צבעים – 03

צבעים – 03

צבעים

רודולף שטיינר

GA291

דורנאך 29.7.1923

תורגם מאנגלית: מ. ברכה

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

מימד, מספר ומשקל

האדם בקיומו הארצי נע בין מצבי התודעה שלו; הוא נע בין מצבים של ערות מלאה, של שינה ושל חלימה.

הבה נציב תחילה את השאלה לעצמנו: האם זה חלק מהותי מהאדם לחיות כישות ארצית בשלושת מצבי התודעה הללו?

עלינו להבין בבירור שמבין היצורים הארציים רק האדם חי בשלושת המצבים הללו. בעלי החיים חיים במחזור שונה במהותו. אין להם את השינה העמוקה וחסרת החלומות שיש לאדם במשך רוב הזמן בין ההירדמות להתעוררות. מצד שני, לבעלי חיים אין את הערנות המוחלטת שיש לאדם בין יקיצה להירדמות. ה"ערות" של בעלי חיים דומה במקצת לחלום אנושי, אך החוויות של החיות היותר גבוהות ברורות יותר מהחלומות המתחלפים של האדם. מצד שני, בעלי חיים לעולם אינם מחוסרי הכרה באופן כה עמוק כפי שהאדם נמצא בשינה עמוקה.

מכאן אנו יכולים להבין שבעלי-החיים אינם כה נפרדים מסביבתם כמו בני האדם. בעלי החיים לא מבחינים בין עולם חיצוני לבין עולם פנימי כפי שבני האדם עושים. כדי להסביר במונחים אנושיים את התודעה העמומה של בעלי החיים הגבוהים, אפשר לומר שבעצם החיה חושבת על כל ישותה כחלק מסביבתה. כאשר החיה רואה צמח, לא עולה בה מיד הרגש: "ישנו כאן צמח בחוץ ואני ישות נפרדת." במקום זה היא חווה את הצמח באופן חזק, יש לה רגש ישיר של סימפטיה או אנטיפתיה. זה כמו שהחיה חווה בתוכה את ההופעה החיצונית של הצמח. העובדה שכיום האנשים מסוגלים לתפוס רק את הרגשות הגולמיים ביותר מונעת מהם לראות את האמת לגבי מה שאמרתי בהתנהגות של החיות עצמן.

בני האדם הם היחידים שקיימת בהם ההפרדה הברורה בין העולם הפנימי לעולם החיצוני. מדוע אנו תופסים עולם חיצוני נפרד? מדוע אנו מדברים על עולם פנימי ועולם חיצוני? כי בכל פעם שאנו ישנים האני והגוף האסטרלי שלנו נמצאים מחוץ לגופים הפיזי והאתרי שלנו. בשעת השינה אנו עוזבים את הגופים הפיזי והאתרי לעצמם, ושוהים במחיצת הדברים בעולם החיצוני. כשאנו ישנים אנו שותפים לגורלם של העצמים בסביבתנו. באופן שבו שולחנות, כיסאות, עצים ועננים נמצאים מחוץ לגופנו הפיזי וגופנו האתרי בעת שאנו ערים, זו הסיבה שאנו מכנים את אותם דברים העולם החיצוני. גופנו האסטרלי והאני שלנו שייכים לעולם החיצוני בזמן השינה. ומשהו מתרחש כאשר אנו חלק מהסביבה דרך האני וגופנו האסטרלי.

כדי להתחיל להבין את מה שמתרחש הבה ונראה מה מתרחש כאשר אנו פוגשים את העולם החיצוני במצב העירות הרגיל. במצב זה העצמים הם מחוצה לנו. באמצעות החשיבה המדעית בני האדם הגיעו בסופו של דבר לנקודה שבה התכונות היחידות שהם משייכים לעצמים פיזיים הן אלו שניתן לשקול, למדוד ולספור. בהתאם למספר, למידה ולמשקל כך נקבע התוכן של המדע הארצי.

החישובים שלנו הם בהתאם ליכולת ליישמם לגבי דברים ארציים. אנו שוקלים ומודדים אותם. העולם הפיזי מורכב מהדברים שאנו יכולים לקבוע באמצעות ספירה, שקילה ומדידה. אנו לא קובעים שגוף הוא גוף פיזי אם אנו לא יכולים להוכיח את ממשותו על ידי מאזניים. אולם כל מה ששייך לתחום הצבע והצליל, וגם תחושות חום וקור, בעצם כל התפיסות החושיות, רק צף על פני השטח של הדברים שניתן לשקול, לספור ולמדוד. אם ברצוננו לקבוע מה טיבו של עצם פיזי מסוים, אזי זה מה שניתן לספור, לשקול ולמדוד, וזה הדבר היחיד שהפיזיקאים רוצים לעסוק בו. כשמגיעים לצלילים, צבעים וכן הלאה, הם אומרים: "יש שם התרחשות בחוץ וגם היא קשורה לספירה ושקילה." בנוגע לצבע הם אומרים: "יש שם תנודות שמשפיעות על אנשים, וכאשר אותם רשמים משפיעים על העין הם מכונים צבע, וכאשר הם משפיעים על האוזן הם מכונים צליל וכן הלאה." בעצם ניתן לומר שהפיזיקאי המודרני לא יודע כיצד להתייחס לדברים כמו: צליל, צבע, חום וקור. במחשבתו הם רק מאפיינים של דברים שניתן לספור, למדוד ולשקול. כביכול הצבעים נצמדים לדברים פיזיים, צלילים משתחררים מהם, חום וקור מטפטפים מהם. כך על דבר מה שיש לו משקל הם אומרים שיש לו חוֹם, או שהוא חם.

כאשר האדם במצב של בין הירדמות לבין יקיצה אזי הדברים נראים אחרת לאני שלו ולגופו האסטרלי. קודם כול לא קיימים דברים בכל מה שנוגע למשקל, מידה ומספר. עד כמה שזה נשמע מוזר, כאשר אנו ישנים לא מצויים סביבנו דברים מהסוג שניתן לשקול או לספור אותם וגם לא כאלה שאפשר ישירות למדוד. כאני וגוף אסטרלי לא תוכלו להשתמש בסרגל בזמן השינה.

רשמי החושים לא מקובעים ונעים בחופשיות, זה מה שקיים שם, אם תרשו לי להשתמש בביטוי זה. אולם בני האדם בהתפתחותם הנוכחית לא מסוגלים לקלוט אדום לא מקובע או גלים של צליל לא מקובע שנעים בחופשיות.

אם נרצה להדגים זאת בתרשים, נעשה זאת באופן הבא: ניתן לומר: "כאן על האדמה יש לנו עצמים מוצקים שניתן לשקול [ראה תרשים בהמשך – אדום] והצבעים אדום או צהוב שהחושים קולטים, כביכול נצמדים לעצמים אלה. כאשר אנו ישנים האדום והצהוב נעים בחופשיות ולא צמודים לתנאים שבהם קיים משקל. דבר דומה מתרחש עם הצליל. אין זה הפעמון המצלצל, אלא הצלצול עצמו שנע בחופשיות.

D:\Pictures\1923072901m.gif

כשאנו רואים משהו בעולם הפיזי, אנו מרימים אותו, נכון? עד שאנו פועלים כך אנו לא יודעים אם הוא אמיתי או אשליה אופטית. חייב להיות לו משקל. זו הסיבה לנטייתנו להתייחס לצבעי הקשת כאל אשליה אופטית, כי לא מתלווה הרגש של משקל למופע שלהם בעולם הפיזי. כשפותחים ספר פיזיקה כיום מוצאים את ההסבר ש"זוהי אשליה אופטית." את טיפות הגשם מחשיבים כאמיתי. הפיזיקאים מתארים קווים שאין להם כל קשר למה שמתרחש שם, אך לדעתם חולפים בחלל, והם מכנים אותם קרניים. אך קרניים אלו לא קיימות שם. לאחר מכן הם אומרים שהעין מטילה אותן. הם משתמשים בהטלה באופן מאוד משונה בפיזיקה של ימינו. למשל, אנו חושבים שראינו עצם אדום. כדי לשכנע את עצמנו שזה לא אשליה אופטית אנו מרימים אותו. המשקל שלו זה הערובה לקיומו.

מי שרוכש תודעה באני שלו ובגופו האסטרלי כאשר הוא מחוץ לגופיו הפיזי והאתרי, מבין בסופו של דבר שלצבעים ולצלילים הללו המרחפים באופן חופשי יש משהו משותף, ועם זאת הם נבדלים. לצבעים המרחפים בחופשיות יש את הדחף לנוע לעבר קצה העולם. מעין אנטי-כוח-הכובד. דברים פיזיים לוחצים לכיוון מרכז כדור הארץ [ראו בתרשים למעלה את החצים כלפי מטה]. ואלה [החצים כלפי מעלה] לוחצים כלפי חוץ ורוצים לנוע לעבר מרחבי היקום.

כמובן שיש כאן משהו הדומה למדידה. תוכלו לגלות זאת אם תיקחו למשל, ענן אדום קטן וסביבו צורה צהובה גדולה [ראו תרשים למעלה חלק תחתון]. למרות שלא משתמשים בסרגל אתם מודדים איכותית את הצהוב הנראה חלש יותר דרך האדום. וכמו שדרך הסרגל אנו יודעים שזה 'חמישה מטרים', כך האדום מספר לכם "אם הייתי מתפשט הייתי נכנס לצהוב חמש פעמים. עלי להתפשט ולגדול ואז אהפוך לצהוב. במקרה הזה כך מתבצעת המדידה.

יותר קשה להסביר איך אנו סופרים כאן, כי ספירה פיזית בדרך כלל קשורה למשל לאגסים או תפוחים שאין להם עניין הדדי. תמיד יש לנו רגש שאם היינו הופכים את האחד לשניים, לאחד כלל לא היה אכפת אם השניים נמצאים שם או לא. זה לגמרי שונה במקרה של חיי האדם. לסירוגין אחד תלוי בשניים. אך זה נוגע בעולם הרוח. במתמטיקה פיזית החלקים אדישים לגמרי לחברה שבה הם נמצאים. זה לא המקרה כאן.

כאשר אחד הוא מסוג מוגדר, הוא דורש – נניח – עוד שלושה או חמישה אחרים, לפי סוגו. תמיד יש לו קשר פנימי עם האחרים. כאן מספר הוא מציאות. ואם התודעה מתעוררת לזה, כפי שקורה כשאתה שם בחוץ עם האני שלך והגוף האסטרלי שלך, אתה גם מגיע לנקודה שאתה רוצה לבדוק משהו כמו מימד, מספר ומשקל, אבל מסוג הפוך.

כאשר הראיה והשמיעה בחוץ חדלות להיות ערבוביה של אדום וצהוב וצלילים שונים, אז מתחילים לתפוס את הישויות הרוחניות שמגשימות את עצמן ברשמי החושים הללו שמרחפים באופן חופשי. זוהי הנקודה שנִכָּנֵס אל עולם הרוח האמיתי, לחיים ולפעילות של ישויות רוחניות. כמו שאנו נכנסים לחיים ולפעילות של עצמים ארציים כאן על האדמה באמצעות בדיקתם במאזניים, בסרגל או באמצעות חישובנו, כך אנו מגיעים להבנתן של ישויות רוח דרך כך שאנו רוכשים אנטי כוח הכובד שהוא איכותי בלבד, כלומר, הכמיהה להתפשט לרחבי העולם ולמדוד צבע באמצעות צבע. ישויות רוח מסוג זה ממלאות את כל מה שנמצא מחוץ לעצמנו בתוך ממלכות הטבע סביבנו.

בתודעתו הערה האדם יכול לראות רק את הצד החיצוני של המינרלים, הצמחים ובעלי החיים. אך כאשר הוא ישן הוא נמצא ביסוד של הרוח שחי בתוך ישויות אלה של עולם הטבע. וכאשר האדם שב לעצמו עם ההתעוררות, האני והגוף האסטרלי שלו שומרים על הקשר שלהם לדברים חיצוניים אלה, וגורמים לאדם להכיר בקיומו של עולם חיצוני. אם האורגניזם שלנו לא היה מותאם לשינה, הוא לא היה מכיר בעולם חיצוני. אין זה משנה, כמובן, אם יש למישהו נדודי שינה או אין לו. כי אני לא אומר: "אם הוא לא ישן", אלא "אם לא היה לו אורגניזם שמותאם לשינה". מה שחשוב הוא שזו הדרך שבה אנו מאורגנים. אכן אנשים נהיים חולים אם הם סובלים מנדודי שינה, כי המצב לא תואם את האורגניזם שלהם. לאמיתו של דבר ההכרה בקיומו של עולם חיצוני היא העובדה שהאדם שוכן בקרב הדברים שבעולם החיצוני בזמן השינה, בין הדברים שהוא מכנה אותם עולמו החיצוני בהיותו ער.

המודעות לאמת הפיזית מגיעה דרך הקשר שבין האדם לשינה. אם כן, אנו מכנים עצם חיצוני אמיתי אם אנו יוצרים תמונה הולמת שלו בתוכנו ואם אנו חווים אותו באופן נכון. כדי שנוכל לעשות זאת עלינו לישון. אם האורגניזם שלנו לא היה בנוי לשינה לא היתה לנו כל תפיסה לגבי האמת. אם כן, אנו יכולים לומר שאנו חייבים את האמת למצב השינה. כדי להיות מסוגלים להעריך את האמת שבדברים עלינו לבלות איתם חלק מזמננו. הדברים מספרים לנו משהו אודות עצמם כי נפשותינו שהו עימם בזמן השינה.

זה שונה במקרה של מצב חלום. החלום קשור, כמובן, עם הזיכרון, עם חיי הנפש הפנימיים, שחיים בעיקר בזיכרון; מכיוון שהחלום הוא עולם של צבע וצליל שצפים ומרחפים באופן חופשי, זה אומר שאנחנו עדיין נמצאים למחצה מחוץ לגוף שלנו. אם ניכנס לגמרי כלפי מטה לגופנו, אותם כוחות הנחשפים בתמונות החלום המתנדפות שלנו הופכים לכוחות זיכרון. אז אנחנו כבר לא מבדילים את עצמנו באותו אופן מן העולם החיצוני. עולמנו הפנימי עולה בקנה אחד עם החיצוני. אז אנחנו חיים בעולם החיצוני בסימפטיה ואנטיפתיה שלנו באופן כה חזק עד כדי כך שאנחנו לא מרגישים דברים כמו סימפטיה או אנטיפתיה לדברים, אלא הסימפטיות והאנטיפטיות עצמן מראות את עצמן באופן ציורי.

לא היה לנו יופי אם מצב החלימה לא היה קיים ואם כוח החלום הממשיך וחודר לחיינו הפנימיים גם לא היה קיים. כל יכולתנו לעסוק ביופי מבוססת על היכולת לחלום. בהתייחסנו לקיום הרגיל, עלינו לומר שאת זיכרוננו אנו חבים לכוחות החלימה, ואילו בהתייחס לחיים האמנותיים של האדם, אנו חבים לאותם כוחות את היופי. לכן מצב החלימה קשור ליופי. כלומר, האופן שבו אנו מרגישים לגבי משהו שהוא יפה והדרך שבה אנו יוצרים משהו יפה דומים מאוד לאופן שבו החלומות נשזרים.

כשאנו יוצרים יופי או חווים אותו, אנו מתנהגים באותו אופן – והפעם דרך שימוש בגוף הפיזי – שאנו מתנהגים בזמן החלימה, כאשר אנו מחוץ לגופנו הפיזי או קשורים אליו חלקית. מה שמפריד חלום מחיי היופי הוא קפיצה קטנה. מפני שאנשים בתקופה המטריאליסטית שלנו נעדרי רגישות מכדי להבחין בקפיצה זו, יש מודעות כה מעטה לכל החשיבות של יופי. על האדם להיכנע לו בחלומות כדי להיות מסוגל לחוות את התנועה החופשית. אך כאשר האדם נכנע לחופש של היות פתוח בישותו הפנימית, כלומר, אחרי הקפיצה, הוא אינו מרגיש יותר שיופי דומה לחלימה. מפני שלמרות שהוא זהה, הוא כולל כעת את הכוחות של הגוף הפיזי. יעבור עוד זמן רב לפני שהאנושות של ימינו תבין מה התכוונו אנשים בתקופות קדומות במילה 'כאוס'. יש הרבה הגדרות ל'כאוס'. האמת היא שניתן להגדירו במילים: "כשתודעת האדם מגיעה למצב שבו הוא חדל לחוות משקל ומידה פיזיים, וכאשר דברים מתחילים להיעשות קלים אך לא התפזרו עדיין ביקום והם עדיין שומרים על שיווי משקל אופקי, מצב שבו הגבולות המוצקים מתחילים להיות מטושטשים, ושבו האדם עדיין רואה באמצעות הגוף הפיזי, אם כי כעת הוא גם רואה את האלמנטים הלא-מוגדרים השזורים בעולם, וזאת באמצעות מבנה הנפש החלימתי שלו [שהיא צורת תודעה על-חושית קדומה]. במצב זה ניתן לראות את ה'כאוס'". החלומות הם רק הדרך המטושטשת לקראת ה'כאוס'.

אנשים ביוון עדיין הרגישו שהאדם לא יכול ליפות את העולם הפיזי. העולם הפיזי, כפי שהוא, הוא כפי שהוא… רק את הכאוס ניתן ליפות. כאשר הופכים את הכאוס לקוסמוס, נוצר יופי. מסיבה זו כאוס וקוסמוס הן תפיסות משלימות. את הקוסמוס, במשמעות של עולם יפה, לא ניתן ליצור מדברים פיזיים, אלא רק על ידי כך שניתן צורה לכאוס. הדברים שהאדם יוצר מחומרים פיזיים אינו אלא חיקוי חומרי של כאוס שנתנו לו צורה. דבר זה נכון לכל האמנויות. ביוון, שבה ניתן היה למצוא עדיין השפעה מסוימת של תרבות המיסטריות, הייתה לאנשים עדיין תמונה ברורה לגבי קשר זה בין קוסמוס לכאוס.

אולם האדם לא מוצא טוב באף אחד מעולמות אלה, לא בעולם שבו הוא לא מודע במצב השינה, ולא בעולם שבו הוא מודע למחצה במצב החלימה. הישויות בעולמות אלו נקבעו מראש על ידי החכמה כבר מבראשית. בישויות אלה מוצאים את השזירה החזקה של החכמה, מוצאים את היופי. אך אם כאנשים על האדמה נגיע לאותן ישויות ונרצה להבינן, מבחינתן לא יהיה שום טעם לדבר עימן על טוב. ניתן לדבר על טוב רק במקום שבו יש הבחנה בין העולם הפנימי לחיצוני, כך שהטוב יכול לציית או לא לציית לעולם הרוח.

באופן שבו מצב השינה שייך לאמת ומצב החלימה שייך ליופי, כך שייך מצב העירות לטוב:

מצב השינה: אמת

מצב החלימה: יופי, כאוס

מצב ערות: טוב

דברים אלה לא סותרים את מה שציינתי בימים האחרונים אודות הצורך לעזוב את התפיסות הארציות ולדבר על סדר מוסרי בעולם ברגע בו עוזבים את הממלכה הארצית ויוצאים ליקום. כי הסדר המוסרי בעולם נקבע מראש ברוח ממש כפי שסיבתיות קבועה מראש כאן על האדמה. אין כאן סתירה כי ההבדל הוא שמה שנקבע מראש ביקום הוא רוחני.

אך עלינו להבין שבכל הנוגע לאורגניזם האנושי, אם אנו רוצים להגיע לאמת, עלינו לפנות למצב השינה. אם ברצוננו להגיע לתפיסת היופי, עלינו לפנות למצב החלימה ובאותו אופן כאשר אנו רוצים להגיע לתפיסת הטוב, עלינו לפנות למצב הערות. כאשר בני האדם ערים הגוף הפיזי והגוף האתרי שלהם לא נוטים לאמת אלא לטוב. במצב זה אנחנו חייבים בהחלט להגיע לרעיון של הטוב.

מה משיג המדע המודרני כאשר הוא מנסה להסביר את האדם? הוא מסרב לעלות מאמת, דרך היופי לטוב; הוא רוצה להסביר את הכל בהתאם לצורך סיבתי חיצוני המתאים רק לרעיון האמת. וכאן הוא נכשל לחלוטין להגיע לאלמנט זה באדם החי בו כאשר הוא ער. המדע המודרני מתקרב רק למהו האדם כאשר הוא ישן. לכן אם אתם קוראים היום אנתרופולוגים בערנות לגבי התכונות הנפשיות וכוחות העולם, תקבלו את הרושם הבא. תאמרו לעצמכם: כן, זה כל נחמד מאוד, מה שנאמר לנו על האדם על ידי המדע המודרני. אך באיזה מצב נמצא הוא באמת האדם הזה עליו מדבר המדע? הוא שוכב כל הזמן במיטה… הוא כנראה לא יכול ללכת… הוא לא יכול לזוז. תנועה, למשל, כלל לא מוסברת. הוא טמון כל הזמן במיטתו.

זה לא יכול להיות אחרת. המדע מסביר את האדם רק כאשר הוא ישן. אם אתה רוצה להגדיר אותו בתנועה, זה יהיה צריך להיעשות באופן מכני; וזאת כי המדע הוא אכן מכניזם מדעי. הוא יצטרך להכניס מכונות לתוך האדם הישן הזה, כדי להביאו לידי תנועה כאשר הוא אמור להתעורר, ולהשכיבו שוב בערב כשעליו לישון.

כך המדע הזה לא אומר לנו דבר אודות האדם כישות ערה החיה ופועלת בעולם. אנשים נוטים לא לחשוב בדרך זו שמה שגורם לנו לנוע לא כלול בתפיסת האמת אליה אנו מגיעים קודם כל מישותנו החיצונית, אלא כלול בטוב.

כאשר איש מדע מתחום האנטומיה או הפיזיולוגיה מתאר את האדם כיום, עולה ההרגשה שהוא רוצה לומר: "התעוררו, התעוררו, אתם לגמרי ישנים!" דרך השפעת השקפת עולם זו, האנשים רגילים להיות רדומים. והעבודה של אנשים שישנים בזמן שמאורעות החיים עוברים לידם, נגרמת בגלל השיגעון שלהם למדע. כיום חייבים לומר דברים מוזרים, אם רוצים לתאר את המצב כפי שהוא. כי אלו יהיו דברים מאוד שונים ממה שאנשים כיום רגילים לשמוע.

זה אותו הדבר כאשר המטריאליסטים מנסים להציב את האדם בסביבתו. בזמן שיא המטריאליזם, אנשים כתבו ספרים כמו, למשל, אחד שהיה כתוב בו בפרק מסוים: האדם בפני עצמו הוא באמת שום דבר. הוא תוצר של החמצן באוויר, התוצר של הטמפרטורה הקרה או החמה שבה הוא נמצא. הוא באמת – כך מסתיים תיאור חומרני פתטי זה – מוצר של כל זרם אוויר.

בניסיון להיכנס לתיאור שכזה ולדמיין איזה מין אדם מתואר על ידי אותו מטריאליסט, תיראו שזהו אדם חסר חיוניות באופן קיצוני. אף פעם המטריאליסטים לא תיארו אדם מסוג אחר. גם אם הם מעולם לא שמו לב שהם מתארים אדם במצב שינה, גם בפעמים שבהן הם שכחו את עצמם, כביכול, ורצו להמשיך הלאה, הם מעולם לא תיארו אדם אחר מלבד כזה שנעדר חיות באופן קיצוני. כל זאת מפני שהמדע המודרני אף פעם לא הבין את האדם החי.

זוהי משימתנו העצומה, להוביל את האנושות מהמצב הנוכחי למצב היחיד שבו ההיסטוריה של העולם יכולה להמשיך. כיום נדרשת חדירה לרוח. מציאת הקוטב המנוגד למה שכבר הושג. ונשאלת השאלה מה באמת הושג במהלך המאה ה-19, מאה שכה מוקירה את נקודת המבט המטריאליסטית?

במלוא הכנוּת ביכולתנו לומר שהמטריאליזם הצליח להגדיר באופן נפלא את העולם הפיזי באמצעות משקל, מספר ומידה. הישגים מדהימים הושגו במובן הזה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אך רשמי חושינו, צבעים וצלילים, מרחפים סביבנו לחלוטין במצב לא מוגדר. הפיזיקאים כבר לא מדברים על צבעים וצלילים, הם מדברים על וויברציות באוויר ועל תנודות אתר, ואלה אינן צבעים וצלילים. תנודות באוויר הן לא צלילים. הכי הרבה הן המדיום שדרכו עוברים הצלילים. אין היום אפילו הבנה קלושה של תכונות החושים. עלינו לשוב ולהבינן. מה שלא ניתן לשקול, למדוד ולספור כאילו לא קיים.

וכעת, כאשר תיאוריית היחסות מציגה אי סדר גדול לתוך מה שניתן למדידה, שקילה, וספירה, הכל קורס לחתיכות. אך בסופו של דבר תיאוריה זו של מייסדי היחסות גם נכשלת בנקודות מסוימות. לא ביחס למושגים: לא ניתן להסתלק מתיאוריה של תורת היחסות עם מושגים ארציים, כפי שהייתה לי הזדמנות להסביר כבר במקום אחר, מה שמתרחש הוא שהמציאות תמיד מתרחקת מתפיסת תורת היחסות. כי מה שניתן למדוד, לספור ולשקול יוצרים בעזרת מידה, מספר ומשקל מערכות יחסים מוגדרות למדי במציאות של החושים החיצוניים.[1]

פעם קבוצה שלמה של פיזיקאים נעלבו מהדרך בה התייחסו האנתרופוסופים לתיאוריית היחסות. באותו דיון ערכו המדענים הדגמה קטנה כדי להראות שאין זה משנה כלל אם לצורך הדלקת גפרור אני משפשף אותו בחוזקה כנגד הקופסה או שאני משפשף את הקופסה בחזקה כנגד הגפרור. בשני המקרים הגפרור נדלק ולכן זה יחסי.

בוודאי שזה יחסי במקרה זה. האמת היא שתפיסת המרחב של ניוטון או אוקלידס היא כולה יחסית. אולם ברגע בו נבחן את מציאות המשקל אין זה עניין קל כפי שאיינשטיין דמיין, מפני שמערכות יחסים חדשות נוצרות כעת. בעצם שוב נצטרך לדבר באופן פרדוכסלי. יחסיות מתקבלת על הדעת אם חושבים בטעות שמתמטיקה, גיאומטריה ומכניקה הן המציאות כולה. אך אם בוחנים את המציאות כפי שהיא, היחסיות לא פועלת יותר. כי אין זה יחסי בלבד אם אתה אוכל את השניצל או שהשניצל אוכל אותך! עם קופסת הגפרורים אפשר לעשות זאת כך או כך, אך אם עליך לאכול את השניצל אינך יכול להניח לו לאכול אותך.

כך ישנם דברים המניחים גבול לתפיסות היחסיות הללו. אולם לדברים אלו יש סוג של טבע כזה שכאשר מדברים עליהם בעולם החיצוני אזי אנשים אומרים: "הם לא מבינים דבר בתיאוריה החשובה הזו." אך אני הסברתי את ההיגיון שבעניין. אלו הם פני הדברים ואני לא יכול לעשות משהו אודות זה.

חשוב לראות שכאשר בוחנים את משקלו של חפץ כלשהו – כלומר בוחנים מה עושה אותו לחפץ פיזי – צבעים צלילים וכדומה, בדרך כלל לא נלקחים בחשבון. אולם כשמתנהגים באופן זה הולך לאיבוד משהו מאוד חשוב, וזהו היסוד האמנותי. ככל שתלותנו בפיזיקה גדלה, כך אנו יותר ויותר מאבדים את האמנות. בספרי הפיזיקה בימינו לא ניתן למצוא אפילו מעט אמנות. אין בהם אמנות. הם היו חייבים להיפטר ממנה. למי שעדיין נותרה רגישות לאמנות מאוד לא נעים ללמוד פיזיקה בימינו. בעצם ההתעלמות ממרכיבי היופי דוגמת צבעים וצלילים, והכרה רק במה שנצמד לעצמים כבדים, מאבדת האנושות כל קשר עם האמנות. ככל שמקבלים את הגישה המדעית כך נהיים פחות אמנותיים! חישבו רק על הידע הנפלא שלנו בפיזיקה. בוודאי מתנגדינו יגנו אותנו האנתרופוסופים על כך שאנו אומרים שהפיזיקה המודרנית היא מעולה, אך היא מתקיימת על ידי דחיית האמנות. בכל אדם היא מתקיימת כי היא דוחה את האמנות, כי היא מביאה לגישה שלא מאפשרת יותר לאמנים יחס כלשהו למה שהפיזיקה אומרת.

למשל, כיום אני בספק אם מוזיקאי יטרח ללמוד את תיאוריית האקוסטיקה. היא משעממת מכדי שהוא יתעניין בה. זו גם הסיבה שאמנים לא רוצים ללמוד את תיאוריית הצבעים המשעממת שהפיזיקאים מציעים. אם יש לאמן עניין כלשהו בצבעים הוא יפנה תמיד לתיאוריית הצבעים של גתה.[2] אולם הפיזיקאים טוענים שתיאוריה זו לא נכונה. הם מתעלמים ממנה ואומרים: "ובכן, זה לא משנה באמת אם לאמן יש תיאוריית צבע שגויה או לא." למען האמת, אם על תפיסה זו של המבט המדעי לגבי האמנות להיעלם, אזי עלינו לשאול: "מדוע התקיימה בתקופות קדומות האמנות?"

כשנחזור לזמנים מאוד עתיקים, כאשר לבני האדם היתה עדיין ראיה רוחית אטוויסטית, הם לא היו כה מודעים למידה, למשקל ולמספר של דברים פיזיים. הם יותר התעניינו בצבעים ובצלילים של עצמים פיזיים מאשר במידה, במספר או במשקל שלהם.

זיכרו שהמשקל נהיה חשוב בכימיה רק מזמנו של לבואזיה[3] – לפני מעט יותר ממאה שנים! עד לסוף המאה ה-18 המשקל לא היה חלק מתפיסת העולם. האנשים בימים עברו לא היו מודעים לצורך להגדיר דברים על פי מידה פיזית, מספר ומשקל. הם לא היו מודעים לתנודות באוויר, אלא לתנועות ולגלי הקול ולפריסת הצבעים בעולם. אלו חוויות שהיו נלוות לקיומם הפיזי.

מהן האפשרויות שהתפיסה החושית נטולת המשקל, העניקה להם? למשל, הם היו יכולים לקלוט את האנושות באופן שונה מאוד ממה שמקובל כיום, הם התייחסו לאנושות כאל יצירה של היקום כולו. האדם היווה נקודת מפגש של זרמים מחלקי העולם השונים. הוא היה יותר מיקרוקוסמוס מאשר רק אדם שעומד על פיסת אדמה קטנה זו כשעליו עור אדם. האדם היה מבחינתם יותר כדימוי של העולם. את צורתו העניקו לו ההרמוניה של הספירות שצלצלו בתוכו, ואת צבעיו העניקו לו הצבעים שהציפו אותו מסביבו.

מעט מאוד אנשים יכולים להבין משהו מהאופן שבו דיברו מורי המיסטריות הקדומות לתלמידים שלהם. כיום אם מישהו רוצה להסביר את הלב האנושי, הוא לוקח עוּבר ומתבונן בדרך שבה כלי הדם מתרחבים בהתחלה לצינור ולאחר מכן יוצרים בהדרגה את הלב. מורי המיסטריות הקדומות בוודאי לא דיברו אל התלמידים שלהם באופן הזה! זה לא נתפס אצלם כיותר חשוב מסריגת גרב, כי התהליך נראה מאוד דומה. היה היבט נוסף שאותם מורים נתנו לו חשיבות גדולה. הם אמרו: "לב האדם מורכב מהזהב שחי בכל מקום באור. הוא נמזג מהיקום ויוצר את לב האדם." דימוייהם המנטליים היו של יקום שיש בו מארגי אור, ואור זה כולל זהב.

כפי שידעו מורי המיסטריות הקדומות, לבו של האדם לא עשוי במהלך חייו מהאוכל שהוא אכל, הלב שמשתנה כל שבע שנים, נוצר מהזהב שבאור. האוכל הוא רק הגירוי לזהב שמגיע מהאור של כל היקום כדי לבנות את הלב. פעם אנשים דיברו באופן שונה, ועלינו להבין לאט לאט עד כמה היו הדברים שונים, כי עלינו שוב ללמוד לדבר כך, אך ברמת תודעה אחרת.

השרידים האחרונים של מה שהתקיים בימי עבר בתחום האמנות, ושכעת נעלם, הכוונה לציור מתוך היקום כולו, דבר שהיה אפשרי מכיוון שלמשקל לא היה עדיין תפקיד, את זה ניתן לראות אצל צ'ימבואה[4] ובמיוחד באיקונות רוסיים.[5] איקונות צוירו מתוך משהו הנמצא מחוץ לעולם, מתוך המקרוקוסמוס עצמו. אפשר לומר שהם פירור של היקום. לאחר מכן הגיעו למבוי סתום ולא יכלו להתקדם כי נקודת מבט זו כבר לא קיימת עוד אצל בני האדם.

כדי לצייר איקונות מתוך הידע ולא מתוך מסורת ותפילה צריך לדעת כיצד להשתמש בזהב. הדרך בה השתמשו בזהב בציורים הייתה אחד הסודות הגדולים של האמנות העתיקה. הייחוד של אותה אמנות היה היכולת להוציא מתוך הרקע המוזהב את מה שמקבל צורה בישות האנושית.

ניתן לראות פער עצום בין צ'ימבואה לג'וטו.[6] ג'וטו התחיל את מה שהגיע לשיא אצל רפאל.[7] צ'ימבואה עדיין צייר במסגרת המסורת, אך ג'וטו כבר הפך לחצי נטורליסט. הוא היה מודע לכך שהמסורת כבר גססה, ושכעת על האמנים לקבל את האדם הפיזי, כי היקום נסוג, ושהם לא יכולים לצייר יותר מתוך הזהב, אלא מתוך הבשר והדם.

לאחר מכן האמנות הגיעה לנקודה בה אנו רואים יצירות כפי שרואים במאה ה-19. איקונות הם נטולי משקל. הם 'קרנו' מהעולם שבחוץ. כיום אנשים לא יכולים עוד לצייר אותם, אך בצורתם המקורית לא היה להם כל משקל. ג'וטו היה הראשון שצייר כך שהוא העניק לדברים משקל. וכך התרחש שלכל הדברים שמציירים יש משקל גם בציורים. כיום ציירים רק מורחים את הצבע מבחוץ, כך שהיחס בין הצבעים לאובייקט המצויר הוא כפי שהפיזיקאים אומרים שהוא, כלומר: שהצבע מקורו כתוצאה מוויברציה של גל מסוים. גם האמנות השלימה אם הימצאות המשקל. אך כאשר רק החלה מגמה זו עם ג'וטו, עדיין האמנות הייתה יפה ואמנותית, ורפאל הביא אותה לשיא השלמות.

אנו יכולים לומר: "היקום נסוג מהאנושות וכל מה שאנשים יכולים כעת לראות הוא את האדם כישות בעלת משקל. הבשר קיבל משקל. אך מכיוון שהרגשות מתקופות עבָרו עדיין היו קיימים, אז אפשר לומר שהבשר קיבל מעט משקל ככל האפשר. המדונה נוצרה בניגוד לאיקונות – האיקונות היו חסרי משקל ולמדונה ניתן משקל למרות שהיא יפה. היופי ממשיך להתקיים. אך כיום לא ניתן בשום אופן לצייר איקונות כי בני האדם לא חווים אותם. ואם ישנם אנשים שמאמינים שהם כן חווים אותם כיום, הם לא ישרים עם עצמם. כלומר התפתחות האיקונות נפלה קורבן לסוג של חוסר יושר סנטימנטלי. שם הגיעה האמנות למבוי סתום ונעשתה למכנית ומסורתית. סגנון הציור של רפאל, שנוצר מתוך מה שג'וטו לקח מצ'ימבואה, יכול להישאר אמנותי כל עוד זוהר היופי מתקופות עבר ממשיך לקרון עליו. אפשר לומר שאמני הרנסנס שטוף האור הרגישו עדיין משהו מהזהב השזור באור, והעניקו לציורים שלהם אור קורן שבו הזהב השזור באור היה יכול לפחות להאיר את ציוריהם מבחוץ.

תהליך זה הגיע לקיצו כאשר הנטורליזם הופיע. בימינו, בכל הקשור לאמנות, האנושות נופלת בין הכיסאות: האיקונין והמדונה, ולפני האנושות ניצבת האפשרות לגלות את טבע הצבעים והצלילים הזורמים בחופשיות, ללא המשקל שניתן למדוד, לשקול ולספור. עלינו ללמוד לצייר מתוך הצבע. מבלי להירתע מהרמה הדי פשוטה של הניסיונות שלנו בכיוון זה, זוהי החובה שלנו לצייר מתוך הצבע ולחוות את הצבע עצמו כחופשי ממשקל. גם בתחום האמנות עלינו לפתח יכולת להתמודד עם הדברים באופן מודע.

אם תתבוננו בניסיונות הראשוניים בתוכנית שלנו תראו שאמנם זוהי רק התחלה של שחרור הצבעים ממשקל, של חוויית הצבע כיסוד התומך בעצמו, ומביא את הצבע לידי דיבור. אם נצליח בניסיוננו הרי שבהשוואה להשקפת העולם הלא-אמנותית של הפיזיקה, שנותנת לאמנות להיעלם כליל, כאן, בתוך האלמנטים של צבע וצליל חופשיים, נרקמת אמנות שתשוב להיות חופשיה ממשקל.

ללא ספק אנו נופלים בין שני כיסאות, האיקונין והמדונה, אולם עלינו לקום. מדע חומרני לא יעזור לנו. היינו ממשיכים לשכב על האדמה אם היינו רוצים להבין את האדם בעזרת מדע חומרני בלבד. אך הגיע הזמן לקום! וכדי לבצע זאת אנו באמת זקוקים למדע הרוח המכיל את יסוד החיים שיקח אותנו ממצב של צבע עם משקל לצבע נטול משקל, למציאות של הצבעים. שיקח אותנו מהמצב בו אנו קשורים לנטורליזם מוזיקלי, לאמנות מוזיקלית חופשיה.

אנו רואים כיצד לכל אשר נפנה מדובר על מאמץ של האנושות להתעורר. את זה אנחנו צריכים לקחת – את הדחף הזה להתעורר, להסתכל סביב ולראות מה יש ומה אין, ולהתקדם הלאה בכל מקום שישנם אתגרים שיקדמו אותנו.

תיארתי כיצד הפילוסוף המודרני מודה בפני עצמו: לאן מוביל האינטלקטואליזם הזה? לבנות מכונה ענקית, ולהציב אותה במרכז כדור הארץ, כדי לפוצץ את כדור הארץ לכל פינות היקום – הוא הודה שזה כך. האחרים לא מודים בזה!

לכן ניסיתי במקומות שונים להראות כיצד הרעיונות מלפני שלושים או ארבעים שנה בלבד מתמוססים באמצעות תיאוריית היחסות – פשוט נמסים כמו שלג בשמש – וניסיתי להראות לכם איך האתגר בכל מקום הוא באמת לשאוף לאנתרופוסופיה. הפילוסוף, אדוארד פון הרטמן[8] אמר: אם העולם באמת הוא כפי שאנו מדמיינים אותו – כלומר כפי שהוא דמיין אותו במובן של המאה ה-19 – אז באמת עלינו לפוצץ אותו לחלל, כי איננו יכולים לסבול אותו יותר ; וזוהי רק שאלה של התקדמות למרחק מספיק כדי שנוכל לעשות זאת. עלינו להשתוקק לזמן עתידי זה שבו נוכל לפוצץ את העולם אל המרחב האוניברסלי.

אבל לפני כן, ידאגו הרלטביסטים[9] שלא ישארו לאנושות מושגים. חלל, זמן, תנועה יתבטלו. בכל מקרה אפשר להגיע לייאוש כה עמוק, עד שבנסיבות מסוימות רואים את הסיפוק הגבוה ביותר באותו פיצוץ לתוך היקום כולו.

עם זאת, על האדם להכיר בבירור את המשמעות של דחפים מסוימים בזמננו.

——————————————————————-

  1. לגבי איינשטיין ראו את סדרת ההרצאות של רודולף שטיינר: מפילים ועד איינשטיין – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  2. בנושא זה ראו את ספרה של תומר רוזן גרייס: מבט אל תורת הצבעים של גתה – הוצאת הרדוף.
  3. אנטואן-לורַן דה לָבוּאַזיֶה 1794-1743, היה אציל צרפתי וכימאי הנחשב לאבי הכימיה האנליטית. זכור בעיקר בשל עבודתו על גזים, אבק שרפה ובעירה. לבואזיה קבע לראשונה את חוק שימור החומר, תרם משמעותית להחלפת תיאוריית הפלוגיסטון ותרם לשינוי מקיף במינוחים בכימיה. נתן את השמות לחמצן ומימן והסביר את תפקיד החמצן בבעירה. [ויקיפדיה]
  4. צ'ימבואה או בשמו המלא צ'ני די פפו צ'ימבואה 1302-1240, היה צייר ואמן פסיפסים מפירנצה. ידוע גם בזכות תלמידו ג'וטו די בונדונה. צ'ימבואה וג'וטו שייכים לתקופת הפרוטו-רנסאנס באמנות, ונמנים עם מבשרי הרנסאנס האיטלקי. [ויקיפדיה]
  5. בכריסטיאניות איקונין הוא ייצוג אמנותי של סמל קדוש או אלוהי, כגון קדושים. האיקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל או פסיפס.
  6. ג'וֹטוֹ דִי בּוֹנְדוֹנֶה היה צייר ואדריכל איטלקי. נחשב לראשון בשורה של אמנים דגולים שהביאו לפריחת הרנסאנס האיטלקי. נפטר בשנת 1337.
  7. רָפָאֵלו סאנציו או רָפָאֵל 1520-1483, היה צייר ואדריכל איטלקי פלורנטיני, הנחשב למייצג המושלם בציור של תקופת הרנסאנס בשיאו. ראו הרצאות של שטיינר: רפאל הצייר – יצא לאור בהוצאת חירות. ואת ההיסטוריה של האמנות – יצא לאור בהוצאת חירות.
  8. קרל רוברט אדוארד פון הרטמן 1906-1842, היה פילוסוף גרמני. את תהילתו הפילוסופית ביסס כבר בחיבורו הראשון, "הפילוסופיה של תת-ההכרה". 
  9. רֵלָטִיבִיזם היא תפיסה הגורסת כי לנקודת מבט אין תוקף או אמת מוחלטת, אלא ערך יחסי בלבד הנקבע על-פי הבדלים בתפיסה ובשיקול דעת. [ויקיפדיה]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.