צעירים בעידן האור

צעירים בעידן האור

צעירים בעידן האור

רודולף שטיינר

הרצאה שניתנה בברסלאו, 9.6.1924

GA217a

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

אתם יכולים להיות בטוחים בכך: כל מי שחופשי מדעות קדומות, לוקח את תנועת הצעירים של היום ברצינות רבה מאוד. אם אתם מסתכלים סביב, לא בקרב בני דורכם, אלא בקרב המבוגרים של היום, זה אולי נראה לכם כי תנועות הצעירים לא נלקחות ברצינות, אבל זה בהחלט נלקח ברצינות על ידי אלה המנסים התפתחות רוחנית אמיתית.

מספר שנים חלפו מאז נכנסה קבוצה קטנה של צעירים לחברה האנתרופוסופית: הם לא רצו להשתתף רק כשומעים של מה שהחברה נותנת, אלא הביאו אליה את המחשבות והרגשות שאנשים צעירים רואים כיום כאופייניים לגילם. קבוצה קטנה זו, שנפגשה בשטוטגרט לפני מספר שנים, העלתה לפני התנועה האנתרופוסופית את השאלה: "איך אתם יכולים לתת לנו מקום בתנועה זאת?" אני מאמין שמהצד שלי שאלה זו היתה באמת מובנת באותה עת. לא תמיד קל להבין את השאלה שמציב אדם המחפש בכנות, בפני זמנו. ולאנשים צעירים בימינו יש מספר שאלות, מוצדקות לחלוטין, שלא ניתן לבטא אותן די בבירור.

בזמן שתנועת הצעירים והתנועה האנתרופוסופית נפגשו לראשונה, באמת זה היה נראה לי כאילו הם מובלים יחד על ידי סוג של גורל, סוג של קארמה. אני עדיין חייב להסתכל על זה בצורה זו: לתנועה הצעירה ולתנועה האנתרופוסופית יש גורל פנימי לקחת בחשבון זה את זה. כשאני מתבונן על כל מה שחוויתי במשך עשרות שנים במאמציי לבנות קהילה בין בני אדם המבקשים לחפש את הרוח, ולהתייחס למה שהתפתח כתנועה הצעירה מאז תחילת המאה, אני חייב לומר שמה שהורגש על ידי מעטים לפני ארבעים שנה, וכמעט לא הבחינו בכך, כי מעטים נגעו בדבר, מורגש היום בתוך תנועת הצעירים ההולכת ומתרחבת. במילות הברכה שלכם זה התבטא היטב – עד כמה זה הפך באמת קשה לאדם צעיר להתחיל לחיות את חייו.

למרות שבזמנים אחרים תמיד היה סוג של תנועת צעירים, זה היה שונה ממה שהיא היום. אם מדברים עם אנשים מבוגרים על תנועת הצעירים, הם אומרים לעיתים קרובות, "נו טוב, אנשים צעירים תמיד הרגישו אחרת מהקשישים, תמיד רצו משהו אחר. זה נעלם בהדרגה, ומאזן את עצמו. לא צריך לחשוב אחרת על תנועת הצעירים של זמננו מההתנגדות שהביא הדור הצעיר לדור המבוגר בכל הזמנים בעבר".

תשובה זאת לשאלה הבוערת של תנועת הצעירים של היום שמעתי מאנשים רבים. אף על פי כן תשובה זו מוטעית לחלוטין, וטמון כאן קושי עצום. תמיד היה בעבר משהו בין הצעירים, ככל שהיו קיצוניים, שאפשר היה לכנות הכרה מסוימת במוסדות ובצורות החיים שנוסדו על ידי אנשים מבוגרים. הצעירים יכלו לראות בכך אידיאל לגדול צעד אחר צעד, למסורת שעברה בירושה מדורות קודמים. זה כבר לא כך היום. אין זו רק שאלה של מעורבות בחיים האקדמיים, אלא של העובדה שהאיש הצעיר, אם הוא מתכוון להמשיך לחיות, צריך לגדול למוסדות שהביאו אנשים מבוגרים, ושם מרגישים הצעירים את עצמם כזרים. הם נפגשים עם מה שחייב להיחשב על ידם כסוג של מוות. הם רואים את כל הדרך שבה אנשים מבוגרים מתנהגים בתוך מוסדות אלה כמשהו מְחוּפָּשׂ. הצעירים חשים את האופי האנושי הפנימי שלהם מלא בחיים, וסביבם הם רואים רק פנים מְחוּפָּשׂות. זה משהו שיכול להביא את הצעירים לידי ייאוש – שהם לא מוצאים בני אדם בקרב האנשים המבוגרים, אלא ברוב המקרים רק מסכות. זה באמת כך שאדם בא לפגוש אדם אחר כמו חותם, כטופס המוטבע בשעווה, המייצג שיעורים, שיחות, או אפילו אידיאלים – אבל הם לא פוגשים במלאות בני אדם חיים.

למרות שזה אולי נשמע מופשט למדי, זוהי עובדה ממשית מאוד בהרגשה האנושית שאנו עומדים בנקודת מפנה של הזמנים, כפי שהאנושות לא עמדה בכל ההיסטוריה, או בעצם דרך מרבית הטרום-היסטוריה. אני לא אוהב לדבר על זמני המעבר. תמיד יש מעבר ממה שהיה לפני לקראת מה שיגיע. כל מה שחשוב הוא השינוי הספציפי המתרחש. אך זוהי עובדה שהאנושות עומדת כיום בנקודת מפנה כפי שלא היתה מעולם, בתקופה ההיסטורית או בטרום-היסטורית. דברים משמעותיים מתרחשים במעמקי הנפש האנושית, לא כל כך בתודעה כמו במעמקיה – ואלה באמת תהליכים של העולם הרוחי שלא מוגבל לעולם הפיזי.

אנחנו שומעים שנאמר שבנקודת המפנה של המאה התשע עשרה למאה העשרים, מה שנקרא העידן החשוך הגיע לסיומו, ועידן חדש של אור החל. כל מי שיכול להסתכל לתוך העולם הרוחי יודע בוודאות שזה כך. העובדה שעדיין לא הופיע אור רב אינה מפריכה זאת. בני אדם רגילים לחשכה הישנה, וכמו שכדור שנזרק ממשיך להתגלגל – גם זה מתגלגל, דרך אינרציה. הציביליזציה שלנו היום מתגלגלת דרך האינרציה, וכשאנחנו מסתכלים על ההשפעות של זה על העולם סביבנו, אנחנו חשים שלכל זה יש משהו במשותף. לתאר דברים מתים אלה בדרך מלאת-חיים זה לא קל, אבל לכל דבר בימינו נדרשת הוכחה במסמכים. דבר אינו מוצדק בעיני הציביליזציה המודרנית שלנו, אלא אם כן ניתן לשם כך להפיק עבורו ראיות מתועדות. על כל עובדה מדעית, על כל טענה, ואפילו על כל אדם, חייבות להיות ראיות תיעודיות. אדם חייב להיות בעל תעודה לפני שהוא יכנס לעבודה או למקצוע כלשהו. בחיים המדעיים יש להוכיח כל דבר. כל דבר שלא הוכח לא נחשב, אפילו לא יכול להיות מובן.

אני יכול לומר הרבה על תעודה שכזו שצריכה להימצא כהוכחה. לפעמים זה נראה בצורה מגוחכת. אספר לכם על אירוע קטן הקשור לכך. כשהייתי צעיר, אם כי לא צעיר מאוד, ערכתי כתב-עת, והייתי מעורב בתביעה על עניין קטן. לא היה בזה הרבה: הלכתי בעצמי, וזכיתי במקרה הראשון שלי בבית המשפט. התובע לא היה מרוצה, ולכן הוא ערער. הלכתי שוב, והפרקליט הנגדי אמר לי: "אנחנו לא זקוקים לך בכלל, רק לעורך הדין שלך, היכן הוא? "אמרתי שלא הבאתי אף אחד, חשבתי שזה היה העניין שלי. זה לא היה טוב. הייתי צריך להשתמש בשנינותי כדי לדחות את התיק. נאמר לי שבפעם הבאה תהיה נוכחותי חסרת תועלת. היה עלי לשלוח עורך דין. שכן במקרה של ערעור לא היה זה נהוג שמישהו ייצג את עצמו.

הלכתי משם מאוד משועשע. ושכחתי את כל העניין עד יום לפני שהתהליך המשפטי היה צריך להמשיך. נכנסתי לעיר וחשבתי: אני לא יכול להרשות לעצמי לחזור ושיאמרו לי מחר פעם נוספת שאני מיותר. כשהלכתי לאורך הרחוב ראיתי שלט מפליז של עורך דין ונכנסתי. לא הכרתי אותו ולא ידעתי דבר אודותיו. הוא אמר: "מי המליץ עלי בפניך? "אמרתי: "אף אחד." חשבתי שמישהו אחר לא יעשה את זה יותר טוב, ולקחתי את הראשון שראיתי. הוא אמר: "כתוב על פיסת נייר את מה שאני אמור להגיד מחר." כתבתי את זה בשבילו ולפי המנהג, לא התערבתי. כעבור כמה ימים הוא כתב לי שזכיתי במשפט.

אני יכול לספר לכם על מאה מקרים כאלה מתוך חיי. נוכחות האדם עצמו נחשבת בכל מקום ללא רלוונטית. הדבר החשוב הוא שיש לנהוג לפי הנהלים המקובלים. צעירים מרגישים כך. הם לא רוצים הוכחה מתועדת לכל דבר, אלא משהו אחר. במקום הוכחות, הם רוצים חוויה. אנשים מבוגרים יותר לא מבינים את המילה הזאת, "חוויה". זה לא שגור בפיהם והיא יכולה להישמע להם די נורא. לדבר על החוויה הרוחנית הוא דבר נורא עבור אנשים רבים. זה מה שאנו מוצאים במעבר מהעידן החשוך לעידן האור. זה מסמל נקודת-מפנה רדיקלית.

זה טבעי לגמרי שמעבר זה צריך להציג את עצמו בשני זרמים. לתנועה האנתרופוסופית ולתנועת הצעירים יש קשר מסוים לפי גורלם. התנועה האנתרופוסופית מאחדת אנשים מכל מעמד, עיסוק וגיל, שחשו בנקודת המפנה מהמאה ה-19 למאה ה-20, שהאדם חייב להציב את עצמו בתוך היקום כולו בצורה אחרת לגמרי. מבחינתו, אין זו שאלה של אישור דבר על ידי סימוכין או הוכחה – עליו להיות מסוגל לחוות אותו. לכן זה נראה לי בדיוק בהתאם לקארמה, ששתי התנועות הובילו זו לזו. וכך התפתחה בתוך התנועה האנתרופוסופית סוג של תנועת צעירים. ולבסוף, כאשר קמה התנועה האנתרופוסופית בחג-המולד בגתאנום, זה הוביל עד מהרה לייסוד של אגף הצעירים, שהיה אמור לטפל בדאגות הנובעות מרגשותיהם של הצעירים בדרך הכי כנה ואמיתית.

התחלה מעודדת מאוד נעשתה על ידי תנועת הצעירים האנתרופוסופית שלנו בחודשים הראשונים של השנה. ישנן סיבות לקיפאון מסוים כיום; הם נמצאים בקשיים של תנועת הצעירים. קשיים אלה מתעוררים משום שכל כך קשה לפעול מתוך התוהו ובוהו הקיים, ובמיוחד הכאוס הרוחני הנוכחי. הרבה יותר קשה מאֵי פעם בעבר לפעול במצב זה. דברים מוזרים ביותר מתרחשים כיום. מי שמכיר אותי יודע שאני כלל לא נוטה להתפאר. אבל כששמעתי את רקטור בארטש מדבר אתמול בצורה כה חמה וידידותית, ואומר שכשאני מגיע לחברה האנתרופוסופית כאן, אני מתקבל בברכה כאבא, הייתי חייב לומר, כן, יש בזה משהו. אז פונים אלי כאבא – ואבות הם זקנים; הם כבר לא יכולים להיות צעירים למדי. בדורנאך, כשהתחלנו את אגף הצעירים, הצעתי לצעירים לדבר בבירור ובכנות. כמה צעירים דיברו טוב וישר. ואז דיברתי. אחר-כך, כשזה נגמר, אמר מישהו שמכיר אותי היטב, אחרי שהוא הקשיב לכל דבר: "בכל זאת, אתה הצעיר מבין הצעירים." זה יכול לקרות היום: במקום אחד מתייחסים אליך כאל אב זקן, במקום אחר כצעיר מבין הצעירים. רעיונות כבר לא צריכים להיות כה מקובעים. אך אם אתה מטפס במעלה הסולם ויורד מהסולם, לפעמים כמו האב הזקן הקטן, ולפעמים כצעיר מכולם, יש לך הזדמנות טובה להציץ למה שחי ברגשות של אנשים.

אמרתי שאגף הצעירים דורך במקום. זה יעבור. זה קרה, כי זה בראש ובראשונה קשה מאוד לתודעה צעירה לחשוב את דרכה למשהו שהיא מרגישה בבירור. הציביליזציה שלנו איבדה את הרוח, איבדה את האדם! אם אני מדבר כעת יותר מהרקע של הקיום, אני רואה כי צעירים אשר ירדו לאחרונה מן העולם הרוחי אל הקיום הפיזי, הגיעו עם דרישות שונות לגמרי מהחיים מאשר הדרישות שהובאו על ידי מי שירדו קודם לכן. למה זה כך? אתם לא צריכים להאמין לי. אך בשבילי זה ידע, לא רק אמונה. לפני שאדם מגיע אל הקיום הארצי הפיזי, הוא עובר הרבה בעולם הרוחי, שהוא מלא יותר בחוויות של משמעות ועוצמה מכל דבר שעבר על פני האדמה. חשוּב להעריך את החיים הארציים. ללא חיים ארציים לעולם לא תוכל להתפתח החירות. אבל החיים בין המוות ללידה חדשה הם בקנה מידה גדול יותר. הנפשות שירדו הן הנפשות שבתוככם, ידידיי היקרים. נפשות אלה יכלו לראות תנועה רוחנית משמעותית ביותר, שעשתה את דרכה מאחורי הקיום הפיזי באזורים מעל האדמה – התנועה שאני מכנה, בתוך החברה האנתרופוסופית שלנו, תנועת מיכאל.

זה כך. גם אם האדם המטריאליסטי של היום 'מוכן להאמין בזה או לא, זה כך! הכוח המוביל בזמננו הנוכחי, שניתן לכנותו בשם אחר, אך אני מכנה אותו כוח מיכאל, מנסה להשיג, בתוך ההנהגה הרוחנית של האדמה ושל האנושות, טרנספורמציה של כל חיי הנפשות על האדמה. לבני אדם שהפכו לכה חכמים במאה ה-19, אין שמץ של מושג לגבי העובדה שהגישה הנפשית שהתפתחה במאה ה-19 כגישתם הנאורה ביותר, עולם הרוח ויתר עליה. הסוף של זה הגיע, וקהילה מיכאלית של ישויות, אשר מעולם לא הִילְכָה על פני האדמה, אך הובילה את האנושות, מבקשת להביא לתוך בני האדם גישה חדשה של נפש. מותה של הציביליזציה הישנה הגיע.

בזמן שהתנועה לקהילה התלת-איברית התנהלה, ושנכשלה דרך מותה של הציביליזציה הישנה, אמרתי לעיתים קרובות: "היום אין לנו תלת-איבריות בחיים הציבוריים על פי הרוח, על פי חוק וכו', ועל פי החיים הכלכליים – אך יש לנו תלת-איבריות במונחים של פראזות, מוסכמות ושגרת-חיים. במקום חיים רוחניים, יש פראזות, ושגרה שולטת על החיים הכלכליים, במקום רצון טוב ואהבה כלפי בני אדם, שצריכים לשלוט שם."

מצב זה של נפש, שבו אנשים תקועים ביסודיות, צריך להיות מוחלף על ידי מצב אחר, הנובע מהאדם עצמו והתנסותו כאדם. זהו המאמץ של ישויות רוחיות השולטות על מנהיגות תקופתנו וניתן לזהותם בסימני הזמן. הנפשות אשר ירדו אל האדמה לתוך גופכם ראו את תנועת מיכאל וירדו תחת התרשמות זו. וכאן הם גדלו בתוך אנושיות שבאמת שוללת את האדם והופכת אותו למסכה. אם כן, תנועת הצעירים היא זיכרון נפלא של התנסות לפני הלידה, של רוב ההתרשמויות המשמעותיות שנאספו במהלך חיים טרום-ארציים אלה. ואם למישהו יש זיכרונות לא-מוגדרים ולא מודעים של חיים טרום-ארציים, של המאמץ להשיג טרנספורמציה של מצב הנפש של האדם – הוא לא ימצא כאן דבר בעולם. זה מה שמתרחש היום ברגשות של אנשים צעירים.

התנועה האנתרופוסופית נובעת מההתגלות של תנועת מיכאל, ומטרתה להביא את כוונות תנועת מיכאל לתוך חיי האדם. התנועה האנתרופוסופית מבקשת להרים את מבטה מן האדמה לתנועת מיכאל. הצעירים מביאים איתם זיכרון של קיום טרום-ארצי. לכן תנועת הצעירים והתנועה האנתרופוסופית מובאות יחד על ידי הגורל. וכל מה שקרה דרך יחסי הגומלין בין שתי התנועות הללו נראה לי כמתרחש באופן פנימי למדי, לא בנסיבות ארציות, אלא בנסיבות רוחניות, במידה שהן קשורות לאדם. לכן אני רואה בתנועת הצעירים משהו שיכול לעורר תקוות בלתי מוגבלות לעתיד של כל מה שאפשר לחוש בצדק כאנתרופוסופי.

כמובן שאנחנו נתקלים בדברים שנועדו להתעורר מהעובדה שהתנועה האנתרופוסופית ותנועת הצעירים נמצאות בתחילת דרכן. ראינו את החברה האנתרופוסופית החופשית שנוסדה זו לצד זו עם החברה האנתרופוסופית בגרמניה. לחברה האנתרופוסופית החופשית הזאת – שוב באופן בלתי נמנע – הוקמה וועדה שנבחרה או יועדה להנהיג. אני חושב שלוועד זה היו שבעה חברים – מישהו אומר שהיו תשעה – טוב מאוד, תשעה. היו תשעה, אבל אחד אחרי השני הם בצורה מנומסת התפטרו מהמשרד, עד שנותרו שלושה. הכל מובן מאוד. התכלית המהותית של החברה האנתרופוסופית החופשית היתה להבין את חוויית הצעירים. ואז התפתח דיון בנושא זה. בזה אחר זה ניסו חברי הוועדה להכיל את חוויית הצעירים בדרך הנכונה. נותרו שלושה, וכמובן הם התווכחו זה עם זה לגבי ניסיונם עם הצעירים. עלה משהו מדהים להפליא, שהצביע על קשר של גורל בין תנועת הצעירים לתנועה האנתרופוסופית. זה נראה מגוחך, אבל זה רציני מאוד. כי כאשר אנו חוקרים את השאלות הגדולות של הגורל, אפשר למצוא דברים משמעותיים מאוד, וגדלות הגורל מסומנת לעיתים קרובות בסימפטומים. כאשר הקמנו את החברה האנתרופוסופית, היו לנו גם חברי וועדה שהסתכסכו נוראות, והיה לי ברור שבסופו של דבר יישארו מעטים מאוד, אחרי שיפטרו בנימוס את האחרים. אבל כדי למנוע מזה להסתיים שם, הם החלו להתווכח עם זה שמשמאלם ועם זה שמימינם, לאיזה צד באמת היה ניסיון עם הצעירים. זה נשמע כמו אירוניה, אבל זה לא. שכן הוא מציין כי מה שניתן לכנות היום חוויית הצעירים, הטמון עמוק בתוך הנפש, והדבר המשמעותי הוא כי חווייה זו לא בהכרח באה לידי ביטוי במילים ברורות. בעידן של פיקחות כל כך הרבה מילים ברורות נאמרות! מה שחשוב הוא שאנחנו צריכים להגיע לחוויות. ואז חוסר-יכולת זו למצוא צורות ברורות של ביטוי צריך להיות מוכר כבלתי-נמנע. טענה עלתה לגבי הזכות להמשיך במצב מעורפל זה. אך יש צורך במשהו אחר: סירוב להיפרד זה מזה בגלל שנוצר רושם של חוסר-בהירות, ונכונות לבוא ולדבר.

מעל לכל אני רוצה להביע בפניכם, ידידיי הצעירים שיושבים כאן היום, את המשאלה שכולכם, עם כל מה שאתם יכולים להרגיש ולחשוב, תישארו ביחד עם רצון ברזל, באמת תישארו ביחד. זה מה שאנחנו צריכים יותר מכול, אם אנחנו רוצים להשיג משהו המתקרב לשאלות הגדולות של ימינו. אנחנו לא יכולים תמיד לשאול אם למישהו יש דעה אחרת מאשר לנו. זוהי באמת שאלה של מציאת אחד את השני, גם בהבדלים הגדולים ביותר של הרגשות. זה אולי יהיה ההישג הטוב ביותר, שאלה אשר הם צעירים יבינו איך להישאר יחדיו למרות ההבדלים ברגשות. זוהי עובדה שמה שהצעירים מתגעגעים יותר מכל היום הוא מציאת בני אדם אחרים. לאן שהם הולכים, הם מוצאים, לא בני אדם, כי בני האדם מתו, אלא מסכות, בכל מקום מסכות! היתה לכך תוצאה טבעית: בני אדם חיפשו זה את זה. וזה מאוד מרגש. כי כל תנועות "הצופים" השונות, [למשל: ה-Wandervogelmovements] וכן הלאה, כולם מחפשים את האדם. צעירים רוצים להצטרף לאחרים, הם מחפשים באחרים את האדם. זה די מובן. מאחר שהאדם כבר לא היה שם מבחינה רוחנית. כל אחד אמר לעצמו: "אבל אני מרגיש, עם זאת, שהאדם חייב להיות שם." והם חיפשו אחר האדם, חיפשו אותו בקהילה. אבל אנחנו לא צריכים לשכוח כי יש בזה משהו מאוד טרגי.

צעירים רבים חוו את הטרגדיה הזאת. הם התאחדו והאמינו שהם מצאו את ישות האדם. אבל דבר ממה שהם חיפשו לא הגיע כדי למלא את הקהילה שלהם, והם הפכו אפילו יותר בודדים מאשר לפני כן. מתבררים שני שלבים בתנועת הצעירים: שלב הקהילה, ושלב הבדידות הגדולה. ישנם צעירים רבים היום שמסתובבים בבדידות בעולם, מודעים לכך שבשום מקום הם לא הובנו.

כעת, האמת היא שאי אפשר למצוא את ישות האדם באדם אחר, אלא אם כן אתה יודע איך לחפש אותו בדרך רוחנית – כי האדם הוא למעשה ישות רוחנית, ואם תתקרב אל האדם רק מבחוץ, לא תמצא אותו, גם אם הוא שם. זה אכן מצער היום, איך אנשים עוברים אחד ליד השני. אין ספק שניתן להעביר ביקורת על זמנים קודמים. הרבה אז היה ברברי. אבל היה משהו: אדם היה יכול למצוא את ישות האדם באדם האחר. הוא לא יכול לעשות זאת עכשיו. בני אדם מבוגרים עוברים אחד ליד השני. איש אינו מכיר את האחר. הם אפילו לא יכולים לחיות אחד עם השני, כי אף אחד לא מקשיב לאחר. כולם צועקים באוזנו של האחר את דעתם, ואומרים: "זו דעתי, זו נקודת המבט שלי". יש להם רק נקודות מבט, לא יותר. שכן מה שנאמר מנקודת מבט זו או אחרת אינו משנה. בין הצעירים הדברים האלה הם רק המהומים, הצעירים תופסים עם הלב, לא עם המוח.

אתם יכולים להיות בטוחים שזה חייב להיות נכון להרגיש את חיבור הגורל בין תנועת הצעירים לבין התנועה האנתרופוסופית. אנשים צעירים לא באו לאנתרופוסופיה רק משום שרצו לנסות גם את זה, אחרי שניסו דברים רבים אחרים – הם הגיעו אליה מכוח הגורל. וזה מחזק אצלי את הוודאות שנוכל לעבוד ביחד. נמצא את דרכנו אחד לשני, ולא משנה איך הדברים יצמחו, עליהם להתפתח בראש ובראשונה כך שהתכונות האנושיות החיות בקרב הצעירים יובאו בחשבון במובן הרחב ביותר. אחרת, אם רוח אמיתית אינה נובעת מהצעירים, משהו אחר לגמרי יגיע. כי חיי הצעירים בהחלט שם, ואפשר להרגיש זאת; אבל מצב זה של הצעירים, אם הוא לא מלא ברוח, מפסיק בתחילת שנות העשרים. אנחנו לא יכולים לשמור על הנעורים מבחינה פיזיולוגית. אנחנו חייבים להזדקן, אבל אנחנו חייבים להיות מסוגלים לשאת משהו מן הנעורים אל הזקנה. אנחנו חייבים להבין את מצב הצעירים בצורה כזאת שאנחנו יכולים להזדקן עם זה בצדק. אם הרוח לא נוגעת בנפש, בנפש העמוקה ביותר, השנים שבין עשרים לשלושים, אינן יכולות להתקיים מבלי להיכנס לאומללות נפש אפורה. וזו החרדה הגדולה ביותר שלי. איך נוכל לעבוד יחד בצורה כזאת שהצעירים שלנו יוכלו לחצות את התהום בין שנות העשרים לשלושים מבלי לאבד את רוחם החיונית, מבלי ליפול לתוך אומללות נפש אפורה? אני מכיר בני-אדם שבשנות העשרים שלהם נפלו לתוך האומללות האפורה הזאת של הנפש. שכן, בדיבור באופן בסיסי: מה שחי במעמקי נפשות צעירות לאחר סוף קאלי-יוגה הוא זעקה לרוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *