רודולף שטיינר

GA129

מס’ שמידט S-2427

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס’ 3

מינכן 20 באוגוסט 1911

טבע ורוח. זאוס, פוסידון ופלוטו כמקבילים מקרוקוסמיים למעטים הגופניים האנושיים. סימן אוקולטי

בסדרת הרצאות זו אני מקווה שאוכל לתת לכם, מזווית מיוחדת, תמונה כללית על מספר עובדות חשובות של מדע הרוח. יתכן שתוכלו לראות את כל החוטים השזורים ביחד בעובדות אלו רק לקראת סיום הסדרה, מפני שקודם יש להתייחס למספר סוגיות ששייכות לנושא. בשתי ההרצאות שנתתי ביומיים האחרונים, התמקדתי במיסטריה של אלאוסיס ובמיתולוגיה היוונית, ויהיו לנו עוד הזדמנויות רבות להתייחס למופעים שראינו. אך בסדרת הרצאות זו יש לנו מטרה נוספת, שאותה תוכלו לזהות רק לקראת סוף הסדרה. בערב זה, הייתי רוצה להבהיר מכיוון נוסף איך מדע הרוח של ימינו שואף לאותה חוכמה ארכיטיפית רבת עוצמה שהצלחנו לראות חלק קטן ממנה, איך הוא שופך אור על התמונות והדמויות הגדולות של חוכמה זו ועל המסרים המופיעים במיסטריות שהגיעו אלינו מיוון העתיקה. כדי להצליח להבין את כל השליחות של מדע הרוח היום, יהיה עלינו להכיר בעובדה שיש לשנות מושגים ורעיונות רבים שנפוצים היום. לעתים קרובות, בני האדם של זמננו סובלים מקוצר ראייה וכמעט ואינם מקדישים כל מחשבה לשום דבר מעבר לעתיד הקרוב. כדי לעורר את ההרגשה שעלינו לשנות את עצם אופן החשיבה שלנו אם ברצוננו להיכנס עמוק לשליחותו של מדע הרוח – אני מפנה את תשומת הלב להשקפה השונה לחלוטין של אנשי יוון העתיקה לגבי העולם והחיים, ולגבי הקשר של האדם עם עולם הרוח. כי בכל הנושאים הללו, הלך הנפש והלב של אנשי יוון היה שונה מאוד מזה של האדם המודרני.

הרשו לי לציין דבר אחד בתור התחלה. ישנו מושג, רעיון, שכולכם מכירים, רעיון שמוצא ביטוי יומיומי באוצר המילים של כל השפות, אך גם קיבל קונוטציה מדעית מסוימת. אני מתכוון למילה טבע. כאשר משתמשים במילה “טבע” בכל הקשר, היא מיד מעוררת באדם מספר רעיונות ותמונות שמשקפים את מה שהאדם חש לגבי הדבר שאותו הוא מכנה “טבע”. היום אנו חושבים על הטבע כהפך של הנפש או הרוח. אך המשמעות שמתכוון אליה האדם של היום כשהוא אומר “טבע” פשוט לא הייתה קיימת בחשיבה היוונית. אם תרצו להבין את החשיבה של יוון העתיקה, יהיה עליכם לוותר לגמרי על כל הפירושים שאתם נותנים למושג “טבע”. הניגוד בין טבע ורוח אותו אנו חווים היום היה זר לחלוטין עבור היוונים. כשהם הפנו את מבטם לתהליכים המתרחשים ביערות ובשדות, בשמש ובירח, בעולם הכוכבים, הם עדיין לא חוו קיום טבעי נטול רוח, אלא כל מה שהתרחש בעולם היה מעשה של ישויות רוחיות, כשם שבשבילנו התנועה של היד הינה ביטוי של הפעילות הנפשית שלנו. כשאנו מזיזים את היד משמאל לימין, אנו יודעים שמאחורי התנועה קיימת פעילות מנטלית, ואיננו רואים ניגוד בין תנועת היד והרצון שלנו, אלא יודעים שהתנועה של היד והרצון שלנו, בצורת דחף לתנועה, מהווים אחדות. כשאנו עושים תנועה אותה מכוון המוח שלנו, אנו עדיין חשים אחדות זו. אבל כשאנו מפנים את מבטנו למסלול השמש והירח, כשאנו מתבוננים בעננים הנעים בשמיים, כשאנו חשים את הזרמים של האוויר ברוח הנושבת, אנו כבר איננו רואים בכל הדברים האלו, כמו שראו אנשי יוון העתיקה, תנועות חיצוניות או כאילו את הידיים הזזות של ישויות אלוהיות-רוחיות, אלא אנו רואים משהו שפועל על פי חוקים חיצוניים מופשטים, חוקים מתמטיים-מכניים. טבע כזה – טבע אותו חוקרים רק על פי חוקים חיצוניים מתמטיים-מכניים, טבע שאיננו הביטוי החיצוני של פעילות אלוהית-רוחית – לא היה מוכר ליוונים. אנו נשמע איך התהווה בהדרגה המושג “טבע” כפי שמבין אותו האדם המודרני.

אם כן, בתקופות קדומות אלו, הרוח והטבע היו בהרמוניה מלאה. כתוצאה מכך, עבור אנשי יוון העתיקה מה שאנו מכנים היום נס או פלא לא קיבל את הקונוטציות שאנו נותנים למושג זה היום. אם נתעלם מכל הניואנסים העדינים יותר, אפשר לומר שאנו נשתמש במושג נס אם נראה בעולם החיצוני אירוע שלא ניתן להסביר באמצעות חוקי הטבע המוכרים, או ששייכים לאותו הסוג כמו החוקים המוכרים, אלא רק אם אנו מניחים שהייתה בו התערבות ישירה של הרוח. אילו האדם היה רואה אירוע רוחני שהוא אינו יכול להבין ולהסביר בעזרת החוקים של המתמטיקה והמכניקה, הוא היה אומר שחל נס, שחל משהו שגורם לו לפליאה. אנשי יוון העתיקה לא השתמשו במילה “נס” במובן זה, כי היה ברור להם שכל דבר שקורה בטבע מושפע על ידי הרוח. הם לא ראו הבדל בין ההתרחשויות היומיומיות בסדר הקבוע של הטבע לבין אירועים נדירים יותר. אירוע מסוג אחד התרחש באופן קבוע, בעוד שהאירוע מהסוג השני קרה לעתים נדירות בלבד, אבל עבור היוונים, הפעילות הרוחית-אלוהית, הבריאה הרוחית, הייתה נוכחת בכל אירוע טבעי. אז אתם מבינים עד כמה השתנו מושגים אלו. העובדה שרואים נס בהתערבות הישויות באירועים במישור הפיזי היא תכונה של זמננו. ההבחנה הברורה והחדה בין מה שעל פי האמונה שלנו כפוף לחוקי הטבע לבין מה שעלינו לזהות כהתערבות ישירה של עולמות הרוח הינה תכונה ייחודית של האופן המודרני בו אנו רואים את הדברים.

דיברתי איתכם על הצורך להשליט הרמוניה בין שני הזרמים של תרבות שאפשר לקרוא להם זרם דמטר-פרספונה וזרם אגממנון-איפיגניה. השליחות של מדע הרוח היא לאחד את שני הזרמים. איננו יכולים להדגיש יותר מדי עד כמה הכרחי שהאנושות תלמד להרגיש שוב שהרוח פעילה הן באירועים היומיומיים והן באירועים הנדירים יותר. אך זה דורש הכרה ברורה בעובדה שקיימים דברים המהווים חלק ממארג הטבע, דברים המתרחשים בהתאם לחוקים המוכרים היום בפיזיקה, כימיה, פיזיולוגיה, ביולוגיה, ומצד שני, קיימים גם אירועים שניתן לראות בהם עובדות, בדיוק כמו העובדות הכפופות לחוקים של הפיזיקה, המתמטיקה והכימיה, אבל את האירועים הללו אי אפשר להסביר מבלי להכיר במציאות של תנועה וחיים רוחיים מאחורי המישור הפיזי.

כל הקונפליקט שנוצר בנפש האדם עקב הסתירה בין הטבע והרוח, ביחד עם הכמיהה ליישב סתירה זו, מופיעים בדרמה הרוזנקרויצרית שלי שער החניכה בנפשו של שטרדר. שם אנו רואים איך אירוע כמו החזון של תיאודורה, אירוע שאינו חלק מהתהליכים הרגילים של הטבע, משפיע על מישהו שרגיל לקבל כבעלות תוקף רק תופעות שניתן להסבירן דרך חוקי הפיזיקה והכימיה. הדמות והחוויות הפנימיות של שטרדר ממחישות איך אירוע כזה משפיע על הלב כמבחן נפש. סצנה זו מגלמת את תחושת הקונפליקט המוצאת ביטוי באין ספור נפשות מודרניות. יש כיום מספר רב מאוד של אנשים כמו שטרדר. אנשים מסוג זה חייבים לחקור את המאפיינים של המהלך הנורמלי, הרגיל של אירועים טבעיים, אירועים שאותם ניתן להסביר באמצעות חוקי הפיזיקה, הכימיה או הביולוגיה. מצד שני, הם חייבים גם ללמוד לזהות אירועים אחרים, אירועים שגם הם מתרחשים במישור הפיזי, אבל החשיבה המטריאליסטית גרידא מתייגת אותם כניסים, ולכן בוחרת להתעלם מהם או לראות בהם תופעות בלתי אפשריות.

ובכן, נוכל לומר שהיום קיימת כמיהה ליישב את הניגוד בין הטבע והרוח, ניגוד שעדיין לא היה קיים ביוון העתיקה. והעובדה שנעשים ניסיונות, שנוסדות אגודות, שמטרתם לחקור את פעילותם וטבעם של חוקים הפועלים בעולם הפיזי אך שונים במהותם מהחוקים הכימיים, הפיזיולוגיים, הביולוגיים גרידא, הינה הוכחה לכך שרבים מאוד חווים את הכמיהה ליישב ניגוד זה. אם כן, חלק משליחותו של מדע הרוח שלנו הוא לפתור את הניגוד הזה בין הרוח והטבע. עלינו להתחיל בעבודה מתוך מקורות חדשים של תובנות רוחיות-מדעיות. עלינו להכשיר את עצמנו לראות שוב במה שנמצא סביבנו יותר ממה שפוגשות העיניים של הפיזיקאי, הכימאי או המומחה באנטומיה ופיזיולוגיה. כדי לעשות זאת, עלינו להתחיל באדם עצמו, והדבר דורש שלא נלמד רק את החוקים הכימיים והפיזיים הפעילים בגוף הפיזי, אלא שנחקור גם את הקשר בין הפיזי, הנפשי והרוחני, קשר אותו יכול לראות כול מי שמתבונן בתשומת לב, אפילו דרך עיניים פיזיות.

האדם של היום כבר אינו חווה את מה שיכולתי לתאר עד כה רק בקצרה כפעולה של כוחות דמטר או כוחות פרספונה במבנה האדם. הוא כבר אינו חווה את העובדה החשובה שמה שנמצא ברחבי היקום כולו מחוצה לנו קיים גם בתוכנו. אנשי יוון העתיקה כן חוו זאת. גם אם לא יכלו להביע זאת במושגים מודרניים, הם חוו, למשל, אמת מסוימת שהתיאולוגיה המודרנית תוכל שוב לקבל רק בעוד זמן מה, אמת שאנסה להסביר כדלקמן. היום אנו מרימים את מבטנו למעלה, אל הקשת בענן. כל עוד איננו יודעים להסביר אותה, הקשת בענן הינה נס של הטבע, נס של העולם, פלא, כמו כל דבר אחר. באמצע כל מה שמוכר לנו בחיי היומיום, עומדת מול עינינו הקשת המופלאה עם שבעת הצבעים שלה… נתעלם מכל ההסברים של הפיזיקאי, כי הפיזיקה של העתיד תדע לומר דברים אחרים על הקשת בענן. אנו אומרים לעצמנו: “מבטנו נופל על הקשת שמופיעה כאילו מתוך חיק היקום הסובב אותנו; כאשר מביטים בקשת, אנו מביטים לתוך המקרוקוסמוס, לתוך העולם הגדול. המקרוקוסמוס מוליד מחיקו את הקשת בענן.” כעת, נפנה את מבטנו פנימה. בתוך עצמנו אנו יכולים לשים לב שמתוך הרהורים מעורפלים, נטולי חשיבה, מופיעות מחשבות ספציפיות שקשורות בדבר זה או אחר – במילים אחרות, נדלקת חשיבה בתוך נפשנו. זוהי חוויה יומיומית, רק שעלינו לראות אותה באור הנכון. ניקח את שני הדברים הללו – העובדה שהמקרוקוסמוס מוליד את הקשת בענן מתוך חיק היקום, והדבר השני בתוכנו, העובדה שנולדת מחשבה מתוך מכלול חיי הנפש שלנו. אלה שתי המציאויות שעליהן האנשים החכמים מיוון העתיקה כבר ידעו משהו, משהו שבני האדם ילמדו שוב דרך מדע הרוח. אותם הכוחות שגורמים למחשבות להיווצר במיקרוקוסמוס שלנו מזמינים גם את הופעת הקשת בענן מתוך חיקו של היקום. כשם שהכוחות של דמטר מבחוץ נכנסים לתוך האדם ונעשים פעילים בתוכו, כך בחוץ, בקוסמוס, פעילים הכוחות שיוצרים את הקשת בענן מתוך המרכיבים של הטבע. שם הם פועלים בתוך המרחב הפתוח. בפנים, בתוך העולם המיקרוקוסמי של האדם, הם גורמים למחשבה להיווצר מתוך הלא מוגדר. כמובן, הפיזיקה הרגילה עדיין לא התקרבה אפילו לאמיתות כאלו, אך זאת כן האמת.

כל דבר שנמצא בחוץ במרחב נמצא גם בתוכנו. היום האדם עדיין אינו מזהה את ההרמוניה המלאה הקיימת בין הכוחות המסתוריים הפועלים בתוך עצמו והכוחות הפועלים בחוץ במקרוקוסמוס. הוא בוודאי רואה ברעיון זה סתם חלומות בהקיץ ופנטזיות. אנשי יוון העתיקה לא יכלו לומר את מה שאני אומר היום על נושא זה, מפני שהם לא יכלו לחדור אותו בעזרת האינטלקט, אבל הוא חי בתת-מודע שלהם, הם ראו אותו, או חשו אותו באמצעות חושים רוחיים. אם אנו רוצים להביע במילים של היום את מה שהם הרגישו, עלינו לומר: אנשי יוון העתיקה הרגישו שבתוכם פועלים הכוחות שגרמו להבזק החשיבה, ושהם אותם כוחות שארגנו גם את הקשת בענן בחוץ. זה מה שהם חוו. והם אמרו לעצמם: “אם קיימים בתוכי כוחות נפשיים שגורמים לכך שתיווצר בי מחשבה, מה בדיוק נמצא בחוץ? מהו הכוח הרוחי בעולם הרחב, למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה, מקדימה ומאחור? מה משתרע שם במרחב וגורם להופעת הקשת בענן, לזריחה ולשקיעה, להבהוב וההדר של העננים, בדיוק כפי שבתוכי כוחות הנפש גורמים להופעת המחשבה?” עבור היווני, ישות רוחית הייתה זו שהולידה מתוך האתר האוניברסלי את כל התופעות הללו – את הגוונים הוורודים של הזריחה והשקיעה, את הקשת בענן, את ההבהוב וההדר של העננים, את הרעם והברק. ומתוך החוויה הזאת, שכפי שאמרתי קודם, עדיין לא הפכה לידע אינטלקטואלי, אלא הייתה תחושה, הרגשה אלמנטלית, עלתה התפיסה האינטואיטיבית: “זהו זאוס!” אי אפשר לקבל שום מושג על מה שחוותה הנפש היוונית כזאוס, ועוד פחות ניתן לחוות את אותה תחושה, אם איננו ניגשים לחוויה ולתחושה זו דרך ההשקפה המדעית-רוחית. זאוס היה ישות עם צורה מוגדרת ומוחשית, אך אי אפשר היה לקבל כל מושג לגביו מבלי להרגיש שהכוחות שגורמים להופעת המחשבה בתוכנו פועלים גם במה שמופיע בחוץ, כמו הקשת בענן וכו’. אך היום, בחוגים אנתרופוסופיים, כאשר אנו מתבוננים באדם ומנסים ללמוד משהו על הכוחות שמעלים בנו מחשבות או רעיונות – הכוחות שמעלים את כל מה שניצת בתודעה שלנו – אנו אומרים שכל זה מהווה את מה שאנו מכנים גוף אסטרלי. בדרך זו, בעזרת הסובסטנציה המיקרוקוסמית, הגוף האסטרלי, אנו יכולים לתת תשובה במונחים של מדע הרוח לשאלה שקודם שאלנו בצורת דימוי, ואנו יכולים לומר שבתור מיקרוקוסמוס יש בנו את הגוף האסטרלי. ואז אנו יכולים לשאול את עצמנו מה מקביל לגוף האסטרלי בחוץ ברחבי היקום – מה ממלא את כל המרחב ימינה ושמאלה, מאחור ומקדימה, למעלה ולמטה? כשם שהגוף האסטרלי משתרע בכל המיקרוקוסמוס שלנו, כך גם האתר האוניברסלי, כך גם המרחבים של העולם הרחב, חדורים במה שבמקרוקוסמוס מקביל לגוף האסטרלי שלנו, ואנו יכולים לומר גם שמה שהאדם מיוון העתיקה דמיין לעצמו כזאוס הוא הישות המקבילה במקרוקוסמוס לגוף האסטרלי שלנו. בתוכנו יש לנו את הגוף האסטרלי; הוא זה שמצית את התופעות של התודעה. בחוץ משתרע העולם האסטרלי שממנו, כאילו מתוך רחם קוסמי, נולדים הקשת בענן, הזריחה, השקיעה, הברק והרעם, העננים והשלג. האדם של היום לא יכול למצוא אפילו מילה שתביע את מה שהיווני ראה כזאוס, הישות הקוסמית שמקבילה לגוף האסטרלי שלנו.

כעת נמשיך: בנוסף למה שמבזיק בנו לרגע או לזמן קצר כמחשבה, כרעיון, כרגש, קיימים בנו גם חיי הנפש המתמשכים שלנו, עם האמוציות והתשוקות, עם הגלים המשתנים של הרגשות. קיים בנו משהו קבוע יותר, וכפוף להרגל ולזיכרון. על פי חיי הנפש הקבועים הללו אנו יכולים לזהות בני אדם אינדיבידואלים, בעלי אופי אינדיבידואלי. כאן אנו רואים אדם בעל תשוקות עזות, שאוחז בלהט בכל מה שהוא פוגש בדרכו; שם אנו פוגשים מישהו אדיש יותר, שאין לו כלל עניין בעולם. זה שונה לגמרי מהמחשבה הרגעית. הוא מהווה מבנה קבוע של חיינו הפנימיים, והוא מהווה בסיס לאושר שלנו, לגורל שלנו. האדם בעל טמפרמנט של אש, של תשוקות עוצמתיות, של סימפתיות ואנטיפתיות, יכול בנסיבות מסוימות לבצע מעשה זה או אחר שגורם לו לאושר או לאומללות. יש להבדיל בין אותם כוחות בתוכנו שמייצגים את תכונותינו הקבועות יותר, התכונות שהופכות לזיכרון ולהרגל, לבין הכוחות של הגוף האסטרלי. הכוחות שמייצגים תכונות קבועות יותר מושרשים בגוף האתרי שלנו. אתם יודעים זאת מהרצאות אחרות.

אילו היינו רוצים לתאר זאת כמו אנשי יוון העתיקה, היינו שואלים שוב: האם יש משהו בחוץ, בקוסמוס, שיש בו את אותם הכוחות כמו אלה שאנו נושאים כאלמנט פעיל בהרגלים שלנו, בתשוקות שלנו, בגישות הרגשיות הקבועות שלנו? ושוב, היווני חש את התשובה, היה מודע לתשובה מבלי לעבור כל תהליך אינטלקטואלי. הוא חש שבגאות ובשפל של האוקיאנוס, בסערות וההוריקנים הזועמים על פני האדמה, פעילים אותם הכוחות כמו אלה שפעילים בנו באמוציות הממושכות, בתשוקות, בהרגלים ובזיכרון שלנו. כשאנו מדברים באופן מיקרוקוסמי, הם הכוחות שאנו מכנים בשם “גוף אתרי”, ושגורמים לרגשות המתמשכים שלנו. מבחינה מקרוקוסמית, הם כוחות הקשורים לאדמה יותר מאשר הכוחות של זאוס, שחוצים את מרחקי המרחב. הם הכוחות שגורמים לרוח או למזג אוויר רגוע, לסערה ולים גועש או שקט. בכל התופעות הללו, בסערה ובסופה, בימים הגועשים או הרגועים, בהוריקן או בהעדר כל רוח, האדם המודרני רואה אך ורק “טבע”, והמטאורולוגיה המודרנית הינה מדע פיזי בלבד. עבור היוונים עדיין לא היה קיים כל מדע פיזי שניתן להשוות אותו למה שיש לנו היום במטאורולוגיה. מבחינתם, לדבר על מטאורולוגיה במונחים כאלה היה נראה חסר משמעות בדיוק כשם שמבחינתנו היה זה מגוחך שנחקור את הכוחות הפיזיים שמזיזים את השרירים שלנו כשאנו צוחקים, אילו לא ידענו שבתנועות אלה של השרירים מעורבים כוחות נפשיים. עבור היוונים, כל הדברים הללו היו תנועות המביעות את אותה הפעילות הרוחית שמתגלה בנו, במיקרוקוסמוס, כתשוקה או כרגש מתמשך, כזיכרון. ביוון העתיקה האדם היה עדיין מודע לאותה דמות, שאפשר להגיע אליה דרך ראייה רוחית, הוא עדיין היה מודע לשליט, למרכז של כל הכוחות האלה במקרוקוסמוס, וקרא לו פוסידון.

כעת נמשיך ונדבר על הגוף הפיזי, החלק הדחוס ביותר של האדם. מבחינה מיקרוקוסמית, עלינו לראות את הגוף הפיזי של האדם כמורכב מכל אותן תכונות של האדם שאינן שייכות לשני הגופים האחרים. כל דבר שיש לו אופי של רעיון חולף, מחשבה שעולה בנו ואז נעלמת, שייך לגוף האסטרלי. כל עמדה קבועה בחשיבה, כל מה שהוא יותר ממחשבה, כלומר כל מה שאינו קיים בנפש כמחשבה בודדה בלבד, שייך לגוף האתרי. ובשביל כל מה שאינו רגש או הלך חשיבה בלבד, אלא עובר לספירה של הרצון, בשביל כל מה שמוביל לאימפולס או דחף לעשות משהו, האדם זקוק בחיים אלה בין הלידה למוות לגוף הפיזי. הגוף הפיזי הוא זה שדרכו המחשבה או הרגש הופך לאימפולס של רצון, הוא זה שעומד בבסיס המעשה בעולם הפיזי. הגוף הפיזי הוא ביטוי של אימפולסי הרצון, כשם שהגוף האסטרלי הוא הביטוי של המחשבות הבודדות, והגוף האתרי הוא ביטוי של רגשות מתמשכים והרגלים. כדי שהרצון יוכל לפעול דרך האדם, כאן בעולם הפיזי, הוא זקוק לגוף הפיזי. בעולמות העליונים, פעולת הרצון הינה משהו שונה לחלוטין ממה שהיא בעולם הפיזי. כך שבתור מיקרוקוסמוס יש בנו קודם כול את אותם כוחות נפש שמביאים לאימפולסי הרצון שלנו, אימפולסים שהכרחיים עבור האדם כדי שיוכל לראות באני את הכוח המוביל המרכזי בנפשו. כי ללא הרצון שלו, האדם לעולם לא היה מגיע לתודעת אני. כאשר אנשי יוון העתיקה שאלו את עצמם מה מקביל במקרוקוסמוס הרחב לכוחות שיוצרים בנו את אימפולסי הרצון – את כל עולם הרצון – מה הם ענו? הם נתנו לכך את השם של פלוטו. פלוטו, בתור הכוח השולט המרכזי המשתרע במרחב המקרוקוסמי, אך קשור מאוד למסה הסולידית של הפלנטה, היה עבור היוונים הכוח המקרוקוסמי המקביל לאימפולסי הרצון שאילצו גם את פרספונה לחיות במעמקי הנפש.

לכל מי שניחן בראייה רוחית, שמסוגל לראות לתוך עולם הרוח האמיתי, יש ידיעה עצמית המאפשרת לו לזהות נכון את הטבע המשולש של ישותו ולהבחין בין הגוף האסטרלי, הגוף האתרי והגוף הפיזי. אנשי יוון העתיקה לא יכלו לחקור את המיקרוקוסמוס בצורה מדויקת כמו שאנחנו יכולים לעשות זאת היום. למעשה, רק בתחילת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו התחיל האדם להפנות את תשומת ליבו אל המיקרוקוסמוס. היווני היה הרבה יותר מודע לכוחות של פלוטו, פוסידון וזאוס מחוצה לו, והיה זה עבורו מובן מאליו שכוחות אלה פועלים על פנימיותו. הוא חי הרבה יותר במקרוקוסמוס מאשר במיקרוקוסמוס. ההבדל בין הזמנים הקדומים לזמנים המודרניים הוא שהיווני חש בעיקר את המקרוקוסמוס, ולכן עולמו היה מאוכלס באלים שמבחינתו היו הכוחות השולטים המרכזיים, בעוד שהאדם המודרני חושב יותר על המיקרוקוסמוס, על האדם עצמו, כמרכז של העולם בו הוא חי, ולכן מחפש בעיקר בתוך ישותו את התכונות הייחודיות של עולם זה הבנוי משלושה מרכיבים.

אנו מתחילים לראות עובדה מעניינת: בדיוק בתחילתה של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו עלתה באזוטריקה המערבית, בדרכים שונות, המודעות לכוחות הנפש, לאופן הפעילות הפנימית שלהם, ובכך הופיעה הבחנה בין הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי בישות האדם. כעת, בתקופה בה ישנה פעילות יותר אינטנסיבית של חקירה אוקולטית בכיוון זה, ניתן לאמת היום דברים רבים שלגביהם קיימות עדויות מצד אינדיבידואלים מסוימים שחיו בתחילת העידן המודרני. למשל, לאחרונה התאפשר לאמת עדויות מהמאה ה-16 וה-17 אודות יכולת האדם לחוש את הטעם הרוחי של עצמו. כשם שניתן לדבר על ראייה רוחית, או שמיעה רוחית, ניתן לדבר גם על חוש טעם רוחי, על קליטה רוחית של טעם. בחוש הטעם הרוחי הזה ניתן להשתמש לגבי ישות האדם המורכב משלושה היבטים, ואני יכול לתאר לכם את ההבדל בין חוש הטעם החיצוני והתחושות השונות של טעם אותן יכול לחוות האדם בקשר לשלושת המרכיבים בישותו שלו עצמו.

תנסו לדמיין באופן חי עד כמה שרק ניתן את הטעם של פרי חמוץ מאוד, כמו שזיף הבר, שמכווץ את החך. דמיינו שהתחושה הזאת של חמיצות מתעצמת עוד יותר, עד שהתחושה של הטעם המר והחמוץ הופכת ממש לכאב. תנסו לדמיין את עצמכם חדורים בטעם זה מלמעלה עד למטה, עד לקצות האצבעות ובכל איבר. אז תהיה לכם את הידיעה העצמית שהאוקולטיסט מכנה: הידיעה העצמית של הגוף הפיזי באמצעות חוש הטעם האוקולטי, חוש הטעם הרוחי. כאשר הידיעה העצמית מתקדמת לשלב בו האדם חש את עצמו חדור לגמרי בטעם חמוץ זה, האוקולטיסט יודע שהוא חווה את גופו הפיזי דרך החוש האוקולטי של הטעם, כי הוא יודע שלגוף האסטרלי ולגוף האתרי בוודאי יש טעם שונה לחלוטין, אם אוכל להשתמש במילים אלו. כאדם אסטרלי ואתרי, יש לנו טעם שונה מאשר הטעם של האדם הפיזי. הדברים האלה לא נאמרים סתם, אלא מתוך ידע מוחשי. הם מוכרים לאוקולטיסטים כמו שחוקים של העולם החיצוני מוכרים לפיזיקאים ולכימאים.

וכעת קחו טעם אחר – לא בדיוק את הטעם של סוכר או סוכריה – אלא התחושה האתרית העדינה של טעם, שרוב האנשים אינם חווים, אך כן אפשר לחוות אותו בחיים הפיזיים, כאשר נכנסים, למשל, לאווירה מאוד נעימה – לדוגמא שדרת עצים או חורשה, שבה מרגישים: “אה, כמה נפלא כאן, הייתי רוצה להיות אחד עם הניחוח של העצים!” דמיינו לעצמכם סוג זה של חוויה, שיכולה להפוך למעין טעם, טעם שאפשר לחוות כששוכחים את עצמנו בחוויה הפנימית שלנו, כשמרגישים שאנו כל כך מאוחדים עם הסביבה שלנו שהיינו רוצים לטעום את עצמנו בתוך סביבה זו. דמיינו את החוויה שעוברת למימד הרוחני, ואז תחוו את חוש הטעם הרוחי אותו מכיר האוקולטיסט כשהוא מחפש את הידיעה העצמית האפשרית בקשר לגוף האתרי האנושי. הוא מופיע כשאומרים: “אני כעת מסלק את הגוף הפיזי שלי, אני סוגר כול מה שקשור לאימפולסי רצון, אני מדחיק את ההופעה של מחשבות, ומתמסר לגמרי להרגלים הקבועים שלי, לסימפתיות ולאנטיפתיות שלי.” כשהאוקולטיסט מצליח לטעום מחוויה זו, כשבתור אוקולטיסט מתאמן, הוא מרגיש את עצמו בגופו האתרי, אז באה אליו צורה רוחנית של טעם, בדומה למה שתיארתי לגבי העולם הפיזי. אם כן, יש הבדל ברור בין ידיעה עצמית מבחינת הגוף הפיזי והגוף האתרי.

את הגוף האסטרלי יכול לזהות האוקולטיסט שפיתח את היכולות הגבוהות הללו. אבל במקרה זה, כבר אי אפשר לדבר על חוש טעם. במקרה של הגוף האסטרלי, חוש הטעם אינו קיים, כמו במקרה של חומרים פיזיים מסוימים. את הידיעה של הגוף האסטרלי שלנו יש לתאר במונחים שונים לחלוטין. אבל האוקולטיסט המתאמן כן יכול לסלק את גופו הפיזי, את גופו האתרי, ולייחס את הידיעה שלו אך ורק לגוף האסטרלי שלו – כלומר, לשים לב אך ורק למה שמהווה הגוף האסטרלי שלו. האדם הנורמלי אינו עושה זאת. האדם הנורמלי חווה את פעולת הגומלין בין הפיזי, אתרי ואסטרלי. לעולם אין לו רק גוף אסטרלי, והוא אינו יכול לחוות אותו מפני שהוא אינו מסוגל לחסום את חווית הגוף הפיזי והאתרי. כשזה קורה לאוקולטיסט המתאמן, הוא בוודאי חווה קודם תחושה מאוד לא נעימה. ניתן להשוות תחושה זו רק למה שאנו חשים בעולם הפיזי כשאין מספיק אוויר, כשאנו חשים שאיננו יכולים לנשום. כאשר מדחיקים את הגוף האתרי ואת הגוף הפיזי, והידיעה העצמית מרוכזת בגוף האסטרלי, עולה תחושה של מצוקה, דומה לחוסר נשימה. הידיעה העצמית של הגוף האסטרלי של האדם מלוּוָה קודם כול בפחד וחרדה, יותר מאשר במקרים האחרים, מפני שהיא מתבטאת בעיקר בכך שהאדם מרגיש שכול כולו מתמלא בתחושה של דחק. לא ניתן לחוש את הגוף האסטרלי בלבד מבלי שנתמלא באימה. שבחיים הרגילים איננו מודעים לפחד זה, שקיים בנו כל הזמן, קורה עקב העובדה שהאדם הנורמלי, כשהוא מודע לעצמו, חש תערובת, כשהגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי פועלים ביחד, באופן הרמוני או לא, ואינו חש את המרכיבים המבודדים, הנפרדים של ישותו.

כעת, אחרי ששמעתם מהן החוויות העיקריות של הנפש בידיעה העצמית של הגוף הפיזי, המייצג את כוחות פלוטו בתוכנו, של הגוף האתרי, המייצג את כוחות פוסידון, ושל הגוף האסטרלי, המייצג את כוחות זאוס, אולי תעלה בכם השאלה: איך כוחות אלו פועלים ביחד, מה הוא היחס בין שלושת סוגי הכוח? איך אנו מתארים את היחס בין הדברים והאירועים בעולם הפיזי? הדבר פשוט מאוד. אם מישהו ייתן לכם כלי המכיל אפונה, שעועית ואולי גם עדשים, כולם יחד, זאת תהיה תערובת. אם הכמויות מכל דבר אינן שוות, תצטרכו להפריד בין האפונה, השעועית והעדשים כדי לחשב את היחס בין הכמויות. למשל, תוכלו להגיע לכך שהכמויות הן ביחס של 1:3:5. בקיצור, כשמדובר בתערובת של דברים, עלינו לגלות את היחס בין המרכיבים של התערובת. באותו האופן, נוכל לשאול מה הוא היחס בין מידת הכוח של הגוף הפיזי, מידת הכוח של הגוף האתרי ומידת הכוח של הגוף האסטרלי. איך נוכל להביע את העוצמה היחסית של שלושת הגופים? השאלה של יחס זה תאפשר לנו להגיע לתובנה עמוקה מאוד, קודם כל אודות פלאי העולם, ולאחר מכן אודות מבחני הנפש והתגלויות הרוח. נתחיל לדבר על כך היום, ונמשיך להיכנס יותר ויותר לעומק הנושא.

אכן ניתן לבטא את היחס. יש משהו שמראה באופן מדויק למדי את הכמויות והעוצמות של כוחותינו הפנימיים בכל אחד מהגופים, ואת היחס בין הכמויות והעוצמות האלו. הרשו לי לצייר דיאגרמה בשבילכם. כי את היחסים האלו ניתן לבטא רק באמצעות צורה גיאומטרית. אם אנו חושבים לעומק על צורה זו, נגלה שהיא מכילה – כמו סמל אוקולטי שעליו נוכל לעשות מדיטציה – את כל היחסים של גודל ועוצמה בין הכוחות של כל אחד מהגופים. כפי שאתם רואים, אני מצייר פנטגרם או כוכב מחומש.

אם נתבונן בו קודם לפי מה שרואים על פני השטח בלבד, הפנטגרם הוא סמל לגוף האתרי. אבל כבר אמרתי שהגוף האתרי מכיל גם את הכוחות המרכזיים הן של הגוף האסטרלי והן של הגוף הפיזי. הגוף האתרי הוא המקום ממנו נובעים כל הכוחות שמעניקים נעורים וגם זקנה. מאחר והגוף האתרי הוא המרכז של כל הכוחות האלו, ניתן להראות, בדיאגרמה זו, בסמל וחותם זה של הגוף האתרי, מה היחס בישות האדם בין העוצמה של הכוחות של הגוף הפיזי, העוצמה של הכוחות של הגוף האתרי, והעוצמה של הכוחות של הגוף האסטרלי.

אפשר להגיע בדרך זו לביטוי מדויק של יחס זה: בתוך הפנטגרם נמצא פנטגון או מחומש הפוך. אמלא אותו לגמרי בקווים. זה מאפשר לנו להתחיל באחד מהמרכיבים של הפנטגרם. מגיעים לחלק אחר של הפנטגרם אם מתבוננים במשולשים שבסיסיהם נמצאים על צלעות של המחומש. את אלה אסמן בקווים אופקיים. כך הפנטגרם הצטמצם למחומש מרכזי שהקדקוד שלו פונה למטה (החלק הכי כהה בציור) וחמישה משולשים. אם משווים בין הגודל של המחומש לבין הגודל של סך הכול חמשת המשולשים, אפשר לומר: “קיים יחס שווה בין הגודל של המחומש והגודל של סך הכול חמשת המשולשים לבין היחס בין הכוחות של הגוף הפיזי באדם והכוחות של הגוף האתרי שלו.” שימו לב לכך שכשם שניתן לומר במקרה של תערובת האפונה, השעועית והעדשים שהכמות של העדשים הינה, למשל, ביחס 3:5 לכמות של השעועית, כך ניתן לומר גם: “היחס של העוצמה של הכוחות בגוף הפיזי והעוצמה של הכוחות בגוף האתרי הוא שווה ליחס בין שטח המחומש בפנטגרם וסך הכול השטחים של המשולשים אותם צבעתי בקווים אופקיים.” עכשיו אצייר מחומש עם הקדקוד למעלה, מחומש שמקיף את הפנטגרם. במקרה זה, אין לראות רק את המשולשים שמשלימים את הצורה, אלא את המחומש כולו, כולל את שטח הפנטגרם, כלומר כולל את כול מה שמילאתי בקווים אנכיים עכשיו תתבוננו במחומש זה סביב הפנטגרם.

היחס בין השטח של המחומש הקטן הפונה למטה והשטח של המחומש הגדול הפונה למעלה שווה ליחס בין העוצמה של כוחות הגוף הפיזי באדם והעוצמה של הכוחות בגופו האסטרלי. בקיצור, בציור זה תוכלו למצוא את הביטוי ליחס בין העוצמות של הכוחות הפיזיים, האתריים והאסטרליים באדם. כל זה אינו נכנס למודעות של האדם. המחומש הפונה למעלה כולל את כל הכוחות האסטרליים באדם, כולל את אלה שהוא עדיין אינו מודע להם, ושיגיעו לשלמותם ככל שהאני הולך ומתמיר את הגוף האסטרלי והופך אותו לרוח העצמיות או מאנס.

אולי תשאלו איך שלושת המעטים הללו קשורים לאני. האדם בהתפתחות הרגילה של היום אינו יודע כמעט שום דבר על האני האמיתי, שקראתי לו התינוק, ושמהווה את המרכיב הכי פחות מפותח באדם. אבל כל כוחות האני כבר נמצאים באדם. אם תרצו לחשוב על סך הכול כוחות האני ביחס לכוחות של הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי, תצטרכו רק לצייר עיגול סביב כל הצורה. אינני רוצה להפוך את הדיאגרמה למבלבלת מדי, אבל אילו הייתי מכהה את כל השטח של העיגול, היחס בין גודל השטח שלו לגודל של השטח של המחומש המצביע למעלה, לסך הכול של השטחים של המשולשים, למחומש הקטן המצביע למטה… היה נותן את היחס של הכוחות של האני כולו (אותו מייצג שטח העיגול) לכוחות של הגוף האסטרלי (אותו מייצג השטח של המחומש הגדול), לכוחות של הגוף האתרי (אותו מייצג השטח של סך הכול המשולשים סביב המחומש הקטן), לכוחות של הגוף הפיזי (אותו מייצג השטח של המחומש הכהה). אם תתמסרו במדיטציה לסמל אוקולטי זה ותקבלו תחושה מסוימת לגבי היחסים בין ארבעת השטחים השונים הללו, ייווצר בכם רושם לגבי היחס בין הגוף הפיזי, אתרי, אסטרלי והאני. אם כן, עליכם לחשוב באותה תשומת הלב על העיגול הגדול ולנסות לאחוז אותו במדיטציה. לאחר מכן, עליכם לשים בפניכם את המחומש המצביע למעלה, ומאחר שהוא במידת מה קטן יותר מהעיגול – ההבדל הוא בקטעי העיגול הללו כאן – הוא יעשה עליכם רושם חזק פחות מאשר העיגול. ובאותה המידה בה הרושם של המחומש חלש יותר מזה של העיגול, גם הכוחות של הגוף האסטרלי חלשים מהכוחות של האני. ואם בתור תרגיל שלישי תציבו בפניכם את חמשת המשולשים (ללא המחומש האמצעי), תקבלו רושם עוד יותר חלש אם תחשבו באותה המידה של תשומת לב. באותה המידה בה רושם זה חלש יותר מהרושם שקיבלתם משתי הצורות הקודמות, גם הכוחות של הגוף האתרי חלשים יותר מהכוחות של הגוף האסטרלי או מהכוחות של האני. ואם תציבו לפניכם את המחומש הקטן, בהנחה שתמשיכו באותה תשומת הלב, תקבלו את הרושם הכי חלש. אם תקבלו תחושה אודות העוצמות היחסיות של ארבעה רשמים אלה ותהיו מסוגלים לשמור אותם, כמו ששומרים במחשבה שלנו את הצלילים של מנגינה, אם תוכלו לחשוב את ארבעת הרשמים האלו ביחד ביחס לעוצמותיהם, אז תקבלו את מידת ההרמוניה הקיימת בין כוחות האני, והגוף האסטרלי, הגוף האתרי והגוף הפיזי, בהתאמה.

מה שהראיתי לכם הוא סמל אוקולטי. ניתן לעשות מדיטציה על סמלים כאלה. תיארתי פחות או יותר איך עושים זאת. כשחושבים על הגדלים היחסיים של שטחים אלה באותה תשומת הלב, מקבלים רושם אודות ההבדל בעוצמתם. ואז מקבלים רושם מקביל אודות העוצמות היחסיות של הכוחות של ארבעת המרכיבים של האדם. דברים אלו הם סמלים של הכתב האוקולטי האמיתי, הנובע בטבעם של הדברים. כשעושים מדיטציה על כתב זה, משמעות הדבר היא לקרוא את הסימנים של פלאי העולם הגדולים, שמראים לנו את הדרך אל סודות העולם הגדולים. בדרך זו, אנו רוכשים בהדרגה הבנה מלאה אודות מה שפועל בקוסמוס כפלאי העולם, הבנה של העובדה שהרוח מוזגת את עצמה לחומר בהתאם ליחסים מוגדרים. בדרך זו, אני גם עוררתי בכם משהו שלמעשה היה התרגיל הבסיסי ביותר בבתי הספר הפיתגוראים הקדומים. האדם מתחיל במדיטציה על הסימנים האוקולטים, הוא הופך אותם למציאותיים עבורו, ואז הוא מגלה שהוא מתבונן באמת של העולם עם פלאיו; ואז הוא מתחיל לקלוט בשמיעתו הרוחית את ההרמוניות והמלודיות של כוחות העולם. מחר נמשיך לדבר על הנושא. המטרה העיקרית שלי היום הייתה להציב בפני הנפשות שלכם את הסמל האוקולטי הזה, שיוביל אותנו עוד צעד לתוך טבעו של האדם.