עולם החושים ועולם הרוח – 04

עולם החושים ועולם הרוח

רודולף שטיינר

GA 134

שש הרצאות שרודולף שטיינר נתן בהנובר, 27 בדצמבר 1911 עד 1 בינואר 1912.

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 4      30.12.1911

החוויה של החומר ושל הנפש בזמן. התצורה והתנועה של חיי הנפש בצורות שאינן מרחביות. הופעת המרחב והופעת החומר.

את מהותו של מה שמכונה כרגיל חומר ניתן לתפוס רק באמצעות מושגים קשים יחסית. אם ברצוננו להציג איזשהו תיאור של החומר במובן האוקולטי, קודם עלינו לשאול: מהו המאפיין המיוחד שלו? ואם אנו ממשיכים לחקור ללא דעות קדומות, נגלה שהוא ההתפשטות במרחב. אף אחד לא היה מעלה על דעתו לטעון שהרגש, המחשבה או הרצון תופסים מרחב. יהיה זה מגוחך לטעון שמחשבה מסוימת – למשל המחשבה שעולה לך אודות גיבור מסוים – היא גדולה במטר מרובע מהמחשבה שיש לך על אדם רגיל. רואים מיד שבכלל לא ניתן לייחס מרחב או התפשטות במרחב לדברים השייכים לנפש. אך לחומר יש מאפיין נוסף: משקל. כפי שנראה בהמשך הרצאות אלה, אין זה דבר פשוט כל כך. כי דרך התבוננות בעולם בלבד, אנו לא כל כך שמים לב מיד למה שקשור במשקל, אלא רק להתפשטות במרחב.

אנו יודעים שהתפשטות זו בדרך כלל נמדדת לפי שלושה מימדים: גובה, רוחב ועומק או אורך. זו אמת מוכרת, כמעט טריוויאלית, שהדברים מתפשטים במרחב על פי שלושה מימדים. לכן, עלינו לזהות שהמאפיין הבולט ביותר של החומר הוא התפשטותו לשלושה מימדים. כפי שראינו, לא ניתן לייחס תנאים של מרחב למה ששוכן בנפש. לכן, ברור שחייב להיות בעולם משהו אחר, משהו אחר ממה שממלא מרחב כחומר. כי יש לנו עדות, אפילו במישור הפיזי, על תהליכים ומצבים שאינם מתפשטים במרחב – חוויות נפשיות, כפי שאנו מכנים אותן.

אם נתבונן בחוויות הנפש ונהיה חופשיים מדעות קדומות כמו במקרה של החומר במרחב, נגלה בהן במהרה תכונה אחרת שבלעדיה חוויות הנפש הללו לא היו קיימות בכלל. אנו חייבים להודות שתכונה זו היא שחוויות הנפש מתרחשות בזמן. למרות שאיננו יכולים לומר שרגש או אימפולס של רצון הוא באורך מטר וחצי או בגודל של חמישה מטרים מרובעים, עלינו להודות שמה שאנו חושבים או מרגישים, בקיצור כל חוויות הנפש, מתרחשות בזמן. לא רק שאנו זקוקים לתקופת זמן מסוימת כדי לחוות אותן, אלא גם חוויית נפש אחת באה קודם, בעוד שחוויה אחרת מתרחשת מאוחר יותר. בקיצור, מה שאנו חווים בנפש כפוף לזמן. למעשה, במציאות שלנו, כול מה שמקיף אותנו ובכול מה שאנחנו היננו, תנאי המרחב והזמן קיימים מעורבבים בכל מקום. בעולם החיצוני, דברים קורים כך שהם מתפשטים בזמן וגם עוקבים זה אחר זה בזמן, כשכל אחד מהם דורש זמן מסוים. לפני שנוכל להגיע לאמת האוקולטית לגבי כל זה, עלינו לשאול: אז כיצד עומד המרחב ביחס לזמן? וכך, בסדרה זו של הרצאות אנתרופוסופיות אנחנו פוגשים לגמרי בתמימות שאלה פילוסופית גדולה מאד, שאלה שעליה, אם נדבר בצורה מטפורית, נשברו ראשים רבים! אנחנו מגיעים ליחס בין הזמן למרחב. אולי לא יהיה לכם קל לעקוב אחר חוט המחשבה עכשיו, כשבצורה כל כך תמימה הגענו ליחס בין הזמן למרחב; כי לרבים מכם אין השכלה פילוסופית מיוחדת. אך אם תתאמצו קצת כדי לנסות ולהבין, תראו עד כמה מחשבות כאלה נושאות פרי, ואיך, אם תעבדו איתן במדיטציה, הן יכולות לקדם אותכם בלימודיכם.

טוב להתחיל מהזמן שאותו אתם חווים בנפשכם. שאלו את עצמכם איך אתם חווים זמן בנפשכם? הרשו לי לדבר ברור יותר. איני מבקש מכם לחשוב על הזמן כפי שאתם רואים אותו על השעון; שם אתם רק משווים את החוויה הפנימית שלכם עם תהליכים חיצוניים. אני רוצה שתוציאו לגמרי מהראש את השעון ואת כל האירועים החיצוניים. חישבו רק על כיצד הזמן מתבטא בנפשכם? התבוננו בזה עמוקות כפי שתרצו, ותגלו שאינכם יכולים לחשוב בתור סְטַנְדַּרְט לזמן על שום דבר חוץ מהדבר הבא: אתם יכולים לתפוס מחשבה כשהיא עולה בכם עקב איזה רושם חיצוני. אתם מסתכלים על משהו, ועולה בנפשכם מחשבה או רעיון. כשחוקרים יותר לעומק את היחס ביניכם לרעיון ולמחשבה, עליכם לענות: בזמן שיש לי את המחשבה, למעשה אני עצמי הוא המחשבה. נסו ועקבו אחר רעיון זה עד הסוף ממש ותאמרו: בעוד שאני שקוע במחשבה, אז אני, בתוך ישותי הפנימית ביותר, אני המחשבה. יהיה זה סתם דעה קדומה לומר שביחד עם מושג זה היה לכם גם הרעיון של ה"אני" (I am). ה"אני" איננו שם כשאתה מתמסר למחשבה. ללא התאמנות מעשית מסוימת אינך יכול להיות משהו אחר בו זמנית עם המחשבה שאתה אוחז בה.

אם כן, קודם כול, האדם נמצא במחשבות והרגשות הניתנים לו ישירות. נניח שאתם נותנים לחתיכת גיר זו לעורר בכם מחשבה; אז, אם אתם מתעלמים מכל דבר אחר, אם אתם שקועים באידיאה שהתעוררה בכם עקב כך שראיתם את הגיר, הישות הפנימית ביותר שלכם היא אחת עם האידיאה של הגיר. אבל כעת נניח שתפסתם את האידיאה הזאת ופתאום תזכרו שגם אתמול ראיתם גיר; ואתם משווים את האידיאה של גיר שקיבלתם דרך קליטה ישירה עם מה שחוויתם אתמול. ואתם תהיו מודעים לכך שלמרות שאתם מזוהים לחלוטין עם הגיר אותו ראיתם היום, אינכם יכולים להזדהות עם הגיר של אתמול. הגיר של אתמול הוא תמונת זיכרון וחייב להישאר כזו. אתם הפכתם באמת לאחד עם הגיר של היום, אבל הגיר של אתמול הפך למשהו חיצוני עבורכם. הגיר שראיתם היום מזוהה עם ישותכם הפנימית של היום; תמונת הזיכרון היא כמובן משהו שאתם נזכרים בה, אבל היא אובייקטיבית וחיצונית בהשוואה לגיר של היום. ואותו הדבר נכון לגבי כל מה שחוויתם בנפשכם חוץ מהרגע הנוכחי. הרגע הנוכחי הוא לרגע זה ישותכם הפנימית; כל מה שחוויתם – כבר נפטרתם ממנו, הוא כבר משהו מחוץ לכם. אתם יכולים לדמיין, אם תרצו שתהיה לכם תמונה כזו, שהרגע הנוכחי עם המושגים שלכם הוא נחש, ומה שאתם משליכים החוצה מתוככם הוא העור שהנחש השיל. והיות שהנחש משיל את עורו שוב ושוב, בפעם השנייה והשלישית, יכול להיות לכם מספר רב של אידיאות מושלכות שעבורכם הן משהו חיצוני בהשוואה לפנימיותכם הנוכחית הזמנית. כלומר, לכל אורך חייכם הפכתם לחיצוני משהו שקודם היה פנימי. האידיאה של הגיר, למשל, שיש לכם אותה כעת, ממש ברגע הבא תהפכו לחיצוני לכם, בזמן שאתם עברתם הלאה למשהו אחר. כלומר, אתם עובדים כל הזמן על החצנה. אתם יוצרים בלי הרף משהו בתוככם, ואז משאירים אותו מאחור; הפנימי ביותר שיש בכם מיד הופך לחיצוני, בדיוק כמו עור מושל. חיי הנפש שלנו מורכבים מזאת – שהפנימי הופך שוב ושוב לחיצוני, כך שבתוך ישותנו, בתוך התהליך הרוחי הפנימי הזה, אנו יכולים להבדיל בין הפנימי האמיתי לבין החיצוני בתוך הפנימי. אנו כל הזמן נמצאים בתוך ישותנו, אבל עלינו להבחין שם בין שני חלקים: הראשון, הפנימיות האמיתית שלנו, ושני, אותו חלק מפנימיותנו שהפך לחיצוני.

תהליך זה שראינו שמתרחש כשהפנימי הופך לחיצוני – זה מה שמספק באמת את התוכן של חיי הנפש שלנו; כי אם תחשבו טוב על כך, תגלו שאתם יכולים לכנות "הנפש" שלכם את כל מה שחוויתם, ממש מאז הזיכרון הראשון שלכם בילדות המוקדמת. מי ששכח את כל מה שחווה אי פעם למעשה מאבד את האני שלו. כך שבעובדה שאנו יכולים להשאיר זיכרונות מאחורינו, ועדיין לשמור אותם, כמו עורות שאנו משילים כל הזמן – באפשרות זו נמצאת המציאות של חיי הנפש שלנו. אנו יכולים להבין שמציאות זו של חיי הנפש נוצרה בכל מיני דרכים שונות. הרשו לי לבקש מכם להתבונן איך בכל רגע נתון הנפש מעוצבת באופן שונה ממה שהיא בכל רגע אחר. נניח שתצאו בלילה יפה עם שמיים זרועי כוכבים, או שתקשיבו לסימפוניה של בטהובן; באותם רגעים אתם מזהים עם ישותכם הפנימית תחום רחב של חיי נפש. נניח שתעברו מאותו לילה מואר באור כוכבים לחדר חשוך; יהיה זה כאילו שחיי הנפש שלכם פתאום התכווצו; נשארו שם אידיאות מעטות בלבד. או נניח שהסימפוניה הסתיימה; אז תחום האידיאות, במידה בה הן הגיעו מהשמיעה, מדלדל עבורכם. וכאשר אתם ישנים, חיי הנפש שלכם מתכווצים עד לרגע שאתם מתעוררים שוב ומרחיבים אותם, כמו ציפור המנערת את נוצותיה. כך חיי הנפש מעוצבים מחדש בלי הרף. ואם נצייר כעת – אך אין זה אלא סמל, כי עלינו לצייר במרחב, כשלמעשה אנו מתכוונים לזמן, שאינו במרחב – אם נצייר את תוכן חיי הנפש שלנו, ניתן לעשות זאת בדרכים שונות רבות. כאן (a) הם מתכווצים, כאן (b) הם מתרחבים, ועלינו לראות זאת כמעוצב בצורות מגוונות ביותר, בעוד שכאן (c) נמצא תמיד תוכן חיי הנפש. מסמל זה, ההופך את הבלתי נראה לנראה, ניתן לזהות את ההתכווצות ואת ההתרחבות. חיי הנפש המקשיבה לסימפוניה עשירים יותר מאשר חיי הנפש השומעת צליל אחד בלבד. כך שניתן לומר שחיי הנפש נפתחים ומתכנסים, מתרחבים ומתכווצים – רק שכאשר אנו אומרים זאת, אל לנו לתת לשום מושגים הקשורים למרחב להתערבב בכך. בזמן ההתרחבות וההתכווצות הזאת נוכח דבר אחד שאין עליו עוררין, וזה התנועה הרוחנית הפנימית. תנועה! חיי הנפש הם תנועה.

Diagram 2

רק שאנו לא צריכים לחשוב על התנועה כתנועה במרחב, אלא כפי שתיארנו אותה. והתרחבות וההתכווצות זאת יוצרת צורות. כך שיש לנו תנועה, והביטוי החיצוני של התנועה בצורות מסוימות. אבל אין צורות מרחביות. הצורות שאנו מתכוונים אליהן אינן צורות מרחביות, אלא צורות של חיי נפש מתרחבים ומתכווצים. ומה חי בהתרחבות והתכווצות זו? נתקרב למציאות אם נתבונן במה שחי בתוכן. חיים שם הרגשות, המחשבות, אימפולסי הרצון שלך, עד כמה שכל זה רוחי. זה כמו מים שזורמים ונעים בצורות, אבל הכול רוחי. וכעת נהיה זקוקים לעוד מושג כדי להבין את השלם. אמרנו: חיים שם מחשבות, מושגים, קליטות, רגשות, אימפולסי רצון. אבל אימפולסי הרצון הם, במובן מסוים, הכרחיים יותר מאשר המחשבות עצמן. כי אם נתבונן בכך שחיי הנפש הללו לעיתים בתנועה מהירה יותר ולעיתים בתנועה איטית יותר, נראה שהרצון הוא למעשה זה שמניע הכול. אם מעוררים את הרצון, ניתן להביא את המחשבות ואת הרגשות לזרימה מהירה יותר; אם הרצון עצלן אזי הכול נע יותר באיטיות. אנו זקוקים לרצון כדי להרחיב את חיי הנפש שלנו. אם כך, לפי הסדר, יש לנו קודם רצון; אחר כך כל מה שחי ברגשות ואידיאות, כול מה שבתוך חיי הנפש שלנו – אני אומר בכוונה, חיי הנפש שלנו – ואת זה נוכל לתפוס כהתגלמות של חוכמה; אחר כך יש לנו תנועה – התרחבות והתכווצות; ולאחר מכן צורה, שמופיעה כביטוי של התנועה. ניתן להבחין בדיוק רב בתוך חיי הנפש שלנו: רצון, חוכמה, תנועה, צורה. אלה שזורים, פועלים וחיים בתוך חיי הנפש.

חבל שמחזור הרצאות זה לא יכול להימשך חודש, כי אז היינו יכולים לדבר בצורה יותר מדויקת ומפורטת. אז הייתם רואים איך ניתן לקבוע באופן מדויק שבחיי הנפש שלכם ממש, מתרחש תהליך ששורשו נמצא ברצון, ושמכיל בתוכו חוכמה ותנועה וצורה. כעת תראו שהרצף שהצגנו כאן עבור חיי הנפש מקביל, בצורה נפלאה, לשמות שנתנו להיררכיות העוקבות: ישויות רצון, ישויות חוכמה, ישויות תנועה וישויות צורה. כאשר מציגים את חיי הנפש שלנו באופן זה, ניתן לומר שהפתענו את ההיררכיות במקום אחד, ממש תפסנו אותן שם בפנים. שם הן מתגלות בצורה מיוחדת ביותר בחיי הנפש הפנימיים של האדם – והן מתגלות באופן כזה שפעולתן לגמרי לא מרחבית. וגם אם לא הישגנו שום דבר אחר, לפחות קבענו את הנקודה החשובה הזאת; הישגנו, ניתן לומר, מושג ראשון אודות תכונה חשובה של ארבע היררכיות אלה: שהן אינן שייכות למרחב. לכן אנו יודעים שמשמעות ה"צורה" היא כוח הצורה המעצב הרוחי שאינו מרחבי. זה חשוב מאד. כך שכאשר אנו מדברים על "צורות" אותן יוצרות ישויות הצורה, איננו מתכוונים לצורות חיצוניות במרחב, אלא לתצורות הפנימיות שקיימות רק עבור התודעה, ושניתן לתפוס במהלך חיי הנפש שלנו. הכול מתרחש שם בזמן בלבד. ללא זמן, לא ניתן לדמיין את זה בכלל. אם אינכם מתבוננים בציור, שאין לו כל חשיבות כשלעצמו, עליכם לדמיין את זה בתוך חיי הנפש, כמרחב שאינו מרחבי.

אם כך, חבריי היקרים, כשאנו אומרים שישויות הרצון עבדו קודם על שבתאי הקדום, ישויות החוכמה על השמש הקדומה, ישויות התנועה על הירח הקדום וישויות הצורה על האדמה, עלינו לזכור את האיכות הפנימית גרידא של ישויות הצורה ויהיה עלינו לומר: ישויות הצורה יצרו את האדם על האדמה כך שעדיין יש לו צורה בלתי נראית. זה מתאים נפלא למה שעלה אתמול. ישויות הצורה נתנו בתחילה לאדם, בראשית האבולוציה הארצית שלו צורות בלתי נראות, לא צורות של מרחב. וכעת עלינו לזכור בו זמנית שלא רק אנחנו, אלא כל האובייקטים החיצוניים שבאים לפגוש אותנו, ושאנחנו מודעים להם בעולם החיצוני באמצעות החושים שלנו, אינם אלא ביטוי חיצוני של הרוחי הפנימי. מאחורי כל דבר חומרי במרחב עלינו לחפש משהו דומה בטבעו למה שחי בנפש שלנו. רק שכמובן, איננו פוגשים אותו עם החושים החיצוניים; הוא נמצא מאחורי מה שהחושים החיצוניים מביאים לנו.

וכעת איך נוכל לתאר פעילות שהיא מעבר לזו של ישויות הצורה, מעבר למה שהן יוצרות כצורה שהיא עדיין אינה מרחבית? זו השאלה שעלינו להתמודד איתה עכשיו. כשפעילות זו ממשיכה מעבר לרצון, חוכמה, תנועה, צורה – ועוד מעבר לצורה, מה קורה אז? זאת השאלה. אם תהליך ביקום הגיע עד לצורה – שעדיין נמצאת לגמרי בתחום הנפש והרוח, ואינה מרחבית כלל – אם התהליך התקדם עד לצורה על-חושית זו, אז הצעד הבא אפשרי רק אם הצורה, כשלעצמה, מתפרקת. וזה בדיוק מה שמופיע בפני הידע האוקולטי. כשצורות מסוימות, שנוצרו בהשפעת ישויות הצורה, התפתחו עד לנקודה מסוימת, הן מתפרקות. ואם כעת, אנו מפנים את תשומת הלב לצורות מרוסקות אלה, אם אנו חושבים על משהו שעולה באמצעות התפרקותן של צורות שהן עדיין על-חושיות – אז יש לנו את המעבר מהעל-חושי לחושי והמרחבי. צורה מפורקת היא חומר. החומר, כפי שהוא מופיע ביקום, אינו עבור מדען רוח אלא צורה מפורקת, מנופצת, ומפוצלת. אם תוכלו לדמיין שהגיר הזה בלתי נראה ועדיין יש לו את הצורה המרובעת שאופיינית לו, ואם אז תיקחו פטיש ותכו בגיר כך שהוא יתרסק לחתיכות קטנות רבות, אז למעשה תפרקו את הצורה. נניח שברגע שתפרקו את הצורה, הבלתי נראה יהפוך לנראה – אז יהיה לכם דימוי על מקור החומר. החומר הינו רוח שהתפתח עד לצורה ואז התנפץ והתרסק לחתיכות ונפל פנימה אל תוך עצמו.

החומר הוא ערמה של הריסות של הרוח. חשוב ביותר לתפוס הגדרה זו. החומר הוא ערמה של הריסות הרוח. לכן החומר למעשה הוא רוח, אך רוח מרוסקת.

כשתחשבו על זה יותר לעומק, ידידיי היקרים, אולי תאמרו: "כן, אבל קיימות צורות מרחביות כמו הגבישים היפים; בגבישים יש לנו צורות מרחביות יפות מאד – ועכשיו אתה אומר שכל חומר הוא "ערמה של הריסות של הרוח," שהוא "רוח מרוסקת." תרשו לי לתת לכם תמונה לגבי זה.

Diagram 3

חישבו על מפל מים (a). אך דמיינו אותו בלתי נראה. אינכם רואים אותו. וכאן (b) מציבים מכשול בדרכו. כשהמים מכים כאן (b) הם מתפזרים לטיפות (c). כעת אנו מדמיינים שהמפל בלתי נראה, אבל זה שהתפזר הופך לנראה. אז יהיה לכם כאן מפל שהתנפץ לרסיסים, ותהיה לכם תמונה של מקור החומר. אבל כעת דמיינו שהמכשול אינו נמצא למטה, מפני שהוא אינו קיים; לו היה קיים, היינו צריכים להניח שיש כבר חומר שם. עליכם לדמיין את הדבר כך. מבלי שיהיה כל מכשול שכזה, יש לנו חומר – באופן רוחי, כלומר על-חושי – יש לנו חומר בתנועה. בפעולה של קבלת צורה, הוא בתנועה; כי התנועה מקדימה את הצורה. לא קיים דבר באף מקום שאינו חדור במעשים של ישויות התנועה. ותנועה זו, צורה זו, מגיעה בסוף לנקודה בה היא נהיית תשושה, כביכול, ומתרסקת לתוך עצמה. עלינו לתפוס זאת כך שיש לנו בהתחלה משהו שיוצא בזרימה, שהוא לגמרי נפש ורוח. האימפולס שלו מוגבל, הוא מגיע לסוף האנרגיה שלו, כביכול, נזרק בחזרה על עצמו וכך מתרסק לחתיכות. לכן בכל מקום בו אנו רואים חומר, נוכל לומר: מאחורי חומר זה נמצא על-חושי, שהגיע לקצה פעולתו ושם התפצל. אך לפני שהתפצל עדיין הייתה לו צורה – פנימית ורוחית. וכאשר הוא התרסק, הצורה הרוחית המשיכה לפעול בהריסות המפוזרות והמופרדות. במקום בו היא פועלת בעוצמה, לאחר השבירה וההתפזרות, הקווים של הצורות הרוחיות ממשיכים, ובקווי המתאר שמופיעים, עדיין ניתן למצוא את המשך פעולתם של הקווים הרוחיים. שם נמצא המקור של הגבישים. הגבישים הם שכפולים של צורות רוחיות שדרך האימפולס שלהן שמרו עדיין על כיוונן המקורי אבל בצורה הפוכה.

מה ששרטטתי כאן קרוב מאד למה שההתבוננות האוקולטית מגלה במקרה של המימן. את המקור של המימן ניתן לדמות לקרן שיצאה במהירות מתוך הנצח, התעייפה והתפרקה; אך עלינו לצייר אותה כאילו שכאן הקווים הגיעו רחוק מידי ועל ידי כך שמרו על צורתם.

Diagram 4

כך נראה המימן לעיני המתבונן האוקולטי. יש משהו כמו קרן בלתי נראית שבאה ממרחקים עולמיים אינסופיים, ובסופו של דבר נשברת. בקיצור, ניתן לכנות את החומר בכל מקום רוחניות שבורה. החומר אכן אינו אלא רוח, אבל רוח במצב שבור.

יש רעיון קשה נוסף שעלי להציב בפניכם, רעיון שקשור למה שאמרתי בתחילת ההרצאה. אמרתי שבתוך הנפש והרוח עצמה עלינו להבדיל בין חיצוני לפנימי. למעשה כל המימדים במרחב עשויים מניגודים כאלה; כך שבכל מקום שיש בו מימד של מרחב, ניתן לחשוב עליו כנובע מתוך נקודה אחת. הנקודה היא ה"פנימי", בעוד שכל השאר הוא ה"חיצוני." עבור המישור, הקו הישר הוא פנימי, וכל השאר הוא חיצוני. לכן המרחב אינו אלא משהו שנובע ביחד עם החומר כאשר הרוח מתרסקת ועל ידי כך עוברת לקיום חומרי.

חשוב ביותר להבין את הדבר הבא. נניח שהתרסקות זו של הרוח והפיכתה לחומר מתרחשת כך שהרוח נשברת, מתרסקת, מתוך עצמה, מבלי לפגוש כל מכשול חיצוני שיכול היה לגרום לה להתפצל ולהתרסק. דמיינו שההתרסקות מתרחשת בריק, כביכול. אם הרוח נשברת לתוך הריק, אז התוצאה היא חומר מינרלי. כך שלמעשה הרוח חייבת קודם כל להישבר מעצמה מתוך הרוח: אז התוצאה היא חומר מינרלי. אבל כעת נניח שאין תהליך המתרחש ביקום בצורה כה בתולית; נניח שיש שבירה המתרחשת מתוך הרוח, אבל היא פוגשת עולם שכבר הוכן; שבירה לחתיכות שאינה מתרחשת לתוך הריק, אלא, למשל, לגוף אתרי שכבר קיים שם. כפי שאמרתי, אם ההתרסקות מתרחשת אל תוך הריק, התוצאה היא חומר מינרלי. אבל כעת אנו מניחים שהיא מתרחשת לתוך גוף אתרי שכבר נוכח. הרוחניות מתפצלת ונשברת לגוף אתרי, והחומר השובר והגוף האתרי כבר נוכחים ומוכנים. הרוח נשברת והופכת לחומר לא לתוך "הקרקע הבתולה" של העולם, אלא לתוך גוף אתרי. במקרה זה, התוצאה היא חומר צמחי.

אתמול פגשנו חומר אתרי מיוחד. תזכרו את מה שכתבנו על הלוח. מצאנו גוף אתרי כבד יותר מהחומר האסטרלי, שכביכול הגיע יותר רחוק מהחומר האסטרלי. ואמרנו שהדבר אירע עקב ההשפעות הלוציפריות על האדם. אבל מצאנו משהו נוסף. מצאנו גם גוף פיזי בנוכחות יתר לעומת הסובסטנציה האתרית, כלומר לעומת הגוף האתרי. למעשה, אותו מצאנו ראשון. נכון? אני רוצה שכעת תשימו לב לרגע לקשר המיוחד הזה שמצאנו בארגון הפגום של האדם – קשר בין הגופים שנובע כולו מהשפעתו של לוציפר. שם, במקום בו הגוף הפיזי פוגש בגוף האתרי והגוף האתרי מוסט בגלל נוכחות היתר של הגוף הפיזי, אין לנו מצב בו הרוח נשברת ומתפזרת רק לתוך הסובסטנציה האתרית כשלעצמה, אלא מצב בו היא ממהרת להיכנס למצב גופני שהוא כמובן אתרי, אבל הפיזי עולה עליו. וכאשר הרוח נשברת לסובסטנציה כזו, נוצר חומר עצבי, סובסטנציה עצבית. הרוח הזורמת לתוך גוף אתרי שבו הגוף הפיזי יותר כבד יוצרת חומר עצבי.

יש לנו כעת שלושה שלבים בחומר. ראשית, החומר המינרלי הרגיל שאנו פוגשים בעולם החושים. שנית, החומר שאותו אנו מוצאים בגופי הצמחים; ולבסוף החומר שאותו אנו מוצאים בגופים של בני אדם ובעלי חיים, ושנוצר בגלל הנוכחות של אי סדרים בגופים הללו. עכשיו חשבו על כל מה שהיינו צריכים לעשות לו רצינו לקחת בחשבון את כל המצבים השונים הרבים והמגוונים שיוצרים את הסוגים השונים של חומר בעולם! ראינו אתמול כמה אי סדרים יכולים להיווצר עקב ההשפעה הלוציפרית. ראינו למשל איך הגוף האתרי יכול לעלות על הגוף האסטרלי. כשהרוח זורמת לתוך גוף אסטרלי מעין זה, כלומר לתוך גוף אסטרלי בו יש נוכחות יתר של הגוף האתרי, אז נוצר חומר שרירי. זו הסיבה שבגללה למבנה של העצבים והשרירים יש מראה כל כך מוזר ויחיד במינו; אי אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר. הסיבה היא שבשני המקרים החומר נוצר באופן כל כך מורכב. יעזור לכם ליצור תמונה אמיתית אם תחשבו על התוצאות השונות שניתן לקבל כשלוקחים איזו מתכת מותכת, ונותנים לה להתפרץ קודם למעלה אל תוך האוויר, ואחר כך לתוך מים, ולבסוף לתוך איזה חומר מוצק קשה. בדרך מסובכת דומה נוצרים הסוגים השונים והמגוונים של חומר בעולם. מטרתי העיקרית בכל מה שאני אומר לכם היום היא להראות לאיזה עומקים של קיום עלינו לרדת אם ברצוננו לחקור את הדברים הללו ביסוד שלהם.

התבוננו, למשל, במצב שמכניס אותנו עוד יותר עמוק אל תוך החומר; התבוננו באי הסדר הנוצר במקום בו האני עולה על האני-ות שלו בגוף האסטרלי; כשהרוח מותזת ומתפזרת לתוך מצב זה, התוצאה – אבל רק אחרי מעקפים רבים – היא חומר עצם. בסופו של דבר, הכול תלוי, כפי שאתם רואים, בתנאים בהם החומר מתפזר כשהוא נוצר מתוך הרוח. זיכרו היטב את מה שאמרתי לכם, גם אם לא הצלחתם לעקוב אחרי כל מחשבה בפרטי פרטים. תפסתם את הנקודה העיקרית, שלמעשה מסתכמת בזאת – שתמיד ובכל מקום עלינו לראות בחומר רוח שמתפצלת ומתפזרת, אבל יכול גם להיות שכבר קיים שם משהו המתנגד לרוח המתרסקת. ובהתאם למהו הדבר הפוגש אותה, הרוח תתפזר ותיצור משהו שונה; וכך נולדים התצורות השונות של חומר – חומר שמרכיב עצבים, שרירים, צמחים וכ"ו.

אך כעת תעלה בכם שאלה. בוודאי תשאלו: איך הדברים היו אצל האדם לו ההשפעה הלוציפרית לא הייתה פועלת עליו בהקשר זה? תיארנו אתמול איך זה היה מהיבטים רבים, אבל מה היה קורה בהקשר זה? ובכן, לאדם לא היו עצבים כמו אלה שיש לו כיום. כי עצבים אלה נוצרים בצורה המיוחדת של החומר שלהם בשל הקשר הבלתי סדיר בין הגופים של האדם. באופן דומה, לא היו לו שרירים או עצמות גרועים ללא השפעתו של לוציפר. בקיצור, ראינו איך הסוגים השונים של חומר נוצרים כך שצורות נזרמות רוחית אל תוך משהו שקיים עקב ההשפעה הלוציפרית. אף אחד מהחומרים השונים הללו – שריר, עצב, וכדומה – לא יכלו להופיע ללא ההשפעה הלוציפרית. בעוד יותר עוצמה מאתמול, עלינו לשאול את השאלה: אז מהו האדם כאדם של חומר? האדם כפי שפוגשים אותו מבחינה חיצונית הוא אך ורק התוצאה של ההשפעה הלוציפרית. כי אילו ההשפעה הלוציפרית לא הייתה שם, לא היו לאדם עצבים, לא היו לו שרירים ולא היו לו עצמות במובן העכשווי של המילים. המטריאליזם מתאר אך ורק את מה שלוציפר עשה מהאדם. לכן, המטריאליזם הוא במידה רבה חסידו הגדול ביותר של לוציפר; הוא דוחה כל דבר אחר.

אז בואו נשאל: איך היה האדם לו היה נשאר בגן העדן? כדי שנוכל מחר להמשיך להתקדם בחקירה שלנו – ובעזרת מושגים יחסית קלים יותר – אתן לכם היום תיאור קצר של מה האדם היה ללא ההשפעה של לוציפר. בלי השפעה זו, באבולוציה של האדם היה קודם כול מה שנוצר בהשפעתן של ישויות הצורה. כי ישויות הצורה היו הישויות הרוחיות האחרונות מההיררכיות הגבוהות שפעלו אל תוך האדם. ישויות הצורה האלה יצרו צורה על-חושית טהורה – צורה שלא הייתה מרחבית כלל. מה שהיה האדם – ואני היום מציג לכם זאת באופן שטחי בלבד – מה שהיה האדם, שום עין חיצונית לא יכלה לראות, שום חושים חיצוניים לא יכלו לקלוט; כי צורות נפשיות גרידא לא יכולות להיתפס באמצעות החושים החיצוניים. מה שהיה האדם הוא משהו שתארתי ב-כיצד קונים דעת העולמות העליונים– כחופף למשהו שניתן שם כידע אימגינטיבי. האדם היה "אימגינציה", אותה יצרו ישויות הצורה. לא היה בו שום דבר בעל טבע חושי, אלא אך ורק אימגינציה על-חושית.

לו היינו מציגים בדיאגרמה מה היה האדם ללא ההשפעה הלוציפרית – (ראו את הדיאגרמה הבאה) – היינו מקבלים תמונת אימגינציה של מה שישויות הצורה יצרו כאימגינציה של אדם. אך היא הייתה חדורה גם במה שנשאר באדם מפעולתן היוצרת של ההיררכיות המוקדמות יותר. היינו צריכים להראות אותו בדיאגרמה שלנו כחדור קודם כול במה שנשאר באדם מפעולתן של ישויות התנועה, ישויות התנועה הפנימית (2). זה היה מתגלה לנו כמו שתיארנו בכיצד קונים דעת העולמות העליונים במילים "ידע של אינספירציה." כי תנועות אלה היה ניתן לזהות רק כאינספירציה. זה אומר שקודם היה האדם השלם, המורכב מאימגינציה, ואז הייתה גם תנועה – אינספירציה. וישויות החוכמה היו נותנות אינטואיציה. בתוכן פנימי חיובי זה היה מתמלא במובן מסוים כל השאר. אנו צריכים לשים כאן (3) את ישויות האינטואיציה, כלומר הוויה בלתי אמצעית. ואת הכול היינו רואים כנובע מתוך הקוסמוס וסגור בהילה בצורת ביצה, שהייתה התוצאה של פעולת ישויות הרצון. כך היה הטבע העל-חושי של האדם, מורכב מתוכן נגיש לידע על-חושי בלבד. כמה שזה נראה מוזר, זהו האדם האמיתי.

Diagram 5

אם נוכל לומר זאת בשפה סמלית, זהו האדם בגן העדן, האדם שאינו עשוי מהתוכן החומרי שממנו מורכב האדם של היום , אלא שכולו בעל טבע על-חושי.

ומה קרה בגלל ההשפעה הלוציפרית? רוח שמתפרקת (כלומר חומר) פרצה, כביכול, לתוך האימגינציות, ואת התוצאה ניתן למצוא כיום במערכת העצמות של האדם. מערכת העצמות היא האדם של אימגינציה מלא בחומר. החומר אינו שייך למה שמהווה באמת את האדם הגבוה; דרך ההשפעה הלוציפרית הוא נכנס לתוך משהו שאחרת היה אימגינציה בלבד. עלינו לדמיין לעצמנו – לו הדבר לא היה אבסורדי – שהיה זמן כשהיה אפשר לעבור בקלות דרך אדם, אבל אז האימגינציות האלה התקבצו ביחד, ובנוסף לכך, התמלאו לאחר מכן בחומר של עצם. כיום היינו נתקלים בעצמות לו היינו מנסים לעבור דרך אדם. אך רק בשלב מאוחר יותר נעשה האדם בלתי חדיר.

זה שקיים באדם מפעולתן של ישויות התנועה התמלא בחומר שרירי, וזה שהיינו קולטים כאינטואיציה התמלא בחומר עצבי. רק כשאנו מגיעים מעבר לכול אלה, אנו מגיעים לעל-חושי. עם הגוף האתרי של האדם אנחנו כבר נמצאים בעל-חושי. כיום הגוף האתרי חומרי רק במידה הקטנה ביותר; הוא נראה כמו סילונים עדינים מאד של אתרי, שיצרו חומר עדין יותר מזה שממנו עשויים העצבים, סוג של חומר שאנו בכלל לא ניקח בחשבון כאן.

כפי שאתם רואים, האדם הוא באמת ישות שעברה בטבעה חספוס גדול. אילו האדם היה כפי שהיה אמור להיות במקור, על פי מטרות האלים, לא היו לו עצמות, אלא צורתו הייתה מכילה עצמות של אימגינציה; לא היו לו שרירים שישמשו כמכשיר לתנועה, אלא סובסטנציה על-חושית הייתה נעה בתוכו; בעוד שכעת מה שנע בתוכו הינו שזור בכל מקום עם חומר של שריר. התנועה העל-חושית שהעניקו לאדם ישויות התנועה הפכה לתנועה פיזית בשרירים, והאינטואיציה שהעניקו לו ישויות החוכמה הפכה באדם של חושים לחומר עצבי. אפשר לומר שהחומר העצבי נדחס אל תוך האינטואיציה. כך שכאשר אתם רואים ציור של שלד בספר אנטומיה, אתם יכולים לחשוב לעצמכם: הכוונה המקורית הייתה אימגינציה טהורה, אך עקב ההשפעות הלוציפריות והאהרימניות היא הפכה לכה גסה שכיום היא פוגשת אותנו כעצמות צפופות, עבות וקשות שיכולות להישבר ולהיסדק. האימגינציות הפכו לכה מוצקות וקשיחות! ועכשיו אתם עדיין תגידו שהאדם אינו יכול למצוא בעולם הפיזי שום השתקפות של עולם האימגינציה! כל מי שיודע מהו השלד באמת יכול למצוא, כשהוא מתבונן בו, תמונה של עולם האימגינציה. וכשאתם רואים תמונה של אדם עם שרירים, עליכם באמת לומר לעצמכם: זו תמונה לגמרי לא טבעית, פנימית היא אינה נכונה. קודם כול, אני רואה אותה, כאשר הייתי אמור לשמוע אותה ברוח. כי האמת היא זאת – התנועה הריתמית שזורה, על ידי תהליך על-חושי, בחומר שרירי שלמעשה אינו שייך אליה בכלל; את מה שנשאר לא היינו אמורים לראות, אלא לשמוע, כמו את התנועה המתנודדת של המוזיקה. היינו באמת צריכים לשמוע אינספירציות. ומה שרואים בתמונה כאיש עם שרירים – הוא האינספירציות של האדם שהתקשה בחומר.

לבסוף אנו מגיעים לאדם של עצבים. את האדם של עצבים לא היינו אמורים לראות או לשמוע, אלא רק לקלוט באופן רוחי לחלוטין. מנקודת מבט קוסמית, יש עיוות שלם בעובדה שניתן לראות משהו שהיה אמור להיקלט רק ברוחניות טהורה ביותר. הוא למעשה מעטה רוחי, שכביכול הוזרק בו חומר פיזי. אנו רואים משהו שהיה אמור להיקלט כאינטואיציה בלבד. הפירוש של הגירוש מגן העדן הוא פשוט זה – שהאדם היה בהתחלה בעולם הרוח, כלומר בגן העדן, ושם הוא היה מורכב מאימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה – כלומר, הוא היה בקיום על-ארצי מלא. ואז, עקב התנאים שהוא עצמו יצר תחת ההשפעה הלוציפרית, הוא קיבל לתוכו זרימה עוצמתית של רוח מתרסקת, של חומר. על כן החומר הוא משהו שממלא אותנו, אבל אינו שייך לנו. אנו נושאים אותו בתוכנו, את החומר הזה, ומפני שאנו נושאים אותו בתוכנו עלינו למות מוות פיזי. הנה למעשה הסיבה למוות הפיזי, ולדברים רבים נוספים. כי בכך שהאדם נטש את מצבו הרוחי, הוא חי כאן בקיום פיזי רק עד שהחומר מתגבר על מה שמחזיק אותו ביחד. כי הטבע של החומר הינו כזה שהוא מנסה ללא הרף להתפרק, והחומר בעצמות מוחזק ביחד רק הודות לכוח האימגינציה. כשהכוח של העצמות גובר, אז העצמות מאבדות את יכולתם להכיל חיים. אותו הדבר נכון לגבי השרירים והעצבים. ברגע שהחומר בעצמות, בשרירים, ובעצבים גובר על האימגינציה, האינספירציה והאינטואיציה, ומצליח להתפרק, באותו רגע, האדם חייב להניח בצד את גופו הפיזי. כאן הקשר בין המוות הפיזי לבין ההשפעה הלוציפרית. מחר אנו נמשיך ונראה כיצד גם הרוע ודברים רבים אחרים – מחלות וכ"ו – הופיעו בעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *