סודות הסף – 08

סודות הסף

רודולף שטיינר

8 ההרצאות שניתנו במינכן – 24-31.8.1913

GA 147

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

תודה לעמוס בן אהרון על הרשות להשתמש בתרגומיו מתוך מחזות המיסתורין[1]

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.

הרצאה 8  31.8.1913

לוציפר ואהרימן בעבר ובהווה. שומר הסף, האני האמיתי שלנו. הכרה עצמית. הצורך בתחושת אחריות.

 

אנו מגיעים כעת לסוף סדרת הרצאות זו. קרוב לוודאי, עלו בכם בזמן ההרצאות מחשבות על מה שנקרא "תרבות" בימינו. היה עלינו להפנות את תשומת ליבנו באופן מפורט לדרך המיוחדת בה הכוחות האהרימניים והלוציפריים חודרים לתרבות זו. אדם בעל הבחנה, המבין במידת מה את הקליטות של מדע הרוח, יתבונן באובייקטיביות בחיים המודרניים, ובוודאי יראה את כל הבלבול והכאוס שבהם. כבר שנים רבות אני נוהג להצביע על כך כמה שאפשר פחות, אלא במקום זאת, לעזור לנו להיפתח לעולם הרוח, ובכך לנצל את זמננו ביחד באופן חיובי יותר. אך יש להדגיש, עכשיו כמו תמיד, שלתוך העבודה שלנו, לתוך המאמצים האקטיביים שלנו, הסתננו אי הבנות רבות עקב המתינות – מילה זו לא נבחרה מתוך שחצנות – שאנו עצמנו כפינו על עצמנו; אך למרות זאת, אנו לא נסטה בהרבה ממנהג זה. כאשר מתבוננים בכך, שני דברים הם הכרחיים: קודם כול, הבנה בהירה, אובייקטיבית של העובדה שהאבולוציה, ההתפתחות של העולם הפוסט-אטלנטי, הביאה למצב הכאוטי, המורכב, הירוד והנחות במידת מה, של הציביליזציה המודרנית, אבל שיש צורך אמיתי בכך. אין זה מספיק רק להעביר ביקורת; יש צורך בהבנה ברורה, אובייקטיבית.

מצד שני, מנגד הכאוס והבלבול של החיים האינטלקטואלים המודרניים, עלינו להציב ראייה ברורה, כל עוד תומכות בנו הפרספקטיבות המתגלות באמצעות מדע הרוח. שוב ושוב, חברים טובים, אנשים בעלי כוונות טובות מודיעים בהתלהבות שבמקום זה או אחר התפרסם משהו מאד דומה לאנתרופוסופיה; ואז עלינו לזהות את הבעייתיות של דברים לכאורה אנתרופוסופיים אלה. אמרתי שלא אסטה ממנהגי, אבל עכשיו, בסוף מחזור זה של ההרצאות, הייתי רוצה להתייחס לפחות לדוגמא אחת, מגוחכת במיוחד, של נטייה זו. ישנם היום אנשים שאוהבים להתנפח למעמד מקצועי מבלי להבין שום דבר מכלום – ואחרים, שאינם בעלי כושר הבחנה, עלולים להיסחב בקלות אחרי ביטויים יומרניים ומנופחים. תופעה זו חייבת להיעלם מקרבנו. על כל אחד ואחד מאיתנו לפתח כושר הבחנה בהיר ואובייקטיבי. אז נוכל לשפוט בצורה נכונה יותר מאשר עד כה את הקשר בין התנועה שלנו לבין תנועות ואינדיבידואלים בעייתיים.

נטיות מסוג זה מופיעות באופנים שונים. הייתי רוצה להזכיר רק אחת מהן, לא כדי להעביר ביקורת או כדי לשים בפניכם מקרה של עוינות ספציפית כלפי העבודה שלנו, אלא רק כדי לתאר את הבעיה. מוציא לאור בברלין[2] פרסם מהדורה של נישואים כימיים וכתבים אחרים של כריסטיאן רוזנקרויץ. ברור שרבים מחברינו ואחרים המעוניינים בתנועות אוקולטיות יחטפו את המהדורה החדשה הזו של כתבים שמעולם לא היו קלים להשגה. אבל ישנה הקדמה לנישואים הכימיים שמתעלה על כל מה שניתן לדמיין בלמדנות גרוטסקית – לא אתן לכך שם מדויק יותר. הרשו לי לקרוא לכם כמה שורות מ-הקדמה זו, בעמוד 2, מבלי להתייחס לשאר המאמר.

"כאשר אנו ניגשים למדעים האוקולטיים בשיטות ביקורתיות מדויקות" – מילים אלה יטעו אנשים רבים – "אנו נהיים מודעים במהרה לעובדה שמנקודה זו, ניתן ליצור מגע עם שני הקטבים שהוזכרו לעיל." אינני מתכוון לדון במה הם שני הקטבים הללו, כי הכול סתם…; אני אוותר על כל תיאור. "בשביל זה, למושג החדש של האלומטיקה (Allomatics) יש ערך מיוחד, מאחר שבעזרתו ניתן להתגבר בקלות על קשיים המגיעים משני הצדדים." המילה אלומטיקה תעשה רושם גדול על אנשים רבים. "אלומטיקה הינה הלימוד, המדע והפילוסופיה של ה-אחר (המילה באה מהמילה היוונית allos, האחר, להבדיל מ-autos, עצמי). האלומטיקה מלמדת את הכלומיות ואת האי קיום של האני. הכול הינו לא-אני, ובא מהלא-אני (non-Ego), מבחוץ, מלמעלה, מלמטה, בקיצור, מה-אחר."

כל הלמדנות הזאת ממשיכה לאורך כל המאמר, כדי להכין את ציבור הקוראים ל-נישואיו הכימיים של כריסטיאן רוזנקרויץ. הייתי קורא לזה – ואינני מדבר מתוך עוינות אלא בהיגיון אובייקטיבי – דבר זהה לחלוטין להמצאה של מילה כמו "אגסולוגיה" או "אגסומטיקה" במקום קסנולוגיה (xenology) או אלומטיקה. באותו ההיגיון בדיוק שהמלומד הלא מוצלח הזה ממשיג את העולם בעזרת המושגים אני ולא-אני, יכולנו להמשיג את העולם גם מאגס וכל מה שאיננו אגס, כלומר ה-אחר של האגס. יכולנו להשתמש באותן המילים ובאותם המושגים כדי להסביר את העולם כולו כאגס ולא-אגס. שום דבר לא חסר מהעולם ומתופעותיו, על פי אדון זה, אם אנו מסבירים אותו באמצעות האגסומטיקה, הדוקטרינה של האגס ולא-אגס, במקום הדוקטרינה של האני והאחר.

האלומטיקה מוצגת בתור עבודה אינטליגנטית מאד, עם הרבה הקבלות לאמבריולוגיה כדי לעשות רושם של למדנות. הטון דומה לזה של מאמרים אקדמיים רבים שידידינו מקבלים בכל הרצינות – שוב אני אומר זאת לא מתוך עוינות, אלא באמת ברוח של אחווה – כאילו היו עבודות חשובות ולא רק תוצרים של תקופתנו הנחותה. הדבר מעיד על חוסר הבחנה בין מה שיש בו ערך פנימי ומה שהינו נונסנס גמור ברמה נמוכה של ספרות. מאחר שהמחבר של הקדמה זו הוא גם אחד האנשים שחיבר או חזר על הסיפור הישועי המטופש[3], אפשר לומר באובייקטיביות מלאה שעל בסיס דברים מסוג זה ניתן להעריך את ההתנגדות שקמה לאחרונה מכל הצדדים כלפי התנועה שלנו. חשוב להגיע לגישה הנכונה לגבי כל דבר באוקולטיזם שצץ מכל מיני פינות בעולם, ונחשב בעיני רבים כבעל משמעות זהה לזו של מדע רוח מעמיק ורציני. דבר נוסף שיש לרכוש אם ברצונכם להצהיר באופן כן על השתייכותכם למדע הרוח הוא הרגישות הנכונה לגבי הג'נטלמנים האלה וכתביהם; רגישות זו תוביל אתכם להתעלם מהם במקום להתרפס לפניהם ולברך בהתלהבות על כול מה שהם מפרסמים. למעשה, היה נכון לייעץ להם שבמקום להשתמש בזמן שלהם כדי לייצר כתיבה מסוג זה, עדיף היה להפוך עצמם למועילים יותר לאנושות בדרכים אחרות, למשל בעבודה במסורית.

עלינו להתבונן באובייקטיביות מלאה בדברים מעין זה; עלינו להתרגל להעריך בצורה נכונה מרכיבים רבים מאד בתרבות המודרנית שלנו ולהפנות להם את הגב. למטרה זו, אנו זקוקים רק לסוג הנכון של חשיבה ולרגישות כלפי אנשים כאלה ועבודתם. יש להבהיר דבר אחד: ניתן להבין במלואן את התופעות של תקופתנו אם אנו זוכרים כיצד השתחלו הכוחות האהרימניים והלוציפריים לתוך ההתפתחות האנושית.

כל האימפולסים והנטיות באבולוציה האנושית משתנים מעידן לעידן; באותו אופן, כפי שכבר ציינתי, עוברות שינוי גם ההשפעות האהרימניות והלוציפריות. התקופה שלנו הינה במידת מסוימת מעין חזרה הפוכה על התקופה המצרית-כלדאית, אך בתור חזרה הפוכה, הכוחות הלוציפריים והאהרימניים משחקים לרוב תפקיד שונה כיום בתרבות החיצונית. במהלך התקופה המצרית-כלדאית, כשנפש האדם התבוננה במה שקורה, היא יכלה לומר: מצד אחד באה ההשפעה האהרימנית; מן הצד השני באה ההשפעה הלוציפרית. בתרבות קדומה זו, עדיין היה ניתן להגיע, מבחינה חיצונית, להבחנה זו. אך בתקופה היוונית-רומית כבר ניתן לומר שלוציפר ואהרימן פוגשים את נפש האדם באופן ישיר ונמצאים שם באיזון. כל מי שבוחן לעומק את האופי הבסיסי של התרבות היוונית-רומית יכול לראות את המצב המאוזן בין לוציפר ואהרימן. אך בזמנים שלנו הדברים השתנו שוב. לוציפר ואהרימן נמצאים ביחד בשותפות מסוימת בעולם החיצוני. לפני שכוחות אלה מגיעים לנפש האדם, הם חוברים ביחד בחוץ במעין פְּקַעַת. בתקופות הקדומות, טווחי ההשפעה של אהרימן ושל לוציפר היו מופרדים לחלוטין, אך כיום, הם סבוכים וקשורים ביחד בתוך ההתפתחות של הציביליזציה שלנו. לאדם קשה ביותר לפתוח את הסבך ולמצוא דרך לצאת ממנו. בכל מקום באירועי התרבות שלנו, אנו מוצאים חוטים לוציפריים ואהרימניים שזורים ביחד בתערובת מבולגנת, מעוררים סערות רוחות פוליטיות אלימות, ואף משתתפים ברעיונות מופשטים רבים ובפעולות שטחיות שנמצאות בעיצומן כעת ובעתיד שיבוא. כל עוד איננו מבינים זאת באופן ברור, לא נוכל לשפוט את התנאים סביבנו בצורה נכונה ובריאה.

עלינו להיות ערניים לגבי הסבך הכאוטי של חוטים לוציפריים ואהרימניים. כי אף אחד אינו עומד מול אתגר גדול יותר בהתמודדות עם כוחות אלה מאשר האדם שנמצא בדרך של ידע רוחני, האדם שמנסה לצייד את נפשו עם יכולות ראייה רוחית כדי לגלות משהו שהוא אינו יכול לדעת עם התודעה הרגילה שלו: ישותו האמיתית של האדם. זאת אמורה להיות תמיד המטרה האמיתית של מדע הרוח. מהתיאורים שכבר קיבלתם, ברור שברגע שאדם מתקרב לעולמות העליונים, עליו לחצות סף. בתור ישות ארצית שהפכה את נפשו לבעלת ראייה רוחית, עליו לחצות סף זה הלוך ושוב, ולדעת איך להתנהג בצורה נכונה גם בעולם הרוח בצד השני, וגם בצד זה, בעולם הפיזי. גם בהרצאות וגם שוב ושוב במחזות המסתורין, חוויה חשובה זו של הסף נקראת המפגש עם שומר הסף.

למעשה, אדם יכול לעלות לעולמות הרוח – זה נאמר לעתים קרובות – ולעבור חוויות רבות ללא מפגש עם השומר, שהוא משהו מפחיד, מצד אחד, אך גם מאד משמעותי, מצד שני, למעשה בעל משמעות אין סופית למען תפיסה אובייקטיבית, ברורה של עולמות אלה. הצבעתי על כך ועל כל מה שקשור לכך בספרי על סף עולם הרוח, לפחות עד כמה שיכולתי לעשות זאת בעודי מתייחס לדברים בצורת אמירות אפוריסטיות. בהרצאות אלה הלכתי רחוק יותר, וכעת הייתי רוצה להוסיף רק מספר פרטים כדי לאפיין את שומר הסף. אילו רציתי לתאר את הכול אודות המפגש עם השומר, הייתי צריך לתת סדרת הרצאות ארוכה נוספת.

אדגיש שוב שכאשר האדם עוזב את גופו הפיזי שבו הוא חי עם העולם הפיזי סביבו, הוא נכנס לעולם האלמנטרי וחי בגופו האתרי, בדיוק כמו שהוא חי בגוף פיזי בעולם הפיזי. ואז, כשהוא עוזב את הגוף האתרי בראייה רוחית, הוא חי בגוף האסטרלי מוקף בעולם הרוחי. כבר אמרנו שכאשר הוא עוזב את הגוף האסטרלי, אז הוא יכול להיות בתוך האני האמיתי שלו. סביבו יהיה העולם העל-רוחי. כשהוא נכנס לעולם זה, הוא סוף סוף מגיע למה שתמיד היה נוכח במעמקי נפשו, לאני האמיתי שלו. הוא כעת מגיע לעולם הרוח באופן כזה שהאני האמיתי שלו, העצמי האחר שלו, מתגלה, עטוף ממש באלמנט של ישות-מחשבה חיה.

כולנו מתהלכים כאן במישור הפיזי עם העצמי האחר הזה בתוכנו, אבל התודעה הרגילה שלנו לא רק שאינה מודעת לו, אלא היא לא יכולה לדעת שאנו נראה אותו עד שלא נעלה לעולמות הרוחיים והעל-רוחיים. האני האמיתי שלנו למעשה מלווה אותנו תמיד, אבל כשאנו פוגשים אותו בסף של עולם הרוח, הוא נמצא שם בצורה מיוחדת, אפשר לומר לבוש בצורה מיוחדת מאד. שם על הסף, האני האמיתי שלנו מסוגל להתלבש בכל החולשות שלנו, בכל הפגמים שלנו, בכל מה שגורם לנו לדבוק בכל ישותנו או לעולם החושים הפיזי, או לפחות לעולם האלמנטרי. כך אנו פוגשים את האני האמיתי שלנו על הסף.

התיאוסופיה המופשטת יכולה פשוט לומר: זה עצמנו, העצמי האחר שלנו, האני האמיתי. אך מול המציאות הממשית, אנו לא מוצאים הרבה משמעות בביטוי: זה עצמנו. כמובן, כולנו נעים בעולם הרוח בצורת העצמי האחר שלנו, אבל שם אנחנו לגמרי מישהו אחר. כשאנו שוכנים באופן מודע בעולם הפיזי, העצמי האחר שלנו הוא למעשה מישהו אחר, זר לנו, ישות שזרה לנו יותר מכול אדם אחר עלי אדמות. והעצמי האחר הזה, האני האמיתי, מתלבש בחולשות שלנו, בכל מה שעלינו לנטוש אבל איננו רוצים לנטוש, הרגלים של הקיום החושי הפיזי שאנחנו עדיין נצמדים אליהם כשאנו רוצים לחצות את הסף. ושם על הסף אנו פוגשים באופן ממשי ישות רוחית שונה מכל ישות רוחית אחרת שיכולנו לפגוש בעולמות העל-חושיים. ישויות אחרות מופיעות מולנו בכיסויים יותר מתאימים לטבעם מאשר אלה של שומר הסף. הוא מתעטף בכל מה שמעורר בנו לא רק חרדה ומצוקה, אלא גם גועל ושנאה. הוא לבוש בחולשות שלנו, בדברים שגורמים לנו להודות: הפחד שלנו מלהיפרד ממנו גורם לנו להצטמרר, או גורם לנו להסמיק, כשאנו מוצפים בבושה, כשעלינו לראות מי אנחנו, במה השומר התעטף. למרות שזה אכן מפגש עם עצמנו, הוא באמת עוד יותר מפגש עם ישות אחרת.

בכלל לא קל לעבור את שומר הסף. למעשה, הרבה יותר קל לראות את עולם הרוח מאשר לראות אותו בצורה נכונה ואמיתית. לא כל כך קשה לקלוט כמה רשמים מעולם הרוח, במיוחד בעידן המודרני שלנו. אך כדי להיכנס לעולם זה בדרך כזו שנראה אותו בכל המציאות שלו, עלינו להיות מוכנים היטב למפגש עם השומר, לא משנה עד כמה הוא מתעכב; אז נחווה את עולם הרוח נכון. רוב האנשים, או לפחות אנשים רבים, מגיעים עד לשומר. העיקר הוא שנגיע אליו בצורה מודעת. כל לילה אנו עומדים באופן לא מודע בפני השומר. הוא בוודאי עושה טובה עצומה לאנושות בכך שהוא לא מרשה שיראו אותו, כי מעט מאד בני אדם יכלו לשאת זאת. להביא לידי מודעות את מה שאנו חווים כל לילה בתת מודע – זה המפגש עם שומר הסף. בדרך כלל, אנשים מגיעים רק עד לקצה של הגבול בו עומד, אפשר לומר, השומר. אך באותו רגע, קורה לנפש משהו מאד מיוחד: היא קולטת את הרגע הזה במצב של דמדומים, בין המודע ללא מודע, ולא תאפשר לו להגיע למודעות מלאה. בקו הגבול הזה, יש בנפש אימפולס לראות את עצמה כפי שהיא באמת, נצמדת לעולם הפיזי עם כל הפגמים והחולשות שלה, אבל זה בלתי נסבל. לפני שהאירוע יוכל להפוך למודע, הנפש – עקב השנאה העצמית שלה – מעמעמת, כביכול, את המודעות שלה. רגעים מסוג זה, כאשר הנפש מוחקת את מודעותה, הם נקודות ההתקפה הטובות ביותר בעבור הישויות האהרימניות.

אנו יכולים להגיע באמת לשומר הסף אם אנו מפתחים תחושת עצמי חזקה ועוצמתית במיוחד. עלינו לחזק את תחושת העצמי אם ברצוננו לעלות לעולם הרוח. אך בתהליך של חיזוק תחושת העצמי שלנו, אנו מחזקים גם את כל הנטיות, ההרגלים, החולשות והדעות הקדומות שמוגבלים ונבלמים בעולם החיצוני באמצעות החינוך, המסורת והתרבות החיצונית. על הסף, האימפולסים הלוציפריים מופיעים מבפנים בעוצמה, וכאשר נפש האדם נוטה להקהות את מודעותה, לוציפר מתאחד מיד עם אהרימן, והתוצאה היא שהכניסה לעולם הרוח נחסמת.

עם אדם בעל חיים פנימיים בריאים שואף לתובנות של מדע הרוח מבלי להישאר במצב של כמיהה חולנית לחוויות רוחניות, לא יקרה בקוו הגבול שום דבר מזיק מדי. אם הוא דואג לשים לב לכל מה שיש לתת את הדעת עליו בהתאם למדע רוח אמיתי ונכון, כל מה שיקרה זה שלוציפר ואהרימן יאזנו ויאפסו אחד את השני על הסף, והנפש פשוט לא תכנס לעולם הרוח. אבל כאשר יש לאדם כמיהה מיוחדת להיכנס, יכולה להתרחש מעין "נגיסה מעולם הרוח."[4] ואז אהרימן מעבה את מה שהנפש "נגסה," ודוחף לתוך מודעות הנפש את מה שאחרת לא היה יכול להיכנס. כתוצאה, האדם יחווה כצורה מעובה את מה שהוא לקח מעולם הרוח, כך שזה ייראה בדיוק כמו העתק של רשמים פיזיים. בקיצור, הוא ייפול קורבן להזיות ואשליות; הוא יאמין שהוא התקרב לעולם הרוח, מפני שהוא הגיע עד לשומר הסף. אך הוא לא עבר אותו אלא נזרק בחזרה בגלל ה"נגיסות" שלו מעולם הרוח. כל מה שהוא לקח פנימה התעבה למשהו שאולי יש בו תמונות אמיתיות של העולם ההוא, אבל איננו מכיל את האלמנט החשוב ביותר, האלמנט שיבטיח שהנפש תקלוט באופן ברור את האמת ואת הערך של מה שהוא רואה.

כדי לעבור את שומר הסף בדרך הנכונה, הכרחי לחלוטין לפתח ידיעה עצמית: ידיעה עצמית אמיתית, בלתי מתפשרת. אנו מזניחים את חובתנו כלפי התקדמות האבולוציה אם אנו מסרבים לעלות לעולמות הרוח, בתנאי שהקרמה מאפשרת זאת בגלגול הנוכחי הזה. יהיה לא נכון לומר לעצמנו: "אני לא אכנס לעולמות הרוח מפחד שאני עלול לסטות מדרך הישר." עלינו להשקיע כל מאמץ אפשרי כדי להיכנס. מצד שני, עלינו להבין בצורה ברורה שאסור לנו להירתע מהדבר שהאדם הכי נוטה והכי מוכן להירתע ממנו: ידיעה עצמית אמיתית, כנה. למעשה אין בחיים דבר שהוא קשה כמו ידיעה עצמית כנה, ישירה. כמה דברים מוזרים ניתן לפגוש בהקשר זה! אנו פוגשים אנשים שכל הזמן מדגישים מתוך המודעות הרגילה שלהם שהם עושים דבר זה או אחר מתוך חוסר אנוכיות מוחלט, שהם אינם רוצים דבר בשביל עצמם. כשמנסים להבין אנשים כאלה, מגלים שהם באמת מאמינים שכך הדבר, ועדיין, בתת מודע שלהם הם אגואיסטים במלוא המובן, ורוצים רק מה שמתאים להם. ניתן לפגוש גם אנשים שמתוך המודעות הגבוהה שלהם נואמים, נותנים פקודות, מפרסמים דברים, ובכמה עמודים קצרים רושמים מילים כמו אהבה וסובלנות עשרות פעמים, כשלמעשה אין בהם שמץ של אהבה או סובלנות. אין תחום שלגביו אנו עלולים לטעות בקלות כזו כמו לגבי עצמנו, אם איננו מקפידים לתרגל בלי הרף ידיעה עצמית כנה, אוטנטית. אבל באמת קשה לתרגל ידיעה עצמית באופן ישיר. אנשים אינם מוכנים לראות את האמת עד כדי כך, שבמקום להכיר במה שהם בזמן הנוכחי, כבר קרה שהם מעדיפים להודות בכך שהם היו קופים בתקופת הירח הקדום[5] – הם למעשה מעדיפים את זה על פני מה שהם היום. האשליות שלנו יכולות להיות עד כדי כך גדולות לעומת החובה המוסרית של ידיעה עצמית כנה, אמיתית.

עבור מי שמתאמץ בספרה הרוחנית, יהיה תרגיל טוב לומר מידי פעם דבר כמו: "אזכר בשלושה או ארבעה השבועות האחרונים – או עדיף אפילו החודשים האחרונים – ואתן לכל האירועים החשובים לעבור מול עיני רוחי. אתעלם בכוונה מכל אי צדק שאולי נעשה לי. אני אשמיט כל התירוצים לקשיי שהבעתי לעתים כל כך קרובות, כמו, למשל: מישהו אחר היה אשם. לא אחשוב אף לרגע שמישהו אחר היה יכול להיות אשם, חוץ ממני." כשאנו מתבוננים ורואים באיזו עקביות אנו נוטים להאשים אחרים ולהפוך אותם לאחראים על מה שלא מוצא חן בעינינו, אנו נוכל לשפוט איזה ערך יש לסקירה כזו של חיינו, שבה אנו מסלקים באופן מודע כל מחשבה על עוול שנעשה לנו, ואיננו מרשים שתעלה כל ביקורת או האשמה שמכוונת אל אדם אחר. אם תיקחו על עצמכם תרגיל כזה, תגלו שאתם זוכים בקשר חדש לחלוטין עם עולם הרוח. מאמץ כזה יביא לשינוי גדול בהלך הנפש ובמצב הרוח של האדם.

כאשר מבקשים לצעוד בדרך לראייה רוחית, העובדה שקשה מאד להיכנס לעולמות העליונים ללא סכנה, כפי שכבר אמרנו שוב ושוב, מראה עד כמה הכרחי לא להתפרק, לא להתפורר, כשעלינו "להכניס את הראש לתל הנמלים." אנו זקוקים אז למודעות עצמית מחוזקת מאד, למודעות כזו שהאדם אינו יכול לפתח בעולם הפיזי אלא אם כן הוא אגואיסט מוחלט. אך בעולמות העליונים, אם ברצונו לשמר את עצמו, להישאר ער לעצמו, עליו להיכנס לעולמות הללו בתחושת עצמיות מוגברת. לאחר מכן, כשהוא חוזר לעולם החושי, עליו גם לפתח את היכולת לפוגג מודעות עצמית זו, כדי שהוא לא יהפוך לאגואיסט מוגמר. אם כן, יש כאן שתי אמירות מנוגדות: בעולמות הרוח העליונים, האדם זקוק למודעות עצמית מוגברת; אך לעומת זאת, למרות תחושת העצמיות החזקה שעליו למצוא בעולם הרוח, מה שהוא חייב למצוא בעולם הפיזי הוא שהרוח צריך להתעורר לחיים באופן מיוחד: בכל מה שניתן לתאר כאהבה בעולם הפיזי, כיכולת לאהבה, לאהדה ולחמלה, להשתתפות בשמחה ובצער של הזולת.

מי שנכנס עם ראייה רוחית לעולמות העליונים יודע שמה שמריה אומרת ב-התעוררות הנפש[6] הוא נכון, שלמעשה התודעה החושית הרגילה שיש לנו בעולם הפיזי הינה מעין שינה בהשוואה למה שאנו מרגישים וחווים בעולמות העליונים; הכניסה לעולמות העליונים מהווה התעוררות. זו אמת לאמיתה שבני האדם החיים בעולם הפיזי רדומים לגבי החוויה של העולמות העליונים. רק בגלל הסיבה שהם תמיד ישנים, הם אינם מודעים לכך שהם ישנים. מה שנפש בעלת ראיה רוחית חווה בעולם הרוח כשהיא חוצה את הסף הינה התעוררות לרגש עצמיות מועצם. מצד שני, בעולם הפיזי, יכולה להתרחש התעוררות של העצמי דרך אהבה, אותו סוג של אהבה שתיארנו באחת ההרצאות הקודמות שלנו כאן כ-"אהבה לאופיו ולתכונותיו של האדם השני, בשבילו ולמענו." אהבה מסוג זה מוגנת מפני ההשפעות הלוציפריות ואהרימניות, ובעולם הפיזי החושי היא למעשה תחת השפעתם של הכוחות הטובים, המתקדמים של היקום. בחוויות של תודעה רוחית, אופי האהבה ניכר בצורה ברורה ביותר. האגואיזם אותו אנו מפתחים בעולם הפיזי, מבלי שנהיה מוכנים לרכוש ידיעה עצמית, מופיע ומתגלה כשנושאים אותו לתוך עולמות הרוח. אין דבר יותר מעיק, אין דבר שיכול להיות כה מדכא ומייאש כמו לחוות את התוצאה של העובדה שלא פיתחנו אהבה וחמלה בעולם הפיזי. כשאנו עולים לעולם הרוח, אנו מתענים ומתמלאים בכאב על האנוכיות וחוסר האהבה שפיתחנו בעולם החושים הפיזי. כשאנו חוצים את הסף, הכול מתגלה, לא רק האגואיזם הגלוי, אלא גם האגואיזם החבוי המשתולל במעמקי נפש האדם. אדם שמתעקש באנוכיות גלויה על כך שהוא רוצה דבר זה או אחר בשביל עצמו הינו אולי הרבה פחות אנוכי מאלה שחיים בפנטזיה שהם חסרי אנוכיות, או אלה שמאמצים מעין הצטנעות אנוכית מתוך רעיונות תיאוסופיים מופשטים במודעות הגבוהה שלהם. זה קורה במיוחד כשאנשים אלה מדקלמים אלטרואיזם דרך כל מיני חזרות על המילים "אהבה" ו-"סובלנות." מה שאדם נושא למעלה לתוך העולמות העליונים בצורת חוסר חמלה ואהבה הופך לדמויות מבחילות ומבעיתות אותן הוא פוגש כשהוא נכנס לעולמות הרוח, דמויות מעיקות ומטרידות מאד עבור הנפש.

בנקודה זו מגיע אחד הרגעים המשמעותיים שיש לקחת בחשבון כשאנו מדברים על סוגי הידע והחוויה שאנו פוגשים בעולמות העליונים. ברגע שאדם מגיע לעולמות אלה ומוצא את עצמו באזור מלא בדברים מתועבים, אז יהיה זה הכי טוב עבורו שיעמוד מולם באומץ, ויודה בפני עצמו: "כן, אני באמת הבאתי את כל האגואיזם הזה למעלה לעולמות העליונים… יהיה זה באמת טוב בשבילי להתמודד עם האגואיזם הזה באופן אמיץ וכן." אבל נפש האדם בדרך כלל נוטה לדחות את הדברים המבחילים הללו לפני שהוא נהיה לגמרי מודע להם, ובועטת, בדיוק כמו סוס, אפשר לומר, כדי להיפטר מהצורות הלא נעימות הללו. ואז, בדיוק ברגע בו אנו נפטרים מהתוצאות של האגואיזם שלנו, ללוציפר ואהרימן יש גישה קלה לנפש: בשותפות, בכלל לא קשה להם להוביל את נפש האדם לממלכה המיוחדת שלהם בה הם יכולים ליצור כל מיני עולמות רוחיים, והאדם יהיה באשליה שהם עולמות הרוח האמיתיים הנעוצים בסדר הקוסמי. אנו יכולים לומר שההכנה הנכונה בעבור הנפש השואפת למצוא את דרכה מתוך ראייה רוחית אל עולמות הרוח היא פיתוח אהבה אמיתית ואוטנטית וחמלה כנה ומתחשבת. אם תחשבו קצת על כמה קשה להגיע לחמלה אמיתית וליכולת אמיתית לאהוב בעולם הזה שלנו, מילים אלה לא ייראו לכם חסרי חשיבות.

יש להבין בצורה ברורה שתיאורים אלה, המתייחסים לחציית הסף אל עולם הרוח, יובילו לידיעה אמיתית של ישות האדם. רק באמצעות תיאורים כאלה נוכל לגלות מהו האדם באמת, וגם לגלות את היחס שלנו לדרך בה האדם ניגש לעולמות העליונים, הרוחיים, הפעם בין המוות ללידה החדשה, באופן עדיין טבעי אם כי שונה במידת מה.

כאן עלי לומר מספר מילים לגבי דבר אותו ציינתי בפרק האחרון של הסף לעולמות הרוח. מתיאורים קודמים ב-גוף נפש רוח וב-מדע הנסתר, אנו יודעים שכאשר אנו צועדים דרך שער המוות ועוזבים את הגוף הפיזי שלנו, עדיין יש לנו גוף אתרי לזמן מה, אולי רק לכמה ימים; אז עוזבים גם אותו. כעת נוכל לומר שלאחר שאנו עוזבים את הגוף האתרי, אנו נמצאים קודם בתוך הגוף האסטרלי; בגוף האסטרלי הנפש יוצאת למעין מסע הלאה. את הגוף האתרי אנו שמים בצד; גורלו תלוי בעולם אליו הוא נכנס עכשיו, העולם האלמנטרי. אתם זוכרים שדיברנו על כך שכוח הטרנספורמציה שולט בעולם אלמנטרי זה. הכול עובר שינוי מתמיד. הגוף האתרי, שמופרד כעת מנפש האדם, נמסר לעולם האלמנטרי, ושם הוא עובר את הטרנספורמציות המיועדות לו. בשנים שלאחר מכן, אצל חלק מאיתנו לזמן קצר יותר, ואצל אחרים במשך תקופה ארוכה יותר, אנו חיים בתוך הגוף האסטרלי במה שניתן לכנות מנקודת המבט של תודעה רוחית העולם האלמנטרי. אך בתקופה שבאה מיד לאחר המוות אנו מגלים שלנפש יש אימפולס מסוים מוגדר. בעולם הפיזי אנו לא נוטים להתבונן כל הזמן בכבד, או בטחול או בקיבה שלנו – כי זה יהיה בלתי אפשרי. אנחנו פשוט לא יכולים לראות אל תוך הגוף. במרחב הפיזי, אנשים אינם רגילים להפנות את עיניהם לתוך הגוף; במקום זאת, הם מתבוננים בעולם סביבם. אך קורה בדיוק ההיפך לאחר שעברנו דרך שער המוות ואנו חיים בעולם הנקרא עולם הנפש בספרי גוף נפש רוח. שם הנטייה הטבעית של הנפש היא להפנות את תשומת הלב לגורלו של הגוף האתרי. העולם החיצוני של הנפש, הסביבה שלה, מורכבת מהטרנספורמציות שהגוף האתרי עובר במהלך כל תקופת הקמלוקה. אנו צופים באופן בו העולם האלמנטרי לוקח את הגוף האתרי שלנו לתוך עצמו. אם מישהו היה "אדם הגון" כאן בעולם הפיזי, הוא יראה שההגינות מסתדרת היטב עם חוקי העולם האלמנטרי. אם האדם היה מישהו "לא בסדר," הוא יראה שהגוף האתרי (מאחר שהיה לו חלק בהיותו אדם "לא בסדר") מסתדר גרוע עם חוקי העולם הזה; בכל מקום הוא נתקל בדחייה. למרות ששמנו בצד את הגוף האתרי שלנו, אנו מפנים את כל תשומת הלב אליו. כשאנו צופים בגורל המשתנה ללא הרף של גופנו האתרי, אנו נעשים מודעים למה שהיינו פעם: זאת חוויית הקמלוקה שלנו.

אנשים לא צריכים להעביר ביקורת על האנתרופוסופיה על כך שהיא אומרת את הדברים הללו. אריסטו ואחרים לימדו משהו אחר לגמרי: למשל, שההתבוננות הזו לאחור על גורלנו לאחר המוות תימשך לנצח; האדם יכול לחיות עד גיל 80 או 90, ואז הוא צריך לצפות לנצח במה שהוא עצמו עשה לגופו האתרי. האנתרופוסופיה מלמדת את האמת, שהתבוננות זו לאחור על הגוף האתרי ועל הגורלות שייצרנו בתוכו עקב מה שהיינו, נמשכת עשר או עשרים או שלושים שנה. וזאת סביבתנו בעולם האלמנטרי, סביבה המורכבת מישויות דומות לגוף האתרי האנושי, ומטרנספורמציות של ישויות אלה וגם מהטרנספורמציות של הגוף האתרי האנושי עצמו. אפשר לתאר זאת בתמונות, ולהגיע לאותו התיאור שנתתי בספרי גוף נפש רוח אודות המעבר של הנפש בעולם הנפש.

כדי לתאר נכון את עולם הרוח, אי אפשר להיצמד בצורה פדנטית למושגים הקבועים שכל כך שימושיים בעולם הפיזי. עלינו להבהיר היטב שכל הסביבה במהלך תקופת הקמלוקה תלויה בהלך הנפש שלנו, תלויה כך שהעולם האלמנטרי אותו תיארנו כרגע מסתגל בהדרגה לעולם הנפש. בעולם האלמנטרי, יותר מכל דבר אחר, אנו רואים התפזרות הדרגתית של הסובסטנציה האתרית, וניתן לתאר תהליך היעלמות זו שלב אחרי שלב, כפי שעשיתי זאת בספר גוף נפש רוח.

בתקופה זו בין המוות ללידה החדשה, מגיע הזמן בו מתרחש מה שהתודעה בעלת הראייה הרוחית צריכה ליצור באופן פחות טבעי במידת מה, כפי שציינו קודם. לאחר שהאדם שם בצד את גופו האתרי, הוא חי בגוף האסטרלי שלו, עד שבא הזמן כשהגוף האסטרלי מתנתק מהאני האמיתי; מאותה נקודה והלאה, הוא יחיה באני. התנתקות זו של הגוף האסטרלי הינה תופעה מיוחדת במינה; אין היא מתרחשת כמו אצל נחש המשיל את עורו, אלא היא יותר מעין השתחררות מכל צד, התרחבות ההולכת וגדלה, עד שהגוף האסטרלי נעשה אחד עם הספרה הקוסמית כולה. בו זמנית, הוא הופך ליותר ויותר דק, בעוד שהוא נספג בעולם הסובב אותו. בהתחלה, האדם עומד, במובן מסוים, ממש במרכז של סביבתו הרוחית. בכל צד, הגוף האסטרלי משתחרר ונספג לכל הכיוונים, כך שהסביבה שלנו לאחר המוות, לאחר השתחררות זו, מורכבת מהעולם הרוחי וגם מכל מה שנספג לתוכו מהגוף האסטרלי שלנו. אנו רואים איך הגוף האסטרלי שלנו הולך הלאה בהדרגה, נהיה פחות ופחות ברור, כמובן, ככל שהוא מתרחב. אנו מרגישים את עצמנו בתוך הגוף האסטרלי – כפי שתיארנו זאת בהרצאות רבות – ועם זאת מופרדים ממנו. מאד קשה לתאר את הדברים האלה. כדי לקבל תמונה, תנסו לדמיין נחיל ענק של זבובונים. ממרחק הוא נראה כמו כדור כהה, אבל כשהזבובונים עפים לכל עבר, אין כבר מה לראות. קורה בדיוק אותו הדבר עם הגוף האסטרלי. בעוד שהוא נספג בספרה הקוסמית כולה, הוא נהיה פחות ופחות ברור. אנו רואים אותו הולך ומתפוגג עד שהוא נעלם לגמרי. מה שנעלם הוא הגוף האסטרלי שנמצא תמיד איתנו כשאנו עוברים דרך שער המוות; אפשר לקרוא לו העבר שלנו, מה שהיינו פעם. הוא היה הקשר שלנו עם החוויות שחווינו בעולם הפיזי, כשחיינו בגוף הפיזי והאתרי. אנו רואים כביכול את ישותנו נעלמת אל תוך העולם הרוחי, וחוויה זו דומה מאד למה שאדם יוצר באופן רצוני כשהוא מחפש לגלות את האני האמיתי שלו בעולם הרוח. הרושם המייסר והמשמעותי שיכול להיות לאדם הצועד בשביל לתודעה רוחית מתרחש באופן טבעי לאחר המוות, כפי שתיארנו כרגע. אך לאחר המוות, חלה שכיחה אמיתית, וככל שהנפש עברה פחות הכנה וחיזוק היא מתרחשת מהר יותר. נפשות שאינן אנוכיות, שלעתים קרובות בחיים הפיזיים זוכות לביקורת מפני שהן חלשות, הן דווקא החזקות לאחר המוות; הן יוכלו לצפות יותר זמן בזיכרונות שדחפו אותם הלאה מהקיום הפיזי אל העולם הרוחי. האנשים האגואיסטים החזקים הם הנפשות החלשות לאחר המוות; האסטרליות שלהם, שמתפוגגת בהדרגה כמו כדור, עוזבת אותן מהר מאד.

וכעת מגיע הזמן בו כל מה שהאדם יכול לזכור נעלם. הוא חוזר אליו, אבל בצורה שעברה שינוי. כל מה שאבד חוזר אלינו שוב. באופן שבו הוא נאסף, הוא מראה – כתוצאה ממה שנעלם – למה הוא אמור להפוך: יש לבנות חיים מותאמים לקרמה, על יסודות החיים הארציים הקודמים. כך, מהאין-סוף מגיע לנקודה מרכזית מה שאמור לחזור למודעות שלנו מהשכיחה, מה שאנו אמורים לקבל בחזרה; עם זה אנו יכולים להפוך ליוצרים של חיים חדשים שמעוצבים על ידי הקרמה. במובן הזה, חוויה של כלום מלבד עצמנו בתוך האני האמיתי, חוויה של מעין שכיחה, מתרחשת בנקודת האמצע בין המוות ללידה החדשה.

כיום, רוב נפשות בני האדם אינן מוכנות לשכחה זו עד כדי כך שהן חוות אותה במעין שינה של נפש-רוח. אך בדיוק ברגע זה של שכחה, שהוא המעבר מהחיים הארציים הקודמים להכנה של החיים הבאים, הנפשות שמוכנות לכך חוות את מה שנקרא שעת החצות הקוסמית ב-התעוררות הנפש. הסצנה של שעת החצות הקוסמית, בה ניתן להיכנס עמוק לצרכים של הקיום, היא אכן קשורה לסודות העמוקים ביותר של הקיום האנושי. אפשר לומר שהסוד של האדם, טבעו האמיתי בו הוא חי בין המוות ללידה החדשה, הוא משהו שהתודעה הרגילה לעולם לא יכולה לגלות, למרות שהוא כן מתגלה לנפש הרואה רוחית. תיארנו כאן, מנקודת המבט של תודעה בעלת ראייה רוחית, את החוויה שהאדם חווה כאשר האסטרליות שלו נספגת לתוך עולם הרוח; תיארתי אותה באופן מדויק, שלב אחרי שלב, גם כעולם הרוח הממשי בספרים גוף נפש רוח ו-מדע הנסתר. התודעה שהיא בעלת ראייה רוחית יכולה לגרום באופן רצוני למה שקורה לנפש באופן טבעי לאחר המוות; זה מתואר ב-גוף נפש רוח. כאן אני משתמש באותם המונחים שהשתמשתי בהם ב-גוף נפש רוח וב-מדע הנסתר.

גם בסדרת הרצאות זו וגם במחזות, ניסינו לאפיין את טבעו של הקוסמוס ושל ישות האדם, שהוא חלק בקוסמוס. לאחר דיון מסוג זה, יהיה אולי מותר לי להוסיף, למען כל אדם היוצא למסע בדרך שתוארה כאן, שיהיה עליו להמשיך מסע זה במידה מסוימת לבד. כאשר תנסו להתעמק עוד ועוד ב-התעוררות הנפש, אתם תבחינו בכך שעולות בכם תשובות כה רבות לגבי תעלומות החיים שתבינו: המחזות נועדו כדי לחשוף ולגלות תעלומות אלה.

אני יכול לציין דוגמא אחת. נסו להמשיך ולחוות במדיטציה את מה שמוצג ב-התעוררות הנפש ומה שאמרתי כאן לגבי אהרימן כאדון המוות בעולם. מהסצנה השלישית זה מופיע באופן ברור, אבל היה לכך רמז כבר בסצנה הראשונה, במילים אותן אומר סטרדר למנהל העסקים:

""יקרה מה שצריך לקרות"."

המנהל שומע במילים מעטות אלה משהו כמו לחש עדין מעולם הרוח; בעקבותיו, הוא מתחיל במסע להפוך לתלמיד רוחני. יש רמזים פחות או יותר ברורים, אך מהסצנה השלישית והלאה, אנו רואים יותר ויותר ברור כיצד מתקרבים הלכי הנפש והכוחות המכינים את מותו של סטרדר. לא נבין מדוע מופיעה תאודורה ואומרת לסטרדר מה היא תעשה למענו בעולם הרוח, עד שלא נקבל את התחושה – אם כי מעורפלת, כפי שהיא אמורה להיות בשלב זה – שיש לצפות שיקרה משהו חשוב. באותה הסצנה, לא נבין נכון למה מתכוון בנדיקטוס כשמתאר את הראייה הרוחית שלו כפגומה, עד שלא נחוש כיצד הכוחות של מותו המתקרב של סטרדר משפיעים על ראיה רוחית זו. בסצנה 11, סצנה פשוטה אך מאד משמעותית, לא נקבל את הרושם הנכון לגבי השיחה בין בנדיקטוס וסטרדר עד שלא נחבר את תמונת החזון של סטרדר עם התחושה המוקדמת שכול מה שהוא נעזר בו כדי לחזק את נפשו יסתובב ויפנה את כוחו ההרסני נגדו מתישהו; ואלא אם כן אנו מחברים זאת עם החזרה על נאומו של בנדיקטוס אודות כך שהראייה הרוחית שלו פגומה, כדי שנוכל לקבל תחושה מוקדמת על מה שהולך להתרחש. הלך הנפש של המוות המתקרב של סטרדר משתרע על הכול, אפילו על התפתחותן של שאר הדמויות מהסצנה השלישית והלאה. כשמחברים את כל זה עם מה שנאמר על אהרימן כאדון המוות, תכנסו יותר ויותר למעמקי הידע המוביל לתעלומות של הרוח, במיוחד אם מביאים בחשבון גם את האופן בו אהרימן נוטל חלק בהלך הנפש של המחזה, עליו שולט אימפולס המוות של סטרדר.

ושוב, לא ניתן להבין את המפגש האחרון בין בנדיקטוס וסטרדר, מפגש שאמור להיות בעל משמעות גדולה לקראת סוף המחזה, וגם לא את המונולוג האחרון של בנדיקטוס, אלא אם כן נזכור גם את התערבותו של אהרימן הלגיטימית וגם הלא לגיטימית בעולם הנפש של האדם ובמילה (Word) של הממלכות הקוסמיות. דברים אלה לא אמורים רק לעבור לכם דרך הראש, אלא נועדו לכך שתצללו לתוכם יותר ויותר עמוק.

תהיה זו עובדה אובייקטיבית ולא ביקורת אם נציין שניתן להראות באופן חד-משמעי שאת הכתבים ואת סדרות ההרצאות שפורסמו בשלוש או ארבע השנים האחרונות אנשים לא קראו כפי שהיה ניתן לקרוא אותם כדי להבין את כוונתם, או אפילו את מה שנאמר בצורה ברורה לחלוטין. אין זו תוכחה – רחוק מכך. לא, זה נאמר מפני שכמעט בכל שנה, בסגירה של סדרת ההרצאות במינכן, באמצעות כל מה שקשור בכך, עומדות בפני הנפש מחשבות המתריעות וקוראות להתעוררות לגבי הנוכחות של התנועה האנתרופוסופית בעולם המודרני. עלינו לשקול מה צריך להיות המקום הנכון של התנועה בתוך האירועים הכאוטיים במה שנקרא תרבות בימינו. ברור שלא נגיע לחשיבה ערה לגבי המקום הנכון של התנועה אלא אם כן נזכור דבר אחד: שאין ספק שהחיים הנוכחיים שלנו יעמדו במקום ויתנוונו אלא אם כן יזכו להתחדשות וריפוי מהמעיינות הזורמים של אוקולטיזם רציני ואמיתי. מצד שני, דווקא סדרת הרצאות כזו, שגורמת לנו להיות מודעים אולי לצורך לפנות למדע הרוח, יכולה גם להדגיש משהו חשוב לכל אחד מאיתנו: תחושת האחריות.

ברבדים העמוקים ביותר של נפשנו טבוע כל מה שקשור לתחושת האחריות שלנו, וגם המאמצים שלנו להבין איך ניתן להביא לכך שהתנועה שלנו, שכל כך חיונית ונחוצה היום, תהפוך לבעלת השפעה, למרות כל הפגמים והצדדים היותר אפלים שלה. באותם רבדים עמוקים ביותר אנו רואים בכל מיני אופנים איזה מין תנועה זו צריכה להיות ומה היא רק יכולה, כמובן, להיות בימינו. אי אפשר להביע זאת במילים, ועדיף שמי שנושא זאת עמוק בלבו לא יביע זאת במילים. כי לפעמים אחריות זו כה כבדה בנפש שהמצב נראה מייאש לגמרי. מייאש, מפני שאוקולטיסטים צצים מכל הצדדים היום אך קיימת מעט מאד מתחושת האחריות ההכרחית.

אין ספק שלמען הריפוי וההתפתחות של האנושות היינו מברכים על השגשוג של החוכמה האנתרופוסופית כעל הדבר הגדול והטוב ביותר שיכול לקרות עכשיו ובעתיד הקרוב; בו זמנית, היינו רוצים לקבל בברכה, בתור התוספת הכי טובה, ולעתים קרובות הכי מספקת, את תחושת האחריות הזורמת אל תוך כל אדם המושפע ממדע הרוח ומעירה אותו. יש ליחס ערך עוד יותר גדול להופעתה של תחושת אחריות.

למעשה, היינו רואים את התנועה שלנו כברת מזל במיוחד אילו יכולנו לראות אותה זורמת לתוך העולם, כאשר תחושת האחריות הזו מלווה אותה מכל הצדדים כהד נפלא. רבים מאלה שרגישים למשמעות של האחריות יכלו לשאת דברים ביתר קלות אילו יכלו לראות הדים רבים כאלה. אך יש דברים רבים שאנו יכולים רק לקוות ולצפות להם בעתיד; בשעה שאנו מחכים, אנו זקוקים לאמונה, ולביטחון שנפש האדם תתפוס מתוך עצם השלמות שלה מה נכון ואמין, ושמה שצריך לקרות אכן יקרה. עכשיו, כשאנו נפרדים לאחר סדרת הרצאות זו, אנו יכולים להרגיש את כל זה באופן ברור. בעצם, הייתי רוצה להשאיר בכל נפש משהו שיוכל להעיר אותה ויקרין בה כהתלהבות אמיתית כלפי התנועה שלנו, אך גם כתחושת אחריות עליה.

הסימן והחותם הנהדר ביותר על המאמץ המדעי-רוחי שלנו יהיה שכולנו נוכל להרגיש עד כמה אנחנו מחוברים ביחד – גם כשאנחנו רחוקים אחד מהשני – בקהילה רוחנית אמיתית של נפשות שכולן מלאות באותה ההתלהבות הכנה כלפי התנועה שלנו, באותה האהבה והמסירות כלפיה, ובו-זמנית בתחושת אחריות לגביה.

וכעת, אלה יהיו מילות הפרידה שלי אליכם כאשר אנו יוצאים לדרכים הנפרדות שלנו לאחר הזמן שבילינו כאן ביחד: מי ייתן והמציאות והאמת של החיים הרוחניים ילכו ויתחזקו דרך השתתפות הלב שלנו, כדי שנהיה ביחד, גם כשאנו מופרדים במרחב. בואו ונהיה מאוחדים במציאות של ההתלהבות הכנה החיה בתוכנו, המקרינה מתוך השתתפות מסורה ועם לב פתוח באמת. ובואו נשלב בה מודעות אמיתית וזקופה לאחריות, או לפחות מאמץ להגיע אליה, כלפי כל מה שקדוש לנו ומה שכל כך נחוץ וחיוני בעולם. רגש כזה מאחד אותנו ברוח באופן מידי. בין אם הגורל מביא לכך שנהיה ביחד במרחב, ובין אם הוא מפזר אותנו למשימות ולעיסוקים השונים שלנו בחיים, הלבבות שלנו יהיו מאוחדים בהתלהבות ובתחושת האחריות שלנו. כשאנו מאוחדים בדרך זו, יש לנו זכות לחוות אמונה מלאת תקווה וביטחון בעתיד התנועה שלנו, כי אז היא תצליח לחדור לתרבות שלנו, להתפתחות הרוחנית של האנושות, כפי שהיא נועדה לעשות זאת. היא תמצא את דרכה, ותמצא בית, כדי שנוכל לחוות את האנתרופוסופיה שלנו כצליל עדין הנשמע בעולם הרוח שמביא חום לליבנו.

מה שצריך לקרות יקרה – וחייב לקרות. ננסה להיות ראויים לקהילתנו הרוחנית הזאת כדי שעד כמה שזה תלוי בנו, מה שצריך לקרות, מה שחייב לקרות, יקרה דרכנו.

—————————————————————————————————–

  1. 4 מחזות המיסתורין יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה:  שער ההתקדשות * מבחן הנפש * שומר הסף * התעוררות הנפש
  2. דר' פרדיננד מאק, נישואים כימיים, ברלין, 1913. Dr. Ferdinand Maack, ed., Chymische Hochzeit, (Berlin, Hermann Barsdorf Verlag, 1913)
  3. דר' פרדיננד מאק, מת פעמיים

    Dr. Ferdinand Maack, Zweimal Gestorben. (Leipzig, 1912)

  4. ראו הרצאה 2 בסדרה זו.
  5. בסנט ולדביטר: אדם: מהיכן, כיצד ולאן.
  6. דבריה של מריה ב-התעוררות הנפש, סצנה 2

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *