עיקרון האקונומיה הרוחית – 08

עיקרון האקונומיה הרוחית

ביחס לשאלות ראינקרנציה,

מזווית ההדרכה הרוחית של האדם.

רודולף שטיינר

11 הרצאות    GA109

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 8   קולונגן    יום ראשון חג הפסחא    11.4.1909

המאורע בגולגותא, האחווה של הגראל הקדוש, האש הרוחית

אחד היתרונות המידיים של סמלי עתים משמעותיות כמו חג הפסחא הוא שחג זה עושה את לבנו ונפשנו נוחים יותר להשפעה בתהליכי התבוננות יותר ויותר לעומק ולתוך חידות וטבע אנוש. לפיכך, הבה ונשים פעם נוספת לפני עיננו הרוחית את האגדה המזרחית שהאירה את נפשנו אתמול ורמזה לנו שביכולתה לחשוף משהו מתעלומות האדם ומטבע האדם. זוהי האגדה על החכם הגדול קאשיאפה, תלמידו רב ההשראה של שקיאמוני. קאשיאפה הכיל את כל חכמת המזרח והיה בו אימפולס לפעילות רבת היקף. עליו נאמר בצדק שלאיש מיורשיו לא היתה אפילו יכולת קלושה לשמר את אשר קאשיאפה שאב מבאר החכמה העמוקה של שקיאמוני או לשמר את אשר קשיאפה – האחרון שעשה זאת – נתן למין האנושי מן החכמה הקדמונית של העולם.

הבה ונמשיך את האגדה. כאשר המוות קרב, חש קאשיאפה שהוא קרוב לנירוונה והלך למערה שבהרים. לאחר שמת שם במודעות מלאה, נשאר גופו הפיסי במצב בלתי מתכלה, אבל ניתן לגילוי רק ע"י מי שנהיה בשל דיו לחדור לסודות כאלה. בזמן שגופו הבלתי מתכלה של קאשיאפה נח חבוי באורח מיסתורי במערה שבהרים, ניתנה הנבואה שעֵד גדול חדש לחוכמת העולם הקדמונית יופיע בצורתו של מאייאטריה בודהה, אשר בהגיעו לפסגת קיומו הארצי, יהיה עליו ללכת למערה המכילה את גווייתו של קאשיאפה. הוא יגע בקאשיאפה עם ידו הימנית ואז תרד אש פלאית מטה מן היקום, תעטוף את גופו הבלתי מתכלה של קאשיאפה ותשא אותו לעולמות הרוח הגבוהים.

אנשי המזרח המבינים חכמה שכזו מצפים להופעתו החוזרת של מאיאטריה בודהה ולפעולתו על גופו הבלתי מתכלה של קאשיאפה. האם יתרחשו שני מאורעות אלה באמת? האם יופיע המאיאטריה בודהה? ואם יופיע האם יעלו השמיימה השרידים הבלתי מתכלים ע"י האש השמיימית המופלאה? נוכל לקבל תחושה מוקדמת של החכמה העמוקה המשובצת באגדה זו אם נהרהר ברגשות חג הפסחא האמיתיים שלנו ונבקר את האש הפלאית שצריכה לספוג את שרידיו של קאשיאפה.

אתמול ראינו כיצד האלוהות מגלה את עצמה בזמננו דרך שני קטבים: מצד אחד דרך אש הברק המקרוקוסמית ומצד שני דרך האש המיקרוקוסמית של הדם. ראינו שהכריסטוס הכריז על עצמו בפני משה בסנה הבוער וברעם ובברק על הר סיני. שום כוח אחר, אלא הכריסטוס דיבר אל משה והכריז עצמו כ"אהיה אשר אהיה", ומאש הברק בסיני נתן לו את עשרת הדברות. לאחר שהתגלה בדרך זו, הוא הופיע בקוטב המיקרוקוסמי בארץ ישראל. האש הבוערת בדמנו מכילה את אותו האל שהכריז על עצמו באש השמיימית והתגשם בגוף אנושי במיסטריה בארץ ישראל, כך שיכול היה להחדיר את כוחותיו לדם המכיל את האש האנושית. אם נעקוב אחר התוצאות שהיו למאורע זה בקיום הארצי, נוכל למצוא בעזרת מאורע זה את האש המתקלחת שתקבל את שרידיו של קאשיאפה.

בכל ההתפתחויות במהלך העולם דברים חומריים נהיים לרוחיים לאט לאט. כסימן חיצוני לעוצמת האל מופיעה בפני משה האש החומרית בסנה הבוער של הר סיני. אש זו היטהרה דרך מאורע הכריסטוס, ומי יכול לקלוט את האש הרוחית הבוערת לאחר שכוח הכריסטוס החדיר את עצמו לתוך האדמה? רק העין הרוחית שנפתחה והתעוררה בעזרת אימפולס כריסטוס יכולה לראות אש זו משום שהיא רואה אש חושית זו של הסנה הבוער בצורה אתרית ורוחית. ולאחר שאימפולס הכריסטוס עורר את העין הרוחית של בני האדם, היתה לאש זו גם השפעה רוחית על עולמנו.

מתי נראתה אש זו שוב? היא נראתה שוב כאשר שאול פתח את עיניו בדרכו לדמשק ומצא שהן הוארו והן רואות רוחיות והכיר באש השמיימית את האחד שהגשים את המיסטריה של גולגותא. שאול שהפך לפאולוס ומשה, ראו את הכריסטוס. משה ראה אותו באש החומרית – בסנה הבוער ובברק האש על הר סיני – ורק ישותו הפנימית יכלה לומר לו שהכריסטוס דיבר אליו. מצד שני, הכריסטוס הופיע לעיניו המוארות של פאולוס מן האש הרוחית והאתרית. בדיוק כפי שחומר ורוח עומדים בקירבה אחד לשני בהתפתחות העולם, כך קיימת גם במהלך העולם קירבה בין האש המיסתורית של הסנה הבוער והר סיני מצד אחד וההופעה הפלאית לפני שאול מצד שני; זוהי האש שהאירה אליו מן העננים והפכה אותו לפאולוס. ומה עשה מאורע זה לאבולוציה של העולם כולו?

הבה ונביט לאחור למספרים הגדולים של אישים גדולים שנועדו לקדש ולהציל את האנושות. הם היו הביטוי החיצוני של האווטארים, הכוחות האלוהיים הרוחיים אשר ירדו מן הגבהים הרוחיים בתקופות שונות ונטלו צורה אנושית, כמו קרישנה, ווישנו ואחרים. מיטיבים ומושיעים אלה של המין האנושי היו צריכים להופיע כך שהאנושות תוכל למצוא דרכה חזרה לעולמות הרוחיים ובזמנים העתיקים היתה דרושה תפילה לכוחות אלוהיים לעשות זאת. כאשר התרחשה המיסטריה של גולגותא, קיבלו בני האדם את היכולת לאסוף מבפנים את הכוח הדרוש לרומם ולהוביל את עצמם מעלה אל תוך העולמות הרוחיים. הכריסטוס ירד הרבה יותר עמוק מאשר מנהיגים קודמים אלה של העולם והמין האנושי: לא רק שהביא כוחות שמיימיים לגוף הארצי, אלא גם טיהר את הגוף הארצי הזה בדרך כזו שכעת נעשה הדבר אפשרי עבור בני האדם למצוא את הדרך חזרה אל העולם הרוחי בעזרת כוחות אלה בדיוק. גם אם המושיעים הטרום-נוצריים השתמשו בכוחות אלוהיים, השתמש הכריסטוס בכוחות אנוש כדי להציל את המין האנושי. ע"י מעשה זה, הושמו הכוחות האנושיים לפני נפשותינו עם הפוטנציאל הקדום שלהם. מה היה קורה על האדמה שלנו אם הכריסטוס לא היה מופיע? על שאלה רצינית ועמוקה זו ברצוננו לשקוד היום.

אין זה משנה כמה מושיעי עולם היו יורדים מן העולמות הרוחיים; בחשבון סופי, כולם היו מוצאים כאן למטה רק בני אדם השקועים כה עמוק בעולם החומר שהכוחות הטהורים הרוחיים-אלוהיים לא היו מסוגלים להרים אותם מעלה מתוך החומר הטמא והמרושע. חכמי המזרח היו שרויים בצער עמוק והביטו בעצב אל העתיד, אותו ראו בדרך זו: המאיאטריה בודהה יופיע כדי לחדש את החכמה הקדומה של העולם, אבל לא יהיה תלמיד שיוכל לספוג את חכמתו. אם מהלך העולם היה נמשך באורח זה, המאיאטריה בודהה היה מטיף לאוזניים חירשות ולא היה מובן ע"י בני האדם שהיו שקועים לחלוטין בדברים חומריים. האדמה היתה נהיית כה חומרית, שגופו של קאשיאפה היה מתנוון כך שהמאיאטריה בודהה לא היה מסוגל לשאת את שרידיו מעלה אל הגבהים הרוחיים-אלוהיים. האינדיבידואלים המשכילים והנבונים ביותר של החכמה המזרחית בזמן ההוא, היו שרויים בעצב עמוק במיוחד כשהתבוננו אל העתיד ותהו האם תהיה האדמה מסוגלת לחולל הבנה ורגש כלפי הופעתו של המאיאטריה בודהה.

כוח שמיימי חזק היה צריך לקרון לתוך החומר הפיסי ולהקריב את עצמו לתוך חומר זה. מה שנדרש היה יותר מאל הלובש מסכה אנושית; היה דרוש אדם אמיתי עם כוחות אנוש הנושא את האל בתוכו. המאורע בגולגותא היה צריך להתרחש כך שהחומר שבתוכו מוקם האדם יוכל להיטהר ולהתרומם. כאשר מרכיבי החומר מיטהרים ומתקדשים, תעשה ההבנה של החכמה הקדומה אפשרית שוב בהתגשמויות העתיד. המין האנושי צריך להיות מובל להבנה אמיתית כיצד המאורע בגולגותא פעל באמת במשמעות זו וכמה חשוב היה מאורע זה עבור המין האנושי ובאיזו חריפות הוא השפיע על המהות והקיום של המין האנושי.

הבה ונתבונן על תקופה של שתים עשרה מאות שנים: שש מאות שנים לפני ושש מאות שנים אחרי המאורע בגולגותא. הבה ונתאר התרחשויות מסוימות בנפש האנושית במשך תקופה זו. באמת אין דבר יותר משמעותי ויותר חשוב שאפשר לשים לפני נפש אנושית רגישה מאשר רגעים רבי עוצמה אלה של ההארה של הבודהה, המיוחסים לאגדה של הבודהה. הוא לא נולד באורווה בקרב רועים עניים, אלא עזב סביבה מלכותית שבה גדל. אבל לא צריך להדגיש עובדה זו אלא את העובדה שהוא מצא שלא יוכל לחוות את החיים על כל גילוייהם בסביבה המלכותית.

הוא מצא ילד חלש ואומלל שלידתו לתוך קיום זה לא הביאה דבר מלבד סבל עבור הילד, וכך בודהה חש שלידה היא סבל. ואז ראה בודהה עם נפשו הרגישה אדם חולה והבין שזה אשר קורה לאדם כאשר הוא מובא אל העולם הארצי בגלל תשוקתו או תשוקתה לקיום. הוא הסיק שמחלה היא סבל. כאשר מצא אדם זקן שגילו המתקדם עשה אותו לנכה, הוא שאל את עצמו: מהי מתנת חיים זו שאדם קיבל ובהדרגה גורמת לו לאבד שליטה על איבריו? הזיקנה היא סבל. כשראה גוויה, עמד בודהה מול כוחות המוות להרוס ולכבות את החיים ומכאן הסיק שהמוות גם כן הוא סבל. וכאשר המשיך בודהה להתבונן לתוך גילויי החיים, הוא מצא שהפרידה ממה שאהוב עלינו גורמת סבל. לבסוף, סבל נגרם כשאיננו מקבלים את אשר אנו משתוקקים אליו.

לתורת הסבל של בודהה היתה השפעה עזה וכבירה על לבבות בני האדם. אנשים לאין ספור למדו את האמת הגדולה של שחרור מהסבל ע"י הכחדת הצמא לקיום והם גם למדו כיצד לחתור לצאת ממעגל התגשמויותיהם הארציות. באמת, הפסגה הגבוהה ביותר של האבולוציה האנושית מונחת לפני נפשותינו ע"י מאמצים שכאלה.

הבה ונתבונן עתה בתקופה הכוללת תריסר מאות שנים – שש מאות שנה לפני ושש מאות שנה אחרי הולדת כריסטוס. עלינו להדגיש שהמיסטריה של גולגותא התרחשה באמצע תקופה זו. מזמנו של בודהה, שש מאות שנה לפני גולגותא, הבה וניתן תשומת לב מיוחדת רק למה שבודהה חש למראה הגוויה ולמה שלימד ביחס לזה. כעת לאחר שעשינו זאת, הבה ונתאר מיד את הזמן, שש מאות שנה לאחר המיסטריה של גולגותא, כאשר נפשות ועיניים לאין מספר פנו לעבר הצלב שעליו היתה תלויה גוויה. מגוויה זו נבעו האימפולסים לחיים רוחיים והאות לבשורות המשמחות שהחיים יכולים לגבור על המוות. זהו אם כן ההיפך בדיוק מאשר חש בודהה כאשר ראה גוף מת.

בודהה ראה בגוויה סימן לחוסר החשיבות ולאפסות של החיים. לעומת זאת, שש מאות שנה לאחר המאורע בגולגותא בני אדם הסתכלו מעלה אל הגוויה שעל הצלב ברוח של אדיקות נלהבת. היה זה עבורם סימן לחיים ונפשותיהם נמלאו בביטחון שהקיום אינו סבל והוא נישא הלאה מעבר למוות לתוך מצב של אושר ושמחה. שש מאות שנה אחרי המאורע בגולגותא נהיה ישוע-כריסטוס הצלוב מצבת זכרון סמלית לחיים, לתחיית החיים ולניצחון על המוות ועל כל סבל. שש מאות שנה לפני המיסטריה של גולגותא גוויה היתה למצבת זכרון סמלית לעובדה שבני האדם חשופים לצער ולסבל משום שתשוקתם לקיום גורמת להם להיכנס לעולם הפיסי. מעולם לא קרה היפוך כה חשוב בכל האבולוציה של המין האנושי.

אם כניסת האדם לעולם הפיסי תוארה כסבל שש מאות שנה לפני המאורע בגולגותא, כיצד ראתה הנפש את האמת הגדולה על צער החיים לאחר מאורע זה? כיצד אמת קודמת זו נראתה לאנשים שהתבוננו מעלה אל הצלב של גולגותא בדרגה גבוהה של הבנה? האם לידה היא סבל, כפי שבודהה אמר? הללו שהתבוננו מעלה אל הצלב של גולגותא עם נפש יודעת ואשר חשו מאוחדים עמו ואמרו לעצמם: "לידה זו מוליכה את האדם לתוך עולם שהיתה לו הזדמנות לארח את הכריסטוס עם היסודות שלו". הם שמחו להיכנס לאדמה זו שעליה הילך כריסטוס. דרך הקשר עם כריסטוס, השיגה הנפש את הכוח למצוא דרכה מעלה אל העולמות הרוחיים, כמו גם את הידע שלידה אינה סבל, אלא שער שדרכו חייבים לעבור כדי למצוא את המושיע – המושיע שעטף עצמו באותם חומרים ארציים המרכיבים את המעטה הפיסי האנושי.

האם מחלה היא סבל? הללו המבינים את האימפולס של גולגותא במשמעותו האמיתית אומרים: לא, מחלה אינה סבל. גם אם המין האנושי כיום אינו מבין עדיין את חיי הרוח האמיתיים הזורמים לתוכו עם הכריסטוס, בני אדם ילמדו להבין זאת בעתיד. הם ידעו שאדם שישותו הפנימית ביותר חדורה ע"י כוחו של כריסטוס, ואינדיבידואל הנותן לעצמו או לעצמה להיות ספוג באימפולס הכריסטוס יוכל לגבור על כל מחלה בעזרת כוחות העוצמה והבריאות שהוא או היא מפתח מבפנים. כך הוא הדבר משום שכריסטוס הוא המרפא הגדול של המין האנושי. כוחו כולל כל דבר הנובע מבאר הרוח והוא באמת מסוגל לפתח את כוח הריפוי החזק שיגבר על כל מחלה. לא, מחלה אינה סבל, אלא הזדמנות לגבור על מום או מוגבלות ע"י התפתחות כוח הכריסטוס בתוכנו.

באותו אופן אנו צריכים לרכוש הבנה ברורה אודות הקשיים של הזיקנה. ככל שאיברינו נהיים חלשים יותר, גדלה ההזדמנות עבורנו לגדול ברוח ולשלוט על חולשותינו ע"י כוח הכריסטוס שבתוכנו. זיקנה אינה סבל משום שעם כל יום אנו גדלים לתוך העולם הרוחי. וגם המוות אינו סבל משום שהוא נכבש בתחייה. המוות נוצח דרך המאורע בגולגותא.

יתר על כן, האם נוכל לומר שפרידה ממה שאהוב עלינו מהווה סבל? לא! הנפשות שמילאו עצמן בכוח-כריסטוס יודעות שהאהבה יכולה לחשל קשרי רוח בלתי שבירים מעבר לכל מכשול חומרי, ואין דבר בחיים שבין לידה למוות ובין מוות ללידה מחדש שלא נוכל למצוא דרך רוחית אליו בעזרת אימפולס הכריסטוס. אם נמלא את עצמנו באימפולס הכריסטוס, לא נוכל לחשוב אפילו על כך שנוכל להיפרד מאלה שאנו אוהבים לאורך זמן. הכריסטוס מאחד אותנו עם אהובינו.

באופן דומה "להיות מאוחדים עם אלה שאיננו אוהבים" אינו יכול להיות סבל. משום שאימפולס הכריסטוס מלמד אותנו שמרגע שקיבלנו אותו לתוך נפשנו, אנו צריכים לאהוב כל דבר לפי מידתו. אימפולס הכריסטוס מראה לנו את הדרך וכאשר אנו מוצאים דרך זו, "להיות מאוחד עם מי שאיננו אוהבים" לעולם אינו יכול לגרום סבל משום שאז לא יהיה יותר דבר שאיננו יכולים לקבל באהבה. וכך "לא להשיג את אשר אנו משתוקקים אליו", גם כן אינו יכול לגרום סבל למי שמקבל את כריסטוס, כי הרגשות האנושיים, הרגשות והתשוקות יטוהרו ויתעדנו בעזרת אימפולס הכריסטוס בדרך כזו שבני האדם ישתוקקו רק למה שנועדו לקבל. הם לא יסבלו יותר ממחסור בדברים, כי אם נועדו לחיות מבלי משהו או מישהו, מחסור שכזה נועד לעדן אותם, ואימפולס הכריסטוס נותן להם את הכוח לקבל זאת כהיטהרות. כאשר זה מתרחש, הרגש של מחסור בדברים לא עוד מעורר סבל. אם כך מהו המאורע בגולגותא? זהו הביטול ההדרגתי של התורה שניתנה ע"י בודהה הגדול האומרת שהחיים הם סבל. לשום מאורע אחר לא היתה השפעה גדולה יותר על התפתחות וטבע החיים בעולם זה מאשר למאורע בגולגותא. ולכן אנו יכולים להסיק שהוא ימשיך לפעול עבור המין האנושי ויהיו לו תוצאות חיוביות כבירות עבור האנושות בעתיד.

כריסטוס היה האווטאר הגדול ביותר שירד מעולם לאדמה. וכאשר ישות שכזו יורדת למטה לתוך קיומנו, כפי שהכריסטוס ירד לתוך גופו של ישוע מנצרת, משהו מסתורי ובעל חשיבות עצומה מתרחש. הבה ונתבונן בעולם המיקרוקוסמי. כאשר אנו מניחים גרעין חיטה בתוך האדמה, הוא נובט, מצמיח גבעול, שיבולת, וגרעיני החיטה הרבים שנקצרים הם העתקים של הגרעין המקורי שנזרע באדמה. תהליך כזה מתרחש גם בעולם המקרוקוסמי הרוחי. כי "כל שהוא בר השמדה אינו אלא משל"[1] ואנו יכולים לראות בהתרבות גרעיני החיטה, דימוי ומשל לעולם הרוח. בזה אנו כוללים את דמיוננו. כאשר התרחש המאורע בגולגותא, קרה משהו לגוף האתרי ולגוף האסטרלי של ישוע מנצרת: הם התרבו בעזרת הכוח של כריסטוס שחי בתוכו, ועותקים רבים של שני הגופים נוכחים מכאן והלאה בעולם הרוח וממשיכים בפעולה.

כאשר אינדיבידואל בן אנוש יורד מטה מן הגבהים הרוחיים לקיום הפיסי, הוא עוטף את עצמו בגוף אתרי ובגוף אסטרלי. אבל כאשר משהו כמו ההעתקים של גופיו האתרי והאסטרלי של ישוע מנצרת נוכחים בעולמות הרוחיים, אזי קורה משהו מיוחד מאוד לבני אדם שהקארמה שלהם הוכנה לכך. לאחר שהוגשמה המיסטריה של גולגותא, אינדיבידואל שהקארמה שלו איפשרה זאת, קיבל העתק של הגוף האתרי או האסטרלי של ישוע מנצרת, שזור בתוכו או בתוכה. זה מה שקרה במאות הראשונות לספירה הנוצרית, למשל לאוגוסטין הקדוש. כאשר אינדיבידואל שכזה יורד מן הגבהים הרוחיים ועוטף את עצמו בגוף אתרי, הוא מקבל העתק של גופו האתרי של ישוע מנצרת, ארוג בתוך גופו האתרי שלו, אבל הוא בעל גוף אסטרלי ואגו משלו.

כך, מה שעטף את האל שהתגשם בארץ ישראל, נישא הלאה כעת לבני אדם אחרים אשר היו אמורים להעביר הלאה את התנופה של אימפולס כביר זה לשאר האנושות. משום שאוגוסטין היה תלוי באגו שלו עצמו ובגוף האסטרלי שלו עצמו, הוא היה חשוף לספקות, עליות ומורדות והתנהגות מוטעית. ומשום שחסרונות אלה נבעו מהחלקים הבלתי מושלמים לעת עתה של ישותו, קשה היה לו להתגבר עליהם. מה שקרה לו, נגרם בגלל טעויות בשיפוטו וע"י אגו טועה. אבל לאחר שנאבק בבעיות אלו וגופו האתרי החל להיות פעיל, הוא מצא כוחות בתוכו שנשזרו לתוך גופו האתרי מן ההעתק של גופו האתרי של ישוע מנצרת. וכעת נהיה לאינדיבידואל שיכול היה לבשר לאנשי המערב חלק מאמיתות המיסטריה הנעלות.

כך, רבים מן האינדיבידואלים אשר אנו במערב מכירים כעמודי התווך החשובים של הנצרות, נקראו לקדם את ההמשכיות הפעילה של הנצרות במאות הרביעית, חמישית ושישית והלאה עד למאה העשירית. אנשי מופת אלה יכלו לקלוט את האידיאות הגדולות משום שגופיהם האתריים נשזרו עם הגוף האתרי של ישוע מנצרת. מסיבה זו הם יכלו לחדור לעומק החזיונות הנשגבים ואידיאות המופת שמאוחר יותר הוצגו בדרך אמנותית ע"י ציירים ופסלים בעלי שם.

כיצד נוצרו דגמי מופת אלה עבור הציורים המהנים אותנו אפילו היום? הם נוצרו כאשר בני אדם במאות החמש-עשרה, שש-עשרה, שבע-עשרה ושמונה-עשרה לספירה קיבלו הארה גדולה אודות הנצרות שאותה לא יכלו לתפוס בעזרת הרשימות ההיסטוריות. בגלל ההעתק של הגוף האתרי המקודש של ישוע מנצרת השזור בהם, יכלו בני אדם אלה לתפוס את התוכן של תורתו של כריסטוס מבלי לדעת את העובדות ההיסטוריות שנמסרו על הנצרות. בגלל שנשאו חלק מישוע מנצרת בתוכם, הם ידעו מתחושה של הארה פנימית שהכריסטוס היה חי. הם ידעו זאת כפי שפאולוס ידע כאשר ראה את הופעתו של כריסטוס באש הרוחית הזוהרת בשמיים. האם היה פאולוס מוכן להמיר את דתו לפני מאורע זה בכוח הסיפורים ששמע אודות האירועים בארץ ישראל? אף לא אחד מן האירועים שמישהו יכול היה לספר לו, מסוגל היה להפוך את שאול לפאולוס ועדיין האימפולס החשוב ביותר להפצתה של הנצרות נבע מפאולוס. הוא נותר ספקן ביחס לסיפורים אודות הכריסטוס על המישור הפיסי ונהייה למאמין רק בעזרת מאורע אוקולטי שהתרחש בעולם הרוח. מוזרים באמת הם האנשים הרוצים בנצרות ללא הארה רוחית! ההתפשטות החיצונית של הנצרות התרחשה הודות למאורע על-חושי. היא לא היתה מתרחשת לעולם ללא ההארה הרוחית של פאולוס.

בזמנים מאוחרים יותר, הנצרות המשיכה לצמוח דרך פעילותם של אלה, שיכלו לחוות את הכריסטוס, כפי שמתואר למעלה, כתוצאה של הארה פנימית ואינדיבידואלים אלה היו מסוגלים גם לחוות את הכריסטוס ההיסטורי משום שנשאו בתוכם את מה שנותר מן הכריסטוס ההיסטורי ומגופיו. במשך התקופה שמן המאה האחת-עשרה ועד לארבע-עשרה, קיבלו אינדיבידואלים אחרים העתקים של הגוף האסטרלי ולא של הגוף האתרי של ישוע מנצרת, שזורים בתוכם כאשר היו בשלים דיים וכאשר הקארמה שלהם איפשרה זאת. פרנסיס מאסיזי ואליזבט מתורינגן, בקרב אחרים, היו אנשים כאלה, אשר חייהם היו נותרים חסרי פשר עבורנו אם לא היינו יודעים עובדה זו. כל דבר הנראה לנו מוזר בחייו של פרנסיס מאסיזי נובע מן העובדה שהאגו שלו היה אגו אנושי של אינדיבידואל זה, אבל הענווה, המסירות, הנדיבות והלהט שאנו כה מעריצים בפרנסיס מאסיזי באו מן ההעתק של הגוף האסטרלי של ישוע מנצרת שהיה שזור בגופו האסטרלי שלו. לאישים רבים אחרים מן הזמן ההוא היה העתק שכזה ארוג בישותם. וכאשר אנו יודעים זאת, הם נהיים עבורנו מודל לחיקוי. אם מישהו צריך להבין לעומקו עניין זה מבלי לדעת שבאליזבט מתורינגן היה שזור העתק של גופו האסטרלי של ישוע מנצרת, כיצד יכול היה הוא או היא להבין במלואם את חייה של אישה קדושה זו? אינדיבידואלים רבים מאוד נקראו ע"י כוח כריסטוס מתמשך זה לשאת את האימפולס הכביר שלו אל עידני המחר.

כתוספת להעתקים של גופיו האתרי והאסטרלי של ישוע מנצרת, נשמרו גם אין ספור העתקים של האגו שלו עבור הדורות הבאים. האגו שלו נעלם משלושת עטיפותיו כאשר הכריסטוס נכנס לתוכם, אבל העתק של אגו זה – מרומם ע"י אירוע כריסטוס – נותר ושוכפל למספר אין סופי של העתקים. יש בהעתק זה של האגו של ישוע מנצרת משהו שעדיין נוכח היום בעולם הרוח ובני אדם שהפכו עצמם בשלים דיים יכולים למצוא אותו ועמו את ההוד של כוח-כריסטוס ושל אימפולס הכריסטוס הנישא בתוכו.

הביטוי החיצוני לאגו הוא הדם. זהו סוד גדול, אבל תמיד היו בני אדם שהיו מודעים לו ולעובדה שהעתקים של האגו של ישוע מנצרת נוכחים בעולם הרוח. מאז המאורע בגולגותא, היו תמיד בני אדם במשך המאות שראו שהאנושות מתבגרת לאט אל הנקודה שבה כמה אינדיבידואלים יוכלו לקבל העתקים של האגו של ישוע-כריסטוס, בדיוק כפי שכמה בני אדם קיבלו העתקים של גופיו האתרי והאסטרלי. היה צורך למצוא דרך סודית לשמר אגו זה במיסטריה עמוקה ודוממת עד לרגע שיתאים לשימוש בו. כדי לשמור סוד זה, נוצרה אחווה של מתקדשים: האחווה של הגראל הקדוש. לפי הדיווחים לקח מייסדה של אחווה זו את הגביע שבו השתמש כריסטוס בסעודה האחרונה ואסף בתוכו את הדם שטפטף מפצעיו של המושיע התלוי על הצלב. מייסד זה של ברית האחים אסף את דמו של ישוע כריסטוס, הביטוי וההעתק של האגו שלו בגביע שנקרא הגראל הקדוש. הוא נשמר במקום קדוש – באחווה – שדרך מוסדותיה וטקסי החניכות שלה כללה את האחים של הגביע הקדוש.

כיום בא הזמן שבו אפשר לגלות סודות אלה משום שלבותיהם של בני האדם נהיו בשלים דרך חיים רוחיים במידה כזו שרוממו עצמם להבנה של מיסטריה כבירה זו. אם מדע הרוח יכול להצית נפשות כך שיתלהטו להשתלהב ולהבין בחיות מיסטריות שכאלו, נפשות אלו יהפכו בוגרות מספיק, דרך הצצה בגראל הקדוש, לדעת את המיסטריה של האגו של כריסטוס – האגו הנצחי שאליו יכול להשתנות כל אגו אנושי. מיסטריה זו היא מציאות. כל שעל האנשים לעשות הוא לעקוב אחר הקריאה של מדע הרוח כדי להבין מיסטריה זו כעובדה נתונה כך שיוכלו לקבל את אגו-הכריסטוס רק ממראהו של הגראל הקדוש. כדי להשלים זאת צריך רק להבין ולקבל התרחשות זו כעובדה.

בעתיד, כשבני האדם יהיו מוכנים יותר לקבל את אגו הכריסטוס, הוא ימלא את נפשות בני האדם במידה גדלה והולכת, כך שיוכלו להתרומם מעלה להתקרב למצב שבו נמצא המודל הגדול שלהן, ישוע כריסטוס. רק דרך תהליך זה ילמדו בני האדם להבין באיזה מובן ישוע-כריסטוס הוא המודל הגדול של האנושות, ורק אז יתחילו להבין שהוודאות והאמת של חיים הנמשכים לנצח נובעות מן הגוויה על צלב העץ של גולגותא. הנוצרים של העתיד אשר יקבלו השראה ויתמלאו באגו-הכריסטוס יבינו גם משהו שלפני כן היה ידוע רק למוארים. הם יבינו לא רק את הכריסטוס שעבר דרך המוות, אלא גם את הכריסטוס המנצח של האפוקליפסה, אשר בואו נחזה מלפנים ואשר עלה מן המוות אל האש הרוחית. חג הפסחא יוכל תמיד להוות עבורנו סמל של הכריסטוס הקם לתחיה, חוליה מקשרת מן הכריסטוס שעל הצלב לכריסטוס המנצח, הקם לתחיה, העולה והמושך את כל בני האדם מעלה ביושבו לימינו של האב.

הסמל של חג הפסחא פותח פרספקטיבה לא רק לעתידה של האדמה כולה אלא גם לאבולוציה האנושית. חג הפסחא הוא ההבטחה שלנו שיום אחד בני האדם בהשראתו של הכריסטוס ישתנו יותר ויותר משאול לאינדיבידואלים כפאולוס ויהיו מסוגלים יותר ויותר לראות את האש הרוחית. לבטח, כפי שכריסטוס הופיע לפני משה ולפני אלה אשר הכריזו על אמונתם בו באש הפיסית של הסנה הבוער ובברק על הר סיני כנבואה של בואו שלו, כך הוא יופיע לפנינו באש המטוהרת של העתיד. "הוא עמנו בכל יום עד לסוף העולם", ולאלו שנתנו לתפיסה שלהם להיות מוארת ע"י המאורע של גולגותא, לאלו הוא יופיע באש הרוחית גם אם בראשונה הם ראו אותו בצורה שונה.

משום שהכריסטוס הפעיל השפעה כה עמוקה על כל צדדי החיים הארציים, כה הרחק מטה עד לשלד האנושי, שצר את גופו בן התמותה מיסודות האדמה, הוא גם ניקה וטיהר את כל החומרים על האדמה במידה כזו שהעולם לעולם לא יהיה שוב מה שחכמי המזרח כה פחדו בעצב שיהיה לתמיד. הם האמינו שהמואר של העתיד, המאירטריה-בודהה, לא יוכל למצוא על פני האדמה אנשים שיוכלו להתרומם ולהבין אותו משום ששקעו כה עמוק לתוך עולם החומר.

כריסטוס הובל לגולגותא כדי לזכך את החומר ולכוון אותו שוב לגבהים הרוחיים ולמנוע מן האש על האדמה מלהפוך לפסולת במקום מהות מטוהרת. כאשר בני האדם עצמם יטוהרו, הם יבינו שוב את החכמה הקדמונית של העולם הרוחי שממנו באו פעם. וכך, לאחר שבני האדם יבינו הבנה עמוקה מתמיד, המאיאטריה בודהה ימצא על פני האדמה הערכה שאחרת לא יכול היה לפגוש. אנו מבינים טוב יותר כל דבר שלמדנו בצעירותנו לאחר שנהיינו בוגרים יותר דרך ניסיונותינו ולאחר שהתבוננו לאחור על חוויות נעורינו. בדומה לכך, המין האנושי יבין את החכמה הקדמונית של העולם ע"י שיביט בה לאחור לאור הכריסטוס ודרך המאורע בגולגותא.

וכעת, כיצד יוכלו השרידים הבלתי מתכלים של קאשיאפה להיגאל ולאיזה יעוד יגאלו? נכתב שהמאיאטריה בודהה יופיע ויגע בו בידו הימנית ואז הגוויה תעלה מעלה באד. האש שפאולוס ראה בדרך לדמשק היתה אותה אש רוחית נפלאה שבה גופו של קאשיאפה יועבר בבטחה מעלה, ובאש זו כל דבר נשגב ואצילי מזמנים עתיקים יגאל. אנו נראה את כוחות העבר שהיו נעלים, מפוארים ומלאי חכמה זורמים ושוטפים לתוך מה שהשיגה האנושות כתוצאה של המיסטריה של גולגותא.

בפעמוני חג הפסחא אנו פוגשים סמל לתחייתה של רוח האדמה עצמה ולגאולת המין האנושי. בעבר לא היה איש עם הבנה נכונה של סמל זה שלא ידע כיצד לרומם את עצמו או עצמה לגבהים רוחיים בעזרת מיסטרית חג הפסחא. אין זה חסר משמעות שפאוסט בהתקרב מותו נקרא לשוב לחיים חדשים ע"י פעמוני חג הפסחא. זה הוביל לרגע הגדול בגילו המבוגר כאשר נהיה לבסוף לעיוור ואמר: "עדיין בתוכי קורן אור זוהר".[2] כעת הוא מוכן לחדור לעולמות הרוחיים מעל, היכן שכל החברים האצילים של המין האנושי מוצאים גאולה.

כל דבר שחי פעם בעבר נגאל, טוהר ומצא מחסה ברוחיות האתרית שהמיסטריה של גולגותא חלחלה לתוך האדמה ולתוך המין האנושי. יום אחד כשמאיאטריה בודהה יופיע, הגוף הבלתי מתכלה של החכם הגדול קאשיאפה יעבור דרך טיהור דומה באש הנפלאה, לאורו הכביר של כריסטוס, שהופיע לפני פאולוס בדרך לדמשק.

——————————————————————————————-

  1. גיתה, פאוסט, חלק שני שורות 12111 – 12104 תרגום לעברית של יעקב כפכפי:"כל החולף עובראך כמשל הוא;כל הלוקה בחסרפה ישוכלל הוא:כל הגלים בלא דמותפה מעוצב;נצח הנשיותמושכנו אליו".אלו הן השורות האחרונות של פאוסט מאת גיתה, המציינות שהחפצים בעולם חומרי זה אינם אלא ביטוי סמלי של העולם הרוחי. אהבה, דרך התגשמותה באשה, נותרת הכוח המדריך עבור האדם השואף.
  2. פאוסט התעוור מידי קאר (סורג), דמות אלגורית והכריז:"חשכת הליל העמיקה, כמו השחירה.אך אור גדול זורח בי בפנים;אשר הגיתי חיש אגשים עד גמירא;משקל יש רק לצו של אדונים". (פאוסט חלק שני, שורות 11502 – 11499 תרגום לעברית יעקב כפכפי).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *