עונות השנה ואימגינציות מלאכי עליון – 05

עונות השנה ואימגינציות מלאכי עליון

 

רודולף שטיינר

דורנאך   5-10/10/1923   GA229

מהדורה חדשה מתוקנת 

תרגום מאנגלית : עלי אלון

עריכה והקלדה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – הספר מכיל את צילום הלוחות שצייר רודולף שטיינר – ראו כאן

הרצאה 5    10/10/1923

אימגינציית מלאכי עליון

במהלך מספר ימים אלה מעיינים היינו בארבע האימגינציות הקוסמיות שניתן להעלותן בזו אחר זו עבור חייה האינטימיים של נפש אנוש במסלול השנה. ברצוננו להבין את האדם בכל הקשריו ומיקומו בעולם. אנו נבקש הבנה זו בפעולה המצורפת של כוחות אלה, לגבי אותם דברים המופיעים ככורח בהקשר לדמויות כבירות אלה. אך תחילה עליי לומר משהו כדברי פתיחה.

בפקחנו את הנפש להתרשמויות שעשויות להיכנס בנו, בראותנו את השוכן בארבע דמויות כבירות אלה, יתייצב לפני הנפש בעת ובעונה אחת, רב ממה שמוחש היה במהלך ההתפתחות האנושית כהד לראיה רוחית אינסטינקטיבית קדומה שהיום, לעיתים, מתייחסים אליו באורח היסטורי אך בעצם אין מבינים אותו.

כשמשוררים ישרים וישויות אנוש בעלות השראה חשים, לעיתים תכופות, בצורה מעומעמת את הקולות מופלאים האלה המתפעמים אלינו ממסורות של עידנים שחלפו, מחזיקים הם, ברגע בו רוצים הם לבטא את המרומם ביותר, את העצום ביותר. אך למעשה נפגשים גם הם בהבנה מועטת בלבד מצד האנשים. כך מתפעמות מילים מסוימות בחלקו הראשון של פאוסט לגיתה באורח מופלא ביותר, מילים שמצטטים אותן לעיתים קרובות אך מבינים אותן במידה מועטת. אלה הן המילים המתפעמות כאשר פאוסט, בפותחו את ספרו של נוסטראדאמוס נתקל בסמל המקרוקוסמוס ופוצח במילים:

איך יתרקם-כל ויחבר לכלל

אחד במשנהו יחיה ויפעל!

איך כוחות שמים יורדים ועולים

ודליי זהב זה מזה נוטלים!

בכנפיים ברכות יביאו

משמים ובעד אדמה יבקיעו

בשירה הרמונית כל היקום יגיעו![1]*

תיאור נפלא באמת! בהתוודעותנו אל גיתה נוכל לומר אך זאת שהוא תפס זאת ברגשותיו, כי מה שמתגלה אצל גיתה, הושג למעשה מקריאתו במסורות העתיקות; את אשר שאב מהן בתחושתו הדקה, אכן בא לפני נפשותינו במשמעותו המלאה, אך ורק כשנותנים אנו את דעתנו למה שעלה בידי לשים לפניכם בארבע האימגינציות הקוסמיות העצומות: אימגינציית הסתיו של מיכאל, אימגינציית חג המולד של גבריאל; אימגינציית הפסחא של רפאל, ואימגינציית הקיץ של אוריאל, ביום יוחנן הקדוש. כי מכל הישויות העילאיות הללו (עליכם לצייר זאת לעצמכם באופן ממשי) נוצקים עוצמות דרך הקוסמוס, עוצמות הזורמות שוב ושוב לתוך ישויות אנוש כדי לצור בהן ולעצבן. על מנת להבין זאת עלינו אף לראות כיצד ניצבת ישות אנוש בפנים הקוסמוס באור חומרי בלבד.

בהקשר זה קיימת, לרוע המזל, הבנה מועטה בלבד למצב הנוכחי. תוכלו להיווכח בכך, למשל, שבכל שטח במחקר של מדעי הטבע בספירת הרפואה, מתואר כיצד שואף האדם לפנימו חמצן מן האוויר וכיצד קולט הפחמן את החמצן. תהליך זה מושווה אזי, לבערה חיצונית שבה למעשה, עשויים להתלכד יסודות חיצוניים כלשהם עם החמצן שבאוויר. תהליך מוגדר זה המתחולל בישות האנושית נקרא – בעירה.

כל התהליך כולו המתרחש בדם, כשניטל החמצן על ידי הפחמן, מתואר כבעירה, כי דבר אחד אינו ידוע והוא, שכל התהליכים, כל היסודות כולם, המצויים מחוץ לישות האנושית, משתנים מיד והופכים לדבר שונה, עם חדירתם פנימה לישות אנוש. ומי שמדבר אודות צירוף מוגדר זה של הפחמן עם החמצן באדם, בדָמותו אותו לתהליך של בעירה, מדבר בעצם כאילו אמר: אין צורך שלאדם תהיינה שתי ריאות חיות. ניתן להמירן בשתי אבנים: שתי אבנים שתתלינה בפנימו. כך בקירוב אומרים האנשים הללו, המדברים אודות בעירת הפחמן והחמצן בפנימה של הישות האנושית. כל המתחולל באורח חיצוני בטבע, משתנה מיידית בהיכנסו לישות האנושית. שום תהליך אינו מתרחש בישות אנוש באותו אופן בו מתחולל הוא בטבע החיצון. מה שמצוי באורח חיצוני בלהבה הלוהטת, מהווה אש מתה; תהליך התואם לזה בפנים ישות אנוש מהווה שלהבת חיה, שלהבת חיה לבושת נפש. כפי שניתן להשוות את האבן לריאה, כך ניתן להשוות את הלהבה החיצונית למה שמתחולל באדם כפעילות חיים בעת התלכדותם של הפחמן והחמצן, שכאשר סוקרים אותם באורח חיצוני, מהווה אכן אף היא, מבחינה כימית, בעירה.

הקידמה הרוחית כולה תלויה בעת הנוכחית ביכולתנו להבין דברים אלה כהוויתם. באורח חיצוני, כשמצוי ברשותכם מלח, ואוכלים אתם אותו במזונכם, או חלבון ביצה או כל מזון אחר, מדמים בני אדם לעצמם בימינו, שהחלבון נשאר אותו חלבון בפנים הגוף האנושי כפי שהיה מחוצה לו, שחומר כזה כמלח, למשל, נשאר כמות שהוא באורח חיצוני. אין זה נכון. זה אשר נכנס לישות האנושית הופך מיד למשהו אחר. והכוחות המשנים זאת, נובעים למעשה באורח מיוחד במינו, מאותן ישויות עילאיות שתיארתי בארבע האימגינציות.

הבה ונזכר בתמונה האחרונה כפי שהצגתיה לפניכם: כיצד מרחף אוריאל במשזר הזהב ברשמי עיצומו של קיץ, מעל במרומים, באורגו לעצמו את גופו באור זהוב בפעילותו ובשזירתו של זהב השמש.

יש לציירו, כפי שספרתי לכם, בעין שופטת שמתוך כובד ראש, כי מבטו מופנה אל הספירה הגבישית של האדמה והוא רואה מה מועט התיאום שבין שגגות אנוש לבין היופי האבסטרקטי, שאף על פי כן, קורן הנהו מכל המתחולל בהתגבשות שם למטה, בספירה הגבישית של האדמה. זהו הגורם לעין הרצינית השופטת, המביטה מטה, בהשוותה את שגגות אנוש לפועל וחי בגבישי האדמה.

אמרתי לכם שמחוותו של אוריאל מהווה מחוות אתראה. מחווה האומרת לבני אדם, יש לעשות! במידה מסוימת זוהי תנועה הקוראת להם, אם מבינים הם אותה, להפוך את חסרונותיהם למעלות. כי שם בעננים נראות תמונות יופי. כל אשר מבצעת ישות אנוש מן הטוב, מופיע בתמונות יופי אלה הנשזרות מזהב השמש. והנה, מהישות העילאית, אשר רק כך ניתן לתארה, נובעות עוצמות הפועלות בישות האנושית; הממשיכות לפעול בישות האנושית, אך בדרך מיוחדת במינה. כל אשר מתאר אני אותו כעת מתחולל באמצע הקיץ. עלינו לצייר לעצמנו שישות עילאית זו, אוריאל, אינו יושב בחיבוק ידיים, במנוחה, אלא מצוי הנהו בתנועה אדירה. הדבר מוכרח להיות כך, כי בעת שהקיץ אצלנו, קיים חורף בספירה המנוגדת וכאשר חורף אצלנו, מצוי הקיץ בצד השני ואוריאל שם במרומים.

עלינו לצייר תמונה בהירה לפנינו, כדי שאם נשים כאן את האדמה, נראה את אוריאל המופיע למעננו בקיץ ומפלס את מסלולו, המביא אותו לאחר שישה חודשים אל הצד השני. ואז יהיה אצלנו חורף. במשך עת ירידתו של אוריאל, כשכוחותיו באים אלינו כך בקו יורד, משתנה הקיץ אצלנו לחורף. כאשר החורף כאן, מצוי אוריאל בצד השני. אולם האדמה אינה מונעת בעד כוחותיו של אוריאל מלבוא אלינו. כשאוריאל מצוי בעבר ההוא, עבור התושבים של הספירה ההיא, חודרים כוחותיו ועוברים את האדמה לעברנו. וכך רשאים אנו לומר: זה אשר נהדף לעברנו מאוריאל בקו ישיר מלמעלה למטה, שבחפצו לאפוף אותנו בזהב השמש הקיצית, חודר בחורף הישר בעד האדמה ואופף אותנו מן הצד השני. או אז נעשה הדבר בקו עולה. מהווה הוא זרם עולה. וכך, כשמביאים הננו לפני הנפש את אשר מתחולל באדם לעת יוחנן הקדוש בעיצומו של הקיץ, דרך הטבע, כי זה אשר עושה אוריאל פועל במישרין לתוך עוצמותיו של הטבע, כשמציירים אנו זאת בנפשנו, עלינו לצייר באמת ובתמים. עוצמות אלה של אוריאל בקרינתם סביב אל הקוסמוס, בקרינתם לעננים שלנו, לגשם שלנו, לברק ולרעם שלנו, בקרינתם אף לגדילת הצמחים – בחורף, לאחר שאוריאל כמו-סובב את האדמה, זורם כל זה דרך האדמה ובא לשהות בראשנו. והעוצמות שבזמנים אחרים מצויות בטבע בחוץ ואשר ניתן לכנותן: עוצמות אוריאל, הן העושות מאתנו, אם נדבר נכוחה, אזרחים של הקוסמוס כולו. למעשה, הן המסבות להשתקפות של הקוסמוס לעלות שוב ושוב בראשנו, בפעלן משם בהארה, על מנת שתבונת אנוש תהיה לקניינו.

מדברים אנו נכוחה כשאומרים אנו: אוריאל עורך את ירידתו כשהקיץ מפלס נתיבו דרך הסתיו אל החורף. בחורף מתחיל הוא לעלות מחדש. ומעוצמות ירידתו של אוריאל אנו רוכשים את כושרותיו של הראש אשר לנו, את העוצמות הפנימיות של הראש האנושי שלנו. אוריאל פעיל, אפוא, בטבע באמצע הקיץ כך שאדם מהווה מיקרוקוסמוס כנגד המקרוקוסמוס. נבין את הישות האנושית אך ורק כשנמקם אותה בעולם לא רק כישות הטבע בלבד, אלא כישות רוחית, וזאת, כשמשיגים אנו את עוצמותיו של אוריאל בזרימתם אל האדם במהלך השנה וכשם שאוריאל פועל באדם, כך עלינו לומר בדומה אודות רפאל, למשל. רפאל יוצק את עוצמותיו אל תוך כוחות הטבע באביב, כפי שתיארתי לכם. בדרך זו עלי להראותכם שניתן להשלים את אימגינציית הפסחא בלימוד שרפאל עשוי להעניק לאנושות, הוא, שרשאי אני לקרוא לו הרופא הקוסמי הדגול של האנושי. כי אך ורק כשאנו נותנים לכל מה שמסב לו רפאל, בשזירתו בכוחות הטבע באביב, בדומה לפעולתו של אוריאל בקיץ, כשאנו נותנים לזה לפעול על נפשותינו, לפעול בנו לעת הפסחא בהאזנה רוחית אינספירטיבית או אז הולכת וקרבה אלינו, כפי שהראיתי, פסגת כל אמיתות המרפא באשר לאדם.

ברם זה אשר שוזרו רפאל במשך האביב סובב סביב האדמה, כפי שחל הדבר לגבי אוריאל. אוריאל מהווה את רוח הקיץ בהכוונת הקוסמוס, והוא סובב את האדמה כשהוא יוצר, במשך החורף, את העוצמות שבחלקו הפנימי של ראש אנוש. רפאל מהווה את רוח האביב, הסובב סביב האדמה והיוצר, למעשה, במשך הסתיו, את עוצמותיה של מערכת הנשימה האנושית. ועל כן יכולים אנו לומר: בה בשעה שמיכאל מהווה למעלה את הרוח הקוסמית, המלאך העליון הקוסמי של הסתיו, שוכן ופועל רפאל במהלך עם מיכאל. רפאל פעיל בכל המערכת של נשימת אנוש בווסתו אותה ובהפעילו אותה בבריאות. נוכל לצייר את הסתיו באורח נכון אך ורק כשנשים בצד אחד את אימגינציית מיכאל הכבירה; את החרב הצרופה בברזל מטאורי, את האדרת השזורה מזהב-השמש, המנצנצת לפני ולפנים יחד עם הקרניים הכסופות אשר לאדמה, את כל זאת ציירנו לעיל, ובאדם, פעיל רפאל, רפאל החש כל נשימה ונשימה באדם בהתהוותה, החש כל העובר במסלול מהריאות ועד הלב ומהלב דרך כל מחזור הדם שוב ושוב. באורח זה לומד האדם אודות כוחות מרפא אלה האורגים דרך הקוסמוס לעת האביב במשך העונה של רפאל; הוא לומד להכיר בו עצמו אותם כוחות מרפא ולדעת למה מסב רפאל בסתיו, כשקרני האור שלו עוברות בעד האדמה, למה מסב רפאל בעת ההיא בנשימתה של ישות אנוש בשעה שמיכאל מצוי מעל. וזהו דבר כביר; כל כוחות המרפא מצויים במקורם במערכת הנשימה; כל מי שמבין באמת את כל מחזור הנשימה מכיר, ממחקר זה אודות האדם, את כוחות המרפא. כוחות המרפא אינם שוכנים בשום מערכת אחרת. על המערכות האחרות להסתייע בריפוין מחוץ להן.

הביטו נא וראו מה אומר אני אודות מערכת הנשימה בהרצאותיי על חינוך. מערכת זו מגיעה לפעילות מיוחדת בילד בין שנתו השביעית לבין שנתו הארבע-עשרה, בה בשעה שהאפשרויות לחלות גדולות במשך שבע השנים הראשונות של החיים וכן לאחר השנה ה-14. ובאופן יחסי מועטות ביותר הן בעת בה פועמת מערכת הנשימה דרך גוף אנוש בסיועו של הגוף האתרי. שם, דווקא במערכת הנשימה, שוכנת נימה סודית של מרפא וכל סודות המרפא מהווים בעת ובעונה אחת סודות נשימה. דבר זה קשור לעובדה שפעילויות אלה של רפאל שהנן קוסמיות באביב, חודרות בסתיו למלוא הרז של נשימת אנוש.

למדנו לדעת את גבריאל כמלאך עליון לעת חג המולד, הוא מהווה אזי הרוח הקוסמית. עלינו להסתכל כלפי מעלה כדי למצוא אותו. במשך הקיץ נושא גבריאל אל האדם לפנימו, את כל אשר נסב על ידי הכוחות המעצבים התזונתיים שבישות אנוש, כוחות התזונה המעצבים באורח פלסטי. בעיצומו של קיץ, נישאים הללו לפנימו של האדם על ידי עוצמותיו של גבריאל; ומצד שני, לאחר שגבריאל יורד בפעילותו הקוסמית שבמשך החורף אל פעילותו האנושית שבמשך הקיץ, זורמות עוצמותיו דרך האדמה כי החורף שורר בעבר השני.

אנו מגיעים לבסוף אל מיכאל, המהווה את הרוח הקוסמית לעת הסתיו. שוכן הוא אז במרומיו, הוא מגיע לפסגתו הקוסמית. ירידתו מתחילה ועוצמותיו חודרות בעד האדמה בהעפלה אביבית ושוכנות בכל המתחולל בתנועה באדם; בכל המגלה ביטויו בישות אנוש ברצון אשר מניע אותו ללכת, להחזיק, ולעבוד.

עתה, שימו נא לפניכם את התמונות המושלמות; תחילה – תמונת הקיץ, הייצוג של יוחנן הקדוש. מעל – אוריאל הרציני במבט שופט, ביציבה ובמחווה של אתראה; ועמו, בהתקבצות לאדם ובחדירה לפנימו, מבטו הרך והאוהב של גבריאל, גבריאל במחוות הברכה! וכך, במהלכו של הקיץ שיתוף פעולה לפנינו, אוריאל בקוסמוס וגבריאל לצידו של האדם.

כשהקיץ מפנה מקומו לסתיו, כפי שתיארתי, לפנינו מבטו המצווה, או מוטב שאכנהו מבטו המשגיח, של מיכאל. הואיל ואם נסקור דמות זו באורח נאות יהא מבט זה של מיכאל כמו היתה עינו – אצבע מכוונת; כמו לא היה בו רצון להביט לפנימו אלא חפץ היה להתבונן בעולם. באשר למיכאל המבט חיובי הוא ופעיל מיידית. החרב הצרופה מברזל קוסמי מוחזקת על ידי מיכאל באורח כזה שידו מכוונת בעת ובעונה אחת להצביע לאדם על דרכו. זוהי התמונה שמעל. ומלמטה – רפאל המרחיק ראות, המתקרב לאדם במבט עמוק ורב הגות; שזה עתה, לראשונה, כביכול, הדליק את כוחות המרפא בקוסמוס; את הללו מביא הוא עתה לאדם, רפאל במבטו העמוק ורב ההגות הנשען על שרביט מרקורי, הנתמך על ידי כוחותיה הפנימיים של האדמה. וכך לפנינו שיתוף הפעולה שבין מיכאל בקוסמוס לבין רפאל עלי אדמה.

בפנותנו אל החורף: גבריאל אזי המלאך הקוסמי, גבריאל מעל במבטו הרך והאוהב ומחוות הברכה שלו. בשזירתו באדרת השלג הלבנה של ענני החורף. ומלמטה, אוריאל השופט והמתרה הרציני לצידו של האדם – העמדות מתחלפות.

ושוב, בהתקרבנו אל האביב, הנה רפאל מעל במבטו רב ההגות, בהחזיקו את שרביט מרקורי שבהיותו עתה באוויר, דומה לנחש אש. נהיה לנחש בלהט אש, לא נתמך עוד על ידי האדמה; כי כמו מושט הנהו בהשתמשו בעוצמות האוויר, הבוחש, מערבב ושוזר יחדיו את האש, המים והעפר אשר בקוסמוס, כדי להפכם לכוחות מרפא הפועלים ואורגים בקוסמוס.

ואז, מלמטה, מתקרב מיכאל לפגוש את האדם, מיכאל הניתן לראיה בבהירות רבה במבטו הרציני שתיארתיו כמבט חיובי, מבט המצביע על הדרך בעולם, ושהיה רוצה ליטול עמו את מבטו של האדם כשמיכאל עצמו, המשלים את רפאל, ניצב שם באביב לצידו של האדם. וכך רואים אתם ידידיי היקרים, לפנינו כאן התמונות:

חורף: גבריאל מעל. אוריאל למטה.

אביב: רפאל מעל. מיכאל למטה.

קיץ: אוריאל מעל. גבריאל למטה עם האדם.

סתיו: מיכאל מעל. רפאל למטה עם האדם.

ועתה, הבה וניטול מילים אלה אשר כמו דיבור מאגי עוברות דרך התקופות. ואשר גיתה משתמש בהן שוב אף הוא:

"איך יתרקם כל ויחבר לכלל.

אחד במשנהו יחיה ויפעל " .

כך הדבר באמת. אוריאל, גבריאל, רפאל ומיכאל פועלים יחדו; איש בפנים רעהו בשוכנם זה בזה. וכאשר מושמת ישות אנוש ביקום כישות רוחית, בלבוש פיזי-נפשי פועלים בה עוצמות אלה באורח מאגי ומה רב מן האמת במילים אלה. מה רב!! חשבו נא מהי משמעותן של מילים אלה:

"איך יתרקם כל ויחבר לכלל

אחד במשנהו יחיה ויפעל!

איך כוחות שמים יורדים ועולים – "

"איך כוחות שמים יורדים ועולים"!!! –

אני עובר מיד לשורות הבאות:

"דליי זהב זה מזה נוטלים –

בכנפיים ברכות יביאו

משמים בעד אדמה יבקיעו.

בשירה הרמונית כל היקום יגיעו"!

זכרו את הרצאת יום אתמול בה עובר הכל מן הפלסטיות ועד הצלילים המתפעמים:

"בשירה הרמונית כל היקום יגיעו"!!

איני יכול להביע בפניכם מה חשתי כשדבר זה בא לפני נפשי ובקוראי שוב ושוב מלים אלה של גיתה." משמים בעד האדמה יבקיעו" 'בעד' זה עשוי להדהים בדייקנותו המיוחדת לו. כי אכן כך הדבר, מדהים הדבר להיווכח לדעת שמילים אלה מתפעמות למעשה דרך העולם כמו מערכת פעמונים ושהן נחשבות לשירה חופשית או משהו ממין זה; מילים שכל אדם רשאי לכתבן במכתביו או ברשימותיו, אך אין הדבר כך. אלה הן מילים החופפות לעובדה הקוסמית; אכן מדהים הדבר! בהתייחסות לאמת, לקרוא מילים אלה במקומן ב"פאוסט" לגיתה.

נתקדם נא הלאה. עד כה נתגלה לנו כיצד חודרים הכוחות השמימיים בכנפי הזהב שלהם – מלאכי עליון – הכוחות השוכנים בשכינה, עוטי כנפי זהב, כיצד חודרים הם בהרמוניה לפני ולפנים היקום בפעלם ובחיותם האחד בתחומי רעהו. ברם קיים בזה משהו נוסף.

הבה ונתבונן בגבריאל המפיק את הכוחות המזינים מתוך הקוסמוס. המביא כוחות תזונה אלה אל האדם במרומי הקיץ. יודעים הנכם שכוחות אלה פעילים במערכת העיכול של האדם. רפאל נמצא במערכת הנשימה והנה עובדים גבריאל ורפאל בצוותא באורח כזה, בעלייתם וברדתם, שגבריאל מעביר את כוחותיו, שאלמלא כן, מצויים היו בדחפים המזינים של ישויות אנוש; מעבירים הם את הכוחות הללו כלפי מעלה אל הנשימה. כוחות התזונה נעשים אזי לכוחות מרפא. גבריאל מעביר את התזונה לרפאל ואז נעשית התזונה לתהליך מרפא. זה אשר, אילולא כן, מהווה היה באדם תהליך תזונתי בלבד נשזר בכל תהליך הנשימה ונהיה אזי לתהליך מרפא.

עלינו לתת דעתנו בזהירות לשינוי שעוברים היסודות החיצוניים במערכת התזונה, או אז נכיר את החשיבות של עוצמות-גבריאל, כוחות התזונה באדם. וכוחות אלה מועברים אלי מערכת הנשימה. ובעת המשיכם לפעול הלאה במערכת הנשימה, אין הם מהווים כוחות להשקטת הרעב ולהרגעת הצמא; לא רק כוחות מתקנים למען ישות אנוש, אלא אף כוחות שמתקנים ומאחים באורח פנימי אצל החולה. כוחות התזונה מתהווים לכוחות מרפא. מי שמבין את התזונה כיאות, משיג את ראשית התהליך המרפא. מי שיודע מה עושים המלחים באדם הבריא יודע, בהניחו לאותה מטמורפוזה העוברת מנתיב גבריאל לנתיב רפאל לפעול עליו, כיצד פועלים המלחים באמצעי ריפוי במקרה זה או אחר. כוחות המרפא בנו מהווים מטמורפוזה של כוחות התזונה. רפאל מקבל את כלי התזונה מזהב גבריאל. דלי זה מועבר אליו.

עתה, מופיע ובא רז, אשר כפי שמגלים הננו, מוכר היה לבני האדם בימי-קדם ועתה כמעט ואבד. אדם שמסוגל לקרוא את היפוקרטס היום, אולי אדם שאף מסוגל לקרוא את גאלן, נותן דעתו לכך שבהיפוקרטס וכן בגאלן, רופאים שמכבר הימים, משהו חי עדיין המהווה באמת ובתמים סוד אנושי רב ערך. בתהליך הנשימה שלנו שוררים כוחות המרפא. הם מרפאים אותנו ללא הרף. תהליך הנשימה שלנו מהווה תהליך של ריפוי מתמשך. אך כאשר עולים כוחות נשימה אלה לתוך הראש האנושי, נעשים כוחות המרפא האלה לעוצמות הרוח של האדם, הפעילות בחישת החושים, ובחשיבה. זהו הסוד שהיה ידוע אי פעם שניתן לקראו בבהירות מרבית כמעט בהיפוקרטס ובגאלן ניתן עדיין לפרט אותו: שהחשיבה והחישה, חיי הרוח הפנימיים של האדם, מהווים את המטמורפוזה העליונה ביותר של התרפיה, של התהליך המרפא. כאשר כמו-נהדף כלפי מעלה, זה השוכן בין הראש לבין מערכת העיכול של האדם, בתור נשימתו של האדם ממנה פועל הוא ככוח מרפא, מהווה הנהו אזי התשתית, התשתית הגשמית לחיי הרוח של האדם. וכך ניתן אפוא לומר: המחשבה המבזיקה דרך ראש אנוש מהווה, למעשה, כוח תמורה שבא במקום הדחפים המרפאים המצויים ביסודות השונים. וכך, אם באמת רואה האדם ללב הדברים הללו ויש בידו, הבה ונאמר, מלחי מרפא כלשהם או חומר צמחי מרפא כלשהו, יכול הנהו להביט בהם ולומר: כאן מצוי אתה ככוח מבורך של מרפא, אם אמסרך לאדם הזקוק לך; אך אם אתה בעצמך תחדור פנימה, אם תעבור אל מעבר לספירת הנשימה, אם תפעל בראש אנוש, או אז תהווה את המניע הגשמי של כושר החשיבה האנושי כי רפאל מעביר את כליו לאוריאל. מה שמקבל רפאל מן התזונה והופך לרפאות, את זה מעביר הוא לאוריאל וזה נהיה לכוח חשיבה.

כיצד מרפאת התרופה? התרופה מרפאת כי ניצבת היא בנתיב הרוח; וכאשר יודע האדם עד איזו מידה קרובה התרופה בנתיבה של הרוח, יודע הנהו את כוח המרפא של התרופה. הרוח לבדה באדם אינה יכולה להחזיק במישרין בחומר הארצי; רק חלקה הנמוך יותר של הרוח מהווה את הכוח המרפא.

כשם שגבריאל מעביר את כוחות התזונה לרפאל שיהפכם לכוחות מרפא, כלומר, מעביר הנהו את דלי הזהב אשר לו כשם שרפאל מעביר את דלי הזהב אשר לו לאוריאל, ההופך את כוחות המרפא לכוחות חשיבה, הרי זה מיכאל המקבל מאוריאל את כוחות החשיבה ובאמצעות און העוצמות של הברזל הקוסמי שממנו מעוצבת חרבו, מעביר בטרנספורמציה כוחות חשיבה אלה אלי הרצון, וכך נעשים המה באדם לכוחות תנועה. אוריאל מעביר את הדלי שלו אל מיכאל וכוחות החשיבה נעשים לכוחות תנועה באדם.

כך משיגים אנו תמונה שניה זו: עולים ויורדים אוריאל, רפאל, גבריאל, ומיכאל; פועלים זה בזה כמו הבה ונאמר: אוריאל וגבריאל יחדו, אך אף פועלים האחד לצד רעהו כמו, ניתן לומר: האחד הנותן את קניינו לזולתו כדי שיהא עשוי לפעול בו הלאה. רואים אנו כיצד מעבירים זה לזה הכוחות השמימיים, בעליה ובירידה, את דליי הזהב, את דליי הזהב של התזונה, של המרפא, של כושר החשיבה ושל התנועה. כך נעים דליי הזהב מן האחד אל משנהו, ובד בבד ובעת ובעונה אחת, פועל האחד עם משנהו בהרמוניה קוסמית. ושוב מגלים אנו מלים כאלה באותו קטע מ" פאוסט":

"איך כוחות שמים יורדים ועולים

ודליי זהב זה מזה נוטלים"

אף ביחס למילה "זהב" זוהי המילה הנכונה, כי מהויות אלה שזורות באמת ובתמים מזהב השמש הנובע מאוריאל כפי שהסברתי אתמול. גיתה קרא כמובן את מה שהביע באורח פיוטי בקטע זה; זה עשה עליו רושם עצום. אך מה שניתן לו להביע בזה – את זה הוא לא ידע. זה הדבר המדהים כאן, כשרוח כזאת כגיתה תופסת משהו מתוך תחושה פיוטית מסוימת, משהו הנובע ממסורות עתיקות יומין, שעשוי באורח כה לא יאומן לבטא את האמת. זהו הדבר המופלא המלכד אותנו אם מטפחים אנו את מדע-הרוח בעת הנוכחית; כי דברים אלה מתגלים אלינו כשרואים אנו באמת כיצד פועלים כולם יחדיו, אוריאל, רפאל, מיכאל וגבריאל, כיצד מוסרים הם איש לרעהו, כל אחד ואחד, את עוצמותיו המיוחדות לו. אם רואים אנו זאת תחילה בעצמנו ואחר כך נפגשים בדברים קדומים כמו הללו כאן אצל גיתה, ומניחים לדברים לפעול עלינו, רואים אנו כיצד אמת אינסטינקטיבית קדומה, ולא חשוב אם מקורה מיתולוגי או אגדתי, שהתקיימה אי-פעם עד הגיעה לזמנים מאוחרים יותר ושונים לגמרי כזמננו שלנו – רואים אנו כי יש צורך שאמת זו תתרום למישור גבוה יותר.

כן! היפוקרטס, אם נקרא לזה העומד לצידו: רפאל או מרקורי או הרמס, היינו הך! ובכן, היפוקרטס זה חי בתקופה בה הפעילות המצורפת של גבריאל, רפאל ואוריאל מתעמעמת היתה כבר בדמדומי הערב. אפילו הפעילות המצורפת כך שבפנים, באמצע, בין הכוחות של החשיבה לבין כוחות התזונה, ניצבים היו כוחות מרפא. שבר זה הוא שנתן לחכמה הקמאית האינסטינקטיבית אותן תרופות נפלאות המתחדשות למעשה לפרקים. ניתן למוצאן כיום בין הללו הקרויים עמים פרימיטיביים והאנשים אינם יכולים לתאר לעצמם כיצד הגיעו אליהם. אך כל זה קשור לעובדה שברשותו של האדם היתה פעם חוכמה קמאית.

עתה, בוודאי עוברת במוחכם בעיה, ידידיי היקרים, והריהי: אם קלטתם מה שהצבתי לפניכם, למשל, שעוצמות רפאל שוכנות ואורגות באביב ונישאות לאחר מכן בסתיו על ידי רפאל למערכת הנשימה הפנימית, הרי שבוודאי תחשבו שהאדם כולו קשור לעוצמותיו השוזרות של הקוסמוס בפעלן במהלך השנה. כך היה הדבר באמת ובתמים. אך הואיל והאדם מהווה ישות הממשיכה לזכור מה שחוותה אי-פעם, כי מה שמהווה חוויה חיצונית באדם ננצר בזיכרון ועשוי עדיין לאחר ימים, לאחר שנים, להישנות כחוויה פנימית עכשווית, כך ממשיכות אף אמיתות אלה אשר נכונות הן בתכלית בהתייחסותן לקוסמוס בעוצמתן שלהן. אך, למשל, האדם חווה את כוחות רפאל בפנימו, במערכת הנשימה, לא רק בסתיו כי אם במהלך החורף, האביב והקיץ. מעין היזכרות סמיכה נשארת ממנו. ועל כן, בעת שדברים אלה ערוכים כפי שתיארתי, שזורות השפעותיהם בישויות אנוש במשך השנה כולה. כשם שחוויה נשארת קבועה בזיכרון, כן נשארות השפעות אלה במהלך השנה כולה, שאלמלא כן לא היה האדם יכול להתפתח באורח אחיד במשך השנה. בחיים הארציים הפיסיים הרי זה כך שאדם אחד שוכח ביתר קלות מאשר רעהו. אולם זה אשר שם רפאל במערכת הנשימה שלנו בסתיו אחד, היה נעלם בסתיו שלאחר מכן אלמלא בא רפאל שוב. ועד אז פועל הזיכרון, זיכרון הטבע שבאברי הנשימה; ולאחר מכן עליו להתחדש.

כך, מוצב האדם במסלול הטבע. הוא איננו מסולק מפעילות העולם. כי אם מוצב במרכזה. אך הוא מעורב בפעילות עולם זה אף באורח נוסף. הדבר הוא כך, שהאדם, בעומדו כאן על האדמה, עטוף בתוך עורו שלו, ואבריו משוכנים בתוך גופו, חש הוא עצמו מבודד-משהו בקוסמוס, כי הנה ההקשרים שזה עתה תיארתי אפופים, אכן במסתורין.

אך אין הדבר כך בהיות האדם נפש רוחית, כפי שהנהו למשל בהווית קיומו הקדם-ארצית. בין המוות לבין לידה מחדש אורגת הנפש הרוחית ונעה בממלכה הרוחית, בספירה הרוחית. נפש זו מביטה מטה ובתחילה לא על גוף אנוש אינדיבידואלי, ואמנם את זה בוחרת היא לעצמה במשך הזמן, אלא מביטה היא מטה אל האדמה כולה, באמת על האדמה כולה, בזיקתה אל המערכת הפלנטרית כולה על החיים והשזירה של רפאל, אוריאל, גבריאל ומיכאל. שם, כשהאדם מצוי מבחוץ הוא מסתכל על עצמו מבחוץ.

שם נפתחת הדלת לנפשות להיכנס, לנפשות הללו החוזרות מחיים קדם-ארציים אלי חיים ארציים. דבר זה מתחולל אך ורק בפרק הזמן שבין סוף דצמבר ועד תחילת האביב כשגבריאל מרחף מעל כמלאך עליון קוסמי, כאשר למטה, לצידו של האדם מצוי אוריאל, בשאתו עוצמות קוסמיות לראש אנוש. במשך שלושת חודשי שנה אלה יורדות הנפשות שנועדו להתגשם במהלך השנה כולה, יורדות מן הקוסמוס מטה אל האדמה. שם שוהות הן עד שמזדמנות הנסיבות בספירת האדמה באורח פלנטרי; אפילו הנפשות שנועדו להיוולד, הבה ונאמר, באוקטובר, מצויות כבר בפנים הספירה הארצית, בהמתנה להיוולדן. הרבה מאד תלוי בכך אם נפש, לאחר שנכנסה לספירה הארצית ובאה כבר במגע עמה, אם עליה להמתין בפנים הסירה הארצית עד להתגשמותה הארצית. על נפש האחת להמתין זמן רב יותר, ועל רעותה, זמן קצר יותר.

הרז העצום הוא שכשם שהזרע המופרה, למשל, נכנס לביצה בנקודה אחת בלבד, כך נכנס הזרע האלוהי לכלל הוויתה השנתית של האדמה כשגבריאל מושל מעל כמלאך קוסמי ומבט לו רך ואוהב ובמחוות ברכה. אוריאל מלמטה במבט שופט ובמחוות אתראה. בתקופת שנה זו הרה האדמה בנפשות. זוהי העת בה לאדמה מעטה שלג וזהו הזמן בו מתמסרת האדמה לכוחות ההתגבשות, ובו יכולה ישות אנוש להתלכד עם האדמה בהגות כאל גוף קוסמי ארצי. או אז, כמו-מתקבצות הנפשות ועוברות מן הקוסמוס אל הספירה הארצית. זהו ההריון השנתי של ישות האדמה, המסכם את מערך השנה.

מגיעים אנו לכל הדברים הללו, כשברשותנו ראיה פנימית לראות את הקוסמוס לא רק במה שפועל באורח פיסי אלא את פעילותם של אותן ישויות קוסמיות עילאיות שתיארתי בארבע תמונות אלה. ואז, כשמגיעים אנו לכך, יכולים אנו לראות בשירה, בשירים רבים, דבר בעל פעילות קוסמית יוצרת, כי אכן קיימת היא בעולם.

"איך יתרקם כל ויחבר לכלל

אחד במשנהו יחיה ויפעל!

איך כוחות שמיים יורדים ועולים

ודליי זהב זה מזה נוטלים!

בכנפיים ברכות יביאו

משמיים בעד אדמה יבקיעו

בשירה הרמונית כל היקום יגיעו!"

עשויים אנו אף לחוש ולהרגיש דבר מה במילים אלה, אודות אותה פעילות בצוותא נפלאה של האחד עם רעהו, של ארבע הישויות העילאיות של מלאכי עליון, אשר בזיקה אל כוחות הטבע, אורגים ומעניקים חיים לטבעי, לנפשי ולרוחי באדם בפעילותם ובמשזרם האחד ברעהו, בפעילות ובשזירה של האחד עם רעהו.

———————————————————————————-

  1. * תרגום של יעקב הכהן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *