מקריסטלים ועד קרוקודילים – 02

מקריסטלים ועד קרוקודילים

רודולף שטיינר

GA347 5.8.1922

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 2

על הגוף האתרי האנושי. היחסים בין המוח לבין החשיבה

בוקר טוב רבותיי. אני רוצה להמשיך היום עם הנושא של הפעם הקודמת. אחרי הכל, אנו יכולים להבין לגמרי נושא רק אם אנו עוסקים ביו יותר ויותר לעומק.

כפי שראינו בפעם האחרונה, עובדה חשובה העוסקת בבני אדם היא שהם לוקחים את מזונם מהאדמה, אוויר, ומהאטמוספרה המקיפה את האדמה. באמת רק בגלל זה בני אדם חיים ומתפתחים לישויות מרגישות וחשות. כפי שאנו רואים, הם מכניסים פנימה כוחות מהיקום כולו, ורק כך בני אדם יכולים לחשוב ובכך להיות באמת אנושיים.

במילים אחרות, אנו צריכים להיות מסוגלים להזין עצמנו ולנשום כדי להיות יצורים מרגישים. אנו צריכים גם להיות מסוגלים לאסוף כוחות מתוך היקום כולו כדי להיות ישויות חושבות. איננו יכולים להיות ישויות חושבות בעצמנו יותר מאשר ללמוד לדבר רק בעצמנו. בני אדם אינם יכולים ללמוד לחשוב מתוך עצמם יותר מאשר להיזון מתוך עצמם.

הבה ונביט עכשיו יותר מקרוב כיצד דברים אלה פועלים. ראשית, בואו וננסה להבין את תהליך ההזנה. אנו לוקחים פנימה מזון שמגיע למעיים שלנו במצב חסר-חיים. בלוטות הלימפה מחיות אותו מחדש והלימפה נושאת אותו לתוך דמנו, המתחייה כל הזמן באמצעות נשימתנו. הדם, או למעשה כוחות הדם, כלומר הנשימה, מטייל לאורך עמוד השדרה ומגיע לתוך המוח, היכן שהוא מחבר עצמו לפעילות המוח.

אתם צריכים רק להתבונן כיצד ההזנה של ילדים שונה מזו של מבוגרים, ותוכלו להבין הרבה אודות טבע האדם. כפי שאתם יודעים, ילדים צריכים לשתות הרבה חלב בשנים הראשונות של החיים. בהתחלה, הם אינם לוקחים דבר מלבד חלב. מה משתמע מהעובדה שתינוקות ניזונים רק מחלב? אנו יכולים להבין את חשיבות הדבר רק כאשר אנו מבינים מה מכיל החלב.

בדרך כלל איננו שמים לב לכך שהחלב מכיל 87% מים. במילים אחרות, כשאנו שותים חלב כתינוקות, 87% של מה שאנו מכניסים פנימה זה מים ורק 13% הם משהו אחר. מן ה-13% הנותרים 4.5% זה חלבון. עוד 4% זה שומן, והשאר מכיל מינרלים וכן הלאה. באופן בסיסי, מה שתינוקות לוקחים פנימה כשהם שותים חלב זה מים.

אמרתי לכם מוקדם יותר, בני אדם מכילים בעיקר נוזלים. בילדים, הכמויות של נוזלים אלה צריכות להיות גדולות יותר. ילדים צריכים לגדול ולכן הם צריכים הרבה מים, שהם לוקחים פנימה עם החלב.

ברגע זה אתם עשויים לומר שאנו יכולים לתת להם רק את 13% המוצקים ואת השאר ניתן להם כמים לשתות. טוב, אתם רואים, הגוף האנושי אינו מתאים לזה. מה שאנו מקבלים בחלב אינו רק 13% של חלבון רגיל, שומן וכן הלאה, כל החומרים הללו מומסים בחלב, הם מומסים במים הנכללים בחלב. כאשר תינוקות שותים חלב, הם לוקחים פנימה את החומרים שהם צריכים במצב מומס. זה אומר שגוף הילד אינו צריך לעשות את עבודת ההמסה של השומן, החלבון, וכן הלאה.

זיכרו מה שאמרתי מוקדם יותר אודות הזנה: כל חומרי המזון שאנו אוכלים צריכים תחילה להינמס בפה. בדרך, הטבע מרשה לנו לקחת פנימה מזון מוצק רק במידה של פיותינו. שם עלינו להמיס אותו עם הנוזלים שלנו. איברי העיכול האחרים, כמו הבטן, המעיים, וכיוצא באלה, יכולים להשתמש רק בחומרים מומסים. ילדים צריכים תחילה לרכוש את היכולת להמיס חומר מוצק. בהתחלה אינם יכולים לעשות זאת לבד. לכן, הם צריכים לקבל מזון מומס. אתם יכולים לומר כמה זה חשוב כאשר אתם חושבים על זה שתינוקות שגדלים על מזון סינתטי מוכן – צמיחתם תעוכב.

עכשיו אתם עלולים לתהות אם זה אפשרי לייצר חלב מלאכותי, כלומר, אם נמיס את 13% המוצקים, כמו חלבון, שומן וכן הלאה, במים כך שהתמיסה תראה כמו חלב, האם זה יהיה שווה ערך לחלב שילדים מקבלים באופן נורמלי? אתם רואים, רבותי, זה לא יהיה שווה ערך. אם תינוק יקבל חלב מלאכותי שכזה, ההתפתחות שלו תעוכב. ומכיוון שאנשים מייצרים רק מה שצריך, צריך לוותר על ייצור חלב שכזה, חלב סינתטי שכזה יהיה מזיק.

מה יכול ליצור לבדו חומרים מומסים אלה שהילד צריך? רק החיים עצמם יכולים לעשות זאת. חיות יכולות לעשות זאת – לדוגמא, אבל לא כולן. בתחילת החיים, תינוקות אינם יכולים להמיס חלבון, שומן וכן הלאה. הם תלויים בכך שחומרים אלה מומסים עבורם בדרך הנכונה. הם מקבלים מזון מתאים רק דרך חלב אם.

מכל החלב של החיות, זה של האתון קרוב ביותר לחלב האנושי. כאשר תינוק אינו יכול לינוק, אפשר להאכיל אותו בחלב של אתון. זה עלול להיראות מוזר. אך עובדה היא שחלב אתון הוא הקרוב ביותר לחלב האנושי, ואם אין חלב אנושי אפשר להחזיק אתון באורווה ולספק לתינוק חלב. כמובן, אני מציין זאת רק כאפשרות כדי לשרטט בפניכם כיצד הדברים מקושרים בטבע.

למשל, אם אתם משווים את הערך התזונתי של חלב עם זה של ביצת תרנגולת, תמצאו שביצה מכילה בערך 14% חלבון. זה הרבה יותר ממה שאנו מוצאים בחלב, למעשה פי ארבעה. בזמן שבו ילדים מוזנים ממזון מוצק שכזה שמכיל יותר חלבון, הם צריכים לפתח את היכולת להמיס חומרים מוצקים בעצמם.

מעובדה זו אתם יכולים לראות כמה חשוב שהילד מקבל מזון נוזלי. אבל איזה מין מזון נוזלי? מזון שהוא מלא בחיים, ואם אפשר, עדיין מכיל כוחות חיים. זה ניתן רק דרך יניקה מחזה האם.

כאשר תינוקות שותים חלב, הוא עובר דרך הפה והוושט לתוך הבטן. בתהליך זה החלב מאבד את חייו, הוא מת. אם אפשר לדבר כך, אבל אז הוא מתחייה מחדש במעיים. כך אנו רואים בילדים שהחיים צריכים להיהרס. מכיוון שהמזון החי עובר רק שינוי קטן, תינוקות צריכים להפעיל פחות מאמצי עיכול כדי להחיות חלב מכל מזון אחר.

זה גם כן מראה לנו משהו אחר. אם אנו חושבים על זה בדרך הנכונה, במה אנו מבחינים? בואו ונחשוב כאן בדרך הנכונה. כפי שאמרנו, תינוקות צריכים לקחת פנימה מזון חי, שתחילה נהרס ואחרי כן מתחייה מחדש. עכשיו, בני אדם מכילים בעיקר נוזלים, אבל האם אנו יכולים לומר שהם מכילים מים, המים שאנו מוצאים בטבע חסר-החיים? אם זה היה כך, המים שאנו מוצאים בטבע סביבנו צריכים היו לפעול בילדים באותה דרך שהם פועלים במבוגרים, אשר, אחרי הכל, אספו יותר כוחות חיים. כאן אנו רואים שכמעט 90% מים שיש בגופנו אינם המים הרגילים, חסרי החיים שאנו מוצאים בטבע. הם שונים, זהו חומר חי. במילים אחרות, מה שיש לנו בגופנו זה נוזל מיוחד: אלו מים מעוררים. זה כמו המים שאנו מוצאים בטבע חסר-החיים אבל מלאים בכוחות החיים החודרים לעולם כולו. כוחות אלו כה מעט פעילים במים חסרי-החיים שבטבע כמו חשיבה בגוויה. מכאן, כאשר אתם מדברים על מים בנקיק ומים בגוף האנושי, תבינו את ההבדל שביניהם אם תחשבו על המים שבנקיק כעל גוויה לעומת המים שבגוף האנושי.

אם כן, אנו יכולים לומר שבגופנו יש לנו לא רק חומר פיזי חסר-חיים, אלא גם את גוף החיים. לכאן מובילה אותנו חשיבה נכונה, לראיה הפנימית האומרת שלכל אדם יש אורגניזם של חיים, גוף חיים. כאשר אנו לומדים את היחס שבין האדם לטבע, אנו יכולים לראות כיצד אורגניזם זה פועל בתוכנו. אנו צריכים תחילה ללמוד את הטבע ואז להתבונן באדם. כאשר אנו לומדים את הטבע, אנו מוצאים את כל החומרים המצויים בגופנו. ההבדל היחידי הוא שאנו מפתחים חומרים טבעיים אלה בדרכינו המיוחדות.

נבין זאת טוב יותר אם נלמד את היצורים הקטנים ביותר, הנקראים אורגניזמים. כפי שתיארתי אותם, תראו שאני מדבר על היצורים הקטנים והפחות מפותחים שבטבע באותה דרך שאני מדבר על מה שבתוך האדם. אתם רואים, באוקיינוס יש יצורים קטנים מאוד. הם למעשה רק גושים ג'לטיניים, כה קטנים שאפשר לראות אותם רק בזכוכית מגדלת חזקה. אני מצייר אותם עבורכם, מוגדלים כמובן:

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\001.bmp

יצורים ג'לטיניים זעירים אלה צפים במים. אם לא היה דבר מלבד גושים זעירים אלה והמים הסובבים אותם, הם היו במנוחה. אבל אם גרעין קטן של חומר מסוים מתקרב הוא שולח את החומר הג'לטיני שלו עד שנוזל הגוף עוטף את הגרעין.

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\001.bmp

כמובן, כאשר הוא שולח את החומר שלו, הגוש הקטן נע בכיוון הגרעין. כך נע הגוש הקטן. במילים אחרות, על ידי המעשה עצמו של עטיפת הגוש הקטן של חומר אחד בגופו שלו יצור קטן זה נע. אז הוא מתחיל להמיס את הגרעין שנבלע בתוך גופו. כך, זה המכונה יצור אכל את הגרעין.

אורגניזמים אלה יכולים כמובן לאכול כמה גרעינים קטנים. דמיינו שראינו יצור כלשהוא כאן וגרעין כאן, ושם אחד אחר והלאה משם עוד שניים. האורגניזם הזעיר ימתח כעת את מחושיו לכאן ולכאן. הכיוון שבו ימתח ברוב המקרים, יהיה כיוונו של הגרעין, לאורכו ימתח את גופו. אורגניזם זה נע ואוכל באותו זמן.

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\002.bmp

טוב, רבותי, כשתיארתי כיצד גוש ג'לטיני זה נע סביב באוקיינוס ואוכל בו-זמנית, וודאי נזכרתם בתיאורי את מה שקרוי תאים לבנים אצל בני אדם. במבט ראשון אנו מבינים שהם עושים אותו דבר בתוכנו. הם צפים בתוך דמנו, נעים הלאה בזמן שהם ניזונים, בדיוק כמו הגופים הזעירים שתיארתי. אנו מבינים שהם נעים בתוך דמנו כאשר אנו מסתכלים ביצורים הצפים באוקיינוס. אנו נושאים יצורים כאלה בתוכנו.

כשהבנו זאת, שבמובן מסוים אותם יצורים שצפים בחוץ באוקיינוס צפים גם בגופנו, נביט עכשיו במערכת העצבים, במיוחד במוח. המוח גם כן מכיל חלקיקים קטנים ביותר. כשאני מתאר חלקיקים קטנים ביותר אלה, אנו מבינים שהם גם כן מכילים אותו סוג של חומר גושי, עבה. שלוחות אחדות מכילות אותו חומר הקורן החוצה מחומר דביק זה [ראו ציור בהמשך]. כאשר אנו מביטים בתא מוח שכזה, אנו רואים שהוא מותח החוצה את רגליו או זרועותיו הזעירות ונוגע באלה של התאים השכנים. תאים אלה יכולים להיות ארוכים מאוד. כמה מהם נמתחים לאורך חצי הגוף, וכל אחד מהם ממוקם אחרי התאים האחרים. כאשר אנו לומדים את המוח האנושי תחת מיקרוסקופ, הוא מופיע כמו מספר של נקודות היכן שהחומר הקלוש יותר מרוכז. ענפים עבים עומדים שם ונשזרים. אם אתם מדמיינים יער סמיך עם צמרות עצים עבותות וענפים שזורים, אתם מקבלים מושג כיצד נראה מוח אנושי תחת מיקרוסקופ.

D:\Pictures\2016-07-25\002.BMP

עכשיו אתם עשויים לומר: בסדר, זה עתה שמענו תיאור של כדוריות דם לבנות אלה החיות בדמנו. המוח שתואר בצורה דומה, גם כן מכיל חלקיקים רבים כמו אלו שאנו מוצאים בדם. וכך, אם נוכל להרחיק את כל הכדוריות הלבנות מן הדם מבלי להרוג את האיש, ואם נוכל לשים אותן בצורה מסודרת בתוך המוח, אחרי שהרחקנו את הכדוריות של המוח, אז בראנו מוח עבור אינדיבידואל זה מתוך תאיו או תאיה הלבנים.

הדבר המוזר הוא שלפני שנוכל ליצור מוח מכדוריות דם לבנות אלה, הן צריכות להיות כמעט מתות. זהו ההבדל שבין תאי הדם הלבנים ותאי המוח. כדוריות הדם הלבנות מלאות חיים. הן נעות סביב בדמנו. אמרתי לכם שהן מתנחשלות דרך כלי הדם בדיוק כמו הדם עצמו. ואז הן עוזבות את סביבתן הטבעית. כפי שציינתי מוקדם יותר, הן נהיות אנינות טעם ואפילו יותר כל הדרך לפני השטח של הגוף. הן נעות לכל מקום בגוף האנושי.

בניגוד לתאים אלה, תמצאו שתאי המוח נשארים תמיד במקום אחד. הם במנוחה. כל אחד מהם רק מותח את ענפיו ונוגע בשכן הקרוב. בעוד שכדוריות הדם הלבנות נמצאות בתנועה מתמדת, תאי המוח נמצאים במנוחה ולמעשה הם כמעט מתים.

הבה ונחשוב פעם נוספת על יצורים זעירים אלה הצפים באוקיינוס. הבה ונדמיין שיום אחד הם אוכלים יותר מדי. הם מותחים את זרועותיהם, לוקחים פנימה אוכל מכאן ומשם, ואוכלים יותר מדי. זה יותר מאשר מה שהיצורים הקטנים יכולים לקחת, והם מתחלקים, הם מתפצלים לשניים. במקום אורגניזם אחד יש עכשיו שניים. היצור המקורי התפצל. כדוריות הדם הלבנות שלנו יכולות גם כן להתרבות. תמיד כמה מתות ואחרות נוצרות בדרך זו.

תאי המוח, שציירתי בפניכם, אינם יכולים להתרבות. כדוריות הדם הלבנות מלאות חיים, חיים בלתי תלויים, והן יכולות להתרבות. תאי המוח המשתזרים אינם יכולים להתרבות. תא מוח אחד לעולם לא יהפוך לשניים. כשהמוח גדל בנפחו, תאים נוספים צריכים לנוע לתוך המוח משאר הגוף. הם צריכים לגדול לתוך המוח. התאים במוח לעולם לא מתרבים שם, אלא רק מצטברים. ככל שאנו גדלים, תאים חדשים צריכים לנוע בהתמדה לתוך ראשנו משאר הגוף, כך שיהיה לנו מוח גדול דיו כשנהיה גדולים.

העובדה שתאי המוח אינם יכולים להתרבות כבר אומרת לנו שהם כמעט מתים. הם נמצאים בהתמדה בתהליך של מוות. כשאנו חושבים על כך בדרך הנכונה, אנו מגלים ניגוד מופלא באדם. בדם, יש לנו תאים, תאי הדם הלבנים, שהם מלאי חיים, בתשוקה לחיים. במוח, מצד שני, יש לנו תאים שלמעשה הם בעלי תשוקה תמידית למות, שתמיד הם בתהליך של מוות. כך זה נכון שבמידה ומדובר במוח בני אדם הם תמיד בתהליך של מוות. המוח נמצא תמיד על סף המוות.

טוב, רבותי, אני בטוח ששמעתם על אנשים שהתעלפו, או אולי חוויתם זאת בעצמכם. אני יודע שזה דבר מביך להתנסות בו. כשאנשים מתעלפים, הם מרגישים שהם נופלים. הם מאבדים את הכרתם.

מה למעשה מתרחש אצל אדם אשר מאבד את הכרתו בדרך זו? אני בטוח שאתם יודעים, שאנשים חיוורים מאוד, כמו נערות אנמיות, מתעלפים מאוד בקלות. מדוע זה כך? טוב, אתם רואים, הם מתעלפים משום שבפרופורציה לכדוריות הדם האדומות, יש להם יותר מדי כדוריות לבנות. בני אדם צריכים פרופורציה מסויימת בין כדוריות הדם הלבנות והאדומות כדי להיות בתודעה נכונה. מה זה אומר לאבד הכרה, לדוגמה, בהתעלפות או בשינה? זה אומר שהכדוריות הלבנות פעילות מדי. כשזה קורה, יש בנו, אם אפשר לומר כך, יותר מדי חיים, וכתוצאה מכך אנו מאבדים הכרה. לכן זה כה טוב שיש בנו תאים בראשנו שיש להם תשוקה מתמדת למות. אם תאים לבנים אלה במוחנו, גם כן, היו מאוד חיים, לא היתה לנו תודעה כלל, היינו תמיד ישנים.

כעת אתם בוודאי רוצים לשאול מדוע צמחים תמיד ישנים? טוב, זה משום שאין להם אורגניזם חיים שכאלה בתוכם. למעשה, אין להם דם כלל ולכן אין בתוכם חיים בלתי תלויים שכאלה שאנו נושאים בתוכנו.

אם רוצים להשוות את המוח האנושי עם משהו דומה בטבע, אנו צריכים להתבונן בצמחים. למעשה המוח שלנו חותר בהתמדה תחת החיים שיש בתוכנו, כך הוא יוצר תודעה. הבנתנו את המוח מובילה לפרדוקס. יש באמת סתירה בעובדה שלצמח אין תודעה ולבני אדם יש. זהו משהו שאנו יכולים להסביר רק אחרי חשיבה ארוכה וזהירה, שבה נתחיל עכשיו.

כידוע לכם, אנו מאבדים את ההכרה בכל לילה, כשאנו ישנים. בבהירות, משהו קורה שם בגופנו שאנו צריכים עכשיו להבין. אתם רואים, רבותי, אם אותו תהליך היה מתרחש בגופנו כשאנו ישנים כמו במצב של עירות, לא היינו יכולים לישון. כאשר אנו ישנים, תאי המוח שלנו מתחילים להיות קצת יותר חיים מאשר בזמן שאנו ערים. במילים אחרות, הם מתחילים להיות קרובים יותר לתאים אלה שהם בעלי חיים בלתי תלויים בתוכנו. דמיינו לעצמכם זאת כך: כשאנו ערים, תאי המוח שלנו נמצאים במנוחה מוחלטת. כשאנו ישנים, הם עדיין אינם מסוגלים לנוע סביב, כי הם אחוזים במקומם, ואינם יכולים לצוף סביב, כי הם מיד היו באים כנגד מכשולים. ועדיין אפשר לומר שהם קוראים לרצון לזוז. המוח נהיה חסר מנוחה. בגלל חוסר מנוחה פנימי זה של המוח אנו נהיים חסרי תודעה כשאנו ישנים.

עכשיו עלינו לשאול כיצד נוצרת החשיבה האנושית. כיצד קורה שאנו יכולים לקחת פנימה כוחות מתוך היקום כולו? עם איברי העיכול שלנו אנו יכולים לספוג רק כוחות אדמה בחומרים השונים שאנו לוקחים פנימה. באיברי הנשימה שלנו אנו יכולים לספוג רק אוויר, בצורת חמצן. כדי לקחת פנימה את כל הכוחות של היקום כולו, הראש צריך להיות במנוחה. המוח צריך להיות במנוחה גמורה. אבל כאשר אנו ישנים המוח מתחיל להיות חסר מנוחה. אז אנו לוקחים מעט יותר כוחות מן היקום ומאבדים הכרה.

אבל יש בזה יותר מכך. הבה ונניח שעבודה מסוימת נעשית בשני מקומות שונים. למשל, כאן היא נעשית על ידי שני אנשים ושם על ידי חמישה. החלקים שהם מייצרים נאספים מאוחר יותר. בנקודה מסוימת נהיה הכרחי לצמצם את כמות העבודה במקום אחד כי יותר מדי כבר יוצר שם, ובמקום אחר לא יוצרו מספיק חלקים. מה אנו עושים בדרך כלל במקרה כזה? אנו מבקשים מאחד מחמשת הפועלים להצטרף לשני האחרים. ואז יש לנו שלושה פועלים במקום אחד ורק ארבעה בשני. כך אנו מעבירים חלק מן העבודה למקום אחר אם איננו רוצים להגדיל את התפוקה.

באופן דומה, לבני אדם יש רק כמות מוגבלת של כוחות או אנרגיה לרשותם, והם צריכים לחלק אותם בזהירות. הכוח הדרוש כדי להגביר את פעילות המוח כאשר אנו ישנים צריך להיות מסוגר מאזורים אחרים בגוף. מהיכן הוא נלקח? הוא נלקח מכמה מתאי הדם הלבנים. כמה מהם פחות פעילים כשאנו ישנים. המוח נהיה יותר פעיל כשאנו ישנים, בעוד כמה מתאי הדם הלבנים נהיים פחות חיוניים. זהו הפיצוי שדיברתי עליו קודם לכן.

זיכרו, אני גם אמרתי שבגלל שהמוח חי פחות ובא לידי מנוחה, בני אדם יכולים לחשוב. מכיוון שכדוריות הדם הלבנות נמצאות יותר במנוחה במשך הלילה, אנו צריכים למעשה להתחיל לחשוב. אנחנו צריכים לחשוב עם גופנו.

זה אפשרי שבני אדם חושבים בלילה עם גופיהם? זוהי שאלה מכשילה, האין זאת? כל מה שאנו יכולים לומר תחילה שלבטח איננו מודעים לכך. אך זה שאיננו מודעים למשהו אינו מוכיח שאינו קיים. אם הוא אינו קיים, אז כל מה שעדיין לא ראינו גם כן אינו קיים. באמת, הגוף האנושי עשוי לחשוב בלילה על כל שאנו יודעים. ומכיוון שאיננו מודעים לכך, עלינו לדחות את זה.

עכשיו הבה ונראה אם יש רמזים כל שהם המציינים שבמשך הזמן שאנו חושבים עם ראשנו ביום אנו חושבים למעשה בלילה עם הכבד, עם הבטן, ועם איברים אחרים, אולי אפילו עם המעיים. בכולנו יש רמזים שזה באמת כך. רק חישבו כיצד זה אפשרי שמשהו קיים גם אם איננו מודעים לכך. למשל, בזמן שאני עומד כאן ומדבר אליכם, אני מרכז את תשומת לבי בכם, וזה אומר שאיני מודע למה שקורה מאחורי גבי.

זה יכול להוביל לאירועים מוזרים. לדוגמה, במשך הרצאות אלו, אני יכול לשבת לעיתים קרובות על כיסא זה. בעודי ממקד את תשומת לבי בכם, מישהו מזיז את הכיסא. אני לא יכול לראות שזה קורה, אבל זה עלול לקרות. אני לבטח אשים לב לכך כשאנסה לשבת! אתם רואים, אנו צריכים לשפוט דברים לא רק על בסיס מה שאנו יודעים באופן נורמלי, אלא גם על בסיס מה שאנו עלולים לדעת באופן בלתי ישיר. אם רק הייתי מביט לאחור במהירות, לא הייתי יושב מן הסתם על הרצפה. אם הייתי מתבונן, הייתי נמנע מלעשות זאת.

בואו ונלמד לחשוב כפי שזה קורה בגוף האנושי. אתם רואים, מדענים אוהבים לדבר אודות הגבולות של התפיסה האנושית. למה הם מתכוונים בכך? הם מתכוונים לכך שמה שהם עדיין אינם רואים – בעין ערומה, בטלסקופ או במיקרוסקופ – אינו קיים. אבל להניח זאת זה כמו לשבת בהתמדה על הרצפה בטעות – כי לא לראות שמשהו קורה אינו אומר שאינו קורה.

כדי להיות מודע למשהו, אני צריך לא רק לחשוב עליו, אלא גם לראות מה אני חושב עליו. המחשבה שעוברת בי עשויה להיות תהליך מתמשך. לפעמים זה קורה בראש ובפעמים אחרות בכל הגוף. אבל כשאני ער, עיניי פתוחות. העיניים לא רק מביטות החוצה, אלא גם קולטות פנימה. באופן דומה, אנו לא רק טועמים מזון בפינו, אלא גם מקבלים פנימה, כשלמשל, הגוף כולו חולה ולכן משהו שבדרך כלל הוא טעים עכשיו מגעיל אותנו. למעשה, אספקט פנימי הוא תמיד הקובע. תפיסה זו של מה שקורה בתוכנו היא מהותית לתפיסה של מה שקורה מחוץ לנו.

דמיינו שאתם מתעוררים כרגיל. תאי המוח שלכם מאטים את פעילותם ומגיעים למנוחה ואתם יכולים להתחיל להשתמש שוב בחושיכם. זוהי דרך נורמלית להתעורר, לגמרי בהתאמה למקצב הנורמלי בחיים, זוהי אחת הדרכים להתעורר. אך גם אפשרי שמסיבה מסוימת המוח שלכם מגיע למנוחה באופן פתאומי ואז קורה משהו אחר. אם נחזור לדוגמה של הפועלים, הבה ונדמיין שהאיש האחראי על הפרויקט שולח את הפועל החמישי ממקום אחד לחבור לצוות אחר. תחת תנאים מסוימים, זה יכול לפעול בצורה חלקה. אך הבה ונניח שיש שני מנהלי עבודה. אחד מהם צריך להרחיק פועל ממקום אחד והשני צריך להפעיל אותו בצד השני. זה לא עובד בצורה כה חלקה, במיוחד אם שני המשגיחים מתווכחים אם זה רעיון טוב או לא. באופן דומה, אם תאי המוח מגיעים למנוחה באופן פתאומי, תאי הדם שלא היו פעילים במשך השינה אינם יכולים לתפקד שוב כה במהירות. זה עלול להתרחש שבעוד שתאי המוח נמצאים שוב במנוחה תאי הדם עדיין לא מוכנים לקום ולהתעורר. הם עומדים על כך שמגיעה להם עוד מנוחה ועדיין לא הגיע זמנם לקום.

זה יכול להיות נפלא אם נוכל לקבל ישירות תאי דם אלה, אשר, אם לדבר באורח ציורי, רוצים להישאר במיטה. נביט בהם אז כפי שאנו מביטים באופן רגיל בתאי מוח ונקבל את המחשבות הכי נפלאות עליהם. באותו רגע שאנו מתעוררים באופן פתאומי, אנו עשויים לקבל את המחשבות הנפלאות ביותר. אנו יכולים להבין זאת בקלות, רבותי, אם נתבונן בקשר שבין האדם לטבע. אם שום דבר אחר לא מתערב ואנו מתעוררים באופן פתאומי, נקבל את המחשבות הנפלאות ביותר בגופנו. אך איננו יכולים לעשות זאת. ומדוע זה כך? אתם רואים, בין תאי דם לבנים עצלים, ישנוניים אלה והאיברים הקולטים בראש מתרחש כל התהליך של הנשימה, שמערב את תאי הדם האדומים. נשימה זה תהליך מתמשך, ואנו צריכים לכן ללמוד את תהליך החשיבה בכל תהליך הנשימה.

דמיינו שאתם מתעוררים ומוחכם מגיע למנוחה. בדמכם צפות כמה כדוריות לבנות. אם אתם יכולים להבחין בהן כשהן במנוחה, אתם תראו את המחשבות היפות ביותר בהן. אך כל תהליך הנשימה גם כן מעורב בזה. זה כאילו הייתם מביטים במשהו דרך חתיכה מעוננת של זכוכית. הכל יהיה מטושטש וערפילי. תהליך הנשימה הוא כמו חתיכה מעוננת של זכוכית. הוא מטשטש את החשיבה וממשיך לגוף שמתחת לראש. זה מה שמעלה את החלומות. החלומות נובעים מן המחשבות המעורפלות שאנו מקבלים כשהפעילות הלילית של המוח מגיעה למנוחה באופן פתאומי מדי.

משהו דומה מתרחש לפעמים כשאנו נרדמים. המוח נהיה פעיל לאט מדי ועדיין הוא מסגול לקבל משהו כשהחשיבה בגוף כבר התחילה. אז אנו יכולים לצפות בחשיבה זו כשאנו נרדמים. איננו מודעים לחשיבה פנימית זו ברוב הלילה, במשך שינה עמוקה, אבל כאשר אנו נרדמים או מתעוררים, אנו יכולים לקלוט אותם בצורת חלומות. ולמעשה אנו מודעים לחלומות רק ברגע שאנו מתעוררים, כפי שתראו כשתלמדו חלומות בזהירות.

לדוגמה, בואו ונאמר שאתם ישנים, ויש שולחן ליד מיתתכם. עכשיו אתם חולמים שאתם סטודנטים באוניברסיטה ויום אחד אתם פוגשים סטודנט אחר. יש חילוף של מילים כועסות, ואתם מעליבים אותו. הוא אינו יכול להתעלם מן העלבון והוא צריך לפעול, הוא מזמין אותכם לדו-קרב.[1] טוב, אתם חולמים על כל הפרטים האחרים. שניכם בוחרים מקום ויוצאים החוצה אל היער. ואז אתם מתחילים לירות: ירייה ראשונה. אתם שומעים אותה בחלומכם ומתעוררים. ואז אתם מבינים שרק דפקתם על הכיסא עם מיטתכם. זוהי הירייה ששמעתם!

טוב, רבותי, החלום כולו לא היה מתרחש אם לא הייתם דופקים על הכיסא. החלום התפתח כפי שהוא רק ברגע ההתעוררות, כי אחרי הכל היה זה הכיסא הנופל שהעיר אותכם. במילים אחרות: תמונה זו, הטשטוש של מה שקרה בתוככם, בא רק בגלל רגע ההתעוררות. זה מראה לכם שהיסוד התמונתי בחלום יכול להיווצר רק ברגע מסוים של התעוררות או נפילה לשינה.

כשאנו יוצרים תמונות שכאלו ויכולים לקבל משהו בהן, אנו צריכים גם שיהיו לנו מחשבות אודותן. לאן מוליכה אותנו תובנה שכזו? היא מביאה אותנו להבנה מסוימת של שינה ועירות. הבה ונשאל אם כן, מה משמעותה של השינה. כאשר אנו ישנים המוח יותר פעיל מאשר בזמן שאנו ערים, והוא מגיע למנוחה כאשר אנו ערים. אתם רואים, רבותי, אם היינו אומרים שהמוח יותר פעיל בזמן שאנו ערים, לו היינו מטריאליסטיים, כי אז היינו משווים את הפעילות הפיזיולוגית של המוח עם חשיבה. אבל אם אנו אנשים הגיוניים, איננו יכולים לומר שהמוח יותר פעיל במצב של עירות מאשר בשינה. הוא צריך לנוח כאשר אנו ערים.

לכן הפעילות הפיזיולוגית שבנו אינה יכולה להוביל לחשיבה. אם היתה יכולה, חשיבה היתה צריכה להוליך לפעילות חזקה יותר מאשר שלב של אי-חשיבה. יותר מזה, זה מחסור של פעילות, חשיבה המלווה על ידי גדילה של פעילות פיזית. לכן אנו יכולים לומר שהריאות שלנו יהיו עצלות ובלתי פעילות אם חמצן מבחוץ לא יגיע אליהן ויפעיל אותן. באופן דומה, המוח עצל במשך היום, וכתוצאה מכך משהו צריך להגיע אליו מבחוץ ולהפעיל אותו. בדיוק כפי שחמצן מפעיל את הריאות, כך משהו בא מחוץ לגוף, משהו שאיננו גופנו שלנו, צריך להגיע למוח במשך היום ולעורר שם חשיבה.

אנו רואים כאן שחשיבה מדעית נכונה מוליכה אותנו לנחיצות בהנחה בכוחות לא פיזיים, בכוחות נפש. אחרי הכל, רק ראינו שהם קיימים. כשאנו מתעוררים, אנו רואים אותם זזים לתוכנו, כי חשיבה אינה יכולה לבוא מגופנו. אם היתה יכולה, היינו בהכרח יכולים לחשוב הרבה יותר טוב בלילה, החשיבה מתחילה אחרי שאנו שוכבים ונרדמים אבל זה לא מה שקורה, יותר מזה, בזמן ההתעוררות, אנו חשים במשהו נע בתוכנו: נפשנו ורוחנו,

תסכימו עימי, המדע עשה התקדמות ראויה לציון לאחרונה, אך הוא למד רק אודות דברים שהם בלתי מתאימים לחיים עצמם ולחשיבה. המדע אינו מבין את החיים עצמם, ואת החשיבה אפילו פחות, אם אתם עוסקים במדע הטבע בדרך הנכונה, זה יהיה מדע אמיתי, לא איזה סוג של אמונה תפלה, זה מוביל אותנו להבנה שבדיוק כפי שדרוש חמצן לנשימה כך צריך משהו רוחני לחשיבה.

נחזור לזה בפעם הבאה כי זה לא עניין פשוט. רבים מכם יתנגדו בחוזקה למה שאמרתי זה עתה. אבל אלה שאמרו משהו שונה לא הבינו מה שבאמת מתרחש באדם. זו אינה שאלה של הפצת סוג מסוים של אמונה תפלה, אלא של ביסוס הבנה ברורה. זה מה שבאמת חשוב.

————————————————————————–

  1. הערת המתרגם מגרמנית: בזמן ההוא דו-קרב היה נפוץ למדי בחוגי הסטודנטים בגרמניה ואוסטריה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *