רקע לבשורה על פי מרקוס – 02

רקע לבשורה על פי מרקוס

רודולף שטיינר

GA124 

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה מספר 2

ידע עליון וחיי הנפש של האדם

ברלין, 17 באוקטובר 1910

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בהרצאה האחרונה נתתי סקירה של הלימודים שלנו בשנה שעברה והצבעתי על המטרה והרוח של לימודים אלה. אמרתי שהתנועה המדעית-רוחית חייבת להיות חדורה כולה באותה הרוח שמניעה את הלימוד שלנו, למשל, של ההיבטים הרבים של סוגיית-כריסטוס. בשאיפה שלנו לידע, עלינו להפגין צניעות וענווה, ועל ענווה זו הייתי רוצה לדבר באופן יותר ספציפי.

אמרתי כבר לעתים קרובות שבעוד שניתן לתאר חפץ באמצעות ציור וצילום מן הצד, אי אפשר לטעון שתמונה כזו תהווה ייצוג מלא של הדבר בכל מובן שהוא. ניתן לקבל מושג על אובייקט אם מביטים בו מצדדים רבים, ואוספים את כל התמונות לתמונה אחת שלמה, אבל אפילו בהתבוננות הרגילה עלינו ללכת מסביב לאובייקט אם ברצוננו לקבל מושג כולל לגביו. ואם מישהו מדמיין שהוא יכול לקבל את כל האמת לגבי עניין הקשור לעולם הרוח ממבט אחד על עולם זה, הוא יעשה טעות חמורה. טעויות רבות נובעות מכך שלא מכירים בעובדה זו. ארבעת התיאורים של האירועים שהתרחשו בארץ ישראל שנרשמו על ידי ארבעת האוונגליסטים משמשים למעשה כביטחון נגד גישה כזו. אנשים שאינם יודעים שבחיים הרוחניים יש להתבונן באובייקט או בישות או באירוע מצדדים שונים, עקב הגישה השטחית שלהם לאמת, יחשבו שקיימות סתירות בין התיאורים של האוונגליסטים. אך נאמר כבר שוב ושוב שארבעת התיאורים מציגים את אירוע כריסטוס מארבעה היבטים שונים, ושיש לראות אותם כשלם אחד, בדיוק כמו במקרה של אובייקט שצויר מארבע נקודות מבט. אם אנו פועלים בתשומת לב קפדנית לכל פרט, כפי שניסינו לגשת לבשורות על פי מתי, לוקס ויוחנן, ומאוחר יותר ננסה לגשת לבשורה על פי מרקוס, נראה שישנה הרמוניה נפלאה בארבעת הסיפורים. עצם העובדה שקיימות ארבע בשורות הינה אינדיקציה מספקת לצורך להתבונן באמת מארבעה צדדים שונים.

במהלך השנה האחרונה דיברתי לעתים קרובות על האפשרות לגלות היבטים שונים של האמת. באסיפה הכללית שלנו בשנה שעברה, ניסיתי להשלים את מה שנקרא "תיאוסופיה" עם השקפה נוספת שקראתי לה "אנתרופוסופיה," והסברתי איך היא קשורה לתיאוסופיה. דיברתי על מדע שמבוסס על עובדות פיזיות ועל ההערכה האינטלקטואלית של העובדות המתגלות להתבוננות באמצעות החושים. כאשר מדע זה עוסק באדם, אנו קוראים לו אנתרופולוגיה, שכוללת את כל מה שניתן לחקור לגבי האדם באמצעות החושים ובעזרת התבוננות רציונלית. האנתרופולוגיה, אם כן, לומדת את האורגניזם האנושי הפיזי, כפי שהוא מופיע בפני השיטות והכלים והמכשירים בהם משתמש מדע הטבע. הוא בוחן את השרידים של האנשים הפְּרֵהִיסְטוֹרִיים, את הכלים והחפצים בהם הם השתמשו ושמאז נקברו באדמה, ואז הוא מנסה לקבל מושג לגבי האופן בו התפתח הגזע האנושי במהלך העידנים. הוא גם חוקר את שלבי ההתפתחות שעדיין קיימים בקרב עמים לא מפותחים או פראיים, כאשר ההנחה היא שאנשים אלה נמצאים כעת בשלב תרבותי שאליו הגיעה האנושות המתורבתת בעידנים הרבה יותר קדומים. באופן זה יוצרת האנתרופולוגיה השקפה לגבי השלבים השונים שהאנושות עברה לפני שהיא הגיעה לרמה הנוכחית.

ניתן להוסיף ולומר עוד הרבה כדי לשפוך אור על האנתרופולוגיה. בשנה שעברה השוויתי אותה לאדם שרוכש את הידע שלו על מדינה מסוימת תוך כדי טיול על קרקע שטוחה, רואה את השווקים, את הערים, את היערות והשדות, ומתאר את הכול בדיוק כפי שהוא רואה אותם מהמישור.

אך יש נקודת מבט אחרת שממנה ניתן ללמוד את האדם: נקודת המבט של התיאוסופיה. מטרתה הסופית של התיאוסופיה היא לשפוך אור על טבעו וייעודו של האדם. אם תקראו בעיון את ספרי מדע הנסתר תראו שהכול מגיע לשיא בתיאור של ישותו האמיתית של האדם. אם השווינו את האנתרופולוגיה לאדם שאוסף את הנתונים והעובדות שלו דרך טיול במישור, ואז מנסה להבין אותם, את התיאוסופיה ניתן להשוות למתבונן המטפס על פסגת הר, ומשם הוא בוחן את האזור הסובב אותו, השווקים, הערים, היערות, וכו'. הרבה מהדברים שהוא רואה למטה יהיו לא ברורים, ולעתים קרובות הוא יראה רק נקודות מסוימות. העמדה אותה מאמצת התיאוסופיה נמצאת ברמה נעלה, שבה מיטשטשות הרבה מהתכונות והנטיות של האדם שמופיעות בחייו היומיומיים, כשם שהכפרים והערים אינם נראים ברור כאשר מסתכלים עליהם מפסגת הר.

אדם שרק עכשיו מתחיל בלימודיו במדע הרוח אולי לא ישכיל מהדברים שכרגע אמרתי. הוא ינסה להבין וליצור רעיונות מסוימים לגבי טבעו וישותו של האדם, על גופו הפיזי, האתרי והאסטרלי וכו', אך בהתחלה הוא לא יפגוש בקשיים שמצפים לו כשהוא מנסה להתקדם בהבנה עמוקה יותר של מדע הרוח. ככל שהתקדמותו תהיה גדולה יותר, הוא יראה יותר ברור עד כמה קשה למצוא קשר בין מה שהושג בפסגות של מדע הרוח והרגשות והתחושות והתפיסות של חיי היומיום.

מישהו אולי ישאל מדוע אמיתות רוחניות נראות מלמדות ונכונות לאנשים רבים, למרות העובדה שהם לא יכולים לבחון את מה שהתגלה להם מגבהים רוחיים דרך השוואה עם מה שהם בעצמם יכולים לקלוט בחיי היומיום. הסיבה היא שישנה זיקה בין נפש האדם והאמת. חוש אינסטינקטיבי וטבעי זה לאמת קיים במציאות באופן ממשי, והוא בעל ערך עצום במיוחד בימינו, מפני שהרמה הרוחנית שממנה ניתן לראות אמיתות מהותיות הינה גבוהה לעין שיעור. אילו אנשים היו צריכים קודם לטפס לגבהים האלה בעצמם, הם היו צריכים לצעוד בדרך ארוכה מאד בחיי הנפש והרוח, ולאלה שאינם מסוגלים לעשות זאת לא הייתה כל תחושה לגבי הערך של האמיתות הללו בשביל חיי האדם. אך ברגע שאפשר להביא את האמיתות הרוחיות, לכל נפש יש יכולת לספוג אותן.

איך ניתן להשוות נפש שמוכנה לקבל את האמיתות האלו עם נפש שמסוגלת לגלות אותן? אפשר לבחור כאן באנלוגיה טריוויאלית, אבל למרות שהיא טריוויאלית, משמעותה עמוקה יותר ממה שנראה על פני השטח. כולנו מסוגלים לנעול נעלים, אבל לא כולנו מסוגלים לייצר אותן. בשביל זה היינו צריכים להיות סנדלרים. מה שמרוויחים מהנעליים אינו תלוי מיכולתנו לייצר אותן, אלא מכך שאנו מסוגלים להשתמש בהן נכון. זה נכון בדיוק באותה המידה לגבי האמיתות שאנו מקבלים דרך מדע הרוח. עלינו ליישם אותן בחיינו, למרות שאיננו מסוגלים לגלות אותן בעצמנו כרואים רוחיים. כאשר אנו מוכנים לקבל אותן הודות לחוש הטבעי שלנו לאמת, הן עוזרות לנו לכוון את חיינו, עוזרות לנו להבין שאיננו מוגבלים לקיום בין הלידה למוות, שאנו נושאים בתוכנו אדם רוח, שאנו עוברים דרך גלגולים רבים וכן הלאה. את האמיתות האלה ניתן להפנים וליישם. וכשם שהנעליים מגנות עלינו מפני הקור, כך האמיתות הללו מגנות עלינו מקור רוחני ומהעוני הרוחני שהיינו חווים אילו היינו מסוגלים לחשוב, להרגיש ולתפוס רק את מה שעולם החושים החיצוני מציע לנו. אמיתות רוחיות מגיעות למטה מן הפסגות למען השימוש והתועלת של כל בני האדם, למרות שלמעשה יכולים לגלות אותן אולי רק מעטים, אלה שצעדו בדרך הרוחנית אותה כבר תיארנו.

כל מבט על העולם הסובב אותנו – שהוא נושא הלימוד של האנתרופולוגיה גם כן, כאשר המחקר ממוקד באדם – מראה לנו איך עולם זה מגלה לנו שמאחוריו קיים עוד עולם בו ניתן להתבונן מנקודת המבט הרוחנית, הגבוהה יותר, של התיאוסופיה. עולם החושים עצמו יכול לחשוף עולם אחר אם איננו מקבלים את העובדות רק באמצעות האינטלקט, אלא מפרשים אותם; במילים אחרות, כאשר איננו מתרחקים ועולים כל כך גבוה מעל שדה התפיסה החושית כמו התיאוסופיה עצמה, אלא עומדים על צלע ההר, כביכול, שמשם מתאפשר מבט רחב יותר, מבלי שהפרטים יהפכו לבלתי ברורים. תיארנו את נקודת המבט הזאת בשנה שעברה כשייכת לאנתרופוסופיה, והצבענו על כך שאפשריות שלוש נקודות מבט לגבי האדם: נקודת המבט של האנתרופולוגיה, של האנתרופוסופיה ושל התיאוסופיה.

השנה, בהקשר של האסיפה הכללית שלנו, ההרצאות על הפסיכוסופיה – שיהיו בעלות משמעות באותה מידה כמו ההרצאות על האנתרופוסופיה, רק בכיוון לגמרי שונה – יבהירו איך, על בסיס הרשמים והחוויות של נפש האדם, ניתן לתאר אותה בזיקה שלה לחיים הרוחניים. לאחר מכן, הסדרה תסתיים עם הרצאות על הפנאומטוסופיה, שיסבירו איך הלימודים שלנו, של אנתרופוסופיה ופסיכוסופיה, מתמזגים בתיאוסופיה. המטרה של כל זאת היא להראות לכם עד כמה רב-צדדית היא האמת. המחפש הרציני מגלה שככל שהוא ממשיך להתקדם, הוא נעשה צנוע יותר וגם זהיר יותר כשהוא מתרגם לשפה של החיים הרגילים את האמיתות שהושגו ברמות הגבוהות יותר. כי למרות שנאמר שאמיתות אלו מקבלות ערך רק כאשר מתרגמים אותן באופן זה, עלינו להבין שהתרגום הזה הוא אחת המשימות הקשות ביותר של מדע הרוח. ישנם קשיים גדולים מאד בלהביע את מה שהתגלה ברמות הגבוהות של עולם הרוח באופן כזה שחוש אמת בריא יוכל להבין אותו וחשיבה רציונלית תוכל לקבל אותו.

יש להדגיש שוב ושוב שכאשר לומדים מדע רוח בקבוצות שלנו, המטרה היא ליצור את החוש הזה לאמת. איננו צריכים רק לתפוס עם האינטלקט את מה שמתואר מעולם הרוח; הרבה יותר חשוב לחוות אותו ברגש שלנו, ובכך לרכוש תכונות להן זקוק כל מי ששואף ברצינות ובכנות לאמת הרוחנית.

כשאנו מביטים בעולם סביבנו, אפשר לומר שבכל מקום הוא מציג בפנינו התגלמות חיצונית של עולם פנימי, רוחי. עבורנו, זו כבר אמירה מוכרת. כשם שתווי הפנים, או הפיזיונומיה של האדם, הינם ביטוי למה שמתרחש בנפשו, כך כל התופעות של עולם החושים החיצוני הינן ביטוי פיזיונומי, כביכול, של עולם רוח הנמצא מאחוריהן. אנו מבינים קליטות חושיות רק כשאנו רואים בהן ביטויים של עולם הרוח. כשאדם אינו יכול להגיע בדרכו לידע לאותו שלב בו מתאפשרת ראייה רוחית, כל מה שיש בפניו הוא העולם החומרי, והוא יכול לשאול האם ההתבוננות בעולם החומרי מספקת אישור, הוכחה, לתיאורים המבוססים על ראייה רוחית.

החיפוש הזה אחרי הוכחה תמיד אפשרי, אבל יש לבצע אותו באופן מדויק ולא בצורה שטחית. למשל, אם עקבתם אחרי ההרצאות שלי וקראתם את הספר מדע הנסתר, תדעו שהיה זמן בו כדור הארץ והשמש היו מאוחדים, כשכדור הארץ והשמש היו גוף אחד. אם אתם זוכרים את מה שאמרתי, תסכימו שהצורות של בעלי החיים והצורות של הצמחים על כדור הארץ היום הינן התפתחויות של אלה שהיו כבר קיימות כאשר כדור הארץ והשמש היו גוף אחד. אך כשם שצורות החיות של היום הסתגלו לתנאים הקיימים על כדור הארץ העכשווי, כך גם צורות החיות של אותו זמן קדום הסתגלו כמובן לתנאים של הגוף הפלנטרי המורכב מכדור הארץ והשמש. המסקנה מכך היא שצורות החיות ששרדו מהזמן ההוא אינן רק שרידים אלא התפתחויות של היצורים שכבר חיו אז, אך לא יכלו לפתח עיניים, למשל: כי לעיניים יש מטרה רק כשיש אור הזורם על כדור הארץ מבחוץ, מהשמש. לפיכך, בין היצורים השונים השייכים לממלכת בעלי החיים יהיו כאלה שפיתחו עיניים אחרי שהשמש נפרדה מכדור הארץ, וגם צורות חיות ששרדו מהתקופה בה השמש וכדור הארץ היו עדיין מאוחדים. לבעלי חיים כאלה לא יהיו עיניים. הם ישתייכו באופן טבעי למינים נמוכים יותר של בעלי חיים. ואנו יודעים שיצורים כאלה אכן קיימים. ספרים פופולריים מספרים לנו שלבעלי חיים מתחת לשלב אבולוציוני מסוים אין עיניים. מדע הרוח מאמת זאת.

לכן, את העולם סביבנו, את העולם בו אנו עצמנו חיים, ניתן לתאר כביטוי "פיזיונומי" של החיים הרוחיים הפועלים ואורגים מאחוריו. אילו האדם היה פוגש רק בעולם החושי הזה, והעולם החושי לא היה מגלה לו בשום מקום שהוא מצביע אל עולם רוחי, הוא מעולם לא היה יכול להרגיש כמיהה לעולם רוחי. חייבת להיות נקודה בעולם החושי בה עולה הכמיהה למציאות רוחית, נקודה מסוימת בה הרוח זורמת, כאילו דרך דלת או חלון, לתוך העולם של חיינו היומיומיים. מתי זה קורה? מתי נדלקת מציאות רוחית בתוכנו? כפי שידוע לכם מההרצאות שנתתי, וגם מהרצאות של אחרים, זה קורה כשאנו חווים את ה'אני' שלנו. ברגע זה אנו למעשה חווים משהו שקשור ישירות לעולם הרוח. עם זאת, חוויה זו של ה'אני' חלשה מאד, כאילו היא אך ורק נקודה אחת בין כל התופעות של העולם. הנקודה האחת והיחידה אותה אנו מבטאים דרך המילה הקטנה 'אני', אכן מצביעה למשהו באמת רוחי, אבל זה התכווץ לנקודה. מה ניתן ללמוד מהמציאות הרוחית הזאת שהתכווצה לנקודה, ל'אני'? דרך החוויה של ה'אני' שלנו, איננו יכולים לדעת על עולם הרוח יותר מכך שהוא התכווץ לתוך נקודה יחידה זו, אלא אם כן אנו מרחיבים את החוויה. אף-על-פי-כן, נקודה זו כן מכילה משהו שהוא בעל חשיבות עצומה, את העובדה שדרכה ניתנת לנו אינדיקציה לגבי תהליך ההכרה ההכרחי כדי לדעת את עולם הרוח. מהו ההבדל בין חווית ה'אני' וכל שאר החוויות? ההבדל הוא שאנו עצמנו נמצאים למעשה בתוך חוויית ה'אני'. כל שאר החוויות באות אלינו מבחוץ.

מישהו יכול להעיר: "אבל החשיבה שלי, הרצון שלי, המשאלות שלי, הרגשות שלי – אני עצמי חי בתוכם." לגבי הרצון, אנו יכולים להשתכנע באמצעות פעולה פשוטה מאד של בחינה עצמית שלא ניתן לומר שאנו נמצאים בתוכו באמת; נראה שאנו עושים את המעשים שלנו עקב הלחץ של משהו או של אירוע מסוים מבחוץ. והדבר נכון גם לגבי הרגשות שלנו, ולגבי רוב המחשבות שלנו בחיי היומיום. עד כמה אנחנו לא באמת נמצאים בחשיבה שלנו בחיי היומיום אפשר להבין אם אנו מנסים לשים לב בקפדנות למידה בה היא תלויה בחינוך, בנסיבות אותן פגשנו בחיים. זוהי הסיבה שבגללה החשיבה האנושית, הרגש והרצון כל כך שונים אצל עמים שונים ובתקופות שונות. רק דבר אחד נשאר זהה בכל העמים, בכל האזורים ובכל החברות: החוויה של ה'אני'.

עכשיו בואו נשאל ממה מורכבת באמת החוויה הזו של ה'אני'. העניין איננו כל כך פשוט כמו שהוא אולי נראה. למשל, אפשר לחשוב שאנו חווים את ה'אני' בטבעו האמיתי. אבל אין זה כך בכלל. אנחנו לא באמת חווים את ה'אני' עצמו, אלא רק מושג מנטלי, תמונה שכלית של ה'אני'. אילו היינו יכולים לחוות באמת את ה'אני', הוא היה מופיע כמו משהו שקורן לכל הצדדים עד לאין סוף. אילו ה'אני' לא היה יכול לפגוש את עצמו כמו תמונה במראה, אפילו אם התמונה הינה רק נקודה, לא יכולנו לחוות את ה'אני', וה'אני' לא היה יכול ליצור תמונה שכלית לגבי עצמו. מה שהאדם חווה מה'אני' הוא התמונה השכלית שלו; אבל היא מספיקה, מפני שהיא שונה מכל תמונה אחרת בכך שהיא זהה למקור שלה. כאשר ה'אני' יוצר תמונה שכלית של עצמו, הוא עוסק בעצמו בלבד, והתמונה היא רק החזרה של חוויית ה'אני' לתוך עצמה. יש מעין מכשול או מחסום, כאילו שרצינו לעצור את החוויה ולהכריח אותה לחזור לעצמה; ובחזרה זו היא פוגשת את עצמה כתמונת-מראה. זהו טבעה של חווית ה'אני'.

לכן ניתן לומר שאנו מזהים את חוויית ה'אני' בתמונה השכלית שלו. אבל התמונה השכלית הזאת של ה'אני' שונה לחלוטין מכל תמונה שכלית אחרת, מכל החוויות האחרות שאולי יש לנו. בשביל כל התמונות השכליות האחרות וכל החוויות האחרות אנחנו זקוקים לסוג של איבר. הדבר ברור כשמדובר בקליטות חושיות. כדי שתהיה לנו תמונה שכלית של צבע מסוים, אנחנו זקוקים לעיניים. ברור לגמרי שאנחנו זקוקים לאיברים שדרכם יכולות להגיע אלינו הקליטות החושיות הרגילות. אולי תחשבו שאין צורך בכל איבר כדי לחוות את מה שקשור בקשר כה אינטימי לעצמי הפנימי ביותר שלנו. אך גם כאן ניתן להשתכנע בקלות שאנו כן זקוקים לאיבר. תוכלו למצוא פרטים מדויקים יותר בהרצאותיי על האנתרופוסופיה; כעת אני מאפשר לכם לשמוע במונחים תיאוסופיים את מה שנאמר בהרצאות האלו לטובת הציבור הרחב.

נניח שבתקופה כלשהי בחייכם, אתם תופסים רעיון, או מחשבה. אתם מבינים משהו שפוגש אתכם בצורת רעיון מסוים. איך אתם יכולים להבין אותו? רק דרך הרעיונות שכבר הבנתם והפנמתם מקודם. תוכלו לראות שזה כך מהעובדה שכאשר מגיע רעיון חדש, אדם אחד יקבל אותו באופן מסוים, ואדם אחר יקבל אותו באופן שונה. זה כך מפני שלאחד מהם יש בתוכו מספר גדול יותר של רעיונות מאשר לשני. כל הרעיונות הישנים שלנו שוכנים בתוכנו ופוגשים את הרעיון החדש כשם שהעין פוגשת את האור. הרעיונות הקודמים שלנו יוצרים מעין איבר; ואת כל מה שלא נוצר באופן כזה בגלגול הנוכחי יש לחפש בגלגולים קודמים. האיבר הזה נוצר אז, ואנו פוגשים איתו רעיונות חדשים. אנו זקוקים לאיבר שדרכו נקבל את כל החוויות המגיעות אלינו מהעולם החיצוני, אפילו כשמדובר בחוויות רוחניות: אנו אף פעם לא עומדים ערומים מבחינה רוחנית, כביכול, מול מה שמגיע אלינו מהעולם החיצוני, אלא תמיד תלויים במה שנהיינו. הפעם היחידה שאנו פוגשים את העולם באופן ישיר היא כשאנו משיגים תפיסה של ה'אני'. ה'אני' תמיד נמצא, אפילו כשאנו ישנים, אבל את התפיסה שלו יש להעיר בכל בוקר כשאנו מתעוררים. אם במשך הלילה היינו יוצאים למסע אל המאדים, התנאים הסובבים אותנו שם היו בוודאי שונים מאד מאלה שעל כדור הארץ – למעשה הכול היה שונה – חוץ מהתפיסה של ה'אני'. זאת נשארת תמיד זהה, מפני שהיא לא מחייבת שום איבר חיצוני, אפילו לא איבר לקליטת מושגים. מה שפוגש אותנו כאן היא תפיסה של ה'אני' בצורתו האמיתית. כל דבר אחר מגיע אלינו כמו תמונה במראה ותלוי במבנה המראה. הקליטה של ה'אני' מגיעה אלינו בצורתו המהותית.

למעשה, ניתן לומר שכאשר יש לנו תמונה שכלית של ה'אני', אנחנו עצמנו נמצאים בתוכה ובשום מובן היא איננה מחוצה לנו. ועכשיו נשאל איך הקליטה הייחודית הזו של ה'אני' שונה מכל קליטה אחרת. ההבדל טמון בעובדה שבקליטה של ה'אני', בתמונה השכלית של ה'אני', נמצא החותם הישיר של ה'אני', ובשום קליטה אחרת אין זה כך. אבל מכל דבר סביבנו אנו מקבלים תמונות שניתן להשוות אותן לקליטה של ה'אני', מפני שדרך ה'אני' אנו מתמירים את הכול לחוויה פנימית. כדי לראות כל משמעות או חשיבות בעולם החיצוני, הוא חייב להפוך לתמונה שכלית בתוכנו. כך שאנו יוצרים תמונות של העולם החיצוני שאחר כך ממשיכות לחיות ב'אני', לא משנה איזה איבר משמש כערוץ לחוויה חושית. אנו יכולים להריח חומר כלשהו; כשאנחנו כבר לא נמצאים במגע ישיר איתו, אנו עדיין נושאים בתוכנו תמונה או דימוי של הריח. אותו הדבר נכון גם לגבי צבע שראינו; התמונות או הדימויים שבאים מחוויות כאלה נשארים בתוך ה'אני' שלנו. התכונה שמאפיינת את כל התמונות או הדימויים האלה היא שהם באים אלינו מבחוץ. כל התמונות שהצלחנו לאחד עם ה'אני' שלנו, כל עוד אנו חיים בעולם החושים, הינן השרידים של הרשמים שקיבלנו מהעולם החושי. אבל יש דבר אחד שהעולם החושי אינו יכול לתת לנו – הקליטה של ה'אני'. זאת עולה בתוכנו באופן לגמרי ספונטני. כך שבקליטה של ה'אני' יש לנו תמונה שעולה בתוכנו, שהתכווצה לנקודה.

חישבו כעת על תמונות מנטליות אחרות שלא הופיעו עקב גירוי חיצוני כלשהו שבא דרך החושים, אלא עולות באופן חופשי ב'אני' כמו המושג של ה'אני' עצמו, וכתוצאה נוצרות באופן זהה. תמונות ודימויים מסוג זה עולים בעולם האסטרלי. אם כן, קיימות תמונות שכליות העולות בתוך ה'אני' מבלי שקיבלנו רושם כלשהו מבחוץ, מעולם החושים.

מה ההבדל בין התמונות או הדימויים שאנו שואבים מעולם החושים לבין שאר החוויות הפנימיות שלנו? הדימויים הנובעים מעולם החושים יכולים להישאר איתנו כדימויים של חוויות רק לאחר שבאנו במגע עם עולם החושים; הם הופכים לחוויות פנימיות למרות שהגירוי הגיע מהעולם החיצוני. אבל איזה חוויות של ה'אני' קיימות שאינן עולות כתוצאה מגירוי מהעולם החיצוני? הרגשות, התשוקות, האימפולסים, האינסטינקטים שלנו שייכים לחוויות מסוג זה. אפילו אם אנחנו בעצמנו לא נמצאים באופן ממשי בתוך הרגשות, האימפולסים וכו', במובן שאותו כבר תיארנו, בכל זאת, יש להודות בכך שיש משהו שמבדיל אותם מהתמונות שנשארות איתנו כתוצאה ממה שקלטו החושים שלנו. אפשר לחוש מהו ההבדל. הדימוי שבא מהעולם החיצוני הינו משהו שנמצא במנוחה בתוכנו, משהו שאנו מנסים לשמר בצורה נאמנה ככל האפשר. אבל אימפולסים, תשוקות ואינסטינקטים מהווים משהו פעיל בתוכנו, משהו שמהווה כוח ממשי.

למרות שהתמונות האסטרליות עולות מבלי שהעולם החיצוני נטל חלק כלשהו בכך, בכל זאת משהו בוודאי פעל, כי לא קיים שום דבר שהוא תוצאה ללא סיבה. מה שגורם לדימוי חושי הוא הרושם מהעולם החיצוני. מה שגורם לתמונה אסטרלית הוא מה שטמון בשורש התשוקות, האימפולסים, הרגשות וכו'. אך בחיים הרגילים היום, האדם מוגן מלפתח ברגשותיו כוח מספיק חזק כדי לגרום לעליית תמונות שנחוות באותו אופן כמו התמונה של ה'אני' עצמו. התכונה המשמעותית של נפש האדם המודרני היא שהאימפולסים והתשוקות שלו אינם חזקים מספיק כדי ליצור תמונה של מה שה'אני' מעמיד לפניהם. כשה'אני' פוגש את הכוחות החזקים של העולם החיצוני הוא מקבל גירוי ליצור תמונות. כשהוא חי בתוך עצמו, אצל אדם נורמלי, יש לו רק הזדמנות אחת ויחידה לחוות תמונה עולה, והיא כאשר התמונה היא של ה'אני' עצמו.

לכן האימפולסים והתשוקות אינם חזקים מספיק כדי ליצור תמונות שדומות לחוויית ה'אני'. כדי שהם יפעלו מספיק חזק, עליהם לרכוש תכונה מסוימת, תכונה חשובה ביותר שטבועה בכל חוויה חושית. החוויות החושיות אינן מתנהגות רק בצורה שמתאימה ונעימה לנו. למשל, אם מישהו חי בחדר בו הוא שומע רעש מעצבן, הוא לא יכול להיפטר ממנו באמצעות האימפולסים והתשוקות שלו. דרך אימפולס או משאלה בלבד, אף אחד לא יכול להפוך פרח צהוב לפרח אדום מפני שזו ההעדפה שלו. זה אופייני לעולם החושים שההתגלויות שלו עצמאיות ובלתי תלויות בנו. זה בוודאי לא נכון לגבי האימפולסים, המשאלות והתשוקות שלנו שמתנהלים לגמרי בהתאם לחיים האישיים שלנו. אז מה צריך לקרות להם בתהליך ההעצמה החיונית כדי להפוך אותם לתמונות? הם חייבים להפוך לדומים לעולם החיצוני, שאינו מתייעץ עם רצונותינו לגבי המבנה שלו והאופן בו הוא מייצר תמונות חושיות, אלא מאלץ אותנו לתת לתמונה שאנו יוצרים את הצורה שהיא קיבלה מהעולם החיצוני.

כדי שהתמונות של העולם האסטרלי ייווצרו בצורה הנכונה, האדם חייב להיות מנותק מעצמו, מנותק מהסימפתיות והאנטיפתיות האישיות שלו, כפי שהוא מנותק מהתמונות החושיות שהוא יוצר מהעולם החיצוני. הוא צריך להיות בשוויון נפש מוחלט לגבי הרצונות או המשאלות שלו. בהרצאה האחרונה אמרתי שדרישה זו כרוכה בהעדר טוטלי של אנוכיות. אך אין לקחת את הדבר בקלות. אין זה קל להיות נטול אנוכיות.

יש לזכור גם את העובדה הבאה. העניין שלנו במה שמגיע אלינו מהעולם החיצוני שונה מאד מהעניין שלנו לגבי מה שעולה בתוכנו. העניין שיש לאדם בחייו הפנימיים גדול בהרבה מהעניין שלו בעולם החיצוני. אתם בוודאי מכירים אנשים שלאחר שהפכו משהו מהעולם החיצוני לתמונה נוטים לשנות אותה כך שהיא תתאים להרגשות הסובייקטיביות שלהם. אנשים כאלה ממציאים את הסיפורים הכי פרועים אפילו כשהם לא ממש משקרים, והם מאמינים במה שהם אומרים. לסימפתיות ולאנטיפתיות תמיד יש חלק בזה, והן יוצרות אשליות לגבי המציאות החיצונית, וגורמות לכך שהתמונה שנוצרת תהיה מעוותת. אבל אלה מקרים חריגים, מפני שהאדם לא יגיע רחוק אם הוא ייצור אשליות בחייו היומיומיים. יהיו לו התנגשויות תמידיות עם הנסיבות של הקיום החיצוני, כך שבין אם הוא ירצה ובין אם לא הוא ייאלץ להכיר באמת של העולם החיצוני; המציאות עצמה תתקן אותו. אותו הדבר נכון לגבי החוויות החושיות הרגילות: המציאות החיצונית מהווה תיקון בריא. אך אין זה כך כאשר האדם מתחיל לחוות חוויות פנימיות: אז כבר לא קל לו לתת למציאות החיצונית לתקן אותו, ולכן הוא מרשה לאינטרסים שלו, לסימפתיות ולאנטיפתיות שלו, להשפיע עליו.

אם אנו שואפים לחדור לעולם הרוח, יש חשיבות עליונה לכך שנלמד לפגוש את עצמנו באותו היעדר דעות קדומות כמו שאנו פוגשים את העולם החיצוני. בבתי הספר הפיתגוראים הקדומים, האמת הזו נאמרה בקפדנות במונחים מדויקים, במיוחד בתחום הידע הקשור בשאלת האלמותיות. חישבו על כל האנשים המעוניינים בנושא האלמותיות. זה דבר נורמלי שהאדם ישתוקק לאלמותיות, לחיים מעבר ללידה ולמוות. אך זהו עניין לגמרי אישי, כמיהה אישית. לא תהיו מעוניינים במיוחד אם תישבר כוס; אבל אילו לאנשים היה אותו העניין האישי בהמשך קיומו של הכוס, אפילו אם היא שבורה, כמו שיש להם באלמותיות הנפש, אתם יכולים להיות בטוחים שרובם יאמינו באלמותיות של הכוס!

מסיבה זו, בבתי הספר הפיתוגוראים סברו שאף אחד אינו באמת מוכן לדעת את האמת על האלמותיות, אלא אם כן הוא יכול לעמוד בכך שיאמרו לו שהאדם אינו אלמותי, ושהתשובה לשאלתו האם האדם אלמותי חייבת להיות שלילית. כדי שהאלמותיות תהיה בעלת משמעות לאדם בעולם הרוח – כך אמר המורה בבתי הספר הפיתגוראים – הוא לא צריך לרצות אותה. כי כל עוד יש לאדם כמיהה לאלמותיות, מה שהוא יאמר עליה לא יהיה אובייקטיבי. דעות בעלות משקל על החיים מעבר ללידה ולמוות יכולות לבוא רק מאותם אנשים שהיו מסוגלים להתבונן בקבר בשוויון נפש וברוגע אילו האלמותיות לא הייתה קיימת. זה מה שלימדו בבתי הספר הפיתגוראים מפני שהיה חיוני שהתלמידים יבינו כמה קשה להיות מספיק בוגרים כדי להתמודד עם האמת.

ניסוח האמת על בסיס בגרות שכזו דורש הכנה מיוחדת מאד, הדורשת מאיתנו להיות לגמרי אדישים מול השלכותיה. במיוחד בשאלת האלמותיות, יותר מאשר בכל שאלה אחרת, לא ניתן לחשוב שישנם אנשים רבים ללא עניין בנושא. כמובן, ישנם אנשים ששמעו על גלגולים ועל נצחיות הקיום של האדם, למרות העובדה שהם אינם אדישים בכלל. כל אחד יכול לקבל את האמת ולהשתמש בה לטובת החיים – כולל אלה שאין להם את המשימה לנסח אותה בעצמם. אין סיבה לדחות אמת מפני שלא מרגישים מוכנים לקבל אותה. ההיפך, לצורכי החיים זה מספיק לחלוטין שהאדם יקבל את האמת, ויקדיש את כוחותיו לשרת אותה.

מהו הדבר שחייב ללוות את קבלת האמיתות? ניתן לקבל ולהפנים את האמיתות בלי כל חשש גם אם אנחנו לא לגמרי מוכנים להן. אך נדרש שנכין את עצמנו לאמת באותה ההתלהבות שבה אנו כמהים לה כדי לקבל שלווה פנימית, סיפוק ועמידה בטוחה בחיים, ובו זמנית נדרש שנהיה זהירים כאשר אנו עצמנו מצהירים על אמיתות גבוהות – אמיתות שניתן לאושש רק בעולם הרוח.

ניתן ללמוד מזה עיקרון חשוב לחיים הרוחניים שלנו. עלינו להיות מוכנים לקבל וליישם בחיים את כל מה שאנו צריכים; אך עלינו להיות חשדנים וזהירים לגבי האמיתות שאנחנו בעצמנו מביעים, במיוחד אם הן קשורות לחוויות האסטרליות שלנו. זה אומר שעלינו להיות זהירים במיוחד כאשר אנו משתמשים בחוויות אסטרליות במקומות בהם איננו יכולים להיות אדישים, במיוחד במקום בו מדובר בחיינו שלנו.

נניח שדרך התפתחותו האסטרלית, אדם מסוים בוגר מספיק כדי לקבוע משהו שאמור להיות גורלו למחרת. זאת חוויה אישית. אך כדאי שהוא יימנע מלחקור בספר החיים האישיים שלו, מפני ששם אין לו כל אפשרות להיות אדיש. אנשים עשויים לשאול מדוע רואים רוחיים אינם מנסים לקבוע את זמן מותם. הסיבה היא שהם אינם יכולים להיות אדישים לחלוטין לגבי אירוע כזה, ועליהם להישאר מרוחקים מכל דבר שקשור באינטרסים האישיים שלהם. אנו יכולים לחקור בעולמות הרוח, בתקווה כלשהי שלתוצאות יהיה תוקף אובייקטיבי, בעניינים שאנו לגמרי בטוחים שאין להם כל קשר לאינטרסים האישיים שלנו. אדם שנחוש לומר או ללמד רק את מה שתקף באופן אובייקטיבי, ללא כל קשר עם האינטרסים שלו, לא צריך לעולם לדבר על משהו שמשפיע עליו או קשור אליו כתוצאה מחקירותיו או הרשמים שלו מהעולמות העליונים. עליו להיות בטוח לחלוטין שהאינטרסים האישיים שלו לא שיחקו שום תפקיד בתוצאות אלה. אך קשה לו ביותר להיות בטוח לחלוטין לגבי זה.

לכן, העיקרון הבסיסי בתחילת כל שאיפה רוחנית הוא שיש להשקיע מאמצים לא לראות אמת מוחלטת ובעלת סמכות בשום דבר המשפיע עלינו אישית. יש להרחיק בקפדנות כל דבר אישי. אני חייב רק להוסיף שקשה מאד לעשות זאת: לעיתים קרובות קורה שכאשר חושבים שהצלחנו להרחיק כל דבר בעל אופי אישי, מסתבר שאין זה כך. מסיבה זו, רוב התמונות האסטרליות המופיעות לאנשים אינן אלא מעין השתקפות של רצונותיהם ותשוקותיהם. חוויות רוחניות אלה אינן מזיקות, כל עוד האנשים מספיק חזקים בחשיבתם כדי להזכיר לעצמם שהם צריכים להתייחס אליהן בחשדנות. רק כאשר לא מופעל כוח חשיבה כזה, כשהאדם מתחיל לראות את החוויות הללו כבעלות סמכות בחייו – רק אז הוא מאבד את הכיוון. מה שקורה אז דומה למצב בו מנסים לצאת מחדר כלשהו במקום בו אין דלת, וכתוצאה מכך נכנסים עם הראש בקיר. לכן לעולם אין לשכוח את העיקרון הזה: בחן את החוויות הרוחניות שלך בזהירות גדולה מאד. אין לייחס לחוויות אלה שום ערך חוץ מאשר כאמצעי של ידע או הארה; אין לנהל או לכוון את חיינו האישיים על פיהן. אם רואים בהן אמצעי להארה, אנחנו על קרקע בטוחה, כי במקרה הזה, ברגע שמופיע רעיון סותר אפשר גם כן לתקן אותו.

מה שאמרתי היום הוא רק חלק מהלימודים הרבים שנעסוק בהם בחורף הזה. רציתי גם לתת לכם משהו שיכול לשמש כהכנה ללימוד הפסיכוסופיה[1], של חיי הנפש של האדם, שתהיה הנושא של ההרצאות בשבוע לאחר האסיפה הכללית.

————————————————————————————————–

  1. פסיכוסופיה – חוכמת הנפש / רודולף שטיינר – יצא בעברית בהוצאת מיקרוקוסמוס – ראו כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *