה השישית, כשבני האדם ילמדו לזהות את עצמם כישויות רוחיות, הם כבר לא יאחזו ברעיון ההזוי שהשרירים מונעים על ידי עצבים 'מוטוריים', אלא יכירו בכך שהם מונעים על ידי ההרמוניה של הספרות, שהפכה להיות חלק מאישיותם.

בתקופה הפוסט-אטלנטית השביעית, בני האדם ירגישו שדמם חדור בלוגוס, ויבינו בפעם הראשונה את המשמעות האמיתית של מה שנאמר בבשורה על פי יוחנן. כי רק בתקופה השביעית, הם יכירו באופי המדעי של הבשורה הזאת. ואז אנשים ירגישו שהמילים הראשונות של הבשורה צריכות להופיע בתחילת כל ספר פיזיולוגיה, שהמדע כולו חייב לנוע לכיוון אליו מצביעות מילים אלה. הדבר הטוב ביותר שניתן לומר כרגע הוא שגם היום אפשר להבין חלק גדול מכל זה, אבל בוודאי לא את הכול; הוא יכול לרחף לפנינו כאידיאל.

כל מה שאני אומר מצביע על כך שהבשורה על פי מתי יכלה להוות מקור השראה במיוחד בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, כמו שהבשורה על פי מרקוס יכולה להיות מקור השראה לתקופה שלנו. הבשורה על פי לוקס תהיה חשובה במיוחד בשביל התקופה השישית. אנחנו עצמנו חייבים להכין את התנאים שיתממשו אז, כי הזרע של כל מה שמחכה לנו בעתיד כבר טמון בעבר. אם אנו נבין את התוכן של הבשורה על פי יוחנן, נמצא בה את כל מה שהאנושות תחווה בהמשך המהלך של האבולוציה שלה, את כל מה שאמור להתפתח בתקופה השביעית עד לזמן בו תתרחש הקטסטרופה הגדולה הבאה. לכן יהיה חשוב במיוחד שנראה בבשורה על פי מרקוס ספר שיכול לתת הדרכה גם לגבי חלק גדול מהדברים שעלינו להתאמן בהם, וגם לגבי הדברים שעלינו להיזהר מהם. המשפטים בבשורה זו הם עצמם אינדיקציה למשמעות של אימפולס כריסטוס עבור ה'אני' של האדם.

חשוב להבין שהמשימה שלנו היא לקלוט את המציאות של כריסטוס ברוח, ולהיות מודעים לאופן בו כריסטוס יתגלה בעידנים עתידיים. במחזה המיסתורין הרוזנקרויצרי שלי, שער ההתקדשות, ניסיתי להצביע על משימה זו על ידי דבריה של הרואה הרוחית, תיאודורה. תתרחש מעין חזרה על האירוע אותו חווה פאולוס בשערי דמשק, אך האמונה שאימפולס כריסטוס יגיע שוב לעולם בגוף פיזי אנושי הינה רק ביטוי של המטריאליזם של תקופתנו. אנו יכולים ללמוד מהבשורה על פי מרקוס כיצד להיזהר מאמונה כזו, כי ישנה בבשורה אזהרה מיוחדת המופנית לתקופה שלנו. ולמרות שחלק גדול מהבשורה קשורה לעבר, הפסוקים שלה נכונים לעתיד, במובן המוסרי הגבוה שהצבעתי אליו. אז נבין את הצורך הדחוף בהשפעה שחייבת לזרום מתוך מדע הרוח.

אם נבין את המשמעות הרוחנית של הקטע הבא, נוכל לייחס אותו לזמנים שלנו, ולעתיד הקרוב:

'כי הימים ההם יהיו עת צרה אשר לא-נהיתה כמוה מראשית הבריאה אשר ברא אלהים עד-עתה וכמוה לא-תהיה עוד' (הבשורה על פי מרקוס, פרק יג, פסוקים 19-23).

את המילים האלה יש ליישם לגבי כוח ההבנה של האדם. ניתן לצפות לייסורים בעתיד, כשהאמת תתבטא בכל ממשותה הרוחנית.

'ולולי קצר יהוה את-הימים ההם לא-יושע כל-בשר (כלומר, שום דבר לא יינצל מהמזון הרוחני). אך למען הבחירים אשר בחר בם קצר את-הימים.'

ואז באות המילים:

'ואז אם-יאמר אליכם איש הנה-פה המשיח או הנהו שם אל-תאמינו'

כאן הבשורה על פי מרקוס מצביעה לאפשרות של תפיסה מטריאליסטית של כריסטוס.

'כי יקומו משיחי שקר ונביאי שקר ונתנו אותות ומופתים להתעות אף את-הבחירים אם-יוכלו: ואתם ראו הנה מראש הגדתי לכם את-כל!'

מתקפת המטריאליזם תהיה כל כך חזקה שיהיה זה חיוני שנפש האדם תרכוש את הכוח לעמוד במבחן שבא לידי ביטוי במילים: יקומו משיחי שקר ונביאי שקר. אך אם אז אנשים יאמרו: 'הנה כריסטוס!' – אלה שהרגישו את ההשפעה האמיתית של מדע הרוח יצייתו להוראה: אם מישהו יאמר לכם 'הנה, ראו את כריסטוס' – אל תאמינו לו!

—————————————————–

  1. יצא בעברית בהוצאת תלתן בשם: הכריסטיאניות כעובדה מיסטית והמיסטריות של הזמן העתיק 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *