צעד חגיגי להכוונת גורל העולם

צעד חגיגי להכוונת גורל העולם

מאת: אורי בן דוד

המאמר פורסם במגזין לאנתרופוסופיה ולחינוך ולדורף בישראל ובעולם, בגיליון המיוחד שיצא באוגוסט 2019 בשם:

מאה שנים לחינוך ולדורף

השנה מציינים ברחבי העולם 100 שנים לייסוד בית ספר ולדורף הראשון בשטוטגרט. בדברי הפתיחה, בהרצאה הראשונה מתוך סדרת ההרצאות ידע האדם, אותה נשא שטיינר בפני ציבור המחנכים והמורים של בית הספר העתידי, הוא אפיין את ייסוד בית ספר כ"צעד חגיגי להכוונת גורל העולם". המשמעות המעשית של אמירה מרחיקת לכת וראות זו, היא ייסוד אימפולס חינוך והתחנכות יזום ומודע, כתנאי הכרחי להתמודדות מוצלחת (עד כמה שניתן) עם אתגרים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים, כלכליים ואקולוגיים, הניצבים בפנינו בתקופה גורלית זו.

התנועה החברתית שייסד שטיינר עם חבריו, שאחד הבולטים בהם היה אמיל מולט, יוזם בית ספר ולדורף הראשון, שמה לה למטרה את הגשמתם ומימושם של רעיונותיו החברתיים, ובמרכזם: המבנה החברתי המשולש. זאת, בין השאר, בניסיון (הכושל בדיעבד) למנוע קטסטרופה חברתית ותרבותית נוספת בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

במהלך מאה השנים שחלפו מאז שנוסד בית ספר ולדורף הראשון, הוקמו אלפים רבים של גני ילדים ובתי ספר ולדורף בכל רחבי העולם, והבשילו התנאים להפריה ומינוף הדדים בין היצירה החינוכית המוכרת בשם "חינוך ולדורף", לבין האימפולס החברתי האנתרופוסופי – שמן הראוי לציין בימים אלו, באותה נשימה, מאה שנים לייסודו.

מאמר זה נוצר והתעצב בהשראת שלוש שאלות עיקריות: הראשונה: למה התכוון שטיינר באמירתו "צעד חגיגי להכוונת גורל העולם"? השנייה: האם אכן הוביל צעד זה להכוונה מהותית ומעשית של גורל העולם במאה השנים האחרונות? והשלישית: כיצד ניתן להעניק תנופה של ממש לאימפולס חינוכי-תרבותי זה להכוונת גורל העולם, עתה, בזמננו?

לידת אומנות החינוך

את אותה הרצאה, המשמשת כבסיס למאמר זה, פתח שטיינר במילים: "ידידיי היקרים, אנו נצליח למלא את משימתנו החינוכית, אם לא נראה אותה כאינטלקטואלית-רגשית בלבד, אלא כמוסרית-רוחנית במובן גבוה ביותר. ולכן, יהיה זה מובן מאליו, שבפתח פעילותנו, נתבונן ונהרהר באופי הקשר שאותו רוצים אנו ליצור עם ישויות עולם הרוח.

"במשימה משמעותית וגורלית מעין זו, עלינו להיות מודעים לכך שאין אנו עובדים רק כאנשים החיים כאן במישור הפיזי. דרך פעולה זו, של הצבת משימות, התפשטה במיוחד במאות האחרונות, והפכה להיות המקובלת על בני האדם ברוב המקרים. עתה נדרש לתקנה באופן יסודי. על כן, ברצוננו לחשוב בתחילת פעילות ההכנה שלנו כיצד נבנה את הקשר החי עם אותן ישויות רוחיות, שבמובנים מסויימים אמורים אנו, כל אחת ואחד מאיתנו בדרכו הייחודית, לעבוד בשליחותן.

[…]

"עלינו להכיר בעובדה, שלבית ספר זה נועד תפקיד מיוחד. נדרש יהיה מאיתנו לעצב את מחשבותינו באופן שיאפשר לנו לחוות את האירוע הייחודי שמתרחש עם ייסודו של בית ספר זה. נוכל לחוות זאת אם לא נרגיש מהלך ייסוד זה כ"עניין יומיומי שבשגרה", אלא נראה באירוע זה אקט חגיגי של הכוונת גורל העולם." שטיינר חותם חלק זה במילים: "מנקודת מבט ומוצא זו, ידידיי היקרים, רוצים אנו להתחיל את פעילותנו, לראות את עצמנו כישויות אנוש שאותן הציבו כוחות הקארמה, במקום בו מתרחש אירוע החורג מגדר הרגיל, אירוע הנושא בחובו הרגשת רגע חגיגי עולמי."[1]

פתיחה זו של שטיינר מכשירה את הקרקע ללידתה של אמנות חינוך, השואבת את השראתה המוסרית מתוך זיקה ישירה לישויות עולם הרוח ומתגשמת הלכה למעשה מתוך תודעת יצירה ביוגרפית-אמנותית-רליגיוזית. הזיקה האינטימית לביוגרפיה הייחודית של בית הספר – לביוגרפיה של המורים והמחנכים, ולא פחות מכך כמובן, לביוגרפיה של הילדים וההורים שעתידים להצטרף ליצירה רוחנית, אמנותית ורליגיוזית זו – נוצרת וממומשת עלי אדמות מתוך מפגש מעורר השראה בין ידע אדם-עולם דינמי לבין אמנות חינוך קונקרטית; מפגש המביא ללידתה של קהילה חדשה במרחב בית ספרי ייחודי זה.

כיצד חינוך ממלכתי סותר את אימפולס החירות

בפתח המבוא לספרו: עיקרי הבעיה החברתית ופתרונה – המבנה החברתי התלת-איברי, שיצא לאור בחודש אפריל 1919, כחצי שנה לפני ייסוד בית ספר ולדורף הראשון, כותב שטיינר: "זה זמן רב מקובל לראות בעובדה שהמדינה נטלה לידה את ניהול ענייני החינוך, כצעד הפועל לקידום האנושות. ואולם, במציאות זאת, פועלים הפקידים בשם המדינה, כדי לחנך את האזרחים למען ישרתו אותה, את המדינה, על פי אמות המידה שלה.

"לא קל, בשמיעה ראשונה, לבוא לידי הכרה שהינה חיונית ביותר בתחום זה בימינו: שבהתפתחות ההיסטורית של האנושות, דבר שהיה נכון ומתאים בתקופה מסוימת, מתגלה כמוטעה ולא מתאים בתקופה מאוחרת יותר. ואמנם, נוכח השיפור המשמעותי בתנאי החיים של האנושות המודרנית, מן ההכרח היה להוציא את מערכת החינוך וחיי הרוח הציבוריים מידי החוגים ששלטו בהם בתקופת ימי הביניים ולהעביר את האחריות לניהולם לרשות המדינה. אולם, המשך קיומו של מצב זה הוא בגדר טעות חברתית חמורה."[2]

בהמשך לדברים אלו מוסיף שטיינר: "חיי הרוח חותרים, מכוח הווייתם החדורה באימפולס החירות, להשתלב כאיבר עצמאי באורגניזם החברתי. מערכת החינוך וההוראה, שמתוכה עולים וצומחים חיי הרוח, צריכה להיות מנוהלת על ידי אותם אנשים העוסקים הלכה למעשה במלאכת החינוך וההוראה. ואופיו של ניהול זה, אסור שיושפע מדעתם ובעיקר מסמכותם של אנשים הפעילים בחיי המדינה והכלכלה."

אכן, ספר זה שיצא לאור לפני 100 שנים, רלוונטי מתמיד בזמננו.

מורה נפלא ואנתרופוסוף גרוע

עתה, ניתן לשאול: האם במהלך 100 השנים שחלפו מאז ייסוד בית ספר ולדורף הראשון אכן נעשה "צעד משמעותי ומעשי להכוונת גורל העולם?" אילו צעדים נוספים דרושים כדי להביא להתחדשות חברתית מתוך התהליך האמנותי-חינוכי וכדי לאפשר את הגשמתו ומימושו של האורגניזם החברתי המשולש? איך נאפשר את לידת ה"אבטיפוס" החינוכי-קהילתי והחברתי-תרבותי?

בסדרת ההרצאות "בניית קהילה אנתרופוסופית"[3] שניתנה זמן קצר אחרי שריפת הגיתאנום, בא לידי ביטוי משבר עמוק, פנימי וחיצוני, במהלך הביוגרפי של החברה האנתרופוסופית.

חיצונית – ביקורת ואף שנאה הולכת ומעצימה כלפי שטיינר והחברים בחברה, שמגיעה לשיאה בשריפת הגיתאנום. ופנימית – נתק הולך וגדל בין ה"אמא", ישות האנתרופוסופיה, שמתוכה נולדת ומתהווה היצירה האנתרופוסופית, לבין "הבנות", היוזמות שקמות אט אט בהשראתה.

במהלך סדרת הרצאות זו מבטא שטיינר תמונה כואבת במיוחד, שכבר אז הייתה רלוונטית להרגשתו, במילים אלו: "אדם יכול להיות מורה ולדורף נפלא ואנתרופוסוף גרוע". הוא מביא תמונה זו בהקשר לנתק שנוצר בין יוזמת בית הספר ולדורף בשטוטגרט, שאליה היה קשור בכל נימי נפשו, לבין החברה האנתרופוסופית, שגם אליה היה קשור כמובן בכל לבו. אם לא ניקח אמירה קשה וכואבת זאת כ"הטפת מוסר" אלא כתמונת מציאות שאותה חווה שטיינר באותם ימים, הרי ניתן לראות בכך משבר, שבזמננו עשוי להוביל להתחדשות נתיב החינוך וההתחנכות בהשראת חינוך ולדורף והאנתרופוסופיה.

הדרך הישראלית

באותם ימים קשים וכואבים, לא יכול היה שטיינר, לעניות דעתי והרגשתי, לדמות את התמונה שהפכה למציאות בזמננו: שסביב היוזמות האמנותיות-חינוכיות תיווצרנה קהילות אנושיות, שאת אופיין ותוכן פעילותן יוצרים ומעצבים בעיקר הורים, שילדיהם מתחנכים בגנים ובבתי הספר. אותם הורים, כאינדיבידואלים, יוצרים את הוויית החיים הקהילתית-בית ספרית ומכשירים קרקע פורייה ותשתית מתאימה ליצירתה של תרבות אזרחית המביאה לשינוי עמוק ויסודי בחיים הפוליטיים.

לכן, יש לראות באימפולס הקהילתי שנוצר סביב יוזמות חינוך ולדורף מהלך מבורך עד מאוד, שבמובנים רבים ומהותיים, יוצר הלכה למעשה נתיב חינוך והתחנכות עבור כלל האנושות, מחבר בין אימפולס החירות, מדע הרוח האנתרופוסופי והנתיב לקניית דעת עולמות עליונים, לבין אותו "צעד חגיגי להכוונת גורל העולם" שנעשה לפני 100 שנים. לנתיב זה קורא אני "להיות אדם בקהילה – דרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית". ובשם חיבה, "הדרך הישראלית".

יוזמות חינוך ולדורף הן החוליה שמחברת בין התהליך האמנותי-חינוכי לבין היוזמה הפוליטית שניסה שטיינר לקדם עם חבריו, ובמרכזה – המבנה החברתי המשולש. הוויית החיים הקהילתית שהתהוותה סביב אותן יוזמות אמנותיות-חינוכיות, והיצירה התרבותית-אזרחית, שנבעה מתוך אותו אימפולס חירות אנושי, ללא תכתיב כלשהו מהמדינה או מגורם פוליטי אינטרסנטי כלשהו, יוצרות קרקע פורייה ותשתית מעשית מתאימה להתחדשות תרבותית ופוליטית! כמה חסרו לשטיינר ולחבריו הקרקע הפורייה והתשתית המעשית המתאימה מהן אנחנו נהנים היום.

זו אכן, התחדשות משמעותית ומעשית! ובפתח המאה ה-21 ניתן לזהות ברחבי העולם ובישראל ביטויים שונים, מקוריים ומגוונים של אותו "אבטיפוס" חינוכי-קהילתי, חברתי-תרבותי, שמעמיק, מרחיב ומעצים את הצעד החגיגי, המשמעותי והמעשי להכוונת גורל העולם, שנעשה לפני 100 שנה.

קהילת טבעון כאבטיפוס להתחדשות חברתית ופוליטית

אביא כאן דוגמא אחת המוכרת לי היטב לאור פעילותי וזיקתי אליה בשלושים השנים האחרונות – קהילת שקד, המציינת השנה 30 להיווסדה. במהלך שלושים השנים האלו נוסדו פעוטונים וגני ילדים, בית ספר יסודי ותיכון וכן, קהילה עשירה בתכנים ומעשים, המשפיעה על אופיו החברתי והתרבותי של הישוב בו היא נמצאת, קרית טבעון. במהלך השנים האחרונות הלכה והתעצמה הפעילות הקהילתית, והביאה בין השאר לייסודו של "פסטיבל שיח אבריק לתרבות אזרחית", שהתקיים זו השנה השלישית ברציפות. אלפי אזרחים מכל חלקי הארץ פוקדים פסטיבל זה, וכבר עתה הולכים ומתרבים המקומות ברחבי הארץ בהם יוזמים ומקיימים פעילות אזרחית תרבותית ברוח הפסטיבל.

בין השאר, בהשפעת פסטיבל זה – בהשראת היצירה האזרחית התרבותית – חל שינוי משמעותי, גם אם ראשוני, בהוויית החיים הפוליטית בקרית טבעון. בבחירות שהתקיימו בסוף חודש אוקטובר 2018 למועצה המקומית היו מעורבים רבים מאותם אנשים שייסדו את פסטיבל שיח אבריק ומובילים את היצירה התרבותית האזרחית בישוב. נראה לי שניתן להתחיל להתרשם מאותם "אבטיפוסים" חינוכיים-קהילתיים, חברתיים-תרבותיים דוגמת זה שמוגשם וממומש בקרית טבעון.

ניתן לסכם ולומר, שמתוך התהליך האמנותי-חינוכי מתרחשת התחדשות חברתית ותרבותית. את יחסי הגומלין ניתן לאפיין באמצעות שלבים עיקריים אלו:

א. התהליך החינוכי יוצר הוויית חיים קהילתית.

ב. הוויית החיים הקהילתית יוצרת תרבות אזרחית.

ג. התרבות האזרחית מביאה לשינוי עמוק באופייה של ההתנהלות החברתית והפוליטית.

ולשאלה עמה פתחנו: מה ניתן לעשות כדי להרחיב ולהעמיק את תהליך הכוונת גורל העולם בזמננו? ניתן לענות: להיות אדם בקהילה, כדרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, ולהגשמה עצמית.

היצירה החינוכית והקהילתית, הביוגרפית והתרבותית שצמחה והתפתחה ברחבי העולם במהלך 100 השנים מאז נוסד בית ספר ולדורף הראשון, יוצרת שינוי מהותי וחיוני בדרך האימון והתרגול.

הרעיון של היום הופך לממשות של המחר

יצירות מופת שנכתבו על ידי מלחינים לאורך ההיסטוריה, לא היו הופכות לחלק אורגני ומהותי ביצירה האמנותית והתרבותית האנושית, אילו לא היו מבוצעות על ידי מוזיקאים, אמנים.

במובנים רבים ניתן להשוות בין היצירה הרעיונית (אידיאית) החברתית, שמבוצעת פחות או יותר בהצלחה על ידי אלו המנסים להגשימה, ובין ביצוען של יצירות מוזיקליות.

האמנות החברתית מחייבת שילוב בין הלחנת רעיונות חברתיים חיים ורלוונטיים, לבין טיפוח יכולת ביצוע אמנותית-חברתית ברמה סבירה. נכון, עוד ארוכה הדרך, אך אל לעובדה זאת להרפות את ידינו. להיפך! עצם הידיעה שיבוא יום שבו ילחינו בני האדם "רעיונות מופת חברתיים" שיבוצעו על ידי אמנים חברתיים ברמת נגני הפילהרמונית הישראלית, עשויה לעורר השראה ובעיקר רצון להפשיל שרוולים ולגשת למעשה היצירה המתבקש, החיוני כל כך בזמננו.

בבואנו לצעוד צעד חגיגי נוסף להכוונת גורל העולם, ברוח מאמר זה, עשויים אנו לזכות ב'רוח גבית', ממילותיו של שטיינר המופיעות בספר הבעיה החברתית ופתרונה – המבנה החברתי התלת איברי, בחלק שנקרא 'טיול בפסיפס החיים החברתיים'.

וכך הוא כותב: "ישנם אנשים המחזיקים בדעה הנשמעת במיוחד בחוגים סוציאליסטים, כי עצם 'ההתפתחות הטבעית' תביא לפתרון הבעיה החברתית, וכי לא ניתן ליצור חזון רעיוני (אידיאי) חברתי ולגשת להגשמתו. לאותם אנשים מן הראוי להשיב: אכן, 'ההתפתחות הטבעית' עושה את שלה, תורמת את חלקה. ואולם, באורגניזם החברתי מהוות המחשבות של האדם, האידיאות שלו, גורמים של ממש. ובחלוף הזמן – מה שהיה רעיון ומחשבה היום יהפוך 'לממשות של המחר', לאחר שהשתלב והפך מרכיב יצירתי פעיל וחיוני בזרם התפתחות התרבות האנושית.

"באורגניזם החברתי לא נמצאת ההתפתחות באופן אובייקטיבי, כלומר בתוך האובייקט, כמו בטבע. על האדם לחולל את ההתפתחות באורגניזם החברתי כדי שתימצא בו. משום כך נאלצת חשיבה חברתית בריאה להתגבר על מכשולים ולהדוף אותם, בעומדה מול השקפות הרווחות בימינו, הרוצות 'להוכיח' את מה שדרוש מבחינה חברתית, באותה הדרך שבה מקובל להוכיח דברים בתחום מדעי הטבע.

"הוכחה בתחום תפיסת העולם החברתית לא תימצא, אלא למי שמסוגל לקלוט אל תוך השקפותיו לא רק את מה שטמון בקיים, אלא גם את מה שמקופל בנבטים, בדחפים של בני אדם, שלרוב הם אינם מודעים להם, השואפים לצאת מן הכוח אל הפועל."[4]

התייחסות זו של שטיינר לפעילות אנושית יזומה ומודעת להכוונת גורל האורגניזם החברתי, היא לא פחות רלוונטית, אולי אף יותר, בנוגע למעשה האמנותי-חינוכי. ואכן, היצירה האמנותית-חינוכית המוכרת בשם "חינוך ולדורף" שנוסדה לפני 100 שנים, יוצרת קרקע פורייה בה צומחות אותן אידיאות המזינות ומפרות את החיים החברתיים וכך, מאפשרת את התחדשותה של התרבות האנושית בזמננו.

———————————————————————————————————-

  1. ידע האדם, בתרגומו של אלישע אבשלום, הוצאת תלתן.
  2. הבעיה החברתית ופתרונה: המבנה החברתי התלת איברי, תרגום: בן ציון בננו וולקוביץ', הוצאת מיכאל, 1992.
  3. סדרת ההרצאות מופיעה בתרגום העברי בספר להתעורר בקהילה, הוצאת חירות.
  4. ראו הערה 2.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *