רודולף שטיינר

דורנאך    עשרים ושלישי במאי 1916      GA167^[1]

תרגום מאנגלית: דניאל זהבי

עריכת תרגום: בן ציון פורת

קטעים מן האגדה היהודית

אם אתם לוקחים את המושג של ישוע מהקוראן, למשל, וקוראים בסורה התשע-עשרה,^[2] תראו שהוא מציין במפורש שהילד ישוע מנצר נתן^[3] ממש דיבר מיד עם לידתו. זה מה שהקוראן אומר: “ישוע דיבר ואמר: ‘ראו, אני המשרת של אלוהים. הוא נתן לי את הספר והוא עשה אותי לנביא והוא בירך אותי בכל מקום שאהיה, והוא נתן לי את ברכתו כל עוד אני חי, ואהבה לאימי ושלום על יום הולדתי וליום בו אמות וליום שבו אקום לתחייה. זה ישוע, הבן של מרים, מילת האמת.” זה ממש מופיע בקוראן.

בתורות היהודיות העתיקות כפי שהן מופיעות בתלמוד ובכתבים אחרים בנוסף על הברית הישנה, אתם לומדים את מה שהוא בעל טבע מושגי יותר, אך מצד שני האגדה^[4] היא השם של מה שאנשים מודרניים יכנו סיפורים ומעשיות, עם זאת, סיפורים ומעשיות אלה באגדה מתייחסים יותר לתפיסה בפועל בעולם הרוחני. הם שבים לידע אימגינטיבי.

אני עומד לחלוק עמכם קטע מהאגדה אודות שלמה. היא אומרת: “רבי יוחנן^[5] אמר: רגלי האדם ערבות לכך שהן ייקחו אותו לאותו המקום שהוא אמור ללכת אליו. ומסופר אודות שני כושים ששמם היה אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא שהיו הסופרים של המלך שלמה. יום אחד ראה שלמה את מלאך המוות שהיה מאוד עצוב, ושאל אותו: מדוע הנך עצוב? מלאך המוות ענה: כי אני דורש את שני הכושים הללו. כתוצאה מכך נתן שלמה את הכושים שלו לשעירים (שעירים הם אותם דמונים שלראיה האימגינטיבית נראים כמו תיישים והם עפים באוויר) ושלח אותם לתוך העיר לוז (בית אל – העורך). כאשר שני הכושים הגיעו לשם, הם מתו. מספר ימים לאחר מכן, ראה שלמה שוב את מלאך המוות והפעם המלאך צחק. אמר שלמה למלאך: מדוע אתה צוחק? מלאך המוות ענה: שלחת אותם בדיוק למקום אשר אליו רציתי שהם ילכו. כך, באותו זמן, שלמה אמר את הדברים הבאים: הרגליים של בני האדם הן הערובה לגביו שהן יביאו אותו למקום שבו הוא אמור להיות. כך שלשלמה היתה חוויה עם מלאך המוות, חוויה שאישרה את האמת שאותה אמר רבי יוחנן, כלומר, רגלי האדם הן הערובה עבורו שהוא נלקח למקום שהוא צריך להיות.^[6]

כעת, חברי היקרים, תראו מספר שאלות העולות בסיפור האגדה הזה. רגלי האדם ערבות לכך שהוא יובא למקום שעליו ללכת. מדוע הרגליים מדברות בדיוק כה רב? בשפה האימגינטיבית העתיקה הזו לא נמצא שום דבר בעל טבע שרירותי, לכל דבר יש משמעות מובהקת ועמוקה משלו. כך שיש לנו את השאלה הראשונה שאפשר לשאול. ואז יש לנו עוד שאלה: מדוע היה מלאך המוות עצוב כאשר הוא הופיע לפני שלמה עם הדרישה שהוא עומד לקחת את שני הסופרים? זה נראה שטחי באופן מגוחך לומר שהמלאך היה עצוב. הוא הלך לעשות את עבודתו. ואז שלמה שאל אותו: “מדוע אתה עצוב?” מה היא משמעותה של השאלה הזו? מלאך המוות אמר שהוא עצוב כי הוא דורש את שני הסופרים. אך שלמה נותן אותם לדמונים שנושאים אותם לעיר לוז.

כעת, הנכם רואים שניתן לענות יותר בקלות על השאלה לגבי העיר לוז. העיר לוז היתה כה מאורגנת שאף אחד לא הורשה למות בתוכה, ומכאן שאותם אנשים שהיו מוכנים למות נלקחו אל מחוץ לעיר. זו היתה העיר היחידה שהיה לה ארגון שכזה. לכן, כששלמה שמע שמלאך המוות עומד לקחת את סופריו, הוא שלח אותם לעיר כי הוא האמין שאם הם יהיו בתוך העיר, מלאך המוות לא יוכל לתפוס אותם. זהו הסיפור שנמסר באגדה. עם זאת, סיפורים אלה נמצאים במקומות רבים אחרים במסורת היהודית. שם ההתייחסות היא כזו: הם הגיעו רק עד לשערי העיר כי הם נפלו בזמן טיסתם. ומכיוון שהם לא יכלו להיכנס לעיר, המלאך היה יכול להשיג אותם. וכך, למחרת יש לכם את מלאך המוות העומד לפני שלמה וצוחק. זה מאוד מוזר. המלאך צוחק כי הוא היה יכול לתפוס את אותם שני הסופרים למוות. שלמה זיהה את האמת של רבי יוחנן שאמר: ” הרגליים של בן האדם הן הערובה לכך שהוא יובא למקום שבו הוא אמור להיות.”

כעת, חשוב להבין ששני הסופרים, שני הכושים, הם הבנים של שישא, שהוא בעצמו היה הסופר של דוד. זה מצביע על כך שאותם שני סופרים של המלך שלמה היו מאוד מיוחדים. עלינו לשים את כל הדברים הללו יחדיו אם אנו רוצים לתפוס את כל המשמעות של השאלות שעולות לפני השטח כשאנו מדברים אודות אותו רגע הכרתי משמעותי מאד בחייו של המלך שלמה. כעת, זיכרו שהמלך שלמה לא היה חכם כי הוא היה פיקח במובן שהאדם המודרני פיקח, הוא נקרא שלמה החכם כי הוא היה יכול לראות ראיה רוחית אמיתית לתוך העולם הרוחי. עולם הרוח היה פתוח לפניו. לכן שלמה חווה את האמת שהנחיל רבי יוחנן, כלומר, האמת בקשר לרגלי בני האדם.

כאשר אתם חושבים על הישות האנושית בהשוואה לחיה, הנכם רואים הבדל חשוב מאד. באמצעות העובדה שלאדם יש עמוד שדרה אנכי, הוא נמצא בזוויות ישרות בניצב ביחס לפני שטחה של האדמה. עמוד השדרה של החיה, לעומת זאת, מקביל לפני השטח של האדמה. כעת אני מקווה שאף אחד כאן לא עומד למחות על כך ולספר לנו אודות הקנגורו. אלה הם חריגים שניתן להסבירם אם ניכנס לפרטים של המצב. אך הבה ונשים זאת בצד בינתיים. אנו יודעים שלאדם יש עמוד שדרה אנכי ועמוד השדרה של החיה הוא אופקי. כעת, כאשר אנו רושמים קו דרך עמוד השדרה של החיה – זה איננו קו ישר, אלא קו מעוקל – אזי יש לנו קו קשתי המתעקל בצורה מקבילה לעקמומיות של האדמה שאומר שכאשר אנו רושמים מעגל המקביל לאדמה אזי הוא עובר דרך עמוד השדרה של החיה. לעומת זאת, כשאנו רושמים את אותה העקומה עבור הישות האנושית, אז אנו מוצאים שלעקומה הקשתית הזו יש נקודת מוקד אמצעית. במקרה של החיה ראינו שנקודת המוקד האמצעית של העקומה היא נקודת האמצע של פלנטת האדמה. עם זאת בנקודת המוקד של העקומה שרשמנו דרך עמוד השדרה של האדם, שם יש לכם את נקודת האמצע של הירח. מדוע? כי השלב המיוחד הזה של התפתחות שהחיה עוברת בהווה, האדם כבר עבר דרכו בתקופת הירח הקדום. לכן, בזמן הנוכחי יש עדיין לאדם קשר עם הירח במידה שמרכז העקומה העוברת דרך עמוד השדרה שלו מצביע כלפי הירח, כמו שלעקומה העוברת דרך החיה יש את נקודת המוקד שלה באדמה. לכן האדם מחובר עם הירח בדרך המתוארת כדומה לזו של החיה המחוברת עם האדמה.

כעת, האדם קרע את עצמו הלאה מהאדמה. האדם איננו מאוחד עם האדמה כמו ממלכת החיות. ככול שטבע גופו הפיזי החיצוני נוגע בדבר, האדם תלש ושחרר את עצמו מפלנטת האדמה שלו. עם זאת, הוא שחרר את עצמו רק בהיבט אחד של טבעו. יש לו היבט אחר שדרכו הוא קשור לאדמה, עם רגליו. על האדם לעמוד על האדמה עם רגליו. עם זאת, בעוברו דרך התפתחות הירח להתפתחות האדמה, הוא קרע את עצמו מהאדמה עם ידיו. אך רגליו עדיין מחוברות לאדמה. אם אתם מבינים את צורת האדם כפי שהיא התפתחה במעבר מאבולוציית הירח לאבולוציית האדמה, אזי אתם חייבים לומר: במידה שהאדם שייך לאדמה, האדמה הצליחה לחבר את עצמה אליו ברגליו. מה ערב להגעת האדם לאדמה? זה מובטח באמצעות מצב רגלי האדם. מכאן יש לנו את ההסבר בעברית: הרגלים ערבות לו. משמעות המילה ‘ערבות’ בעברית זהה למילה שאתם משתמשים בה בהתייחסות למתן ערבות למישהו להון מסוים, המילה ערבות מצביעה על כך שככל שמדובר על רגליו, מובטח הקשר של האדם עם האדמה. אין הכוונה לכך שרגליו של בן האדם נושאות אותו למקום מותו, אך כל הסוד של הצורה האנושית טמון במשפט הזה כפי ששלמה זיהה זאת באמצעות יכולתו להסתכל לתוך עולם הרוח.

כעת, עדיין עלי לתאר את מה ששלמה גילה כשהוא דיבר עם מלאך המוות. נראה זאת מהדוגמה כיצד יש לנו חוכמה נוכחת באנושות שקודם לכן כינינו אותה החוכמה הראשונית. החוכמה הראשונית הזו עברה מהעולם כדי שהאדם יוכל לזכות בשעת כושר בזמן אבולוציית האדמה לפתח חוכמה זו שוב, אך לפתח אותה מתוך עצמו ומתוך חירות מוחלטת.

יש חידה נוספת בסיפור הזה אודות מלאך המוות. פעם אחת הוא עצוב ובפעם אחרת הוא צוחק. אנחנו יכולים רק לחשוב אודות הטבע האמיתי של צחוק ובכי. הנכם יודעים טוב מאד שאם אתם רואים מישהו שהולך לאורך הרחוב וצוחק לעצמו, תאמרו שהוא משוגע. הנכם רואים שהצחוק זה משהו שאתם מצפים שיהיה במשותף עם אנשים אחרים. ומצד שני, כשזה מגיע לבכי, הנכם יודעים שבדרך כלל אתם בוכים כשאתם לבדכם. כדי להסביר את התופעה הזו של בכי וצחוק, עלינו לזכור שאנו בדרך כלל חושבים שאנו כבני אנוש סגורים רק בתוך עורנו ואנו שוכחים את העובדה שהאוויר קיים מחוץ לנו וכשאנו שואפים אותו פנימה, הוא נהיה חלק מאיתנו ואז אנו נושפים אותו שוב. לכן אנו מהווים חלק של כל הסביבה שלנו. וכאשר אנו הולכים לישון, אנו נושפים את האגו והגוף האסטרלי שלנו, אנו שואפים אותם שוב פנימה כשאנו מתעוררים. כך שאנו רואים שיש חיים זורמים בינינו ובין העולם הרוחי. למעשה, כאשר אנו צוחקים אנו פורשים את האגו והגוף האסטרלי מחוץ לנו. אתם משתרעים, אתם מרחיבים את הגוף האסטרלי ואת האגו שלכם כאשר אתם צוחקים. והרחבה זו של הגוף האסטרלי יוצאת החוצה לגוף האתרי. האדם הבלתי-נראה מרחיב את עצמו החוצה בצורה אלסטית. זהו התהליך כאשר אתם צוחקים. התהליך ההפוך מתרחש כאשר אתם בוכים. שם יש לכם את הגוף האסטרלי הקושר עצמו עם הגוף האתרי ולוחץ עצמו על הגוף הפיזי שלוחץ החוצה את הדמעות.

כעת נשוב לשלמה. כאשר שלמה הביט על מלאך המוות, הוא לא ראה גוף פיזי, אלא שהוא ראה ישות רוחנית. מה שהוא ראה באמת כאשר המלאך צחק זה את המלאך מרחיב את עצמו החוצה. בפעם הראשונה כאשר הוא ראה את המלאך, המלאך בכה, כלומר הוא כינס את עצמו פנימה. כאן אנו רואים איך ישויות רוחיות מבצעות את פעילויותיהן. צחוק ובכי מהווים ליווי של חיינו האנושיים שבאמצעותם אנו רק מבטאים את ישותנו הפנימית; אנו מראים את מצב ההוויה הפנימית של ישותנו. במקרה של ישויות רוחניות, הן מראות את מעשיהן. ככל שזה מעסיק אותנו, כשאנו צוחקים ובוכים, יש לזה משמעות קטנה מאוד לאנשים אחרים. אנחנו לא יוצרים פעילויות באמצעות הצחוק או הבכי שלנו. אלו הם מלווים של חיינו. עם זאת, ברגע שאנו מתקרבים לישויות רוחניות מסוימות שעם העצמי הממשי שלהן הן מלאות יותר בפעילות מאשר אנחנו, שם יש לכם את המשמעות של התרחבות החוצה ומשיכה פנימה. מלאך המוות, מכיוון שהיה במצב של הבאת שני כושים למותם, היה חייב להחזיק את כוחותיו ביחד, הוא היה צריך לעבות את עצמו בכדי לתמוך בכוחותיו כי הוא עמד לבצע פעילות מסוימת שמבטאת את עצמה בעובדת היותו עצוב. זהו רק חיווי כיצד הוא מכנס את עצמו יחדיו. למחרת לאחר שהשלים את משימתו, הגמישות ביטאה את עצמה שוב, הוא התרחב החוצה והיה הרושם של צחוק.

אנו מגיעים כעת לשאלה הבאה: מדוע הם הובלו לעיר לוז ומה המשמעות של כל התהליך הזה עם שלמה? ראשית עלינו לשקול את העובדה ששלמה היה אדם שעמד בקשר עם עולם הרוח. אמרתי לכם שזה מאוד משמעותי ששני הסופרים היו הבנים של שיישא שהיה הסופר של דוד המלך. ובכן הם אישים רבי-ערך עד מאד, וסופרים בתקופה העתיקה ההיא משמעותם הייתה שונה מאשר כיום. סופרים במצרים, לדוגמה, היו אנשים שהיו יכולים עם סוג מסוים של להט פנימי לצייר אותיות במשמעות הכתב המצרי העתיק, וכשמישהו צייר כתב שקרי, הוא נידון למוות, כי הוא עסק במשהו בעל טבע קדוש. היה משהו בעל טבע קדוש באותם כתבים. זה חל גם על סופריו של המלך שלמה אשר גם הם עמדו בקשר עם עולם הרוח. הם היו בקשר עם שלמה שהקנה להם את ידע עולם הרוח שלו. והעיר לוז מצביעה לנו על העובדה שהיה משהו באותם סופרים שנתן להם לחוש את נצחיותם אפילו בעודם בחיים, היה להם הקשר הזה עם עולם הרוח. אנו חייבים לשים לב לעובדה שהם ידעו על הגרעין הנפשי-רוחני שלהם שעובר דרך שערי המוות. הם ידעו זאת לא רק להלכה, אלא שהם השתייכו לאלו שהיו מקודשים בדרגה מסוימת לתוך המיסטריות האלו.

לפיכך למלאך המוות היו כאן מספר קשיים, כי הוא היה מוכרח להציב את עצמו בקשר מסוים עם המלך שלמה, מה שאומר ששני הסופרים, כמו גם המלך שלמה, חיו בתודעה של נצחיותם. לכן זה היה הכרחי למלאך המוות לחדור לכל התהליך שהיה עליו לבצע כי הייתה מעורבת כאן נוכחות של תודעה של המוות. אין הכוונה כאן לכך שהמלך שלמה רצה להגן על סופריו מהמוות ולכן לשלוח אותם לעיר לוז, אלא שזה היה אמור להצביע על כך שאנו עוסקים כאן במוות שהיה מודע לחלוטין, שידע המוות היה חלק מהידע שלהם. כאן הדגש העיקרי היה ששלמה היה מודע למוות של סופריו וכשנאמר שהוא שלח אותם לעיר לוז, זה רק צריך להצביע לנו על האופן שבו הכוח האהרימני המיוצג על ידי מלאך המוות, מיוצג על ידי סוכניו כשעירים הדמוניים שנכנסו לתוך המצב. כך כל התהליך המתרחש במודע אמור להיות מובן לנו באמצעות הסיפור בדרך הבאה: פעם מוות הופיע בדרך שכזו שאיש חכם היה מודע לו. זה מה שרבי יוחנן רצה להצביע עליו. כל התהליך קשור לעולם הרוח. התעוררות זו של ידע מהעולם העל-חושי במלך שלמה מוצגת לנו על-ידי הסיפור הזה. רבי יוחנן אמר: “האדם קשור לאדמה דרך הצורה של הרגליים ויחסן לאדמה, ונאמר שהאדם מחובר לאדמה בצורה חד-צדדית, שרק רגליו הן ערובה לעובדה לכך שהאדם שייך לאדמה. היציבה הזקופה של האדם היא הערובה לעובדה שהוא נמסר לעולם הרוחני עם הגרעין המהותי שלו. ובגלל ששלמה היה יכול להאמין בו, הוא היה יכול להיות מודע למוות של סופריו שהיו יקרים לליבו.

לכן אנו רואים שאת הרעיון של מסורות עתיקות אלה ניתן להבין רק בסיועו של מדע הרוח. אתם לומדים מכך שחוכמת שלמה קשורה לעובדה שהוא היה יכול להסתכל לתוך העולם הרוחני ולגלות את המיסתורין של המוות. בשושלת הדורות היורשים את המלך שלמה, יש לכם את ההכנה הפיזית, לכאורה, לראיה העל-חושית הזאת עד כמה שהיא יכולה להיכנס דרך שער המוות. לכן אנו רואים את גופו של ישוע עובר בירושה מקו שלמה מבית דוד, אך הנפש היא של זרטוסטרא. עלינו להיות ברורים ביחס להיות אותה הנפש נפשו של זרטוסטרא ומדוע היה עליה להיכנס לתוך גוף שירד ממישהו שהיה חדור בראיה על-חושית.

לעיתים קרובות דיברתי על מה שהגיע עם נפשו של זרטוסטרא. היום ברצוני רק להדגיש את העובדה שמה שהגיע יותר מאוחר ברובו הוסר מתורת זרטוסטרא ואז עבר הלאה לתורתו של מאני, והלאה לתורת המניכאיזם. אנו יודעים שהשאלות העמוקות של חידת האדם שייכות לשאלה של היחסים בין טוב ורע, ואנו יודעים שאנו יכולים להבין זאת כאשר יש לנו הבנה עמוקה בתוך עבודתם של לוציפר ואהרימן. אבל עבודה זו של לוציפר ואהרימן מובילה אותנו בחזרה לזרטוסטרא. לוציפר ואהרימן כבר מוצגים כעובדה של העולם הרוחני בתורתו של זרטוסטרא. הבה וננסה להביא לתודעתנו את תורת זרטוסטרא של הטוב והרע לקשר עם תורת גזירת הגורל הקשורה לאסלאם.

בואו ונבחן את ההשלכה של התורה הזו של גזירת גורל. בצד אחד היא אומרת: כל מה שמתרחש כבר נקבע מראש, כך שאפילו צעידת צעד מעבר לדלת שלי נגזרה מראש. אפילו כשאני מת זה נגזר מראש. הכול נגזר מראש בתוקף, שמשמעותו שלתודעת האדם המוסלמי, כל מה שמתרחש כבר נכתב מראש בספר של אלוהים. אבל, בכל פעם שאותו מוסלמי מתעמת עם משהו, הוא אומר: “אם זה ברצון האל (אִינְשָׁאלְלָה – העורך).” הוא משוכנע לחלוטין בעובדה שכל דבר כתוב בספרו של אלוהים. הוא אומר: “אני אעשה דבר זה רק אם זה ברצון האל.” אדם מערבי היה אומר לאדם מוסלמי: “אם אתה אומר שכל דבר הוא צפוי מראש, אז אין בזה הגיון לומר אני אעשה זאת אם האל רוצה זאת. מדוע אתה אומר: “אני אעשה זאת אם האל רוצה זאת? אין ספק בזה כי כל דבר כבר נקבע מההתחלה.” כאן יש לנו סתירה בלתי פתירה. זאת באמת סתירה בלתי פתירה. הסתכלו על הפילוסופיה המערבית, על שפינוזה, דקארט, קאנט, פיכטה, הגל, שלינג וכן הלאה, ותמצאו את העבודה-שלאחר הסתירה הבלתי פתירה, אך זה מופיע בדרך גסה במיוחד בתורת קיסמט^[7], של הכול צפוי מראש. כאן יש לנו תורה, בהקשר זה, שונה מתורת זרטוסטרא, שהאנשים המכירים את זרטוסטרא יודעים אודות לוציפר ואהרימן. בתחילה יש לנו את התורה של חוכמה קמאית שלא הכילה סתירות כלשהן וזאת הופכת את עצמה לתורה המעבירה סתירה. אדם אשר אינו מזהה שהחיים מלאים בסתירות באמת שלא יבין לעולם את החיים. חיים, שניגשים אליהם רק עם הבנה אנושית חייבים לתת סתירות רבות.^[8]

בתחילה יש לנו את עידן זרטוסטרא ואז אחריו הזמן שבו האדם מתעמת עם סתירות. אבל דרך הסתירות האלה עליו להיות מדורבן לפתח את חייו הפנימיים האמיתיים. כעת, מתרחש דבר-מה באבולוציית האדמה כאשר משהו שאינו שייך לאבולוציית האדמה נכנס לתוכה כדי שהאדם יוכל ליישב את הסתירות האלה. כאן יש לנו את ישוע מנצר נתן המגיע לתוך אבולוציית האדמה ועם ישוע הנתני הזה יש לכם משהו שעוזר לפתור את כל סתירות האדמה, כי ישוע הנתני מגיע מעולם הרוח והוא לא קשור לאדמה. בישוע הנתני יש לנו מרפא לסתירות שהתרחשו בישויות אנוש בזמן השהות באדמה. כך שאנו מוצאים היכן שיש לכם את הסתירה של גזירת הגורל והרעיון של “אם האל רוצה זאת” בקוראן, ויש לכם ממש באותו קוראן רמז לישוע הנתני שציטטתי מוקדם יותר, שדיבר מיד עם לידתו. רואים הנכם, כל הדברים הללו מאוד מסובכים.

זה דורש אומץ, אומץ כדי לחשוב דברים עד סופם. וזהו סוג האומץ שאנו מקבלים ממדע הרוח. האנשים אדישים כיום לעיתים תכופות מידי, אך במדע הרוח אנו רוצים להמיר אדישות ברוגע. עם אדישות לא אכפת לך; עם שלווה אתה מסוגל לספוג את אותם דברים במצב רוח של ישוב-הדעת.

1. הנוסח האנגלי של ההרצאה באתר האינטרנט האמריקאי Rudolf Steiner Archive:Things in Past and Present in the Spirit of Man (Bn/GA 167); Fragments from the Jewish Haggada, May 23, 1916, Dornach, Lecture XI. http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA167/English/TS19xx/19160523p01.html ↑
2. הסורה ה – 19 סורת מרים, 22 – 26: “אָז הָרְתָה אוֹתוֹ וּפָרְשָׁה עִמוֹ אֶל מָקוֹם נִידַח, וְחַבְלֵי הַלִידָה פּקְדוּהָ אֶצֶל גֶזַע הַדֶקֶל אָמְרָה מִי יִתֵּן וּמַתִּי לִפְנֵי כֵן וְיָרַדְתִּי לִתְהוּם הַנְשִׁיָּה. וְקָרָא אֶלֵיהָ מִתַחֲתֶיהָ אַל תִעַצְבִּי כְּבַר הֶעֱמִיד רִבּוֹנֵךְ מִתַחַת לְרַגְלָיֵךְ פֶּלֶג. וְנַעֲנְעִי לִקְרָאתֵךְ אֶת גֶזַע הַדֶקֶל יוֹרִיד עַלָיֵךְ תְמָרִים טְרִיִים. וְאִכְלִי וּשְׁתִי וְתָנוּחַ דְעַתֵךְ וְאִם תִרְאִי אַף אֶחַד מִבְּנֵי אָדָם אִמְרִי אֲנִי נָדַרְתִי לָרַחֲמָן צוּם וְלֹא אֲדַבֵּר הַיּוֹם עִם אִישׁ”; סורת מרים, 30 – 33: “עבד אללה אני, הוא נתן לי את הספר ועשה אותי נביא, ועשה אותי מבורך בכל אשר אלך, וציווני על התפילה ועל הזכאת כל ימי חיי, ולכבד את אמי, ולא עשה אותי סורר ובן בלייעל, שלום עלי ביום הולדתי וביום מותי וביום אשר איעור לחיים”. – העורך’. ↑
3. ישוע מזרע נתן בן דוד בן ישי אשר בבשורת לוקס – העורך. ↑
4. כהגדרה שלילית, אגדה או אגדתא היא מלה כוללת למאמר חז”ל שאינו עוסק בהלכה. בספרות האגדה נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לשונה הציורית של האגדה סייעה לחכמינו לבטא מסרים קשים ורעיונות עמוקים שהם מעקרונות היסוד של מחשבת היהדות. אגדות מצויות בכל ספרות חז”ל; ישנם חיבורים שמוקדשים בעיקר לאגדה, כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים. לעומתם, יש גם אגדות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה. רוב אגדות התלמוד נאספו בספר עין יעקב. מבחר מתוך האגדה קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה (1908-1911). בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה האגדה למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. כך, דורות רבים הוסיפו על מפעל האגדה, “עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו – אי-אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי… יצירת מופת לדורות עולם.” (מתוך ההקדמה ל”ספר האגדה”). השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל תפקידה של האגדה – למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר. על-פי ויקיפדיה, – העורך. ↑
5. רבי יוחנן (מכונה גם בר נפחא) (180 – שנת 280) היה גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. היה ראש ישיבת טבריה (הישיבה הגדולה והכמעט היחידה בארץ ישראל באותה תקופה) שנים רבות – שמונים או שישים שנה‏. תרומתו בתחומי ההלכה והאגדה ממלאת את דפי שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכן המדרשים. פעילותו משתרעת החל מהרבע הראשון של המאה השלישית לספירה ועד לסיומה של המאה כמעט. תרומתו של רבי יוחנן לחתימת התלמוד הירושלמי היא גולת הכותרת של חייו. – העורך. ↑
6. במסכת סוכה (דף נג, א) מובא מעשה ב”שני כושים” שנשלחו לעיר לוז כדי להציל את חייהם. וזו לשון המעשה בתרגום חופשי של הרב מרדכי הוכמן: “שני כושים (‘כּוּשָׁאֵי’) היו נמצאים לפני שלמה המלך – והם אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא סופרי שלמה. יום אחד ראה שלמה את מלאך המוות שהיה עצוב. אמר לו: מדוע אתה עצוב? אמר לו: דורשים ממני שאפגע בשני כושים אלו שיושבים לפניך. מסר שלמה את שניהם לשעירים (שדים) כדי שיעבירו אותם למחוז של לוז. כאשר הם הגיעו למחוז של לוז הם מתו. למחרת ראה שלמה את מלאך המוות כשהוא שמח. אמר לו: מדוע אתה שמח? אמר לו: למקום שבו רציתי אותם – לשם שלחתם. מיד פתח שלמה ואמר: רגליו של האדם הן הערבים שלו; למקום שהוא מתבקש – לשם הן מובילות אותו.” [לוז מופיעה במדרשי חז”ל (בראשית רבה, וילנא, ויצא סט, ח) כעיר “שלא שלט בה מלאך המוות מעולם”]. המקור: אמר רבי יוחנן רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי שלמה (מלכים א ד, ג) אליחרף ואחיה בני שישא סופרים דשלמה הוו יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב א”ל אמאי עציבת א”ל דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא מסרינהו לשעירים שדרינהו למחוזא דלוז כי מטו למחוזא דלוז שכיבו למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח א”ל אמאי בדיחת א”ל באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו מיד פתח שלמה ואמר רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין -המתר’. ↑
7. קיסמֶט (מטורקית: Kısmet; מערבית: ‏قسمة‎) הוא מושג בתרבות האסלאם שפירושו מזל (או גורל) – העורך. ↑
8. תשובת הרב ברוך בליז’ינסקי לשאלה: כיצד מתייחסת היהדות לגורל? איך זה מתיישב עם ‘בחירה חופשית’?נושא הגורל מופיע במקורות. הדוגמא הידועה היא ממרדכי הצדיק שפגש ילדים אשר חזרו מלימודם ושאל אותם: מה למדתם? והם שיננו באזניו את שלושת הפסוקים “אל תירא מפחד פתאום” וכו’. מכך הסיק מרדכי שגזירת המן תתבטל. וכן נפסק בשו”ע שאפשר להטיל גורל. (בשיטת הרמב”ם יש בכך דיון, האם הרמב”ם אוסר זאת, כפי שמשתמע מפשטות לשונו, ומתחבטים – איך יישב הרמב”ם את הנהגת מרדכי, ונאמרו בזה הרבה ביאורים ואופנים). הטלת גורל אינה סותרת את הבחירה החופשית שניתנה ליהודי, כפי שבמעשה מרדכי לא ניטלה ממנו הבחירה, אלא אדרבה, חז”ל אומרים שלאחר מעשה זה מרדכי הלך ואסף את ילדי ישראל ואמר איתם פסוקים ודברי תורה. הרי שעניין הגורל מראה שיש מלמעלה נתינת כוח לשנות את הרע לטוב. כוח הבחירה, שניתן לכל יהודי, חזק מן הגורל. כלומר, אם תוצאת הגורל מבשרת רעות, בכוחו של יהודי לשנות את רוע הגזירה ע”י תשובה, תפילה וצדקה, כפי שאנו אומרים בתפילות הימים הנוראים: “ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה” וגם נאמר “אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים”. ברור כי גורל אינו יכול להוות גושפנקא למעשה כלשהו המנוגד לדין, להלכה או למנהג. חשוב לציין כי הפעלת גורל, שבאמצעותו מבקשים לדעת בענייני ההשגחה העליונה, אינה יכולה להיות מעשה חולין סתמי. נוסף על כך, לא כל אחד זוכה לכוון ולפרש נכון את הגורל. בהקשר לכך ראוי לעיין גם בתשובה שהתפרסמה במדור זה בעניין שימוש לגורל באמצעות ספר קודש ובהסתייגויות בנדון. לסיכומו של דבר, עם ישראל הולך לאורה של התורה, על פי השולחן ערוך ופסקי ההלכות שפוסקים הרבנים. בשאלות הלכתיות ועניני מנהג ראוי תמיד לפנות לרב. בענייני רשות, פרנסה וכד’, המליץ הרבי מליובאוויטש להתייעץ עם ידידים מבינים ובענייני רפואה – להיוועץ בשני רופאים (ומה טוב רופאים ידידים). הרבי לא הזכיר את דרך הגורל כלל. הגורל ביהדות – מתוך אתר חב”ד ישראל, ז’ באייר התשס”ה (16/05/2005).http://www.chabad.org.il/Questions/Item.asp?CategoryID=68&ArticleID=2127 ↑