פלאי העולם
מבחני הנפש התגלויות הרוח
רודולף שטיינר
Bn/GA 129
מס’ שמידט S-2427
תרגום מאנגלית: מרים פטרי
עריכה: דניאל זהבי
הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן
הרצאה מס’ 7
מינכן, 24 באוגוסט 1911
המיסטריות של דיוניסוס
מה היה נושא ההרצאות שלנו בימים האחרונים? ניסינו שוב להוציא אל האור בתמונות המרשימות של המיתולוגיה היוונית את מה שבעידן שלנו אנו יכולים להכיר דרך מדע הרוח או מדע הנסתר כביטוי של חוכמה קדומה. ובוודאי ראינו איך דברים שאנו לומדים היום בדרך שונה לגמרי נמצאים בתמונות הללו של המיתולוגיה היוונית כמשהו גלוי לחלוטין. כאשר אנו מבינים זאת, ובמיוחד כאשר אנו מגלים שעקרונות הידע העמוקים והמשמעותיים ביותר, עקרונות שעדיין אינם מוכרים במלואם כיום, כבר הופיעו בצורה תמונתית במיתולוגיה היוונית, אין ספק שהרעיונות שלנו אודותיה, רעיונות שבדרך כלל הם שטחיים מאוד, יעברו זעזוע עמוק.
היוונים הרגישו שמה שהם הסתירו במיסטריות שלהם וקישרו לדמותו של דיוניסוס הוא עמוק ומשמעותי עוד יותר מכל הקשור לאלים העליונים – זאוס, פוסידון, פלוטו, אפולו, מארס וכו’. כי בעוד שאת כל מה שקשור לאלים העליונים הם תיארו היטב באופן אקזוטרי, חיצוני, באמצעות העולם סביבם, הם החביאו את מה שהיה קשור לדיוניסוס בתוך המקדש של המיסטריות, ומסרו אותו רק לאלה שעברו הכנה יסודית.
אם כן, מה היה ההבדל בין מה שהיוונים הרגישו בנפשם אודות האלים העליונים לבין מה שהוסתר בקדושה של המיסטריות? מה היה השוני העיקרי? ברעיונותיהם אודות האלים העליונים, זאוס, פוסידון, פלוטו, אפולו, מארס, וכו’, הם הביעו את כל מה שניתן לראות דרך התבוננות עמוקה יותר בפלאי העולם, בתובנות לגבי מה שמתרחש בכל מקום סביבנו, ובחוקים השולטים בהתרחשויות אלו. אך במה שהיה קשור לדמותו של דיוניסוס, היה טבוע גם משהו שונה במהותו: דיוניסוס היה קשור בתהפוכות העמוקות ביותר של נפש האדם הנאבקת על ידע ועל כניסה לעולמות העל-חושיים. דרך המיסטריות הקשורות בשמו של דיוניסוס, נזרה אור על גורלה של נפש האדם הנאבקת על ידע ועל המעמקים בהם היא חיה. הן זורות אור על כל המבחנים שהנפש הייתה חייבת לעבור בדרכה.
אם ברצוננו להבין באמת את דמותו של דיוניסוס ואת הקשר שלו למבחני הנפש הקשים הללו, עלינו קודם להבין יותר לעומק את מה שמדע הרוח המודרני יכול לומר על נפש האדם בפעולת ההכרה, בפעולת הקוגניציה. אולי נראה לנו שהאדם המודרני זוכה לשפע הזדמנויות ללמוד מה היא המשמעות האמיתית של הידיעה. כי הלימוד של פילוסופיה נגיש בכל הארצות, ואפשר לצפות ממנה שתספק תשובה לשאלה אודות האופן בו נוצרת הידיעה או ההכרה. אך מנקודת המבט של מדע הרוח, הפילוסופיה לא כל כך הצליחה לענות באופן מספק על שאלה זו, ואפשר להבין בקלות מדוע זה כך. כל עוד הפילוסופיה האקזוטרית, החיצונית – הפילוסופיה הרגילה של זמננו – מסרבת להכיר בָּאמת שהאדם מורכב מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני, היא אינה יכולה להגיע לשום תיאוריה ברת-קיימא אודות תהליך הידיעה. כי הידיעה קשורה לישותו של האדם כולה, ואם לא מתייחסים לישותו האמיתית של האדם, לטבעו המורכב מארבעה היבטים, השאלה לגבי מה היא ידיעה תזכה רק לתשובות המורכבות ממשפטים ריקים מתוכן, שניתן לפגוש לעתים כה קרובות בפילוסופיה המודרנית.
מפאת הזמן המוגבל שיש לרשותנו, אוכל להתייחס לכך רק בקצרה, אוכל לומר רק כמה מילים אודות טבעו ומהותו של הידע האנושי. אך נבין אחד את השני אם נתחיל בשאלה כיצד נרכש הידע, איך האדם מגיע לידיעה, כשאלה שונה מזו שמתייחסת למה היא המשמעות של הידיעה.
כולכם יודעים שהאדם לעולם לא היה יכול להשיג ידיעה אילו לא היה חושב, אילו לא היה מתרחשת בנפשו אותה פעילות של חשיבה או אידיאציה (היווצרות מושגים או רעיונות). הידיעה אינה מגיעה מעצמה. אם ברצונו לדעת, על האדם לעשות עבודה בתוך עצמו, עליו לאפשר לרעיונות לזרום לתוך נפשו. כתלמידים של מדע הרוח, עלינו לשאול את עצמנו: איפה מתרחשים בתוך ישות האדם התהליכים שאנו מכנים חשיבה או אידיאציה, התהליכים של היווצרות רעיונות ומושגים, שמובילים לידיעה?
על פי האשליה המטריאליסטית, הפנטזיה הפילוסופית האופיינית לזמננו, הידיעה נוצרת כתוצאה מעבודה אותה מבצע המוח. אין ספק שבפעולת הקוגניציה או הידיעה אכן מתרחשת עבודה במוח, אבל אם אנו לוקחים בחשבון שהדבר העיקרי בידיעה הוא העבודה הפנימית בנפש בחיי החשיבה, אז חייבים לחפש תשובה לשאלה: “האם התוכן של תהליך החשיבה, של תהליך היווצרות הרעיונות, קשור בכלל לפעילות המתרחשת במוח?” המוח הוא חלק מהגוף הפיזי, אך התוכן של חיי החשיבה שלנו, העבודה של הנפש שלנו בהיווצרות הרעיונות המאפשרת את הידיעה, אינו מגיע עד לגוף הפיזי, אלא מתרחש בשלושת המרכיבים הגבוהים יותר של האדם, מהאני דרך הגוף האסטרלי עד לגוף האתרי. מבחינת התוכן של חיי החשיבה, לא תמצאו באף אלמנט של חיי החשיבה שום דבר שמתרחש במוח הפיזי. לכן, אם אנו מדברים באופן מפורש על תוכן חיי החשיבה, או על הפעילות של ייצוג מנטאלי, יש לייחס אותו אך ורק לשלושת האיברים הגבוהים העל-חושיים בישות האדם, ואז אנו יכולים לשאול את עצמנו: מה הקשר של המוח לכל מה שמתרחש באדם באופן על-חושי? כמובן,יש להודות באמת הפשטנית שעליה מבוססות הפילוסופיה המודרנית והפסיכולוגיה המודרנית, שבתוך פעולת הקוגניציה מתרחשים תהליכים מסוימים במוח. אי אפשר ולא צריך להכחיש אמת זו, אך היא יחסית אינה חשובה. שום דבר מהייצוג המנטאלי עצמו אינו חי במוח. אם כן, מה החשיבות של המוח, ושל המבנה הגופני החיצוני ככלל, עבור הידיעה, או תחילה עבור חיי האידיאציה, ההיווצרות של רעיונות?
מאחר ועלי לקצר בדבריי, אני יכול רק להמחיש זאת בדימוי. מבחינת מה שקורה באמת בנפש ביצירת הרעיונות ובחשיבה, העבודה של המוח חשובה בדיוק כמו שהמראה חשובה לאדם הרואה בה את עצמו. כשאתה נע במרחב עם אישיותך, אינך רואה את עצמך – אלא אם כן אתה פוגש במראה. אז אתה כן רואה את מה שאתה, אתה רואה איך אתה נראה. אדם הטוען שהמוח חושב, אדם שדוגל בסברה שהעבודה של אידיאציה, של ייצוג מנטאלי, מתרחשת במוח, הוא חכם באותה מידה כמו האדם המסתכל במראה ואומר: “אני לא זה שמתהלך כאן, זה לא אני. עלי להיכנס לתוך המראה, כי אני נמצא שם.” הוא ישתכנע במהרה שהוא אינו נמצא במראה, אלא שהמראה משקפת את מה שנמצא מחוץ לה. כך קורה עם המבנה הפיזי כולו. דרך עבודת המוח נעשית הפעולה הפנימית העל-חושית של שלושת האיברים העליונים של מבנה האדם מוחשית. יש צורך במראה של המוח כדי שפעולה זו תהפוך למוחשית לאדם עצמו, כדי שדרך המראה של המוח הוא יוכל לקלוט מה הוא מבחינה על-חושית. זוהי תוצאה בלתי נמנעת של מבנה האדם בן זמננו. אם בתור ישות ארצית האדם לא היה מחזיק בתוכו את האורגניזם הגופני המשקף הזה, ובייחוד את המוח, הוא היה חושב את מחשבותיו בכל מקרה, אבל הוא לא היה מודע להן. כל המאמץ של הפיזיולוגיה המודרנית, וחלק ניכר מהעבודה של הפסיכולוגיה המודרנית, המנסות לפענח את החשיבה, הם חכמים בדיוק כמו להסתכל במראה כדי למצוא את עצמך במציאות. את מה שאמרתי כאן במספר מילים ניתן לאושש ולאמת בדרך אפיסטמולוגית ומדעית באופן יסודי ביותר. כמובן שזו שאלה אחרת האם ההסבר יהיה מובן. הניסיון מראה את ההיפך. לא משנה עד כמה הגיוניים הנימוקים בהם תשתמש בדיון עם פילוסופים, הם לא יבינו מילה מהם, מפני שהם פשוט אינם רוצים להתעמק בדברים אלה. כי בעולם החיצוני היום עדיין אין כל רצון להתמודד עם הבעיות הרציניות ביותר הקשורות ביכולת ההכרה של האדם.
נדמיין שדיאגרמה זו מייצגת את המבנה הגופני הפיזי של ראש האדם. אם ברצוננו לבטא נכון בצורת דיאגרמה את תהליך הידיעה או ההכרה האנושית, עלינו לומר: אף חלק ממה שמהווה חשיבה, שום דבר מפעולת הידיעה, אינו מתרחש בשום מקום בתוך האורגניזם הפיזי החיצוני הזה. הכול מתרחש בגוף האתרי ובגוף האסטרלי הצמודים וכו’. ניתן למצוא את כל המחשבות שהראיתי בצורת דיאגרמה בעיגולים אלו. המחשבות הללו אינן נכנסות בכלל למוח – תהיה זו שטות לחשוב שהן נכנסות למוח – הן משתקפות דרך פעילות המוח ומושלכות בחזרה שוב לתוך הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני. ואת התמונות הללו, שבהתחלה אנחנו עצמנו יצרנו, ושאותן המוח הופך לאחר מכן לנראות – את התמונות המשתקפות הללו אנו רואים כאשר כבני אדם ארציים אנו נהיים מודעים למה שמתרחש למעשה בחיי הנפש שלנו. בתוך המוח אין כל מחשבה. אין יותר מחשבה במוח מאשר במראה בה אתה רואה את עצמך.
אך המוח הוא מראָה מסובכת מאוד. המראה החיצונית בה אנו רואים את עצמנו הינה פשוטה, אבל המוח הוא מראה מסובכת ביותר, וחייבת להתרחש בה פעילות מורכבת מאוד כדי שהוא יוכל להפוך למכשיר, לא למכשיר היוצר מחשבות, אלא למכשיר שמשקף אותן. במילים אחרות, לפני שהייתה יכולה להיוולד מחשבה אחת של אדם ארצי, היה צורך בעבודת הכנה. אנו יודעים שעבודת הכנה זו התרחשה בזמן האבולוציות של שבתאי, השמש והירח, ושבסופו של דבר הגוף הפיזי הנוכחי, ואיתו המוח, הוא התוצאה של העבודה של היררכיות רוחיות רבות. כך שאנו יכולים לומר: עם תחילת האבולוציה של האדמה, האדם על האדמה היה בנוי כך שהתאפשר לו לפתח את מוחו הפיזי כדי שהוא יהפוך למכשיר המשקף את מהותו האמיתית של האדם, ואת מה שניתן לפגוש מחוץ למבנה הגופני זה, בסביבה החיצונית. כך אנו מתארים זאת היום, ובוודאי שאפשר להבין תיאור זה, לפחות כשמדובר בקהל של אנתרופוסופים. בעיקרו של דבר, את תהליך הידיעה הזה די קל להבין.
את מה שאנו יכולים להבין בצורה הזאת היום הרגישו אנשי יוון העתיקה, ולכן הם אמרו לעצמם: כאן, באורגניזם הגופני הפיזי הזה מוסתר משהו בעל חשיבות גדולה ביותר, כמובן מבלי שלאדם תהיה מודעות ישירה לגביו. אין ספק שהאורגניזם הפיזי הזה בא מהאדמה, מאחר והוא מורכב מחומרים ומכוחות של האדמה, אבל מוחבא בו משהו שיכול לשקף בחזרה את כל חיי הנפש של האדם.” כאשר היווני הפנה את הרגש שלו אל המיקרוקוסמוס, אל האדם, הוא קרא לאלמנט זה ששיחק תפקיד בבניית המוח, ושמגיע מהאדמה ולכן הוא אלמנט מקרוקוסמי, עיקרון דיוניסוס. אם כן, דיוניסוס הוא זה שפועל בנו כדי להפוך את המבנה הגופני שלנו לראי של החיים הרוחניים שלנו.
כעת, אם נבחן לעומק את ההסבר התיאורטי הזה, נוכל לחוות את המבחן הראשון והעדין ביותר אותו עוברת הנפש. זהו מבחן עדין ביותר, ומאחר שהאורגניזם של האדם של היום אינו רגיש לשינויים העדינים ביותר, הוא לרוב חולף מבלי שהאדם ישים לב אליו. האתגרים יצטרכו להפוך לגסים יותר כדי שהאדם של היום יחוש בהם.
רק כאשר האדם מתמלא בהתלהבות לידע, כשהוא רואה בהשגת הידע עניין הקשור בחיים עצמם, רק אז הוא ירגיש את מה שאתאר כאתגר הראשון הגדול העומד בפני הנפש. אתגר זה מתרחש כאשר הידע הזה עצמו מוביל אותנו לחוות שמעידנים הבראשיתיים מהדהד אלינו ביטוי החוכמה הנשגבה “דע את עצמך”. הידיעה העצמית, כעקרון מרכזי שבו תלויה כל ידיעה אמיתית אחרת, זוהרת בפנינו כאידיאל נעלה. במילים אחרות, אם ברצוננו להגיע לידיעה ככלל, עלינו קודם להתאמץ לדעת את עצמנו, לדעת את מהותנו. כל הידיעה שלנו מתרחשת תוך כדי תהליך האידיאציה, תהליך היווצרות הרעיונות והמושגים. את חיי האידיאציה שלנו, את חיי הייצוג המנטלי, המשקפים עבורנו את כל הדברים שמחוץ לנו, אנו חווים בצורה של תמונת מראה. התהליך הזה אינו חודר כלל אל תוך מה שאנחנו כאורגניזם גופני פיזי, אלא הוא מושלך בחזרה אלינו. וכשם שהאדם אינו יכול לראות את מה שנמצא מאחורי המראה, כך הוא אינו יכול לראות את מה שקיים בתוך ישותו הפיזית. הוא אינו חודר לתוך המבנה הפיזי שלו גם מפני שכל חיי הנפש שלו עסוקים במלואם בתהליך הייצוג המנטלי. אנו נאלצים לומר: “אם כן, למעשה בכלל אין באפשרותנו לדעת את עצמנו, איננו יכולים לדעת שום דבר חוץ מאשר את תהליך הייצוג המנטלי הזה שהפך אותנו למכשיר משקף. אי אפשר לחדור עמוק יותר פנימה. אנו יכולים להגיע רק עד לגבול. שם, בגבול, כל חיי הנפש מושלכים בחזרה, כשם שהתמונה של האדם מושלכת אליו בחזרה בראי. אם איזושהי תחושה בלתי מוגדרת מזמינה אותנו לדעת את עצמנו, עלינו להודות בחוסר היכולת שלנו לעשות זאת, בעובדה שלחלוטין אין באפשרותנו לדעת את עצמנו.
עבור רוב בני האדם של היום, מה שאמרתי כרגע הוא רעיון מופשט, מפני שאין להם התלהבות לידיעה, מפני שאין הם מסוגלים לפתח את התשוקה שחייבת להידלק כאשר הנפש פוגשת בצורך האבסולוטי שלה עצמה לקבל את מה שלמעשה שייך לה. אך תדמיינו שהתובנה הזאת מתפתחת והופכת לרגש, ואז הנפש עומדת מול משימה באמת קשה: “אתה חייב להשיג משהו שאינך יכול להשיג!” במונחים של מדע הרוח, זה אומר שאף ידיעה שאותה האדם יכול להשיג דרך אמצעים אקזוטריים, חיצוניים, אינה יכולה להוביל אותו לדרגה כלשהי של ידיעה עצמית.
מכך נובע הצורך במאמץ לצעוד בנתיב שונה לגמרי מזה של הידיעה הרגילה אל מה שמהווה את עבודתו של דיוניסוס בתוכנו, אל ישותנו שלנו עצמנו. וזה חייב להתרחש במיסטריות. במילים אחרות, במיסטריות ניתן לאדם משהו שלא היה קשור כלל לחיי הנפש הרגילים, ושרק משתקף בארגון הגופני שלנו. המיסטריות לא כבלו את האדם בין הגבולות של הידע האקזוטרי, מפני שזה לעולם לא היה מאפשר להן להוביל את האדם לתוך עצמו. כתוצאה, כל מי שנחוש בדעתו להכיר רק במדע האקזוטרי, החיצוני, חייב לומר: “המיסטריות היו בוודאי סתם רמאות, כי יש בהן היגיון רק אם מניחים שהן טיפחו משהו שונה לחלוטין מהידע הרגיל, במטרה להגיע לדיוניסוס.” אם כן, במיסטריות עלינו לחפש סוג ספציפי של תהליכים שפונים אל האדם בדרך אחרת לחלוטין מזו שהאדם פוגש בחיים האקזוטריים, החיצוניים, הרגילים. זה מביא אותנו ישר להתמודדות עם השאלה: “האם למעשה קיימת דרך כלשהי לחדור לתוך אורגניזם זה, שבתנאים הרגילים אינו אלא מכשיר משקף?”
הייתי רוצה להתחיל ממשהו שאולי ייראה כפרט די חסר חשיבות. מהרגע בו האדם עושה את הצעד הראשון בתיאור אמיתות רוחניות – אמיתות המובילות למציאות ולא למאיה של העולם החיצוני, לא לאשליה – עליו לגשת לדבר בצורה שונה לחלוטין מהדרך בה ניגשים לתיאור של היבטים מדעיים או אחרים בחיים הרגילים. לכן גם כל כך קשה להיות מובן. היום אנשים מנסים לצמצם את הכול כך שיתאים לאזיקים שעוצבו עבור המדע המודרני, וכל דבר שאינו מוצג בצורה זו נחשב ל”לא מדעי”. אבל בידע מסוג זה לא ניתן לחדור לתוך מהות הדברים. לכן, בהרצאות אודות מדע הרוח הניתנות כאן, בהצגת הדברים נעשה שימוש בסגנון אחר מזה שהמדע הרגיל משתמש בו. כאן הדברים מתוארים כך שנזרה עליהם אור מצדדים שונים, ובמובן מסוים השפה נלקחת ברצינות שוב. אם לוקחים ברצינות את השפה, מגיעים למה שניתן לכנות הרוח של השפה. באחת ההרצאות הראשונות בסדרה זו אמרתי שבמחזה הרוזנקרויצרי השני, מבחן הנפש, לא סתם בחרתי להשתמש במילה dichten כאשר דיברתי על פעילות מקורית של בורא העולמות, או כאשר במחזה שער ההתקדשות אמרתי על אהרימן שהוא פועל in dichtem Lichte.[1] כל מי ששופט מילים כאלו על פי השימוש הרגיל של היום יאמין שהן מילים כמו כל האחרות. אך אין זה כך בכלל. הן מילים שבאות מהרוח המקורית של השפה, מילים שמוציאות מתוך השפה משהו שעדיין לא עבר דרך חיי החשיבה המודעים של האדם. וישנן בשפה דוגמאות רבות לכך.
בספר ההדרכה הרוחית של האינדיבידואל והאנושות,[2] שעומד לצאת לאור בימים הבאים, הצבעתי על ביטוי יפה שעדיין קיים בשפה הגרמנית העתיקה ומציין את מה שמתארים בצורה מופשטת בביטוי geboren werden (“להיוולד”). כאשר אדם בא לעולם היום, נאמר עליו שהוא “נולד”. בגרמנית העתיקה היה לכך ביטוי אחר. האדם כמובן לא היה מודע למה באמת קורה בלידה, אבל רוח השפה, בה מעורב דיוניסוס, המגיע ישר לתוך הפעילות של הייצוג המנטלי, להבדיל מההשתקפות של הייצוג המנטלי – רוח השפה ידעה שכאשר האדם עובר דרך שער המוות, אז בחלק הראשון של התקופה בין המוות ללידה החדשה, פועלים בו כוחות שהוא הביא איתו מגלגולו הקודם, כוחות שבאותו גלגול גרמו לו להזדקן. לפני שאנו מתים אנו מזדקנים, ואת הכוחות שגורמים לנו להזדקן אנו נושאים איתנו. בחלק הראשון של התקופה בין המוות ללידה החדשה, כוחות אלה ממשיכים לפעול. אבל בחלק השני של החיים בין המוות ללידה החדשה נכנסים לפעולה כוחות שונים לחלוטין. אוחזים בנו כוחות שמעצבים אותנו באופן כזה שאנו חוזרים אל העולם כילדים קטנים, שאנו נעשים צעירים. בשפה של ימי הביניים היה רמז לסוד זה, כשלא נאמר בצורה מופשטת geboren werden (“להיוולד”) אלא נאמר: Der Mensch ist jung geworden (“האדם נהיה צעיר”). זהו ביטוי משמעותי ביותר! בחלק השני של פאוסט של גיתה,[3] אנו מוצאים את הביטוי: im Nebellande jung geworden. Nebelland (“ארץ הערפל”, הערת המתרגמת) היא מילה המתייחסת לגרמניה של ימי הביניים. פירושו של הביטוי הוא אך ורק “להיוולד בגרמניה”, אבל טמונה בו מודעות לרוח השפה, כלומר לישות גבוהה מהאדם, שהשתתפה בבריאת האורגניזם האנושי. כשמדברים על Dichtung (גם “התעבות” וגם “שירה”, הערת המתרגמת) בגרמנית, הדבר מתבסס על מודעות שה-Dichter (ה”משורר”, הערת המתרגמת) אוסף ביחד את מה שמפוזר בעולם, מעבה אותו. יום אחד תיוולד בלשנות שאינה כל כך יבשה ופרוזאית, אינה כל כך חסרת ידע אמיתי כמו זו של היום, מפני שהיא תחדור לרוח החיה של השפה, אשר נמצאת עדיין מתחת לבסיס חיי החשיבה המודעים של האדם-אני של היום. יש להוציא לאור דברים רבים מרוח זו של השפה אם רוצים לתאר את העובדות של עולם הרוח, שגם הן נמצאות מעבר למה שמסוגלת לתפוס התודעה הרגילה.
לכן יש להשתמש בשיטת הצגה אחרת, בסגנון אחר של שפה, כאשר מתארים דברים רוחניים. מכאן נובעת גם המוזרות שאנשים עשויים לחוש בתיאורים אודות העולמות העליונים, וזה בלתי נמנע. כשאנו מדברים על עולמות הרוח, אנו נאלצים מן ההתחלה לפנות למשהו שנמצא מאחורי מה שקיים בתודעתו של האדם. יש להוציא לאור היום את מה שקיים במעמקים התת-מודעים של הנפש. בנוסף לכך, מבחינת האדם של היום, נדרש משהו שבמבט ראשון נראה די חסר חשיבות, אבל הוא משמעותי מאוד. אם רוצים לתאר דברים מדעיים רוחיים במשמעותם הנכונה, יש לוותר על השימוש במונחים הרגילים. אולי יש אפילו להרחיק לכת ולהכיר בעובדה: “אם אתה דוחה את הטרמינולוגיה הרגילה, אז הפרופסורים וכל שאר האינטלקטואלים יאמרו שאינך שולט בשפה כראוי. הם ימצאו כל מיני דברים שלא ימצאו חן בעיניהם, הם יטענו שאינך ברור, הם יעבירו ביקורת על דברים שונים בדרך בה מתוארות העובדות במדע הרוח.” יש לקבל זאת בצורה מודעת לגמרי, מפני שכך זה אמור להיות. יש לקבל באומץ את העובדה שיתכן ואנשים יחשיבו אותך לטיפש מפני שאינך משתמש במה שהם מכנים “היגיון מושלם”, שמנקודת מבט גבוהה יותר הוא למעשה היגיון לא מושלם בעליל.
מה שציינתי כדבר קטן – או לא כל כך קטן – היה ביוון העתיקה צורך מבחינת התלמיד של המיסטריות, וזה עדיין כך היום. כדי להגיע לישותו השלמה, כדי לחדור למעמקי ישותו, שבתנאים הרגילים רק משתקפת באירגון הגופני החיצוני, על התלמיד לוותר על השיטה החיצונית המודעת הרגילה לרכישת ידע. אנשים שטחיים יכולים כמובן לומר מייד: “אבל אתה טוען שהאדם תמיד שומר על השכל הישר והבריא שלו, ושופט את הכול בעולמות העליונים בהתאם לשכל הישר הזה. עכשיו אתה אומר שעליו לוותר על הידע החיצוני הנורמלי. יש כאן בוודאי סתירה!” במציאות זה לגמרי אפשרי לבחון את הדברים של עולמות הרוח העליונים בעזרת השכל הישר והאינטליגנציה הבריאה, בעוד שבו זמנית אנו מוותרים על אותה צורה של ידע מודע שהתרגלנו אליה בעולם החיצוני. כאן אנו שוב עומדים בפני מבחן נפש קשה. מהו המבחן הזה?
במצב של היום, הנפש רגילה לחשוב ולהשתמש בדעות המבוססות על ההיגיון האנושי הבריא בתוך דפוסים מסוימים: באותן צורות שנלמדות בעולם החיצוני בתהליך הרגיל של ייצוג מנטלי. הנפש רגילה לכך. ועכשיו תדמיינו פרופסור מלומד, שמכיר היטב את המדע של העולם החיצוני ושבמסגרת הצורות המתאימות לסוג ידע זה הוא בעל חשיבה מצוינת במיוחד. אנשים יכולים לבוא אליך ולומר: “אתה צריך לדאוג שהפרופסור הזה יבין אותך. אין ספק שהוא יודע איך לחשוב באופן מדעי במובן המודרני של המילה, כך שאם הוא אינו מסוגל להבין אותך, זה אומר שאתה בטח אמרת משהו שאף אחד אינו מסוגל להבין!” אין צורך שנתווכח עם העובדה שלפרופסור שלנו יש שיקול דעת מצוין וחשיבה הגיונית טובה לגבי הדברים השייכים לעולם החיצוני הרגיל. אבל אנחנו מדברים על עולם הרוח, ולא יעזור לפרופסור הזה להקשיב עם אותו חלק של נפשו שבו משתמש ההיגיון האנושי לגבי הנושאים הרגילים של העולם החיצוני. הוא יצטרך להקשיב עם חלק שונה לחלוטין בנפשו. אין זה אומר שההגיון הבריא חייב בהכרח ללוות את האדם כאשר הוא מנסה להבין דברים שונים מאלה השייכים לעולם החיצוני, שבשבילם ניחן האדם בשכל ישר והיגיון בריא. יכול להיות שלאדם יש היגיון בריא לגבי הדברים של העולם החיצוני, אך היגיון זה נוטש אותו כשמדובר בדברים השייכים לעולם הרוח.
אם בכוונתנו לחדור לעולמות הרוח, מה שנדרש הוא שלא נעביר ביקורת על דברים מדעיים רוחיים באמצעות המכשיר של השכל ההגיוני הישר, אלא שניקח איתנו את השכל הישר והבריא, ולא נאבד אותו בדרך מהמדע החיצוני למדע הרוחני, הפנימי. מה שחשוב הוא שהנפש תהיה מספיק חזקה כדי להימנע מהחוויה שכל כך הרבה אנשים מתנסים בה היום. ניתן לתאר אותה כך: כל עוד מדובר במדע החיצוני, אנשים אלו הם בעלי היגיון למופת, אך כאשר הם שומעים על מדע הרוח, אז עליהם לעבור את המסע ממידע אודות דברים חיצוניים למידע אודות עולם הרוח. ובמסע הזה הם בדרך כלל מאבדים את ההיגיון הבריא שלהם. ואז הם מדמיינים שמאחר שהיה להם היגיון בריא כשהם יצאו לדרך, בוודאי הוא ישאר איתם גם לאחר מכן! תהיה זו טעות ואשלייה גדולה להסיק שמסיבה זו אין זה אפשרי להיכנס לדברים של עולם הרוח עם הגיון בריא. האמת היא שזה בהחלט אפשרי, רק שאסור לנו לאבד אותו בדרך לשם.
מה שתארתי כאן עכשיו בצורה פשוטה יחסית היה צורך במובן הרבה יותר גבוה בעבור התלמידים היוונים של המיסטריות, וגם בעבור המיסטיקנים של היום. הם חייבים כאילו להיפטר לגמרי מכל מה ששייך לתודעה הנורמלית שלהם, אבל עם זאת, מתוך התודעה הנורמלית הזאת, עליהם לשמור על ההיגיון הבריא המלווה אותה, ואז להשתמש בו ככלי לשיפוט במצב שונה לחלוטין, מנקודת מבט שונה לחלוטין. אף אחד אינו יכול להפוך למיסטיקן מבלי לוותר על התודעה הנורמלית שלו. עליו לוותר על התודעה שמשרתת אותו היטב בעולם החיצוני היומיומי. והאתגר שמופיע בפני הנפש בנקודה זו, בדרך מהעולם החיצוני הרגיל אל עולם הרוח, הוא שהיא לא תאבד את השכל הישר ותתייחס כשטויות, כשיגעון, למה שמתגלה כחוויה עמוקה יותר, בתנאי שהיא נאחזה בהגיון הבריא.
גם מהתלמיד במיסטריות היווניות נדרש שהוא יתנתק מכל מה שהוא היה מסוגל לחוות בעולם החיצוני, האקזוטרי, ושהוא יעבור להלך נפש שונה לחלוטין. זאת דרישה נכונה גם עבור המיסטיקן של היום. לכן הדברים בעולם החיצוני לפעמים מקבלים שמות שונים לחלוטין כשנכנסים לספירה של המיסטיקה. כאשר במחזה הרוזנקרויצרי מבחן הנפש נאמר על בנדיקטוס שבשפה שלו שונו השמות של דברים רבים, שהם אף מקבלים פירוש הפוך לגמרי, יש לכך משמעות עמוקה. מה שקפזיוס מכנה אומללות, בנדיקטוס חייב לכנות אושר. כשם שאחרי המוות חיינו מתחילים לזרום לאחור, ואנו חווים דברים בסדר הפוך, באותו אופן עלינו לשנות את שמות הדברים להפכים שלהם אם אנו מדברים בצורה אמיתית על העולמות העליונים. מכאן אתם יכולים להבין עד כמה היה שונה אותו עולם שאנשי יוון העתיקה זיהו כתוכן המיסטריות הקדושות שלהם.
מה הייתה משמעותו של דיוניסוס עצמו במיסטריות אלו? אם תקראו את הספר הקטן ההדרכה הרוחנית של האינדיבידואל והאנושות, שהולך להתפרסם בימים הבאים, תראו שבכל העידנים יש מורים גדולים של האנושות שנשארים בלתי נראים ומתגלים רק בפני ראייה רוחית. תראו שכאשר המצרים הקדומים אמרו, כשהיוונים שאלו אותם מי היו המורים שלהם, שהם למדו מהאלים, זאת הייתה האמת. הם התכוונו לכך שאנשים שהייתה להם ראייה רוחית קיבלו השראה ממורים שלא ירדו לאדמה, אלא הופיעו בפניהם בספירה האתרית, ולימדו אותם. אני לא אומר זאת כדימוי, אלא כאמת אבסולוטית! כאשר ביוון העתיקה התלמידים נכנסו למיסטריות, לאחר שעברו הכנה נכונה כדי שלא יתייחסו לדברים מסוג זה בקלילות, באופן שטחי – כפי שזה נעשה היום כאשר מדברים עליהם במונחים מופשטים – אז הם היו במצב בו ראו במיסטריות את המורה שלא היה נראה באמצעות עיניים פיזיות, אלא רק דרך תודעה שקיבלה השראה. הכוהנים, שאותם היה ניתן לראות בעיניים פיזיות, לא היו האנשים החשובים במיסטריות. הישויות החשובות היו אלו שהיה ניתן לראות בתודעה של ראייה רוחית. במיסטריות שאנו עוסקים בהרצאות אלו, במיסטריות של דיוניסוס, המורה הגבוה של התלמידים שקיבלו הכנה מתאימה היה למעשה דיוניסוס הצעיר בעצמו – עליו כבר סיפרתי לכם שהיה דמות אמיתית, אותו דיוניסוס שהלכו אחריו קבוצה של סילנים ופאונים ושערך את המסע מאירופה לאסיה ושוב בחזרה. הוא היה המורה האמיתי של התלמידים במיסטריות דיוניסוס. דיוניסוס הופיע בצורה אתרית במיסטריות הקדושות, וממנו היה אז אפשר לקלוט דברים שלא נראו אך ורק כתמונות-ראי בתודעה הרגילה, אלא דברים שנבעו וזרמו ישירות מישותו הפנימית של דיוניסוס.
אך מאחר שדיוניסוס נמצא בתוכנו, האדם ראה את עצמו בדיוניסוס, ולמד להכיר את עצמו – לא על ידי הרהורים המופנים לתוך עצמו, כפי שממליצים לעתים כה קרובות אנשים שאינם יודעים דבר על המציאות – אלא הדרך להכרה-עצמית עבור המיסטריות היווניות הייתה לצאת מתוך עצמך. הדרך להכרה עצמית לא הייתה להרהר על עצמך ולהתבונן רק על תמונות הראי של חיי הנפש הרגילים, אלא להתבונן במהותו האמיתית של האדם, למרות שלא היה ניתן להגיע עד אליה בתודעה רגילה, להתבונן במורה הגדול. התלמידים ראו במורה הגדול, שעדיין לא היה ניתן לראות אותו כשהם נכנסו למיסטריה, את מהותם שלהם. בעולם בחוץ, בו הוא היה מוכר רק כדיוניסוס, שם, בהתגשמות ממשית בגוף פיזי, הוא עשה את דרכו מאירופה לאסיה ובחזרה. שם הוא היה אדם אמיתי העומד על המישור הפיזי. במיסטריות הוא הופיע בצורתו הרוחית. זה הדבר העיקרי שעלינו לזכור: העובדה שדיוניסוס התהלך בחוץ, במסעותיו בעולם, כאדם שהתגשם בגוף פיזי. אבל במיסטריות דיוניסוס הופיע בצורתו הרוחית כדי להדריך את תלמידי המיסטריות לתודעה גבוהה יותר.
במובן מסוים זה עדיין כך היום. כאשר בעולם החיצוני המנהיגים הנוכחיים של האנושות מתהלכים במעטה אנושי, אף אחד בעולם החיצוני אינו מזהה אותם. כאשר מנקודת המבט של מדע הרוח אנו מדברים על “המאסטרים של החוכמה ושל ההרמוניה של הרגש” לעתים קרובות אנשים היו מופתעים לגלות באיזו צורה פשוטה, צנועה, נמצאים מאסטרים אלה בכל האזורים. הם נוכחים במישור הפיזי. אבל את הדברים החשובים ביותר שיש להם ללמד הם אינם מלמדים במישור הפיזי, אלא כמו דיוניסוס מהתקופות הקדומות, הם מלמדים אותם במישור הרוחני. וכל מי שרוצה להקשיב להם, ללמוד מהם, זקוק לכך שתהיה לו גישה אליהם לא רק בגוף הפיזי, אלא בצורתם הרוחית. במובן מסוים זה נכון היום כמו שהיה נכון במיסטריות הקדומות של דיוניסוס.
אם כן, אחד המבחנים שעלינו לעבור הוא לשמוע להנחיה “דע את עצמך” על ידי יציאה מתוך עצמנו. אך במיסטריות של דיוניסוס הנפש נחשפה לעוד מבחן. סיפרתי לכם שהתלמידים למדו להכיר את דיוניסוס כצורת-רוח. במיסטריות הוא לימד אותם באופן ממשי, הם למדו להכיר אותו כצורת-רוח בה שלט באופן מוחלט ההיבט הכי חיוני וחשוב במהותו של האדם, האני האנושי העומד בצורה יציבה מעוגן היטב על האדמה. כאשר התלמידים היווניים במיסטריות הפנו את מבטם הרוחי אל הדמות של דיוניסוס, אז דיוניסוס נראה להם מבחינה חיצונית כדמות יפה, כנציג נעלה של האנושות. נניח שאחד התלמידים היה עוזב את מקדש המיסטריה אחרי שראה את דיוניסוס שם כצורה אנושית יפה, נשגבה. אני מדגיש את העובדה שדיוניסוס הצעיר נשאר מורה במיסטריות הרבה זמן לאחר שמת דיוניסוס האדם האמיתי, שעליו אמרתי שיצא למסע מאירופה לאסיה ושוב בחזרה. אבל אם אחד מהתלמידים האלה היה עוזב את משכן המיסטריות, והיה פוגש בעולם בחוץ את דיוניסוס האמיתי בשר ודם, אילו היה פוגש את בן האנוש המייצג את האדם הגבוה יותר שאותו הוא ראה במיסטריה, הוא לא היה רואה אדם יפה! כשם שהיום האדם שנכנס למיסטריות לא יכול לקוות לראות את הדמות הנשגבה המופיעה לפניו בעולם הרוח באותו היופי המרשים גם במישור הפיזי, כשם שצריך שיהיה לו ברור שההתגשמות הפיזית של הצורה הרוחית אותה הוא פגש במיסטריה הינה מאיה, אשליה מוחלטת, ומסתירה כמו ברעלה את היופי הנשגב של הדמות הרוחנית, שבעולם הפיזי היא הופכת להיות מכוערת במידה מסוימת – כך זה היה גם במקרה של דיוניסוס. והתיאור שהמסורת מביאה לנו מבחינת המראה החיצוני של דיוניסוס, שאינו מוצג כצורה אלוהית מושלמת כמו זאוס, הוא למעשה התמונה של דיוניסוס שהתגשם בבשר. דיוניסוס של המיסטריה היה ישות יפה; דיוניסוס של בשר ודם אינו משתווה לו. מכאן שאין טעם לחפש את הדמות של דיוניסוס בין הטיפוסים המושלמים ביותר של היופי האנושי של יוון העתיקה. הוא אינו מופיע כך במסורת, ועלינו לחשוב בייחוד על אלה שליוו אותו כמכוערים במראה שלהם, כמו הסאטירים והסילנים.
יתרה מכך, אנו מגלים במיתולוגיה היוונית משהו יוצא דופן במיוחד. נאמר שם משהו – שהוא למעשה האמת – שהמורה של דיוניסוס היה בעצמו איש מכוער מאוד. התלמידים במיסטריות למדו להכיר גם את הדמות הזו, את סילנוס, שהיה המורה של דיוניסוס עצמו. אך סילנוס מתואר כאדם חכם. עלינו רק להיזכר בכך שמיוחסות לו אמירות חכמות רבות, אמירות שמדגישות שוב ושוב עד כמה חסרי ערך החיים הרגילים של האדם, אם רואים אותם רק מבחוץ, במאיה או באשליה. ואז נאמר משהו שעשה רושם עוצמתי על ניטשה – נאמר שהמלך מידס שאל את סילנוס, המורה של דיוניסוס, מה הדבר הכי טוב עבור האדם. אז, סילנוס החכם נתן את התשובה המשמעותית אך התמוהה מאוד: “או, אתם גזע של חיים קצרים, הדבר הכי טוב היה אילו לא נולדתם, או, מאחר שנולדתם, הדבר השני הטוב ביותר היה שתמותו במהרה!” יש להבין נכון דברים אלו. הן מנסות להצביע על הקשר בין הרוחניות של העולם העל-חושי לבין המאיה, האשליה הגדולה, של החיים החיצוניים.
אם כן, כאשר אנו מתבוננים בישויות הנעלות האלו בצורותיהן הפיזיות האנושיות, הן אינן כל כך יפות, או לפחות אפשר לראות אותן כיפות במובן שונה מזה שהתקופה היוונית העתיקה המאוחרת תיארה כיופי האידיאלי. במובן מסוים, אנו עדיין יכולים לחשוב על דיוניסוס כאידיאלי ביופיו בהשוואה לצורתו כבן אדם בעולם החיצוני. אם אנו רוצים להשוות את הצורה אותה לבש דיוניסוס בעולם הפיזי ליופי הנעלה הזוהר של הצורה הרוחית שאותה הוא חשף במיסטריה עצמה, אין מה שימנע זאת מאיתנו. איננו חייבים לתאר אותו כמכוער. אך תהיה זו טעות אם נחשוב על סילנוס הזקן, המורה של דיוניסוס, אחרת מאשר אדם בעל אף גס, אוזניים בולטות וחסר כל יופי. סילנוס, המורה של דיוניסוס, שבסופו של דבר העביר לאדם את החוכמה הארכיטיפית בצורה מתאימה לתודעת האני של האדם – חוכמה שנבעה מתוך האני העמוק יותר של האדם – סילנוס זה היה עדיין קרוב מאוד לחיי הטבע, שהאדם בצורתו הגופנית העכשווית כבר יצא ממנו תוך כדי התפתחותו. אנשי יוון העתיקה האמינו שהיופי הנוכחי של האדם, מנקודת המבט של מאיה חיצונית, התפתח מתוך צורה אנושית קדומה, מכוערת, ושאותו טיפוס של אינדיבידואליות שהתגשם בסילנוס, המורה של דיוניסוס, לא היה כלל בעל מראה נעים.
כתלמידים של מדע הרוח לא יהיה לכם קשה לתאר לעצמכם מכל מה שנאמר עד כה שגם בדיוניסוס הצעיר וגם במורה שלו סילנוס החכם אנו פוגשים דמויות בעלות חשיבות עצומה עבור חינוך תודעת האני של האנושות המודרנית. כשאנו מחפשים בסביבה הרוחנית את הדמויות שהיו ועדיין הן משמעותיות ביותר לאבולוציה של האדם – הן בתודעה שלנו והן בתודעה היוונית – אנו מוצאים את שתי הדמויות הללו, את דיוניסוס ואת סילנוס החכם. דמויות אלו נוכחות בזמנים הפרהיסטוריים הקדומים ששום היסטוריה, שום אפוס אינו מעיד על קיומן, אך ההיסטוריה המאוחרת יותר של היוונים, במיוחד במסורת האפית של הסאגות והמיתוסים שלהם, כן מספרת לנו עליהם. בזמנים אלה, הן סילנוס החכם והן דיוניסוס התגשמו בגופים פיזיים, עשו מעשים פיזיים ומתו, כפי שגוף פיזי חייב למות. אך האינדיבידואליות שלהם נשארה.
כמובן, ידוע לכם שבהיסטוריה האנושית קורים דברים רבים שהם מפתיעים ביותר בעיני אדם בעל חשיבה מופשטת. זה נכון במיוחד כשמדובר בהתגשמות בבשר של בני האדם וישויות אחרות. לפעמים, התגשמות מאוחרת יותר יכולה להראות מבחוץ כפחות מושלמת מהתגשמות קודמת, למרות שמבחינת האבולוציה היא נמצאת בשלב גבוה יותר. במחזה המיסטריה הרוזנקרויצרי השני שלי, בהתגשמות הנזיר בימי הביניים (מריה בזמנים המודרניים), יכולתי להביא רק תמונה המרמזת על מציאויות רוחניות. כך גם בהיסטוריה אדם בעל חשיבה מופשטת יחווה תדהמה אדירה כשהוא יתבונן בשני גלגולים עוקבים, או בכמה גלגולים הקשורים זה בזה. דיוניסוס הצעיר, שכפי שסיפרתי לכם איפשר לנפשו לזרום לתוך התרבות החיצונית, הצליח בכל זאת לאסוף את עצמו שוב בזמן נתון כנפש בגוף אנושי מסוים. הוא נולד שוב, והתגשם בין בני האדם, אך לא בצורתו הקודמת, אלא הוסיף לצורתו הפיזית החיצונית משהו ממה שהיווה את צורתו הרוחית במיסטריות של דיוניסוס. גם דיוניסוס הצעיר וגם המורה שלו, סילנוס החכם, התגשמו בתקופה מסוימת בהיסטוריה. מי שעבר התקדשות בחוכמת המיסטריות של יוון העתיקה היה מודע לגמרי לעובדה ששתי דמויות אלו נולדו שוב. גם האמנים היווניים, שקיבלו השראה מהמקודשים, ידעו זאת היטב.
בהדרגה, יש לספר את הדברים הללו כדי שמדע הרוח לא יסתפק באמירות נדושות, אלא ייכנס לתוך המציאות. יש לספר את הדברים שהם אמיתיים למען המשך האבולוציה של האנושות. המורה החכם של דיוניסוס נולד מחדש, ובהתגשמותו המאוחרת יותר לא היה אלה סוקרטס. סוקרטס הוא ההתגשמות החוזרת של סילנוס, הוא המורה של דיוניסוס שהתגשם שוב. ודיוניסוס עצמו שהתגשם, אותה ישות שבה חיה הנפש של דיוניסוס הקדום, היה אפלטון. אפשר להבין את המשמעות העמוקה של ההיסטוריה היוונית רק אם נכנסים למה שהיה ידוע, כמובן לא לאלה שכתבו את ההיסטוריה החיצונית, אלא למקודשים שהעבירו את המסורת מדור לדור עד ליום הזה, ואת הידע הזה ניתן למצוא גם בכרוניקה האקשית. מדע הרוח יכול שוב לבשר שיוון בתקופתה הקדומה הייתה ביתם של מורי האנושות שנשלחו לאסיה במסע אותו הוביל דיוניסוס, שהמורה שלו היה סילנוס. מה שדיוניסוס וסילונוס החכם היו עבור יוון התחדש בדרך המתאימה לעידן מאוחר יותר על ידי סוקרטס ואפלטון. בדיוק בתקופה בה המיסטריות החלו להתפרק, בדיוק בתקופה בה לא היו עוד מקודשים שיכלו עדיין לראות בראייה רוחית את דיוניסוס הצעיר במיסטריות הקדושות, אותו דיוניסוס הופיע כאפלטון, כתלמידו של סילנוס החכם, שהוא עצמו התגשם כסוקרטס, המורה הגדול השני של יוון, היורש האמיתי של דיוניסוס.
ניתן לזהות את משמעותה של התרבות הרוחנית היוונית, את משמעותה של חוכמת המיסטריה היוונית העתיקה, רק כשיודעים שהתרבות הקדומה של דיוניסוס עברה התחדשות באפלטון. ונוכל להעריך את הפילוסופיה של אפלטון באופן שונה לחלוטין, נוכל להתחבר אליה בגדולתה האמיתית, כשנבין שבאפלטון חיה הנפש של דיוניסוס הצעיר.
————————————————————————————————-