על משמעות החיים והבסיס הרוחני של המוסריות – 01

על משמעות החיים והבסיס הרוחני של המוסריות

רודולף שטיינר

תרגום מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

GA 155

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 1

צמיחה, קמילה, התגשמות חדשה

23.5.1912, קופנהגן

הרצאה מספר 2

השתתפות האדם באבולוציה

24.5.1912, קופנהגן

הרצאה מספר 3

הבסיס הרוחני של המוסריות – א

28.5.1912, נורקופינג, שוודיה

הרצאה מספר 4

הבסיס הרוחני של המוסריות – ב

29.5.1912, נורקופינג, שוודיה

הרצאה מספר 5

הבסיס הרוחני של המוסריות – ג

30.5.1912, נורקופינג, שוודיה

הרצאה מספר 1

צמיחה, קמילה, התגשמות חדשה

קופנהגן, 23 במאי 1912

בשתי הרצאות אלו הייתי רוצה לדבר איתכם, מנקודת המבט של המחקר הרוחי, על שאלה שאנשים חוזרים ושואלים לעיתים קרובות: "מה היא משמעות החיים?" כדי שנצליח להתקרב בשני הערבים האלה למה שניתן לומר על משמעות החיים, יהיה עלינו ליצור בהתחלה מעין יסודות, מעין בסיס, שעליו נוכל להקים את בניין הידע, שיאפשר לנו להגיע לתשובה, גם אם תהיה זאת קצרה ובקווים כלליים.

כאשר אנו מתבוננים בדברים סביבנו, בדברים שקיימים מבחינת התפיסה החושית הרגילה שלנו והחוויה הרגילה שלנו, ולאחר מכן אנו מפנים את מבטנו אל החיים שלנו, התוצאה היא, במקרה הטוב, שעולה שאלה – מופיעה בפנינו חידה קשה ומטרידה. אנו רואים איך היצורים של הטבע החיצוני נולדים ומתים. אנו יכולים לראות כל שנה באביב איך האדמה, שמתעוררת בהשפעתם של כוחות השמש והיקום, מעניקה לנו את הצמחים שנובטים ומוציאים ניצנים ובמהלך הקיץ מביאים פרי. לקראת הסתיו, אנו רואים איך הם קמלים וחולפים מן העולם. יש כאלה שנשארים לאורך כל השנה, או אפילו לשנים רבות, למשל העצים בעלי החיים הארוכים. אך גם עליהם אנו יודעים שלמרות שבמקרים רבים הם יחיו זמן רב יותר מאיתנו, גם הם בסופו של דבר מתים, נעלמים ושוקעים לתוך מה שמהווה, בעולם הגדול של הטבע, הממלכה חסרת החיים. אנו יודעים שאפילו בתופעות הגדולות ביותר של הבריאה בטבע שולטים הצמיחה והמוות: אפילו היבשות, הקרקע שעליה התפתחו התרבויות שלנו, לא היו קיימות בזמנים הקדומים. הן קמו רק במהלך הזמן, ואנו יודעים בוודאות שיום אחד הן ייעלמו שוב.

אם כן, אנו רואים סביבנו צמיחה ומוות; אנו יכולים לעקוב אחריהם הן בממלכת הצמחים ובממלכת המינרלים והן בממלכת בעלי החיים. מה היא המשמעות של כל זה? כל הזמן משהו נולד, כל הזמן משהו מת בכל מקום סביבנו! מה היא המשמעות של כל הלידה הזאת והמוות הזה? כאשר אנו מתבוננים בחיינו, ורואים איך חיִינו במשך שנים ועשרות שנים, גם שם אנו יכולים לזהות את הלידה, את ההתהוות ואת ההתפוררות הזאת. כשאנו חושבים על ימי ילדותנו: הם נעלמו ונשאר מהם רק הזיכרון. למעשה, מה שנשאר הוא רק דחף לשאול שאלה מטרידה אודות החיים. לאחר שעשינו דבר זה או אחר, אנו שואלים: מה נוצר דרך העשייה שלנו? הדבר החשוב ביותר הוא שאנו עצמנו התקדמנו קצת, שנהיינו קצת יותר חכמים. אך בדרך כלל, אנו יודעים איך היינו צריכים לעשות משהו רק לאחר המעשה. גם אם כבר אין לנו אפשרות לעשות דבר מסוים יותר טוב, אנחנו עדיין יודעים שיכולנו לפעול בצורה טובה יותר, כך שלמעשה הטעויות שלנו הופכות להיות חלק מחיינו; דווקא דרך הטעויות והשגיאות שלנו אנחנו רוכשים את הניסיון העשיר ביותר שלנו.

נשאלת שאלה, ונראה שכל מה שאנו יכולים לקלוט עם החושים שלנו ולהבין עם האינטלקט שלנו אינו מסוגל לתת תשובה עליה. זה מצבו של האדם כיום; כל מה שנמצא סביבו מפגיש אותו עם השאלה הקיומית המייסרת: מה היא המשמעות של הקיום כולו? ובמיוחד, מדוע אנחנו בני האדם נמצאים כאן בקיום הזה?

ישנה אגדה מעניינת ביותר מהתקופה העברית הקדומה, שמספרת שבזמנים הרחוקים ההם הייתה מודעות לכך ששאלה מטרידה זו לגבי משמעות החיים, ובעיקר לגבי משמעות האדם, עולה לא רק לאדם, אלא גם לישויות אחרות. אגדה זו מלמדת חוכמה רבה ומספרת כך: כאשר האלוהים עמדו לברוא את האדם בצלמם ובדמותם, המלאכים הנקראים מלאכי שרת, ישויות רוחיות מהיררכיה נמוכה יותר מהאלוהים, שאלו את יהווה: "מדוע חייב האדם להיווצר בצלמו ובדמותו של אלוהים?" ואז אסף יהווה – כך ממשיכה לספר האגדה – את החיות ואת הצמחים שמילאו את האדמה לפני שהאדם הופיעה שם בצורתו הארצית, והוא אסף יחד גם את המלאכים, את המלאכים שנקראים מלאכי השרת, כלומר את אלה ששרתו אותו ישירות. הוא הראה להם את החיות ואת הצמחים ושאל אותם מה הם השמות של כולם. אך המלאכים לא ידעו את שמם. אז נברא האדם, כפי שהוא היה לפני הנפילה. ושוב אסף יהווה סביבו את המלאכים, את בעלי החיים ואת הצמחים ובנוכחות המלאכים שאל את האדם מה הם שמות בעלי החיים שעברו זה אחרי זה מול עיני האדם; והִנֵּה, האדם ידע לענות: "לחיה זו קוראים כך, לחיה ההיא קוראים כך, לצמח זה קוראים כך". לבסוף, שאל יהווה את האדם: "ומה שמך?" והאדם ענה: "שמי צריך להיות אדם." אדם קשור לאדמה ופירושו: "מתוך האדמה, ייצור של האדמה". אז יהווה שאל את האדם: "ואיך צריכים לקרוא לי?" "לך יקראו אֲדוֹנַי," ענה האדם, "מפני שאתה האדון של כל היצורים הברואים על האדמה." כעת המלאכים התחילו להרגיש איזו משמעות קשורה לקיום של האדם על האדמה.

למרות שהמסורות הדתיות והכתבים הדתיים לעיתים קרובות מביעים את חידות החיים החשובות ביותר בצורות פשוטות מאוד, קיימים קשיים רבים כשאנו רוצים להבין אותן, כי עלינו לחדור למה שמסתתר מאחורי הפשטות הזאת, להגיע למשמעותן הנסתרת. אם אנו מצליחים לעשות זאת, מתגלה ידע רב, חוכמה עמוקה. זה מה שקורה גם באגדה שנציג כעת, כי שתי ההרצאות האלה יתנו לנו תשובה מסוימת לשאלה הטמונה באגדות אלו.

אתם יודעים שקיים זרם דתי שמייסדה ניסח את שאלת משמעות הקיום וערך הקיום בצורה נפלאה במיוחד. כולכם מכירים את הסיפורים על בודהה, בהם מסופר שכאשר עזב את הארמון שבו נולד, הוא פגש את העוּבדות האמיתיות של החיים, שעליהן, בהתגשמות ההיא, עדיין לא ידע דבר. הוא חש מצוקה עמוקה, ואמר: "החיים הם סבל," אמירה שכידוע לנו כוללת ארבעה היבטים: "הלידה היא סבל; המחלה היא סבל, הזקנה היא סבל, המוות הוא סבל". לזה מתווסף גם: "להיות יחד עם אלה שאיננו אוהבים הוא סבל; להיות מופרדים מאלה שאנו אוהבים הוא סבל; לא להיות מסוגלים להשיג את מה שאנו רוצים הוא סבל." אם כן, אנו יודעים שמבחינת כל מי ששייך לדת זו, ניתן לסכם את משמעות החיים באמירה: "הקיום, הסבל, מקבל משמעות רק כאשר האדם מתגבר עליו, כאשר הוא מתעלה על עצמו."

ככלל, כל הדתות השונות, כל הפילוסופיות והשקפות החיים, מהוות ניסיון לענות על השאלה של משמעות החיים. אנו לא ניגש כעת לשאלה באופן מופשט, פילוסופי. במקום זאת, נתבונן במספר תופעות חיים, מספר עובדות חיים, מנקודת המבט של מדע הרוח. אנו ננסה לראות האם השקפת חיים אוקולטית עמוקה יותר יכולה להעניק לנו משהו שבעזרתו נוכל להתקרב לתשובה לשאלה זאת.

נחזור לנקודה שכבר נגענו בה – הצמיחה והמוות בטבע הפיזי, החיים, הגדילה והריקבון בעולם הצמחים במשך כל שנה. באביב האדם רואה את הצמחים הצצים מתוך האדמה. ומה שמופיע מתוך האדמה, נובט ומצמיח ניצנים, מעורר באדם שמחה ועונג. הוא נעשה מודע לכך שכל קיומו קשור לעולם הצמחים, כי בלי עולם הצמחים הוא לא היה יכול להתקיים. הוא מרגיש איך כל מה שמתפתח מתוך האדמה לקראת הקיץ קשור לחיים שלו. והוא מרגיש גם שבסתיו מת שוב זה אשר במובן מסוים שייך אליו.

מאוד טבעי שהאדם ישווה את חייו למה שהוא רואה כנובט ומת. מנקודת מבט חיצונית, המבוססת על מה שניתן לקלוט דרך החושים ולחשוב עליו דרך האינטלקט, טבעי מאוד שנשווה, למשל, את הופעת הצמחים באביב עם ההתעוררות שלנו בבוקר, ואת הקמילה של עולם הצמחים בסתיו עם ההירדמות שלנו בלילה. אך השוואה כזו תהיה לגמרי שטחית. היא לא תיקח בחשבון את האירועים האמיתיים שאותם ניתן להכיר כבר דרך האמיתות הבסיסיות של מדע הרוח. מה קורה כשאנו נרדמים בלילה? אנו יודעים שאנו עוזבים את הגוף הפיזי והאתרי מאחור במיטה. עם הגוף האסטרלי והאני אנו יוצאים מהגוף הפיזי והגוף האתרי. במשך הלילה, מהרגע שבו אנו נרדמים ועד שאנו מתעוררים, אנחנו נמצאים עם הגוף האסטרלי והאני בעולם רוחי. מעולם רוחי זה אנו מושכים את הכוחות שאנו זקוקים להם. בזמן שאנו ישנים בלילה, עוברים מעין תהליך התחדשות לא רק הגוף האסטרלי והאני, אלא גם הגוף הפיזי והאתרי שלנו, בזמן שהם שוכבים במיטה מופרדים מהגוף האסטרלי והאני.

כאשר בעזרת ראייה רוחית אנו מביטים מהאני והגוף האסטרלי על הגוף האתרי והפיזי, אנו רואים מה נהרס במהלך חיי הערות; אנו רואים איך מה שמתבטא כאן בעייפות הוא למעשה תהליך הרסני, ושבמהלך הלילה חלה התחדשות. כאשר אנו מתבוננים בחיים המודעים של היום בקשר שלהם לתודעה האנושית, ובקשר שלהם עם הגוף הפיזי והגוף האתרי, אנו רואים שהם למעשה מעין תהליך הרסני עבור הגוף הפיזי והגוף האתרי. אנו תמיד הורסים משהו בחיים המודעים של היום, דבר המתבטא בעייפות שלנו. לאחר מכן, מה שנהרס עובר שוב התחדשות בלילה.

אם נתבונן במה שקורה כאשר אנו יוצאים עם הגוף האסטרלי והאני מתוך הגוף האתרי והגוף הפיזי, זה נראה כאילו השארנו מאחור שדה הרוס. אך ברגע שבו יצאנו מתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי, הם מתחילים בהדרגה לרפא את עצמם. זה כאילו שהכוחות השייכים לגוף הפיזי ולגוף האתרי מתחילים להצמיח ניצנים ולפרוח, כאילו שמתוך הקרקע ההרוסה עולה צמחיה שלמה. ככל שהלילה מתקדם, וככל שהשינה ממשיכה פרק זמן ארוך יותר, תופעת הנביטה והצמיחה מהגוף האתרי עוצמתית יותר. ככל שמתקרב הבוקר, וככל שאנו נכנסים בחזרה עמוק יותר עם הגוף האסטרלי שלנו לתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי, חלה מהר יותר מעין קמילה והתייבשות של הגוף הפיזי והגוף האתרי.

בקיצור, כאשר האני והגוף האסטרלי מתבוננים למטה מעולם הרוח על הגוף הפיזי והגוף האתרי, הם רואים בלילה, ברגע של ההירדמות, את אותה התופעה שאנו רואים בעולם בחוץ, כאשר הצמחים נובטים ומצמיחים ניצנים באביב. לכן, כדי להגיע להשוואה נכונה, עלינו להשוות את ההירדמות שלנו ואת החלק הראשון של מצב השינה בלילה עם מה שקורה בטבע באביב; ואת זמן היקיצה, הזמן שבו האני והגוף האסטרלי מתחילים לחזור שוב לגוף הפיזי ולגוף האתרי, עם מה שקורה בחוץ בטבע בסתיו. ההשוואה תהיה נכונה רק עם נשווה בצורה הפוכה ממה שקורה בחוץ: האביב דומה לרגע ההירדמות שלנו, והסתיו לרגע היקיצה.

אך מה המצב כאשר המתבונן האוקולטי, שיכול באמת לראות בעולם הרוח, מפנה את מבטו לטבע החיצוני, ומסתכל על מה שמתרחש שם לאורך השנה? התוצאות של התבוננות רוחית כזאת מלמדות אותנו שעלינו להשוות את הדברים באופן פנימי, לא חיצוני. התבוננות רוחית מראה שכשם שהגוף הפיזי והאתרי של האדם מחוברים לגוף האסטרלי ולאני שלו, כך מחובר לאדמה שלנו מה שאנו קוראים לו החלק הרוחי של האדמה. את האדמה יש להשוות עם גוף, עם גוף המשתרע במרחב רחב מאוד. אם אנו מתייחסים רק לחלק הפיזי שלה, זה כאילו שהיינו מתייחסים לאדם רק מבחינת הגוף הפיזי שלו. אנו מתייחסים לאדמה בשלמותה כאשר אנו רואים בה גוף של ישויות רוחיות, באותו האופן כמו שבמקרה של האדם, אנו רואים את הרוח שקשורה לגוף. אך בכל זאת יש הבדל. לאדם יש רק ישות אחת ויחידה ששולטת בגוף הפיזי ובגוף האתרי שלו; ישות נפשית-רוחית אחת ששייכת למה שמהווה הגוף הפיזי האנושי והגוף האתרי האנושי. אך ישנן ישויות רוחיות רבות ששייכות לגוף של האדמה. מה שמהווה אחדות מבחינת ההיבט הנפשי-רוחי של האדם, הוא ריבוי מבחינת האדמה. זה ההבדל העיקרי. פרט להבדל זה, הכול מקביל במובן מסוים. ראייה רוחית מגלה איך באותה המידה בה צמחים ירוקים צצים מתוך האדמה באביב, הישויות הרוחיות שאנו קוראים להן ישויות אדמה נסוגות מהאדמה. רק שהן אינן עוזבות את האדמה לגמרי, כמו במקרה של האדם, אלא מסתובבות סביב האדמה באופן מסוים, ועוברות לצד השני של האדמה. כשיש קיץ בהמיספרה אחת של כדור הארץ, יש חורף בהמיספרה השנייה. במקרה של האדמה, החלק הנפשי-רוחי עובר מההמיספרה הצפונית להמיספרה הדרומית כאשר מתקרב הקיץ בצפון. אך זה לא משנה את העובדה שבפני הראייה הרוחית של אדם שחווה את האביב במקום נתון על כדור הארץ, הישויות עוזבות את האדמה. האדם רואה איך הן עולות ועוברות לתוך הקוסמוס הרחב. הוא אינו רואה אותן עוברות לצד השני, אך כן רואה אותן עוזבות, באותו האופן בו הוא רואה את האני והגוף האסטרלי עוזבים את האדם ברגע שבו הוא נרדם. כך רואה הרואה הרוחי את ישויות האדמה נפרדות מזה שקודם היו מואחדות איתו. במהלך החורף, כאשר האדמה הייתה מכוסה בשלג, הכוחות היו מאוחדים באופן ישיר עם האדמה. ההיפך קורה בסתיו. אז הרואה הרוחי רואה את ישויות האדמה מתקרבות ומתאחדות שוב עם האדמה. למעשה, מתחיל אז מבחינת האדמה משהו שדומה למה שקורה אצל האדם: נכנסת מעין מודעות-עצמית. במשך הקיץ, החלק הרוחי של האדמה אינו יודע דבר על מה שקורה סביבו ביקום. אך בחורף, רוח האדמה יודעת מה קורה סביבה בקוסמוס, בדיוק כמו האדם, כשהוא מתעורר, יודע ורואה את מה שמתרחש סביבו.

כך ניתן להגיע לאנלוגיה הנכונה, רק שהיא חייבת להיות ההיפך מהמסקנה של התודעה הרגילה החיצונית. אם אנו רוצים להתייחס לשאלה בצורה הנכונה, איננו יכולים לומר: "באביב, כאשר מופיעים הצמחים מתוך האדמה ונובטים, ישויות האדמה מסתלקות", מפני שעם הנביטה יוצאים, כאילו מתוך מעמקי האדמה, ישויות אחרות ועוצמתיות יותר. לכן המיתולוגיות צדקו כאשר הן הבחינו בין האלים העליונים לאלים התחתונים. כשהאדם דיבר על האלים שעזבו את האדמה באביב וחזרו בסתיו, הוא דיבר על האלים העליונים. אך היו אלים חזקים יותר, קדומים יותר. היוונים קראו להם אלים כתוניים. אלה עולים בקיץ כאשר הכול נובט ופורח, והם יורדים שוב כאשר בחורף ישויות האדמה האמיתיות מתאחדות עם גוף האדמה. אלה העובדות.

כעת הייתי רוצה להצביע על רעיון מסוים, שמקורו במחקר האוקולטי ובמחקר הטבע, ושיש לו חשיבות עצומה עבור חיי האדם. כי המחקר הזה מראה לנו שכאשר אנו מתייחסים לאדם האינדיבידואלי, למעשה יש לפנינו מעין תמונה שדומה לדמות של ישות האדמה הגדולה עצמה. מה אנו רואים כשאנו מפנים את מבטנו לצמחים שמתחילים לנבוט ולהצמיח ניצנים? אנו רואים בדיוק את אותו הדבר שמתרחש באדם כאשר הוא חי בשינה. אנו רואים איך שני התהליכים חופפים לגמרי. ניתן להבין איך הצמחים קשורים לגוף האדם, מה משמעותם עבור גוף האדם, רק כאשר מבינים קשרים כאלה. כי האמת היא שכאשר מתבוננים מקרוב, רואים איך ברגע שבו האדם נרדם, הכול מתחיל לנבוט ולהצמיח ניצנים בגוף הפיזי והאתרי שלו, איך צמחיה שלמה מופיעה בו, איך האדם הוא למעשה עץ, או גינה, שבה גדלים צמחים.

כל מי שעוקב בראייה רוחית אחרי התהליך רואה שהנביטה והצמיחה בתוך האדם חופפים למה שנובט וצומח בטבע בחוץ. כך תוכלו להעלות על דעתכם מה יהיה אפשרי בעתיד, כאשר האנושות תתחיל ליישם בחיים את מדע הרוח – שלעיתים קרובות נחשב כיום למשהו שטותי – והוא יתחיל לשאת פרי. למשל, לאדם מסוים השתבש משהו שקשור לתהליכים פיזיים בגופו. כשהוא נרדם, נתבונן כדי לגלות איזה צמחים חסרים כאשר הגוף הפיזי והאתרי שלו מתחילים לפתח את הצמחייה שבהם. כשאנו רואים שעל האדמה חסרים מינים שלמים של צמחים, אנו יודעים שמשהו לא לגמרי בסדר בחיי האדמה. אותו הדבר נכון לגבי החוסר בצמחים מסוימים בגוף הפיזי והאתרי של בני האדם. כדי לתקן את המצב, עלינו לחפש על האדמה את הצמחים שחסרים באדם, ולתת לו את המיצים שלהם או כתזונה או כתרופה. בכוחות הפנימיים שלהם נמצא את הקשר בין הרפואה למחלה. מדוגמה זו, אנו רואים איך מדע הרוח נכנס ישירות לתוך החיים. אך אנחנו רק בתחילת הדרך בדברים האלה.

במה שכרגע תיארתי, הצגתי בפניכם, דרך השוואה שלקחנו מתחום הטבע, רעיון מסוים לגבי הקשר בין כל ישותו של האדם לבין הסביבה שבה הוא נמצא. כעת נבחן את העניין מנקודת מבט רוחנית. אך קודם הייתי רוצה להפנות את תשומת לבכם לעניין בעל חשיבות גדולה ביותר, לכך שכאשר אנו מתבוננים בכל האבולוציה של האנושות מנקודת מבט אוקולטית, כדי לפענח את משמעות הקיום, השקפת החיים המדעית-רוחית שלנו אינה נותנת עדיפות חיצונית לדת או לאמונה או להשקפת עולם אחת על פני השנייה. הדגשנו לעיתים קרובות בתנועה שלנו שאנו יכולים לתאר את מה שחוותה ופיתחה האנושות הארצית על האדמה מייד אחרי הקטסטרופה הגדולה של אטלנטיס. אנו חווינו כתרבות הפוסט-אטלנטית הגדולה הראשונה את התרבות הקדושה של הודו הקדומה. גם כאן, בקופנהגן, כבר דיברנו על תרבות זו, והדגשנו את העובדה שהיא הייתה כה נשגבה שמה ששרד בצורת הוודות או במסורת הכתובה הוא רק הד ממנה. רק ברשימות האקשיות אנו יכולים לראות משהו מן התורות הקדומות שהתפתחו בזמן ההוא. שם אנו מביטים בפסגות שמאז לא הגענו אליהן שוב.

לתקופות המאוחרות יותר הייתה משימה שונה לחלוטין. אנו יודעים שמאז חלה ירידה, אך אנו יודעים גם שאחריה תתרחש שוב עלייה, וכפי שכבר ציינו, המשימה של מדע הרוח היא להכין עלייה זו. אנו יודעים שבתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השביעית תחול מעין התחדשות של התרבות ההודית הקדושה הקדומה. לכן איננו יכולים לתת עדיפות לאמונה או השקפה דתית מסוימת. את כולן אנו מודדים ומתארים באופן כללי על פי אותו קנה המידה, בכולן אנו מחפשים את גרעין האמת.

מה שחשוב הוא שנזכור את העיקר. אנחנו לא צריכים להתבלבל כאשר אנו בוחנים את מהותה של כל דת, ואם אנו זוכרים זאת כאשר אנו ניגשים כך להשקפות העולם השונות, אז אנו מגלים הבדל בסיסי אחד. אנו מגלים השקפות עולם ששייכות מטבען יותר למזרח, ואחרות שחדרו לתרבות המערבית. ברגע שהבהרנו זאת לעצמנו, אנו מקבלים מידע ששופך אור גדול על משמעות החיים. אנו מוצאים שבתקופות הקדומות כבר היה לאנשים משהו שהיום עלינו לרכוש שוב במאמץ רב: תורת ההתגשמויות החוזרות ונשנות. תורה זו הייתה בזרמים של המזרח כמשהו שנובע מהמקומות העמוקים ביותר של הקיום. אתם עדיין יכולים לראות איך הזרמים האלה מן המזרח מעצבים את כל החיים בהתאם לנקודת מבט זו, כאשר אתם לוקחים בחשבון את היחס שיש לאדם מן המזרח כלפי הבּודְהִיסַטְווֹת והבּוּדְּהוֹת שלו. אם לוקחים בחשבון עד כמה אין זה חשוב לאדם מן המזרח לבחור דמות אחת בלבד עם שם ספציפי זה או אחר, ככוח השולט באבולוציה האנושית, רואים מייד שמבחינתו הרבה יותר חשוב לעקוב אחרי האינדיבידואליות שממשיכה מגלגול לגלגול. אנשי המזרח אומרים שיש מספר מסוים של בּודְהִיסַטְווֹת, ישויות גבוהות שהחלו את קיומם כבני האדם, אך בהדרגה התפתחו לדרגות גבוהות יותר, שנוכל לתאר אותן באמירה: ישות מסוימת עברה דרך גלגולים רבים, ואז הפכה לבודהיסטווה, כמו גאוטמה, הבן של המלך סודהודנה (Sudhodana). הוא היה בודהיסטווה, והפך להיות בודהה. אך השם בודהה ניתן לרבים שעברו דרך גלגולים רבים, הפכו לבודהיסטווה, ואז עלו לדרגה הגבוהה הבאה, זו של היותם לבודהה. השם בודהה הוא שם כללי. הוא מתאר מדרגה של התפתחות אנושית, ויש לו משמעות רק כישות נפשית-רוחית שעוברת דרך התגשמויות רבות. מהבחינה הזאת הברהאמניזם מסכים לגמרי עם הבודהיזם. המבט של שניהם מופנה אל האינדיבידואל שעובר דרך אישיויות שונות, יותר מאשר אל האישיות הבודדת. יש לכך את אותה המשמעות בין אם הבודהיסט אומר: "הבודהיסטווה נועד לעלות לדרגה הגבוהה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה, ולמטרה זו עליו לעבור דרך התגשמויות רבות; אך את הגבוה ביותר אני רואה בבודהה", או אם התלמיד של הברהאמניזם אומר: "הבּודְהִיסַטְווֹת הם באמת ישויות מפותחות מאוד, שלאחר מכן עולות להיותן בּוּדְּהוֹת, אך הן נובעות מהאווטארים, שהם האינדיבידואלים הרוחיים הגבוהים היותר". מה שמאפיין את שתי השקפות אלו מן המזרח הוא היחס לישות הרוחית שממשיכה להתגלגל.

אך כעת נפנה למערב, ונראה מה היה שם נשגב ורב-עוצמה. כדי להעמיק את ההתבוננות, עלינו לבחון את השקפת העולם העברית הקדומה, עלינו למקד את המבט באלמנט האישי. כאשר אנו מדברים על אפלטון, סוקרטס, מיכלאנג'לו, קארל הגדול או אחרים, אנחנו תמיד מדברים על אישיות אחת מסוימת: אנו מציבים בפני בני האדם את החיים של אישיות זאת, עם כל מה שהיא עשתה למען האנושות. בתרבות המערבית איננו מפנים את תשומת ליבנו לחיים שנמשכים מאישיות לאישיות, כי השליחות של התרבות המערבית הייתה, לאורך תקופה מסוימת, להפנות את תשומת הלב אל ההתגשמויות הבודדות. כאשר במזרח מדברים על הבודהה, ברור שהשם "בודהה" הוא שם שמייצג אישיויות רבות. לעומת זאת, כאשר אומרים את השם "אפלטון", אנו יודעים שהכוונה היא לאישיות אחת מסוימת. זה החינוך של המערב. קודם כול יש לראות ולהעריך את העיקרון האישי, את האישיות.

כעת נפנה לתקופה שלנו. איפה יש למקם אותה בשורה זו של עובדות? בתרבות המערבית, האנושות למדה כבר זמן מה להתמקד בהיבט האישי, באישיות. כעת יש להוסיף לאישיות את האלמנט האינדיבידואלי, את האינדיבידואליות. אנו עומדים עכשיו בנקודה שבה עלינו לכבוש מחדש את האלמנט האינדיבידואלי, אך יש לחזק אותו, להחיות אותו, על ידי ההתבוננות באלמנט האישי.

ניקח מקרה ספציפי. בהקשר זה, נפנה את מבטנו אל השקפת העולם העברית הקדומה, שקדמה לזו של המערב. נפנה את מבטנו לאישיות רבת-עוצמה כמו הנביא אליהו. קודם כול, נוכל לתאר אותו כאישיות. במערב, אף אחד אינו חושב לראות אותו אחרת. אם נתעלם מכל הפרטים, ונתבונן באישיותו מנקודת מבט רחבה יותר, נראה שאליהו שיחק תפקיד חשוב ביותר באבולוציה של העולם. הוא פעל כמבשר של אימפולס-הכריסטוס.

כאשר חוזרים לתקופתו של משה, אנו רואים שהעם קיבל בשורה דרכו. העם התבשר על אלוהים בתוך האדם: אני יְהוָֹה אֱלֹהִים הַהוֶֹה וְהָיָה וְיהיה. יש להבין את האלוהים בתוך האני, אבל העברים הקדומים הבינו אותו כנפש העם. אליהו הגיע רחוק יותר ממשה. הוא עדיין לא אמר באופן ברור שהאני שוכן בכל אינדיבידואליות אנושית כאלוהות; אך הוא לא היה יכול להבהיר לעם בתקופתו יותר ממה שהעולם היה מסוגל לקבל. אנו רואים שמופיעה כאן קפיצה קדימה באבולוציה. בעוד שהתרבות היהודית של העברים הקדומים הייתה מודעת לכך ש"באני שוכן העליון" – והאני הזה מצא ביטוי בתקופתו של משה בנפש הקבוצתית של העם – אליהו התכוון כבר לנפש האדם האינדיבידואלית. אך היה צורך באימפולס נוסף, והופיע שוב שליח מבשר, שידוע לנו כאישיותו של יוחנן המטביל. שוב האיכות של להיות "מבשר" קיבל ביטוי משמעותי ביוחנן המטביל. יש כאן רמז לעובדה אוקולטית נשגבה. לאדם, כאדם בראשיתי, הייתה פעם ראייה רוחית קדומה, כך שהוא ידע להתבונן בעולם הרוח ולראות את הפעילות האלוהית. אך בהדרגה האדם התקרב יותר ויותר לחומר. הוא התנתק מהראייה של עולם הרוח. לעובדה זו מצביע יוחנן המטביל כשהוא אומר: "שנו את הלך הנפש שלכם! אל תסתכלו עוד על מה תוכלו להרוויח בעולם הפיזי: שימו לב, מתקרב אימפולס חדש – הכוונה לאימפולס-הכריסטוס. לכן אני אומר לכם, חפשו את עולם הרוח בקרבכם; שם האלמנט הרוחי מופיע עם אימפולס-הכריסטוס." דרך אמירה זו, יוחנן המטביל הופך להיות מבשר של אימפולס-הכריסטוס.

כעת אנו יכולים להפנות את מבטנו לאישיות אחרת, לאישיות המיוחדת של הצייר רפאל. אישיות מיוחדת זו מופיעה בפנינו באופן ייחודי. קודם כול, עלינו רק להשוות את רפאל כצייר של הגזע הלטיני לציירים מתקופות מאוחרות יותר, כמו למשל טיציאן. כל מי שיש לו עין טובה לדברים כאלה יראה את ההבדל, אפילו אם הוא יתבונן ברפרודוקציות. תסתכלו על הציורים של רפאל וגם על הציורים של טיציאן! רפאל צייר כך שהוא הכניס את הרעיונות הכריסטיאניים בציורים שלו. הוא צייר בשביל אנשי אירופה ככריסטיאנים של המערב. הציורים שלו מובנים לכל הכריסטיאנים של המערב, והם יהיו כאלה יותר ויותר. מצד שני, קחו ציירים מאוחרים יותר. הם ציירו באופן כמעט בלעדי בשביל הגזע הלטיני, כך שבציורים שלהם מצאו ביטוי גם הפילוגים של הכנסייה.

אך מה הם הציורים המוצלחים ביותר של רפאל? הציורים שבהם הוא הצליח להראות איזה אימפולסים טמונים בכריסטיאניות! הוא היה במיטבו כשהוא תיאר קשר בין התינוק ישוע למדונה, בציורים בהם הקשר הזה בין כריסטוס למדונה מופיע כמו אימפולס לרגש. אלה הדברים שהוא צייר באופן הטוב ביותר. אין לנו, למשל, ציור צליבה מאת רפאל, אבל כן יש לנו טרנספיגורציה (ההִשתָנוּת). בכל מקום בו הוא יכול לצייר את ההיבט של הנביטה, של הופעת הניצנים, את ההיבט שהולך ומתגלה, שם הוא מצייר בשמחה ושם הוא מצייר את הציורים הגדולים והטובים ביותר שלו.

אותו הרעיון נכון גם לגבי ההשפעה של הציורים שלו. אם יום אחד תהיה לכם הזדמנות לבוא לגרמניה ותראו את המדונה הסיסטינית בדרזדן, תבינו שביצירת אמנות זו – שעליה נאמר שהגרמנים יכולים להיות מאושרים מכך שיש בידיהם תמונה כה משמעותית, שהם יכולים לראות בה פרח של אמנות הציור – מתגלה סוד של הקיום.

כאשר גתה נסע בזמנו מלייפציג לדרזדן, הוא שמע משהו שונה לחלוטין על התמונה של המדונה. הפקידים בגלריה של דרזדן אמרו לו משהו כזה: "יש לנו גם תמונה של רפאל, אבל היא לא משהו מיוחד. זה ציור גרוע. האופן בו מצויר התינוק עצמו, כל מה שקשור לתינוק, הוא פשטני, ואותו הדבר נכון לגבי המדונה. ברור לעין שצייר אותה איש לא מיומן. גם הדמויות האלה מלמטה – אי אפשר לדעת אם הן ראשים של ילדים או של מלאכים!" גתה שמע את הדעה המטופשת הזאת, כך שבהתחלה לא הייתה לו הערכה נכונה לגבי התמונה. כל מה ששומעים כיום על התמונה הזאת נולד מאוחר יותר, והעובדה שהציורים של רפאל התפשטו בכל רחבי העולם דרך רפרודוקציות כמו במעין תהלוכת ניצחון היא התוצאה של הערכה נכונה זו. עלינו רק לזכור מה אנגליה עשתה למען ההפצה של הציורים של רפאל בצורת רפרודוקציות. אך אנו נלמד להכיר מה נוצר דרך המאמץ שהושקע באנגליה כדי להפיץ את הציורים של רפאל רק כאשר נלמד לראות את הדבר מנקודת המבט של מדע הרוח.

אם כן, דרך הציורים שלו, רפאל הופך להיות המבשר של הכריסטיאניות שתהפוך להיות אוניברסלית. הפרוטסטנטים כבר מזמן רואים את המדונה כשייכת לקתוליות, אך היום המדונה כבר נמצאת בכל מקום בארצות הפרוטסטנטיות, ואנו עולים יותר ויותר להבנה אוקולטית, לכריסטיאניות גבוהה יותר שאינה קשורה לכיתות דתיות. ודבר זה ימשיך.

אם אנו יכולים לקוות להגיע לתוצאות כאלה לטובת כריסטיאניות שהיא מעל כל חלוקה לכיתות, מה שרפאל עשה יעזור לנו גם במדע הרוח.

הדבר המיוחד במינו הוא ששלוש האישיויות האלה הן מבשרות את הכריסטיאניות. וכעת נפנה מבט אוקולטי אל שלושתן. מה מלמד אותנו מבט אוקולטי זה? הוא מלמד אותנו שאותה האינדיבידואליות חיה באליהו, ביוחנן המטביל וברפאל. גם אם זה נשמע בלתי יאומן, אותה הנפש חיה באליהו, ביוחנן וברפאל.

כאשר הראייה האוקולטית – שמחפשת וחוקרת, ולא רק משווה או מתבוננת בצורה שטחית – אומרת לנו שאותה הנפש פעלה באליהו, ביוחנן המטביל וברפאל, אנו שואלים את עצמנו: איך זה אפשרי שרפאל, הצייר, הפך להיות זה שנושא את האינדיבידואליות שחיה ביוחנן המטביל? האם אפשר להעלות על הדעת שאותה הנפש הייחודית של יוחנן המטביל חיה בכוחות שהיו נוכחים ברפאל?

המחקר האוקולטי פועל כאן שוב, אך לא כדי לנסח תיאוריות, אלא כדי לתאר איך הדברים מתרחשים במציאות. איך נכתבות ביוגרפיות של רפאל גם היום? גם הביוגרפיות הטובות ביותר אומרות פשוט שרפאל נולד ביום שישי הטוב של שנת 1483. לא בכדי נולד רפאל ביום שישי הטוב! הלידה הזו כבר מבשרת על מקומו המיוחד בכריסטיאניות ומראה שהוא קשור לסודות הכריסטיאניים באופן העמוק והמשמעותי ביותר. כאמור, רפאל נולד ביום שישי הטוב. אביו היה ג'ובאני סנטי (Giovanni Santi). הוא מת כאשר רפאל היה בן 11. בגיל 8, אביו שלח אותו ללמוד אצל צייר שלא זכה להיות מפורסם במיוחד. אבל אם מתבוננים במה שפעל בג'ובאני סנטי, אביו של רפאל, מקבלים רושם מיוחד, שמתעצם עוד יותר כאשר חוקרים את הדבר בכרוניקה האקשית. שם מתגלה שבנפשו של ג'ובאני סנטי חי הרבה יותר ממה שיכול היה לבוא לידי ביטוי באישיותו, ואז אנו מסכימים עם הדוכסית שאמרה במותו: "מת אדם מלא אור ואמת ואמונה לוהטת." חוקר רוחי יכול לומר שחי בו צייר הרבה יותר גדול ממה שהופיע כלפי חוץ. הכישרונות החיצוניים, שתלויים באיברים הפיזיים והאתריים, לא היו מפותחים בג'ובאני סנטי. זאת הייתה הסיבה שבגללה לא הצליח לבטא במלואן את יכולות נפשו; אך למעשה חי בו צייר גדול.

ג'ובאני סנטי מת כאשר רפאל היה בן 11. אם אנו עוקבים אחר ההתרחשויות, אנו רואים שהאדם בוודאי מאבד את גופו, אבל האימפולסים, הכמיהות, השאיפות, של נפשו ממשיכים להתקיים וממשיכים להיות אקטיביים אצל אלה שאליהם הם הכי קשורים.

יגיעו הזמנים כאשר מדע הרוח יישא פרי בשביל החיים, כפי שהוא כבר יכול לשאת פרי בידי כל מי שאוחז בו באופן חיוני ולא רק תיאורטי. הרשו לי להוסיף כאן משהו לפני שנמשיך לדבר על רפאל. הדוגמאות שאני נותן אינן סתם ספקולציות; להיפך, הן לקוחות תמיד מהחיים האמיתיים. נניח שאנו עוסקים בחינוך ילדים. כל מי ששם לב ליכולות שלהם יכול להבחין באלמנט האינדיבידואלי בכל ילד, אבל יכול לחוות דברים אלה רק מי שמחנך ילדים. אם אחד מהורי הילד מת בטרם עת והשני נשאר בחיים, ניתן להבחין בדברים הבאים: אצל הילד יופיעו נטיות מסוימות שלא היו בו קודם, ולכן לא ניתן להסביר אותן. אך בתור מחנך, אתה חייב לקחת אותן בחשבון. המחנך יפעל נכון אם יאמר לעצמו: לאנשים נראה שהדברים שכתובים בספרי מדע הרוח הם שטות. אבל אני לא אראה בהם שטות, אלא אבדוק האם יש בהם אמת. ואז, תוך זמן קצר הוא יוכל לומר: אני מוצא שקיימים בילד כוחות שהיו שם גם לפני כן, אך גם כוחות אחרים, שפועלים בתוך אלה שהיו קיימים כבר קודם. נניח שאב הילד עבר דרך שער המוות, ואצל הילד מופיעות בצורה די עוצמתית יכולות שחיו באביו. כאשר אנו יוצאים מתוך הנחה זו, ורואים את הנושא בצורה כזאת, אנו מיישמים באופן נכון בחיים את הידע שרכשנו דרך מדע הרוח. ואז אנו נצליח – כפי שנגלה זאת במהרה – במקומות בהם לא הצלחנו קודם. האדם שעבר דרך שער המוות נשאר מחובר דרך כוחותיו עם זה שאיתו הוא היה קשור בחיים.

אנשים אינם מתבוננים בדברים אלה במספיק תשומת לב, אחרת היו רואים איך ילדים לגמרי שונים לפני מות הוריהם מאיך שהם לאחר מכן. כרגע אנשים לא שמים לב לדברים אלה, אבל יגיע הזמן כאשר הם כן ייקחו אותם בחשבון.

נחזור כעת לרפאל. אמרנו שג'ובאני סנטי, האב, מת כאשר רפאל היה בן 11; הוא לא הצליח להיות צייר גדול, אבל הדמיון החזק שלו נשאר והמשיך להתפתח בנפשו של רפאל. איננו מקטינים את רפאל או ממעיטים בערכו אם תוך התבוננות בנפשו אנו אומרים: ג'ובאני סנטי המשיך לחיות ברפאל, ולכן אנו רואים את רפאל כאישיות הרמונית, כמישהו שהגיע לשלמות ולדרגה הגבוהה ביותר, מפני שאדם מת העניק חיים ליצירתו.

כעת אנו מבינים שבאישיותו של רפאל, בנפשו של רפאל, התגשמו מחדש הכוחות החיוניים של יוחנן המטביל, ובנוסף חיים בנפשו גם הכוחות החיוניים של ג'ובאני סנטי. אנו מבינים ששני דברים אלה ביחד נשאו פרי בנפשו של רפאל, והובילו לתוצאה העומדת בפנינו כרפאל. נכון שהיום עדיין אי אפשר לדבר באופן גלוי על דברים נפלאים אלה, אבל בעוד חמישים שנה אולי זה יהיה כבר אפשרי, כי האבולוציה מתקדמת בצעדים גדולים, ובקרוב יגיע הרגע בו ההשקפות הרווחות של היום ילכו וידעכו. כל מי שמתעמק בדברים האלה, רואה שמשימתנו במדע הרוח היא לראות את החיים מנקודת מבט חדשה. כמו שבעתיד אנשים יתרפאו ממחלות בצורה שדיברתי עליה, כך הם גם יכירו בנס המיוחד של החיים: הדרך בה אנשים מושכים לעזרתם מעולם הרוח את ההישגים של אלה שכבר עברו דרך שער המוות.

הייתי רוצה להביא בפניכם עוד שני דברים רלוונטיים כאשר אנו מדברים על חידות החיים. אלה דברים שביכולתם להאיר על משמעות החיים. אחד מהם קשור לגורלן של היצירות של רפאל. מי שמתבונן היום ברפרודוקציות של ציוריו אינו רואה למעשה את מה שרפאל צייר. וגם אם הוא יסע לדרזדן או לרומא, הוא יגלה שהציורים כל כך נפגמו, עד שבקושי אפשר לזהות אותם כיצירותיו של רפאל. קל לראות מה יעלה בגורלם כשחושבים על גורלה של "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י,[1] שהולכת ונהרסת. בזמנים שיבואו, תמונות אלה יתפוררו, והמסקנה העצובה תהיה שכל מה שיצרו פעם אנשים דגולים הולך להיכחד. אם דברים אלה ייעלמו, נוכל לשאול: איזו משמעות יש ביצירה ובהתכלות? אנו נראה שלמעשה, לא נשאר באמת דבר ממה שיצרה האישיות הבודדה.

יש עוד עובדה שהייתי רוצה להפנות את תשומת הלב אליה: אם אנו רוצים היום להבין, וחייבים להבין, בעזרת המכשיר של מדע הרוח את הכריסטיאניות כאימפולס שפועל למען העתיד, אנו זקוקים לרעיונות בסיסיים מסוימים, שיעזרו לנו לדעת כיצד ימשיך לפעול אימפולס-הכריסטוס. זה מה שנדרש. המשימה שלנו היא להצביע על התפתחות בכריסטיאניות, אך לשם כך אנו זקוקים למדע הרוח. אם כן, קיימת אישיות שאצלה אנו יכולים למצוא את האמיתות של מדע הרוח בצורה ייחודית – בצורת אמירות תמציתיות. כשאנו מתקרבים לאישיות זו, אנו רואים שאנו יכולים למצוא אצלה דברים רבים שיש להם משמעות רבה עבור מדע הרוח. אישיות זו היא המשורר הגרמני נובאליס (Novalis). כאשר אנו לומדים את כתביו, אנו מגלים שהוא מצייר את עתיד הכריסטיאניות מתוך האמיתות האוקולטיות שבה. ומדע הרוח מלמד אותנו שמדובר כאן באותה האינדיבידואליות כמו זו שחיה ברפאל, ביוחנן המטביל ובאליהו.

שוב עומד בפנינו חזון של התפתחותה העתידית של הכריסטיאניות. זאת עובדה אוקולטית, כי אף אחד אינו יכול להגיע לתוצאה הזאת דרך חשיבה הגיונית. כעת נאחד שוב את התמונות השונות. יש לנו את העובדה הטרגית של הרס היצירות והעבודות של אישיויות בודדות. רפאל מופיע ונותן לכריסטיאניות האוניברסלית (שאינה קשורה לחלוקה לכתות) לזרום לתוך נפשות בני האדם. אך יש לנו תחושה שמבשרת שיום אחד יצירותיו ייהרסו, שעבודותיו יתפוררו ויהפכו לאבק. ואז נובאליס נוטל לידיו שוב את הגשמת המשימה וממשיך את העבודה שאותה התחיל רפאל. המחשבה כבר אינה נראת לנו כל כך טרגית, כי אנו רואים כעת שכשם שהאישיות מתפוררת עם המעטים שלה, כך גם היצירה מתמוססת, אך גרעין הישות נשאר חי וממשיך את העבודה שאותה הוא התחיל. כאן שוב אנו מפנים את תשומת ליבנו לאינדיבידואל. אך מאחר שכל הזמן עמדה מול עינינו השקפת החיים המערבית, ואיתה האישיות, אנו מצליחים כעת לתפוס את המשמעות המלאה של האינדיבידואליות. כך אנו רואים כמה חשוב שהמזרח כיוון את תשומת הלב אל האינדיבידואל, אל הבודהיסטוות, שעוברים דרך גלגולים רבים; וכמה חשוב שהמערב הפנה את תשומת הלב קודם להתבוננות באישיות הבודדה, כדי שמאוחר יותר יהיה אפשרי לתפוס מה הוא האינדיבידואל.

אני מאמין שישנם אנתרופוסופים רבים שיאמרו: "אלה דברים שצריך להאמין בהם, כשמדברים ככה על אליהו, יוחנן המטביל, רפאל ונובאליס. בשביל רבים הדבר העיקרי הוא רק להאמין. הדבר דומה מאוד למצב בו במדע מנסחים רעיון מסוים שרוב האנשים חייבים להאמין בו, כמו למשל שמופיע ספקטרום זה או אחר כאשר חוקרים באמצעות ניתוח ספקטרום מתכות מסוימות, או את הערפילית באוריון. מספר אנשים בוודאי חקרו את הדבר, אבל אחרים, הרוב, חייבים להאמין. אך אין זאת הנקודה העיקרית. הנקודה העיקרית היא שמדע הרוח נמצא בתחילת התפתחותו, ויביא את הנפש יותר ויותר לנקודה בה היא עצמה תחקור דברים כמו אלה שדיברנו עליהם היום. בהקשר זה, מדע הרוח יעזור לקדם את האבולוציה האנושית במהירות רבה.

תיארתי כמה היבטים שמהווים תוצאה של השקפת החיים האוקולטית. חישבו רק על שלוש הנקודות שהתייחסנו אליהן ותראו שאם לומדים להכיר את האופן בו קשורים החיים לרוח האדמה, ניתן לתת לאמנות הריפוי כיוון חדש ואימפולסים חדשים; איך אפשר להבין את רפאל רק אם לוקחים בחשבון לא את אישיותו בלבד, אלא גם את כל הכוחות שנבעו מאביו. הנקודה השלישית היא שאנו יכולים לחנך ילדים כאשר אנו יודעים את ההשפעה של הכוחות הפועלים בתוכם. מבחינת העולם החיצוני, אנשים מכירים בכך שהם מוקפים באינספור כוחות שמשפיעים עליהם ללא הרף, שהאדם מושפע כל הזמן על ידי האוויר, הטמפרטורה, הסביבה ושאר התנאים הקארמתיים שבהם הוא חי. שהדברים האלה אינם פוגעים בחירות האדם, כולם יודעים. אלה הגורמים שאנו לוקחים אותם בחשבון כבר כיום. אך את העובדה שהאדם מוקף בלי הרף בכוחות רוחיים, ושיש לחקור את הכוחות הרוחיים האלה, ילמדו בני האדם דרך מדע הרוח. הם ילמדו לשים לב לכוחות אלה, ויצטרכו לקחת אותם בחשבון במקרים חשובים של בריאות ומחלה, של חינוך וחיים. הם יצטרכו לשים לב להשפעות אלו שמגיעות מבחוץ, מהעולם העל-חושי, כאשר, למשל, החבר שלך מת ולאחר מכן הוא מעביר לך את הסימפתיות והרעיונות שהיו שייכים לו. מה שנאמר נכון לגבי כל הגילאים, ולא רק במקרה של ילדים. אין צורך שאנשים יידעו בתודעה הגבוהה שלהם איך פועלים הכוחות של העולם העל-חושי. אך אנו יכולים לראות עדות לפעולה זו בכל הלך הנפש שלהם, במצב בריאותם או במחלה שלהם. ויש משמעות עוד יותר רחבה לדברים שמראים את הקשר בין האדם מבחינת חייו במישור הפיזי לבין העובדות של העולם העל-חושי.

הייתי רוצה לציין עובדה פשוטה שתראה לכם את טבעו של קשר זה. זאת לא המצאה, אלא ניתן היה לפגוש אותה במקרים רבים. ברגע מסוים, אדם שם לב שיש לו רגשות שלא היו לו לפני כן; שיש לו סימפתיות ואנטיפתיות שהוא לא ידע קודם; שהוא מצליח בקלות במקומות שבהם הוא חווה קודם קושי. הוא לא יכול להסביר זאת לעצמו. הסביבה שלו אינה יכולה להסביר זאת, וגם עובדות החיים אינן מספקות לו כל רמז. כאשר מתבוננים בתשומת לב (נכון שצריך שתהיה לנו עין שרואה דברים מסוג זה), ניתן לגלות במקרה כזה שהוא יודע כעת דברים שהוא לא ידע לפני כן, ועושה דברים שהוא לא ידע לעשות לפני כן. אם אנו ממשיכים לחקור את העניין, ואנו חדורים ברעיונות של האוקולטיזם ושל מדע הרוח, אולי נוכל לשמוע ממנו משפט כמו: "אני לא יודע מה לחשוב על עצמי. אני חולם על אדם שמעולם לא ראיתי בחיי. הוא נכנס לחלומות שלי, למרות שמעולם לא היה לי כל קשר איתו." אם נעקוב אחרי הדברים, נגלה שעד כה לא הייתה לו הזדמנות להיות בקשר כלשהו עם אותו אדם. אבל אותו אדם מת, וכעת הוא מתקרב לפגוש אותו בעולם הרוח. כשהוא הגיע קרוב מספיק, הוא הופיע לו בחלום, שהיה יותר מחלום. האימפולסים שלא היו בו לפני כן הגיעו מאותו אדם, שעד כה הוא לא הכיר בחיים, אך התחיל להיות מושפע ממנו בחייו לאחר שהאדם מת. אין טעם לומר: "זה רק חלום." הרבה יותר חשובה השאלה מהו תוכן החלום. הוא יכול להיות משהו שאמנם הופיע בצורת חלום, אך הוא הרבה יותר קרוב למציאות מאשר התודעה החיצונית. האם זה באמת משנה אם אדיסון המציא משהו בחלום או בתודעה ערה בהירה? מה שכן משנה הוא האם ההמצאה אמיתית וניתן להשתמש בה. בדומה לכך, אין זה משנה גם האם חוויה מתרחשת בתודעת חלום או בתודעה פיזית חיצונית, אלא מה שחשוב הוא האם החוויה אמיתית או לא.

אם אנו מסכמים את הדברים שדיברנו עליהם, נוכל לומר: ברור לנו שאם אנו לומדים להתבסס על הידע האוקולטי, החיים נראים לנו באור שונה לחלוטין מאשר אילו לא היה לנו ידע זה. מבחינה זאת, אנשים מאוד מלומדים בדרכי חשיבה מטריאליסטיות מתנהגים כמו ילדים. אנו יכולים לראות זאת כל הזמן. בדרכי לכאן היום ברכבת, קראתי בעלון שנכתב על ידי פיזיולוג גרמני, עלון שפורסם כעת במהדורה השנייה שלו. הכותב טוען שאיננו יכולים לדבר על תשומת לב אקטיבית של הנפש, על ידי כך שנכוון את תשומת הלב של הנפש למשהו, אלא הכול תלוי בתפקוד של הגנגליונים השונים של המוח; ומאחר שהמחשבות חייבות ליצור מסלולים, הכול תלוי באופן בו מתפקדים תאי המוח האינדיבידואלים. עוצמת הנפש אינה יכולה להתערב בכך, הכול תלוי בכך שנוצר חוט מקשר זה או אחר במוח שלנו. המטריאליסטים המלומדים האלה הם באמת כמו ילדים. כשאנו פוגשים משהו מהסוג הזה, לא יכולים שלא לחשוב כמה אנשים אלה נאיביים. יש משפט בעלון הזה האומר שלא מזמן מלאו מאה שנה להולדת דרווין, ובהזדמנות זו דיברו גם מדענים בתחום וגם אנשים שאינם מומחים בנושא. כמובן, כותב העלון מחשיב את עצמו כמדען יוצא מן הכלל. ואז הוא ממשיך עם כל התיאוריה של תאי המוח והיישום שלה. אבל מה אומר לנו ההיגיון? כאשר התרגלת לראות דברים בהתאם למציאות, ואז אתה רואה מה הילדים הגדולים האלה מציעים לאנשים לגבי משמעות החיים, עולה בך המחשבה שבסופו של דבר זה כאילו שמישהו טוען שזו שטות לומר שהרצון האנושי משפיע על האופן בו מסילות הברזל מצטלבות על פני אירופה! כי זה כמו להתבונן ברגע נתון על כל הקטרים עם החלקים השונים שלהם ותפקידיהם, ולומר: הקטרים מאורגנים כך וכך, ונוסעים במספר זה או אחר של כיוונים, אך הכיוונים השונים נפגשים בצמתים מסוימים ושם הקטרים יכולים לפנות לכל כיוון. אילו היו עושים זאת, התוצאה הייתה בלגן גדול בתנועת הרכבות באירופה. בדיוק באותה המידה, אי אפשר לטעון שמה שמתרחש בתאי המוח האנושיים כחיי החשיבה האנושית תלוי רק במצב התאים. ואז אם קורה שאנשים מלומדים כאלה שומעים הרצאה על האוקולטיזם או מדע הרוח מבלי שיהיה להם כל ידע מוקדם, הם רואים במה שנאמר שטות גמורה. הם משוכנעים שהרצון האנושי אינו יכול להיות קשור כלל לאופן בו נוסעים הקטרים באירופה, אלא הכול תלוי באופן שבו מתדלקים ומסדרים אותם.[2]

אם כן, אנו רואים איך אנו עומדים כיום בפני השאלה על משמעות החיים. מצד אחד יש חושך, אך מצד שני דוחקים בנו העובדות האוקולטיות. אם ניקח בחשבון את מה שנאמר היום, על בסיס זה נוכל להציב בפני נפשנו את השאלה באופן בו יש לעשות זאת במדע הרוח: מה היא משמעות החיים והקיום, ובמיוחד מה היא המשמעות של החיים האנושיים ושל הקיום האנושי?

—————————————————————————————————-

  1. להרחבה ראו את הספר שיצא בהוצאת חירות מאת רודולף שטיינר: ליאונרדו דה וינצי ומיכאלאנג'לו. לגבי רפאל ראו את ההרצאה "הפניה האחרונה" שמופיעה בספר יחסי קרמה כרך 4 שיצא בעברית בהוצאת חירות. ולגבי האמנות בכלל ראו את סדרת ההרצאות של רודולף שטיינר שיצאה בעברית בהוצאת חירות: ההיסטוריה של האמנות.
  2. להתבוננות מאוד מיוחדת בתיאוריה של דרווין ראו את הספר שיצא בהוצאת תלתן מאת אלישע אבשלום: ההידרה של דרוויןכיצד הפכה תיאוריה מדעית למפלצת ומה עושים עם זה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *